פורים – דרשות

חודש בחדשו – אדר

פורים ה'תשנ"ה – דרשתי בביהכנ“ס "נצח ישראל" בבולטימור, מרילנד

כדרכי בקודש הצגתי בפניכם שאלה לעיון בטרם החילונו בקריאת התורה, והיא: מה הקשר בין פורים לפרשת השבוע? וביום פורים שאלתי אתכם מספר שאלות לעיון כדלהלן: ידוע הוא ששני חגי הנסים מופיעים תמיד בד בבד בספרות ההלכה, ואכן ישנם ענינים שונים שבהם שני חגים דרבנן אלו דומים אחד לשני ולא לשום חג אחר מחגי התורה. לפיכך ראוי לשאול מדוע בחנוכה אנחנו משחקים בסביבון ואילו בפורים ברעשן? ומדוע הרעשן כ"כ מרעיש ואילו הסביבון מסתובב בקול דממה דקה? והשאלה האחרונה היא מדוע את הסביבון אוחזים מלמעלה ואילו את הרעשן אוחזים מלמטה?

ונשיב על ראשון ראשון. ידוע הוא שפורים לא יבוא לעולם אלא בפרשת כי תשא או בפרשת צו, באשר בכל אחת משתי פרשיות אלו ישנו רמז לסיפור מאורעות החג. בפ' כי תשא נאמר "מר דרור חמש מאות" ותירגם התרגום "מרי דכי" – הרומז לשם מרדכי, וגם שהוא סוג של  בשמים, שלהם ריח מעולה, ושהיו משתמשים בהם לצורך עשית שמן המשחה. ולא רק מרדכי נרמז בפרשה זו אלא גם המן לא נעלם ממנה, באשר בין אחד עשר סממני הקטורת היתה גם החלבנה שריחה רע, והיא בגי' המן.

וממש שנים אלה, המן ומרדכי רמוזים גם בפ' צו בפסוק "והיה לך שוק הימין למנה". ”הימין“ רומז למרדכי הימיני שבא משבט בנימין, והמלה ”מנה“ בהיפוך האותיות רומזת להמן. לרמז שהכה מרדכי את המן ”שוק“ על ירך.

בענין הרעשן והסביבון ישנם ענינים נפלאים כפי שאבאר בסמוך. ידוע המושג "איתערותא" מתורת הנסתר. יש להבין מהי משמעותו האמיתית? איתערותא בארמית פירושה התעוררות. ואין התעוררות אלא לאחר תרדמה. ואמנם לעתים תוך אותה תרדמה מתרחשים דברים שאין הנפש סובלתן, ועל ידי אותה התעוררות ניצל האדם מן הפורענות. ענינה של אותה תרדמה אינה רק במובנה הפיזי אלא גם וביותר במצב הרוחני והנפשי של האדם. כאשר למשל מתפלל האדם בלא כונה, לעיתים הוא מרחף בתפלתו בכל עניני העולם הזה ובעסקיו הגשמיים. במצב שכזה עלול הוא לשכוח אם אמר יעלה ויבוא, משיב הרוח או ותן טל ומטר, תפלתו באותה שעה היא בגדר מצות אנשים מלומדה. הוא שקוע ממש בעמקה של תפלה בתרדמה מחלטת. כיוצא בזה נכון הדבר לגבי כל מצוה ומצוה שעושה האדם בגדר "מצות אנשים מלומדה", שראוי לומר עליו שהוא שקוע בתרדמה. ואל ישיאך לבך לחשוב שאין זאת אלא בעבודת הי"ת. שהרי גם בענייני העולם הזה הגשמיים האדם יכול לנהל את עסקיו באותה מידה כפי שהוא מתפלל, באותה שגרתיות, ולפתע פתאום תבוא עליו מפלה נוראה מכיוון שעליה לא חלם, באשר קודם שפעל את פעולתו לא שקל בפלס מאזניו להעלות על דעתו שכזאת תהיינה תוצאת פעולתו.

ודע שישנם שני סוגים של "תרדמה". ישנה תרדמה הנובעת משיגרה, מכח "מצות אנשים מלומדה", שלא בכונה. ויש תרדמה שהיא בכונה, זו הנובעת מהרצון החיובי להיות במצב של תרדמה. כמו למשל זה שנתעשר ואומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וישמן ישורן ויבעט, ואומר בעצמו לי תבל ומלואה, ומכחש בבוראו. עליו נאמר יש עושר שמור לבעליו לרעתו. כי אז לא תבוא מפלתו אלא מחמת עושרו שהיא סיבת הסיבות לתרדמתו מהמציאות האמיתית, שחשב שכל העושר שזכה בו לא בא לו מסיבת הסיבות אלא בכחות עצמו. וכן ישנם רבים המסרבים להאמין כי יכול להיות עוול בילדיהם, ונלחמים בהן צדק כי אין עוול בכפם. ויש שהם חיים בכל מיני אשליות למיניהם, כמו זה שנוכל להקים שתי מדינות עוינות זו לזו בתוך נקודת שטח קטנטונת של ארץ ישראל ושהכל יבוא על מקומו בשלום, גם הם שקועים בתרדמה שחייבו בה את עצמם. כל אלה הם דוגמאות של תרדמה מכח האופטימיות ההזויה שלהם בכחם העצמי.

ואמנם כאשר לפתע פתאום מנער האדם את עצמו ומתעורר מתרדמתו, הוא נמצא במצב של "איתערותא". באותה שעה הוא יודע ומבחין מה קורה אתו, ואיך בכחו להציל את עצמו מן הפורענות הרודפת אותו. יש בכחה של אותה התעוררות לפקוח את עיני שכלו להבחין בין טוב לרע, בין עוול לבין צדק, ולראות את האמת במציאות האמיתית העומדת לפניו. ישנה אימרה ידועה ש"החולה האמיתי הוא זה שאינו יודע שהוא חולה", באשר אין הוא מחפש מזור לחוליו. לעומתו "החכם הגדול מכלם, הוא זה שיודע שאינו יודע", באשר אם חסרה לו ידיעה זו, ישאר בכסילותו כל ימי חייו. ואמנם בשעה שנודעה לחולה מחלתו ולכסיל הידיעה על אי ידיעתו, זכו בזה ל"איתערותא", להתעורר משנתם, ולרוב יוכלו להציל את עצמם מן הפורענות שהיתה מגיעה אליהם בבורותם.

באותה מידה שישנו מצב של תרדמה לאדם הפרטי, יכולה להיות גם תרדמה כלל-צבורית. כל החברה עלולה להיות שקועה בתרדמת רגעי החיים, עד כדי מצב שאינה יכולה להתבונן ולהציל את עצמה מן הפורענות הבאה עליה. כך למשל יכולה החברה להיות שקועה בתרדמת משחקי הכדור רגל ושחקניו, עד כדי מצב שבמתכוון לא יוכלו לראות שום עוול באליליהם, השחקנים, כפי שאנחנו עדים במשפטו של אוג‘יי סימפסון, שאעפ"י שהיו ראיות נגדו שהיה קשור בכל מיני פשעים חמורים הקשורים לסמים, להכאות ולענויים שעינה את אשתו עד שרצח אותה, לא היה בכח בית המשפט להרשיע אותו, כי הרי הוא אחד מאותם אלילים שהחברה שקועה בתרדמתה בחיקם.

באותה מידה נכונים הדברים במישור היהדות. פעמים ישנה נהירה אחרי מנהיג קיצוני רוחני מבלי לשקול בפלס את דבריו לאור מחשבת היהדות, כמו כן יש הנוהרים אחר פלג מפלגתי אנטי ציוני עד כדי פגיעה בקדשי הקדשים. המושג "נהירה" אינו נופל בערכו מהמושג "תרדמה", באשר הנוהר אינו שוקל את מעשיו אלא הוא בגדר "העם ההולכים בחושך". הוא מבחינתו אינו יודע מה תהיינה תוצאות פעולותיו, כי הוא נוהר יחד עם ההמון בגדר "מצות אנשים מלומדה".

ואל תקשי לי מהפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ואמרו ז"ל "אפי' יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". שזה אינו אלא בעשית המצוה לאדם שהוא במצב של תרדמה בהבנת טעמי המצוות. אבל בזה המתבונן להכיר את הטעם האמיתי שבמצוות אין הוא מחויב לשמוע לקול רבו אלא לילך כפי שההלכה מתבארת בעיניו ביותר על דרך האמת. וכן מצינו בחכמי המשנה כגון ר' יהושע ורבן גמליאל בברכות כח. שחלקו הלכה למעשה ביהודה גר עמוני, ועוד מחכמי התלמוד שנהגו כל אחד לפי סברתו כפי שנראתה לו על דרך האמת. ואילו כל אחד היה חייב לנהוג בדרך של "אפילו יגידו לך על ימין שהוא שמאל", איך נהגו לפי סברתם? אלא ודאי שאין דין זה נכון אלא לעמי הארץ השקועים בתרדמתם.

שקיעה בתרדמה היא, והיתה, מקור הפורענות של העם היהודי בכל מהלך ההסטוריה במשך אלפי שנים. רבים המנהיגים ואנשי הרוח, שנשלחו מגבוה להעיר אותם, החל בנח ואברהם, וכלה בשופטי ונביאי ישראל וכל חכמיו. אותה תרדמה ואי רצון להתעורר בעוד מועד גרמו לחרבן בית מקדשינו. זאת ועוד, כל האנטישמיות רבת השנים אינה אלא כלי ביד היוצר בורא העולם, להזכיר לנו שאנחנו עם מיוחד שאסור לו להטמע בין הגויים. האנטישמיות שימשה לעתים כעונש עבור חטאינו הרבים שחטאנו לו תוך כדי תרדמה, ולעיתים שימשה האנטישמיות בתור איתערותא. גם מבחינת העונש אין לך עונש חמור מזה של הסתר פנים, שכביכול הקב“ה שקוע בתרדמה מבחינתינו, והוא נותן לאויבינו להכות בנו עד כלה כפי שקרה בשואה.

ואמנם ישנם שני סוגים של איתערותא. האחד בא מגבוה, מאזהרת הנביאים, שהאנטישמיות תופיע במידה ולא נשוב אל ה'. איתערותא זו נקראת בל' הזהר הק' "איתערותא דמלעילא". הסוג השני של איתערותא בא מהאדם עצמו בחזרתו בתשובה ובעשותו את הישר בעיני הי"ת. סוג זה נקרא "איתערותא דמלתתא". שני חגי הנסים חנוכה ופורים, כל אחד מהם מסמל סוג שונה של האיתערותא הנז'.

חנוכה מסמלת איתערותא דמלעילא, באשר באותה תקופה הלניסטית כמו בתקופת האמניסיפציה ותנועת ההשכלה של מנדלסון ששטפה את כל אירופה, רצו היהודים לטשטש את מהות יחודם. "היה יהודי בתוך ביתך והיה בן אדם ככל הגויים בצאתך אל הרחוב". זו היתה תרדמה יהודית בתודעה מלאה. בתרדמה מעין זו אין סכויים לאיתערותא דמלתתא, לתשובה, ואם אכן באה הישועה, אינה אלא מצד רחמי שמים. ואכן, בחנכה העיר הי"ת ברחמיו את לב החשמונאים למרוד ביונים, ועשה עמהם נסים ונפלאות אדירים, ובכך באה להם הישועה. לפיכך ראוי הוא שהמשחק המשעשע באותו חג הוא הסביבון שאותו אוחזים מלעילא כלפי תתא והוא מסתובב בקול דממה דקה כי לא ברעש ה'. וגם כי כאשר מתרחש נס הכל פוערים פיהם מרוב תמהון על כך שבאה הישועה שלא בדרך הטבע. ועוד כי הדממה נותנת מקום לאדם לחשוב. יש מי שיקח את הנס וינסה בכל כחו למצוא לו הגיון על דרך הטבע ויש מי שיקח דבר טבעי ויראה בו השגחה עליונה. ועל דא נאמר "ישרים דרכי ה'. צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

בפורים לעומת זאת היתה תרדמה שלא מרצון להתכחשות, תרדמה מתוך תאוה. "על שנהנו מסעודתו של אותו רשע". בכאן זקוקים הם להתעורר משנתם ולחזור בתשובה. ואכן מרדכי יחד עם אסתר בת דודו עוררו את העם לתשובה "צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום". כיון שאותו נס לא התרחש אלא מתוך תשובה של בני האדם, מלתתא, היה זה בקול רעש גדול, שבשלו אנחנו מפרסמים את הנס במגילה שלמה להראות בה את גדולתם של היהודים שזכו לאותו נס בכוחות עצמם. ולכן כל עניני הפורים הם ענינים גשמיים. משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים ואפי' שכרות. להורות על כך שיש אפשרות לקדש את החומר ביד האדם. זו לא היתה תשובה מיראה כמו התשובה שעשו אנשי נינוה, אלא היתה זו תשובה מאהבה. "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", ואמר רבא בשבת פח. "קיימו מה שקבלו כבר". שבזמן מתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית", ואילו בפורים חזרו וקבלו את התורה על עצמם מאהבה. ולכן אנחנו אוחזים את הרעשן מלמטה, להורות שהיתה זו איתערותא מלתתא ולכן בהסתובבו נשמע קול רעש גדול, כי התשובה של בני האדם היתה תוצאה של זעקת מרדכי "ויזעק זעקה גדולה ומרה", ולבקשתה של אסתר לתפלות ותחנונים של כל ישראל שכלל שלושה ימי צום ציבוריים קבל עם ועדה, ועל כך שהתקבלו הוראותיה ברצון על כל עדת בני ישראל לדורות עולם, איתערותא זו היא בקול רעש גדול.

נקודה מענינת אחרת היא כי ישנם שני סוגי התעוררות. לעתים נמצא יהודי צדיק יושב באהלה של תורה כמו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שמצא את מנוחתו כבוד בחודש זה, שבגאוניותו בתורה היה אחד מגדולי הפוסקים של דורנו. ואמנם בענוותנותו ובאורח חייו לא נראה עליו כאילו הוא אחד כזה שכל העולם צופים ומיחלים לתשובותיו. ביתו היה בן שני חדרים קטנים בשכונת ”שערי חסד“ עתיקת היומין, שהיא אחת הגטאות שבירושלים, במשך למעלה מחמשים שנה ועד ליומו האחרון. היה הוא מקרב את תלמידיו הפעוטים שזכיתי להיות אחד מהם, באהבה אבהית נדירה. ושמח אני שהיתה לי הזכות להבחן בחינת כניסה לישיבתו הקדושה בחדרו הקטן שבביתו בשערי חסד. שם אפשר היה לחוש את פשטותו וענוותנותו הגדולה, בקול דממה דקה, ללא כחל וללא שרק, ואחר כך זכיתי לחסות בישיבתו הק' "קול תורה" שבירושלים למשך שנתיים ימים.

לעומת זאת נמצא יהודים חוזרי בתשובה, שכל מצוה שהם מקיימים, קולה נשמע בחוצות ובשווקים. לכל שיעור שאליו הם הולכים, מקיימים בו מצות פרסומי ניסא, ומשתמשים בכח אותה הליכה להכות על קדקודם של אלה שלא הלכו לשיעור משום מה. הם מפרסמים את דעת רבם בקולות אדירים כאילו היה הוא משה רבינו שהוריד את התורה מסיני ממש כפי שנמסרה להם, עד שאין עליה חולקים ועוררים. ומוצאים בכל חומרה שרק המדקדקים ביותר נזהרים בה, מקום להתגדר בו, להיותה עטרה לראשם, ובהיות אותה אצטלא דרבנן מחסה לנשמתן, פורשים מן הציבור שלא הגיעו למעלתם, ע"ד הנאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". וכל מצוה שמחליטים להתחיל לשומרה, מפרסמים את הדבר קבל עם ועדה למען ידעו הכל ויכירו בגדולתם. כל מצוה ומצוה מקבלים עליהם ועל זרעם באהבה ובדקדוק רב, ובקול רעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול. הם מפרסמים ברבים כל איתערותא ואיתערותא שהעירה את רוחם בקודש, להוסיף לקיים את מצוותיו יתברך. סוג זה של איתערותא הוא זה של פורים וסימלו הוא הרעשן.

ודע כי כל אחת מאלה ההתעוררויות נחוץ הוא. שכן אנחנו חוגגים את חנוכה וגם את פורים. ועדיפא מינה אמרו במגילה י: "והיה לה' לשם, זו מקרא המגילה. לאות עולם לא יכרת, אלו ימי הפורים". ואמרו במדרש משלי פרשה ט' "שכל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם". שנא' "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים". הא משמע שהאיתערותא של פורים עדיפא מזו של חנוכה.

ואמנם האיתערותא של חנוכה שסמלה הוא הסביבון היא זו של צדיקים גמורים שכל כולם רוחניים. שהרי המנורה ושמן זית מסמלים את התורה אור, ועמל התורה כעמל כתישת הזיתים. וכיון שאותם צדיקים מיושבים בדעתם, כל מעשה החג נעשה בקול דממה דקה. כי אין צורך באותו רעש.

לעומת זאת איתערותא דפורים מסמל את האיתערותא של בעלי תשובה שכל מצוה ומצוה, חדשה היא לגבם, ומרעישה את נשמתם ואת אורח חייהם החדשני. הם זקוקים לאותו רעש. באשר בלעדיו עלולים הם לחזור לאורח חייהם הקודם. מה שמחזיק אותם הוא עזרת ההמון היודע שהם שינו את אורח חייהם והכל משגיחים עליהם וצופים בהם. הם מקנאים לו ית' באשר הם רוצים להוכיח את כנותם בחזרתם בתשובה. הרעש המתבטא בחומרות שונות, במלבושים מיוחדים, ובתנועות מיוחדות שהם בגדר דרבנן, הם כורח המציאות לגבי השארותם בתור בעלי תשובה.

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים".

ויש להבין, מדוע נתנה התורה חשיבות מיוחדת לכך שעמלק ניסה להלחם בישראל דוקא כשהיו ”בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים“?

ונראה שמסר חשוב זה מופנה ישירות כלפי כל השמאלנים ומנהיגי השלטון בישראל ההולכים בחשך בטענה ובאמונה שלמה שיתאפשר לנו לעשות שלום עם שונאינו הערבים במידה ונמלא אחר מבוקשם. אם רק נשיב להם את אדמתם ה"כבושה", ואם רק נפנה את ההתנחלויות, או שאם רק נסכים לחתום על האמנה לשחרר את המזרח התיכון מנשק אטומי ונשמיד את כח הגרעין שבידינו, או אם רק נספק להם בתי חרושת שיוכלו להתפרנס בריוח, או אם רק נסכים לוויתור זה או אחר, או אז בטוח שנוכל לחיות יחדיו בשלום. מלמדת אותנו התורה שאסור לעשות שלום עם עמלק אלא יש לנו ציווי מיוחד בתורה "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. לא תשכח". והפלשתינים הרי הם מזרע עמלק. ומנין לנו? מזה שנתנה לנו התורה סימנים לתכונותיו של עמלק. ”זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך“. מה גזלנו מעמלק בדרך? ומדוע הם התחילו להלחם בנו? אין מלחמה זו אלא מתוך שנאה עיוורת ומלחמה לשם השמדה ולא במטרה להשיג שלום. סוג זה של אויבים הוא מזרע עמלק, והתורה מצווה עלינו לנהוג בהם  מידה כנגד מידה – "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". השמד אותם מעל פני האדם מעולל ועד יונק ללא רחם. ועל המרחם עליהם נאמר "מרחם רשעים אכזר" אין זה דומה אלא למרחם על רוצח ומשחררו מתאו שבבית הסהר והלה הולך ורוצח ללא רחם את כל הבא לידו. כיוצא בזה אדם שאוהב בעלי חיים וכל כך מרחם על האריות והנמרים והוא פותח בעדם את שער הכלוב בו הם אסורים, והם הולכים לתומם ורומסים את כל הבא בדרכם. לפיכך ציותה התורה לא לרחם עליהם אלא למחות את שמם מתחת השמים, ואפי' בעודם עוללים ויונקים.

אלה הקוראים לעצמם "פלשתינים" מבטאים בשיא הדיוק את תכונותיו של עמלק. ואעפ"י שבא סנחריב ובלבל את האומות ואין אנחנו יודעים מי הוא עמלק, מ"מ לא לחינם תיארה לנו התורה את דמותו של עמלק, וזאת בכדי שנוכל למצוא אותו בנקל בכל דור ודור וגם בימינו אלה במקומות שונים בעולם. וכמו שבפרס הקדומה ראינו את המן הרשע שהיה מזרע עמלק שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז על לא עוול בכפם, כך בדיוק ביקש וגם הצליח היטלר והנאצים העמלקים ימ"ש בדור שלפנינו, להשמיד להרוג ולאבד ששה מליון מאחינו על לא עוול בכפם, וכדוגמתו היו גוים רבים מזרע עמלק כמו סטלין ימ"ש ראש ממשלת רוסיה ומוסוליני ימ"ש ראש ממשלת איטליה, ווישי ימ"ש ראש ממשלת צרפת ועוד מנהיגי מדינות שונות באירופה הארורה שרצחו כמחצית מעמנו בדם קר על לא עוול בכפם. באותו הזמן חבר אליהם גם המופתי הירושלמי ימ"ש, הקורא לעצמו פלשתיני, להזמין את היטלר להשמיד להרוג ולאבד את כל יהודי א"י והמזרח התיכון עד שלא ישאר זכר לאויבי ישראל, ורק יד ה' עמדה לנו להצילנו מצפרנם, ממש בדיוק כמו שעמד לכל היהודים במלכות אחשורוש בנס פורים.

גם בימינו אלה מכריז אחמדיניז'אד העמלקי האיראני-פרסי ימ"ש קבל עם ועדה שמטרתו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. והוא לא רק מדבר אלא גם מנסה בכל מיני דרכים לבצע השמדה המונית בארצנו הקדושה ולולי ה' שהיה בעזרנו לא היה נשאר לאויבינו שריד ופליט. ומה כבשנו משטחו שהוא נלחם בנו בכל עוז? ומה נוכל לספק עבורו בכדי שיהיה מוכן לעשות אתנו שלום?

ובאותה העת גם מנהיג לוב, מועמר קאדפי ימ"ש, היה חולם בכל עת איך ביליון מוסלמים יעלו יחדיו לא"י ויכבשו אותה במחי יד. מה לנו ולו שבא בקולו הגדול מקצה אירופה להלחם בנו? מה גזלנו מאתו? ומה נוכל לספק עבורו למטרות שלום?

ומדוע סאדם חוסיין שם רשעים ירקב, שהיה ראש ממשלת עירק לשעבר, המטיר עלינו מטר של סקאדים במלחמת המפרץ? איזה נזקים גרמנו לו שהיה מוכן להשקיע מהונו כ"כ הרבה נשק להלחם בנו? ואיזה נזקים גרמנו לאיחוד הארופי שתמיד מדברים בגנות ישראל? האם אנחנו חייבים להם משהו שלא שילמנו?

ואי אלו נזקים גרמנו לערב הסעודית שאוסרת על יהודי אפי' מדרך כף רגל בארצם, והיא מממנת את כל הטרוריסטים על נשקם להלחם בנו, ולא זו בלבד, אלא גם מעניקה הון רב לכל משפחת מחבל מתאבד במדינתינו?

אין לנו אלא להסיק מספר מסקנות חשובות ביותר. הראשונה היא שהקב"ה נלחם את כל מלחמותינו כמו שנא' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. בעזרתו ית' עברנו את מלחמת העצמאות ואת מלחמת סיני, את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום כפור. את מלחמת לבנון ואת מלחמת ההתשה. את מלחמת המפרץ ואת מלחמת לבנון השניה. את המלחמה המתמשכת של יריות ופגזים מאיזור עזה וגוש קטיף, מבית ג'אלה ומרמאלה. מזריקת אבנים על מכוניות בידי ילדים, ביהודה ושומרון עד דקירות בסכינים ע"י נערים בדרך לחברון. היתכן שבשום אחת ממלחמות אלה לא הצליחו כל האויבים העצומים הסובבים אותנו להכריע אותנו? היתכן שמכל מאות אלפי הפגזים ופצצות המרגמה שהם מרעיפים עלינו יום יום אין לנו כמעט נפגעים? האם יש הגיון בכך שכל פצצות הסקאד ששלח סאדם חוסיין הארור עלינו במלחמת המפרץ, שכל אחת מהם יכולה היתה להמיט אסונות כבדים, וכלם נחתו במרכז השרון ברמת גן וסביבתה, איש לא נפצע ולא נפגע? היתכן שפצצת סקאד אחת תמוטט בניין רב קומות כאשר קרקעיתו עמוסה בתושבים, ואיש מהם לא נפגע? אין זאת אלא יד ה' שמצילה אותנו וסופגת את כל הפגזים שהיו אמורים לפגוע בנו. ללא צל של ספק אנחנו חיים בניסים גדולים ועצומים. הקב"ה משגיח עלינו ועל ארצנו הק', שעליה נאמר בס' דברים יא, יב "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד, עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אילולי זה איך יכול היה עם חלש וקטן, שזה עתה ניצל מצפרני הנאצים, חסר נשק ומנוער מכל תכסיסי מלחמה, להלחם ולהביס את כל צבאות ערב המאומנים והמזויינים במיטב כלי הנשק במלחמת העצמאות? היתכן שלא זו בלבד ששרדנו אלא גם הצלחנו לכבוש את הארץ הזו ולהקים בה מדינה עצמאית מהחזקות ביותר בעולם? זאת ועוד שמלחמתינו אינה מתמקדת רק עם צבא וחיילים של האויב הסובב אותנו אלא גם עם כל אלה שנותנים להם גיבוי כספי ונשק לרוב להלחם בנו. וביותר עם כל עמי תבל האנטישמים שחפצים בהשמדתינו, ומתסיסים את הצבור הרחב בגנותינו בכל דרכי ההפצה המודרניים. ואת עלית על כולנה הם האוייבים השמאלנים מבית, שלא זו בלבד שנלחמים בצבא שלנו ומכנים אותם בשמות גנאי אלא גם משתתפים עם כל האנטישמים בעולם ונותנים להם סיבות מדוע לגנות את ישראל. ועל אף כל זאת ידינו על העליונה, כי משמים מושיטים לנו יד לעזרה בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. ניסים ונפלאות גלויים מתרחשים לנו בכל אחת מהחזיתות כמו גם בעורף ובמרכזי הערים. אפי' "ידידינו" האמריקאים בל' סגי נהור מעולם לא הפסיקו להטיף לנו מוסר שאנחנו לא עושים די בכדי להשיג את השלום המדומה, ולוחצים אותנו לויתורים שאילו היו הם באותם תנאים לא היו חולמים לבצע בעצמם.

העולם לא מנסה להחדיר למוחו את המציאות האמיתית שישראל היא ביתינו מאז ומעולם שהרי מפורש בתורה הנצחית בס' ויקרא כו, לב "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה", ובמציאות במשך אלפיים שנות גלותינו הארץ היתה שמורה עבורנו, והראיה המוחשית היא שאין שום עם מעמי התבל שהארץ היתה כבושה בידו שהצליח להפריח את שיממותיה, ורק בניה שחזרו מוכים ומעונים מכל שוסיהם הצליחו תוך זמן קצר יחסית לבנות חרבות עולם.

אי לכך האם יוכל לבוא איזה חצוף לאיזו מדינה כובשת בעולם ולומר לה להחזיר את השטחים שכבשה? אבל רק לישראל מותר והגיוני להטיף מוסר מעין זה ולדרוש את כל העולה על רוחם, ולא רק הגוים מאמינים בכך אלא אפי' אי אלו מאחינו השמאלנים מאמינים שגזלנו את הארץ מהערבים. ולא זו בלבד, אלא אפילו כאשר אנחנו משלמים להם כסף מלא לקנות מהם את בתיהם ואדמתם הם מאשימים אותנו שאנחנו רוצים לנשל אותם מאדמתם. האם יש אבסורד גדול מזה בעולם?

המסקנא השניה היא על דרך מה שהוכיח ירמיהו ו, יד "שלום שלום ואין שלום אמר ה' צבאות". ישנה מציאות מפורשת מצד הפלסטינים בועידת חרטום שהם לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה בת קיום, וממילא הם אינם, ולעולם לא יהיו, שותפים לשלום. אדרבא, הם מודיעים בפומבי שכל הויתורים שנהיה מוכנים לעשות עבורם אינם אלא התחלה של הכיבוש המיוחל של הארץ שתהיה נקיה מיהודים, בכוונתם ובאמירתם הם מודיעים קבל עם ועדה שכל מטרתם היא להמיט שואה נוספת על היהודים במדינת ישראל. ולתרגם את זה בשפת התורה, שנאתם כל כך עזה לישראל, באופן שהם מודים בכך שהם מזרעו של עמלק. והתורה הרי ציותה עלינו למחות את שמם מתחת השמים ואפילו לא לנסות לעשות עמם שלום, כי אילו היינו מצווים לעשות שלום עם עמלק, מדוע לא נתנה לנו התורה דרכים כיצד לעשות עמם שלום? ומדוע ירד שאול מכס המלוכה רק משום שחס על אגג מלך עמלק? ומזה שמצוה התורה באופן חד וחלק למחות את שמם מתחת השמים, ברור הוא שעמלק אינו מסוגל לעולם להיות שותף לשלום.

המסקנא השלישית היא שאין סיבה לשנאת עמלק, שנאתו לישראל טבועה בדמו, וכל שיחות השלום אינם אמיתיות במהותם כלל ועיקר. כל פעם הם נותנים סיבה אחרת שמפריעה את הדרך לשלום בינינו, בפעם הראשונה שנסתלק מהארץ, ואחר כך שנחזיר להם את כל מה שכבשנו במלחמת העצמאות, ואחר כך שנחזיר להם את סיני, ושוב את סיני והגולן ויהודה ושומרון, ואחר כך שנפנה את כל ההתנחלויות, ושוב שנפסיק לבנות ביהודה ושומרון, ואחר כך שנחזור לקווי שישים ושבע, ואח"כ שנחזיר להם ערים שלמות כמו עכו ורמלה ויפו וראש העין וצפת וטבריה ועוד רבים, ואח"כ שתהיה להם זכות השיבה לכל הבתים הנטושים מבעליהם שברחו עקב המלחמות השונות מאז קום המדינה ועד היום עקב זאת שהם נלחמו בנו להשמידנו ולא הצליחו. ואחרי כן שנחזור לקווים של קודם מלחמת העצמאות בארבעים ושמונה. את שבויינו הם מענים ואחר כך הורגים, ותמורת גופותיהם הם דורשים שנשחרר את כל לוחמיהם הטרוריסטים מבתי האסורים. כל הדיבורים האלה מופנים ישירות לשמאלנים שבתוכינו, שמאמינים לכל סיבותיהם, ומפגינים לטובתם, ומבקשים שנקיים את בקשתם, ורק שיהיה שלום. וכי אז יהיה שלום? ומדוע לא היו מוכנים לעשות אתנו שלום ונלחמו בנו במלחמת העצמאות? והרי אז לא כבשנו מהם מאומה? מכאן ברור שכל אלה הם דרישות סרק, וסיבות סרק, וברור מעל ומעבר לכל ספק שהמטרה היא אחת להשמידנו. ומדוע? ללא שום סיבה. אלה הם בודאי צאצאי הגזע הארור של עמלק שנצטוינו למחות את שמו מתחת השמים, ונצטוינו שלעולם לא נכרות עמם ברית לשלום. ועמלק אינו מתמקד אך ורק בקרב אלה שקוראים עצמם "פלשתינים", שהרי העמלקים מפוזרים בכל העולם הרחב,  וסימנם ידוע – שנאת ישראל בדמם ללא כל סיבה אמיתית. כל הסיבות שהם נותנים הם זמניות שכאשר יפתרו יבואו אחרות לעומתם. אם משום שהיהודים עשירים, או משום שהם עניים, או משום שהם מנשלים את העם, אם משום שהם בעלי כל העסקים והבנקים, ואם משום שהם תופסים עמדות מפתח בממשלות השונות וכו'. ומה היה בעיצומה של השואה באירופה שהיהודים היו במחנות ריכוז, וכל שונאינו ששו לאידם? על מה ולמה? עליהם נאמר מחה תמחה! לא תשכח! ועל אלה שקוראים לעצמם ידידינו, ולא נקפו אצבע להצילנו מצפרני הנאצים, וממשרפות כבשני תאי הגזים נאמר "בידוע שעשיו שונא ליעקב".

ואיך מצליח עמלק לשכנע את הסובבים אותו באיחוד הארופאי ובכל המדיה העולמית? נ"ל שעמלק מצליח אך ורק משום שהוא עובד ומשכנע את היהודים השמאלנים בצדקת טענותיו. ונ"ל שזהו פירוש הפסוק המדגים את סיבת מחייתו של עמלק במלים "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים" – הוא אוחז תמיד בזנבות העם שהם השמאלנים החלשים והפחדנים משום שאין להם יראת ה' ולא מאמינים ולא בוטחים בכך שה' הוא הנלחם לנו את כל מלחמותינו אלא הם חושבים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, "כל הכבוד לצה"ל", והרי מכח הסברא הישרה הם צודקים. לא יהיה לנו כח להלחם נגד כל הצבאות האדירים הסובבים אותנו. ולכן מכנה התורה אותם בשם "נחשלים אחריך", היפך המלה "מחושל" שהוא גבור, "נחשל" לעומתו הוא החלש והפחדן. הוא נדבק לאויב כי הוא מאמין בכחו וחושב שאם הוא יעמוד לצידו הוא יציל את חייו, ולפיכך הוא טוען שהוא עיף ממלחמות והוא מחפש שלום.

בהפטרה אנחנו לומדים על אגג מלך עמלק ועל השמאלני היהודי הראשון, שאול, שחס על אגג. ושם נא‘ "וילך אליו שאול מעדנות", כמו כל היהודים ה“רחמנים“ וההומניטריים, בודאי הוא דאג להאכילו ולהנעילו ולנהוג בו בכבוד מלכים. קודם שהגישו אותו לשמואל הלבישו אותו מלכות עם חליפה חדשה ועניבה. (כמו שדאגו לאייכמן הצורר הנאצי במשפט אייכמן) לפיכך, כאשר הוא ראה איך מביאים אותו לפני שמואל, וראה את שמואל הזקן נשוא הפנים בן צ“ב שנים אמר אגג בלבו ”אכן סר מר המות“ בודאי שמואל יוציא אותי לחפשי, ואמנם שמואל שהיה מודרך עפ“י דעת עליון וידע כי המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים אמר לו ”כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את אגג לפני ה‘“.

ועפי"ז יתבאר מה החשיבות שבמיקום ”בדרך“? בפ' זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים.

התורה אינה מדברת על העבר אלא על עצם ימינו אלה, והיא מדברת אל כל השמאלנים ומנהיגי השלטון בישראל ההולכים בחשך וטוענים שיוכל להיות לנו שלום עם שונאינו הערבים רק אם נשיב להם את אדמתם הכבושה, או רק אם נפנה את ההתנחלויות או רק אם נעשה פעולה זו או אחרת. לאויבי ישראל יש תמיד סיבה לשנאתם. היהודים אשמים בגלל שהם עשירים, ובגלל שהם מנשלים את העם, ובגלל שהם בעלי כל העסקים, ובגלל ובגלל ובגלל. להם משיבה התורה ”זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך“, וכי מה גזלנו מעמלק בשטח המדברי שהוא הפקר לכל אדם? ומה גזלנו מהערבים בשנת ארבעים ושמונה עד שבאו עלינו במלחמת חרמה להשמיד להרוג ולאבד את כל פליטי השואה ותושבי הארץ מימים ימימה? אין אלו אלא טענות סרק, שנאת הגוים לישראל אינה בשל שום סיבה מסויימת, שהרי הם לא מכירים בזכותינו לחיות בארץ, ולא גם לא בשום מקום אחר בעולם. שנאה עוורת זו מושרשת בשונאינו, ללא כל סיבה, וזאת ניתן ללמוד מעמלק.

הקם להרגך השכם והרגו

אמנת ז‘נבה המונעת להרוג פושע כל עוד הוא מרים ידים, או כל עוד יש באפשרות הנתקף למנוע את הריגתו של התוקף בדרך של פציעתו, בטעות יסודה, והיא נוגדת בתכלית את עקרונות מוסר התורה. כפי שמפורש בתורה "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים" (שמות כב, א)

ותנן בסנהדרין עב. ”הבא במחתרת נידון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים חייב, אם אין לו דמים פטור. ובגמרא שם, אמר רבא מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטלינא ליה. והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו". ורש"י שם פי‘ ”חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו – שרואה שאחר נוטלו ושותק, הלכך יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו, ומימר אמר הגנב אי אזילנא לגביה קאי באפאי, ואי קאי – קטילנא ליה, ואמרה לך תורה אין לו דמים ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו“.

ואם הוא מזרע עמלק התורה מצווה אותנו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים למחות את שמו מתחת השמים בקום ועשה ואם לא נלחם בו להרגו סוף דבר הוא יקום ויהרוג אותנו, כמש"כ "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים: אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים: והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". (דברים כה פסוקים יז-יט)  פירוש הדבר שאם לא תהרוג אותו אזי הוא ימתין לשעת הכושר שאז יצליח להרוג אותך. ממילא כל אחד מזרעו הם בכלל "הקם להורגך", ועליך המצוה "השכם והורגו", מחה את שמו וזכרו מתחת השמים. ובס' "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז, יד). ושם "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר". (שמות יז, טז)

ואין לומר שאין מצוה זו חלה על הערבים הקוראים עצמם "פלסטינים", שהרי אחרי שבא סנחריב ובלבל את כל האומות אין אנחנו יודעים מיהו עמלק. יש להשיב על כך שהרי התורה לא אמרה סתם ככה למחות את זכר עמלק אלא גם נתנה לנו סיבה מדוע למחות את שמם משום סממן אחד ויחיד "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים". הוא ממתין לשעת הכושר שיוכל להשמידך מעל פני האדמה ללא שום צד הרעה שעשית לו. ואפילו אם תאמר שאין זה עמלק, מאחר שהוא מכריז יומם ולילה שהוא רוצה להשמיד אותנו, א"כ ללא ספק הוא בכלל "הקם להרגך" ואין הוא ממתין אלא לשעת הכושר, ולכן עלינו המצוה "השכם והורגו". התורה לא אמרה השכם וחלץ עצמך מפניו או עשה לו נזק באופן שלא יוכל להרגך, אלא מצות התורה היא "השכם והורגו" שהרי הוא אורב לך בכל עת להורגך ואם לא יצליח בפעם זאת ישתדל לעשות זאת בהזדמנות אחרת ולכן ע“י שתחסל אותו מיד לא יהיה לך עוד אויב שממתין לשעת הכושר להורגך.

כמה דברים אלה חיים וטופחים על פנינו בימים קשים אלה. כי אותם רחמנים השומרים על אמנת ג‘נבה שאינה אלא מסוה להחיות את הנאצים שהתחבאו, ואת כל הממון שבזזו מכל היהודים ששלחו למחנות ריכוז והחביאו בשוויץ ובכל הארצות השונות בעולם, הרי הם בכלל אכזריים, שהרי אותם אכזרים שאנחנו מספקים להם את כל צרכיהם מודיעים בפומבי שהם רוצים בהשמדתינו. ונאמר כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על רחמנים הרי הם יוסי שריד ויוסי ביילין יכה יוסי את יוסי, וכן ציפי לבני ושלי יחימוביץ שיחד עם כל ידידיהם אנשי הפתח החיזבאלה והחמס שמלאה הארץ חמס מפניהם, יושבים יום יום ומתיעצים איך ללחוץ על ישראל להקים מדינה של טרוריסטים בתוכנו ולרוקן את המדינה מתוכן יהודי. לשם כך הם משתמשים בכל התחבולות הבינלאומיות כדוגמת הסכם אוסלו ואחרים ללחוץ על האמריקאים ללחוץ על נתניהו למחוק את כל ההתנחלויות וליישב את ארצנו הק' בערבים. וכל זה מתוך חוסר אמונה שארצנו הקדושה ארץ מורשה היא לנו ונחלת אבותינו מלפנים. ומבלי להתחשב בעובדות היומיומיות שכל אלה שאנחנו מרחמים עליהם ומוציאים אותם לחפשי עמלים להשמידנו בדרכים שונות.

וכבר נא' בשבעת עממין לא תחיה כל נשמה אנשים נשים וטף "והיה אם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה: והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם". (במדבר לג, פסוקים נה-נו).

דרשה מהרב חיים דרוקמן בשנת תשס“ב וכמה הוספות לרעיונותיו מדידי

כל חג שנקבע לדורות נקבע כן בשביל להזין אותנו במסריו לכל הדורות. וכן נא‘ בפסח ”בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים“. וכן נא‘ מעשה ברבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שראו את אילת השחר ואמרו שכך היא גאולתם של ישראל באה קמעא קמעא והביאו שתי דוגמאות. אחת מן האור שהוא בטבע, שאינו מופיע בפעם אחת אלא קמעא קמעא עד צהרי היום. ואחת מפורים שהוא מן ההסטוריה, בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך קמעא קמעא עד ליהודים היתה אורה ושמחה. וכמו שאין אדם יכול לומר לא היה נס בפורים אלא הכל היה בדרך הטבע כך גם מי ששולל את יום העצמאות הוא בכלל כפירה.

ענינו של פורים הוא ענין של התהפכות. פורים ע“ש הפור. והפור נועד להשמדה ומדוע נקרא החג ע“ש הפור? אלא כי הוא עצמו הפך להיות יסוד הישועה.

כותב הריב“ם וממכה עצמה מתקן רטיה. וכן נא‘ כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, היינו מהצרה עצמה תבוא הישועה.

ומספר דוגמאות מחג הפורים. בחירת אסתר. בעוד כל הנשים היו מתלבשות ומתקשטות כי רצו לזכות בתואר המלכה, אסתר ארבע שנים הטמינה עצמה עד שמצאו אותה בשושן ולקחו אותה בעל כרחה שנא‘ ותלקח אסתר אל בית המלך.

אסתר היתה אשתו של מרדכי. ומה שכתוב ותהי לו כבת, פי‘ כמו בת, שמרוב אהבתו אותה קראה בת. וכן נא‘ ובכל יום ויום היה מתהלך לדעת את שלום אסתר. נמצא לפי זה שבחירת אסתר היה אסון שהפך לישועה. ומדוע צוה עליה שלא תגלה את עמה ואת מולדתה? כי ידע מרדכי שאם יוודע הדבר שהיא אשתו מיד יהרגו אותה משום יהדותה. ומנין ידע זאת מרדכי?

אלא שאף על פי שמרדכי הציל את המלך ממוות בטוח וגם אחרי מה שנאמר ויבוקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על עץ, לא נעשה דבר עם מרדכי, אלא אדרבא אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו. ודוקא בגלל שלא נעשה עמו דבר, ענין זה עצמו הפך להיות יסוד הישועה, להיות מרדכי מונהג ע“י המן ברחוב העיר כשהמן חפוי ראש.

וכך מלמד אותנו הגר“א שבימות המשיח מתוך הצרה אנחנו נוושע. וצריכים אנחנו לדעת מראש שארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל אחרי שנקנית, היא נקנית קניין גמור.

וישנן דוגמאות לאין ספור מעצם ימינו אלה. שהרי מיד אחרי השואה התדבקו נצולים רבים על שערי הארץ שלא היו להם רשיונות כניסה, וכאשר ממשלת אנגליה נתנה מאה אלף רשיונות בא אחד משונאי ישראל באנגליה וביטל את הרשיונות. ואז עשו היהודים הפגנות עד שהועלה הדבר להצבעת האו“ם וכנגד כל הגיון בדרך הטבע הצביעו רובם בעד הקמתה של ישראל, ולא היתה מדינה אחת שהטילה וטו נגד. הרי שדוקא ביטול הרשיונות היה יסוד הגאולה. דוגמא נוספת, האו“ם הצביע על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. באותה עת פרצו הערבים במלחמה נגד היהודים, ובאותו הזמן ראו היהודים במלחמה זו אסון נורא, וראה כי דוקא מתוך אותה מלחמה זכינו למדינה עצמאית. וכן במלחמת ששת הימים פרצה מלחמה שכללה את כל אויבינו מסביב וחלילה היתה יכולה להמיט אסון נורא על יושבי הארץ והי“ת בחסדו הגדול גרם לכך שמתוך אותה הצרה תבוא הישועה שנכבוש את א“י השלמה שבכללה זכינו לירושלים עיה"ק ולכל המקומות הקדושים שהיו בשבי בידי הערבים ימ"ש שלא נתנו ליהודים דריסת רגל לבוא בהם עד כיבוש זה.

גם בימינו אלה אנחנו מצפים להתהפכות בכמה נושאים. האחד לפתיחת עינים מאשליות ומהפחדות של אנשי השמאל, והשני שנדע שאין מנוס משמירת התורה והמצוות ושרק בגינם נזכה לגאולה שלמה ולפורים שמח.

משנכנס אדר מרבים בשמחה – מהרבי רש"ב בהתועדות – פרשת תרומה

שואל הרבי כיון שתנאי חשוב בעבודת ה' הוא להיות תמיד בשמחה כדכתיב "עבדו את ה' בשמחה" וכתיב "טוב לב משתה תמיד" וכיון שאמרה המשנה בסוף קדושין "אני נבראתי לשמש קוני", וכתב הרמב"ם בסוף הל' לולב "השמחה שישמח אדם בעשית המצוה, ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא", ממילא הרי השמחה היא בכל חיי האדם ומהו הענין המיוחד ב"משנכנס אדר מרבים בשמחה"?

והנה רש"י ביאר "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח". והנה לכאורה אם מטעם הנסים הרי היו צריכים להרבות בשמחה יתירה לא רק באדר אלא ביותר בניסן הנקרא כן ע"ש הנסים ויש בו ב' נוני"ן לרמז על נסי נסים, שהיו גדולים בהרבה על אלה שבאדר כיון שהיו נסים גלויים למעלה מן הטבע משא"כ באדר הרי היו הם נסים נסתרים, עד שאפשר לבאר את כל מה שקרה שם בדרך הטבע. ועוד, שהרי גם אחרי הנסים של פורים עבדי אחשורוש אנן? וא"כ קשה מדוע רק משנכנס אדר מרבים בשמחה? ועוד קשה שהרי מהלשון "מרבים בשמחה", משמע באותה שמחה שישנה בכל השנה וכמ"ש הרמב"ם לעיל, ואם השמחה היא משום הנסים הרי שמחה זו שונה מזו של כל השנה?

ויש לבאר שבפורים נאמר קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ופי' ז"ל "קיימו מה שקבלו כבר". פי' שבמתן תורה כפה עליהם הר כגיגית אבל בפורים חזרו וקבלוה עליהם מרצון. ועפי"ז יבואר הקשר בין פורים לפסח. שבפסח הרי תכליתו היתה קבלת התורה כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", שהיתה בבחינת כפה עליהם הר כגיגית.

ויש להקשות מאי אולמיה דפורים שקבלוה מרצון על פסח שקבלוה מאונס? והרי אדרבה בפסח היו נסים גלויים בי' מכות וביציאת מצרים וקריעת ים סוף ואין להשוות נסים אלה לנס פורים, ואם כן מאי אולמיה דפורים?

והנה נס פורים היה האתהפכא חשוכא לנהורא, ונהפוך הוא, החדש אשר נהפך, שנתהפך לב אחשורוש לטוב, אותו הפה שגזר עלינו מיתה נהפך לגזור מות על שונאינו. אבל בפסח היה זה בהיפוך שגם אחרי שפרעה הסכים לשלוח את העם נא' ויהפך לב פרעה ועבדיו אל העם, שם לא היתה אלא כפייה, ביטול והכנעה של הסיטרא אחרא בלבד.

במלים אחרות. בפסח היה זה נס מלמעלה ולא היה צריך אלא לבטל את המתנגד, אבל בפורים עיקר ההדגשה היתה על הפעולה של התחתון, וממילא היה זה נס מלתתא לעילא ולכן לא היה די בביטול המתנגד אלא היה צריך להפוך את הרע עצמו לטוב.

ועפי"ז יובן גם שבפסח שהאהבה בקבלת התורה באה מלמעלה ולא מצד בחירתם החפשית הרי זה כאילו באה עליהם מאונס. אבל בפורים כמו שגוף הנס בא מצידם כך גם קיימו מה שקבלו מצד עצמם.

ממילא מצד מעלת נס הפורים גדלה מעלת שמחת הפורים "עד דלא ידע". קשר זה שבין נס לשמחה הוא, כי נס הפורים בהיותו מלובש בדרך הטבע, הנס היה פריצת גדרי הטבע, ובאותה מידה גם השמחה היתה באותו אופן ובאותה מידה של פריצת גדרי הנס. אבל בפסח אעפ"י שהיו בו נסים גדולים, וגם שכל נס הוא לכאורה בגדר פריצת גדרי הטבע, אבל כאשר הנס בא מלמעלה אינו פורץ את גדרי הטבע אלא מבטל אותם, משא"כ בפורים הגדרים נשארו במקומם אלא שנפרצו. ולכן נס הפורים היה גדול יותר מנסי הפסח באשר בלבושי הטבע התחתונים גופא, היתה פריצת הגדרים, משא"כ בנסי הפסח שלא היתה פריצת גדרי הטבע אלא ביטולם. ממילא הם לא נתהפכו לטובה.

ולכן בפסח שהיה ביטולם המוחלט נא' "לא נשאר בהם עד אחד", וממילא אין כל כך חידוש בגאולה. משא"כ בפורים גם אחרי הנס נשאר אחשורוש בכל תקפו עד שגם אחרי הנס עבדי דאחשורוש אנן, ואף על פי כן לא זו בלבד שנתבטלה גזרתו אלא ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה באויביהם והרוג בשונאיהם, דהיינו שבזמן הגלות גופא היה מצב של גאולה באופן של פריצת גדרי הגלות.

וממילא כיון שהנס היה באופן של פריצת גדר גם השמחה היתה באופן של פריצת גדר עד דלא ידע. שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכיון ש"החדש אשר נהפך" לכן כל החדש כשר למקרא מגילה.

ולפי"ז ק' על רש"י ז"ל שכתב "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח". מדוע הוסיף את פסח בענין זה של "משנכנס אדר מרבים בשמחה"?

ולזאת פי' כי השלמות האמיתית בשמחה של הנס היא בחיבור שתי המעלות של פורים ופסח.  המעלה של נס פסח שהיא נס גלוי למעלה מן הטבע, אבל חסרונה שהוא רק גילוי מלמעלה ולא מצד התחתון, אותו משלים נס פורים שהוא דוקא מלמטה נס המלובש בטבע. אבל אינו באותה מדרגה עליונה ואינו גילוי שלמעלה מן הטבע.

בנס פסח היתה הגאולה באופן של ביטול המציאות של מצרים ולא באופן שהמצרים נהפכו לטוב, ואילו בנס פורים נהפך לב אחשורוש מרע לטוב אבל לעומת זאת עדיין לא היתה גאולה כי אכתי עבדי אחשורוש אנן.

השלמות האמיתית היא בגילוי דרגא נעלית ביותר, ואמנם גם מצד התחתון. גאולה שלא על ידי ביטול המנגד אלא על ידי הפיכתו מרע לטוב. ונראה שזהו מה שמרמז רש"י בגאולה שלעתיד לבוא, שהיא תהיה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח", אבל לא כמו פסח שקודם פורים שהיה ביציאת מצרים שהוא ביטול הרע, אלא פסח שלאחר פורים שיהיה בגאולה העתידה שנא' בה "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד", הפיכת הרע עצמו לטוב. והנפלאות יהיו גם בערך לנסים שהיו ביציאת מצרים.

וממילא כמו שבחדש אדר היתה פריצת גדר מלמטה, כך גם בענין קבלת התורה קיימו מה שקבלו כבר היה ענינו המשכת הא-להות בתחתונים מצד התחתון, ואתהפיך חשוכא לנהורא.

ולכן מרבים בשמחה של כל השנה שהתורה בכל השנה אינה עוד זו שמלמעלה בבחינת כפיה אלא ברצון. וכתוצאה מהנס שהוא מהצד התחתון וקבלת התורה מהצד התחתון, נמשכת ופועלת השמחה שבכללות העבודה של שמירת תורה ומצוות כפי שהיא מצד פסח ויציאת מצרים שתכליתה היה קבלת התורה (מלמעלה בהתגלות עצומה ואור עליון).

ובזה יתבאר הקשר שבין פ' תרומה שבאה אחרי פרשיות יתרו ומשפטים. שפרשת יתרו היא פרשת קבלת התורה ופ' משפטים קשורה אליה בבחינת מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני אלא שפרשיות יתרו ומשפטים היו בבחינת אהבה מלמעלה, וכפיה ובאה פ' תרומה מיד אחריהם ללמד ששמחת תורה לא היה רק מהכח שמלמעלה אלא גם ובעיקר מהצד התחתון בעשית המשכן (כל איש אשר ידבנו לבו").

ובהשלמת המשכן נשלמה הכוונה של מתן תורה בהשלמת א-להות למטה דוקא מצד התחתון. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המשכת דירה למהותו ית' בתחתונים.

וזהו הקשר שבין פ' תרומה למשנכנס אדר, שהחידוש וההוספה של פ' תרומה לפרשת יתרו-משפטים הוא כדוגמת החידוש וההוספה של פורים על פסח. המשכת אלהות למטה גם מהצד התחתון. ובאופן זה נוספה שמחה באופן של פריצת גדר. ועל יום שעמד בו המשכן אמרו חז"ל את הפסוק "וביום שמחת לבו". שהיתה שמחה גדולה לישראל ביום שהקב"ה שוכן בתוכם.

ובאופן פרטי יש בפ' תרומה רמז לב' עניינים: הראשון הוא "תורה" הרמוז במלת "תרומה" תורה מ', תורה שניתנה למ' יום. ללמד שגם התורה שהיא חכמתו של הי"ת עיקר שייכותה הוא למ' יום, למטה, לגדרי העולם. והענין השני שהוא עיקר חשוב יותר הוא הרמוז בפ' שאחרי זה "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת" שמהחומרים הגשמיים של העוה"ז מפרישים ומרימים אותם "לי" לשמי, מהפכים אותם למשכן שכל כלו רוחניות.

ושני עניינים אלה שבפ' תרומה הם בהתאם לשני העניינים שבפורים קבלת התורה מרצון, מצד התחתון, ונהפוך הוא. החדש אשר נהפך.

ותכלית השלמות הוא בגאולה העתידה כי בפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן. ובפ' תרומה לא תהיה הקדושה, נחלת המשכן והמקדש, ובתוך כל אחד ואחד מישראל "בתוכם" גרידא, אלא גם בחשכת הגלות כל בית ובית פרטי יהפך להיות בית תורה וגמ"ח שימשך לכל העולם.

ולכן בש"ק דמשנכנס אדר שהיא פ' תרומה צריך כל אדם לחזק עצמו בתלמוד תורה בבחינת השכל התחתון, ובצדקה ליתן חומש ולא די במעשר והוספה בכללות הענין דעשית משכן ומקדש להקב"ה בלבו ובביתו הפרטי בחלקו בעולם, ובעולם בכלל בכל מה שנוגע לז' מצוות בני נח כהכנה לקיום הייעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד".

ושמבצע פורים יכלול כל אחד הקרובים והרחוקים, למגדול ועד קטן, מנער ועד זקן, טף ונשים, שלא יהיה אפי' יהודי אחד בפינה נדחת בעולם שלא יהיה נכלל ברעיון של פורים "קיימו מה שקבלו כבר".

ויהי רצון שעל ידי הדבור וההתעוררות של עניינים והחלטות אלה שהם על ידי נסים ישלם הי"ת לנו מדה כנגד מידה כפולה ומכופלת על ידי נסים שבימינו – ימי נסים לישראל, לבטל את כל המפריעים שונאי ישראל בבחינת "המן". ופשיטא שאין לפחד כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, וכפי שמסופר במדרש שבימים שקודם פורים שאל מרדכי לתלמידים פסוק לי פסוקך ואמרו לו אל תירא מפחד פתאום וכו', עוצו עצה ותופר וכו', ועד זקנה אני הוא וכו' וכששמע זאת מרדכי שמח שמחה גדולה.

ואדרבה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם".

והעיקר הוא "משנכנס אדר מרבים בשמחה", דהיינו מרגע שנכנס חדש אדר שהוא קודם חג הפורים באה הגאולה של "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהרי מיסמך גאולה לגאולה שהם נסי פורים ופסח, ובזה גופא גאולת פורים של כימי צאתך תבוא קודם גאולת פסח. שאז גם גאולת פורים עצמה תהיה בתכלית, ותחת עבדי אחשורוש אנן יהיה אחשורוש עצמו מסייע ליהודים לצאת מהגלות כמו שרמוז במגילה "וכל שרי המדינות וגו' ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים.

מי אתה המלך אחשוורוש? ד"ר אלון – היסטוריון

אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותה בעל פה, אך אם נעשה זום-אאוט מהקלף נגלה שבמגילה מסתתר סיפורו של העם היהודי כמו שבחיים לא שמענו אותו.

בפרס, בשנת חמש מאות שלושים ושמונה לפני הספירה הנוצרית. (לפני אלפיים ושש מאות שנים) מלך כורש שהקים את האימפריה הפרסית, ופירסם הצהרה המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם.

גם ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת חמש מאות שמונים ושש לפני הספירה התאפשרה השיבה לארץ ישראל וכינונו מחדש של השלטון היהודי בה:

וזה לשונו: "אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז… ועד הערים אשור ושושן… וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחידקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם…" (תרגום של הכתוב על גליל העשוי טין שנמצא בעיר העתיקה בבל, משנת אלף שמונה מאות שבעים ותשע)

גלות יהודה הגיעה לבבל מאורגנת, כקהילה, ואף נשארה "אורגנית" – הגולים שמרו על שמותיהם העבריים, על מנהגיהם ועל דתם. עד היום היו לכך עדויות תנ"כיות בלבד, וחייהם של יהודי בבל נותרו תעלומה לחוקרי ההיסטוריה. לפני כשלוש שנים התגלה הארכיון היהודי-בבלי אצל אספן יהודי שחי בלונדון, וכיום הוא מוצג במוזיאון ארצות המקרא. בארכיון נמצאו לוחות טין שלאחר בדיקת מומחים נקבע כי אלו קבלות מסחר בין יהודים. מהכתוב בלוחות התגלה כיצד שמרה הקהילה היהודית על הייחודיות שלה – אחד הלוחות נחתם בשמות העדים: טוב-שלם בן אחאב, עזריהו בן יהוכל ואחי-לומר בן בלסו. כמו כן צוין בו מקום כתיבתו: עיר היהודים, כ' בניסן, שנת 33 לנבוכדנצר מלך בבל.

השלטונות הבבליים רצו להפיק רווח מן האנשים שהוגלו לבבל ומעמדם היה רם. בספר דניאל מתואר כיצד היו לוקחים ילדים יהודים מבתיהם ומגדלים אותם בארמון, כדי שכאשר יבגרו הם ישרתו את בית המלוכה.

"סיפור חזרתם של גולי בבל ליהודה מזכיר את ההתחדשות הציונות בארץ ישראל", מתאר ד"ר אלון באחת המדרשות בארץ, שחקר את סיפור המגילה במבט היסטורי-עולמי. "כמו לפני שבעים שנה, גם אז יכלו כולם לעלות לארץ אבל האפשרות עניינה רק חלק קטן מאוד מן העם. רק מעט עלו בעלייה הראשונה עם זרובבל בן שאלתיאל ויהושע הכהן הגדול. רוב העם המשיכו לחיות בבבל. מעין יהדות ארה"ב של ימינו", הוא מנסה להמחיש.

קבוצה מקרב גולי בבל הגיעה לארץ לאחר הצהרת כורש, הניחה יסודות לבית המקדש, אך לא הצליחה להקים מחדש את ירושלים. זה קרה רק תשעים שנה מאוחר יותר, כשהגיעו עזרא ונחמיה בשנת ארבעים וחמש לפני ספירת הנוצרים. (לפני אלפיים שבעים ואחד שנים) "בתוך תשעים השנים הללו קורה סיפור המגילה", ממשיך אלון. "למעשה, כל הסיפור קורה כשעם ישראל בכלל צריך להיות בארצו. היהודים שנשארו שם לא היו צריכים להישאר שם", הוא קובע.

כחמישים שנה לאחר הצהרת כורש עולה לכס השלטון נכדו, אחשוורוש. "כעת אנו מגיעים לשלב שבו אנו נכנסים בעובי הקורה" אומר אלון. "ננסה להעלות על נס את דיוקם של האירועים במגילה, נראה כיצד הכי נכון לקרוא אותה וניחשף לגילויים מרתקים".

מוכנים? המסיבה הכי שווה בעיר.

"וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: בַּיָּמִים הָהֵם, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו: בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם: וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (אסתר א, א-ח).

"כשחושבים על זה", מתאר אלון, "בפסוקים הפותחים את המגילה מתואר לנו מלך מתהולל, המקיים מן מסיבה מטורפת שארכה חצי שנה לכל שריו ועבדיו, חילות ממלכתו ושרי המדינות שעליהן הוא מולך. הוללות כזו גורמת לנו לחשוד איך אדם כזה מולך על מאה עשרים ושבע  מדינות. כיצד מלך שמתנהל בחוסר אחריות משוועת, בבזבוז כסף ובשחיתות כזו, עומד בראש אימפריה משגשגת כפרס? עוד מצוין כי הכל קורה בשנת שלוש למלכו נתון תלוש, לכאורה".

נתקדם בסיפור המגילה ונבחן את הסיטואציה המביכה הבאה, שמתארת שוב מלך מפוזר בדעתו, בלי עמוד שדרה, 'לפלף' אם תרצו. מגיע אל אחשוורוש ראש שרי המלך, הלוא הוא המן, ומספר לו:

"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" (אסתר ג, ח-ט).

המן מספר לו על אודות העם היהודי המפוזר ברחבי האימפריה, העם ששומר על דתו, כפי שראינו בממצאים האחרונים. לבסוף הוא מציע למלך – בוא נהרוג אותם.

"אחשוורוש, בלי לחשוב פעמיים, משיב בחיוב. מאוחר יותר כשהסיפור מקבל תפנית הוא נענה לבקשת אסתר ובלי לחשוב פעמיים מבטל את החלטתו. שוב התנהגות שלא מתאימה לאדם המולך על אימפריה", מדגיש אלון.

האם אחשוורוש הוא אכן מלך כזה? ואם כן, כיצד הוא עומד בראש הממלכה הפרסית העצומה, ששלטה בשליש מן העולם? התשובה נמצאת בעדויות היסטוריות מן העולם הקדום.

מי אתה, אחשוורוש? הרודוטוס, היסטוריון יווני המכונה 'אבי ההיסטוריה', תיאר במאה החמישית לפני ספירת הנצרות (שימו לב, זהו אותה תקופה שבה מתרחש סיפור המגילה) את הפלישה הפרסית ליוון. בחיבורו הוא מתאר מלך פרסי בשם חְשְיָארְשָ אותו העולם מכנה כסרכסס. "יכול להיות שתרגום חיבורו ללטינית הפך את השם חשיארש לכסרכסס", מסביר אלון.

כיצד? "בלטינית האות ח' מבוטאת כמו x". נראה כי הכי קרוב לדמות אחשוורוש, אם כי לא ודאי, הוא כסרכסס. את כסרכסס שליט הממלכה הפרסית אנו מכירים מכתביו של הרודוטוס, שמתארים את מלחמת פרס-יוון כסדרה של עימותים בין כמה ערי-מדינה ביוון הקלאסית והאימפריה הפרסית, עימותים אשר החלו בשנת חמש מאות לפני ספירת הנצרות ונמשכו אל אמצע המאה החמישית לפני ספירת הנצרות.

"מלך פרס הגדול רצה לכבוש את המערב. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהתקיימה מלחמת עולם", מחדש אלון. "כסרכסס הגיע עם צבא עצום לכבוש את יוון שהייתה אז אוסף של ערים קטנות ולא מאורגנות כמדינה. היה אפשר לכבוש אותן בקלות".

כסרכסס מתארגן לקרב ויוצא עם צבא עצום שמנה מיליון ושבע מאות אלף רגלים, שמונים אלף פרשים, למעלה מחצי מיליון אנשי צי, ובסך-הכול כחמישה מיליון לוחמים. היוונים האתונאיים פונים לספרטנים בהנהגתו של ליאונידס, בבקשה שיעצרו את הפרסים.

שאר היוונים היו מתקדמים מאוד מבחינה אינטלקטואלית ומתקדמים פחות בענייני צבא. "במובן הזה, הספרטנים היו מיוחדים ביכולת הצבאית שלהם ובמסירות הנפש". הרודוטוס (וגם הסרט שלוש מאות) מתאר את קרב תרמופילאי שקורה בשנת ארבע מאות שבעים ושתים, בשנה הרביעית למלכות כשכסרכסס.

נעצור רגע אחד לפני הקרב המתעד איך שלוש מאות הספרטנים מבצעים תרגיל צבאי לא נורמלי ומחסלים את הצבא הפרסי, ונחזור לסיפור המגילה.

"אם אותו כסרכסס הוא אכן אחשוורוש של מגילת אסתר, המלך הפזרן, המתהולל והמושחת, מתברר שהוא מלך רציני ביותר, שלא הצליח לממש את הפנטזיה שלו", קובע אלון. כעת נוכל להבין את הפרט התלוש לכאורה, כי המשתה הגדול אשר ערך אחשוורוש לשריו, עבדיו, חיל פרס ומדי, הפרתמים ושרי המדינות שלפניו, התקיים בשנת שלוש למלכו.

"אם נחבר בין שתי הדמויות, מדובר במלך שמתארגן ליציאה לקרב על יוון במטרה לכבוש אותה. בשביל לעשות זאת הוא צריך לשכנע את כל המדינות שעליהן הוא מולך לצאת אתו למלחמה. איך הוא עושה זאת? הוא מזמין משלחת מכל מדינה, מארח אותה ומשכנע אותה לצאת אתו למלחמת העולם. חלק ממערך השכנוע הוא הצגת עצמתו: "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". אחשוורוש הציג להם את האניות, את חיל השריון ואת הסוסים וביקש את חייליהם".

מלאכת השכנוע הזו אורכת כמה ימים. אם נניח שהוא הזמין כמה משלחות בו בזמן וכל קבוצה כזו ישבה בחצר המלך לפחות שבוע, בחישוב פשוט אפשר להגיע למאה שמונים יום.

"וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן… מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים".

"אחרי שהושלמה מלאכת השכנוע והגיוס", מסביר אלון, "עורך המלך משתה לעם הנמצא בשושן הבירה".

 

מהרב הרטשתוק באזכרה של חמי בבית גיסי מר אלן פרל ה'תשנ"ח

טינק, ניו ג'רסי

בגמ' למדנו שמגילת אסתר היא אחת מג' ספרים השנויים במחלוקת אם הם נחשבים כתבי הקודש: משלי, שיר השירים ומגילת אסתר. הרמב"ם כתב בפירוש שכל ספרי התנ"ך ואפי' שיר השירים וקהלת הם בכלל כתבי הקודש. ולא הזכיר מאומה מענין מגילת אסתר.

למאי נפקא מינה אם מגילת אסתר היא בכלל כתבי הקדש?

א. כיון דקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ואילו דברים שבע"פ לא ניתנו ליכתב. ממילא אם היא נחשבת כאחת מכתבי הקדש הרי ניתנו להאמר בעל פה.

ב. המשנה בשבת קטו. "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה". ושם בגמ' קטו: "אמר רב אשי כדתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו".

ומסקנת הגמ' שם דס"ת שיש בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות כגון ויהי בנסוע הארון מצילין אותו מפני הדליקה. ואם יש בו אזכרות אפי' אין בו שמונים וחמש אותיות, נמי מצילין.

ג. רש"י בב"ב יא. בד"ה "כתבי הקדש" כתב כ"ד ספרים. והיו רגילים לכותבן בגליון כספר תורה שלנו ולפיכך גנאי הדבר לחותכן.

והרמב"ם בהל' שאר אבות הטומאות פ"ט ה"ו כ' ולא דברי תורה בלבד (מטמאין את הידים) אלא כל כתבי הקדש אפי' שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים".

ד. בשו"ע או"ח סי' של"ד סי"ג כתב יש מי שאומר דמגילת אסתר הואיל ואין בה אזכרות אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה.

ה. בגמ' מגילה ז. איתא פלוגתא אם מגילה מטמאה את הידים או אינה מטמאה את הידים, דלאו ספר היא. ושם אמר רב יהודה אמר שמואל דאף על פי דסבירא ליה לשמואל שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקדש, על כל פנים אינה מטמאה את הידים משום שהמגילה נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. ושם יש דיעה שקהלת אינה מטמאה את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא.

ו. הגמ' ב"ב יד: אומרת סדרן של כתובים וגו' שיר השירים. הרי שהיא בכלל כתובים.

ז. בגמ' סנהדרין ק. לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא היו מתקנין מטפחות ספרי דבי רב יהודה כי מטו מגילת אסתר אמרי הא לא בעי מטפחת.

והגמ' ביומא כט. תולה מחלוקת זו במחלוקת אם מגילת אסתר ניתנה ליכתב או לא ניתנה ליכתב.