פרק לה, א וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽם: ב שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽיהוָֹ֑ה כָּל־הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת:
צריך להבין מדוע צריך היה להקהיל את כל ישראל בכדי לצוותם על מצות השבת יותר מכל יתר מצוות התורה?
ונ"ל כי קודם בנית המשכן היו העם מזבחים ומקטרים בבמות, ובהשוואה לימינו כל במה היתה מעין ביכנ"ס קטן שאליו היו מתקבצים מנין מצומצם. וכיון שאחרי שהוקם המשכן נאסרו הבמות, לפיכך כולם היו צריכים להיות "ממברס" של ביכנ"ס אחד שהוא המשכן, ולכן בשעה זו אסף את כלם.
"שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒" וגו' וקשה שהרי תיעשה משמע מאליה, ומאידך הא כתיב "ששת ימים תעבוד"? ונראה שמשה צוה אותם באותו מעמד להתאסף לתפלה לא רק ביום השבת אלא גם בכל יום, ואם ישיבו לו שבכל יום אין להם פנאי מחמת העבודה, השיבם, אל לכם לדאוג, כי אם תתפללו יום יום המלאכה תיעשה מאליה. אבל ביום השביעי גם אם אין אתם מאמינים שהמלאכה נעשית מאליה באמצעות התפלה, מכל מקום חייבים אתם לקדש את השבת כי כל העושה בו מלאכה יומת.
ומיד לאחר שציוום להתכנס צוה אותם לשלם "דוז", דמי חבר. אך מיד כאשר שמעו שצריך לשלם נא' "ויצאו כל עדת בנ"י מלפני משה". משה לעומת זאת הודיעם שהוא לא ילך להתרים אף אחד שלא מרצונו אלא "כל נדיב לבו יביאה" וזו היתה שיטה מוצלחת ביותר כפי שמעידה התורה "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" וגו'. והביאו די והותר מעצמם עד שהחלו הגבאים להתלונן "מרבים העם להביא". ולמדנו מכאן שיטה מצויינת להתרמה, לגרום למוטיבציה חזקה אצל התורמים, ואז לתת להם לתרום מעצמם.
מדוע בחרה התורה לצוות דווקא במצות "הקהל" על השבת? פירש בעל הטורים "ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז שבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה". רמז זה אמר הרב ישראל סמט מפורש בתנ"ך בשאלת בעלה של השונמית "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?" משמע שביום השבת מובן היה שתלך. מכאן שמאז ומעולם נהגו ישראל להתקהל ביום השבת לצורך לימוד תורה ותפילה.
ולכאורה קשה מהו "אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽם", הרי צריך היה לומר "שלא לעשות אותם"? שהרי מדובר בל"ט מלאכות שהשתמשו בהם לבנית המשכן שלא יעשו את אותם המלאכות ביום השבת.
נ"ל שהכוונה לאלה הדברים שנאמרו בפ' תרומה ופ' תצוה בבנית המשכן שה' צוה לעשות אותם, הזהיר לבל יעשו אותם ביום השביעי, אלא בששת ימי החול בלבד.
א"נ הכוונה היא אשר צוה ה' לעשות אותם (ב)ששת ימי המעשה. ולהורות שיש מצוה מדאורייתא, לעבוד בששת הימים משום ישוב העולם, כי לא תהו בראה. וכן "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", וכן "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה וגו'", וכן ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות". ללמד שכשם שיש מצוה לשבות בשבת יש מצוה לעבוד בששת הימים, ולא עוד אלא שהמצוה לעבוד בששת הימים קדמה בתורה לשביתת השבת. וכן מצינו ברב הונא שהלכה כמותו שפסק באדם שהיה ישן במדבר וכשהתעורר לא ידע איזה יום היום. איך ישמור שבת? ימנה ששה ימים כנגד ששת ימי המעשה וישבות בשביעי.
ואוה"ח הק' פי‘ ”לעשות אותם“ להקהיל קהלות ברבים ולדרוש לפניהם ביום השבת והוסיף במה שכתוב "וביום השביעי יהיה לכם קדש", דבעינן "לכם", שיתן חלק גם לגופו, ולא יכין את שיעוריו ודרשותיו בשבת אלא בששת ימי המעשה. ובס' בן גרני, הרה"ג י"י דויטש קשר זאת למאי דאיתא בילקוט שמעוני, רמז ת"ח, "ויקהל משה, אמר הקב"ה למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הל' שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת". וזה שאמר להם משה זה שהקהלתי אתכם היום, זה בדבר ה'.
רש"י ז"ל דקדק לומר שמלת "ויקהל" היא מבנין הפעיל – שאינו אוסף אנשים בידים אלא הם נאספים עפ"י דבורו. ובלשון העברית המדוברת "הקהיל".
ראיתי בעלון פנינים בעריכת הרב יוסף ברגר שראה בס‘ ”כמוצא שלל רב“ בשם רבי דב בער רפפורט מעז‘יבוז‘ שהקשה בדיוקים מפרשת כי תשא פל“א פט“ו וכן מפרשת אמור פכ“ג פ“ג שם כתוב ”שבת שבתון“. ואילו בפרשת יתרו פ“כ פ“ט וכן בפרשת ואתחנן פ“ה פי“ג לא נאמר ”שבת שבתון“ אלא ”וביום השביעי שבת“. ותירץ על פי מה שאמרה הגמ‘ ברכות לה: ”בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע“י אחרים“, שלגבי אלה שעושים את כל השבוע בבחינת שבת במה שלומדים תורה שזהו רצונו של מקום, אז השבת עצמה היא שבת שבתון. אבל לאלה שעובדים כל השבוע ואינם עושים רצונו של מקום, עבורם השבת היא רק שבת ולא שבת שבתון. ודייק זאת מהנא‘ בפ‘ ויקהל ”ששת ימים תיעשה מלאכה“ משמע ע“י אחרים ומיירי בעושים רצונו של מקום לכן נא‘ שם שבת שבתון אך בפ‘ ואתחנן שמפורש ”ששת ימים תעבוד“ מיירי באינם עושים רצונו של מקום לכן לגביהם וביום השביעי שבת, ולא שבת שבתון.
דבריו קשים לעיכול. שלדבריו כל אדם שנהנה מיגיע כפיו ולא חי מהצדקה כמו כל לומדי הכוללים למיניהם, אותם הוא מכנה אינם עושים רצונו של מקום, וזה היפך מוסר היהדות ונגד שיטת הרמב"ם.
"כל העושה בו מלאכה יומת" – ונ“ל שבמלה "מלאכה" יש רמז להרכב הדיינים שצריכים לשבת למשפט בסוגי הדין השונים. בכדי לדון דיני נפשות צריך סנהדרין של כ"ג שהם בגי' "אך" שבתוך המלה "מלאכה", ובצירוף שתי האותיות עצמם א' וכ'. וכפי שכ‘ הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ה ה"ב "אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה בין דיני נפשות של אדם בין דיני נפשות של בהמה" וגו'. וב"ד הגדול היה של ע"א, בגי' "מלא" שבתוך המלה "מלאכה", כדאיתא ברמב"ם שם פ"א ה"ג "כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן, קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד". "א-להים נצב בעדת א-ל" – כשנצרף למלה "א-להים" שהוא בגי‘ פ"ו עוד י' שנקראו עדה, נקבל צ"ו כמנין "מלאכה". וכידוע א-להים הכוונה לדיינים והפחות שבהם ג' דיינים.
ג לֹֽא־תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת: ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לֵאמֹֽר:
מהו לאמר? פי' הרה"ג י"י דויטש בספרו בן גרני שכמו במסדר צבאי רב ממדים שאין הכל יכולים לשמוע את קולו של המפקד, וכל השומע צריך לחזור בקול רם על הפקודה בכדי שישמעו אלה הרחוקים ממנו וגם הם יאמרוה בקול רם לוודא ששמעו נכון, גם בכאן כל השומע היה צריך לומר בקול רם "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר". ונ"ל שזה המקור למה שנהוג בקהילות של השחורים בכנסיותיהם, לחזור על מלות המפתח של המטיף בקול רם.
ה קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָֹ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: ו וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: ז וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: ח וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: ט וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן: י וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה: יא אֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָֽהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו: יב אֶת־הָֽאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ: יג אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים: יד וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵֽרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר: טו וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֨רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן: טז אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ: יז אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶֽחָצֵֽר:
אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ – מכאן הוכיח רש"י ש"חצר" הוא לשון זכר וגם לשון נקבה. ולי נראה שאין מכאן ראיה. שכן "עמודיו" בלשון זכר מדבר על קלעי החצר, ואדניה בלשון נקבה של החצר. ולעולם חצר היא לשון נקבה. ואין להקשות שהיה צריך לומר את עמודיהם בלשון רבים ולא בלשון יחיד. שכן כל קלע צריך היה להיות קשור תחילה לעמוד שהיה תקוע באדמה, ואחר כך היה צריך להיות קשור למסך שער החצר. נמצא את עמודיו של כל קלע שהיה העמוד תקוע באדמה והקלע קשור בו ובמסך שער החצר שהיא מטרתו ולכן נקראו קלעי החצר ולא קלעי העמודים.
יח אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵֽיתְרֵיהֶֽם:
הקשה הרב ליסבון בשנת ה'תשנ"ז בשם הרבי מדוע קרא לכל האומנים שעסקו בעבודות המשכן "חכמי לב", ולא קראם אומנים? ונראה לו הטעם להראות שאותם דברים "אשר צוה ה'", צריכים להעשות לא רק באומנות מבחינת העשיה, אלא גם מבחינת הכוונה לכוין למטרה שבשלם נצטוו, ולזה צריך בדוקא חכמי לב, ולא סתם אמנים בעלי שכל.
והשווה זה למה שאמרה הגמ' בברכות נ"ה. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים. אמר לו שמא בצל אל היית וידעת. אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא שמות ל"ה וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם משלי ג', ה בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב משלי ג', בדעתו תהומות נבקעו. אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר דניאל ב', יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה, אתון מהתם מתניתון לה, אנן מהכא מתנינן לה דכתיב שמות ל"א ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".
דלכאורה יש לשאול במה חולקים רבי יוחנן ורבי אבהו? ומה איכפת לנו מאיזה פסוק לומדים את אותו ענין? ונראה שמחלוקתם היא שלדעת ר"י חשיבותו של בצלאל היתה בחכמתו השכלית שהיה בעל אמנות שאין שני לו. ואילו לרבי אבהו חכמתו נבעה מזה שהיה חכם לב, שזה בא מתכונתו האישית, ולכן נתתי לו חכמה.
ומהי אותה חכמת לב שהיתה נחוצה בענין היתדות לתקעם בארץ כדי שלא ינועו ברוח? פירש הרבי מלובביץ פירוש נאה, ללמד כי אחרי שנבנה המשכן וכליו שהם הדברים החשובים בעצם חשיבותם, יש לדאוג להמשכיות ולשמירה שלא לאבדם ע"י שינועו ברוח. ומכאן רמז למחנכים את ילדי ישראל ומקנים להם תורה ומצוות, שיש להזהירם על כך שידאגו שהתורה והמצוות יהיו נחלת הילד ע"י זה שלא יתנו להם לרעות בשדות זרים שמא ינועו ברוח נכריה.
יט אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן: כ וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה: כא וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָֽדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהֹוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ: כב וַיָּבֹ֥אוּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַֽיהוָֹֽה: כג וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ: כד כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֨סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָֹ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָֽעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ: כה וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֨לֶת֙ וְאֶת־הָ֣אַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ: כו וְכָ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָֽעִזִּֽים: כז וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָֽאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן:
"והנשאם הביאו את אבני השהם" וגו'. רש"י ז"ל פי' כיון שנתאחרו הנשיאים להביא במלאכת המשכן נחסרה מהם אות י'. מה הקשר ביניהם? פי' הרה"ג י"י דויטש בספרו בן גרני שם עפ"י הנא‘ בגמ' מנחות כט: "כי בי-ה ה' צור עולמים – העוה"ב נברא באות י' והעוה"ז באות ה'". י' המסמלת את העוה"ב, עולם שאין בו שינוי ותמורה, י' עצמה, וגם המילוי שלה "וד", הם בגי' עשר. אבל האות ה' המסמלת את העוה"ז, עולם השינוי והתמורה נכתבת במילואה באחת משלושה דרכים: מילויה שוה לה – ה"ה; מילויה פחות ממנה – ה"א; מילויה יותר ממנה – ה"י; שינויים אלה מסמלים את העוה"ז. וכיון שהנשיאים המירו את שיטת האמת בכך שלא הביאו את מתנתם בתחילה, כפי שהיה צריך להיות, נחסרה מהם האות י' המסמלת את העולם הבא שאין בו שינוי ותמורה. ואף על פי שיש להשיב על דבריו, שכן הם לא המירו את שיטת האמת אלא פשוט לא היו זריזים במתנתם.
ואפרש על פי דרכו. מאחר שהנשיאים ביחס לשאר העם הם במעלה הגבוהה ביותר בישראל כמו שהעולם הבא הוא במעלה הגבוהה ביותר ביחס לעוה"ז, והם ביישו את מעלתם הגבוהה, נחסרה להם האות י' שייצגה את מעלתם.
עוד נראה לי על פי מה שכתב לפרש את הטעם בשינוי השמות של אברם ושרי. כיון שאברם ושרי היו הראשונים ליצור שינוי ותמורה בעוה"ז בכך שעמלו להכיר את הבורא ית' לכל העולם, היתה חסרה לכל אחד מהם האות ה' המסמלת את העוה"ז שיש בו שינוי ותמורה, לפיכך נוספה לאברם האות ה' ונקרא שמו אברהם, ונוספה לשרי האות ה' ונקרא שמה שרה. מאידך, לשרי היתה אות י' בשמה, ועתה נחסרה, כי עדיין לא הגיע זמנה. עד שבא יהושע והכניס את ישראל לארץ הנצחית שאין בה שינוי ותמורה. ורק אז נתווספה להושע האות י' שנלקחה משרי. "ויקרא משה להושע בן נון יהושע".
וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָֽאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן: הרה"ג י"י דויטש בספרו בן גרני פירש בשם אביו הגאון שבמשכן צוה הקב"ה להביא זהב וכסף ונחשת שהם מהדומם, וקרשים מהצומח, ותכלת וארגמן ותולעת שני והעורות מן החי כדי להעלותם למעלה ולדבקם בשרשם. ובעוה"ז לכסף ולזהב שהם מהדומם יש חשיבות ומעלה יותר מהשנים האחרים, משא"כ בעולם דקשוט. וכיון שאותם הביאו הנשיאים ולא ירדו לסוף דעת המקום נחסרה אות י' משמם שבה נברא עוה"ב, עולם האמת.
דרשתו נאה ושכרה בצידה. ואמנם לענ"ד לא היה שום חסרון במה שהביאו אלא אדרבא הם הביאו את הטוב ביותר שהם אבני האפוד והחושן שהיוו את הקשר בין רצון ה' ומשאלות העם דרך האורים ותומים. מלבד זה שרוב תרומת המשכן מכל העם היתה בדוקא מן הדומם שהם זהב וכסף ונחושת, שהם היקרים ביותר שראוי להביאם בתור תרומה לה'.
כח וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֨מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: כט כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֘ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַֽיהוָֹֽה: ל וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָֹ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: לא וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: לב וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: לג וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת: לד וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן: לה מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֘ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת:
פרק לו, א וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָֽהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל ׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַֽעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה: ב וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָֹ֛ה חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: ג וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל־הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַֽעֲשׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵ֠ם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר: ד וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָֽעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים: ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: ו וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּֽחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַֽעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא: ז וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר: ח וַיַּֽעֲשׂ֨וּ כָל־חֲכַם־לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב עָשָׂ֥ה אֹתָֽם: ט אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֨חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָֽאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת: י וַיְחַבֵּר֙ אֶת־חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָ֑ת וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חִבַּ֔ר אַחַ֖ת אֶל־אֶחָֽת:
יא וַיַּ֜עַשׂ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּמַּחְבָּ֑רֶת כֵּ֤ן עָשָׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית: יב חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עָשָׂה֘ בַּיְרִיעָ֣ה הָֽאֶחָת֒ וַֽחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עָשָׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָֽת: יג וַיַּ֕עַשׂ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וַיְחַבֵּ֨ר אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אַחַ֤ת אֶל־אַחַת֙ בַּקְּרָסִ֔ים וַיְהִ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד: יד וַיַּ֨עַשׂ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתָֽם: טו אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְאַרְבַּ֣ע אַמּ֔וֹת רֹ֖חַב הַיְרִיעָ֣ה הָֽאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת: טז וַיְחַבֵּ֛ר אֶת־חֲמֵ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָֽד: יז וַיַּ֜עַשׂ לֻֽלָאֹ֣ת חֲמִשִּׁ֗ים עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּֽיצֹנָ֖ה בַּמַּחְבָּ֑רֶת וַֽחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עָשָׂה֙ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַֽחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית: יח וַיַּ֛עַשׂ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים לְחַבֵּ֥ר אֶת־הָאֹ֖הֶל לִהְיֹ֥ת אֶחָֽד: יט וַיַּ֤עַשׂ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: כ וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹֽמְדִֽים: כא עֶ֥שֶׂר אַמֹּ֖ת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַֽחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָֽד: כב שְׁתֵּ֣י יָדֹ֗ת לַקֶּ֨רֶשׁ֙ הָֽאֶחָ֔ד מְשֻׁ֨לָּבֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָ֑ת כֵּ֣ן עָשָׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן: כג וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קְרָשִׁ֔ים לִפְאַ֖ת נֶ֥גֶב תֵּימָֽנָה: כד וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף עָשָׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקְּרָשִׁ֑ים שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָֽאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו: כה וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עָשָׂ֖ה עֶשְׂרִ֥ים קְרָשִֽׁים: כו וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָֽד: כז וּלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה עָשָׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים: כח וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ עָשָׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם: כט וְהָי֣וּ תֽוֹאֲמִם֘ מִלְּמַ֒טָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ אֶל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָֽאֶחָ֑ת כֵּ֚ן עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֖י הַמִּקְצֹעֹֽת: ל וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֤י אֲדָנִים֙ שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָֽד: לא וַיַּ֥עַשׂ בְּרִיחֵ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָֽאֶחָֽת: לב וַֽחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַֽחֲמִשָּׁ֤ה בְרִיחִם֙ לְקַרְשֵׁ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה: לג וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הַבְּרִ֣יחַ הַתִּיכֹ֑ן לִבְרֹ֨חַ֙ בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֔ים מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה: לד וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים צִפָּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹתָם֙ עָשָׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וַיְצַ֥ף אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב: לה וַיַּ֨עַשׂ֙ אֶת־הַפָּרֹ֔כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב עָשָׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים: לו וַיַּ֣עַשׂ לָ֗הּ אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וַיְצַפֵּ֣ם זָהָ֔ב וָֽוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וַיִּצֹ֣ק לָהֶ֔ם אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף: לז וַיַּ֤עַשׂ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם: לח וְאֶת־עַמּוּדָ֤יו חֲמִשָּׁה֙ וְאֶת־וָ֣וֵיהֶ֔ם וְצִפָּ֧ה רָֽאשֵׁיהֶ֛ם וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְאַדְנֵיהֶ֥ם חֲמִשָּׁ֖ה נְחֽשֶׁת:
פרק לז, א וַיַּ֧עַשׂ בְּצַלְאֵ֛ל אֶת־הָֽאָרֹ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֨צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ: ב וַיְצַפֵּ֛הוּ זָהָ֥ב טָה֖וֹר מִבַּ֣יִת וּמִח֑וּץ וַיַּ֥עַשׂ ל֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב: ג וַיִּצֹ֣ק ל֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּֽעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית: ד וַיַּ֥עַשׂ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם זָהָֽב: ה וַיָּבֵ֤א אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָֽאָרֹ֑ן לָשֵׂ֖את אֶת־הָֽאָרֹֽן: ו וַיַּ֥עַשׂ כַּפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֨צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ: ז וַיַּ֛עַשׂ שְׁנֵ֥י כְרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ עָשָׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת: ח כְּרוּב־אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת עָשָׂ֥ה אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים מִשְּׁנֵ֥י קְצוֹותָֽיו [קְצוֹתָֽיו] : ט וַיִּהְי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּֽרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹֽכֲכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת הָי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים: י וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַשֻּׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ: יא וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיַּ֥עַשׂ ל֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב: יב וַיַּ֨עַשׂ ל֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וַיַּ֧עַשׂ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב: יג וַיִּצֹ֣ק ל֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו: יד לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת הָי֖וּ הַטַּבָּעֹ֑ת בָּֽתִּים֙ לַבַּדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן: טו וַיַּ֤עַשׂ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם זָהָ֑ב לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן: טז וַיַּ֜עַשׂ אֶת־הַכֵּלִ֣ים ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַשֻּׁלְחָ֗ן אֶת־קְעָֽרֹתָ֤יו וְאֶת־כַּפֹּתָיו֙ וְאֵת֙ מְנַקִּיֹּתָ֔יו וְאֶ֨ת־הַקְּשָׂוֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֖ב טָהֽוֹר: יז וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָ֖ה זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה עָשָׂ֤ה אֶת־הַמְּנֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה הָיֽוּ: יח וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי: יט שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: כ וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ: כא וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֨שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִמֶּֽנָּה: כב כַּפְתֹּֽרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה הָי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר: כג וַיַּ֥עַשׂ אֶת־נֵֽרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר: כד כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר עָשָׂ֣ה אֹתָ֑הּ וְאֵ֖ת כָּל־כֵּלֶֽיהָ:
יש לשאול מדוע בשמות כה, לט מנוקדת האות כ‘ במלה ”ככר“ בפתח, כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה, ואילו בפסוק זה מנוקדת האות כ‘ במלה ”ככר“ בקמץ, כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ?
תשובה: נראה לעניות דעתי לבאר על פי מה שפירש רבינו בחיי, במלה ”אדני“ גבי לוט, לחלק בין אם היא קדש או חול. שאם האות ד' בקמץ היא קדש, ובפתח היא חול. והטעם כי בפתח היא נסמכת למלה שאחריה ואילו בקמץ היא עומדת בפני עצמה, ובכאן הם היפך הדברים שבפסוק הראשון שעדיין לא נעשתה המנורה היה זה ככר של זהב גולמי, ולכן כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ, האות כ' שבמלה "ככר" מנוקדת בפתח כי היא לא נסמכת למלה "זהב". ואילו בפסוק כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ מדובר שככר הזהב כבר עשוי במנורה ולכן האות כ' השניה שבמלה "ככר" מנוקדת בקמץ, כי היא נסמכת לזהב שהיא עצמיותה של המנורה.
כה וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹ֖רֶת עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּ֣ה אָרְכּוֹ֩ וְאַמָּ֨ה רָחְבּ֜וֹ רָב֗וּעַ וְאַמָּתַ֨יִם֙ קֹֽמָת֔וֹ מִמֶּ֖נּוּ הָי֥וּ קַרְנֹתָֽיו: כו וַיְצַ֨ף אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִֽירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וַיַּ֥עַשׂ ל֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב: כז וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב עָֽשָׂה־ל֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו עַ֖ל שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶֽם: כח וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם זָהָֽב: כט וַיַּ֜עַשׂ אֶת־שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ קֹ֔דֶשׁ וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים טָה֑וֹר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽחַ:
פרק לח, א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹֽמָתֽוֹ: ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת: ג וַיַּ֜עַשׂ אֶת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת: ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֨חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ: ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֹ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים: ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת: ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ: ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְח֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶֽחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּֽאַמָּֽה: י עַמּֽוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף: יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּֽוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף: יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּֽוּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף: יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה: יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּֽוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה: טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה: טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶֽחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר: יז וְהָֽאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֘ נְחֹ֒שֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָֽאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶֽחָצֵֽר: יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶֽחָצֵר֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֨חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶֽחָצֵֽר: יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָֽוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָֽאשֵׁיהֶ֛ם וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף: כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶֽחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת:
פרשת פקודי
פרק לח, כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:
אף על פי שאין הברכה שורה בדבר הספור ולא בדבר המנוי כאן אמרה התורה אלה פקודי. פה מותר לך לספור. כי הברכה תגדיל את הזכות ותסובב ברכה למרבה לתת למשכן. מדבריו למדנו שטוב למנות כסף של צדקה ולא שייך לחשוש בזה משום עין הרע. (אור החיים)
הרה"ג י"י דויטש בספרו בן גרני פירש שהלויים היו מסיטרא דגבורה וניתנו תחת פקודת הכהנים שהם מסיטרא דרחמי. והנה "אלה פקודי המשכן" בר"ת פ"ו בגי' א-להים שהיא מידת הדין וס"ת ס"ה שהם בגי' א-דני וגם שם זה מורה על מידת הדין. ונעשה מזה "משכן העדות" שראשי התיבות שלהם הוא מ"ה שהיא מידת הרחמים. הכיצד? כתב האריז"ל שהוא בגי' שם הוי"ה במילוי אלפין (יו"ד – כ'; ה"א – ו'; וא"ו – י"ג; ה"א – ו'; ֹבסך הכל מ"ה), והטעם כי "משכן העדות" אשר פקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר, נבנה לאחר שנשתעבדו הלויים לכהנים, ומשום כך גברה מידת הרחמים על מידת הדין.
"אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת" – המשכן משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל. ע"כ. והקשה הרב ליסבון בשם הרבי מדוע רמז רש"י בכאן על בית המקדש שיחרב פעמיים? ועוד, מדוע בשעה זו שמדבר על פקודי המשכן שהוא זמן שמחה רמז על החרבן? ולמה לא היה די שהמשכן הראשון ידבר על משכן ההוה והמשכן השני על בית המקדש? ולי קשה למה לא רמז על חרבנן של המשכן שבמדבר ועל משכן שילה? ותי' שרש"י ביאר שמלת "משכן" אינה משורש "שכינה", אלא משורש "משכון". לפיכך ראוי שירמוז לבית המקדש הקבוע, ובאותו זמן לימד על כל כלי המקדש שלא נהרסו ושלא נחרבו אלא הם עומדים וקיימים אי שם, והם ממושכנים עד לבניין הבית השלישי. והוסיף הרב ליסבון לקשר את זה לנשמות השמונה שנרצחו ע"י הטרוריסטים הארורים, שגם הם נתמשכנו, עד לתחית המתים, ושהם חיים וקיימים אצל בוראם.
ולי נראה שמיתתם בשבוע זה נרמזה בפרשתינו המדברת על מסירת דין וחשבון על כל פרט ופרט שנעשה במשכן, שנעשה בדיוק "כאשר צוה ה' את משה". גם הורי התלמידים הללו עברו את כל השלבים בבנית משכנם, הם הבנים שגידלו, וצעדו אתם בכל מהלך חייהם. ברגעים אלה הם נותנים דין וחשבון לפני בורא העולם על כל פרט ופרט בשלבי החינוך שהובילו אותם מאז הוולדם ועד לשלב שיא זה מבחינת התורה שרכשו, יראת שמים שהיה נסוך על פניהם, ואת עלית על כולנה אהבתם את ארץ ישראל, ומסירות נפשם בעד קדושתה, שרכשו בישיבת מרכז הרב, המשמשת מופת בבחינה זו של קוב"ה תורה וא"י חד הוא. והוא החוט המשולש שלא במהרה ינתק בתורת הרב קוק זצ"ל. וזה רמוז במלים "אלה פקודי המשכן משכן העדות", הוא משכנה של התורה, ופקודי המשכן הם רבנן ותלמידהון, אלה הראויים לבוא במניין עוסקי התורה. אשר פוקד על פי משה שכל פעולותם מכוונים ביחס להלכה כפי שנקבעה ע"י גדולי הפוסקים שהם בבחינת משה, וכל פרט ופרט במעשה המשכן בפרשה זו מסיים במלים "כאשר צוה ה' את משה" להורות שעשו ככל שנצטוו.
הפרשה מסיימת בפסוק "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל" אומר הרבי מלובביץ שפסוק זה בא ללמד על בני ישראל שהם נמצאים בתמידות במצב של נסיעה, ולא רק כאשר השכינה עליהם, כשהם עוסקים בתורה בתוך כותלי בית המדרש, אלא גם כאשר נעלה הענן מעליהם, כאשר השכינה אינה מסוככת עליהם, גם אז יסעו בני ישראל. בשבוע זה שמונה התלמידים האלה עלו בענן ה' שנעלה מעל משכן הישיבה, וכשם שחייב אדם לברך על הטובה כך חייב לברך על הרעה, ולהמשיך לנסוע הלאה וזהו שאמר יסעו בני ישראל בכל מסעיהם הן לטובה הן לרעה, כי רק ע"י לימוד ועסק התורה נזכה לגאולה שלמה בקרוב בימינו אמן.
”אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן“ – אומר הזהר הק‘ בשם ר‘ ייסא שלכאורה קשה מה התועלת במנין כל נדבות המשכן אחרי שכבר נבנה המשכן? ומסביר שכאשר עושים חשבון מתקיים אותו המעשה ועומד על מכונו. וגם בני ישראל כשם שהיה ברצונם לתת תרומות למשכן, כך היה להם גם חפץ בחשבון זה. ויש להבין איך מתקיים מעשה המשכן ע“י אותו החשבון?
ונ“ל להסביר שכשם שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין כי הדבר הנמנה אינו מתברך, ואינו מתרבה. כן הוא הדבר גם במנין תרומות המשכן. אלא שבמלאכת המשכן כל כלי צריך היה להעשות במידה מסויימת שקבעה התורה מן הזהב ומן הכסף ומן הנחושת וכיו“ב וכל הוספה היתה אסורה בו. לפיכך המנין חתם את קדושת התרומות בתור דבר בר קיימא בגדר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.
עוד נראה לי להסביר כיון שישראל בקשו לדעת את החשבון והיתה להם שמחה במה שנתנו, המנין חיזק וקיים את רצונם, ונתן גושפנקא למחשבתם הטהורה שבאותה נתינה, וכביכול בשל כך נכנסה רוח חיים בכל עבודת המשכן, והם קיבלו נחת מאותה נתינה.
ומכיון שבנין המשכן היה בבחינת בריאת העולם כמו שמפורט במקום אחר, ממילא המנין שהיה אחרי שסיימו את בנית המשכן שווה היה לשבת שהיתה בסיום מלאכת הבריאה, שם נא‘ ”וביום השביעי שבת וינפש“, שבכל ששת ימי המעשה ברא הקב“ה את גופו של העולם וכאשר נכנסה השבת, "וינפש", היתה נחת רוח להקב“ה מכל אשר עשה בששת ימי המעשה. ובכך הפיח הקב"ה נפש חיה בכל מעשה הבריאה. כיוצא בזה מנין כל התרומות ופירוט היאך נעשו מהם המקדש וכליו בסיום מלאכת המשכן, היו בבחינת "וינפש" לישראל, היה להם נחת רוח מכל אשר השיגה תרומתם בבנית המשכן ובכך נכנסה רוח חיים בכל כלי המשכן. אין "רוח חיים" זו אלא השמחה הפנימית והעונג הרוחני של נשמת כל התורמים למלאכת המשכן.
ונראה להוסיף שזה שהמשכן הוא מעין בריאת העולם בזעיר אנפין הוא מבחינה גשמית, אבל מבחינת הקדושה, העולם כלו נברא בזעיר אנפין ביחס למשכן. שהרי במשכן היתה קדושה עצומה ע“י צמצום השראת שכינתו ית‘ בתוכו משא“כ בכל הבריאה, שאעפ"י שכל הבריאה היא מעשה ידיו ית‘, אבל לא השרה עליה את שכינתו באופן כה מצומצם ומרוכז. ועוד, שהרי לא נברא העולם אלא בשביל ישראל בתור אומה ובזכות יחידי הסגולה שבתוכה שהם אבות ואמהות האומה ובזכות התורה הקדושה.
יום השבת הוא הזמן לערוך חשבון נפש, שהמלה "שבת" מלבד זה שהיא משורש "שביתה", היא גם טומנת בשרשה את הרעיון של "תשובה", "שיבה" וחזרה למקורות, לזמן שקודם החטא. הנפש הגשמית שובתת מענייני עוה"ז, בכדי שתוכל לעשות חשבון הנפש עם בוראה, ולשוב ברוחה אל מקורה הרוחני אחרי שבוע עמוס של גשמיות ורוחניות מהולים זה בזה. תפקידו של חשבון הנפש שעל ידו זוכה האדם שיהיה קיום בכל מה שעשה ברוחניותו בששת ימי המעשה. והבא ליטהר מסייעין בידו להתגבר עוד יותר בשבוע שאחריו. ולכן נקרא ”שבת“ משורש של תשובה כי אז הנשמה כביכול מקבלת השראה מהמקור ממנו חוצבה דרך הנשמה היתירה שאדם זוכה אליה ביום השבת.
זוהר – פרשת פקודי – עמודים א' – כ'
שאלה: אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד עפ"י משה. לשם מה צריך היה משה למנות כל כלי בשמו וממה היה עשוי, מזהב, מכסף או מנחושת ומנין כל העשוי למלאכת הקדש?
תשובה א': השיב רבי חייא ע"ד הנא' כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ונא' המשלח מעיינים בנחלים. שידוע שמדבר בנחלים העליונים הקדושים – המלאים שפע רב מטובו ית' שמהם יורד השפע אל הים הגדול וממנו נמשך השפע לכל דבר ודבר בעולם בשמו הידוע לו. ואחרי שיורד השפע מהנחלים אל הים הגדול באופן כללי, יורד השפע באופן פרטי וישיר מאותם נחלים לדברים שבקדושה למטה, ולא דרך הים הגדול. וכיון שנא' בישעיהו מ, כו שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: לכן צריך לקרוא בשם לכל כלי וכלי מכלי המשכן בדיוק כמו שלכל נשפע אחר בעולם יש שם ידוע. נמצא כי השפע היורד למשכן יורד ישירות מלמעלה ואילו כל הנשפעים האחרים בעולם מקבלים שפעם דרך הים הגדול.
תשובה ב': השיב רבי יוסי ע"ד הנא' "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" – זהו האור שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא. "פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" – באותו האור מגין הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז נגד כל בני האדם, ומרים אותם על נס, ובגין אותם צדיקים מגין הקב"ה על העולם. וזהו שנ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אותיות באברהם. פי' שגניזת האור לצדיקים לעתיד לבוא, תרתי משמע. לצדיקים בעוה"ב, וגם לצדיקים העתידים להוולד בעוה"ז, שהמתין הקב"ה עם אותו אור עד שיוולד אותו צדיק החוסה תחת צלו, הוא אברהם, שבגינו ובזכותו קיימים כל בני העולם. נמצאת למד שהצדיק מקבל שפע הארה ישיר מלמעלה ואילו כל העולם מקבלים שפעם דרך הצדיק ובזכותו. ודרשה זו דומה למה שדרש רבי חייא לעיל.
וכיון שהתקין הקב"ה בעולמו הכל בחשבון מדוייק שנא' אלה תולדות השמים והארץ (משמע אלה בדיוק) כמו כן צוה למנות כנגדם את פקודי המשכן שנא' אלה פקודי המשכן, שגם הם בחשבון מדוייק וגם הם נבנו זה לעומת זה באומנותו ית' וגם עליהם שורה אותו אור גנוז.
ומה בין זה לזה? אלא שכל העולם נזונים בזכות אברהם ואילו המשכן נזון בזכותו של משה וזהו שנ' אשר פקד עפ"י משה. צא וראה שבנית המשכן כמו העולם התחילה בקו ימין שהוא בצלאל והקו השמאלי היה אהליאב, אך מי היה זה שהקים את המשכן? הקו האמצעי שהוא משה שעמד ביניהם. נמצא שהמשכן הוא ייחודי והוא מייצג את צד הקדושה כנגד כל העולם.
עוד נראה לפרש בדבריו, שכשם שהקב"ה ייחד את אברהם הצדיק מכל העולם באותו אור גנוז, והיה אב המון גויים, ולכן כל העולם נזון בזכותו, באותה מידה ייחד הקב"ה את שמו על המשכן והשפיע הארתו עליו מאותו אור גנוז בזכותו של משה הצדיק.
ומה ההבדל בין אם האור מאיר בזכות אברהם או בזכות משה? אלא שאברהם איש החסד הוא קו ימין ובזכותו נזון כל העולם בקו החסד ואילולא זה לא היתה להם זכות קיום – נמצא שהם אוכלים נהמא דכיסופא. אבל ישראל אוכלים בזכות משה שהוא הקו האמצעי המסמל את רעיון בחירת הטוב מן הרע ע"י שמירת תורת משה וקיום המצות, שבהם זוכים לחיי עוה"ב. במשכן שורה השכינה בזכות שמירת התורה והמצוות, בזכות המעשים הטובים וקיום רצונו ית', ואילולא זה לא היתה שורה בו השכינה. המשכן נקרא משכן העדות כי בעצם העובדא שהקב"ה משרה שם שכינתו, זוהי עדות לכל העולם שעם ישראל דבק בו ית'. ישראל נזונים בזכות עצמם לפי מה שמגיע להם, ואינם אוכלים נהמא דכיסופא.
תשובה ג': השיב רבי אלעזר ע"ד מ"ש "וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק" (ישעיהו טז, ה) להורות שמרכבתו של הקב"ה הוכנה תחילה מהימין הנקרא חסד ורק אז ישב עליה באמת. והטעם כי כאשר המחשבה יוצאת ברצון ובשמחה, אותה שמחה משפיעה על המחשבה, וסולחת לעולם על חטאיהם. וזה לעומת זה, באותה מידה שכביכול היה זווג בעליונים, ומהם נולדו התחתונים מלכות בית דוד, בדיוק באותה מידה הוקם המשכן מצד החסד תחילה בדיוק כמו שהוקמה המרכבה העליונה. ולכן צריך היה למנותם כלי כלי כדי לקיימם על בוריין של אלו העליונים.
תשובה ד': השיב רבי שמעון עפ"י הנא' בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. שברא הקב"ה את העולם למטה בדיוקן העולם למעלה כדי לקשר עליונים ותחתונים. והקב"ה הסתכל בתורה, ובשם הקדוש שהוא כלל התורה, וברא את העולם. והעמיד אותו בג' רוחות בחכמה בתבונה ובדעת. כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו. ושלושה אלו רמוזים בפסוק זה. בראשית – בחכמה (ע"ד ראשית חכמה), ברא א-להים – בתבונה. (נ"ל לפרש משום שתחילת בריאתו של הקב"ה היתה של טוב ורע וההבחנה ביניהם וזה ענין התבונה להורות לבני האדם להתבונן ולהתרחק מן הרע שלמראה עין הוא נחמד להשכיל ויש בו הכח למשוך את האדם אל המות ואל הרע, אותה מידת כח ישנה גם מצד הטוב למשוך את האדם אל החיים ואל הטוב). את השמים – בדעת (נ"ל משום שנא' ומאותות השמים אל תחתו להורות שכל הבריאה תחת ממשלת כוכבים והמזלות אלא שיש כח ביד ישראל להתעלות מעל המזלות בכח התפלה ומעשים טובים, והיינו שנא' אין מזל לישראל וזהו ענין הדעת).
וזה לעומת זה, בשלושה אלה נבנה המשכן, דכתיב ואמלא אותו רוח א-להים. בחכמה בתבונה ובדעת. ושלושה אלה רמוזים גם בפסוק זה אלה פקודי המשכן – סוד החכמה (אולי כפי שפי' ר"א לעיל ע"ד אמרתי עולם חסד יבנה, והחכמה היא שנבנתה בימין תחילה). משכן העדות – סוד התבונה (אולי משום שרעיון העדות הוא להורות שעם ישראל דבוק בשכינה, והמשכן למטה מכוון כנגד המשכן למעלה). אשר פקד עפ"י משה – סוד הדעת. כיון שמשה לא ידע מעצמו איך להקים את המשכן עד שהראהו הקב"ה "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" – ומה הראה לו בהר? את המשכן של מעלה לפרטיו, ומשה ראה אותם באספקלריא שאינה מאירה כמו מתוך עששית. לפיכך משה התקשה לכוין בבנין המשכן כנגד משכן של מעלה עד שאמר לו הקב"ה אתה עשה את שלך ואני אעשה את שלי, ונחה דעתו של משה. וטעם המניין היה ע"ד והייתם נקיים מה' ומישראל, וכדי להרים על נס את נאמנותם של כל האומנים שעשו את מלאכת הקודש ברוח הקודש, ועל ידי המניין נראתה רוח הקודש לכל איש ישראל להווכח שכל החשבון היה בנאמנות עד הפרוטה האחרונה. וזהו שאמר כל הזהב העשוי למלאכה – פי' שלא נותר ממנו מאומה. ועוד שהיו גם מהסטרא אחרא כחות עליונים שדברו סרה נגד משה שלקח לעצמו מהנדבות ולכן צוה הי"ת למנות הכל ולהוציא מלבם כל חשש.
ובזה מתקשרים יפה שתי הפרשיות ויקהל עם פקודי כי בראש פ‘ ויקהל נזכרה השביתה ביום השבת ובפ‘ פקודי מוזכר ענין החשבון.
ובאמת גם יום בר המצוה הוא יום של חשבון שבו צריך הנער לחשב את כל המעשים הטובים שעשה במשך כל שנות חייו ולבנות עליהם את עתידו שיזהיר ויגדל להיות בן תורה לתפארת הוריו ומוריו היקרים. כי אם אינו עושה חשבון באופן קבוע, הרי הוא נותן לחיים ללכת מאליהם, ובמקום שהוא יהיה המוביל, נותן הוא לחיים להוביל אותו. וזהו סודו של חשבון הנפש, שע“י החשבון זוכה האדם לבדוק את מה שעשה בעבר, לשמוח על המצוות והמעשים הטובים ולתת להם קיום בנשמתו, ולהצטער על העבירות והמעשים הרעים ולשוב מהם.
זאת ועוד, כשם שששת ימי המעשה הם בבחינת ימי הכנה ליום שבת ומי שלא טרח קודם השבת מה יאכל בשבת? כך בדיוק הוא היחס של הבחור שהגיע למצוות שכל י“ג השנים לא היו אלא בבחינת הכנה ליום הנפלא הזה שבין רגע הוא נהפך מילד שפטור מהמצוות, לגדול המחוייב בכל המצוות. וכיון שטרח בתורה ובמעשים הטובים בי“ג השנים, עכשיו מתוך שמחה זוכה הוא להתגברות מיוחדת של כל הכחות הרוחניים שלו, ויום זה הוא בבחינת שבת עבורו.
ידועה המחלוקת אם אומרים תחנון ביום שאדם חוגג בר מצוה או לא. וראיתי למי שכתב שאין יסוד וסמך לאלה שלא אומרים תחנון. ולעניות דעתי נראה שכיון שיום בר המצוה הוא יום שכביכול נמחלו כל עוונותיו שהיו לו בקטנותו במה גרע מחתן, שהרי גם הוא כאיש חדש ואם הוא תלמיד חכם ומצטיין במעשיו התרומיות בודאי שיש לשמוח עמו בשמחתו ולפטור את הצבור מאמירת תחנון.
כב וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
שבת פרשת פקודי – ר"ח אדר ב' שנת תשס"ח למחרת הפיגוע הנתעב בישיבת מרכז הרב ברצח של שמונה תלמידים קדושים ובפציעתם של עשרות תלמידים נוספים ע"י שני מחבלים נתעבים כאשר אחד מהם ירה למעלה משש מאות כדורים במטרה לרצוח ישירות לכל עבר.
הרב שמעון בעדני מראשי ש"ס שנתבקש לחוות את דעתו בשאלה מה חשוב יותר מדינת ישראל או הישיבות, השיב שהישיבות חשובות יותר והוסיף שזוהי גם דעתו של הרב אלישיב.
ולענ"ד יש ללמוד איפכא מרש"י בפרשת השבוע במהות שמו של בצלאל וז"ל: "ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה – אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים". ע"כ.
הישיבות הם כלי הקדש והמדינה היא המשכן שלהם, שהרי בלעדי המדינה לא היו מאות ואולי אפי' אלפי ישיבות, ולא היתה התורה כ"כ נפוצה כמו היום. ואל תשיבני שישנם ישיבות בכל העולם, שהרי אין שום מקום בעולם שבו בוקעת התורה מפי מאות ואלפי תלמידים כמו במדינת ישראל. זאת ועוד, שהמדינה מממנת את חלק מהכנסתם של כמעט כל האברכים במדינה.
כג וְאִתּ֗וֹ אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֨לֶת֙ וּבָ֣אַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ: כד כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: כה וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶ֩לֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַֽחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:
”וכסף פקודי העדה מאת ככר“ מפרש דעת זקנים ”להגיד לך שכסף מנין העדה עולה למנין זה כאשר היה צריך למלאכת המשכן בצמצום“. ויש להבין מה טמון באמתחתו של פירוש יקר זה? ומה איכפת לנו מזה שהיה המנין בריוח או בצמצום?
לענ“ד נראה לפרש שעצם הענין שמנין זה היה בצמצום בא ללמד שהמשכן בא לכפר על כל אחד ואחד מבני ישראל במצומצם, ענין המורה על השגחה פרטית מחד, ועל חשיבותו של כל יהודי ויהודי שבלעדיו היה נחסר למלאכת הקודש. עוד למדנו מזה שכל אחד ואחד מבני ישראל ללא יוצא מן הכלל נתן את תרומתו כנדרש וזה דבר פלא. שהרי אילו היה חסר הזהב של אחד מבני ישראל, ממילא היה נחסר זהב למלאכת המשכן לפי תרומתו של אותו אדם. מאידך, אם מנין בני ישראל היה פחות מהמנין הידוע הרי ממילא היו זקוקים לפחות זהב כדי להשלים את מלאכת הקודש.
כו בּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָֽעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: כז וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן: כח וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַֽחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָֽעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָֽאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם: כט וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל: ל וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ: לא וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר סָבִֽיב:
ואת אדני החצר – תרגם יונתן ואת חומרי דרתא. ובפירוש יונתן כתב שחומרי הוא התרגום של יתידות.
פירושו קשה, שבתרגום הוא מתרגם אדנים ולא יתידות. וחומרי הוא אדנים. ויתכן שאדנים ויתדות שווים אלא שיש לכל אחד מהם שימוש קצת שונה.
פרק לט, א וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵֽי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּֽעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
פירש אור החיים "כאשר צוה ה' את משה. עוד נראה לפי מה שקדם לנו כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה ולא נכתב בתורה אלא מיעוט וכו' ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים ואלה יעשו בכוונת הלב ובשכליות הנעלם ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט כאשר צוה ה' את משה פירוש בעל פה ואינו מפורש בתורה לצד יקרת הדבר.
ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המופעל והמושכל מושלל מהתקבל מקצתו בבחינת ההפעל ומקצתו גם מבחינת הנדבר כי רחוק הוא בב' הדרגות, וקצת רמז ה' בנפעל נראה ואינו נראה בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם התגין ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו ונגלה למשה בסיני פלאי פלאות, וצא ולמד מדרשת ר' עקיבא (סנהדרין ק"ו) ג' מאות הלכות בעליונו של למ"ד, המה ראו מעשה ה', והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן כי עשאוהו כאשר צוה ה' את משה ככל נפלאות אשר יכוין עליהם". עכ"ל אוה"ח הקדוש.
מאחר שדבריו עמוקים והם בכלל "והמשכיל יבין" ואנכי בער לא אדע, אשתדל בכ"ז לרדת לעומק דבריו. רוצה לומר שהמכתב שהם הדברים הכתובים כפשוטם הם בכלל המופעל, שנעשתה בו כבר הפעולה מלמעלה מבחינת המעשה אבל המושכל הוא הבחינה של פנימיות המצוה שלא נכתבה בפירוש מלה במלה בתורה אבל קבלה משה בסיני והיא בכלל דברים שבעל פה בסוד הכתובים. וזה רמוז בנפעל שהוא בפועל במושג של "נראה ואינו נראה" שנראה הוא בפועל ואינו נראה הוא במחשבה. למשל בצורת האותיות והטעמים הם דברים שרואים ואינם נראים. רואים ליודעי ח"ן ואינם נראים לאיש הפשוט.
ב וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הָֽאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר: ג וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֘ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַֽעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֨לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַֽעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב: ד כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ־ל֖וֹ חֹֽבְרֹ֑ת עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹותָ֖יו [קְצוֹתָ֖יו] חֻבָּֽר: ה וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֘ כְּמַֽעֲשֵׂ֒הוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ו וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ז וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ח וַיַּ֧עַשׂ אֶת־הַחֹ֛שֶׁן מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב כְּמַֽעֲשֵׂ֣ה אֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר: ט רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת־הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אָרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל: י וַיְמַ֨לְאוּ־ב֔וֹ אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָֽאֶחָֽד: יא וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם: יב וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה: יג וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצֹ֥ת זָהָ֖ב בְּמִלֻּֽאֹתָֽם: יד וְ֠הָֽאֲבָנִ֠ים עַל־שְׁמֹ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט: טו וַיַּֽעֲשׂ֧וּ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר: טז וַֽיַּֽעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֔ב וּשְׁתֵּ֖י טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַֽיִּתְּנ֗וּ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּעֹ֔ת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן: יז וַֽיִּתְּנ֗וּ שְׁתֵּי֙ הָֽעֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת עַל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן: יח וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת נָתְנ֖וּ עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצֹ֑ת וַֽיִּתְּנֻ֛ם עַל־כִּתְפֹ֥ת הָֽאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו: יט וַֽיַּֽעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֕ימוּ עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָֽאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה: כ וַֽיַּֽעֲשׂוּ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּעֹ֣ת זָהָב֒ וַֽיִּתְּנֻ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפֹ֨ת הָֽאֵפֹ֤ד מִלְּמַ֨טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֹֽד: כא וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַח֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָֽאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַח֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כב וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָֽאֵפֹ֖ד מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת: כג וּפִֽי־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ: כד וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר: כה וַֽיַּֽעֲשׂ֥וּ פַֽעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָֽרִמֹּנִ֗ים עַל־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָֽרִמֹּנִֽים: כו פַּֽעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּֽעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
נחלקו בדין זה רש"י והרמב"ן. שלדעת רש"י בתוך כל פעמון היה רימון, ואילו לדעת הרמב"ן היה פעמון בין שני רימונים וכן הלאה. שאל הרה"ג ישראל מאיר לאו למאי נפקא מינה. ותירץ שהרימון היה מלא והוא מסמל את הדור הישן שהוא מלא תורה וחכמה ואילו הפעמון מסמל את הדור החדש שהוא ריק וחלול. כאשר הפעמון נמצא בתוך הרימון הרי הוא יונק ממנו וזה כמובן עדיף מאשר הפעמון עומד מבחוץ. ודעת רש"י מפורשת בכתוב וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָֽרִמֹּנִ֗ים.
כז וַֽיַּֽעֲשׂ֛וּ אֶת־הַכָּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו: כח וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת־פַּֽאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת־מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר: כט וְֽאֶת־הָֽאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ל וַֽיַּֽעֲשׂ֛וּ אֶת־צִ֥יץ נֶֽזֶר־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה: לא וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: לב וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ:
פירש אור החיים "הגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו". וזה היפך ממה שנהוג בעולם השקר שיש אדם שחושב ומנסח נאומים של הנשיא, של ראש הממשלה, של אישי ציבור או של מנהלי מפעלים שונים, שנואמים בפני קהל ועדה של מאות ואלפי אנשים ואילו זה שהכין את הדברים לא נזכר שמו.
לג וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בְּרִיחָ֖ו [בְּרִיחָ֖יו] וְעַמֻּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו: לד וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַֽמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ: לה אֶת־אֲר֥וֹן הָֽעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת: לו אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים: לז אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת־נֵֽרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר: לח וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַֽח הָאֹֽהֶל: לט אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ: מ אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵֽיתָרָ֖יו וִיתֵֽדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מא אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן: מב כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָֽעֲבֹדָֽה: מג וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה:
פרק מ, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ג וְשַׂמְתָּ֣ שָׁ֔ם אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת וְסַכֹּתָ֥ עַל־הָֽאָרֹ֖ן אֶת־הַפָּרֹֽכֶת: ד וְהֵֽבֵאתָ֙ אֶת־הַשֻּׁלְחָ֔ן וְעָֽרַכְתָּ֖ אֶת־עֶרְכּ֑וֹ וְהֵֽבֵאתָ֙ אֶת־הַמְּנֹרָ֔ה וְהַֽעֲלֵיתָ֖ אֶת־נֵֽרֹתֶֽיהָ: ה וְנָֽתַתָּ֞ה אֶת־מִזְבַּ֤ח הַזָּהָב֙ לִקְטֹ֔רֶת לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן: ו וְנָ֣תַתָּ֔ה אֵ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה לִפְנֵ֕י פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֥ן אֹֽהֶל־מוֹעֵֽד: ז וְנָֽתַתָּ֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וְנָֽתַתָּ֥ שָׁ֖ם מָֽיִם: ח וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הֶֽחָצֵ֖ר סָבִ֑יב וְנָ֣תַתָּ֔ אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶֽחָצֵֽר: ט וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ: י וּמָֽשַׁחְתָּ֛ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְקִדַּשְׁתָּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהָיָ֥ה הַמִּזְבֵּ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִֽׁים: יא וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹתֽוֹ: יב וְהִקְרַבְתָּ֤ אֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָֽחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם: יג וְהִלְבַּשְׁתָּ֙ אֶֽת־אַ֣הֲרֹ֔ן אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַקֹּ֑דֶשׁ וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי: יד וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם כֻּתֳּנֹֽת: טו וּמָֽשַׁחְתָּ֣ אֹתָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר מָשַׁ֨חְתָּ֙ אֶת־אֲבִיהֶ֔ם וְכִֽהֲנ֖וּ לִ֑י וְ֠הָֽיְתָ֠ה לִהְיֹ֨ת לָהֶ֧ם מָשְׁחָתָ֛ם לִכְהֻנַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם: טז וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: יז וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן: יח וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו: יט וַיִּפְרֹ֤שׂ אֶת־הָאֹ֨הֶל֙ עַל־הַמִּשְׁכָּ֔ן וַיָּ֜שֶׂם אֶת־מִכְסֵ֥ה הָאֹ֛הֶל עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כ וַיִּקַּ֞ח וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הָֽעֵדֻת֙ אֶל־הָ֣אָרֹ֔ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַבַּדִּ֖ים עַל־הָֽאָרֹ֑ן וַיִּתֵּ֧ן אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָֽעְלָה:
הקשה הרה"ג י"י דויטש בספרו בן גרני כיון שהכפורת היא חלק מגוף הארון ואילו הבדים אינם אלה תשמישי הארון מדוע לא נתן את הכפורת תחילה ואח"כ את הבדים? ותי' כי הבדים רומזים לתומכי התורה בממונם ופי' עפ"י מה שכתב השל"ה הק' עה"פ "בטבעות הארון יהיו הבדים" שהם מחזיקי התורה, כמו שמצינו ביששכר וזבולון, ושמעון אחי עזריה. כי עזריה החזיקו בממון, נקרא על שמו. והגמ' בסוטה כא. מספרת על שבנה אחי הלל, שלא רצה להחזיק בידי הלל כשזה היה עני ואביון ועוסק בתורה, ורק אחרי שנעשה הלל נשיא בישראל רצה להשתתף עמו. יצאה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, כי אחרי שניתן כתר התורה על ראשו שוב אין הוא צריך למחזיקים.
כא וַיָּבֵ֣א אֶת־הָֽאָרֹן֘ אֶל־הַמִּשְׁכָּן֒ וַיָּ֗שֶׂם אֵ֚ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֔ךְ וַיָּ֕סֶךְ עַ֖ל אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כב וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת: כג וַיַּֽעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כד וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה: כה וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָֹה֑ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כו וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מִזְבַּ֥ח הַזָּהָ֖ב בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת: כז וַיַּקְטֵ֥ר עָלָ֖יו קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כח וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן: כט וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה שָׂ֕ם פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֣ן אֹֽהֶל־מוֹעֵ֑ד וַיַּ֣עַל עָלָ֗יו אֶת־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ל וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּתֵּ֥ן שָׁ֛מָּה מַ֖יִם לְרָחְצָֽה: לא וְרָֽחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם: לב בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וּבְקָרְבָתָ֛ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֖חַ יִרְחָ֑צוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
יש שואלים מדוע חזרה התורה בפרשת ויקהל פקודי לומר שעשו בני ישראל את מלאכת המשכן ”ככל אשר צוה ה' את משה“? שהרי התורה מצמצמת בכל מלה ומלה ובכל אות ואות עד שדינים רבים בתלמוד נלמדים מכל אות שהיא לכאורה מיותרת בתורה, וכן במשנה, ומדוע א"כ אריכות הדברים לומר שעשו כאשר צוה ה' את משה? ועוד שהרי היתה התורה יכולה לכתוב בקיצור ויעשו בני ישראל את המשכן ואת כל כליו. את הארון את המנורה ואת השלחן, את מזבח הזהב ואת מזבח הקטורת ואת כל כליהם כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל. כיו"ב ויעשו בני ישראל את בגדי אהרן ובניו וימשחם משה ויקדשם בשמן המשחה כאשר צוה ה' את משה?
הרב מוטי פלדמן מחב"ד בסידני אוסטרליה פירש שלמדנו מזה שאעפ"י שהם עשו ככל אשר צוה אותם באופן כללי, אבל חשיבותם היתה דוקא בזה שהם התמקדו על כל פרט ופרט. והרב ליסבון ביאר בשם הרבי זצ"ל שענין זה דומה לשאלה הידועה בחנוכת הנשיאים שנזכר שכל אחד מהנשיאים הביא את קרבנו ממש בשיא הדיוק כמו כל הנשיאים האחרים ומדוע א"כ צריכה היתה התורה לחזור שוב ושוב על מתנת כל אחד ואחד מהנשיאים? אלא שבאמת אינה דומה מתנת ראובן למתנת שמעון שבפנימיות הנתינה כל אחד מהם הביא את המתנה לפי כוונותיו הוא. ורק בהסתכלות הגשמית של מה שהובא היה נראה ששניהם הביאו את אותו הדבר. ולענ"ד אין זו תשובה שהרי מה שמעידה התורה הוא על נתינת אותם הדברים בשיא הדיוק, וכמובן שכל אחד הביא את מה שהביא לפי מראה עיניו ולפי מחשבתו.
ולענ"ד נראה הטעם משום הנא' בראשית הפרשה ששת ימים תעשה מלאכה, וכיון של"ט מלאכות נלמדו מל"ט מלאכות המשכן לפיכך חזרה התורה על כל אחד מהם בשביל השבת.
יתירה מזו, מעצם העובדה שכל מלאכה ממלאכות המשכן נכתבה בנפרד ובכוונה מיוחדת בעשייתה כאשר צוה ה' את משה, למדנו שמלאכת מחשבת אסרה תורה.
איתא במדרש תנחומא פ' וירא "שנו רבותינו בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה וכו' ר' יוחנן אמר כנגד י"ח ציוויים שבמשכן וכו' והן כאשר צוה ה' את משה י"ח פעמים".
וכשנמנה אותם נמצא י"ט פעמים ולא י"ח וזה מקומם: ח' פעמים בפ' בא; ב"פ בפ' צו; ב"פ בפ' שמיני פ"א בפ' אחרי; ובפ' אמור פעם אחת; פ' במדבר ג"פ; פ' בהעלותך ב"פ; ובפ' שלח לך פעם אחת; ונראה שמכאן רמוזה בתורה ברכת למינים ולמלשינים.
ונ“ל שהקשר הרעיוני שבין המלאכות שהיו במשכן שהתורה מפרטת כל פרט ופרט בהם שנעשה לא רק במעשה אלא גם בדבור ובמחשבה כך גם התפלות שאנחנו מתפללים יום יום צריכות להיות לא רק בדבור ובמעשה אלא כאשר צוה ה' את משה שיהיו בכונה הראויה שתיקנו אותן עזרא ובית דינו.
לג וַיָּ֣קֶם אֶת־הֶֽחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה: לד וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: לה וְלֹֽא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: לו וּבְהֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם: לז וְאִם־לֹ֥א יֵֽעָלֶ֖ה הֶֽעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָֽלֹתֽוֹ: לח כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהֹוָ֤ה עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם:
לכל פרשה יש בסופה מנין הפסוקים וסימנ"ך וכו‘. מדוע בפרשת פקודי אין מנין זה מופיע? נלענ"ד משום שהפרשה פותחת במלים "משכן המשכן", לרמז על שני מקדשים שנחרבו ולכן לא רצו לזכור מנין הפסוקים שבזאת הפרשה.
דרשות
פרשת ויקהל – שבת שקלים – שנת ה'תשנ"ה "נצח ישראל".
אלה מכם המשתתפים בשיעורי הקבוע ביום רביעי בלילה, בוודאי יודעים את כל פרטי ההלכות הנוגעות לד' הפרשיות שבראשן פרשת שקלים. עוד דיברנו בשיעורינו על כניסתו של חודש אדר בשבוע זה, שבשל כך אנחנו קוראים בשבת זו פרשה מיוחדת – שקלים.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – מדוע? אם משום גודל הנסים שהצילנו מהמן הרשע, הרי היינו צריכים לומר גם "משנכנס כסליו מרבים בשמחה", ו"משנכנס ניסן מרבים בשמחה", ומאי שנא אדר? ומה הקשר מבחינה רעיונית בין פרשת שקלים לחדש אדר,
נ“ל להסביר על דרך מה שהסבירה הגמ‘ במגילה את הפסוק "קיימו וקבלו עליהם". מה הם קבלו עליהם? מסבירה הגמ' שבמתן תורה כפה עליהם הר כגיגית וקבלו את התורה מיראה, אבל בחודש אדר חזרו וקבלוה מאהבה. לפיכך נראה בפשטות שזוהי סבת השמחה.
ואת הענין הזה רציתי ללבן, איך מגיע האדם לעבוד את ה' מאהבה? ומה הניע את היהודים לקבל עליהם את התורה מאהבה? נראה לפרש שלכל יהודי ישנו ניצוץ פנימי של הרצון להיות טוב, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולקיים את כל מצוותיו. אלא שהיצר הרע או איזה חבר רע, או חבורת אנשים חטאים מתגברים עליו ומסיתים אותו מהדרך הישרה. בכדי לעלות על המסלול הנכון, לגלות את הניצוץ הפנימי, ולהוציאו מן הכח אל הפועל, לעתים זקוק האדם למניע, להתעוררות, שהיא מעין זרם חשמלי שמרעיד את כל אבריו. לעתים ההתעוררות מגיעה לאדם בשעת אבלו ולעתים בעת צרה ליעקב כמו שקרה בשושן עם המן הרשע ובאירופה עם הצורר הנאצי ימ"ש. אלה הן דוגמאות של התעוררות הנובעת מהצד השלילי.
ואמנם ישנן גם סוגי התעוררות הנובעים מהצד החיובי, כגון להתנדב לארגוני הצלה, בקור חולים וכדו‘ או להיות גבאי ביהכנ"ס, להשתתף בשיעורי תורה או בשיחות מוסר וכדו‘, או שהאב מהווה דוגמה חיובית לבנו שמבקש ממנו לעזור לו בהבנת רש"י או הגמ' וכיו"ב. במקרים אלה המושג מצוה גוררת מצוה, הוא הגורם להיות עובד ה' מאהבה. שנוי איכותי זה משנה את אישיותו של האדם להנהיג את עצמו בצורה יותר חיובית מכמות שהיה. רעיון זה מוצא את ביטויו במחצית השקל, שמעורר את האדם לתרום מכספו לקדושה, שהרי מלא כל הארץ כבודו ואין לו ית' שום נחיצות לכספינו, אבל רצה הקב"ה בטובו שנתרום ונתנדב מרצוננו הטוב לתרומת המשכן, ולכן צוה על מחצית השקל. ומתי? דוקא בכניסה לחדש אדר, כי בחדש זה קבלנו את התורה מאהבה, מהתעוררות פנימית, ומרצון טוב.
בהקדימו את מחלוקתם של ר“א ור“י בר"ה י: בשאלה מתי נברא העולם? לר"א בתשרי נברא העולם, ולר' יהושע בניסן נברא העולם. שואל השפת אמת למאי נפקא מינה מתי נברא העולם? והסביר שלכל התחלה יש גם סוף. ובכדי לדעת את זמן הגאולה האחרונה, צריכים לדעת את תחילתה. והרי כידוע ישנם שני סוגי ראשי שנים. בתשרי הוא ר"ה שבו נברא העולם על כל יושביו. ואילו בניסן נאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". לכם – לעם ישראל. "היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך" ביציאת מצרים בחדש ניסן. וכשם שאלול, חודש התשובה, קדם לתשרי, כך גם אדר, חודש התשובה מאהבה, קדם לניסן. ומסביר השפת אמת שזהו הטעם שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, כי באדר עשו ישראל תשובה מאהבה.
פרשת ויקהל פקודי שבת פרשת החדש – אליהו שלוש
בקידוש של ערב שבת אנחנו מזכירים זכרון למעשה בראשית כי הוא יום תחילה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים. מה ענין יציאת מצרים לקידוש שבו אנחנו מקדשים את השבת משום שהקב"ה ברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי והוא זכר למעשה בראשית?
ועוד קשה שפ' השבוע דנה במלאכת המשכן והיא פותחת באיסור לחלל את השבת. מה ענין השבת לכאן?
ונ"ל לבאר שמאחר שאדה"ר חטא באכלו מעץ הדעת והכשיל את הבריאה המקורית של ששת ימי בראשית שמשכנה בגן עדן, משם גורש, מאז ועד היום אנחנו חיים בעולם התיקון של אותה בריאה. הנסיון הראשון לתיקון החטא באמצעות גרושו של האדם מגן עדן לא עלה בהצלחה שהרי כל העולם כמעט נמחה במי המבול. גם הנסיון השני בעולמו של נח שלאחר המבול נכשל, עד שזרחה שמשו של אברהם, וגם אברהם כשלעצמו לא היה ראוי לתקן את העולם במלכות שדי אבל הוא הכין לפחות רגל אחת להבטחת תחילתו של עולם התיקון מצידו, ולהבטחת עתידו כאב לאומה העברית בברית בין הבתרים אחר שעמד בעשרה נסיונות קשים שבראשם מסירות הנפש בעקדת יצחק בנו על גבי המזבח שתקעה יתד בל ימוט ברגל השניה במרכבת עולם התיקון. ורק משבא יעקב השלים את הרגל השלישית, והיתה המרכבה שלמה באמצעות י"ב שבטי י-ה שכולם היו ראויים ליישם את תחילתו של עולם התיקון שהחל מירידת בני ישראל למצרים. ואף על פי שגם נסיון זה לא צלח, שהרי לא השלימו בני ישראל במצרים את גזרת השעבוד של ארבע מאות שנה אלא יצאו מעבדות לחירות בטרם עת כעבור רד"ו שנים, ולא זו בלבד אלא גם לאחר קבלת התורה, עשו עגל זהב. מכל מקום את ק"ץ השנים הנותרות שמתוך ארבע מאות השנים שלא עבדו לפרעה במצרים עדיין הם משלמים במשך כל הגלויות שמאז ועד היום, ולפיכך גזרת השעבוד שנגזרה בברית בין הבתרים, והחלה בשעבוד מצרים, עדיין לא שלמה עד עבור ק"ץ השנים הידועות בשם "שעבוד מלכיות", מסיבה זו אין די להזכיר בקידוש של שבת זכר למעשה בראשית, אלא צריך לחבר אליו גם את עולם התיקון שבריאתו היא זכר ליציאת מצרים.
ובזה יתבאר גם מדוע פרשת השבוע פותחת באיסור לחלל את השבת תיכף לבנית המשכן שהרי בנית המשכן היא בריאת העולם בזעיר אנפין, שמסמלת את בריאת עולם התיקון, שכן היריעות הם בבחינת "נוטה שמים כיריעה" והמנורה היא כנגד בריאת האור וכן הלאה, וכשם שנח הקב"ה בשבת הראשונה של בריאת העולם, כך הוא מבקש מישראל שבונים את המשכן שגם הם ינוחו בשבת ממלאכת בנייתו של המשכן. ולכן כל ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת מדאורייתא נלמדו מל"ט המלאכות שנאסרו בשבת לעשותם במלאכת המשכן. ומאחר ששמירת השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, פותחת פרשת בנית משכן העדות בשמירת השבת. ונ"ל שלזה נתכוונה התורה בפרשת קדושים ובפרשת בהר באמרה "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" הרי הן שתי שבתות הבריאה. שבת בראשית שבה היתה בריאת העולם המקורי, ושבת המשכן שהיא בריאת עולם התיקון.
שנת תשס"א מהרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א
בשבת זו אנחנו מסיימים את ס' שמות, בו אנחנו קוראים על סיום הקמת המשכן. כ"כ בשבת זו אנחנו מוסיפים לקרוא את פרשת ”החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה“.
מעניין לציין שנאמרה עשייה מיוחדת לפרטיה לכל ענין מענייני המשכן. אבל לחמרי הגלם, שמהם נעשו כל ענייני המשכן, לא מצינו להם פרשה מיוחדת, מלבד הקרשים שכל עניינם נאמרו בה' הידיעה ”ועשית את הקרשים למשכן“, ”ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים“, ”ויעש את הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה“. ויש להבין מדוע כל מעשה הקרשים נכתבו בה' הידיעה?
רש"י ז"ל בפ' תרומה פכ"ו פט"ו מסביר "מהו הקרשים? מאותן העומדים ומיוחדים לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים. ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותם לעשות משכן במדבר מעצי שטים. ראו שיהיו מזומנים בידכם".
אברהם נטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם. כאשר נודע ליעקב שעוד בנו יוסף חי, וצוהו ית' "אל תירא מרדה מצרימה", "ואנכי אעלך גם עלה", והוא כבר ידע מברית בין הבתרים שבניו ישהו במצרים ארבע מאות שנה ואח"כ יגאלם ית' משעבוד מצרים, ויצטרכו לבנות משכן, לפיכך לא הלך למצרים בדרך הקצרה ובמהירות אלא סטה מן הדרך לילך לאותו אשל שנטע אברהם בכדי לעקור משם את אותם קרשים – אשל של ארזים שנטע סבו אברהם כדי ליקח אותם עמו לשתלם במצרים, כדי שיהיו מוכנים לבניו לבנית המשכן.
יונתן בן עוזיאל שהיה גדול תלמידיו של הלל הזקן וכל עוף שהיה פורח באויר מעליו היה נשרף בהבל פיו. וכשרצה לתרגם את הכתובים יצתה בת קול ואמרה מאן הוא דא דמגלי רזי? כי חששו מכך שהוא יגלה את הקץ. בתרגומו את הפסוק בפ' תרומה פכ"ו פכ"ח כותב "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה" כדלהלן: "ונגרא מציעאה בגו לוחיא משלביש מן סייפי לסייפי מן אילנא דינציב אברהם בבארה דשבע. וכד עברו ישראל ית ימא קטעו מלאכיא ית אילנא וטלקוהו לימא, והות טפי על אנפי מיא. והוה מלאכיא מכריז ואמר דין הוא אילנא דינציב אברהם בבירא דשבע, וצלי תמן בשום מימרא דה' ונסבוהי בני ישראל ועבדו מיניה נגרא מציעאה אורכיה שבעין אמין" וגו'.
ליונתן בן עזיאל היה קשה מהיכן לקחו עץ ארז כזה, באורך של שבעים אמה? והוא פתר את הדברים ברוח קדשו.
ולכאורה קשה, ישראל שחזו במדבר אותות ומופתים, אכלו מן ושתו מי באר ומוקפים היו בענני כבוד האם לא היה כביכול ית' יכול להמציא להם עצים לבנית המשכן? ולמה צריך היה יעקב לסחוב עמו את עצי הארזים למצרים?
ותי' הרה"ג לאו כי זהו המסר הנלמד מכאן, שהעצים האלה היו מיוחדים דוקא בשל העובדה שאברהם אבינו שתל אותם ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם. ורק עצים אלו ראויים היו לבנית המשכן. כי עצים אלו מהווים את ההמשך לדורות. מאותם שרשים ומאותם יסודות של אמונה נכון הוא להקים מזבח ולקרוא לו ה' א-ל עולם.
מספר אור חדש למור אבי עט"ר הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל
אבא זצ"ל בספרו הנפלא והמאיר בחידושיו "אור חדש" שפך אור חדש בעומדו על הסתירה לכאורה בין מה שציוה הקב"ה למשה לבנות משכן תחילה ואח"כ ציווהו על השבת "ושמרו בנ"י את השבת" ואילו משה הפך את הדברים וציום קודם על השבת. וביאר נפלא שישנם שני סוגים של קדושה. קדושת המקום וקדושת הזמן. המשכן ובימינו כל בתי הכנסת מסמלים את קדושת המקום ואילו השבת והמועדים מסמלים את קדושת הזמן. ורצה הקב"ה שעם ישראל יקדש את המקום ואת הזמן, בכדי שיהיו תולדות חייו קדושים וטהורים. והסיק שקדושת הזמן עדיפא על קדושת המקום בהיותה רוחנית ביחס לקדושת המקום שהוא גשמי. לפיכך קבע שהאדם שולט על קדושת המקום ואילו הזמן שולט על האדם. האדם מחליט ללכת לכותל או לבית הכנסת ולקבל שם השראה מקדושת המקום אבל כאשר מגיעה השבת אינה מבחינה במקום מסויים שהרי היא ככל יום אחר והמיוחד בה, שבציוויו ית' זהו יום מנוחה לעמו ישראל. לכן ציוה הקב"ה על המשכן תחילה שמשם יתעלה היהודי לחוש את קדושת השבת, ולכן גם ציוה שלא תידחה השבת מפני מלאכת המשכן שהרי קדושת הזמן עדיפא על קדושת המקום. משה לעומת זאת אמר אם אצוום תחילה על המשכן יבנו ארמון לתפארה ויעשו את העיקר לתפל לכן אצוום קודם על השבת ללמוד תורה ודעת א-להים ורק אז ידעו לקדש את המשכן.
מאידך נלענ"ד להשיב שיכול מאן דהו ללכת לכותל או לבית כנסת ולא להתפעל ממנו כלל. כמו כן כידוע ימי שבתות ומועדים באים והולכים ואינם משפיעים על בני אדם רבים שהיו צריכים לקבל רגש של קדושה מיוחד באותם זמנים. ומה הסיבה לכך? אין זאת אלא שהעיקר חסר מן הספר. ומהו העיקר? לשם כך מוכרחים להבין מהי קדושה, ואיך מקבל האדם קדושה? נראה לי שלצורך זה יש ללמוד מחיי היום יום ביחסים שבין אדם לחבירו ובין עובד למעבידו. ויותר מכך יש ללמוד זאת ממצות כבד את אביך ואת אמך. מה מקרב את בני האדם איש אל רעהו? הרצון להתקרב באופן שעושה האדם מעשים שנוחים לזולתו. יותר מזה העובד שרוצה להתקרב למעבידו עושה את מצות אדוניו באהבה ובשלמות, ולמעלה מזה בן מתקרב לאביו ולאמו מכח אהבתו אותם ועושה ככל אשר ידרשו ממנו מעל ומעבר לכחו. וזהו בדיוק מה שצריך האדם לעשות ביו אדם לקונו, לקיים את מצוותיו באהבה וקודם לכן ללמוד את תורתו בכדי לידע איך לקיימם כראוי, ובכך הוא זוכה לקרבת א-להים שנקראת "קדושה".
ומה גורם לאדם לרצות להתקרב לבורא ית'? אין זאת אלא התלקחות הניצוץ הרוחני שנמצא בקרבו. ומה גורם להתלקחותו? דבר זה שונה הוא אצל כל אחד ואחד. יש שניסי המלחמה השפיעו עליו או שניצל בנס מתאונה קטלנית, ויש שקרו לו ניסים פרטיים אחרים, ויש שנדר לעשות מצוה מסויימת אם יצליח במשימתו ועוד רבים מקרי הזמן.
ואחרי שהניצוץ מתלקח והאדם מתחיל להתקרב לבוראו בעשיית מצוותיו, מחפש האדם את המקומות שהשכינה שורה שם יותר ממקומות אחרים והוא מתרחק מהמקומות שהשכינה בורחת מהם. ובכך זוכה האדם להתפעל מקדושת המקום. וכן הוא הדבר בקדושת הזמן. כאשר מתחיל האדם לשמור שבת זוכה הוא ליהנות מאורה, ואם לא ישמור שבת לא יזכה ליהנות מאורה של שבת. נמצא שהוא במעשיו, דהיינו בלימוד תורה ובקיום המצוות, בעשית חסד איש את רעהו, שולט האדם לא רק על קדושת המקום אלא גם על קדושת הזמן. ומכל מקום כאשר מגיע האדם למדרגה זו נכונו דברי מור אבי עט"ר זצ"ל שהאדם שולט על קדושת המקום אבל קדושת הזמן שולטת עליו.