”ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב“ה חשב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברם אבינו בברית בין הבתרים שנא‘ ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול“.
א. מטרת השעבוד והבטחת הרכוש הגדול
יש לתהות מדוע גזר הקב“ה גזרת שעבוד זו על בניו של אברם אוהבו? ומה ענין "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול“ שהוא לכאורה ענין חד פעמי, בברית נצחית זו?
והיה נראה לכאורה לבאר את גזרת השעבוד לא בתור עונש אלא בתור שכר וגמול לאברם ואותו שכר הוא תכלית השעבוד הנקרא "רכוש גדול". אלא שבכדי להגיע לאותה תכלית שהיא כביכול הנצחון בשדה הקרב, צריכים לעבור אימונים מפרכים. וסיבת אותו שכר היא מפני שהיה אברם חפץ בכך שכל העולם יכירו במלכות שדי, ומתוך אהבתו של הקב"ה לאברם, היה חפץ בכך שבניו אחריו ימשיכו את דרכו, והוא כבר הודיעו בפירוש "כי ביצחק יקרא לך זרע", אלא שהמטען הרוחני שהיה להם בכדי להשלים מטרה זו היה חלש בהרבה מזה של אברם, ולכן שיער הקב"ה שהם יהיו זקוקים לחזק את עצמם באימונים של ת' מאות שנות שעבוד. ולאותם אימונים היתה מטרה מרובעת. א) להכיר את אדון הכל. ב) להמשיך את עבודתם של אברהם ושרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. ג) לקבל את התורה בהר סיני ד) לרשת את הארץ.
דהיינו שמטרת השעבוד היתה שירכשו על ידי השעבוד את כל מה שרכש אברהם בכחות עצמו, ובכך יהיו ראויים לקבלת התורה ולירושת הארץ.
וכדי להכשיר את זרעו, ממשיכי דרכו של אברהם, לתפקידים אלה, היה מן הצורך לשפר את מידותם של בניו שתהיינה תרומיות כמו אלה של אברהם ושרה. וכיצד יצליחו להשלים ענינים אלה בכח העבדות? עצם רעיון העבדות הוא לכאורה מביש, ואמנם תלוי הדבר בכחותיו ובתכונותיו של העבד. בעצם העבדות, כמו בכל דבר אחר בעולם, ישנם כחות של טוב ורע. השלילה שבעבדות ברורה כאור יומם, באשר היא שוללת מהעבד את חירותו, ומשרישה בלב רבו כחות שליליים של רודנות ועריצות, ולרוב גם מפתחת בקרבו את מידת האכזריות. מאידך בעבדות טמונים גם אוצרות טבעיים יקרים, והעבד החכם ינצל את העבדות לדלות ממנה את אותן אוצרות במהלך השפלתו ועינוייו כעבד. במהלך העבדות טמונים ארבעה קניינים חשובים: א) להכיר בבורא העולם. מאחר שהעבד המתענה תחת אדונו, יזעק לבורא העולם להצילו מתחת סבלותיו כמ"ש "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". ב) ההכשרה לציית לפקודות. מתוך כך שחייב העבד לציית לפקודות אדונו, יזכה על ידי כן בשחרורו, למלא אחר פקודות אדון האדונים ממ"ה הקב"ה. ג) החריצות. על ידי חריצותו בעבודתו לאדונו יוכשר להיות חרוץ בעבודת ה' יתברך, ובכיבוש הארץ. ד) הענוה והביטול העצמי. שכיון שכל מה שקנה עבד קנה רבו ולית ליה מדידיה כלום, הרי בטבעו הוא בטל ומבוטל לרבו, ובשחרורו יזכה להיות בטל ביטול מחלט לאדון הכל, בבחינת אברהם אבינו באומרו "ואנכי עפר ואפר", ויזכה בזה להיות ראוי לקבלת התורה.
ואמנם מטרת העבדות אינה רק ביחס לעבדים, אלא גם ביחס למעבידיהם, שהרי נאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". ועל מה ידון אותם, והרי הוא יתברך גזר עליהם להעביד ולענות? אלא שיש מעבידים שיש בהם ממידותיו של הקב"ה, ומשעבדים ברחמים, ויש מעבידים אכזרים. נמצאת אומר שגם לגוי המעביד ישנה בחירה חפשית וגם הוא נדון בבחינת שכר ועונש, שאם הוא מעביד ברחמים, יזכה לכך שהעבד החכם יוכל להשפיע ברוחניותו על האדון, לזכך את מדותיו, ולהחדיר בו את האמונה, הידיעה וההכרה בבורא העולם, וברבות הימים יזכה להכנס תחת כנפי השכינה. אבל אם יעביד אותו במידותיו האכזריות, יאבד את המתנה המיוחדת שהיתה יכולה להיות מנת חלקו כמפקד מאמן שנתמנה על כך על ידי בוראו, ויהיה נידון כאחד האומר אני ואפסי עוד ואין א-להים עמדי, ויאבד את הזכות להיות נכנס תחת כנפי השכינה, שהרי יחסר ממנו הסממן הראשון משלושת הסממנים של בני אברהם יצחק ויעקב שהם רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. וכיון שהיה אברהם אהובו של מקום מפיץ את א-להותו בעולם, היה יתברך חפץ שגם בניו ימשיכו את עבודתו הרוחנית, בהעלותם את נצוצות הקדושה של מעבידיהם, שגם הם יזכו להכנס תחת כנפי השכינה. ועל פי זה יש לומר שהבטחת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול“, כוונתה לאותן נצוצות קדושים.
נמצא שמטרת השעבוד היתה לזכך ולצרף את ישראל ולהכין אותם להיות העם הנבחר, מקבלי התורה, שעליהם יאמר "וידעו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ויזכו לרשת את הארץ הקדושה, ובכח זה של האמונה בה' יתברך, ובכח התורה וא"י יצליחו להמשיך את עבודתו של אברהם במימדים גדולים, בהעלותם את ניצוצות הקדושה שטמונים במעבידיהם, ויזכו "לתקן עולם במלכות ש-די", בכך שיפיצו את א-להותו יתברך עד כי "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", ויזכו בתום שעבודם להשיג את המטרה הרוחנית, אליה שאף אברהם אביהם ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ותהליך זה הוא הנקרא "כור הברזל".
יש לראות א"כ את הפסוק "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" גם מהזוית של עם ישראל. דן אנכי את עם ישראל בכך שאראה את תוצאות משימתם ביחס למעבידיהם, אראה אם השיגו את אחת המטרות של עבדותם, שהיא לשפר את מעשיהם של המעבידים המצריים.
אי נמי יש לפרש שמטרת השעבוד היתה בתור עונש לשרה, על כך שאמרה "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", וזה כמשל שני המאורות הגדולים שאמרה הלבנה אי אפשי לשני מלכים בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ואף על פי שבכאן לא אמר ה' לשרה לכי ומעטי את עצמך שהרי הוא עצמו אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", מכל מקום אותו רגש עליונות שהיה לגבירה על הגר שפחתה עד כדי גירושה באכזריות מהבית אל מדבר שממה נחשב היה לחטא גדול עבור שרה אמנו. וכנראה שאותו טבע ורגש עליונות מושרש היה גם בזרעה וכדי להשפילו עד עפר גזר על בניה גזרת ת' מאות שנות שעבוד, בכדי שיחושו על בשרם מה הם רגשי שעבוד. ואולי משום כך נענה ה' יתברך לבקשתו של אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך", שאילו היתה שרה נוהגת ברחמים הרי כבר אמר הקב"ה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", אבל עתה ששמע ה' יתברך לתחנוניו של אברהם ביחס לישמעאל, זכה גם הוא להקרא זרעו של אברהם ולהתברך מאתו יתברך.
והיכן רמוזים אברהם, שרי והגר, ות' מאות שנות השעבוד בפסוק אחד? ת' מאות שנות השעבוד רמוזים בגי' במלים שתחתם קו "ושרי אשת אברהם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית טז, א). ובפסוק זה מפורשים שמותם של אברהם, שרי והגר.
ודברים אלה דומים קצת למה שכתב הרמב"ן שם פסוק ו' וז"ל: "ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". עכ"ל. ואם כי צדקה שרה בחפצה להגן על בנה מהשפעותיו החיצוניות של ישמעאל, שהרי הסכים עמה הקב"ה באומרו לאברהם "שמע בקולה", מכל מקום "ותענה שרי" בא מתוך רגש עליונות שסופו היה כנראה אכזריות כנגד הגר שפחתה, שמשום כך משלמים בניה מחיר כבד על ידי בניה של הגר, "כי שמע א-להים אל קול הנער באשר הוא שם".
ב. איך נתקיימה גזרת השעבוד של ארבע מאות שנה?
הקושיא שהתחבטו בה גדולי הפרשנים ובכללם רש"י והרמב"ן והראב"ע ועוד רבים היא כיצד נתקיימה בהם גזרת השעבוד של ארבע מאות שנה? שהרי נא' "וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַֽרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַֽעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית טו, יג), והרי לא עבדו אלא רד“ו שנים?
רש"י ז"ל תירץ שחשבון ת' מאות שנה החלו מאז לידת יצחק, והקב"ה חישב את הק“ץ שהם השנים שחסרו מד‘ מאות שנה שעבדו במצרים, שעולים בחשבון מדוייק מאז לידת יצחק עד רדתם מצרימה. וזה נרמז גם במה שאמר יעקב לבניו ”רד"ו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות“, רמז להם ששנות השעבוד שיעבדו במצרים הם כמנין רד“ו. והרמב"ן לא הרחיק לכת מפירש"י אלא שהחל את זמן השעבוד מיום ההבטחה, וכ' שהל' שנה הנותרים נוספו בעבור חטאיהם.
וקשה מכמה פנים: האחד, שמלידת יצחק ועד שירדו ישראל למצרים לא עבדום ולא עינו אותם עד כדי שנחשוב אותם בתוך ארבע מאות שנות השעבוד, כפי שנגזר עליהם בברית בין הבתרים, ועבדום וענו אותם ד‘ מאות שנה. ועוד, שהרי יצחק נחשב עולה תמימה שמימיו לא עזב את ארץ ישראל ואיך א"כ נתקיימה בו גזרת "בארץ לא להם"? ועוד קשה שהרי הגזרה שיצאה מפי עליון היתה ד‘ מאות שנה בשוה, והרי יש חילוק רב בין השנים שקודם העבדות לאלה של העבדות, ואיך החלו את המנין משעת הגזרה או מלידת יצחק שאז לא היתה עבדות כלל?
וראיתי מה שפירש בס' ערבי נחל בפ' בלק בשם קצת מפרשים על פי מה שאמרו ז"ל בב"ב דא"י כוללת י' עממין וכיון שלא שילמו את כל החוב של ת' שנות שעבוד, לא זכו אלא לז' עממין אבל את הקיני, הקניזי והקדמוני שהם אדום עמון ומואב לא זכו בהם ולא יכבשום אלא לעתיד לבוא.
וכמובן שגם תשובה זו לוקה בחסר מדוע זכו לכבוש ארץ ז' עממין קודם שהשלימו את החוב כלו?
והראב"ע פירש, שהקב“ה חישב את ק"ץ השנים החסרות, והכלילם ברד“ו השנים שעבדו בהם בפרך. דהיינו, שכיון ששיעבדו בהם ברד“ו השנים בפרך, אותו מאמץ גופני עליון, שהיה יתר על המידה, חישב אותו יתברך במידה מדוייקת, להיות שווה ביחס למאמץ שהיו צריכים להשקיע בעבדות בינונית במשך ת‘ שנים.
ויש רומזים זאת בטעמי המקרא במלים "וימררו את חייהם" שהם בקדמא ואזלא דהיינו שבגלל מרירות החיים הקדימו לצאת. ובכמה זמן הקדימו לצאת? כמנין קדמ"א ואזל"א שהם ק"צ שנים. (בשם הגראו"ו הו"ד בס' טעמי המנהגים אות תק"ח בקונטרס אחרון). ועוד אחרים רמזו זאת מהפ' "פקו"ד יפקוד א-להים אתכם", פקו"ד בגי' ק"צ יפקוד עניינו יחסר מת' השנים. (ח"י סי' תע"ב סק"ה)
וגם על פי‘ זה קשה מכמה פנים: א) שהרי נא‘ ועבדום וענּו אותם ארבע מאות שנה, והמצרים אכן ענו אותם כפי שנגזר עליהם, והיכן מצינו במקרא שהגזרה היתה על ענוי קל יותר מזה שענו אותם המצרים, עד שנחסר ק"ץ שנים מעבודתם?
ב) וכי הוא יתברך לא ידע חלילה שלא יעבדו אלא רד"ו שנים בפרך? ומדוע לא היתה לשון הגזרה "ועבדום וענו אותם בפרך רד"ו שנים"?
ג) מאחר שלפירוש זה נתקיימה הגזרה במלואה ברד"ו השנים במצרים, מדוע אמר "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", היה צריך לומר "כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים", שהרי רק בארץ מצרים עבדו?
ד) ועוד, שהרי הפירוש השני סותר את הפירוש הראשון שמצריך ת' שנות שעבוד, והפירוש הראשון שמחשיב את שנות השעבוד מלידת יצחק סותר את הפירוש השני שקושי השעבוד ברד"ו השנים נחשב להם כת' שנים. ואי אפשר שיהיו שניהם צודקים, ובהכרח שאין אחד מהם מוכרח.
ה) ועוד קשה על שני הפירושים, שאם תמצי לומר שביציאת מצרים הגיעה שעת גאולתם, הרי שהיו צריכים להגאל מיד מצד הדין, גם בלא שום מצוה, ולמה נאמר "בדמייך חיי בדמייך חיי", דמשמע שרק בזכות שקיימו שתי מצוות אלה דם פסח ודם מילה זכו לחיי נצח? והרי גם בלא שתי מצוות אלה היו צריכים להגאל, שהרי לא נגזר עליהם שעבוד עולם?
ו) ועוד קשה במה שדרשו חז"ל בפ' "בדמייך חיי" שירדו ישראל למ“ט שערי טומאה וכמעט שירדו לשער הנ‘, ועשה עמהם ית‘ חסד גדול ונתן להם שתי מצות אלה כדי שיגאלו על ידן, בטרם יפלו חלילה לשער הנ‘, שאז לא היתה תקומה לשונאיהן של ישראל. וא"ת שסיימו את מלאכתם, מהו החסד הגדול שעשה עמהם יתברך בהוציאו אותם ממצרים? והרי על פי דין היו צריכים לצאת כי סיימו את מלאכתם? ועוד, מה הכריח את המדרש להשפיל את ישראל מבחינה רוחנית עד למ"ט שערי טומאה ולהצריך את חסדו יתברך להצילם מלירד לשער הנ'?
ז) וביותר קשה ממאי דאיתא במ"ר הו"ד ברש"י שמות פי"ב פ"ו וז"ל: "היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים. הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה". עכ"ל. במ"ש "ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו", משמע שבלא מצוות לא היו יכולים להגאל. מדוע? והרי הוא עצמו אמר "הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו"? אלא בהכרח שעבודת השעבוד לא נסתיימה ולא יצאו ממצרים אלא בחסדו יתברך קודם עת, וא"כ קשה איך נתקיימה בהם גזרת ד‘ מאות שנה של שעבוד בפרך בארץ לא להם?
ג. שעבוד מלכויות
נלע“ד לפרש שבאמת עם ישראל לא השלימו את מלאכתם בגזרת השעבוד, ונגאלו בטרם עת, ולפיכך הגזרה לא בטלה מהם, וק"ץ שנות שעבוד "בארץ לא להם" עדיין נשארו חוב עליהם, שאותם אנחנו משלימים בעוונם ובעוונותינו עד לגאולתינו השלמה באחרית הימים. ושעבוד זה הוא הנקרא "שעבוד מלכויות". (ראה הערה א')
מאחר שלא השלמנו את שעבודינו, מדוע א"כ נגאלנו בטרם עת? נראה לפרש הטעם כי לא היתה ברירה אחרת. מאחר שלא זו בלבד שלא הצלחנו להשלים את המטרה המיועדת בשעבודינו, אלא גם הוספנו חטא על פשע לרדת במוסריותינו תוך כדי השעבוד, עד שהיה יתברך מוכרח להוציא אותנו משם בטרם נפול נפילה כזו עד שלא תהיה ממנה תקומה לשונאיהם של ישראל.
ובמלים אחרות. כיון שמטרת השיעבוד בכור הברזל היתה לזכך בו את העובדים ואת מעבידיהם, הרי לשם כך היה צריך שיהא בכל אחד מהם הכח הפיזי והרוחני בכדי שיוכל למלא את תפקידו מבלי שיכרע תחת משאו וימות. אבל עם ישראל לא הצליח לעמוד בנסיונות הקשים, אלא כרע נפל בעבדותו מבחינה רוחנית ומוסרית, וכמעט מת מוות רוחני נצחי מיד בתום רד"ו שנים. עקב נפילתו, לא זו בלבד שלא זכה לצרף את עצמו, אלא גם לא הצליח במשימתו האחרת להעלות את הנצוצות הקדושים של מעבידיו. תשובת פרעה למשה "מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", מעידה על כך שלא מילא ישראל את ייעודו מבחינת מעבידיו בכך שלא הקריא את שמו יתברך בפי כל הסובבים אותו, כפי שעשה אברהם, וזו הסיבה שפרעה מעולם לא שמע על מציאותו של ה' יתברך, ומבחינה זו היה זה כשלון חמור של עם ישראל במצרים.
תוצאת כשלונו מבחינת עצמו היתה גאולתו מעבדות מצרים, ותוצאת כשלונו מבחינת מעבידיו היו ה"ערב רב" שגרמו לו צרות רבות בצאתו ממצרים, כתוצאה מחטא העגל, ומחטא המתאוננים. כשלון זה לא זו בלבד שגרם לו ליפול מאיגרא רמא במעמד הר סיני לבירא עמיקתא בחטא העגל, ובכך שכל העם היוצא ממצרים מתו במדבר, אלא שחטא זה הוליד את שעבוד מלכיות לכל הדורות הבאים.
הגע בעצמך, אילו היה עם ישראל ממלא את ייעודו בארבע מאות שנות השעבוד בכור הברזל במצרים, בכך שהיה משמש דוגמא מופתית דתית ורוחנית לסובבים אותו כמו אברהם, היה זוכה להיות נשיא א-להים תוך כדי השעבוד ובכך היה מצרף ומזכך בכור הברזל את נצוצות הקדושה של מעבידיו המצרים והיה מפריד בין הסולת והפסולת, בין הנשמות הראויות להכנס תחת כנפי השכינה לבין הסיגים, וכפי שתיאר זאת ישעיהו הנביא "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך" (ישעיה א, כה). ואיזה תוצאות היינו מקבלים? גאולה שלמה. הכיצד?
שהרי אחרי שכל מעבידיהם היו נצרפים כזהב וככסף, היו כלם עובדים אותו יתברך שכם אחת, ולא היו לנו לאויבים. ולא זו בלבד, אלא שכשם שכל מה שאמר פרעה נהפך לטובה, שהוא אמר פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה והיו יולדות ששה בקרס אחת, כך גם כשאמר פרעה על ישראל "ונוסף גם הוא על שונאינו", היה משתנה לטובה, והמצרים היו מתווספים על אוהבינו, והיו עובדים כמונו את ה' יתברך, ואז גם מצרים היתה מטה שכם אחד עם ישראל להפיץ את א-להותו יתברך בכל העולם עד שהיה ה' אחד ושמו אחד.
אבל אחר שנכשלו במצרים, זכו "במרכאות כפולות" לגאולה. יצאו מעבדות לחירות. הכיצד? במה זכו לקבל שכר עבור כשלונותיהם? אין זאת אלא עקב ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והבטחה זו היא נצחית וכלולים בה שני דברים: האחד שאחרי כל עבדות יצאו לחירות, והשני שכשיצאו, יצאו ברכוש גדול.
לפיכך כיון שירדו למ"ט שערי טומאה וכמעט שירדו לשער הנ', היה הכרח מצד הבטחתו יתברך לגאול אותם ממצרים עוד בטרם סיימו את ת' מאות שנות העבדות. ואמנם את חוב ק"ץ השנים הנותרות שנגזרו עליהם, יגבה מהם בשעבוד מלכויות במקום בשעבוד מצרים.
ואחר שהתברר הטעם לכך שהיה מוכרח לגאלם בטרם עת, מה ההגיון בכך שלא הספיק בצקם להחמיץ? אלא שזהו המושג של "כמעט" שירדו לשער הנ', כמה הוא אותו כמעט? רק הקב"ה היודע לכוון עתיו ורגעיו, גילה לנו זמן זה באופיו של חג הפסח ובאפית המצה. השהות המועטה שבין מצה לחמץ היא היא השהות שנותרה להם להגיע לשער הנ', וחלילה למוות רוחני. ולכן היו צריכים לצאת "בחפזון". ולפי"ז גאולת מצרים לא היתה הגאולה השלמה. אלא היא היתה גאולה ממוות רוחני מחד, בצירוף עונש כבד של שעבוד מלכיות, שמטרתו, השלמת ק"ץ שנות השעבוד, מאידך.
ובזה יתבארו יפה דברי בעל ההגדה ”ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב“ה חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים". שלכאורה קשה איך אמר ברוך שומר הבטחתו בו בזמן שנראה בעליל שלא שמר את הבטחתו במה שגזר שיעבדו ארבע מאות שנה והם לא עבדו רק רד"ו שנים? ועוד, היכן אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שיחשב את הקץ?
אלא פירושו "ברוך שומר הבטחתו לישראל", שהבטיחם עבדות של ארבע מאות שנה ושמר את הבטחתו. ואיך שמר אותה? בזה שחישב את ה"קץ", שחישב את תכלית וסוף ההבטחה. שהרי באותה הבטחה כלול לא רק שעבוד, אלא גם נצחיות לעם ישראל, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", וכיון שהגיעו למ"ט שערי טומאה בעבדות מצרים, איך יקבלו את הרכוש הגדול? לפיכך היה מוכרח לגאלם משם בעוד מועד, קודם זמנם הקצוב, כדי "לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים", שיתקיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", וזאת על ידי שיזככו את עצמם בכח עליון עד שיגיעו למ"ט שערי קדושה ובכך יזכו למתן תורה. וכן בכל דור ודור יציל אותם באופן כזה, שלא זו בלבד שלא יפלו כל ישראל בפעם אחת תהומה אלא יצליחו, לפחות לשעתם, לצאת ממצוקתם, ובכך, ברבות הימים, יצליחו להשלים את ת' מאות שנות השעבוד.
עוד נראה לפרש "שהקב"ה חישב את הקץ", מל' "קצתי בחיי", שעניינו מיאוס. שהמלה "קץ" מסמלת את העוונות. דהיינו שהקב"ה חישב ומנה את כל חטאי הדור הנקראים "קץ" וראה שהגיעו כבר לשער מ“ט, ולפיכך אף על פי שלא היו ראויים ליגאל באותה שעה, שהרי לא תמו ד‘ מאות שנות השעבוד, מכל מקום עשה עמהם ית‘ חסד מיוחד לגאול אותם קודם העת הקצוב ונתן בידם שתי מצוות ואמר להם בדמייך חיי, בדמייך חיי, בזכות שתי מצוות אלה תזכו לחיים. רמז לכך ראיתי למי שפירש בפ‘ נח ”קץ כל בשר בא לפני“, שהם כל המלאכים המקטרגים שנבראו על ידי החטאים של דור המבול, שאותם מלאכים באו לפני הקב"ה עמוסים בחטאי הדור, ובמונחים של יציאת מצרים דור המבול שהיו קודם ברית בין הבתרים ירדו לנ' שערי טומאה, ולכן אבדו מן העולם.
עוד נראה לפרש "שהקב"ה חישב את הקץ", מאחר שהבטיחם עבדות של ארבע מאות שנה ולא עבדו אלא רד"ו שנים, איך אם כן שמר את הבטחתו? בכך שחישב את ק"ץ השנים שלא היו מסוגלים להמשיך בעבודתם וזקף אותם בתור חוב. העניק להם הלואה של ק"ץ שנים, ולא הכריח אותם לפשוט רגל מחוסר תשלום, וכל זאת בשל אותה הבטחה. (הערה ב' – ניתוח כל הפסוקים בתנ"ך המדברים על ק"ץ)
וענין זה כבר נרמז בדברי יעקב לבניו, באומרו ”רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות“ שהתפלל עליהם שהקב"ה יגאלם כעבור רד"ו שנים במידת החסד, בעוד מועד, כדי שנחיה ולא נמות, שאלולא כן היו יורדים חלילה לשער החמשים.
או ניתן לפרש שנתנבא עליהם שירדו למ"ט שערי טומאה, ותיכף לזה התפלל עליהם וכלל עצמו עמהם, "ונחיה ולא נמות", וכאומר יהי רצון שיגאלנו ה' יתברך בעוד מועד.
ונ"ל שלזה התכוונו רבותינו באמרם שיעקב אבינו קודם מותו ”ביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו“, פירוש, בקש לגלות את כל הצרות והעינויים שיעברו על עם ישראל בהסטוריה הרת האסון שסכומם הכללי יעלה לק“ץ שנים ונסתם ממנו. ומדוע? לטובתם של ישראל. שאילו היו יודעים מראש מה מצפה להם, היו מאבדים את עשתונותיהם.
אי נמי, ידע יעקב אבינו בנבואה שלא יחזיקו מעמד אלא רד“ו שנים, וביקש לגלות להם קץ זה ונסתם ממנו. ומדוע? כיון שכך עלתה במחשבתו יתברך שלא ידעו מכך, אלא שמציאות זו תהיה בדרך הטבע והבחירה, באופן שתוך כדי שעבודם, יעלו את נצוצות הקדושה המפוזרים בגויים שבכל הגלויות, שזה היה הייעוד והשכר שנתן לאברהם אבינו, שבניו יהיו ממשיכי דרכו להיות אור לגויים. (ראה הערה ג')
ובזה יתבארו דברי בעל ההגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" דהיינו אותה הבטחה לאברהם בברית בין הבתרים היא שעמדה "לאבותינו" בכך שהוציאם קודם עת, ממצרים, והיא שעומדת "לנו" בכל הדורות. שאף על פי שאנחנו מגיעים חלילה למצב נואש מבחינה רוחנית עד שהקב"ה מביא עלינו צרות ויסורים, אבל לעולם אנחנו זוכים אחרי כן לא רק ליציאה לחירות אלא גם לרכוש גדול.
אלא שיש להקשות איך אנחנו אומרים "והקב"ה מצילנו מידם", והרי אנחנו רואים בכל הגלויות המרות איך נשפך דם רב מאחינו בני ישראל? אלא הכוונה היא לא על אנשים פרטיים אלא על כלל ישראל, שגזרת "ועבדום ועינו אותם" עדיין במקומה עומדת, אלא שאין הכוונה על כולם במקום אחד ובשעה אחת. אלא שהצרות הפוקדות אותנו בעולם הם בבחינת "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". כל פעם בחלק אחר של האומה, וכפי שנרמז על ידי יעקב אבינו "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה".
ועצם העובדה שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו היא עדות חיה לקשר שיש בין שעבוד מצרים וכל השעבודים האחרים לבין הגזרה של ארבע מאות שנות שעבוד. שכיון שלא השלמנו את גזרת השעבוד, לפיכך בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כי זהו המשך תשלום חוב ק"ץ השנים הנותרות. והסיבה שהקב"ה מצילנו מידם היא ההבטחה שהבטיח לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והיא גם הסיבה שגאלנו ממצרים קודם שירדנו לנ' שערי טומאה. וא"כ שני השעבודים קשורים בקשר בל ינתק לאותה הבטחה של ברית בין הבתרים.
ד. בדמייך חיי, בדמייך חיי
ועדיין טעון ביאור, כיון שהיה ה' יתברך מוכרח לגאלם ממצרים כדי לקיים הבטחתו לאברהם, מדוע היו מוכרחים לקיים שתי מצוות אלו הקשורים בדם, עד שאמר להם "בדמיך חיי"? והרי גם בלא מצוות אלו היו מוכרחים להגאל קודם שיטמעו?
היה נראה לפרש שכיון שנגאלו קודם זמנם, ולא היו ראויים להגאל, היה חפץ הקב"ה שלא יגאלו בתורת חסד אלא שיזכו לזה בכחות עצמם מצד הדין. וכמה טעמים לדבר, האחד כדי לסתום פתחון פה של האומות שלא יאמרו "הללו עובדי ע"ז והללו עוע"ז". ועוד, כדי שלא יהנו מנהמא דכיסופא. אלא שגם פירוש זה לוקה בחסר שהרי במשמעות המלים "בדמיך חיי", משמע שבלא דמייך לא היית חיה. ומדוע? והרי היה מוכרח לגאלם גם בלי מצוות הדמים?
לכן נראה לפרש שבאמת היה מוכרח לגאלם גם בלי מצוות אלה, אלא ששתי מצוות אלו יחזקו אותם לא רק בגאולת מצרים אלא לאורך כל הגלויות של שעבוד מלכויות, ולכן דקדק לומר בדמייך "חיי", בלשון רבים דהיינו תוסיפי להמשיך ולחיות לכל אורך הגלות בצרות שהם "בדמייך". ורמז לכך "כי הדם הוא הנפש".
ומהו ייחודן של שתי מצוות אלה, שבגינם יזכו ישראל לחיי נצח? נראה לפרש שהפסח מסמל את מסירות הנפש של עם ישראל לא רק במצרים בקשרם את השה לכרעי המיטה על אף הסיכון הנורא לחייהם כמו שאמרו "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", אלא גם ובעיקר בכח מסירות הנפש של עם ישראל לאורך כל שנות גלותו בקיימו מצוות שבגלוי כדוגמת השה, ואינו בוש בהם. כמו למשל זה שיהודי חובש כיפה ויוצא עם ציציותיו בחוץ, ומזוזה על פתחו, ומניח תפלין ומתפלל על האוירון וכיו"ב. מסירות נפש זו מקורה ומעיינה במסירות הנפש שבקרבן פסח של מצרים.
דם המילה לעומת זאת מסמל לא רק את מסירות הנפש הכרוכה בכך בשעה שמלו עצמם במצרים, ובמסירות הנפש של עם ישראל בקיום מצוה זו בכל הדורות, על אף הגזרות והשמדות, אלא גם שהיא המקור והמעיין של מסירות הנפש באורך הגלות בדברים שבצינעא כגון לימוד תורה, ושמירת כשרות וטהרת המשפחה, ושמירת שבת שמליוני יהודים מסרו נפשם עליהם בכל הדורות על אף שהם דברים שבצינעא בתוך ביתו של אדם, ואין רואה מלבד רבון העולמים. זאת ועוד שמצוה זו כשלעצמה יש לה חשיבות מיוחדת בכך שהיא חותם בריתו יתברך על עמו ישראל להיותו נבדל בה מכל גויי הארץ.
ולפיכך אמר להם בדמייך חיי כי ידע הקב"ה ששתי מצוות אלה ימשיכו להגן עליהם לשרוד בגלות הארוכה, ולהחזיק מעמד בתור עם במשך ק“ץ השנים הנותרות, של שעבוד מלכיות, וכפי שמעידה על כך ההסטוריה של עם ישראל בכל הדורות. ולפיכך עלינו להודות, להלל, לשבח ולפאר את הבורא יתברך על חסדיו המרובים עמנו, שלא זו בלבד שהוציאנו בטרם עת, אלא גם על כך שציוונו והחיינו בשתי מצוות דמים אלה כדי שנזכה לגאולתינו לא רק מסיטרא דחסד אלא גם בכח עשייתינו באופן שלא תהיה גאולתינו בבחינת נהמא דכסופא, וגם כדי לחיותינו כהיום הזה בשתי מצוות אלה המסמלות את נצח ישראל.
עוד נראה בחשיבות שתי מצוות אלה שראוי היה להאמר עליהם "בדמייך חיי", מצד האחדות, כי אין לך מצוה בין כל המצוות שקושרת את נשמת כל עם ישראל כאחד בין אם הם דתיים שומרי מצוות או בבחינת תינוקות שנשבו שגדלו בבתים שאינם שומרי מסורת, כמו מצות המילה. ודא עקא כמה וכמה גזרות אנטישמיות שהתמקדו בדוקא במצות המילה, וכמה אלפי יהודים ואפילו אלה שאינם בכלל שומרי תורה ומצוות, שמסרו את נפשם בעד קיומה. ומעולם לא הצליחו גויי הארץ לבטל את עם ישראל מקיומה של מצוה זו. וכל זה בזכות אותה ברכה מאתו יתברך "ואומר לך בדמייך חיי", שהיא נצחית לכל הדורות.
והעניין השני הוא האנטישמיות, שכידוע מאז ומעולם העלילו עלינו עלילות דם בכך שרצחנו את ילדיהם כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח, ובעלילות שונות נגד יהודים. ובאנטישמיות, אין הבחנה בין שומרי תורה ומצוות לבין הרחוקים ממסורת ישראל סבא. וכולם בשם ישראל יכונו. ובזכות סבל זה שכולנו מאוחדים על ידו נזכה לגאולה שלמה שתכלול את כל עם ישראל באשר הוא מבחינת רוחניותו. וכל זאת בשל אותה ברכה נצחית "בדמייך חיי", ובעניין זה תרתי משמע, חדא משום דם הפסח ואידך בגין זה ש"נשפך דמם כמים".
ויראה לי שהמצה מסמלת את שתי מצוות הדמים. שהרי מטרת המילה הוא הסרת הערלה המסמלת את היצה"ר וגם החמץ מסמל את יצר הרע ולכן צריך להזהר מאוד באפית המצה שתהיה בחפזון ובמהירות כדי שלא תחמיץ.
רמז נוסף במצה לשתי המצוות הנז' טמון בתכולת המצה. שהרי המצה נאפית ללא כחל וללא שרק רק עם קמח ומים, שהם שני המצרכים החשובים ביותר לצורך השרדות ושבלעדי אחד מהם אין אדם יכול לחיות. וזה מרמז על כך שעם ישראל במצרים היו ערום ועריה ללא תורה וללא מצוות, וזכו לשתים אלה, קמח ומים, דהיינו להשרד בחיים בזכות שתים אלה, דם פסח ודם מילה. (ראה הערה ד')
ה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול
היתכן לומר שאותו רכוש גדול שהבטיח הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הוא זה הנז' בתורה "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים"? האם יש כ"כ חשיבות לעם היוצא עם מקל נדודים למדבר שממה בכסף וזהב ושמלות? והאם הבטחה גשמית וזמנית כזו ראויה להצמד להבטחת הארץ והזרע שהן הבטחות תמידיות ונצחיות? וא"ת שכוונת הרכוש הגדול מתייחסת לקבלת התורה, איך נבאר את הפ' דלעיל ושאלה אשה משכנתה וגו', ואת המדרש המפורסם שהובא בפירש"י?
ונראה לעניות דעתי שכוונת המלים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", היינו שני סוגי רכוש, רכוש פיזי ורכוש רוחני. ואין אותה הבטחה מוגבלת רק לדור יציאת מצרים במובן ההסטורי, אלא שבכל דור ודור שבגלות הארוכה יהיה אותו שעבוד חלק מגזירת "ועבדום ועינו אותם", ואחריו יתקיים בנו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". שאחרי כן נזכה לאחד משני סוגי רכוש אלו, או לשניהם גם יחד. מחד גיסא נזכה לגדול מבחינה כלכלית כפי שאנחנו רואים בכל העולם שהיהודים אפילו העניים שבהם כאשר משתחררים מגלות אחת ונודדים למדינה אחרת זוכים בדרך כלל לרמה כלכלית גבוהה בהרבה מיתר שכניהם הגויים, וכן מבחינה רוחנית, המציאות היא שיהודים רבים שבים אל חיק אבותם ולמסורת ישראל סבא דוקא בצאתם משעבוד מלכויות קשה.
בכור הברזל של שעבוד מצרים שהיה הגרוע שבכלם, היה הרכוש הפיזי הנז' בכסף וזהב ושמלות וכו' ובביזת הים, והרכוש הרוחני היתה התורה.
בגלות בבל זכינו לתור זהב בחיבור התורה שבעל פה, הלא הוא התלמוד הבבלי ונוסחי התפלות וכל התקנות שנתקנו לדורות, וזכינו לבנין הבית שהורשה ונתרם על ידי כורש באמצעות עזרא ונחמיה, ולדור עתיר נכסין שנשארו בבבל ולא עלו עם עזרא.
בגלות ספרד זכינו לתור הזהב של גדולי הפרשנים ובראשם הרמב"ם שנשארו לנו כנכס רוחני לדורות עולם, וכיון שנושלנו מכל וכל וגורשנו מארצם בחוסר כל, ולא קיימו בנו את הבטחת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", נענשו הגויים המגרשים בכך שארצם הוחרמה על ידי היהודים למשך חמש מאות שנה, וארץ ספרד נשארה מוזנחת ובלתי מפותחת כפי שהיתה לפני חמש מאות שנה, וירודה מכל ארצות המערב, עד שהוסר החרם ושבו אליה היהודים.
בגלות אירופה זכינו לגדולי ראשי הישיבות וחכמי ישראל שפרי עיטם נשאר כנכס לאומי רוחני לדורות אין ספור, ולעתירי נכסין שתרמו מאונם והונם לקניית ופיתוח א"י כגון הברונים הירש, רוטשילד ומונטיפיורי ועוד רבים, שהשתתפו במפעל הציוני הכביר. ולאחר השואה, זכינו לשילומים בסכומי עתק ששולמו להקמת מפעל היישוב הארצי ישראלי, וזכינו לבנין ארץ ישראל במשמעותו הגשמית והרוחנית.
וכן הדבר בכל שעבוד ושעבוד שאחר שירדנו עד עפר, זכינו לצאת מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, בבחינת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
וככל שהצירוף קשה יותר כמו זה שהיה במצרים ובשואה כן התוצאות של אותו זקוק מצורפות יותר, והרכוש גדול יותר. ולפיכך אחרי שעבוד מצרים הקשה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, ואחרי השואה זכינו לתקומת מדינת ישראל, ולאתחלתא דגאולה.
ואפשר שאותו "רכוש גדול" רומז גם להשרדותם בתור עם, ללמד שבכל שעבוד ושעבוד אחרי כן יצאו ברכוש גדול, ולעולם לא יצליחו האומות להכחיד אותנו. שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב“ה מצילנו מידם, על אף שבידוע עשו שונא ליעקב.
ואכן השרדותו המתמיהה של עם ישראל, והבטחת ה' יתברך לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", שבכל שעבוד ושעבוד, תואמת בדרך כלל את התנאים של יציאת מצרים. דהיינו בשעה שבני ישראל מושפלים עד עפר וירודים בין האומות מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית, בדיוק כמו שהיה בשעבוד מצרים, באותה שעה זוכים לישועת ה' כהרף עין. וכשם שבגאולת מצרים היו זקוקים לאיתערותא דלתתא, "ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה" קודם שתבוא להם הישועה מלעילא, כך גם בכל הדורות ברגע שיורדים עד עפר וזועקים אליו יתברך לעזרה, תיכף זוכים הם לנסים ונפלאות כמו שהיה בחנוכה ובפורים ובתקומת מדינת ישראל בעצם ימינו אלה. (ראה הערה ה').
ו. שעבוד מצרים ביחס לשעבוד מלכויות
יש להבין מדוע רד"ו השנים שנשתעבדו במצרים הפחיתו כנגדם רד"ו שנים מחשבון ארבע מאות שנות השעבוד, ואילו חוב ק"ץ השנים הנותרות ארכם נמשך למשך אלפי שנים בגלות מרה?
נראה לפרש כי ברד"ו השנים שהשתעבדו בני ישראל במצרים, לא נפקד ממנו איש, והיו שם כלם כאחד. אבל בק"ץ השנים הנותרות, הרי עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים, ואין גזירת "ועבדום ועינו אותם" חלה על כל ישראל כאחד באותו מקום ובאותו זמן, ולפיכך גם חוב הגלות לא ישולם אלא עד שכל נשמות ישראל במקומותיהם השונים יעברו את אותו התהליך של שעבוד מלכויות בבחינת "ועבדום ועינו אותם", וכל אחד מהם ישלים את ק"ץ השנים הנותרות. ובאופן זה ימשך תהליך "כור הברזל", דהיינו אלה שיעמדו בנסיון וימלאו את משימתם של ק"ץ השנים, יסיימו את השעבוד, ואלה שיפלו לשער הנ' יעיר ה' יתברך בהם את חמתו ויכלה אותם, ובכך ינפה ה' יתברך את הסולת מן הפסולת ולא יצטרך לכלות חלילה את כל עם ישראל.
ויראה לעניות דעתי שכאשר נוכחו ישראל במדבר להבין את הקורות אותם ואת חומרת העונש שהוא פועל יוצא מחטאם שיצטרכו להשתעבד במשך אלפי שנים בשעבוד מלכויות, סרבו לבלוע את הגלולה המרה הזאת ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצריימה", לא מתוך כפירה חלילה, כי הרי דור המדבר היה דור דיעה, דור שעמד במתן תורה והגיעו לדרגת נבואה עצומה כנז"ל, אלא דוקא מתוך הרהורי תשובה, רצו לחזור למצרים ולהמשיך שם את ק"ץ שנות העבדות ולזכות על ידי זה לגאולה שלמה.
ואמנם הקב"ה סירב לאפשר להם הזדמנות חוזרת זו, מאחר ונכשלו בנסיון זה, והם במדרגתם היו כביכול כמו אדה"ר שלאחר החטא שלא ניתנה לו הרשות לשוב לגן עדן אלא עד שיבוא על תיקונו בעולם הזה. וכיון שה' יתברך חפץ היה לשמור על השרדותו ונצחיותו של עם ישראל, השתמש בטכסיסי מלחמתו של יעקב עם עשיו אחיו, וכדכתיב "והיה אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". באופן שעם ישראל ישאר לעולם עם הנצח חי וקיים, אפילו אם חלק ממנו יפלו עד תחתית.
ולכאורה קשה מדוע לא נענה הקב"ה לבקשתם כשאמרו ”ניתנה ראש ונשובה מצרימה“, וכשהיו שבים למצרים היו משלימים את שנות השעבוד? ומדוע נגזר עליהם שעבוד גלויות רע ומר במשך אלפי שנים להשלים את ק"ץ שנות השעבוד החסרות? ובכדי ללמד עליהם זכות יש לומר שזו היתה כוונתם האמיתית אחרי שנוכחו לדעת מה יהיה עונשם בשעבוד גלויות.
ונראה לעניות דעתי ליישב זאת על דרך משל לספורטאי מעולה שהתמודד במירוץ סוסים באולימפיאדה, וזכה במדלית זהב כיאה לאלוף העולם. והיו לו שתי נשים שילדו לו עשרה בנים נכבדים מאוד, והיה מאמן אותם במירוץ סוסים בכדי שיוכלו גם הם להתמודד כמותו באולימפיאדה. את אחד מבניו שהיה מוכשר ביותר היה אביו מאמן ביתר שאת וביתר עוז במטרה שיצליח לרשת את מקומו, אלא שתוך כדי אימוניו התכופים נפל מעל סוסו, והיה כולו שותת דם, עד שפסקה ממנו נשימתו, ואיבד את הכרתו, והיה כפסע בינו לבין המות. כל אחיו שקנאו בו ביותר ששו וציפו למותו. אבל לרוע מזלם, היה שם רופא מעולה שהריצו לחדר הנתוחים, עירה בו דם ורשם לו תרופות רבות וחזקות מאוד. קודם שמסר לו את התרופות הזריק בו זריקה אחת המכילה את כל התרופות גם יחד ובאחוז מרוכז ביותר, שאין מי שהיה מסוגל לעמוד בה בחיים חיותו, ורק מבחינת בריאות גופו הטבעי כספורטאי ומחמת שהיה מאומן ביותר היה מסוגל לקבלה. תרופה זו היתה כל כך חזקה, שלא זו בלבד שהיה בה הכח לשמור על בריאות גופו, אלא שהיתה גם משכרת ביותר באופן שהיה נראה עליו כאילו עזבה נשמתו את העולם הזה והיה מרחף על ידה בעולמות עליונים. ובעודו מרחף, עומד היה במציאות החיים על צוק גבוה ונפל ממנו לתהום רבה. ושהה שם יממה שלמה כולו זב דם, עד ששלחו לעזרה שתגיע מרחוק, והזמינו שוב את הרופא המעולה שטיפל בו. בדקו הרופא והעריך שלא יוכל שוב להזריק בו את זריקת הפלא, כי חלש גופו וימות על ידה. ולכן פקד עליו ליקח את כל אותם תרופות יום יום בכמויות זעירות שרק על ידם יוכל לעמוד בחיים.
והנמשל ברור מללו. החולה האנוש הוא עם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, שהיו חולים מבחינה רוחנית במחלה אנושה והיו זקוקים לזכך את עצמם. הרופא לכל בשר הוא הקב"ה נתן להם בראשונה זריקה המכילה תרופות רבות ובמידה מאוד מרוכזת בעבדות מצרים, ואילו לא היו נופלים למ"ט שערי טומאה היו מחלימים ומתעלים על ידה. אבל הם היו בבחינת שיכורים בעבדות מצרים ונטמעו בגלולי מצרים עד שנפלו מאיגרא רמא שהיו עומדים בה קודם תחילת עבדותם לבירא עמיקתא עד מ"ט שערי טומאה, וכל גופם הרוחני היה זב דם באופן שלא היו יכולים עוד לשוב למצרים ולהשלים את ת' מאות שנות השעבוד, אלא היו צריכים לרפאות את תחלואם הרוחני בגלות ארוכה בכדי להשלים קמעה קמעה את ת' מאות שנות השעבוד.
ולעניות דעתי נראה שאילו היינו משלימים את ת' שנות השעבוד במצרים, אפשר שלא היינו צריכים לקבל את התורה מסיני, אלא היינו זוכים להגיע למדרגת האבות ששמרו את כל התורה כולה כמי שניתנה מפי הגבורה מנקודת השורש, באופן שהיינו יודעים ומבינים מאלינו את כל הפרטים, שהם ענפי השרשים המתבטאים בתרי"ג מצות התורה, והיינו כלנו בבחינת מרכבה לשכינה כמו האבות. אבל כיון שנפלנו בדרכינו, ולא היה בכחנו להתעלות כמו האבות, אז גם גאולתינו הרוחנית היתה חייבת להיות לפי כחנו, קמעא קמעא על ידי לימוד תורה ושמירת המצוות, שעל ידם נצליח לשמור על גחלת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ולהשלים את עצמיותינו ואת העלאת הנצוצות הקדושים שבגויי הארץ, שהיינו צריכים להשלים, בהשלמת ת' שנות השעבוד.
ז. מועד ק"ץ
ויש לחקור מאימתי ועד מתי הוא זמן תשלום חוב ק"ץ, שהם שנות הגלות הנקראים "שעבוד מלכויות"? ונראה לעניות דעתי שהשעבוד החל מיד אחרי חורבן בית תפארתינו. שלזה רמז הנביא ישעיה באומרו בפ“ט פ“ו ”למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת“. ויורה בזה שכסא דוד וממלכתו יעמדו מעתה ועד עולם מלבד ק"ץ שנות הגלות, השעבוד והעינויים בין העמים. וזהו שאמר "אין קץ", להורות שאין חשבון ק"ץ באותו מנין. דהיינו שבאותם שנים לא יכון כסאו של בן דוד. ולפיכך כל זמן שעמדה מלכות בית דוד בבנין בית המקדש המורה על שלמות אין זמן זה בחשבון ק"ץ.
ואמר ”קנאת ה' צבאות תעשה זאת“, פירוש אם תשאלך נפשך מדוע לא מחל להם הקב"ה על ק"ץ השנים בזכות כסא דוד וממלכתו? משיב הנביא כי הקב"ה מקנא לדבריו שגזר עליהם בברית בין הבתרים שיתגשמו במלואן. אי נמי שקנאת ה' צבאות היתה על חטאם במצרים שירדו למ“ט שערי טומאה, ועל שלא השלימו שם את ד‘ מאות שנות השעבוד. אי נמי שקנאת ה' צבאות היתה על שלא השלימו את ייעודם בגויים להעלות את נצוצות הקדושה שביניהם, כי הפירות שהניבו במצרים בטומאתם היו כמושים כמותם ולא עלה בידם אלא "ערב רב".
ומתי יגיע קץ שעבוד מלכויות? כבר הודיעונו חז"ל באמרם "אין בן דוד בא אלא עד שיכלו כל הקיצין". דהיינו עד שנשמת כל יהודי ויהודי תשלם את חוב ק"ץ השנים ותחזור אל מקור הנשמות, ובהשלמת כולם יכופר עוון ק"ץ ונזכה למועד קץ שהיא גאולתינו האחרונה באחרית הימים.
ח. עבדות וחירות משמשין בערבוביה
לאור האמור לעיל נצליח להבין מדוע בליל הסדר העבדות והחירות, העצב והשמחה, משמשין בה בערבוביא. מדוע פותחים את ההגדה במלים המסמלות עבדות, "הא לחמא עניא", ומסיימים במלים המסמלות חירות, "לשנה הבאה בני חורין"?
ומדוע עצם אכילת המצה שהיא לחם עוני ורומזת לעבדות, נאכלת דוקא בזמן חירותינו, וחייבים לאכלה דוקא בהסיבה שהוא סמל לחירות?
ומדוע חוצים את המצה האמצעית בסדר "יחץ", ומברכים על חציה הקטן "על אכילת מצה", כי דרך עני בפרוסה, והוא זכר לעבדות, וחייבים לאכלה בהסיבה זכר לחירות?
ומדוע צריכים לשתות ד' כוסות בהסיבה כמלכים, סמל לחירות. ומאידך אוכלים מרור זכר למה שמררו את חיי אבותינו במצרים, שהוא סימן עבדות?
ומדוע אוכלים כרפס לפי טעם אחת שהוא רומז באותיותיו מהסוף להתחלה ס' פרך להורות על ס' רבוא שעבדו בפרך, שהוא סמל לעבדות, ולפי טעם אחר כסמל לחדש האביב שבו יצאנו ממצרים לחירות?
ומדוע טובלים את המרור המסמל את העבדות, בחרוסת מתוקה שהיא סמל לחירות, וכפי שרמזו בה על ס' רבוא שיצאו לחירות, שכשתסיר את הס' ממלת "חרוסת" תשאר מלת חרות. ואילו לפירוש האחר, החרוסת הדומה לטיט, תרמז על הטיט שהשתמשו בו ללבון לבנים, והוא סמל לעבדות?
ומדוע נקראת המצה לחם עוני? שהרי הטעם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, אינו סיבה לקראה לחם עוני. ואף שיש דורשים שנקראת "מצה עניה", משום שעונים עליה דברים הרבה, אין זה אלא דרש, אבל בפשט הלשון הוא מבחינת עוני.
ועל פי מה שפירשתי לעיל יתבארו כל השאלות בטוב טעם. כי באמת עבדות וחירות מהולים זה בזה, וחייבים להזכיר את שניהם בלילה זה.
עבדות, מהטעם שנשארנו עבדים, ונשאר עלינו חוב גדול מנשוא בגלות נוראה במשך אלפי שנים, וזאת משום שירדנו למ"ט שערי טומאה, ויצאנו ממצרים כמעט ערום ועריה מבחינה מוסרית, ומשום שלא הצלחנו להעלות נצוצות קדושים מבין מעבידנו מלבד "ערב רב", ומשום שלא הצלחנו לסיים את מלאכתינו בתכלית שבשלה ירדנו למצרים.
ולפיכך נקראת המצה "לחם עוני", דא עקא, כי היא מרמזת בבירור על עוני של עם ישראל שירדו למ"ט שערי טומאה ועל שלא היו מסוגלים להשלים את שעבודם בקדושת אבותיהם. ועל כך שהיו כ"כ טמועים בטומאת מצרים, עד שלא היו חפצים להגאל, ושלכן גורשו ממצרים בחפזון, ואפו אותה בחפזון ושמה מעיד עליה שאוכלים אותה בסיבת עניותינו הרוחנית.
וחירות, משום שפסקנו מלהיות עבדי המצרים, ומשום שהצילנו יתברך מלירד לשער הנ' של שערי הטומאה, ומשום שזכינו לכך שהקב"ה קיים את הבטחתו לאברהם שלא לכלותינו, ועקב זאת גאל אותנו מירידה רוחנית נצחית, ובשל נצחיותינו כעם בכל הדורות. ובזכות התורה שנא' אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ונא' והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת, ואמרו חז"ל אל תקרי חרות אלא חירות.
ט. ההלל
יש להבין מדוע אומרים הלל שלם רק ביום הראשון של פסח ואילו בשאר הימים קורין רק חצי הלל? ידוע טעמו של רש"י על דרך הדרש משום שאמר הקב"ה על שירת הים "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה"? ומשום כבודו של שביעי של פסח שאין קורין בו הלל שלם, לא ראוי שיקראו הלל שלם בשאר ימי חול המועד.
ועל פי מה שפירשתי לעיל יתבאר כי אף על פי שפסקו מלהיות עבדי המצרים, מכל מקום לא ששו לקראת גאולתם, ולא יצאו ממצרים אלא "גורשו", כי מצידם היו מוכנים להשאר שם ולהמשיך במעלליהם הרעים. וכמו שאמרו בהיותם במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצריימה", וכן אמרו "ולמה הבאתם אותנו אל המדבר הזה וגו'". ולפיכך ביום הראשון של פסח שהיתה בו גאולה שלמה מבחינה זו שהצילנו יתברך מכליון רוחני, ובשל כך שסיימנו למעלה ממחצית חוב השעבוד, קורין הלל שלם. אבל בשאר ימי הפסח שמסמלים את התקופה של שעבוד מלכיות, המורה על עניותינו, קורין רק חצי הלל, על נצחיותינו בין הגויים. ואף על פי שהיינו צריכים לפי זה לקרוא הלל שלם ארבעה ימים משום שסיימנו למעלה ממחצית השעבוד, מכל מקום כיון ששעבוד מצרים היה קצר יחסית רק רד"ו שנים, לפיכך קורין הלל שלם רק יום אחד, ביום הגאולה, אבל בששת הימים האחרונים שהם יחסית כדוגמת שעבוד מלכויות שאורכם כאורך הגלות קורין בהם רק חצי הלל.
ועל פי זה יתבאר גם מדוע בליל הסדר אנחנו מחלקים את ההלל לשנים ושותים כוס יין על כל חצי, כי זה בא להורות שאפילו בלילה הראשון לא היתה הגאולה שלמה, אלא גאולה מהולה בעצב. ויהי רצון שנזכה כעבור ק"ץ שנות הגלות לשיר לפניו שירה חדשה ולגמור עליה את ההלל.
י. לשנה הבאה בני חורין
ומאחר שלא זכינו לגאולה שלמה, אלא גאולה המהולה בעצב, לפיכך אנחנו מסיימים את הפיסקא של "הא לחמא עניא" במלים "לשנה הבאה בני חורין" אף על פי שלכאורה כבר יצאנו לחירות, והיינו צריכים לומר "ועתה אנחנו בני חורין", אלא שמכיון שלא נסתיימה העבדות אלא בתום "עת קץ" שהוא תום "שעבוד מלכויות", והשלמת ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו על זרעו של אברהם בברית בין הבתרים. לכן תפלתינו בכל שנה בעודנו בתוך השעבוד, שנזכה "לשנה הבאה בני חורין", שהיא תהיה עת קץ, עת גאולתינו השלמה, שהרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.
יא. לשנה הבאה בארעא דישראל
ובכך נבין גם מדוע שוכני א"י מסיימים, במלים "לשנה הבאה בארעא דישראל" שהרי היו צריכים לומר "ועתה אנחנו בארץ ישראל"? יש מתרצים כי אנחנו מדברים בעד כלל ישראל שעדיין נמצא בגולה. וזה פירוש דחוק מאוד שהרי כל אחד צריך היה לומר דברי אמת במקום עמידתו. ולפי האמור לעיל יתבאר שכל עוד לא סיימנו את ק"ץ שנות השעבוד, ואנחנו עדיין משועבדים ב"שעבוד מלכויות", אז אפילו כשאנחנו בארץ ישראל נחשבים אנחנו בגלות. כי המושג "ארץ ישראל" יורה על שררה וגאולה כמו שכתוב "ישראל יהיה שמך כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל". ולפיכך גם שוכני ציון צריכים לומר לשנה הבאה בארעא דישראל, שהכוונה לשנת הגאולה ומועד קץ.
וממה שאפילו אלה הנמצאים בארץ ישראל אומרים "לשנה הבאה בארעא דישראל", משמע שהם לא נמצאים בארץ ישראל. ואיך יאמר אדם אני נוסע "לארץ ישראל"? ולפיכך יראה לי שהמושג א"י נכון יותר לזמן הגאולה. אבל בימינו ימי עקבתא דגאולה אנחנו נמצאים ב"מדינת ישראל", שהוא התהליך של יישוב הארץ מבחינה מדינית, שהוא ברשיון המלכיות, שהרי נא' השבעתי אתכם וגו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ואחת מהשבועות היא שלא יעלו בחומה, והשם "מדינת ישראל", מעיד על כך שאנחנו מחזיקים בארץ בהיתר של האומות, שהוא השלב הראשון בתהליך הגאולה כמ"ש הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד בספרו אם הבנים שמחה, והשלב שיבוא אחריו יהיה בנין בית המקדש ואחר כך יבוא משיח ויקבץ את כל נדחי ישראל באשר הם, בל יפקד מהם איש.
יב. ואכלתם אותו בחפזון – מדוע?
באכילת קרבן פסח נאמר "וְכָ֘כָה֘ תֹּֽאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֹֽה" (שמות יב, יא). ובטעם לאכילת מצה נא' "לֹֽא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים טז, ג). נמצא שאת קרבן הפסח צריך לאכול בחפזון, אבל את המצה אנחנו אוכלים מהטעם שיצאנו ממצרים בחפזון. ורש"י שם פירש "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים – וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים".
וקשה מדוע בחפזון? והרי נא' "סוף מעשה במחשבה תחילה". וידוע שכאשר האדם פועל בחפזון, מורה על כך שאינו שקול בדעתו ומעשיו אינם מחושבים, ורק אדם שטוף מח פועל כמכונה, בלא חשיבה ובלא שקול דעת. וגם ישעיהו בתארו את הגאולה העתידה אומר "כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יְהֹוָ֔ה וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (ישעיהו נב, יב). ומדוע א"כ צונו יתברך לאכול קרבן פסח בחפזון?
ועוד לכאורה קשה על רש"י שאמר "וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים", והרי מפורש בתורה "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים", ולא נאמר "כי בחפזון גורשת" עד שנאמר שהחפזון של המצרים היה?
וגם על הטעם שנתנה התורה לאכילת מצה "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים", וגם לפירש"י "שחפזון של מצרים היה", הא גופא קשיא מדוע עשה ה' שיגרשו אותם המצרים ויצטרכו לצאת בחפזון, עד שלא יספיק בצקם להחמיץ, כנז' "וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּי־גֹֽרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹֽא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם" (שמות יב, לט)? והרי הקב"ה יכול היה לאפשר להם לצאת בנחת מבלי שיגורשו, ובכך יהיה להם זמן להכין צידה לדרך, ולאפשר ללחמם להחמיץ כהוגן, ולמה גורשו ממצרים בחפזון?
ועוד קשה, שבכאן מצינו "כִּי־גֹֽרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם", ועל הים נא' שם טו, כב "וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף", שהסיעם בעל כרחם. מדוע צריכים היו להיות מגורשים ממצרים? ומדוע צריך היה להסיעם בעל כרחם? וכי עם ישראל לא היה חפץ בגאולתו? והאם אין העבד שש לקראת שחרורו? ועוד קשה, מדוע היה צריך לגרשם בדרך בזויה שכזו, דוקא על ידי המצרים הנוגשים בהם, והרי היה יכול יתברך להסיעם הוא עצמו בעל כרחם כמו שעשה בים סוף?
וברוח הדברים שנאמרו לעיל תתיישבנה כל השאלות, עם ישראל נטמע בתועבות מצרים, והתרגל לתנאי עבדותו, ולפיכך לא היה חפץ בגאולתו, ולא ביציאתו ממצרים. ומעתה לא היתה זו הבעיה של ישראל אלא של הקב"ה שהיה כביכול חייב להוציאם ממצרים מכח הבטחתו לאברהם.
ואילו לא יצאו בחפזון, הרי היתה להם שהות להתארגן ולהפגין נגד יציאתם. שהרי כשהיתה להם שהות במדבר, התארגנו והפגינו באומרם "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", והמעפילים העזו לומר "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". ואם העזו פניהם במדבר אחרי שראו את יד ה' הגדולה בכל הנסים והמופתים שעשה להם במצרים ועל הים ובמתן תורה, ובעודם מגוננים בשבעת ענני כבוד ואוכלים את המן ושותים מי באר, ואחרי שכבר הגיעו למדרגת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ולמדרגת שיא ברוחניות עד שנא' בהם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, ועל אף הכל היו חפצים לשוב למצרים, על אחת כמה וכמה שהיו מפגינים בעוצמה רבה נגד יציאתם קודם שראו את כל הנסים הגלוים. ואילו היו מפגינים במצרים לעיני המצרים, היה מתחלל שמו יתברך לעיני כל מצרים. לפיכך הוציאם בחפזון.
וזו גם הסיבה שה' יתברך גרם לכך שהמצרים עצמם יגרשו אותם בחפזון, כך שלא תהיה להם טענה כלפיו יתברך אלא כלפי המצרים, וידעו כי פרעה סגר בעדם את הכניסה חזרה למצרים. וזהו שאומר רש"י בחפזון של מצרים, כי מצידם הרי הם לא היו חפוזים לצאת, וכיון שהמצרים גרשו אותם בחפזון ממילא "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" אתה בעצמך, כמשל הקטר כאשר הוא טס בחפזון, כל הקרונות טסים אחריו. וכל זאת משום שהיה ה' יתברך חפץ להקים את השבועה אשר נשבע לאברהם.
ועל פי זה יתבאר כפל הלשון "עוגות מצות כי לא חמץ", "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם". שהאכילה בחיפזון מסמלת שני סוגי חפזון, "עוגות מצות", מצד המצרים, "כי גורשו ממצרים". ואילו תוצאת הגירוש היתה מצד ישראל, "כי לא חמץ", כי לא הספיק בצקם להחמיץ, מאחר שגורשו בחפזון, ולא יכלו להתמהמה. ולפיכך גם צידה לא עשו להם.
אי נמי, "כי לא חמץ", יורה על החפזון לברוח מהחמץ המסמל את יצר הרע. כי התשובה היתה צריכה להיות חד משמעית "לא"! בלא שיקול דעת, ובלא דין ודברים, כי אם יבוא היצר הרע להתווכח עמו, קרוב לודאי שהוא ינצח מאחר שהוא בעל נסיון גדול מזה של יצר הטוב ולפיכך קרא שלמה המע"ה ליצר הרע מלך זקן וכסיל, לעומת יצר הטוב שכינהו ילד מסכן וחכם.
וענין זה בא לידי ביטוי באכילת הפסח בחיפזון, ראשו על כרעיו ועל קרבו. כי הגאולה היתה צריכה להיות בשלמותה בארץ מצרים בהשלמת ת' מאות שנה. ואמנם אכילתה בחיפזון יורה על כך שלא היו יכולים להשלים את שעבודם, ומשמעות האכילה בחיפזון רומזת לכך שגאולתם היתה חפוזה, דהיינו שיצאו "בטרם עת".
לא רק באכילת הקרבן, אלא גם באפית המצה, כי באותה שהות זמן קטנה שבין אפית מצה לבין אפייתה כחמץ, היו כבר יורדים לשער הנ' עד שלא היתה חלילה תקומה לשונאיהם של ישראל. וזהו החסד הגדול שעשה עמנו ית‘ שעל ידי הגירוש בחפזון הצילנו מלירד לשער הנ‘. ולדעתי עובדה זו שהם היו כל כך קרובים לשער החמישים זה הוא ה"מרור". ולכן מי שלא אמר שלושה דברים אלה בפסח לא יצא ידי חובתו פסח, מצה ומרור.
ועל פי זה יתבאר גם מדוע נאמרו שני פעמים המלה "שמורי כי הם שני סוגי שמורים "לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהֹוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹֽרֹתָֽם" (שמות יב, מב), הראשון שימורים לה' להוציאם בחיפזון, והשני שימורים לכל בני ישראל לדורותם. ומה ענין שמורים אלה? ולמה נאמר לדורותם?
אלא שבאמת לצאתם מארץ מצרים לא היה זה ליל שמורים לישראל, כי הם היו כל כך טמועים בטומאת מצרים עד שלא רצו לעזוב, ולא יצאו לחירות אלא משום שה' יתברך בחסדו הגדול היה שומר ומשגיח עליהם שלא יאבדו, ולכן נאמר ליל שמורים הוא לה' דייקא. אבל השמורים השניים הם לסוף עת קץ אחרי שעבוד מלכויות בזמן הגאולה העתידה והם "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". שאילו היו מגיעים לרמה מוסרית עליונה בשעבוד מצרים והיו משלימים ת' מאות שנה היתה זאת לישראל גאולה שלמה, ואז היה זה ליל שמורים לישראל לצאתם מארץ מצרים. אבל מכיון שגאולה זו באה רק מצידו יתברך, מצד מה שהבטיח לאברהם שלא יאבד זרעו לעולם אם חלילה יגיעו לנ' שערי טומאה, לכן היה זה ליל שמורים רק לה' יתברך שהיה שומר את העת המדוייק להוציאם מארץ מצרים.
ועל פי זה יתבאר הפסוק "וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָֹ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות יב, מא). שלכאורה קשה מדוע חזר לומר "ויהי" בפעם השניה? ועוד, "בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה", מהי חשיבות עצמותו של יום זה?
אלא "וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה" המדובר באחרית הימים כשתגיע עת "קץ" ולכן הדגיש בו ויהי "מקץ" שלושים שנה וגו', אבל וַיְהִ֗י בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מדבר בגאולת מצרים. ועצמותו של יום זה הוא שעת האפס שאם היו עוברים אותה חלילה לא היו נגאלים. ועצמותו כמו גם עוצמתו של יום זה היא בזה שהקב"ה שומר הבטחתו לישראל במה שהבטיח לאברהם בברית בין הבתרים, וגאל אותם בעוד מועד.
אלא שעדיין צריך להבין את הפסוק "וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (שמות יב, מ), והרי לכו"ע לא עבדו במצרים אלא רד"ו שנים? ואפילו אם תימצי לומר שפסוק זה מדבר רק על מושב בני ישראל ולא על זמן השעבוד, הרי לא ישבו במצרים ת"ל שנים? שאפילו אם נחשוב את שנותיו של יוסף, כי לעבד נמכר יוסף, הרי הוא ירד למצרים בגיל שבע עשרה ומת בגיל מאה ועשר שנים, ומיד אחרי מותו נא' ויקם מלך חדש על מצרים שהחל לשעבדם. ואם כן לא חי שם יוסף אלא צ"ג שנים וכשתצרפם לרד"ו שנים לא תקבל אלא ש"ג שנים.
אלא בהכרח שאין הכוונה לארץ מצרים כפירש"י במגילה ט. בד"ה "ובשאר ארצות" וז"ל: "שלא יאמר שקר כתוב בתורה, שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שנותיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה כולן אין מגיעות לארבע מאות שנה, כל שכן שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות, אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים, ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה, ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, צא מהם ששים של יצחק ומאה ושלושים שחיה יעקב כשבא למצרים, נשארו מאתים ועשר, וכן היתה הגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא נאמר במצרים, אלא בארץ לא להם, וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים, ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו, שהן זרעו של אברהם, גרים, ושלשים של קודם לכן לא נמנו בגזרה, דהא זרעך כתיב". עכ"ל. (ראה הערה ו')
ולעניות דעתי נראה לבאר על פי מה שפירשתי לעיל שאין הכוונה על ארץ מצרים ההסטורית, אלא על אחרית הימים, ו"מצרים", היא מל' צרה, והכוונה שכל מקום שיגלו שם נקרא "מצרים". וארבע מאות ושלושים שנה שנזכרו יסתיימו באחרית הימים, בתום ימי הגלות, שאז ישלימו את ארבע מאות שנות השעבוד. והפסוק שאחריו "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה" שנראה לכאורה שהוא בל' עבר, מגלה על קודמו "אשר ישבו", שגם הוא מדבר על העתיד, כי כלפי שמיא עבר הווה ועתיד חד הוא, והקב"ה צופה כל העתים, אמר דברים אלה בתורה הנצחית, לעת הגאולה האחרונה, וסתם הדברים בפ' זה, כי עת קץ סתום וחתום, והודיע כי באותה עת כבר "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" שהיא הגלות הארוכה.
ועדיין קשה מה ענין שלושים השנים הנוספות שמעל ומעבר ארבע מאות השנים? נראה לעניות דעתי לחדש ששלושים השנים הנותרות הן כנגד שלוש עשרה השנים שמאז מכירת יוסף עד שהגיע למלוכה, כי יוסף נמכר לעבד בהיותו בן שבע עשרה שנה שנא' "ויוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן", ונא' "ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים" הרי שלוש עשרה שנות עבדות ובית סהר. וכנגד שבע עשרה השנים שהגלו את אביהם למצרים.שנא' "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". וכנגד שני פשעים אלה נתוספו עליהם עוד שלושים שנה של עבדות. יהי רצון שנזכה בקרוב מאוד לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.
____________________________________________
הערות
הערה א' – מהו שעבוד מלכויות?
מלכויות שונות ישעבדו את עם ישראל לא בחומר ובלבנים ולא בבנית פתום ורעמסס. אלא בעול מסים כבד, בהשפלות ובאנטישמיות, בעלילות דם ובפוגרומים, בגזענות דתית ובשנאה עוורת, בהכאות וברציחות, במסעי צלב מצד הנוצרים, ובמלחמת חרבות מצד הערבים, במלחמה נגד הדת מצד היונים, ובמלחמות שמד בגלויות השונות, כמו באינקויזיציה הספרדית, ובשואה האירופאית ודומיהם.
הערה ב' – ניתוח כל הפסוקים בתנ"ך המדברים על ק"ץ
בהבנת המושג "קץ", זכיתי לראות באור חדש להבין פסוקים רבים בתנ"ך המדברים על ענין ה"קץ", ובעזרת הא-ל יתברך, אבאר אותם אחד לאחד.
הנביא יחזקאל השתמש במונח ”עון קץ“, ”וְאַתָּה֙ חָלָ֣ל רָשָׁ֔ע נְשִׂ֖יא יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־בָּ֣א יוֹמ֔וֹ בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ“ (יחזקאל כא, ל). ושם ”בַּֽחֲז֥וֹת לָךְ֙ שָׁ֔וְא בִּקְסׇם־לָ֖ךְ כָּזָ֑ב לָתֵ֣ת אוֹתָ֗ךְ אֶל־צַוְּארֵי֙ חַֽלְלֵ֣י רְשָׁעִ֔ים אֲשֶׁר־בָּ֣א יוֹמָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ“ (יחזקאל כא, לד). ושם ”יַ֗עַן הֱי֤וֹת לְךָ֙ אֵיבַ֣ת עוֹלָ֔ם וַתַּגֵּ֥ר אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־יְדֵ֣י חָ֑רֶב בְּעֵ֣ת אֵידָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ“ (יחזקאל לה, ה). והכוונה כאמור לאותו עוון שירדו למ"ט שערי טומאה קודם שהשלימו את ד' מאות שנות השעבוד, וזמן תשלום ימי השעבוד שהם משלמים בק"ץ השנים של שעבוד מלכיות, קורא להם "עון קץ".
ודברים אלה רמוזים שם ”וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֧י יְהֶוִֹ֛ה לְאַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל קֵ֑ץ בָּ֣א הַקֵּ֔ץ עַל־אַרְבַּ֖עת [אַרְבַּ֖ע] כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ“ (יחזקאל ז, ב). יורה לנו בזה שאנחנו בתקופת שעבוד מלכיות בין העמים משעת החורבן להשלים את ק“ץ שנות השעבוד בארבע כנפות הארץ. והוא לשון נופל על לשון. לאדמת ישראל קץ, שהוא סוף. והכוונה שיגלו ממנה. בא הקץ על ארבע כנפות הארץ פירוש עון ק"ץ יושלם בגלות ובשעבוד מלכיות באדמת נכר, וסוף כל סוף בתשלום חשבון "קץ" הגיע זמן קבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ.
עוד שם "קֵ֣ץ בָּ֔א בָּ֥א הַקֵּ֖ץ הֵקִ֣יץ אֵלָ֑יִךְ הִנֵּ֖ה בָּאָֽה" (יחזקאל ז, ו), מוכיח על העובדה שתקופת הק"ץ עוד לא התחילה אבל "הִנֵּ֖ה בָּאָֽה" פירוש הנה היא כבר עומדת להיות באה. שמלת "בָּאָֽה" היא בהווה, אבל מלת "הִנֵּ֖ה" משנה את משמעותה לעתיד הקרוב ביותר, והכוונה לזמן שהוא מיד אחרי החורבן. והתחייבות זו באה בל' שבועה מאתו יתברך, שכידוע כל דבר שנזכר פעמים הוא ל‘ שבועה ובפרט כשנזכר ישר והפוך כידוע בנדרים ואמר בלשון נופל על לשון ”הֵקִ֣יץ אֵלָ֑יִךְ הִנֵּ֖ה בָּאָֽה“ הקיץ, פירוש התעורר אליך, כאילו פנה מכל עסקיו כדי להגלותך.
ובזה יתבארו דברי דוד המע“ה ב ”לְֽכָל תִּ֭כְלָה רָאִ֣יתִי קֵ֑ץ רְחָבָ֖ה מִצְוָתְךָ֣ מְאֹֽד“ (תהלים קיט, צו) שמלת ”תִּ֭כְלָה“ היא מל‘ כליון ומות. וכוונתו בזה שלכל ענויי התופת הנוראים ראיתי את עון “קץ“ השנים. וסיים ”רְחָבָ֖ה מִצְוָתְךָ֣ מְאֹֽד“, דהיינו מצותך שהיא גזרתך שגזרת ”וַֽעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה“, היא רחבה מאוד, שארכה כאורך שנות הגלות הארוכות, ורחבה, היינו הצער והייסורים שיהיו כל כך קשים עד שכל יום יהא נראה כפול ומכופל ברחבו מיום רגיל. ועל זה נאמר בפרשת הקללות "בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר" מה שאין כן כאשר אדם נהנה מהזמן שבידו, הרי הוא חולף עובר במהירות הבזק.
ואולי לזאת נתכון איוב במ“ש ”קֵ֤ץ ׀ שָׁ֤ם לַח֗שֶׁךְ וּֽלְכָל־תַּ֭כְלִית ה֣וּא חוֹקֵ֑ר אֶ֖בֶן אֹ֣פֶל וְצַלְמָֽוֶת“ (איוב כח, ג). דהיינו שלכל שנות ק“ץ של הגלות קרא ”חשך“, ולכן נקראת "חשכת הגלות", והודיע שסיבת החשך היא כי הוא יתברך חוקר את התכלית שלמענה גזר ארבע מאות שנות שעבוד לזרעו של אברהם. וזהו שסיים "אֶ֖בֶן אֹ֣פֶל וְצַלְמָֽוֶת“, שאבן מסמלת את אבן הפינה של השעבוד שנגזר בברית בין הבתרים. אפל מסמל את שעבוד מצרים כפי שנרמז בפ' "וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם", ואילו צלמות מסמל את ימי הגלות הארוכים והמרים שהם בבחינת צל של המות.
ונראה שלזה נתכון דניאל ”וַיָּבֹא֙ אֵ֣צֶל עָמְדִ֔י וּבְבֹא֣וֹ נִבְעַ֔תִּי וָֽאֶפְּלָ֖ה עַל־פָּנָ֑י וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ הָבֵ֣ן בֶּן־אָדָ֔ם כִּ֖י לְעֶת־קֵ֥ץ הֶחָזֽוֹן“ (דניאל ח, יז), הודיעו כי כאשר יעברו ק“ץ שנות השעבוד יגיע זמן חזון אחרית הימים. וחזר שוב על אותו ענין שם ”וַיֹּ֨אמֶר֙ הִֽנְנִ֣י מוֹדִֽיֽעֲךָ֔ אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֖ה בְּאַֽחֲרִ֣ית הַזָּ֑עַם כִּ֖י לְמוֹעֵ֥ד קֵֽץ“ (דניאל ח, יט), דהיינו כי באחרית הזעם שהם סוף ימי הגלות הארוכים, יגיע מועד הגאולה, אבל להגיע לאותו מועד, צריך לעבור את ק“ץ שנות הגלות המרים, שאז יהיה אחרית הזעם.
ולאור האמור לעיל בענין הקץ אפשר לבאר בדוחק את אחד הפסוקים הנעלמים בהבנתם בספר דניאל, ושדיו רב נשפך לפענח תעלומתם. ”וְאַֽחֲרֵ֤י הַשָּֽׁבֻעִים֙ שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֔יִם יִכָּרֵ֥ת מָשִׁ֖יחַ וְאֵ֣ין ל֑וֹ וְהָעִ֨יר וְהַקֹּ֜דֶשׁ יַ֠שְׁחִית עַ֣ם נָגִ֤יד הַבָּא֙ וְקִצּ֣וֹ בַשֶּׁ֔טֶף וְעַד֙ קֵ֣ץ מִלְחָמָ֔ה נֶֽחֱרֶ֖צֶת שֹֽׁמֵמֽוֹת“ (דניאל ט, כו).
נראה לבאר כי בית המקדש הראשון נבנה בשנת ארבע מאות ושמונים שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים שהיא שנת ב"א תתקכ"ח ליצירה והיא שנת תתל"ב קודם מניינם. ועמד ת"י שנה. ואחר כך גלו לבבל שבעים שנה וחזר עזרא משם וייסד את בית המקדש השני בשנת ג"א ת"ח שנה שהיא שנת שנ"ב קודם מניינם. בית המקדש השני עמד ת"כ שנה ונחרב בשנת ג"א תתמ"ח ליצירה והיא שנת ס"ח למניינם.
ישו הנוצרי לדעת האוצר ישראל נצלב בירושלים בשנת ג"א תשפ"ט שהיא שנת ט' למניינם, וחמשים ותשע שנים קודם לחרבן בית תפארתנו. וכתב שם כי זמן לידתו והצטלבותו אינו ברור ויש סתירות רבות בתלמוד ובמדרשים בנוגע לתקופה בה הוא חי ונצלב.
ואמנם מדברי דניאל במלים ”וְאַֽחֲרֵ֤י הַשָּֽׁבֻעִים֙ שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֔יִם יִכָּרֵ֥ת מָשִׁ֖יחַ וְאֵ֣ין ל֑וֹ", יראה לי שהודיע בזה את זמן לידתו שהם ארבע עשרה פעמים ששים ושנים כי "שבועים" מיעוט רבים שנים, (שני שבועות הם ארבעה עשר ימים) ואז תהיה הכוונה לשמונה מאות ששים ושמונה שנים אחרי בנין הבית הראשון שהיא שנת ג"א תשצ"ו ליצירה ול"ו שנים קודם מניינם, וארבעים ושתים שנה קודם לחרבן בית שני.
והודיע בזה ש"אחרי" ל"ו שנה להוולדו יכרת "משיח". ולא אמר "המשיח" בה' הידיעה, וכן לא קראו "משיח ה'" אלא משיח סתם. ובמלים "ואין לו" יורה בזה שני דברים. האחד, שאין לו משיחיות מאתו יתברך אלא מכח הסיטרא אחרא. ואין זה המשיח בה' הידיעה שאליו אנחנו מייחלים. והשני שמלת "לו" תרמוז לשנת הצטלבותו, שהיא בשנת ל"ו לחייו. דהיינו, אחרי עת "לו" יכרת משיח. וזה קרוב למ"ש באוצר ישראל שנצלב בשנת ל"ב לחייו.
ואם תמצי לומר שמלת "הַשָּֽׁבֻעִים֙" אינה אלא במקום שבע בל' יחיד, י"ל שהוא נולד כעבור תל"ד שנה לחרבן בית ראשון שהם שבע פעמים ששים ושנים. והם נ"ו שנה קודם לחרבן בית שני, ומלת "לו" תרמוז לשנת הצטלבותו שהיא בשנת ל"ו לחייו, שהם כ' שנה קודם לחרבן בית שני.
והפסוק מסיים "וְהָעִ֨יר וְהַקֹּ֜דֶשׁ יַ֠שְׁחִית עַ֣ם נָגִ֤יד הַבָּא֙ וְקִצּ֣וֹ בַשֶּׁ֔טֶף וְעַד֙ קֵ֣ץ מִלְחָמָ֔ה נֶֽחֱרֶ֖צֶת שֹֽׁמֵמֽוֹת“. לימד בזה שהצטלבותו היא שגרמה לכך שנהרסה ירושלים וחרב בית המקדש על ידי "עַ֣ם נָגִ֤יד הַבָּא֙", דהיינו העם הנוצרי שהם נגידי הדור הבא אחרי מות משיחם. "וְקִצּ֣וֹ בַשֶּׁ֔טֶף", יורה על אופן הנהגתו בתור אויב מעניש לעם ישראל לאורך הגלות, בשפיכת דם רב שיהא שוטף רחובות קריה, כפי שמלמדת אותנו ההסטוריה הרת האסון ביחסינו עם הנוצרים, שמתנכלים לנו עד עצם היום הזה בטענה שצלבנו את משיחם. "וְעַד֙ קֵ֣ץ מִלְחָמָ֔ה נֶֽחֱרֶ֖צֶת שֹֽׁמֵמֽוֹת“ דהיינו עד שיעברו ק“ץ שנים, תהיה המלחמה של העם הנוצרי נגדינו ”נחרצת“ דהיינו "נגזרת", מאותה גזרת ברית בין הבתרים. ושוממות יהיו שני בתי המקדש.
ושם ”וּשְׁנֵיהֶ֤ם הַמְּלָכִים֙ לְבָבָ֣ם לְמֵרָ֔ע וְעַל־שֻׁלְחָ֥ן אֶחָ֖ד כָּזָ֣ב יְדַבֵּ֑רוּ וְלֹ֣א תִצְלָ֔ח כִּי־ע֥וֹד קֵ֖ץ לַמּוֹעֵֽד“ (דניאל יא, כז), ”וּשְׁנֵיהֶ֤ם הַמְּלָכִים֙" ירמוז לישו ולמוחמד. וקרא להם "המלכים" כי כל אחד מהם מולך ושולט עד עצם היום הזה על מאות מליוני מאמינים הנוהרים אחריהם, ואמנם הודיע בזה ששניהם "לְבָבָ֣ם לְמֵרָ֔ע", כל מטרתם היא להרע לעם ישראל. אבל מבחינת משיחיותם "וְעַל־שֻׁלְחָ֥ן אֶחָ֖ד כָּזָ֣ב יְדַבֵּ֑רוּ", אין אמת בלשונם. לא משיחים ולא נביאי ה' הם, אלא את משיחיותם בדו מלבם. וסיים הפ' "וְלֹ֣א תִצְלָ֔ח כִּי־ע֥וֹד קֵ֖ץ לַמּוֹעֵֽד“, דהיינו כל מה שישתדלו להשמיד את עם ישראל לא יצליחו לעולם, וכמו שאמר בעל ההגדה "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם", וטעם הדבר "כִּי־ע֥וֹד קֵ֖ץ לַמּוֹעֵֽד“, דהיינו כי סוף כל סוף יש מועד לגאולתם בסוף תשלום ק"ץ שנות שעבודם, הנקרא בשלב זה שעבוד מלכיות.
עוד שם ”וּמִן־הַמַּשְׂכִּילִ֣ים יִכָּֽשְׁל֗וּ לִצְר֥וֹף בָּהֶ֛ם וּלְבָרֵ֥ר וְלַלְבֵּ֖ן עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ כִּי־ע֖וֹד לַמּוֹעֵֽד“ (דניאל יא, לה), הודיע בזה את העתידות לבוא על עם ישראל ”וּמִן־הַמַּשְׂכִּילִ֣ים יִכָּֽשְׁל֗וּ דהיינו משכילים רבים מטובי עם ישראל יכשלו וימירו דתם. "לִצְר֥וֹף בָּהֶ֛ם וּלְבָרֵ֥ר וְלַלְבֵּ֖ן", פירוש מה שהניע אותם להמיר דתם הוא, בזה שהחלו לבקר את המקרא ולהצדיק את הדתות האחרות, מחוסר אמונתם, ומחוסר יגיעם בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. ובמקום זה בעלו בת אל נכר. וכך הוא פירוש הכתובים, "לִצְר֥וֹף בָּהֶ֛ם וּלְבָרֵ֥ר וְלַלְבֵּ֖ן" – לצרוף, עניינו לחבר על ידי אש כמו צורפי כסף, שהם קשרו תחילה כצורף את דת משה עם הדתות האחרות באמרם שאין הבדל ניכר ביניהם, כי כל הדתות מאמינים בה' ובעשרת הדברות ורק שינויים קלים ביניהם. ואחר כך התחילו לברר איזה מהם יכשר, הזה או זה, ובשלב האחרון החלו ללבן את הדתות האחרות משחרותן, עד שנטמעו בהם. והודיע כי ענין זה ימשך "עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ", כאילו אמר עד מועד ק"ץ, שהוא סוף זמן שעבוד מלכויות, והגאולה העתידה.
עוד שם ”וּבְעֵ֣ת קֵ֗ץ יִתְנַגַּ֤ח עִמּוֹ֙ מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֔גֶב וְיִשְׂתָּעֵ֨ר עָלָ֜יו מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֗וֹן בְּרֶ֨כֶב֙ וּבְפָ֣רָשִׁ֔ים וּבָֽאֳנִיּ֖וֹת רַבּ֑וֹת וּבָ֥א בַֽאֲרָצ֖וֹת וְשָׁטַ֥ף וְעָבָֽר“ (דניאל יא, מ), פסוק זה מדבר על מועד הגאולה ועל מלחמת גוג ומגוג שקודם הגאולה. והיא הנקראת "עת קץ" וזמנה כעבור ק"ץ שנות שעבוד מלכיות, שאז "יִתְנַגַּ֤ח עִמּוֹ֙ מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֔גֶב", הכוונה למצרים האויב הדרומי המושבע של ישראל שלא החמיץ שום הזדמנות להלחם בנו מבחינה צבאית ולא עלה בידו לכבשנו, ואמנם עתה אף על פי שאין עוד באפשרותו לצאת נגדנו למלחמה מחמת הסכם השלום ומיליארדי הדולרים שהוא מקבל מידי שנה בשנה מהאמריקאים כתמורה, מכל מקום "יִתְנַגַּ֤ח עִמּוֹ֙ מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֔גֶב" הוא ממשיך להתנגח בנו במלחמה מדינית. בחרב פיו יוצא נגדנו ונגד האמריקאים העומדים לצידנו, באו"ם, ובכל כלי התקשורת בעולם. זאת ועוד, שמצרים פועלת ללא הפסק בעידוד והדרכת הפלשתינים ללחום את מלחמתם נגדנו. ולזה קרא הנביא "נגיחות". לא ברכב ולא בפרשים אבל בכל הדרכים האחרות.
מאידך, מצפון, מצד סוריה ואירן, כבר נא' "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ", מלחמה זו תבוא לא רק על ישראל אלא גם על כל העולם הנוצרי. ועל מלחמה צבאית זו ניבא דניאל שתהיה מלחמת חרמה בין הדתות. והכוונה למלחמת האיסלאם נגד כל העולם הנוצרי ונגד היהודים. וזה שאמר "וְיִשְׂתָּעֵ֨ר עָלָ֜יו מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֗וֹן בְּרֶ֨כֶב֙ וּבְפָ֣רָשִׁ֔ים וּבָֽאֳנִיּ֖וֹת רַבּ֑וֹת וּבָ֥א בַֽאֲרָצ֖וֹת וְשָׁטַ֥ף וְעָבָֽר“. ואולי כוונתו במלים וְשָׁטַ֥ף וְעָבָֽר“, שזו תהיה מלחמה גרעינית שתשטוף את כל העולם.
ושם ”וְאַתָּ֣ה דָֽנִיֵּ֗אל סְתֹ֧ם הַדְּבָרִ֛ים וַֽחֲתֹ֥ם הַסֵּ֖פֶר עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ יְשֹֽׁטְט֥וּ רַבִּ֖ים וְתִרְבֶּ֥ה הַדָּֽעַת“ (דניאל יב, ד), פרק זה מדבר על אחרית הימים שהיא הנקראת "עת קץ" והודיעו המלאך לבוש הבדים לסתום הדברים בספר דניאל ולא יתגלו עד עת ק"ץ שהוא סוף ק"ץ שנות שעבוד גלויות. ועד אז "יְשֹֽׁטְט֥וּ רַבִּ֖ים" לפענח את מועד "קץ", "וְתִרְבֶּ֥ה הַדָּֽעַת“, ישפך דיו רב בדיעות רבות ומגוונות לנסות לפענח את התעלומה ולא יצליחו כי היא סתומה וחתומה מאתו יתברך.
ושם ”וַיֹּ֗אמֶר לָאִישׁ֙ לְב֣וּשׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר מִמַּ֖עַל לְמֵימֵ֣י הַיְאֹ֑ר עַד־מָתַ֖י קֵ֥ץ הַפְּלָאֽוֹת“ (דניאל יב, ו), שואל דניאל את המלאך שהודיעו על הצרות שתהיינה באחרית הימים ועל תחית המתים, זמן המכונה על ידו בשם "פלאות", כמה זמן ימשך אותו קץ? ושוב משיבו המלאך בפ"ט שם ”וַיֹּ֖אמֶר לֵ֣ךְ דָּֽנִיֵּ֑אל כִּֽי־סְתֻמִ֧ים וַֽחֲתֻמִ֛ים הַדְּבָרִ֖ים עַד־עֵ֥ת קֵֽץ“ (דניאל יב, ט), הודיע בזה שבעת קץ שהוא זמן הגאולה ידעו כמה זמן ימשך מצב זה.
ושם "וָֽאֶשְׁמְעָ֥ה אֶֽחָד־קָד֖וֹשׁ מְדַבֵּ֑ר וַיֹּאמֶר֩ אֶחָ֨ד קָד֜וֹשׁ לַפַּלְמוֹנִ֣י הַֽמְדַבֵּ֗ר עַד־מָתַ֞י הֶֽחָז֤וֹן הַתָּמִיד֙ וְהַפֶּ֣שַׁע שֹׁמֵ֔ם תֵּ֛ת וְקֹ֥דֶשׁ וְצָבָ֖א מִרְמָֽס: יד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י עַ֚ד עֶ֣רֶב בֹּ֔קֶר אַלְפַּ֖יִם וּשְׁל֣שׁ מֵא֑וֹת וְנִצְדַּ֖ק קֹֽדֶשׁ: טו וַיְהִ֗י בִּרְאֹתִ֛י אֲנִ֥י דָֽנִיֵּ֖אל אֶת־הֶֽחָז֑וֹן וָֽאֲבַקְשָׁ֣ה בִינָ֔ה וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד לְנֶגְדִּ֖י כְּמַרְאֵה־גָֽבֶר: טז וָֽאֶשְׁמַ֥ע קֽוֹל־אָדָ֖ם בֵּ֣ין אוּלָ֑י וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר גַּבְרִיאֵ֕ל הָבֵ֥ן לְהַלָּ֖ז אֶת־הַמַּרְאֶֽה: יז וַיָּבֹא֙ אֵ֣צֶל עָמְדִ֔י וּבְבֹא֣וֹ נִבְעַ֔תִּי וָֽאֶפְּלָ֖ה עַל־פָּנָ֑י וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ הָבֵ֣ן בֶּן־אָדָ֔ם כִּ֖י לְעֶת־קֵ֥ץ הֶחָזֽוֹן: יח וּבְדַבְּר֣וֹ עִמִּ֔י נִרְדַּ֥מְתִּי עַל־פָּנַ֖י אָ֑רְצָה וַיִּ֨גַּע־בִּ֔י וַיַּֽעֲמִידֵ֖נִי עַל־עָמְדִֽי: יט וַיֹּ֨אמֶר֙ הִֽנְנִ֣י מוֹדִֽיֽעֲךָ֔ אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֖ה בְּאַֽחֲרִ֣ית הַזָּ֑עַם כִּ֖י לְמוֹעֵ֥ד קֵֽץ" (דניאל ח, יגֹ-יט)
כיון שהזכיר לקמן בפי"ב פ"ד "יְשֹֽׁטְט֥וּ רַבִּ֖ים וְתִרְבֶּ֥ה הַדָּֽעַת“ (דניאל יב, ד), אהיה גם אני ביניהם. דניאל מבקש לדעת עד מתי החזון התמיד? ואותו מלאך קדוש השיבו "עַ֚ד עֶ֣רֶב בֹּ֔קֶר אַלְפַּ֖יִם וּשְׁל֣שׁ מֵא֑וֹת". אפשר לפרש כי "עד ערב", היינו עד שיעריב עולם זה, ויגיע אל סופו. ומתי יהיה זה? בבוקר שנת "אלפיים ושלוש מאות". ואפשר שהיא שנת אלפיים ושלוש מאות לחרבן מקדשנו שחרב בשנת ס"ח למניינם, דהיינו בשנת אלפים שלוש מאות ששים ושמונה למניינם, והיא שנת ששת אלפים מאה שלושים ושתים למניינינו.
הערה ג' – אחר שלמדנו מהו "קץ" ומהו "עת קץ", ולמדנו שזמן עת קץ סתום וחתום, מצינו חיזוק מיוחד לאותה סתימה וחתימת הדברים, ועונש כבד על זה המגלה את הקץ ועל זה הדוחק או מרחיק את הקץ בשלושה מקורות שונים.
מקור ראשון במדרש תנחומא בפ' דברים סי' ד' שדרשו את הפסוק בשיר השירים פ"ב פ"ז "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". וז"ל המדרש על הפסוק בדברים פ"ב פ"ג, "רב לכם סוב את ההר הזה, זה שאמר הכתוב השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, שלש שבועות בשיר השירים למה, (פירוש שפסוק זה נכפל ג' פעמים בשיר השירים) אחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא ימרדו על המלכיות, אמר להם הקב"ה אם אתם מקיימין את השבועות מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם, כצבאות או כאילות השדה, שאין להם דורש ולא מבקש, כך לא אדרוש את דמכם".
והשני במדרש תנחומא בהוספה סי' ג' "אמר ר' לוי ארבעה פעמים כתיב השבעתי אתכם, ולמה? כנגד ארבעה מלכיות, שלא ימרדו באחת מהם. אמר ר' חלבו כנגד ארבעה דברים, שלא ידחקו את הקץ, וכשיעלו מן הגולה שלא יעלו המונים המונים, ושלא ימרדו על המלכות, ושלא יגלו מסטורין שלהם, ולפיכך השביען ארבעה פעמים".
ובמס' כתובות דף ק"י ע"ב – קי"א ע"א מצינו מחלוקת בין ר' זירא שרצה לעלות להתיישב בארץ ישראל לבין ר' יהודה שסבר שאסור לעלות לארץ אחר שגלינו ממנה. ומשמע מדברי הגמ' שלדעת ר' יהודה האיסור אינו מוגבל לעליה המונית אלא אפילו לעלית יחידים שהרי ר' זירא היה יחידי ולא במסגרת עליה המונית.
וז"ל הגמ': "ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (בירמיהו פכ"ז) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ורב יהודה? אם תעירו ואם תעוררו כתיב. ורבי זירא? מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא הני דאמרן, אינך שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים".
ופירש"י שם "ושלא ירחקו את הקץ בעונם. ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי".
וראיתי פירוש יפה בשו"ת משנה הלכות חי"א סי' א' בעצם האיסור לדחוק את הקץ וז"ל: "כפי המקובל מהמגיד הק' מקאזניץ זצוקלה"ה שפירש על הושענא סובלת סבלך, ופירש ז"ל ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שידוע לי ויש לפני שם שאם הייתי מזכירו הייתי מכריח שיבא משיח בעל כרחו. ואלא מאי, למה איני מזכיר השם, לפי שראיתי שאתה סובל הגלות ואינך מביא המשיח גם אני אסבול ולא אכריח על ידי שמות והשבעות וכיוצא בו, אלא אתפלל אליך הושענא לכלל ישראל סובלת סבלך שאני סובל והם סובלים מה שאתה סובל וש"י וא"כ הענין שלא ידחקו את הקץ היינו על ידי השבעות למלאכים ושמות הקדושים וזה הוא דחיקת הקץ אבל תפילה וצעקה אדרבה המרבה בתפילות ותחנונים הרי זה משובח, ור"ז נמי מודה שיתפללו בכל כחם ולא אמר אלא על דחיקת הקץ כנ"ל וזה מורה לשון שראה אותם עוסקים בביאת המשיח כלומר שהיו עושים פעולות מעשיות כמו העוסקים בשמות וכיוצא בו ואמר אל תדחקו שלא יבא באופן כזה". עכ"ל.
הערה ד' – ונ"ל לדרוש כמה רמזים יפים שעלו באמתחתי. קמח ומים רומזים על השרדות, והם נרמזו בשתי האותיות ו' וז' שהן בסדר הא'-ב' בין האותיות ה' וח' המבדילות בין חמץ ומצה (ה', ו', ז', ח'). כי חבור ו' וז' הם י"ג, וגם "קמח" במ"ק עולה י"ג.
כשתחבר את האות ה' המסמלת את המצה עם ו' וז' יעלו במ"ק ט', וגם "מים", במ"ק עולה ט', וגם "מצה" במ"ק ט'. וכאשר תחבר את האות ח' המסמלת את החמץ לאותיות ו' וז' תקבל במ"ק ג' וגם "חמץ" עולה במ"ק ג'.
וכאשר תחבר קמח ומים במ"ק תקבל כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה, להורות כי אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח, וגם שהתורה נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה. וירמוז על מה שאמרו חז"ל במשנה באבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וגו'.
חיבור האותיות ה' וח' שבשתי הקצוות עולים י"ג והן המסמלות את החמץ לעומת המצה והמרחק ביניהם הוא בקצה הריחוק. מאידך אם אין קמח שממנו עושים חמץ אין מצה, כי אז היא מצה עשירה ואינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. וגם "מילה" במ"ק עולה י"ג שהיא סמל יחודו והשרדותו של עם ישראל – "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם". ובסך הכל שתי פעמים י"ג עולים בגי' כ"ו, כמנין שם הוי"ה, להורות שהוא יתברך נתן לנו שתי מצוות אלה וחתם שמו בנתינתן.
הערה ה' – בחנוכה כאשר כמעט הוכחדנו מעם בגזרות שמד של היוונים נגד לימוד תורה ושמירת המצוות, ושמירת השבת וברית מילה, וכאשר הגיעו מים עד נפש, והמכבים פרצו במלחמה שערה נגד היוונים, נפלו רבים ביד מעטים בנסי נסים, ואפשר שבזכות מסירות הנפש על קדושת שמו יתברך בענין המילה, שרבים מלו את בניהם בחשאי, זכינו לנס חנוכה.
כיו"ב בפורים היו היהודים ירודים מאוד מבחינה רוחנית, שכידוע השתתפו בסעודתו של אחשורוש, והשתמשו בכלי המקדש. וכאשר גזר המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, באותה שעה קריטית, התחננו על נפשם בשלושת ימי הצום, וזכו ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". נמצאת חפיפה בין חג הפסח לפורים, שכשם שבעשור לחדש קשרו את הטלה אל כרעי מיטתם לעיני המצרים שהטלה שימש להם כאלוה, ומסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, ג' ימים לילה ויום, כך גם על ידי הצומות והזעקות ג' ימים לילה ויום זכו לגאולתם מגזרת המן הרשע. ובזה נרמז דם הפסח. נמצא כי שני חגי הנסים רמוזים בשתי מצוות הדמים.
הערה ו' – וגם על פירש"י קשה, איך החשיב את ארץ פלשתים שהיא א"י בתור ארץ לא להם? ואין לומר שארץ פלשתים אינה מא"י, שהרי יצחק היה עולה תמימה שלא עזב מימיו את הארץ, שנא' בראשית כו א-ד "וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָֽרָעָ֣ב הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה: וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַֽאֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַֽהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶת־זַֽרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַֽרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָֽאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּֽרֲכ֣וּ בְזַֽרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ:". מכאן מוכח שיצחק היה אצל אבימלך בגרר שהיא מארץ פלשתים ורצה לרדת למצרים ומנע זאת ממנו ה' יתברך ואמר לו "גור בארץ הזאת" שהיא ארץ פלשתים, והודיעו במפורש "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", ומכאן שפלשתים מארץ ישראל היא, ואיך חשבה בתור ארץ לא להם?