חג הפסח לעומת חג המצות
הקשה הקדושת לוי בפ' בא כיון שבתורה נקרא חג זה בשם חג המצות, "את חג המצות תשמור", מדוע אנחנו קוראים אותו חג הפסח? ותירץ שהוא בבחינת "אני לדודי ודודי לי". הקב"ה מתפאר כביכול בעם ישראל בבחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ולכן קרא חג זה בשם חג המצות, להורות על גדולתם של עם ישראל שיצאו אחריו בחפזון עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, ואילו עם ישראל מתפאר בקוב"ה שהצילם ממות במכת בכורות ופסח על בתיהם, ולכן קוראים לו חג הפסח. יחס גומלין זה נמצא גם בתפלין. אנחנו מניחים תפלין שכתוב בהם שבח הקב"ה "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", והקב"ה מניח תפלין שכתוב בהם "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". והוא דרש נפלא.
ואע"ג שאחי היקר הרב איתן נ"י הזכיר לי מה שכ' הרה"ג ח"ד הלוי זצ"ל בספרו עשה לך רב, שגם התורה הזכירה את השם "פסח" ביחס ליום ארבעה עשר, שבו הקריבו את קרבן הפסח, ובו ביום יצאו ממצרים, דכתיב בשמות יב, יא "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" וכן שם בפסוק כז "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" וגו'. ובס' במדבר כח, טז ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה', אין זה סותר לדברינו, דאין הכי נמי, השם "פסח" מיוחס לה' ביחס לקרבן הפסח ביום ארבעה עשר בלבד, ולכן ישראל מתפארים בנס זה שעשה עמם הקב"ה אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, וקראו את החג על שם הנס. אבל הקב"ה מתפאר בפעולתם של ישראל שיצאו ממצרים בלי הכנת צידה לדרך ולכן קראו "חג המצות", כי הוא עיקרו של חג, שנמשך שבעה ימים כדכתיב "את חג המצות תשמר. שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב, ועל שלא הספיק בצקם להחמיץ.
יציאה מעבדות לחירות – הטוב והרע
כמובן שכלפי חוץ לית מאן דפליג שלהיות בן חורין הוא הדבר הבסיסי ביותר שאדם שואף לו. ואמנם הרב איסר פרנקל ז“ל רבה הראשי לשעבר של ת“א-יפו בספרו לשעה ולדורות פקח את עינינו לראות שיש גם צד שלילי בשחרור העבד ודוקא מצד העבד כמו כאשר יצאו ישראל ממצרים, וכן כאשר השתחררו העבדים השחורים בארה“ב מכבלי מעבידיהם, בשנת אלף שמונה מאות שישים וחמש, ועוד אחרים בימינו כדלהלן. הטוב הוא כמובן חירותו העצמית של המשוחרר, והרע הוא שהמשוחרר יוצא ואינו יודע לאן פניו מועדות. כיצד ישיג מזון לפרנסתו. במדינות קומוניסטיות המשטר הרודן דואג, אם כי בצמצום רב, למאכל ולמשקה, ללינה ולרוב צרכי המחיה, של כל בני המדינה. וכן גם האדון דואג למחית עבדיו ולכל צרכיהם. ולכן היו כאלה שאמרו למשה במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". כוונתם היתה, אם כי היינו צריכים לעבוד עבודת פרך, אבל לא היינו צריכים לדאוג למחיתינו, ואילו עתה "כי אם אל המן עינינו". העבד המשוחרר אעפ"י שהוא יוצא לחירות, אינו זוכה לעושר כלכלי בין יום, ולא ידע מה ילד יום. מהיכן ישיג ממון למחיתו ולכלכלת בני ביתו ליום מחר. שחרורי עבדים בימינו מצינו גם כאשר התפרק השלטון הקומוניסטי ברוסיה שהיה תחת שלטון מיכאל גורבצ'וב, ועבר לידי בוריס ילשטין בשנת אלף תשע מאות תשעים ואחת, וכאשר שחררה ארה“ב את עירק מידי העריץ סאדם חוסיין בשנת תשס“ג.
לפיכך, לא לחינם מצינו מחלוקת בתלמוד, אם זכות היא לעבד להיות משוחרר, וזכין לאדם שלא בפניו, וממילא אפשר לזכות לו גט שחרור שלא בפניו, או שחובה היא לו, שהרי ניחא לעבדא בהפקרא, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ואם כי להלכה קיימא לן דזכות היא לעבד בשחרורו, כי בדרך כלל בני אדם מעדיפים את החירות על פני העבדות, ולכן בכתובות יא. "אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. ושואלת הגמ' מאי קמשמע לן, דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו? תנינא, זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו. ומתרצת הגמ' מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, קמ"ל דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן זכות הוא לו". הרי לפנינו הצד השני של המטבע.
ומדוע החופש מועדף על בני אדם? נ“ל כיון שהקב“ה נתן לכל בריה די מחסורה בעוה“ז ולא קיפח את בני האדם, ואם מצאנו בני אדם מקופחים אין זאת אלא תוצאה של מעבידים המנצלים את חוסר האונים של עבדיהם להתעשר על חשבונם, או אם העובד עצמו הוא עצלן וחסר מעש. אבל לכל אדם עצמאי ואמביציונלי יש את הכחות כפי שחנן אותו הבורא ית‘ להיות איש מעש ולהרויח הון אם ידע לכלכל דבריו במשפט ובשכל טוב. לפיכך נראה בבירור שעדיף לכל אדם להשתחרר מהעול של אדונו ושתהיה לו החירות והעצמאות לנצל את כל המשאבים שלרשותו בכדי להגדיל את הונו ולשפר את תנאי חייו, מה שלא יתאפשר לו בשום פנים ואופן בהיותו עבד שהרי כל מה שקנה עבד קנה רבו. זאת ועוד, שלכל אדם חפשי יש את הברירה למכור את עצמו לעבד. משא“כ העבד, אין לו את הברירה להיות משוחרר מאדונו.
מאידך, ישנם עצלנים וחסרי מעש בעולם, כאלה שאין להם אמביציה לגדול מבחינה כלכלית, רק מעדיפים לשקוט על שמריהם, וכל עוד הם מקבלים חינם אוכל ותקרת גג לראשם דיים בכך. ובפרט כאשר האדון מטפל בהם ביחס חם, מאכילם ומשקם מפתבג המלך, עבדא בהפקרא ניחא ליה והם מעדיפים להשאר עבדים. טיפוס זה של אנשים חיים במדינות הקומוניסטיות, ובקיבוצים השונים בארצנו הק', וזוהי השקפת עולמה של ההסתדרות, ושל כל האיחודים למיניהם, שנלחמים בבעלי ההון וברעיון של חופש כלכלי. וזהו גם הרעיון של המפלגה הדמוקרטית המעודדת את אזרחיה לחיות על חשבון הממשלה ומשלם המסים ולא לצאת לעבודה כי בכך יפסידו את כל זכויותיהם.
בהתאם לאמור נ"ל שזוהי הסיבה מדוע ישנן שתי מצוות נפרדות, ביעור החמץ מהבית, "לא יראה לך חמץ", ואכילת מצה בפסח, "בערב תאכלו מצות". שתי מצוות אלו מסמלות את שתי הכחות הנצחיים והקיימים עד עצם ימינו אלה, אלה מיימינים ואלה משמאילים. כח השמאל שאינו מאמין בכחו ומעדיף להיות עבד לאדוניו, לשלם יותר מסים ובלבד שאדונו ינהל את החיים עבורו, ידאג לבריאותו, ויממן עבורו את כל צרכיו, כנגדו המצוה של ביעור חמץ, ביעור התלות באדון על דרך "סור מרע", וכן על דרך "ובערת הרע מקרבך". ואילו הכח הימני שיש לו רצון עז להיות משוחרר ועצמאי, רוצה להשתחרר מעול המסים ולנהל את כל צרכיו בעצמו, כנגדו המצוה בערב תאכלו מצות, תטעמו טעם של חופש.
שתי כתות אלה נגאלו יחדיו ממצרים, והתורה מתיחסת לגאולת כל אחד מהם בנפרד. בפסוק אחד נאמר "הוצאתי את צבאותיכם" והוא כנגד אלה שהעדיפו להשאר עבדים, והי"ת הוציא את צבאותם נגד רצונם בטרם ירדו למ"ט שערי טומאה, כדי לקיים את השבועה שנשבע לאברהם בברית בין הבתרים. ואילו לאלה שרצו להשתחרר מכבלי השעבוד מאליהם נא' "ובני ישראל יוצאים ביד רמה“.
ועל פי זה יתבאר מדוע בחר הי“ת בביעור חמץ ובאכילת מצה שיהיו הם נושאו העיקרי של חג הפסח. המצה מסמלת את הרצון הכביר של העבד להשתחרר מאדונו ואפי‘ במחיר שלא יהיה לו אוכל, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ובכ"ז העדיפו לצאת, שנא' "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים". ואף על פי שלא ידעו לאן פניהם מועדות, כדכתיב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", המטרה היתה לברוח ממעבידיהם ולפרוש כנפים אל החופש. החמץ לעומת זאת מסמל את אלה שהעדיפו להשאר עבדים תחת אדוניהם במצרים, כמו שאמרו בהיותם במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם".
כלפי אלה שבהפקרא ניחא להו ולא היו יוצאים מרצונם הטוב, נאמר "לא יראה לך חמץ", הם נצטוו על ביעורו והשבתתו של החמץ שהוא בבחינת יצה“ר שצריך לבערו מהלב. לגביהם אכילת המצה בפסח היא בבחינת לחם עוני. אבל כלפי אלה שחוגגים בשמחה את גאולתם ואת יציאתם מעבדות לחירות, נא' "בערב תאכלו מצות“, המצה מסמלת אצלם את לחם הגאולה, ולכן חובה לאכול אותה דרך חירות בהסיבה ואילו את ביעור החמץ הם מקיימים כדבר המובן מאליו ומקיימים אותו בתענוג.
דרשתי בראשון של פסח ה' תשנ"ה ב"נצח ישראל"
"רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח מצה ומרור". ראוי להבין מהי חשיבותם של ג' דברים אלו שחובה להזכיר אותם בשמם?
שלושה המה נפלאו ממני – פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים כדאיתא במדרש תנחומא פרשת אמור סימן כ' ארבעה מינין שבלולב. מה הקשר בין הדברים? מסביר החת“ס שכשם שד‘ מינין שבלולב מסמלים את כל סוגי היהודים – אתרוג – טעם וריח; לולב – טעם בלא ריח; הדס – ריח בלא טעם; ערבה – לא טעם ולא ריח. כ“כ פסח מצה ומרור. שקרבן פסח מסמל את הצדיקים, ומצה מסמלת את הבינונים כי המצה אינה טופחת מעל עצמה, ואינה מושפלת יתר המידה, אלא היא כמות שהיא. והמרור כנגד הרשעים. ולכן הלל היה כורך את הפסח, המצה והמרור ואוכלם ביחד. ולשיטתיה אזיל, דאמר הוי אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ולכן היה כורך את הרשעים ביחד עם הצדיקים והבינונים, שע“י כן היה מקרבן לתורה.
"רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח, מצה ומרור". למי התכוון רבן גמליאל? והרי כל מצות הערב היא ההגדה שנזכור את יציאת מצרים, ומהי חשיבותם המיוחדת של ג' דברים אלו? ואין לומר שג' אלו חשובים ביותר משום שהם מזכירים לנו את עיקרי הדברים של הערב שעל ידם נזכור את הנסים הגדולים, שהרי במצות ההגדה אנחנו בין כך מזכירים את כל אותם ענינים בפירוט רב גם מבלי שנזכיר אותם בשמם. לפיכך ראיתי לחדש שפסח מצה ומרור, מסמלים את ג' אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב.
פסח כנגד אברהם – איזו פעולה יחודית שנתיחד בה אברהם ושעל ידה נזכור אותו יותר מכל מעשה אחר שעשה בכל ימי חייו? ללא ספק יהיה זה מעשה העקדה. אברהם מסמל את רעיון הקרבנות, ההקרבה העצמית המקסימלית שהאדם מסוגל לעשות כדי להוכיח את אהבתו לבורא ית"ש. ואין לומר שגם יצחק הוא חלק מאותה הקרבה משום שיצחק הובל כצאן לטבח, ואין שואלים את הצאן אם ברצונו לישחט. בעוד אברהם עשה מעשה הקרבה עצמי שאין דוגמתו, שימש הוא מופת לבניו אחריו במעשה קרבן הפסח שהיה האליל של המצרים ושחטו אותו לעיניהם. ללא ספק ידעו בני ישראל שהמצרים יהרגו אותם בראותם עושים מעשה זה לעיניהם כמו שמפורש בתורה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"? ועל אף הכל הקריבו את נפשם בשביל מצות הבורא ית'. וכמו שנעשה נס לאברהם כן עשה הקב"ה נס גדול לבניו אחריו ולא נגעו בהם המצרים לרעה. זהו היסוד הראשון שקבע ר"ג שאם לא אמר בפסח לא יצא ידי חובתו – פסח.
מצה כנגד יצחק – מה היתה מעלתו של יצחק ובמה השתנתה אישיותו מזו של אברהם אביו ושל יעקב בנו? לא בא יצחק לעולם כשאר בני אדם שהכל מצפים לבואם, אלא במפתיע, לאחר יאושם המוחלט של אברהם ושרה, ואפילו שמו, יצחק, נקרא על שם הצחוק שנבע כביכול מחוסר אמונה במתרחש. בהתבוננות בקוים המאפיינים את יצחק נראה שרעיון הפשטות, הפאסיביות, וחוסר המעש המחדש והיוצר, היו הקוים המנחים את אישיותו של יצחק במשך כל ימי חייו. מאז המשתה הגדול שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק, ועד לאחר נשואיו לרבקה לא שמענו על שום פעולה אקטיבית שעשה יצחק. אפילו זיווגו נעשה בידי אברהם אביו בעזרת אליעזר משרתו, ובתיווכו של הקב"ה. בכל מהלך חייו, אין אנחנו שומעים ממנו כמעט מאומה. ושמא תאמר, הרי מצינו לו שחפר בארות? גם בארות אלו לא היו חדשים אלא הוא שב וחפר את אותם הבארות שחפר כבר אברהם אביו וסתמום פלשתים וימלאום עפר. כמו הבארות שמלאכתן המקורית נעשתה בידי אחרים כך גם היו כל ימי חייו של יצחק ללא כל חידושים – הכל נעשה בידי אחרים. יצחק זורע אחד וקוצר מאה מברכתו ית'. ברכותיו ליעקב בקעו אמנם מתוך גרונו אך לא היו אלה פרי מחשבתו ורצונו של יצחק, אלא פרי מעשיה של רבקה. יצחק מסמל את המצה. שמים בה קמח ומים במידת נפח מסוימת, ואת אותה מידה מקבלים בתור מצה אפויה. לית לה לאותה עיסה מאומה מטפיחות דידה.
המצה מסמלת את סמל הענוה והפשטות. הפכה של הענוה היא הגאוה, שנובעת מתוך הרצון של המקבל לתרום מפרי רעיונו, וממילא אינו מוסר את מה שקיבל מאחרים במקוריותם, לעומת העניו שמוסר בדיוק את אותם הדברים שקבל מרבו ללא כל תוספת מעצמו. ממילא אפשר גם לומר שהענוה כמו גם המצה מסמלים את המקוריות. יצחק נקרא עולה תמימה – תמים הוא זה שאין בו מום אלא הוא שלם במקוריותו.
ואיך אוכל לדבר על ענוה מבלי להזכיר את הסברו הנפלא של מורי ורבי הרה"ג ח"י גולדויכט זצ"ל שביאר עפ"י השפת אמת את המשנה בריש מס' אבות "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וכו' – מדוע נזכרו קבלות ומסירות אלה? הסביר מו"ר הגאון זצ"ל שכל אחד מהמקבלים מסר לכל אחד שמתחתיו בשיא הדיוק את כל מה שקבל מתורת רבו, ללא כל תוספת וללא שמץ של מגרעת. וכשם שמשה מסר ליהושע בדיוק את כל מה שקיבל מסיני ללא כל תוספת משלו, וללא שום חסרון, כך גם כל המקבלים והמוסרים שנזכרו במשנה עשו את מלאכתם באמונה ודאגו שלא להוסיף ושלא לגרוע מאומה ממה שקבלו. וזוהי בדיוק הבחינה של "מצה".
יחודו של יהושע וכישוריו להיות ממשיך דרכו של משה העניו מכל אדם התבטא גם הוא במידת הענוה. בחינה זו של ענוה אצל יהושע מתוארת בדרך ציורית יותר במ"ר פכ"א וז"ל המדרש: "וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות" וכו' "מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד, אביהן, אמר משה, הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה, נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע, הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה". עכ"ל.
וביאר הרה"ג זצ"ל כי סיבת בחירתו של יהושע היתה דוקא משום כך שהיה מסדר את הספסלים וגו' שזה מורה על ענוותנותו, ושרק משום אותה ענוה ראוי היה להנהיג את העם. וכן מצינו שגדולתו של משה רבינו לא היתה בחכמתו או בכחו הגדול אלא דוקא בענותנותו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". מידת הענוה היא הכלי החשוב ביותר כשהמדובר במסירת התורה איש מפי איש מיד הקב"ה ליד בני ישראל ללא שום תרומה אישית מצד המתווך. זוהי חשיבותה של "מסורת", ואת זה מסמלת המצה.
יתכן מאוד שזו היתה גם הסיבה שבשלה נבחר משה להנהיג את העם, לא על אף שהיה ערל שפתים, אלא דוקא משום שהיה ערל שפתים. שאילולי היה ערל שפתים היו אומרים שקרוב לוודאי היה משה מאוד כריזמטי, והיה נואם בחסד עליון, ובכחו זה, היה מוסיף על דברי התורה מפרי מחשבתו, בכדי להנעים ולהטעים את דברי ה' באזני העם. ולכן היה ערל שפתים שהנמיך את עצמו בשיא הענוה בבחינת "ונחנו מה".
מבחינה מוסרית יש להוסיף ולומר שטפיחת המצה מסמלת את יצה"ר המפתה את האדם לקלקל בעוה"ז את מה שכבר היה מתוקן ועומד בבואו לעולם. ולכן כאשר בא האדם לעוה"ז, תפלתו היא שיצליח לתקן את נשמתו במה שחטאה בגלגוליו הקודמים, ולא להוסיף חטאים בגלגול זה, כי אז מוטב היה שלא בא לעולם.
יעקב בחיר האבות כנגד מרור – שהרי מי מהאבות שבע מרורים כלענה כיעקב? תחלה בבית הוריו בהיות עשיו אחיו מועדף על פניו בברכת אביו יצחק, ואחר כך באו יסורי התחפשותו לעשיו במצות אמו ונגד רצונו בכדי לקבל את ברכת יצחק אביו, ואח"כ עשיו אחיו ביקש להורגו בסתר עד שהיה צריך לנדוד בדרך לא דרך אל בית לבן, ובדרכו נטפל אליו אליפז בן עשיו להורגו במצות אביו, ופדה את עצמו בכל ממונו ועני חשוב כמת. הגיע לביתו של לבן שניצל אותו במשך עשרים שנות עבדותו בשל רחל בתו הקטנה, ואחרי שבע שנות עבודה החליף לבן את רחל אהובתו בלאה אחותה, ובברחו מפני לבן עם נשיו ובניו ובנותיו, רדף לבן אחריו להורגו, וניצל רק בזכות שנגלה ה' בחלום אל לבן להזהירו מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. ועוד צרות רבות שעברו עליו במכירת יוסף, במעשה דינה, ובהאבקו עם המלאך, ובירידה לגלות מצרים. מאבקיו הרצופים של יעקב הם סמל מופתי של מאבקים ומרורים שנמשכים עד עצם ימינו אלה עם זרעם של ישמעאל ועשיו במשך אלפי שנות גלותינו, שנושאם הוא "שעבוד מלכיות". אכילת המרור ממחישה את עובדת היותינו בניו של יעקב. אנחנו נקראים על שמו הנצחי של יעקב "בני ישראל", משום עצם העובדה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ח מצילנו מידם" כפי שהציל את יעקב.
אכן מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, כי באמירתם ממחיש הוא את עובדת היותו ממשיך זרעם של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב. העבדות והגלות, ימי החשך, העינויים והצרות, כמו גם ימי הזהר והנסים "שבכל יום עמנו" ובפרט ביציאת מצרים ובתקומת מדינת ישראל, שהם כלם חלק ממכלול הברית שנכרתה עם אברהם בברית בין הבתרים. זהו שאנחנו מדגישים בהגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", אותה ברית שנכרתה עם אברהם בין הבתרים היא זו שעמדה לנו בעבר ההיסטורי ועומדת לנו בכל דור ודור ובכל יום ויום בדרכים שונות. לפעמים להצילנו מידי אויבינו הקמים עלינו לכלותינו באורח פיזי, ולפעמים להצילנו מכליון רוחני ומנשואי תערובת ע"י שהוא ית' מגביר נגדנו את שנאת העמים בכדי לחשל אותנו ולשמור על זהותנו היהודית.
באמרנו שלושה דברים אלו בפסח, אנחנו מכריזים בפה מלא שאנחנו בני העם הנבחר. הכרזה זו היא מעין "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". בזכרנו את זהותינו האמיתית, נדע גם כיצד להתנהג בהתאם, ובכך נזכה להחיש את גאולתינו העתידה, כמאמרם ז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". וראיתי מי שפירש שבכדי לזכות לגאולה צריך כל אחד ואחד מאתנו להכין את עצמו לקראתה. ובאותו יחס שמכין האדם את עצמו, בדיוק באותה מידה זוכה הוא למידת השפע הרוחני שיורד עליו מלמעלה. מי יתן ונזכה לחזות בבנין בית מקדשנו ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. השתא בעגלא ובזמן קריב, אמן.
ואמנם יש לשאול, אם תאמר שהבטחת בין הבתרים היא זו שעמדה לנו להשרד בכל הדורות, מדוע א"כ צריכים היינו לקבל את שתי מצוות הדמים דם פסח ודם מילה שעליהם נא' "בדמיך חיי, בדמיך חיי", ומשמע שבלעדם לא היינו נגאלים, והרי בין כה וכה צריכים היינו להגאל בזכות ההבטחה גם בלא שתי מצוות אלו?
ונראה ליישב, שדוקא בגלל ההבטחה זיכנו ית' בשתי מצוות אלה בכדי שיוכל לגאול אותנו על ידן. וכמו שאין הברכה שורה אלא על הדבר המצוי, כמו שמצינו באלישע שאמר לאשה האלמנה להביא כלים רקים ולמלאת אותם מאסוך השמן הקטנטן שעליו חלה הברכה, כך גם ברכת הגאולה לא היתה יכולה יחול אלא על עם אשר שם ה' נקרא עליו ולכן צריכים היו לקבל ולקיים את שתי מצוות הדמים הללו המסמלים מסירות נפש.
עוד נראה לפרש עפ“י המחלוקת המשולשת שבין בית שמאי, בית הלל ורבי עקיבא. שלדעת ב“ש לא יכול אדם לגרש את אשתו אלא אם כן ”מצא בה ערות דבר“, שבגדה בבעלה ושכבה עם איש זר. ולדעת ב“ה יכול לגרשה אפי‘ רק ”הקדיחה תבשילו“ שנאמר ”כי מצא בה ערות דבר“ משמע כל דבר. ואילו לדעת ר“ע אפי‘ לא מצאה חן בעיניו יכול לגרשה שנא‘ ”והיה אם לא תמצא חן בעיניו“. הסביר זאת יפה ד“ר דוד אריטן שיחי' במסיבת סיום מסכת בי“ד בניסן בביהכנ“ס ”אדרת אל“ של בני היקר הרב גדעון שיחי'. שלדעת ב“ש הסמל הוא ”מרור“ – בגידה באשת נעוריה. ולדעת ב“ה הסמל הוא ”מצה“ שעניינו תבשיל. ואילו לדעת ר“ע הוא ”פסח“ מלשון ”פה סח“ על פטפוטים בעלמא שהיא מפטפטת שהוא לא אוהב.
עוד נראה לי שחשיבותם של שלושת המלים הללו הוא במהותם. “פסח“ ”על שום שפסח הקב“ה על בתי אבותינו במצרים“. ולא רק עליהם פסח, אלא שבכל דור ודור ישנה פסיחה מעין זו, רק צריך להבחין בה ולראות בה את יד ה' "נפשינו כציפור נמלטה מפח יוקשים. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ" דבר זה מזכיר לי את השמדתם של שלוש מאות וחמשים מטוסים על הקרקע בשדות התעופה של מצרים בערב מלחמת ששת הימים. ועל אף שהמצרים הניחו הרבה דחלילי מטוסים, חיל האויר לא איבד אפי‘ פצצה אחת עבורם. הנסים היו כל כך בהירים, באופן שנתקיים בהם נס "פסח" במלא עוזו, אשר פסח הקב"ה על פני כל הדחלילים והכה רק את המטוסים עצמם. ממש כמו במכת בכורות.
”מצה“ מסמלת את היציאה ממצרים בלא צידה לדרך ובאמונה תמה שה' יכלכל אותם בדרכם לארץ ישראל. ולכן נקראת המצה לחם אמונה וגם לחם של תקוה. תקוה לעתיד מזהיר יותר בכח האמונה. ולא רק היציאה ממצרים אלא היציאה מכל הארצות שבאפריקה כמו מרוקו טוניס ואלג'יר אתיופיה תימן וסודן וכן מאסיה כמו הודו ופקיסטן ומהמדינות שהיו במסך הברזל כמו רוסיה ומאירופה הנאצית שלא איפשרו ליהודים העוזבים את ארצם לקחת מאומה מרכושם והשליכו יהבם על ה' שיעלה אותם לארץ הקדש וישלח להם שם את ברכתו. כל העולים האלה אכלו לחם אמונה המסומלת במצה.
“מרור“ מסמל את האנטישמיות המרה שסובל עם ישראל בכל דור ודור בבחינת "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", כל פעם במקום אחר בעולם ובסוג שונה של טרור ואנטישמיות.
ההשגחה העליונה שומרת על עם ישראל במשך אלפי שנים לבל נכחד מעם, באופן שאם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. וכשם שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" כך פוקדים אותנו הנסים בכל דור ודור. וממש כמו שהיה בפסח מצרים, כך נמשך גם פסח לדורות. המקור להשגחה מיוחדת זו על עם ישראל היא אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה לאברם בברית בין הבתרים, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". זהו סוד נצחיותינו על אף היותינו עם קשה עורף בכל דור ודור. וכשם שבפסח מצרים עמדו להם שתי המצוות דם פסח ודם מילה שעליהם נאמר "בדמיך חיי בדמייך חיי", כך גם בכל הדורות עמדה להם ההבטחה בזכות האמונה בה' ושמירת המצוות. "והיא" בר"ת ו' סדרי משנה; ה' חומשי תורה; יא ה' אחד. וכאשר עם ישראל מפסיק את הקשר עם הבורא ית', מפסיק להאמין בו ומפסיק לקוות ולצפות לישועה המסומל ב"מצה", מתקיים בו "ואנכי הסתר אסתיר פניו ביום ההוא והיה לאכול", ואז מקבל עם ישראל מכות בדרכים שונות ומשונות המסומלות ב"מרור".
ומה נותן לנו במשך אלפי שנים את הכח לשמור על האמונה והתקוה המסומלת ב"מצה"? הפסח שמסמל את יד ה' שמשגיחה עלינו בכל הדורות לבל נכחד מעם, ובמידה שמשתדלים להטמע בעמים ולשכוח את ה', פוקדים אותנו הצרות והאנטישמיות המסומלים ב"מרור". הפסח כמו גם המרור מזכירים לנו שאנחנו עם סגולה, ושלא נוכל להטמע בין העמים, וכפי שהביע זאת הנביא יחזקאל בפסוק אחד בפרק כ' פסוק ל"ג "חי אָנִי נְאֻם ה' א-להים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". ביד חזקה ובזרוע נטויה הם האותות והמופתים שעשה לנו הי"ת בצאת ישראל ממצרים שמורים על השגחתו הפרטית על עם ישראל. וחלילה אם לא ישמעו אליו אמר "בחימה שפוכה אמלוך עליכם.
ומה מחזיק אותנו במשך אלפי שנים לשמור על זהותינו ולסבול את "המרור" שהוא חלק בלתי נפרד מזהותינו? "הפסח" שמסמל את יד ה' שמשגיחה עלינו בכל הדורות לבל נכחד מעם, ו"המצה" שמסמלת את האמונה והתקוה, שאילולי הם היה עם ישראל נכחד חלילה תחת עול הצרות והיסורים שעברו בשל אמונתם היחודית.
השילוש היסודי הזה של פסח, מצה ומרור הוא סוד השרדותו של עם ישראל. ולכן ציוותה התורה "על מצות ומרורים יאכלוהו"? כי הפסח אוחז חזק בשתי הקצוות האחרות, בקצה האמונה והתקוה מחד ובגלות המרה בקצה השני. ה"פסח" מסמל את יד הי"ת שמשגיח עלינו ועושה עמנו ניסים ונפלאות בכל עת ועת, ומציל אותנו מידי הקמים עלינו בכל עת ובכל שעה. לפיכך הפסח נשען על המצה והמרור. על המצה המסמלת את האמונה החזקה בה' ועל המרור, על האנטישמיות שאינה מאפשרת לנו להיטמע בגויים. יסודות אלה הם הם שמאפשרים לעם ישראל לשרוד במשך אלפי שנים.
דרשתי בסברבן אורטודוכס בשנת ה‘תשנ“ג
והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. לשם מה צריך את כל הארבעה? האם לא יכול היה הכל יכול להוציאם בלשון אחת בלבד? ועוד, יש מפרשים בתלמוד שד‘ אלו רומזים לד‘ שעבודי מלכיות. וק‘ הרי ד‘ אלו אינם מדברים אלא על שעבוד מצרים בלבד? ונלענ“ד שבאמת אין קשר בין לשון אחת לשניה, וכל לשון דנה בגאולה נפרדת. ועל כל אחת מהן בפני עצמה יכלנו לומר דיינו. וכדלהלן:
”והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים“ היא היציאה מהכלא המצרי, מהאטמוספרה של סבל ותלאות לכזו של עובד מפעל ללא סבל. הגע בעצמך אדם שעבד מאתים ועשר שנים מלאי סבל ותלאות, וביום אחד משתחרר מהסבל והתלאות, והוא עדיין נחשב עבד. דיינו.
”והצלתי אתכם מעבודתם“ אפילו שהוא עדיין בתוך ארץ העבדות, הריהו יוצא כבן חורין החוצה ככל האדם ואין עליו עול עבדות עוד, ובכ“ז המצרי בעליו עדיין מענה אותו במלים של השפלה בשל היותו יהודי, דיינו.
בעוד השנים הראשונות דנו בתנאי שעבוד פיזיים והגאולה מהם. השנים האחרונות דנים בשעבוד רוחני. רגשי-אמוציונאלי. פסיכולוגי-הלך מחשבה של עבד. וסוציאלי-אינו מרשה לעצמו להיות חלק אינטגראלי בחברה כשוה אל שוים. ועל הגאולה מאותם שעבודים, דיינו.
”וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים“ – כאשר אדם נמצא תחת יד המענה ויש לו תקוה להנצל ע“י אחיו הגדול שהוא חזק מהם או שיש גוף צבורי עומד מאחריו ולוחץ על המענה לשחררו, הרי שיש בקרבו תקוה להנצל ביום מן הימים. וזה מפיח רוח חיים בקרבו. ולא רק משום שאז יפסיקו עינוייו אלא גם משום שיוכל לראות במו עיניו איך הם נוקמים במעבידו. וזה שאמר להם הקב“ה אני גואל אתכם בזרוע נטויה ובכך תראו בעיניכם איך אני נוקם את נקמתכם במצרים שעינו אתכם. וזה מה שאמר הקב“ה לפרעה. ”ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ“. נמצאת זו גאולה בפני עצמה שאפי‘ בעודם במצרים, ועדיין משועבדים למצרים, אותה תקוה מפיחה רוח חיים בקרבם.
”ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים“ היא הגאולה שהופכת אותנו להיות עם ה‘ שומרי מצוותיו שאפילו כשנהיה רדופים וסחופים בידי הגויים לא יצליחו להעביר אותנו על דתינו מלהיות עם ה‘. והנה אפי‘ בגרמניה הנאצית תחת רדיפות ועינויים קשים ביותר צעדו יהודים לתאי הגזים בקריאת שמע ישראל. שם לא היתה שום אחת מהגאולות האחרות מלבד זו של ולקחתי אתכם לי לעם.
בקום המדינה ראינו שאעפ“י שלא היו רבים שומרי תורה ומצוות בבחינת ”ולקחתי“, ולא היו בבחינת עבדים, לשון הגאולה שעמדה להם היתה ”וגאלתי אתכם בזרוע נטויה“. וכן הוא בכל מלחמות ישראל בהם נתקדש שמו ית‘ ויתעלה בנצחונות מזהירים של רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים.
הגאולה האמריקאית – בשפעת עושרה אין בה לצערינו לא גאולת ”ולקחתי אתכם לי לעם“, ואף לא ”וגאלתי אתכם בזרוע נטויה“ וכמובן לא ”והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים“. לעומת זאת במלא עוזה מתבטאת הלשון של גאולה ”והצלתי אתכם מעבודתם“, שהיא גאולה פיזית המתבטאת בשיוויון זכויות. קבוץ גלויות מרוסיה ומאתיופיה ומכל יתר הגלויות מבטא בעוז את הלשון של גאולה ”והוצאתי אתכם“.
עפי“ז נבין מדוע אומר בעל הטורים בשמות ו, ו שד‘ הלשונות הן כנגד ד‘ גלויות. ללמד שכל גלות שבה גולה עם ישראל יש לו מטרה מסויימת ומהווה מכה עבור חטאים שהיו בידם. וגם הגאולה שבה בחר הבורא ית‘ היא התרופה שתרפא את שברם. ומכיון שתורת ישראל מביאה את האדם לחסות תחת כנפי השכינה בשכר מרובה, ברא לו הקב“ה יצה“ר שתהיה לו היכולת להצליח במשימתו כנגד כח הקדושה שבאותו אדם. כי ”זה לעומת זה עשה הא-להים“. ומכיון שההסטוריה של עם ישראל היא בת אלפי שנים וחזה הקב“ה מראש את כל המאורעות שיעברו עלינו במשך הדורות, הקדים הקב“ה רפואה למכה בד‘ לשונות אלה של גאולה, לגאול אותם בכל זמן ועידן בלשון אחת או בכמה מהן. והן הן אותן לשונות שגואלות אותנו בתור עם וכן בתור כל יחיד ויחיד. ואמנם בגאולה האחרונה יתבטאו כל ד‘ הגאולות כאחת ”כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות“, ”בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל“.
דרשתי בשני של פסח ה'תשנ"ה בקהילתי "נצח ישראל"
מצות ההגדה נועדה ביחוד ובעיקר לחנך בה את הבנים כמו שנא' "והגדת לבנך ביום ההוא", וביחוד בקטע זה של ההגדה שבו מפורש "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". וכיון שבחינוך עסקינן יש לכאורה לעיין במספר שאלות ששואלים העולם:
כיון שהרשע הוא בכלל "ארבעה בנים", משמע שהתורה מצוה עלינו לחנכו, כיון שגם הוא ראוי לחינוך. וא"כ קשה על בעל ההגדה שהשיב לשאלתו "וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת־שִׁנָּיו, וֶאֱמָר־לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם, לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל", האם זוהי תשובה מחנכת? והרי זה נשמע יותר כנזיפה על דרך מה שאמר דוד המע"ה "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי", ובכך אנחנו דוחים אותו מהיהדות במקום לקרבו לעבודת ה'?
ועוד קשה מדוע שינה בעל ההגדה בתשובתו לרשע מהתשובה שנתנה התורה לרשע? שהתורה מביאה את שאלת הרשע "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם?“ והתשובה "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בנ"י במצרים ואת בתינו הציל“. ומדוע שינה בעל ההגדה להשיב לו "אף אתה הקשה את שיניו ואמור לו אילו היה שם לא היה נגאל"?
עוד קשה על בעל ההגדה, מדוע התרעם כ“כ על שאלת הרשע? והרי מהי שאלת הרשע, מדוע אתה מניח תפלין? לשם מה זאת הציצית תלויה על בגדיך? מדוע אתה שומר תורה ומצוות של תורה מיושנת בת אלפי שנים בעולם מודרני זה? האם אין זו שאלה שכל אחד מאתנו שואל את עצמו ואת מחנכיו בשנות חינוכו? ומדוע זה נקרא רשע? ומדוע הקהה את שיניו ואמור לו דברים שיוליכו אותו מדחי אל דחי? והרי התשובה לכל בן היא במטרה לחנך אותו, וא“כ איזה חינוך הוא זה?
ובאמת ידידי הרב אפרים בוכוו'אלד, מחנך דגול במשך למעלה מיובל שנים דחה את תשובת בעל ההגדה שלדעתו היא אינה מוצדקת ואינה ברורה. שהרי התורה לא קוראת לו רשע אלא בן "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", משמע שכל אחד מאתנו עשוי ונכון שישאל שאלה זו בימי חינוכו וראוי הוא לתשובה הוגנת. ולכן הוא מסביר את התשובה לרשע כפי שהשיבתו התורה כראוי "זבח פסח הוא לה'". פי', קודם כל, בא אלי הביתה, ותהנה מסעודת ליל הסדר, נפזם ונשיר יחדיו, שתה עמי ארבע כוסות ואז, ורק אז, תכנס האמונה ביחד עם האוכל למעיך.
אלא שעדיין צריך להבין את תשובת בעל ההגדה שנקרית בפי כל ישראל די בכל אתר ואתר משך דורות רבים. ומאידך צריך להבין מדוע כינהו רשע? ומדוע אמר להקהות את שיניו ולומר לו דברים שיוליכו אותו מדחי אל דחי?
לכן נראה לי להסביר שבעל ההגדה רואה שדוקא הדרך שהוא משיב לו היא הדרך החינוכית ושלתשובה זו מצפה הרשע משואליו. והטעם, מכיון שהרשע הביע את שאלתו בצורה חריפה כזו "מה העבודה הזאת לכם", הוא גם מצפה שנשיב לו בחריפות ובכעס. שהרי הדרך שבה הוא מנסח את שאלתו נובעת מכך שמשהוא מפריע לו בתוך תוכו, והוא רוצה ליצור פער תהומית בינו לבין המשיב, והוא כביכול צועק מעמקי לבו, אינני שליו עם החינוך שאני מקבל מכם, אני זקוק לתשובות מוצקות על שאלותי הנוקבות שיש לי על היהדות. בדרך זו הוא מנפץ את השקט המדומה שיש בינו לבין מחנכיו, והוא מחכה ומצפה שלא נהיה נחמדים אליו אלא בדוקא שנגער בו, ורק אז הוא יעמיס עלינו את כל השאלות הנוקבות ביותר שיש לו, שמעולם לא היה מעיז לשאול אותם במעמד שונה מזה של ליל הסדר, מכיון שבכל זמן אחר, הכל רצים כל אחד למלאכתו ואין לאף אחד את שלות הנפש והזמן לשבת בנחת ולהסביר לו בלשון רכה, תשובות מספקות שימצאו מזור ותרופה לכאביו הבוקעים מעמקי נפשו. אבל בליל הסדר שזוהי מצות הערב, מצפה הרשע שכל המסובין יעמלו קשה להשיב על שאלותיו. ולכן שואל הרשע בלשון "לכם“, לכם אין זו בעיה לקיים את מצות ה' בהבאת קרבן הפסח, כי אמונתכם מוצקה וחזקה, אבל אמונתי רעועה ואף על פי שאיני מפקפק בעובדה שאני בכלל ישראל, מכל מקום אינני מבין מה פשר מצוה זו, ועוד רבים שכמותה?
וכיצד נצליח להחדיר בו את האמונה? בראשית דבר נרכך את שאלתו ונסיר ממנה את האלמנט האפיקורסי שהוא בבחינת "להכעיס" ואולי זהו פי' המושג "הקהה את שניו" על דרך מה שפי' הרד"ק בס' נחום ג' י"ט על הפסוק "אין כהה לשברך" – כהה ענין רפואה כמו כהה הנגע" וגו'. ובכאן האותיות ק' וכ' מתחלפות והכוונה היא "החלש את שיניו", ורק אז נוכל להמשיך לדבר עמו בנחת.
נכדתי היקרה יקירה רודאף חידשה לי חידוש שמשלים לפירושי בבחינת כפתור ופרח כי "שניו" בגי' שס"ו, ו"רשע" בגי' תק"ע וכאשר תחסיר מהרשע (תק"ע) את שניו (שס"ו) תקבל ר"ד שהם בגי' "צדיק".
רשע מה הוא אומר – על איזה רשע מדבר בעל ההגדה באומרו אף אתה הקהה את שיניו? אומר הרב קוק על זה שהוציא עצמו מכלל ישראל, והגורם הוא משום שכפר בעיקר.
לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל – מהו "לי ולא לו", והרי צריך היה לומר "לי ולא לך אילו היית שם לא היית נגאל", שהרי הוא מדבר אל הבן הרשע?
‘ יעקב מליסא והגאון מוילנא מפרשים בדרך שתתיישבנה על ידה כל השאלות דלעיל בשופי. שבאמת גם את הבן הרשע מחנכים. ואמנם חינוכו הוא בדרך שונה מזו של שאר הבנים. דרך ההתיחסות אליו היא על ידי כך "שלא מתייחסים אליו". שכן לחכם נא‘ ”ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח“. לתם כתוב ”ואמרת אליו בחוזק יד“ ולשאינו יודע לשאול נא‘ ”את פתח לו“ אבל לרשע לא עונים כלל אלא בתשובה לשאלתו נאמר בתורה ”והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה‘ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל“. ממה שלא נאמר "ואמרתם אליו" אלא "ואמרתם" סתם משמע שהתשובה היא לשאר הבנים האחרים. ועל זה פירש בעל ההגדה שהרשע מתעצבן כשלא מתייחסים אליו כלל בכך שלא מיישירים פנים אליו אלא לאחרים המסובין על השלחן, ומתוך שהוא מתלונן על כך, הוא מתעורר לשוב בתשובה. ונראה לי שזהו הפירוש של הקהה את שיניו, ששיניו נקשן דא לדא על כך שמתעלמים ממנו ישירות.
ועל פי זה תובן גם התשובה לשאלת הרשע המוזכרת בתורה, ותתיישב גם השאלה הקשה איך שינה בעל ההגדה את תשובתו לרשע מזו הכתובה בתורה? ואיך תשובת התורה לרשע "זבח פסח הוא לה"' מיישבת את שאלתו? שהרי לכאורה אין קשר בין שאלתו "מה העבודה הזאת לכם" לבין התשובה של התורה "זבח פסח הוא לה"', אלא שתשובה זו אינה מופנית אל הרשע אלא לשאר הבנים, ובכך אתה מקהה את שיניו של הרשע כי מתוך זה שהוא לא רוצה להיות חוץ למחנה, הוא ישנה את טעמו ואת צורת דבורו ובכך יקרב את עצמו יותר ליהדות.
תָּם מַה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹֽזֶק יָד הוֹצִיאָֽנוּ יְיָ מִמִּצְרַֽיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
הבן התם פשוט לא בעניינים. הוא מעוניין להצטרף, אך אין לו מושג מהיהדות וכל דבר עבורו הוא חדש ופותח בשאלה "מה זאת". הוא הנקרא בלשוננו "תינוק שנשבה".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵֽעַ לִשְׁאוֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם: זה הבן שצריכים להביא אותו בדרכים לא דרכים אל חיק היהדות. הוא לא שייך לשום קהילה, בית כנסת, או לשום ארגון יהודי וצריך למשות אותו מתוך החשכה היהודית המחלטת שאופפת את חייו, דרך איזה נאום פומבי או דרך שיעור תורה מרתק שמדבר אל תוך תוכו ששמע ברדיו או באיזו דרך עקיפה וכיו"ב.
שאינו יודע לשאול את פתח לו – יהודי זה הוא כל כך רחוק מהיהדות אולי ממשפחה מתבוללת שלפתע נקלע למסיבת ליל הסדר, ואין בפיו מאומה לשאול כי אולי זה לא מעניין אותו לדעת. סיפר הרב דרוקמן שבמלחמת יום הכפורים התארגנה קבוצת נשים בקבוץ של השומר הצעיר שהחליטו להתקרב ליהדות, ובעליהן שחזרו משירותם בצבא הצטרפו אליהם והחלו לשאול שאלות נוקבות וקשות עם עוקץ רב. הרב ששמע את שאלותיהם העריך מאוד את העובדה שבמקום לבלות עם נשותיהם החליטו להשתתף בשיעורי יהדות ולכן עמל ברוב כחו להתעלם מצורתה הבלתי הוגנת של שאלותיהם ועמל קשות להשיב לשואלים תשובות אמיתיות שיתיישבו על דעתם. ברבות הימים חזרו כמה מהם בתשובה ואחד מהם סיפר על תהליך חזרתו בתשובה. ואמר בתחילה התחלתי לשאול שאלות ונוכחתי לראות כמה ספרים נפתחו בכדי להשיב לי עד שבסופו של דבר התביישתי לשאול שאלות עם עוקץ. הדרך להתגבר על השלילה מסביר הרב קוק זצ“ל היא לא לדרוס עליה אלא להתיחס אליה באופן חיובי. הכפירה אמנם מציקה לשומעיה אך כשם שהדרך להתגבר על הבערות היא ע“י הוספת חכמה והדרך להתגבר על החשך הוא ע“י הוספת אור, הוא הדין שבכדי להתגבר על הכפירה יש להגביר את אור האמונה.
”בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם“ כתב האבודרהם בסדר ההגדה ופירושה "דבר אחר בעבור "זה" – בגימטריא י"ב מצוות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות, חרוסת, כרפס, שתי נטילות ידים, המוציא, על אכילת מצה, על אכילת מרור, וכורך".
ולסיום נראה לי שמה שאמר בעל ההגדה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", אין הכוונה בדוקא לבנים שונים זה מזה, אלא שלכל אחד מאתנו יש בתוכו את הסממנים של החכם, של הרשע, של התם ושל זה שאינו יודע לשאול. וזאת בתנאים שונים ובזמנים שונים במשך החיים.
זאת ועוד, שלפעמים בכל שלב בחיים כל אחד מאתנו מתנסה בכל אחת משאלות ארבעת הבנים. לעיתים הוא מדבר בחכמה כמו החכם, ולפעמים בחוצפה וברשעות כמו הרשע. לפעמים הוא מעמיד פני תם, ולפעמים הוא צריך לשאול, אבל הוא פשוט לא יודע איך לשאול.
עוד נראה לי לפרש. חכם הוא זה שרואה לא רק את הנסים והנפלאות שיוצאים מגדר הטבע, שברור לכל שיד ה' עשתה אותם, כמו עשר המכות וקריעת ים סוף, אלא הוא רואה גם את יד הי"ת בכל הנסים והנפלאות שעושה עמנו הי"ת, שלרוב העולם אינם בכלל נסים אלא הם מפרשים אותם בדרך הטבע. והחכם מכולם רואה את יד הבורא יתעלה בכל יום ויום, ובכל שעה ושעה, בבחינת "אין עוד מלבדו".
הרשע, לעומת זאת, לא זו בלבד שהוא מיחס אל הטבע את כל הניסים הנסתרים שבחיי היום-יום, אלא גם את הנסים הפרטיים שנעשו לו באופן חד משמעי, גם להם הוא מחפש הסברים בכל מיני דרכים איך לייחס אותם אל הטבע. טחו עיניו מראות ש"הטבע" הוא בגי' "א-להים". הוא ית' הטביע את חותמו בכל מעשה הבריאה בדרך כזו שאפשר ליחס כל דבר אל הטבע או לראות בהם את יד הי"ת. ועל זה אמר הנביא "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם".
ואמנם ישנו לכאורה גם רשע גמור שלא נכלל בהגדה. אבל לשמחתינו אין אחד כזה בעם ישראל, שהרי נאמר "כפלח הרמון רקתך" ודרשו ז"ל "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון". לרשע זה אין מציאות של בורא העולם, באופן שגם לניסים היוצאים מדרך הטבע יחפש אפי' דרך כישוף לעשותם בדרך הטבע. סמל לרשעות זו היא זו של פרעה הרשע שאמר לא ידעתי את ה', ושלכל האותות והמופתים שעשה משה לעיניו ולעיני עבדיו קרא גם הוא לחכמים ולמכשפים שיעשו גם הם את אותם הדברים בדרך של כישוף, מלבד מכה אחת ויחידה שלא יכלו המצרים לעשותה, והיא מכת הכנים, שהודו המכשפים לפרעה "אצבע א-להים היא".
פרעה לא היה יחידי ברשעות זו. אליו הצטרפו רבים מהערב רב שכביכול נתגיירו ע"י משה, ואמנם על אף היותם מכלל ישראל, לא זכו להכנס תחת כנפי השכינה, אלא נכללו בכלל ארבע החמישיות של העם שמתו בשלושת ימי האפלה. ומי יודע אם גרים אלו לא חזרו בגלגולים נוספים בכדי שסוף כל סוף יהיו ראויים להכנס תחת כנפי השכינה במשך הדורות הבאים עד עצם ימינו אלה. ומי יודע אם אין אלו בכלל הגופות שעליהם נא' "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", ומשום שהם מעכבים את הגאולה נאמר "קשים גרים לישראל כספחת". על כגון אלו אמר בעל ההגדה "אילו היה שם לא היה נגאל".
תם אינו מיחס את הנסים אל הקב"ה וגם לא אל הטבע אלא הוא עומד נדהם בשאלה ובתמימות "מה זאת" מה פשר הדבר? איך זה קרה? ועל מה אנחנו מודים ומהללים את ה'? מחובתך לספר לו את סיפור יציאת מצרים ואת כל הנסים והנפלאות שעשה עמנו הבורא ית'.
שאינו יודע לשאול אינו מתבונן כלל לראות שהיה פה נס, ושיש בכלל שייכות להתבונן. את פתח לו. תביא לתשומת לבו שהיה פה נס, ושיד ה' היתה זאת, ומזה הפתח תכנס לטרקלין האמונה בבורא העולם.
דרשתי בשביעי של פסח – אליהו שלום שלוש
כנגד המצרים נאמר "וידעו מצרים כי אני ה'". מאידך עם ישראל נצטוו "וידעתם כי אני ה'"
מאחר וכל המצרים טבעו בים איך נתקיים דיבורו ית' כלפי המצרים בידיעת ה'?
והאם כוונת ידיעה זו היתה רק כלפי הערב-רב שנתגיירו או שהיתה מופנית לכל המצרים שכן "וידעו מצרים כי אני ה'", משמע כל המצרים ולא רק חלק מהם?
בשירת הים פירש"י "כמו אבן – ובמקום אחר צללו כעופרת, ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש הולכים ומטרפין עולין ויורדין, בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד".
מה היתה המטרה בחלוקה זו? האם היתה זו נקמת הקדוש ברוך הוא במצרים או שהיתה בזה סיבה הרבה יותר נעלה?
מדוע כלפי המצרים נאמר "וידעו מצרים כי אני ה'", בלשון עתיד בו' המהפכת, ואילו בישראל נאמר "וידעתם כי אני ה'" בלשון ציווי? מי מהמצרים ניצל ומי טבע בים, ומדוע?
הרב אליהו כי טוב כתב בספר התודעה שהמצרים טבלו את עצמם במי מקוה טהורים קודם שיוציאו את נשמתם. והשאלה היא במה זכו טובעי הים, לטבול במי מקוה טהורים קודם שיוציאו את נשמתם? ולא זו בלבד אלא גם זכו להוציא את נשמתם בפני שש מאות אלף בני ישראל יוצאי מצרים שעתידים לקבל את התורה? ומלבד זה, גם זכו שכספם וזהבם ישמש לבנית המשכן?
איתא בשו"ע יו"ד בהלכות ביקור חולים סימן של"ט ס"א "הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבריו….. ואין שומטין הכר מתחתיו…. ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת הנפש, ה"ז שופך דמים. מדוע? ומה הקשר למצרים שטבעו בים?
ונראה לי ליישב שאכן בני ישראל כמו גם המצרים היו צריכים להגיע לאותה מטרה נעלה של ידיעת ה'. ישראל זכו באמונתם בשתי המצוות שקבלו עליהם דם פסח ודם מילה. וכן גם הערב רב שזכו להכנס תחת כנפי השכינה בראותם את כל הניסים והנפלאות שעשה ה' במצרים, ויתכן שהם היו אלה שאמרו במכת הכנים "אצבע א-להים היא" ונוספו עליהם כל אלה שהאמינו לדבריהם. ולמעשה הם היו במדרגה נעלה מהגרים שהתגיירו בימי מרדכי ואסתר שהרי שם נאמר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", כי הם היו מעין גרי אריות. אבל אלה שטבעו בים החזיקו בעקשנותם להאמין לדברי פרעה בעקשנותו לא לשלח את ישראל, באומרו "מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". והם אלה שטבעו בים, והטעם לקיים את דברי ה' "וידעו מצרים כי אני ה'". וגם הם היו שונים זה מזה. היו כאלה שהגיעו לכלל אמונה ממש בשניות אחדות קודם מותם ובכך זכו למות מיד בלא יסורים רבים. ומאידך היו כאלה שאפילו על פתחה של גהינם סרבו להאמין בה' ואותם גלגל ה' מלמעלה למטה עד שיודו ויברכו לשם כבודו ויגיעו לכלל ידיעת ה' שהיא היתה המטרה של כל המכות. ועליהם נאמר "וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". שלכאורה מה ענין רכב ופרשים בכאן? אלא שאותם מצרים עקשנים בעודם דבוקים לרכבם, ה' היה מטלטל אותם מלמעלה למטה ומתו ביסורים קשים עד שסוף כל סוף הגיעו לכלל ידיעת ה'.
ולפי זה נבין מדוע המעצים את עיני המת או נוגע בו בשניות האחרונות שקודם מותו ובכך מקדים את מותו, נחשב לרוצח כי המת איבד את ההזדמנות שהיתה לו לעשות תשובה באותם שניות אחרונות של חייו.
דרשת הרב גרין בבית לובביץ בבולטימור בשנת תשע"א
הקשה בנוסח התפלה, שבפסח אנחנו אומרים כראוי "ביום חג המצות הזה זמן חרותנו", הסיבה באה אחרי היום, דהיינו מדוע אנחנו אוכלים מצה? משום שהוא זמן חרותנו. ומדוע בנוסח התפלה בסכת אומרים "ביום חג הסכות הזה זמן שמחתנו" הסיבה קודמת ליום? שהרי ביום "חג הסכות הזה" הוא סיבת זה שהוא "זמן שמחתנו". ונשאר בלא תשובה לשאלה. וגם הקשה על הנוסח בשבועות שאומרים "ביום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו", שהרי אין שום קשר בין "ביום חג השבועות הזה" לבין "זמן מתן תורתנו"? שהרי סיבת חג השבועות מפורש בתורה "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבעות לה' א-להיך".
ונ"ל לפרש בפשטות שאין שום אחד מהם שייך לזמן שנאמר אחריו. אלא התורה נתנה לנו את השמות לכל חג בפ' ראה דברים יא, טז "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם". וחז"ל רצו למצוא מה המיוחד בזמן זה של השנה או במלים אחרות מהו הנושא הדומיננטי של החג הזה ואמרו על כך שבפסח הנושא הוא חירות, ולא שיש קשר בין זה שיצאנו לחירות לזה שאנחנו אוכלים מצה, שהרי התורה נתנה טעם מיוחד לאכילתה בכדי שנזכור את הדרך המיוחדת בה יצאנו ממצרים שזה היה בחפזון. ובשבועות הנושא הוא מתן תורה, ולא שמשום כך חוגגים את חג השבועות, אלא החגיגה היא מפני שהתורה צוותה למנות שבעה שבועות ולחוג את החג. ובסכות הנושא הוא שמחה, ולא שמחה בגלל הישיבה בסכה אלא משום שזהו זמן האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה שאז האדם שמח מהברכה שנתן לו הקב"ה ביבול האדמה.
תן לי יבנה וחכמיה – מעשה מהתלמוד
איתא במס' גיטין נו. אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי. אתא. א"ל עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? א"ל מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי. א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא. א"ל נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך, וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למדקריה. אמר להו יאמרו רבן דקרו. בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו. פתחו ליה בבא, נפק. כי מטא להתם אמר, שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא! א"ל מיחייבת תרי קטלא, חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא. ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי? א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, דכתיב והלבנון באדיר יפול, ואין אדיר אלא מלך, דכתיב והיה אדירו ממנו וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון. ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן. אמר ליה, אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה קום, דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא. הוה סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא לא עייל, בעא למשלפא לאידך לא נפק, אמר מאי האי? אמר ליה לא תצטער, שמועה טובה אתיא לך, דכתיב שמועה טובה תדשן עצם. אלא מאי תקנתיה? ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך, דכתיב ורוח נכאה תיבש גרם, עבד הכי עייל. אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי? אמר ליה ולא אמרי לך? אמר ליה: אנא נמי אמרי לך. אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.