היגוי כהלכה

חקירה: איך נכון להגות את הפתח שבסוף המלה במלים המסתיימות באותיות הח"ע הנקודות בפתח. כגון רֵיחַ, נִחוֹחַ, יָדוּעַ, מַדּוּעַ, שָבוּעַ, תָמוּהַּ, נוֹסֵעַ, פוֹרֵחַ. גבוה, שוקע, נחוח, ריע?
הבט וראה מש"כ המנחת שי בפ' בראשית על המלה רקיע ואלו תמצית דבריו. הביא בשם המכלול דף ק"י וכן בשם ספר עט סופר ובספר צחות דף קצ"ח, ובספר מאזני הקדש דף רי"א, שבמלים כמו כח, ריח, נחוח, שומע, נוסע, מזבח, מקצוע, ויגע, כשמוע, יהושע, יש להגות אותן עם א' קודם הח' או הע' אעפ"י שאינה כתובה והיא נקראת א' גנובה.
ובאמת שהמכלול שבידו שונה מזה שברשותי. וכידוע אין מפתח לספר מכלול. ואני יגעתי בספר מכלול שברשותי למצוא דברים אלה והעלתי חרס בידי. ודברים אלו קשה לכאורה לקבלם בשם הרד"ק שהיה גדול המדקדקים מבלי לוודות אמיתתם. ועוד שמעולם לא שמענו כזאת לקרוא "אלה תולדות נואח", או "יעשו עץ גבואה". ועוד מי הוא זה אשר מלאו לבו להוסיף אות שאינה בכתובים? וזה שכתב שהיא גנובה, מי הוא הגנב? אתמהה!
עוד כתב שם "ובעל מקנה אברהם כתב בשער ג' בשם רבו הר"ר שר שלם שקריאת האות גרונית נוטה למוצא הנח שתורה עליו הנקודה הקודמת לו. כי אם הוא צירה או חיריק תתנועע הפתח במוצא הי' ואם הנקודה חולם או שורוק תנועת הפתח נוטה למוצא הו'. אך הי' רפה מאוד בקריאה עד שתראה כמעט נחה. ול' הרמ"ה על מלות אלו ואתה עיף ויגע חסר י' דקרי קדים לעין ולא כתיבא. כשמע עשיו חסר ו' דקרי ולא כתיב" וכן במלת יהושע. וכ' הלונזאנו שנראה מדבריו שצריך לקרוא הי' והו' שקודם הע' והח' בפתח. עוד הביא מש"כ הרמ"ה כי מלות לשוח ושוע מלאות ו' שהן קרי וכתיב. וכ' עליו הלונזאנו שלדבריו צריכים לקרוא הו' כאילו נקודה בשורוק ובפתח. וכן יהיה במלים מדוע, שמוע.
ובאמת מה שכתב בעל מקנה אברהם ברור מללו עד שבא הלונזאנו ועיקמו. שלדבריו החלפנו את הא' הנראית שכתבו בדיעה הראשונה, בו' או בי' נראות. ומה הרווחנו בזה? עדיין נמצאנו מוסיפים אות שאינה בכתובים. כי אם הו' משמשת לשורוק וקוראים אותה גם עם פתח יהיה זה כאילו יש שם שני ווין. כגון "יעשו עץ גבווה" (גבובה) "אלה תולדות נווח" (נובח). והם דברים שאין הדעת סובלתן.
ושתי דיעות אלו נכתבו גם בספר מסלול מהרב חיים קסלין מברלין נדפס בווילנא בשנת תר"נ במסילת הנקוד נתיב ד' אות כ"ג. ואפשר שמעולם לא נכתבו דברים אלו בספר מכלול אלא שגה המדפיס וכתב מכלול במקום מסלול.
והדברים ברורים אצלי כשמש בצהרים ששתי הדיעות שנכתבו נכונות הן במקורן, אלא שעוקמה כוונת אומרם, שגו בה פליליה. שהרי אפי' יבוא אחד מהנביאים ויאמר לנו שצריכים להוסיף או לחסר אות מהתורה מה שלא קבלנו במסורה בענין קרי וכתיב אין שומעין לו, וכאן בלא אומר ודברים אמרו למדפיס כתוב עקמומיות זו ואחריה ינהו כל ישראל. ומאחר שקומץ המדקדקים דל הוא, כל מי שכתב ספר דקדוק חשבוהו למומחה, וכל אשר יאמר, נחשב בעיני ההמון כתורה מסיני.
ומה שנראה לענ"ד ברור הוא שצריכים לקרוא "יהושע", "גבוה" ו"נחוח" "ריח" כאילו יש שם א', ו' או י' אבל לא מבטאים לא את הא', לא את הו' ולא את הי' אלא מעגלים את הי' במלה "ריח" עד שהיא נשמעת מעין א' רפה ומעגלים את הא' במלה "נחוח" עד שהיא נשמעת מעין ו'או'. ואמרו חז"ל אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. וראיתי לרבי שלום יצחק הלוי שפירש מאי הלכה רופפת בידך? ר"ל שיש מחלוקת בדבר. ולפיכך הורתיך שאם מפקפק אתה בדברי, פוק חזי מאי עמא דבר. צא וראה איך מבטאים מלות נח, ויהושע בלשון העברית הצחה, ומשם אתה למד. ואם תמצי לומר אנשי בער הם בתורת הדקדוק, דע כי נכונו דבריך בכל ענין הנחוץ למומחיות דקדוקית, שאדוניה הם בעלי הלשון אשר שמו מעיינם בזו התורה, אבל כאשר מדובר באופני הקריאה הנכונה של המלים המדוברות בלשון העברית, כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה, שכך קבלנו המסורת מאבותינו ומאבות אבותינו איש מפי איש עד סוף כל הדורות, עד שכלם מבטאים אותם באופן אחד ואין מחלוקת ביניהם אלא כפי שאכתוב בסמוך. וכן מפורש בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' ל"ה שכ' "ולרבים טועים לא חיישינן".
וכן כ' בספר הלכות קטנות ח"א סי' ט' וז"ל: "ולרבים טועים לא חיישינן וראוי לשבוק דעתין ונעבד כוותייהו ובפרט דיש להם על מה שיסמוכו והוא דעת הי"א… וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. והגמ' במס' ב"ב קל: "א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא אמר רבי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אמר ליה ר' אבא הורה איתמר. במאי קמיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה". ובכאן הרי אין זה מעשה של רב אחד אלא של כל ישראל.
ויתכן שמעולם לא נחלקו באופן קריאתן אלא שכאשר ראו המדקדקים שהקוראים בתורה טעו בהבנת ובכוונת הדיעה הראשונה והגו את המלה בא' נראית, וכפי הנראה העם צווחו עליהם ככרוכיה והם לא שמעו אלא הראו את הכתוב בספר בהבנתם העקומה, חפשו יודעי ספר איזהו ההיגוי הנכון ולא מצאוהו בספר. ומכיון שלא היו בקדמת דנא מכונות הקלטה צריכים היו לתאר את אופן הגויים מעל גבי הכתב. ובתחילה הורו לעולם להגות כמו "רייח", וראו החכמים שטעו בהם האנשים להוסיף י' שאינה כתובה בהם ותקנו לומר שצריכים לקוראו כמו "ריאח", וכוונתם היתה שלא להשמיע בהם את האות י'. אבל כיון שלא היו הדברים ברורים די הצורך החלו הטועים לקרות "ריאח", בהשמעת האות א' כאילו היא קרי וכתיב, ונמצאו מחליפים פרה בחמור. אבל באמת מעולם לא היתה כוונתם להוסיף אות נוספת שאינה כתובה בהן ולומר שהו' או הי' או הא' הנראות נהגות בהגיית המלה אלא שהן נסתרות ומעוגלות במלה. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם?
ויותר נראה לענ"ד שיש פה מחלוקת יסודית אם צריך להשמיע את הו' (כמו ו'ו' בקריאה התימנית) ואף אם היא חסרה במלה כמו "יהושע". וכן אם יש שם י' אם צריך להשמיעה כי' נראית, והיא הדיעה השניה צריך לומר "ריח" ולהשמיע את הי' או במלת "גבוה" את הו'. או שאסור שיהיה שמץ כלל לשמיעת האות י' או ו' הנחות ולא ידעו איך לפרשו על גבי הכתב אלא באופן הקרוב ביותר לאמת והוא כאילו יש שם א' מעוגלת. ודעת המכלול בזה, אם אכן אלה הם דבריו, נראית לי עיקר לעגלו כאילו יש שם א', אעפ"י שיש גם מקום להתחבט בדיעה השניה, שלא נראית כסותרת את המסורת בהוספת אות אלא מבטאה את האות הקיימת הנראית או הנסתרת באופן רפה ביותר.
ראיה נוספת לרבינו בחיי ממה שכתב רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו לספר בראשית (שים לב שכל המלים בסוגריים הן הערות פרטיות ממני ולא מהראב“ע) וזה לשונו ”ואל תתמה על תוספת האל"ף במבטא, (כוונתו למה שקדם לזה במלה ובאו וכמותו, כאשר ו‘ החיבור תבוא לפני אחת מאותיות במ“ף שהיא תנוקד בשורוק ונהגית בא‘) כי כן עשו אם בסוף המלה אחת מאותיות הגרון שהם אחה"ע וישומו פתח (פי‘ תנועת פתח תחת האותיות א‘, ה‘, וח‘. ולא דקדק במה שכתב את כל אותיות אהח“ע כי אין כיו“ב תחת הא‘) להורות על האל"ף עכ“ל. (כמו משיח, יהושע, גבוה – משי-אח, גבו-אה, יהוש-אע. גם רבינו בחיי כתב להוסיף א‘ במלים אלו. ומעולם לא שמענו מי שיבטא מלים אלו עם א‘. ונ“ל שכוונתו וכוונת רבינו בחיי לעגל את האות א‘ או את האות י‘ במבטא כאילו היתה שם אות א‘, להבדיל מהמבטאים אותה עם י‘ כמו במלה משיח שיש שמבטאים אותה מָשִׁייָח. אבל בודאי אין כוונתם לבטא את הא‘ כפשוטה. שאילו היה כן מדוע לא נכתבה מלה זו בתוספת א‘ ובתנועת פתח תחת הא‘. כאשר שמו חירק במלת 'ירושלם' להורות על היו"ד שנקרא רק האל"ף).
ובאמת יש ללמוד מהיגוי המלה "ירושלם" שהרי אנחנו לא מחזקים את הי‘ החסרה להגותה עם י‘ בחיריק. כי אילו היה כן היינו צריכים להוסיף לה אות י‘ ולנקדה בחיריק. ואופן הגיית הי' היה צריך להיות ירושל והאות י' במלה "ים" היתה צריכה להיות מבוטא כמו האות י' שבמלים "יהיה", "יתן", ישבע", ואין זו הדרך לבטא את הי' במלה "ירושלים" אלא מעגלים אותה. ומכאן ראיה שכוונתו היא למה שכתבתי לעיל, ולא למה שחושבים הטועים לבטא מלה זו ירושל-אים. ומי שירצה יוכל להשיב על דברי ולהפריכם בשופי, מדיוק בלשון הראב“ע עצמו שדבריו קשים מנשוא, וכן ממה שכתב רבינו בחיי. ומטרתי בזה לעגלם כעיגול מלים אלה. וזה נראה לי פשוט וברור במשפט הלשון העברית להלכה ולמעשה. אליהו שלום שלוש.
חקירה: אותה השאלה בסגנון אחר. המלים כמו רֵיחַ, נִחוֹחַ, יָדוּעַ, מַדּוּעַ, שָבוּעַ, תָמוּהַּ, נוֹסֵעַ, פוֹרֵחַ. איך נכון להגות את הפתח שבסוף המלה?
כ' בספר מסלול להרב נפתלי הירש קאסלין מנכדי הגאון בעל תויו"ט בשנת תר“נ במסילת הנקוד נתיב ד' אות כ"ג דף נ"ג שכל המדקדקים מסכימים שאין הפתח הזו נקראת באות המנוקדת בה וזהו עפ"י שני עדים. האחד כי לא מצאנו לעולם באחת משאר האותיות שתהיה מנוקדת בפתח בלא שום אות אחריה. ועוד שהה' המנוקדת בפתח בסוף התיבה היא לעולם במפיק ה' "ואין דרך לבא מפיק ה' זולת בהיות נקראת בנח נראה".
ולפיכך לכו"ע הן נקראות בשוא נח. "ואמנם נחלקו בקריאת זאת הפתח באיזה אות שתהיה נקראת. י"א כאמור בספר ערוגת הבושם בפ“א, דף ג: למהר“ר שמואל ארקוולטי שחי בשנת ת“צ שקריאתה בא' גנובה כאלו כתוב נוסאע, פוראח, ריאח, כואח, גבואה, מגביאה, יודאע, ידואע, ירושלאים וכן השאר. וי"א שהפתח הזאת תהיה נקראת באות הנחה הנמשכת מן התנועה הגדולה אשר לפניה. וקוראין המלות האלה רוּוחַ, כוֹוחַ, גבוֹוהַ, מגביִיהַ, יודִיעַ, ידוּועַ וכן כל כיוצא בהן על דרך זה. והוא הנכון". וכן הוא בשפה העברית המדוברת, ופוק חזי מאי עמא דבר.
ואני הקטן אכניס ראשי בעובי הקורה כנמלה זו שמשכנה בהיכלות מלכים. ואכריע ביניהם לומר כי שניהם צדקו יחדיו, באשר קריאת שניהם כמעט שווה, אלא שיש שינוי מועט ביניהם. כי ישנם טועים לחשוב שהסוברים לקרותה בא' גנובה כוונתם בזה להשים פתח תחת הא‘ כמו זה רואַח, כואַח, גבואַה, מגביאַה, יודאַע, ידואַע ולקרוא הא‘ כמו א‘ פתוחה רגילה וזו טעות ואוולת גמורה. כי אם אמת היה הדבר, מדוע אם כן לא נוקדה האות א‘ בפתח. וכן אלה הטועים לקרותה בי‘ כוונתם בזה להשים פתח תחת הי‘ כמו זה רויַח, כויַח, גבויַה, מגבייַה, יודיַע, ידויַע ולקרוא הי‘ כמו י‘ פתוחה רגילה, וגם זה הבל ורעות רוח. כי אם אמת היה הדבר, מדוע אם כן לא נוקדה האות י‘ בפתח.
אבל קריאתה הנכונה היא זו כמו שקוראים אותה כל המדקדקים דוברי עברית צחה בכל הדורות שקדמונו, ועד עצם היום הזה, וכפי שהיא מקובלת בין דוברי הלשון העברית בארצנו הקדושה. וכבר אמרו ז"ל בכל מקום שהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. וקריאתה תלויה באות שקדמתה אם היא ו‘ בחולם או בשורוק יקראו אותה עם הבסיס של האות ו‘ כשהפה מעוגל בקריאתה כקריאת התימנים waw. רואַח כמו רוּוַ‘חְ, כואַח כמו כוֹוַ‘חְ, גבואַה כמו גָבוֹוַ‘הְ. ואם נפשך חפצה לתרגל את לשונך הארך באות שקדמה לו‘ בניגון חולם ובנשימה אחת שנה את הנגון בהדרגה לפתח. וזה נשמע קצת כאילו היתה שם א‘ פתוחה, אבל ברור מעל לכל ספק שאין לבטאות שם אות א‘ בתור א' גנובה. ואם בסיסה הוא האות י‘ יעגלו את הי‘ כאילו תחת האות שקדמה לי‘ היו בה שתי תנועות על פי סדר זה הראשונה חיריק והשניה פתח. ואם חפצת לתרגל את לשונך, הארך באות שקדמה לי‘ בניגון חיריק ובנשימה אחת שנה את הנגון בהדרגה לפתח. כזה. מַגְבִּיַ'הְ, גָבִיַ'עְ, מַשְמִיַ'עְ. וזה נשמע קצת כאילו היתה שם י‘ עם פתח, ואמנם אין לבטאות את האות י‘. ועל אותה הדרך נהג כאשר אין שם י‘ ולא ו‘ רק תנועת צרה קודם האות ע‘ אות ח‘ או ה‘ כגון שָמֵיַ'חְ, יוֹדֵיַ'עֵ, תָמֵַיַ'הְ . וגם זה נשמע קצת כאילו היתה שם י‘ עם פתח, ואמנם אין לבטאות את האות י‘.
וכיון שקריאתה קשה מהרגיל חלקו בה המדקדקים לא באופן קריאתה אלא בדרך ללמד את ההמון להגיע לקריאתה הנכונה. כי היו תועים שקראוה עם י‘ פתוחה ואחרים שקראוה עם א‘ פתוחה ולא זה אמת וגם חבירו כזב ידבר. ויראה לי שכאשר שמע המדקדק אדם אחד שקראה עם י‘ פתוחה תיקן לו ללכת אל הקצה השני ולקוראה כאילו היתה שם א‘ פתוחה כדי להסירו ממכשול. וכאשר שמע המדקדק אדם אחר שקראה בא‘ פתוחה תיקן אותו ללכת לקצה שכנגדו ולקוראה כאילו היתה שם י‘ פתוחה. אבל שניהם התכוונו אל האמת להגיע לדרך המלך שהיא ביניהם, כפי שכתבתי לעיל. ולמדקדקים תנעם עצתי, כי יגיעו דרכה לדרך האמת שלענ"ד נתכוונו בה גדולי המדקדקים.
שוב ראיתי מ“ש בסדור מהר“ש סופר בסוף הספר ח“א דף רל“ג – רל“ד סימן ו‘ בהגהותיו למכלול כ“ט ע“א שכתב בזה מחלוקת בין הראב“ע שכתב להוסיף בקריאתה א‘ פתוחה שכתב שם ”ואם טען טוען איך נקרא אות שאיננו כתוב יש להשיב למה אנו קורים ירושלים בי‘ ואינה בכתוב. שלא תמצא זאת המלה בכל המקרא בי‘ רק ה‘ (נ“ל שהיא ט"ס וצ"ל רק "ם") ובעבור החיריק הכתוב בין הל‘ והמ‘ אנחנו קוראים הי‘ כן קבלו מאבותינו“. עכ"ל. ויש לי להעיר על דבריו כי באמת גם מלת "ירושלים" אין מבטאים בה את הי‘ כמו למשל במלת ”מים“ או ”ידים“ או ”עינים“, או ”אזנים“, שבהן מבטאים בדקדוק את הי‘ משא“כ במלת ”ירושלים“ שהי‘ בה אינה מבוטאת עד שאפשר להבחין בה בתור י‘ נוקשה.
ואמנם הרב רבי אברהם בלמסי בספר מקנה אברהם חלק עליו במה שכתב להוסיף תמיד א‘ כי סומכים בזה על קראי טבריה ”אבל מורי הר“ר משה שר שלום היה אומר שקריאת הפתח הזאת נוטה למוצא הנח שתורה עליה הנקודה הקודמת אליה כי אם היא צירה או חיריק תתנועע הפתח כמוצא הי‘ כמו מזבח – מזבֵּיַח אך הי‘ רפה מאוד בקריאה עד שתראה כמעט נחה. ואם הנקודה חולם או שורוק שיורו על הו‘ אז תנועת הפתח נוטה לתנועת הו‘ כמו גבוַֹה אלוַֹה“.
וכתב עליו מהר“ש סופר תלמידו של רבי מרדכי יפה בעל הלבוש בסדורו שהיה הסדור המדוייק הראשון שזכה לעלות על מזבח הדפוס ואשר עליו כתב השל"ה "גם הנני מודיע לרבים המתפלל מתוך סדור זה בכוונה אז ודאי האותיות היוצאות מפיו פורחות למעלה ותפלתו נשמעת". עכ"ל השל"ה. וכתב מהר“ש סופר על פירוש רבי אברהם בלמסי ”ונראין דבריו לשתי סיבות. האחת כי לא מצינו במסורת זכר אלו התיבות בין הקרואים ולא נכתבים". ע"כ. ונ"ל כוונתו בזה שא"א לומר כמו שחשבו בדברי הראב"ע שמבטאים את הא' בפתח כאילו היתה שם א' ביניהם הנקראת "א' גנובה" שא"כ הרי זה בכלל קרי וכתיב, ולא מצינו במסורת זכר לתיבות אלו שיהיו נקראות ואינן כתובות.
"והשנית כי קדמוני המדקדקים קראו התנועה הזאת תנועה גנובה. ואם אין הטעם כמו שחשבו מקצת המדקדקים ובפרט רבי אבשלום מזרחי בספרו בשיר שקרא "אמרי שפר" שאמר שהטעם הוא מפני שנגנבה השוא שראוי להכתב באות הח“ע שבסוף התיבה. כי מה שאמר לא יגרום לקריאת אות שלא נכתבה". ע"כ. נ"ל כוונתו בזה שהטעם שנקראה "תנועה גנובה" אינה כמו שפירש רבי אבשלום מזרחי שנגנבה תנועת השוא שהיתה ראויה להכתב באות הח“ע שבסוף התיבה. כי אילו היה זה טעם נכון לא היה זה גורם לקריאת אות שלא נכתבה, דהיינו "יְהוֹשֻאַע" או "מִזְבֵּיַח".
"אך הטעם הוא לפי דעתי (מסכם המהר"ש סופר) מפני שתנועת הפתח במוצא הנח היא כל כך רפה שנראית גנובה". פי' במלה משיחַ וכן מושיעַ וכיוצא בזה שלא מבטאים את הח' והע' ודומיהם בפתח אלא באופן רפה ביותר ומעוגל ביחד עם האות שקדמתה, לכן הפתח באותה האות נראית גנובה, שנתגנבה שם ואינה נהגית כראוי לה.
"והיה אפשר לפי דעת קדמוני המדקדקים שכתבו שהוסר השוא מהאות שבסוף התיבה שאילו נכתבה היתה הפתח נקראת במקצת כפתח חטוף אלא שבפתח חטוף האות הנעה בו מן הנעות, ובפתח תנועה גנובה האות היא מן הנחות וקריאתה בחשאי עד שהשומעים לא יבחינו האות שמבטא בה המדבר, ולכן היתה השוא קודמת לפתח החטופה ומתאחרת לגנובה כדי להבדיל בין הנעות והנחות“.
פי' שאילו נכתבה שוא ביחד עם הפתח היה זה במלים משיחַ וכן מושיעַ וכיוצא בזה נראה כך משיחֲ וכן מושיעֲ וכיו"ב אלא שאז הח' והע' היו נהגות כפתח חטוף (בלשוננו נקראת חטף פתח) שהאות שבה חטף פתח נהגית כאות נעה, ובמציאות הראויה היא נהגית כאות נחה. לפיכך נתנו בה את הפתח הגנובה שקריאתה פי' הגייתה הוא מן הנחות עד שלא יבחינו השומעים האות שמבטא בה המדבר.
ואין להקשות מדוע אין האות האחרונה במלים כמו רָע, אָח, רשָע, מנוקדת בפתח כמו במלת רוחַ, יודֵעַ, כי כך קבלנו במסורה.
חקירה: האם ראוי להגות את המלה הארמית "עלמיא" מלעיל או מלרע?
אחי היקר הרב איתן שמואל נ"י רגיל היה מילדותו להגות מלה זו מלעיל עד אשר שמע את הרצאתו של פרופסור נצר ז"ל שטען שכל ההוגים אותה מלעיל טועים, כי כל המלות הארמיות נהגות מלרע, ומאז גם הוא החליט לשנות ממנהגו ולהגות מלה זו דאמירן בעלמא בקדיש ובבריך שמיה דמארי עלמא ועוד מלרע.
ואמרתי אל לבי אנער את חצני ואחגור את כלי הבלואים, לחקור כדרכי בקדש אם אכן יש אפשרות להגות מלה זו מלרע. ומדוע אם כן טועים אלה שהוגים אותה מלעיל? והאם נכונו דבריו של פרופסור נצר באומרו שכל המלים הארמיות נהגות מלרע?
חקירתי החלה מיד לאחר צאת השבת של פרשת משפטים, וקודם שהעמקתי בה תהיתי ואמרתי בודאי שלא כל המלים הארמיות נהגות מלרע שהרי ברור שהמלים צלותנא ובעותנא וכן קדם אבונא כלן נהגות מלעיל, וכן עמא דבר. גם בפנותי אל ספר הספרים אבי אבות הדקדוק לבדוק אם אכן כל המלים הארמיות נהגות מלרע, מצאתי שישנן מלים ארמיות רבות שנהגות מלעיל כדוגמת הפסוק בעזרא ה, ד אֱדַ֥יִן כְּנמא אֲמַ֣רְנָא לְּהֹ֑ם. כל שלושת המלים נהגות מלעיל. וכן שם בפסוק ה' וְלָא־בַטִּ֣לוּ הִמּ֔וֹ עַד־טַעְמָ֖א לְדָֽרְיָ֣וֶשׁ יְהָ֑ךְ וֶֽאֱדַ֛יִן יְתִיב֥וּן, וכן המלים בַטִּ֣לוּ וֶֽאֱדַ֛יִן הגייתן מלעיל ולא מלרע וכן רבים כמותם.
ואמנם בנידון דידן נראה שנכונו דבריו של הפרופסור הדגול אשר שמו יצא לתהילה בחכמת הדקדוק, שכן בתורי אחרי המלה המיוחדת עלמא מצאתי בדניאל ז, יח וְיַחְסְנ֤וּן מַלְכוּתָא֙ עַד־עָ֣לְמָ֔א וְעַ֖ד עָלַ֥ם עָֽלְמַיָּֽא. במלה עָ֣לְמָ֔א, ואף על פי שהמונח שתחת האות ע' הופכת את הקמץ לקמץ גדול שאחריו שוא נע והיה נראה לכאורה שהגייתו מלעיל, אבל באמת הגייתו מלרע במקום הטעם זקף קטון וכדלקמן. וכן במלה עָֽלְמַיָּֽא אף על פי שיש תנועה גדולה ומתג תחת הע', שלכולי עלמא הוא טעם מפסיק, שאחריו שוא נע, מכל מקום גם תחת האות י' שבסוף המלה ישנה תנועה גדולה ומתג, שלכאורה סותרת את התנועה הגדולה הראשונה מבחינת ההיגוי, אלא שבאמת אין סתירה ביניהם. התנועה הגדולה הראשונה מטרתה להגות את הקמץ כקמץ גדול שאחריו שוא נע. ואילו התנועה הגדולה האחרונה באה להודיע שהמלה נהגית מלרע כמו שאנחנו הספרדים הוגים אותה, וכן הדין במלה עָ֣לְמָ֔א.
כיוצא בזה מצינו בעזרא ד, ט דֶּֽהָוֵ֖א עֵֽלְמָיֵֽא. האות ע' שבמלה עֵֽלְמָיֵֽא נקודה הע' בתנועה גדולה צירה ומתג להורות שהשוא שאחריה הוא נע, וכן גם הי' בתנועה גדולה ומתג להורות שהגייתה מלרע.
ונראה לי שלאלה שלא מדקדקים בין שוא נע לשוא נח עדיף שיהגו את המלה עלמא מלעיל ולא מלרע, כי נשמע כאילו אומרים עלמה שהיא נערה ככתוב והיה העלמה היוצאת לשאוב, ואולי משום כך דאגו המדקדקים להשים שם תנועה גדולה להבחין בין אם האות ע' שבמלה היתה מנוקדת בפתח שאחריה שוא נח ואז היא בודאי נהגית מלרע, כמו עלמה, נערה לבין אם היא מנוקדת בקמץ גדול שאחריה שוא נע שזה לא נשמע כמו עלמה. ובאמת כמעט אין מי שיאמר בריך שמיה דמארי עלמא בשוא נע תחת האות ל' ומלרע, לכן לענ"ד עדיף שיהגו אותו מלעיל וכן עמא דבר. אבל במלה עלמיא שאין לטעות בינה לבין המלה עלמה, כמובן שאף על פי שלא מדקדקים בשוא הנע שבראשה, ראוי להגות אותה מלרע.
חקירה: האם נכון לומר, רבקה נתנה תפוח "אל אברהם", או שצריך לומר "לאברהם"?
מלשון המקרא נראה ששני הביטויים נכונים מבחינה דקדוקית. ואכן מצינו בתנ“ך מספר דוגמאות לכל אחד מהם. האם יש הבדל מהותי ביניהם?
”ויתן אל חפני“, ”ויתן אל הגר“, ”ויתן אל משה“ "ויתן אל הנער".
ומאידך ”ויתן לאברהם“, ”ויתן לאבימלך“, ”ויתן לרבקה“.
ואמנם אעפ"י שאלו ואלו דברי א-להים חיים, מ"מ מבחינת העברית המדוברת, דהיינו בלי להשתמש בו' המהפכת, נ“ל שבפעולת נתינה עדיף להשתמש יותר באות השימוש לְ. . . ”הוא נתן לו מתנות“, "משה נתן מתנות לאברהם", וזה נשמע נכון יותר מאשר לומר ”הוא נתן אליו מתנות“. או "משה נתן מתנות אל אברהם". ואמנם כאמור גם שלא בו' המהפכת מצינו ביחזקאל פ“ב פ“ח לשון נתינה "אל", ”וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם שְׁמַע֙ אֵ֤ת אֲשֶׁר־אֲנִי֙ מְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־תְּהִי־מֶ֖רִי כְּבֵ֣ית הַמֶּ֑רִי פְּצֵ֣ה פִ֔יךָ וֶֽאֱכֹ֕ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן אֵלֶֽיךָ“ ועוד.
מאידך, באמירה או בדיבור אעפ"י שמבחינה דקדוקית שניהם נכונים. שכן מצינו ”כן דבר נתן אל דוד“. ”אמֹר אל אהרן“, ”דבר אל אהרן“, ”דבר אל בני ישראל“, ומאידך ”אמר למהומן“, ”אמֹר לבני ישראל“, מ"מ מבחינת העברית המדוברת נ“ל שיש חילוק בין דיבור לאמירה שבפעולת הדיבור עדיף להשתמש במלת השימוש ”אל“, ”הוא דיבר אליו“, המורה דיבר אל התלמידים“ וזה נשמע נכון יותר מאשר לומר ”הוא דיבר לתלמידים“. ואמנם באמירה ההיפך הוא הנכון ”המורה אמר לתלמידים“ נשמע נכון יותר מאשר ”המורה אמר אל התלמידים“.
ונ"ל החילוק ביניהם כי המלה אליו מתיחסת יותר אל עצמיותו משא"כ מלת "לו" שהיא יותר חיצונית. "ויאמר לו", לעומת "וידבר אליו". בד"כ ככל שהדבור קשה יותר כך גם הוא חודר יותר פנימה לזה שמדברים אליו. וממילא י"ל שגם במלים ”אמֹר אל אהרן“ אעפ"י שהשתמש באמירה ל' רכה, מ"מ היא בענין של ציווי שהוא חייב להשמע אליו. משא"כ אם היה אומר לו באמירה שאין עמה ציווי ראוי היה יותר לומר "לו" במקום "אליו". ומצינו בתנ"ך מאות שרשים במלת "נתן" וכולם ל… מלבד מעט שהם בשימוש "אל" ורובם בדבר הידוע כגון אל פלוני או אל כינויו של פלוני כגון "אליו" או בה' הידיעה.

ולהלן ניתוח מספר ביטויים בהקשר למה שכתבתי לעיל כפי אשר העלתי בחכתי.
בראשית ד', ד' "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". – אל כוונתו הפנימית של הבל, ואל פנימיות מנחתו שהיתה ממיטב צאנו.
"ויקם קין אל הבל אחיו" – אל פנימיות נשמתו של הבל, כי חיפש מהיכן יוצאת נשמתו.
"ויבואו בני האלהים אל בנות האדם" – בכל עצמיותם ומהותם.
"ויתעצב אל לבו" – אל פנימיות הלב שלו.
"שנים שנים באו אל נח" – לא רק אל התיבה של נח, אלא אל פנימיותו של נח, שרצה למלא אחר ציוויו ית'.
"ויבאו אל נח" – אל פנימיות הציווי לבוא אל נח כדי לשמור על קיום המין.
"וירא ה' אל אברם" – אל נשמתו שהיתה בשיא הדבקות אליו ית‘.
"ויהללו אותה אל פרעה" – אל יצרו הפנימי התאוותני של פרעה.
"כל אלה חברו אל עמק השדים" – בכוונה תחילה מאתו ית' כדי לטבוע שם.
"ויבאו אל עין משפט" – שהוא החלון אל חוש הצדק הפנימי.
"ויצא לקראתו…אל עמק שוה" – יש לפרשו עפ“י המדרש שהובא בפי‘ רש"י פ‘ לך לך פי“ד פי“ז ”ומדרש אגדה עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין“ – אל אותה מחשבה פנימית שבלב כל אחד מהם.
"הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון" – כביכול אל שיא ההרמה להגיע אליו ית‘.
"ואתה תבוא אל אבותיך" – שנשמתך תתאחד עם נשמתם.
"בא נא אל שפחתי" – בֹא אליה בכוונה פנימית זו שהיא השפחה שלי ולא בתור אשה. ולכן כעסה שרה על אברם ואמרה לו ”חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך“, ואתה מטפל בה כאשתך.
"ויבא אל הגר ותהר" – בא אליה בכוונה פנימית כאל אשתו השניה ששמה "הגר", ולא התייחס אליה "כאל הגר שפחת שרה" כפי שבקשה ממנו שרה.
"שובי אל גבירתך" – לא רק לעשות מלאכתה, אלא בהרגשה פנימית של עבדות ובהכרה מלאה שהיא גבירתך ואת שפחתה.
"כי שמע ה' אל עניך" – אל צערך הפנימי.
"וימהר אברהם האהלה אל שרה" – אל מידת החסד הפנימית שבה.
"ויתן אל הנער" – שחונך בפנימיותו להיות בעל חסד בבית אברהם ושרה.
"ויקראו אל לוט" – קריאה בל' ציווי מזורז, המכריחתו לבוא תיכף ומיד. כי אילו היה אומר ”ללוט“, היה נשמע כאילו קראו לו בשמו אך לא באופן שיבוא בתכיפות.
"ויאמרו האנשים אל לוט" – אמירה החודרת לעצמיותו, ומשקשקת את עולמו לעזוב את כל אשר לו ולקחת תיכף ומיד את היקר לו והם אנשי ביתו ולעזוב מיד את העיר.
"ויתן אל הגר" – נתן מעמקי לבו מתוך צער רב שהיה צריך לשלוח אותה והדברים חדרו עמוק אל פנימיותה ועצמיותה.
"וישבו אל ארץ פלשתים" – אולי בא לרמז על הקשר העמוק שיש לפלשתים אל הארץ, ושלפיכך נשמר שם זה אצל אויבינו ימ“ש עד עצם היום הזה, אף על פי שאין להם קשר לפלשתים כי הם ביישותם עמלקים שבהם כל סימני עמלק.
”שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך“ בא לרמז על הקשר החזק שיש לעם ישראל עם ארצנו המקודשת. אבל "ולמולדתך" לא אמר "אל מולדתך" כי עזב את הארץ ולא שב אליה מרצונו, עד שנצטוה לעשות כן, והוכיח בזה שלא היה לו קשר עמוק מצד זה שהיתה ארץ מולדתו.
"ויקרא מלאך ה' אל אברהם" – אל עמקי נשמתו שהיתה בשיא הדבקות לבורא ית‘ באותו מעמד שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו אליו ית‘.
"וישב אברהם אל נעריו" – מתוך שמחה עמוקה שחזר עם בנו יצחק בחיים, ועל כך שזכה לעבור נסיון זה בדבקות עצומה, זכה וזיכה את כל מי שהביט עליו שנתקדש במהותו, והדבר הראשון שהביט עליו היו נעריו, ונתאחד עמם באותה שמחה ודבקות א-להית.
"וילכו יחדיו אל באר שבע" – ולכן נאמר וילכו יחדיו בלב אחד לבאר של שבע ולא אמר "לבאר שבע", אלא אל הטעם הפנימי שנקראה בשם זה, על כי הקריב שם שבע כבשות ובכך נתעלו כולם באותה קדושה.
"וישמע אברהם אל עפרן" – אל פנימיות דבריו ואל כוונתו, שכל חפצו היה הכסף, ולא כפי שאמר מן השפה ולחוץ ”השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה“, חינם אין כסף.
והדברים ארוכים מיני ים ולא העליתי בחכתי אלא טיפה מן הים.
שאלה: בהזכרת "משּיב הרוח" (ש' דגושה) האם חובה להדגיש את האות ש'? ומה ההבדל בין אם המלה משּיב דגושה לבין "משיב הרוח" (ש' רפה)? אותה השאלה נוגעת גם בהיגוי המלה "ישּב" בפסוק "ישּב רוחו יזלו מים".
תשובה: שורש המלה משּיב הוא נ.ש.ב. כמו הרוח נושבת, והיה צריך לומר "מנשיב" והדגש בא תמורת האות נ' והיא מחסרי פ"נ. ואילו שורש המלה משיב הוא "שוב", והיא מחסרי ע"ו. ועניינה כמו השבת אבידה. ולכן חובה להדגיש את האותיות הדגושות שהן בדגש חזק.
שאלה: האות א' שבמלה כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְיָ֔ (במדבר כד, ו) איך הוגים אותה, ומה פירושה?
תשובה: ראיתי במחברת הערוך לר' שלמה פרחון (שנת ד'תכ"א) תנועה קטנה על מלת אהל וז"ל: "ונתפס ר' סעדיה ז"ל כי אמר כאהלים נטע ה' – כאוהלים נטע ה'. ומצא במקרא וְיִטַּע֙ אָֽהֳלֵ֣י אַפַּדְנ֔וֹ. (דניאל יא, מה) הנה נטיעה לאהל. גם מצא מן בושם – בשמים, עשה גם הוא מן אהל – אֲהָלִים בלי קמץ חטף, כמו קדש קדשים. ולמה הלך אחר זה? כדי לשום שני עניינים משונים. אבל אהלים וארזים ענין אחד הוא". ונכונו דבריו בזה שצריך לומר כַּאֲהָלִים כאילו ג' האותיות הראשונות בפתח כמו קֹדֶש קָדָשִים, והטעם שהא' בחטף פתח הוא מחמת היותה אחת מאותיות הגרון אהח"ע. ואילו היה עניינה "אוהל" היתה נכתבת בחולם.
שאלה: האם נכון לומר וְשִׁבְחֲךָ א-להינו מפינו לא ימוש…. או וּשְׁבַחֲךָ וכו'?
תשובה: היה נראה לענ"ד שנכון לומר וְשִׁבְחֲךָ א-להינו מפינו לא ימוש לעולם ועד ולא וּשְׁבַחֲךָ והראיה ממלות דומות כמו "דֶמַע" – דִמְעֲךָ בפסוק מְלֵאָֽתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר (שמות כב, כח). והמלה "שֶׁמַע" וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָֽׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר. (במדבר יד, טו) והמלה "בֶּצַע" כִּ֖י אִם־עַל־בִּצְעֶ֑ךָ (ירמיה כב, יז). מאידך אין ראיה מהתנ"ך להחזיק את הלשון וּשְׁבַחֲךָ וממילא בטעות יסודו. וכן המלים גזע, זבח. בדקתי ומצאתי שהן בנוסח אשכנז – וְשִׁבְחֲךָ אֱלהֵינוּ מִפִּינוּ לא יָמוּשׁ לְעולָם וָעֶד. והן בנוסח ספרד מחזור ליום כיפור – ספרד. אותו הניקוד, וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵינוּ מִפִּינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד.
מכל מקום נראה לענ“ד ששניהם נכונים כי ישנו שיר ושבחה ל‘ נקבה, וכן שבחות והודאות. לעומת זאת יש שיר ושבח בל‘ זכר. ובאמת גם מלת שבח וגם מלת שבחה שניהם בל‘ זכר הם שכן אומרים פלוני קבל שבחות גדולים ועצומים, ואמנם הן שתי מלים נרדפות. ובסמיכות יאמר שְבחיו או שִבחותיו בהתאם לשבח ושבחה וכן בכל הגופים.
שאלה: "גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה", וכן כל "הַֽלְוִיִּ֔ם" שבמקרא, "אֶֽסְפָה־לִּ֞י" שהשוא בהן אחרי תנועה קטנה האם הם הגויים כשוא נע או כשוא נח? ומדוע?
תשובה: דינו כשוא נע מחמת המתג שקדמן ולא כשוא נח הבא אחרי תנועה קטנה. וכפי שכתב בערוגות הבושם שכל שוא הבא אחרי תנועה קטנה שהיא מלעיל הוא שוא נע. כי המתג גורם למלה להגייתה מלעיל.
עוד נלענ"ד לפרש דכשם שו' החבור השרוקה כמו במלה בתוף ובמחול אינה חשובה תנועה גדולה שבשל כך יבוא אחריה שוא נע, אלא השוא נקרא שוא מרחף והמלה נהגית מלרע, כ"כ ה' הידיעה שהיא בתנועה קטנה אינה חשובה לענין זה כתנועה קטנה שבשלה יבוא אחריה שוא נח כיון שקריאתה מלעיל.
עוד נ"ל הטעם לכך שהן נהגות מלעיל הוא בגלל המתג, שהרי כשאין מתג הן נהגות מלרע. כ"כ בירמיהו פל"ג מצאתי מלת "הַֽלְוִיִּ֖ם", רובם עם מתג ומהם בלא מתג. אלה הגייתם מלעיל ואלה הגייתם מלרע ובאותו יחס יהיה השוא שאחריהם נע או נח. עוד עיין בכללי השוא הנח.
שאלה: איך נכון להגות את השוא בראש מלה הבא אחרי מקף "מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים"? האם האות ש' במלה "שְׁתֵּ֞י" בשוא נח או נע? ומדוע?
תשובה: כתב הרד"ק במכלול שער דקדוק השמות אע"פ שקודם המקף היתה אות אהו"י נחה כיון שקדמה לה תנועה קטנה (פתח) השוא שבראש המלה שאחרי המקף הוא שוא נח. וכן מצינו בזכריה ד', יב "מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים" המ' בפתח והש' בשוא נח, בהסמך עליה מלת "מה", ונקראו שתי מלות כמלה אחת.
שאלה: האם השוא שבאות ש' במלה "וּֽשְׁלַח-לי עצי ארזים“ שיש מקף המחבר את שתי המלים, הוא שוא נח או נע כדין שוא אחרי מתג וכן וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר (בראשית א, ה)?
תשובה: עיין מה שכתב בזה במכלול להרד“ק דף קלו: וקל“ז. וז"ל: "אבל אם המלה שבראשיתה ו‘ נקשרת (ר“ל במקף) עם המלה שבצידה, אעפ“י שהו‘ במאריך (מתג), השוא נח, ולא יקרא כמו שוא ופתח. כמו וּֽשְׁלַח-לי עצי ארזים“. עכ“ל. והוא יסוד מוסד לכל התנ"ך שכאשר יהיה מתג בו' החיבור ואחריו אות שואית, והמלה נקשרת במקף למלה שאחריה, השוא הוא שוא נח ולא נע.
והנלמד מדבריו שאם יש מתג בו' החיבור והמלה לא נקשרת במקף למלה שאחריה, שהשוא שאחרי המתג הוא שוא נע.
עוד למדנו מדבריו בקל וחומר שו' החיבור השרוקה אין דינה כתנועה גדולה שאחריה יבוא שוא נע אלא אם כן יש בה מתג. שהרי אפילו כשיש בה מתג השוא שאחריה הוא נח אם המלה קשורה לזו שבצידה, וכל שכן אם אין בה מתג.
שאלה: איך הוגים את הקמץ שקודם לחטף קמץ וכן את האות ע' שהיא בחטף קמץ, כמו במלים "יָֽעֳמַד־חַ֛י" (ויקרא טז, י) ובמלת "מָֽעֳמָ֛ד במרכבה" (מלכים א' כב, לה) וכן "מַֽה־תָּֽאֳר֔וֹ" (שמואל א' כח, יז) וכן "מעלות לכסא מָֽאֳחָזִ֔ים" (דה"י ב' ט, יח) וכן "כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם" (בראשית מג, טז)?
תשובה: כ' הראב"ע בספר בסוד דקדוק דף קנח שהאות הקמוצה נהגית כמו בפתח והיא תשובה ניצחת למבטאים את הקמץ כמו החטף קמץ כחולם. ואילו האותיות שבחטף קמץ במלים מָֽעֳמָ֛ד, יָֽעֳמַד, תָּֽאֳר֔וֹ, מָֽאֳחָזִ֔ים, צָּֽהֳרָֽיִם נהגים כחולם. והיא תשובה ניצחת למבטאים את החטף קמץ כפתח.
שאלה: האם נכון לומר ברכּות התורה, ברכּות השחר, ברכּות הנהנין עם כ' דגושה או רפויה? והאם האות ב' היא בחיריק ואחריה שוא, או שהיא בשוא ואחריה קמץ?
תשובה: נראה לי שכל הנטיות במלה ברכה הן בכ' רפויה וכן מצינו במקרא בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙, וכן הנה עתה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י, קח נא אֶת־בִּרְכָתִי֙, ועוד רבים. בכולם האות כ' רפה. ובכולן האות ב' בחיריק. וממילא צריך לומר ברכות עם ב' בחיריק וכ' רפה.
וכן המלה "דרך" בנטייתה אחרי שוא נח תהיה האות כ' לעתים רפה כמו (משלי פרק ג) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם; (ירמיהו פרק יב) דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ; (הושע פרק יד) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'; (ירמיהו פרק נ) כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת; כי עיני על כל דרכיהם; וכן דרכי איש; ועוד רבים במקרא. וכולן בלשון רבים.
וזה שמצינו במקומות אחרים מלה זו דגושה כמו (בראשית פרק כד) הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; (תהלים פרק יח) וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי הוא בלשון יחיד בלבד. אף על פי שהשוא שקודם לאות כ' הוא שוא נח.
ומאידך, כאשר שורש המלה הוא ברך או ברכיים תבוא הכ' דגושה. כמו (בראשית פרק ל) וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי; (בראשית פרק נ) יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף; (תהלים פרק קט) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם; (עזרא פרק ט) וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי. והטעם כי השוא שקודם לאות כ' הוא שוא נח.
שאלה: האם צריך להגות בברכות התורה "אשר נתן לנו", וכן "אשר בחר בנו", מלעיל או מלרע, ומהו הכלל בזה?
תשובה: כאשר אחרי המלה "נתן", וכן אחרי המלה "בחר", תבוא מלה קטנה יבוא מקף ביניהם ואז במלה "נתן" יבוא מתג או אחד מן הטעמים תחת האות נ', וכן במלה "בחר" יבוא מתג או אחד מן הטעמים תחת האות ב' והמלה תנוגן מלעיל. זאת ועוד, כאשר המלה שאחרי "בחר" או "נתן" הגויה מלעיל גם זו שלפניה תנוגן מלעיל, ולכן יש שם מתג. אבל בלא מתג או בלא המלה הקטנה והמקף שגרמו למתג, מלים אלה היגויים מלרע.
כמו בס' דברים ח, י "עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ". ושם יב, טו "אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ". ושם טז, יז "אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ".
לפיכך במלים אשר בחר בנו מכל העמים וכן אשר נתן לנו תורת אמת צריך להגות אותן מלעיל כפי שנדפס בכל הסידורים, להגות אותן מלעיל.
שאלה: בכל "הַֽלְלוּיָֽהּ", האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
תשובה: אף על פי שהל' הראשונה בשוא אחרי תנועה קטנה, פתח, שהוא בדרך כלל שוא נח, מכל מקום במקרה זה שישנן שתי אותיות דומות הכלל הוא שהראשונה בשוא נע והשניה בשוא נח. ולכן שמו מתג אחרי האות ה' הראשונה באופן שהל' שאחריה כאילו היא בראש הברה שדינה כשוא נע.
שאלה: בברכת אתה חונן "וחָנֵּנו מאתך"…. האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
תשובה: כקמץ קטן שהיגויו כחולם כי הוא בא קודם אות דגושה בדגש חזק.
שאלה: בברכת השיבנו אבינו "וקָֽרְבנו מלכנו"…. האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
תשובה: כקמץ גדול שהיגויו כפתח מחמת המתג שבקמץ שהרי טעם כלשהוא בקמץ הופך אותו לקמץ גדול. מלבד זאת שאין כל משמעות למלה הזו בקמץ קטן.
שאלה: בברכת ראה נא בענינו "בעָנְיֵֽנו"…. האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
תשובה: כקמץ קטן שהיגויו כחולם כי הוא בא קודם אות שואית והטעם במלה הוא מלרע באות י' ששם יש מתג.
שאלה: בברכת "מודים" – "הטוב כי לא כלו רחמך והמרחם כי לא תמו חסדך" איך הוגים את המלה "כלו" ואיך הוגים את המלה "תמו"?
תשובה: "כלו" הגייתה מלרע האות כ' בקמץ גדול שנהגה כפתח, ואין דגש באות ל', כי אילו היה דגש באות ל', המלה היתה נהגית מלעיל והיה זה קמץ קטן שנהגה כחולם. ופירוש המלה הוא "נגמרו". לעומת זאת במלה "תמו" הת' נקודה בפתח, ויש דגש באות ל' והיא נהגית מלעיל. כי אילו הת' היתה בקמץ היה זה קמץ קטן קודם אות דגושה שנהגה כחולם. ונפקא מינה לאלה המבטאים את הת' כס' הם אומרים "כי לא שמו חסדך" והיא כמובן טעות הטעונה תיקון.
שאלה: בברכת כהנים "יְבָֽרֶכְךָ", איך צריכים להגות את המלה הזו האם יבר-כך, יברכ-ך, או יב-רכך"? והאם הקמץ הוא קמץ גדול או קמץ קטן? והאם השוא באות כ' הוא שוא נע או שוא נח?
תשובה: קמץ גדול שהיגויו כפתח מחמת המתג שבקמץ שהרי טעם כלשהוא בקמץ הופך אותו לקמץ גדול. והשוא הוא שוא נע לסוף המלה ואינו עומד במקומו. ויש להגות מלה זו כאילו היה עוד מתג באות ר' שבסגול. "יְבָֽ-רֶֽ-כְךָ".
שאלה: בברכת "שים שלום" – "ברכנו אבינו כלנו כאחד". האם הקמץ במלה "בָרְכנו" קמץ קטן או קמץ גדול? והאם השוא שאחריו הוא שוא נח או שוא נע?
תשובה: הקמץ הוא קמץ גדול שנהגה כמו פתח ואחריו שוא נע. אין מציאות של קמץ גדול שאחריו שוא נח.
שאלה: מה ההבדל בין טהרה עם מפיק ה' לבין טהרה בלא מפיק ה'? ומה ההבדל בין שניהם מבחינה מילולית?
תשובה: ההבדל בין ביניהם הוא הבדל בין שמים לארץ (בלשונו של רבינו בחיי) את זה יש ללמוד מהפסוקים בפרשת תזריע "וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: (ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: (ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: (ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (ויקרא יב, ד-ז)
וברש"י שם "בדמי טָהֳרָה – אף על פי שרואה דם טהורה. בדמי טָהֳרָה לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר. ימי טָהֳרָהּ מפיק ה"א, ימי טוהר שלה":
כוונת רש"י לבאר את ההבדל מבחינה מילולית בין דמי טָהֳרָה שהם דמים טהורים כי הם באו לה בימים שכל הדם שתראה הוא דם טהור, שהם שלושים ושלושה ימים לזכר ושישים וששה ימים לנקבה שמגיעים לה בתור יולדת, לבין ימי טָהֳרָהּ במפיק ה' ימי הטוהר שלה, והכוונה שבסיומם של ימי הטוהר שלה, כל דם שתראה הוא דם טמא "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא".
שאלה: ומה ההבדל בין בין טהרה עם האות ה' הראשונה בחטף פתח טָהֲרָה לבין טהרה האות ה' בחטף קמץ טָהֳרָה? ואיך נכון להגות את האות ה' בתפלת יוצר "וכולם פותחים את פיהם בקדושה וּבְטָהֲרָה" בהיגוי פתח, או בקדושה וּבְטָהֳרָה בהיגוי חולם? ומה ההבדל בין שניהם מבחינה מילולית?
תשובה: וּבְטָהֳרָה בחטף-קמץ, נהגית כחולם, וזהו שם עצם, והכוונה היא "במצב של טהרה". וזוהי צורת הניקוד המקובלת בסידורים המדויקים, המתארת את האופן שבו המלאכים פותחים את פיהם מתוך קדושה ומתוך טהרה. ואילו המלה טָהֲרָה בחטף-פתח, שנהגית כפתח, זוהי צורת הפועל בבניין התפעל ומשמעותה "היא טיהרה את עצמה". ולא זו בלבד שאין לה שום משמעות בצירוף ו' החיבור וּבְטָהֲרָה, אלא גם אינה מתארת את מצב הקדושה של המלאכים.
שאלה: בברכת "השכיבנו… והסר מעלנו מכת אויב … חולי צרה". האם מלת "חולי" נהגית מלעיל או מלרע?
תשובה: בסידורים הספרדים היא נהגית מלעיל. וכן בתורה נזכר חֹלי מלעיל במלים "והסיר ה' ממך כל חֹלי" דברים ז, טו. אבל בדברים כח, סא מלת חלי נהגית מלרע בפסוק "גם כל חֳלי וכל מכה“. ומצאתי עוד פסוק אחד בישעיהו שהיא נהגית מלעיל ושנים בירמיהו שהיא נהגית מלרע. ודקדקתי בכל הפסוקים ומצאתי שהחילוק ביניהם הוא בצורת הניקוד. אלו שמלעיל הם בחולם חסר, ואלה שמלרע הם בחטף קמץ. ואני נהגתי כל ימי להגות מלה זו מלרע אף על פי שבתפלת השכיבנו היא מנוקדת בחולם חסר. ואמנם מתוך תפלתו של אחי היקר הרב איתן שמואל שיחי‘ שכשהיה חזן הגה מלה זו מלעיל, נתעוררתי לפשפש בהגייתי ולבדוק מי משתי ההגיות צודקת, ומשחקרתי נושא זה גיליתי שוני זה שבין שתי צורות הניקוד. ומכיון שאין הבדל מהותי בהבנתן, מעניין לחקור איך נוקדה מלה זו במקורה אם בחולם חסר או בחטף קמץ.
ונ"ל שיש הבדל ביניהם שהמלה חֹלִי בחולם חסר מלעיל מדברת על מחלה מסויימת. כמו "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ" (דברים ז, טו). וכן "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי" (ישעיהו נג, ג). אבל המלה חֳלִי בחטף קמץ שנהגית מלרע אינה מתמקדת במחלה מסויימת אלא בכל כאב המחלה את האדם באופן זמני כמו גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה" (דברים כח, סא). וכן "חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה" (ירמיהו ו, ז) וכן "וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ" (ירמיהו י, יט).
שאלה: כיצד הוגים את אותיות השימוש "מ.ש.ה." בראש המלה כשאחריהם שם ה' כגון מא-להים, שה', הא-להים?
תשובה: הכלל הוא: "משה מוציא" – רמז לכלל זה ממשה שהוציאם ממצרים והכי פירושו:
"משה מוציא" – כאשר אותיות "מ.ש.ה." באות בראש שם א-להות או אדנות האות אלף נרגשת במבטא. כגון מא-להים, שה', הא-להים. יוצא מן הכלל במקרא הוא "הַֽיהֹוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן" (ירמיהו ח, יט) שפותח באות ה', ואין האות אלף נרגשת במבטא.
שאלה: כיצד הוגים את אותיות השימוש "ו.כ.ל.ב." בראש המלה כשאחריהם שם ה' כגון כאלהינו, לא-להים, בה', וה'?
תשובה: הכלל הוא "וכלב מכניס" – אותיות "ו.כ.ל.ב." הבאות בראש א-להות או אדנות, אין האות א' מבוטאת, אלא היא נסתרת. אין כאלהינו, כאדונינו, לא-להים, בה', וה'. (ע"ה פ"ה). עוד כתב שם שישנן שבעה יוצאים מן הכלל במקרא שבהן הא' נרגשת ולא הזכירן.
רשימת החקירות והשאלות
חקירה: איך נכון להגות את הפתח שבסוף המלה במלים המסתיימות באותיות הח"ע הנקודות בפתח. כגון רֵיחַ, נִחוֹחַ, יָדוּעַ, מַדּוּעַ, שָבוּעַ, תָמוּהַּ, נוֹסֵעַ, פוֹרֵחַ. גבוה, שוקע, נחוח, ריע?
חקירה: אותה השאלה בסגנון אחר. המלים כמו רֵיחַ, נִחוֹחַ, יָדוּעַ, מַדּוּעַ, שָבוּעַ, תָמוּהַּ, נוֹסֵעַ, פוֹרֵחַ. איך נכון להגות את הפתח שבסוף המלה?
חקירה: האם ראוי להגות את המלה הארמית "עלמיא" מלעיל או מלרע?
חקירה: האם נכון לומר, רבקה נתנה תפוח "אל אברהם", או שצריך לומר "לאברהם"?
שאלה: בהזכרת "משּיב הרוח" (ש' דגושה) האם חובה להדגיש את האות ש'? ומה ההבדל בין אם המלה משּיב דגושה לבין "משיב הרוח" (ש' רפה)? אותה השאלה נוגעת גם בהיגוי המלה "ישּב" בפסוק "ישּב רוחו יזלו מים".
שאלה: איך הוגים את האות א' החטף פתח שבמלה כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְיָ֔ (במדבר כד, ו) ומה פירוש המלה?
שאלה: האם נכון לומר וְשִׁבְחֲךָ א-להינו מפינו לא ימוש…. או וּשְׁבַחֲךָ וכו'?
שאלה: "גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה", וכן כל "הַֽלְוִיִּ֔ם" שבמקרא, "אֶֽסְפָה־לִּ֞י" שהשוא בהן אחרי תנועה קטנה האם הם הגויים כשוא נע או כשוא נח? ומדוע?
שאלה: איך נכון להגות את השוא בראש מלה הבא אחרי מקף "מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים"? האם האות ש' במלה "שְׁתֵּ֞י" בשוא נח או נע? ומדוע?
שאלה: האם השוא שבאות ש' במלה "וּֽשְׁלַח-לי עצי ארזים“ שיש מקף המחבר את שתי המלים, הוא שוא נח או נע כדין שוא אחרי מתג וכן וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר (בראשית א, ה)?
שאלה: איך הוגים את הקמץ שקודם לחטף קמץ וכן את האות ע' שהיא בחטף קמץ, כמו במלים "יָֽעֳמַד־חַ֛י" (ויקרא טז, י) ובמלת "מָֽעֳמָ֛ד במרכבה" (מלכים א' כב, לה) וכן "מַֽה־תָּֽאֳר֔וֹ" (שמואל א' כח, יז) וכן "מעלות לכסא מָֽאֳחָזִ֔ים" (דה"י ב' ט, יח) וכן "כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם" (בראשית מג, טז)?
שאלה: האם נכון לומר ברכּות התורה, ברכּות השחר, ברכּות הנהנין עם כ' דגושה או רפויה? והאם האות ב' היא בחיריק ואחריה שוא, או שהיא בשוא ואחריה קמץ?
שאלה: האם צריך להגות בברכות התורה "אשר נתן לנו", וכן "אשר בחר בנו", מלעיל או מלרע, ומהו הכלל בזה?
שאלה: בכל "הַֽלְלוּיָֽהּ", האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
שאלה: בברכת אתה חונן "וחָנֵּנו מאתך"…. האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
שאלה: בברכת השיבנו אבינו "וקָֽרְבנו מלכנו"…. האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
שאלה: בברכת ראה נא בענינו "בעָנְיֵֽנו"…. האם הגיית הקמץ היא כפתח או כחולם?
שאלה: בברכת "מודים" – "הטוב כי לא כלו רחמך והמרחם כי לא תמו חסדך" איך הוגים את המלה "כלו" ואיך הוגים את המלה "תמו"?
שאלה: בברכת כהנים "יְבָֽרֶכְךָ", איך צריכים להגות את המלה הזו האם יבר-כך, יברכ-ך, או יב-רכך"? והאם הקמץ הוא קמץ גדול או קמץ קטן? והאם השוא באות כ' הוא שוא נע או שוא נח?
שאלה: בברכת "שים שלום" – "ברכנו אבינו כלנו כאחד". האם הקמץ במלה "בָרְכנו" קמץ קטן או קמץ גדול? והאם השוא שאחריו הוא שוא נח או שוא נע?
שאלה: מה ההבדל בין טהרה עם מפיק ה' לבין טהרה בלא מפיק ה'? ומה ההבדל בין שניהם מבחינה מילולית?
שאלה: ומה ההבדל בין בין טהרה עם האות ה' הראשונה בחטף פתח טָהֲרָה לבין טהרה האות ה' בחטף קמץ טָהֳרָה? ואיך נכון להגות את האות ה' בתפלת יוצר "וכולם פותחים את פיהם בקדושה וּבְטָהֲרָה" בהיגוי פתח, או בקדושה וּבְטָהֳרָה בהיגוי חולם? ומה ההבדל בין שניהם מבחינה מילולית?
שאלה: בברכת "השכיבנו… והסר מעלנו מכת אויב … חולי צרה". האם מלת "חולי" נהגית מלעיל או מלרע?
שאלה: כיצד הוגים את אותיות השימוש "מ.ש.ה." בראש המלה כשאחריהם שם ה' כגון מא-להים, שה', הא-להים?
שאלה: כיצד הוגים את אותיות השימוש "ו.כ.ל.ב." בראש המלה כשאחריהם שם ה' כגון כאלהינו, לא-להים, בה', וה'?