שאלה: האם קריאת שמע בוקר וערב מדאורייתא? ואם כן, מהיכן למדנו זאת? ואיזה חלק מקריאת שמע הוא מדאורייתא ואיזה רק מדרבנן? ונפקא מינא למשכימי קום המתפללים שחרית בעלות השחר, וכן למתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים, אם חייבים לקרוא שוב את קריאת שמע אחרי צאת הכוכבים, ואיזה חלק ממנה?
תשובה: היה נראה בפשיטות שהחיוב לקרוא את השמע בוקר וערב נובע מהפסוק "ובשכבך ובקומך" כדאיתא במתניתין דברכות ב. "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות". ובגמרא שם "תנא היכא קאי דקתני מאימתי …. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך" ופירש"י "אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה".
וכן איתא שם י. "בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים…." ע"כ. משמע שבין לב"ש בין לב"ה צריכים לקרוא את השמע, ומחלוקתם מתמקדת באופן עמידתם או שכיבתם בקריאתה.
ושם בדף יד. "בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן קל וחומר קריאת שמע דאורייתא פוסק, הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף אמר ליה פוסק ואין בכך כלום". משמע שהיה ברור להם שחובת קריאת שמע היא מדאורייתא.
וכן מפורש שם בדף טו. "רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר לא יצא עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא". ומכאן שגם לרבי יוסי היה ברור שחובת קריאת שמע היא מדאורייתא, ולכן ס"ל שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא.
מכל הנזכר לעיל מוכח בבירור שקריאת שמע היא חובה מדאורייתא. והשאלה היא היכן מצינו בתורה מצוה זו בלשון חיוב. ואפילו אם ישנה חובה כזו איזה חלק מקר"ש היא חובה מדאורייתא?
בגמרא שם יג: "תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה".
"אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן. טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה".
מדרבי יהודה הנשיא ומדבר קפרא ומדרבי שמעון ברבי ומדרבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב משמע שיצא ידי חובה בקריאת פסוק ראשון של שמע, ובהעברת ידו על עיניו. שבזה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים.
מאידך הרמב"ם בפ"א מהל' ק"ש ה"א כתב "פעמיים בכל יום קוראים ק"ש, שנאמר ובשכבך ובקומך וכו'. ומה הוא קורא, שלש פרשיות, ואלו הן, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ומקדימים לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצות. ואח"כ פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי זכירת כל המצות וכו'. וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע". עכ"ל. מדבריו נשמע לכאורה שהוא סובר שכל ג' הפרשיות מהווים את מה שנקרא "קריאת שמע".
ויש לחקור האם הרמב"ם סובר שיש חיוב מהתורה לקרוא את כל ג' פרשיות השמע בוקר וערב? ואם כן, מנין למד זאת? וכן קשה על כל הפיסקות שבתלמוד לעיל, שמשמע מהם שקריאת שמע היא חובה מדאורייתא, מהיכן למדו זאת? שהרי הנאמר בפרשת שמע "בשכבך ובקומך" אין במלים אלה ללמד את החיוב לקרוא בפועל קריאת שמע, שכן פותחת הפרשה "שמע ישראל …. ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך … והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", את איזה דברים? יחוד ה' ואהבת ה'… "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך … ובשכבך ובקומך", ונוסף עליהם חינוך הבנים ליחד את ה' ולאהוב את ה'. אבל החיוב לקרוא את הדברים האלה יום יום בוקר וערב, מאן דכר שמיה? נאמר אמנם "ודברת בם", אבל לא נאמר "וקראת אותם". וכן בפרשת והיה אם שמוע החיוב הוא "לאהבה את ה"א ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם … ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם …. ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך …. ובשכבך ובקומך" מדבר שוב על החיוב לאהבת ה' ולשמור את כל מצוותיו ועל חינוך הבנים לאהוב את ה' ולשמור את כל מצוותיו ולא מדבר כלל בחיוב קריאת שמע. ומהיכן נלמד חיוב זה?
ועוד, איך יתכן שלדעת רבי יהודה הנשיא ובר קפרא ורבי שמעון ברבי ורבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב יצא ידי חובה רק בקריאת פסוק ראשון של השמע, ואילו להרמב"ם יש לכאורה חיוב לקרוא את כל ג' הפרשיות?
ונלענ"ד שהרמב"ם כדרכו דקדק בלשונו, שלא כתב "חייב אדם לקרוא ק"ש פעמיים בכל יום" אלא "פעמיים בכל יום קוראים ק"ש, שנאמר ובשכבך ובקומך". ואילו היה זה חיוב מדאורייתא, לא היה חוסך בלשונו לכתוב זאת בפירוש כמו שכתב להלן:
בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יא "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה". וכן שם הלכה יד "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה".
ובהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יד "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד". ושם פרק ו הלכה יג "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד".
ובהלכות שבת פרק ל הלכה ט "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה".
אלא בודאי שלהרמב"ם קריאת שמע בוקר וערב היא מדרבנן ואסמכוה אקרא "ובשכבך ובקומך". ומה שכתוב "ודברת בם", היינו לדבר בענין יחוד ה', אהבת ה' ושמירת מצוותיו. אבל לגמרות דלעיל שאמרו שהיא חובה מדאורייתא עדיין קשה, מניין למדו זאת?
בגמרא ברכות טז. "תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדים למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כונה ורמינהי הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת אשתיק אמר ליה מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא בית הלל אומרים עוסקים במלאכתן וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני". ע"כ.
בניתוח גמרא זו נראה בפשיטות כהוכחת רב מרי ברה דבת שמואל לרבא "תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כונה". ומה שאמר רב ששת שבטלין ממלאכתן וכתירוץ הגמרא בפרק ראשון בלבד אינו מוכרח שהרי לבית הלל עוסקין במלאכתן וקורין, ולא אמרו דמיירי בפרק שני. ומה שהביאה הגמרא "הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת", לא משמע חיוב קריאה אלא כוונת הלב שכן המלה "הסכת" אינה אלא עמוד בשקט וכוון לייחד את ה'. וזה שאמרו שקורין אינו אלא מדרבנן. ואי אפשר לומר שצריך לכוון בכל הפרק הראשון שהרי לדעת רבי יהודה הנשיא די בפסוק ראשון שצריך כוונה, והוא בוודאי לא היה נוהג היפך דברי המשנה. וכן מפורש בשם רב "אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא". וכן דעת רב נחמן ורבה בגמ' לעיל דף יג:
אלא שמהגמרא דלעיל שם יג. וע"ב משמע שיש בזה מחלוקת "תנו רבנן …. והיו … הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא. איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רבי אחא משום רבי יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה". מוכח שפסקו להלכה שצריך כוונה בכל הפרק הראשון.
ומה המיוחד בפרק ראשון שבטלין ממלאכתן וקורין מפורש בגמרא "לפי שאין דעתו מיושבת עליו", (של בעל הבית) ושלכן בעה"ב חייב לרדת ולקרוא. מכל מקום למדנו שלפיכך האומנין בטלים ממלאכתם בפרק הראשון כי הכוונה בו מעכבת. אבל בפרק שני אין הכוונה מעכבת, ולכן עוסקים במלאכתן וקורין. והיה נראה לכאורה שמחמת זה שחובה לכוין בפרק ראשון כל הפרק הראשון הוא מדאורייתא, ואילו הפרק השני הוא רק מדרבנן. אלא שהעיקר חסר מן הספר שהיו צריכים לפרש שהפרק הראשון הוא מדאורייתא. ויותר נראה מלשון הגמרא שישנה רק חשיבות יתירה בפרק הראשון לכוין בה.
ולכן אפשר לומר שגם פרק ראשון הוא מדרבנן אלא שרבנן החמירו שבכדי ליחד את ה' ולאהבה אותו חובה לכוין בו. מה שאין כן בפרק השני.
מאידך, היה נראה לכאורה שהרמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יג מחזק דיעה זו המחייבת קריאת שמע של כל ג' הפרשיות ובלשונו "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה" ולא כדעת רבי יהודה בגמרא ברכות כא. "אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב…. ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא קריאת שמע. ונראה שזוהי דעת הרמב"ם דס"ל שקריאת שמע דאורייתא. וס"ל כדעת רבי אלעזר שספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא.
ויש לשאול מדוע המשיכה הגמרא לתת טעם לסברת רב יהודה שאמר "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב", "מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא", ולא נתנה הגמרא טעם גם לסברת רבי אלעזר שאמר "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא קריאת שמע", לומר שהוא סובר שקר"ש דאורייתא? שאם תאמר שבזה נעוצה מחלוקתם, מדוע לא אמרה זאת הגמרא בפירוש? אלא בוודאי שגם רבי אלעזר לא חלק בזה שקריאת שמע מדרבנן, והמחלוקת אינה אלא מבחינת חשיבותה של קריאת שמע שטעונה כוונה לכן דעתו שחוזר וקורא. שהרי אפילו אם קרא ולא כוון חוזר וקורא, כ"ש אם ספק קרא שאז בוודאי לא כיוון שחוזר וקורא. והראיה לכך שרבי יהודה אמר בפירוש "קריאת שמע מדרבנן", ורבי אלעזר לא חלק עליו בזה.
וממילא אין לומר שהרמב"ם סובר שקריאתה היא מדאורייתא ומשום דספק דאורייתא לחומרא חוזר וקורא. שיותר סביר לומר שטעמו של הרמב"ם, שאעפ"י שחובת קריאתה מדרבנן אבל מפאת חשיבותה שחובה לכוין בה, פסק שחוזר וקורא אבל לא משום ששינה את דעתו לומר שחובת קריאתה מדאורייתא. והראיה לכך שבשום מקום לא כתב הרמב"ם בלשון "חייב אדם לקרוא קריאת שמע בוקר וערב".
ועוד, שאין שום מקום בתורה שמחייב את קריאתה. ומה שכתוב "ודברת בם" מיירי בדברי תורה ולא בחובת קריאתה וזה פשוט.
זאת ועוד שבספר המצוות להרמב"ם כתב ג' מצוות ראשונות המיוחסות לפרשיות שמע – ואהבת ולא הזכיר באחת מהם מצות קריאת שמע אלא האמונה בבורא ית' ואהבתו. (א)
גם בסמ"ג עשין סימן ב. לא הזכיר קריאתה אלא כתב "מצות עשה להאמין ולשמוע, היא הקבלה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם שנאמר שמע ישראל י"י א-להינו י"י אחד". משמע שהמצוה מדאורייתא היא קבלה בלב ולא הקריאה.
וכן במספר מקומות בתלמוד שמוזכר המושג "קריאת שמע", אף לא באחד מהם מוזכר החיוב לקרוא את השמע. אלא שעיקרם הוא הכוונה לקבל עול מלכות שמים. וכדלהלן:
"תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר". ברכות דף יג:
עוד שם: "תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה".
עוד שם: "אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה".
עוד שם: "אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע (פרקדן – שוכב על גבו ופניו למעלה. רש"י) מקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אף על גב דמצלי נמי אסור והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה".
ושם דף טו: "אמר רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל אמר לו רבי מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה ולא קשיא הא רבי יהודה הא רבי מאיר. אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל מיתיבי לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב".
ושם דף טז. "הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת".
מכל האמור לעיל משמע בהדיא שאין חיוב לקרוא את השמע, אלא שטוב לקרוא את השמע, שבאמירתה היא הדרך הקלה ביותר לכוין ביחוד ה' ובאהבתו, ובקבלת עול מלכות שמים. ומה שאמרה הגמרא "הקורא" פי' אם הוא מקבל עליו עומ"ש בדרך זו של קריאה, אבל הוא יכול לעשות זאת בדרכו שלו ולאו דוקא בקריאת שמע. ולכן אם שינה חוטפתו וקיבל עליו עומ"ש באמירת פסוק ראשון של שמע ישראל יצא. והדרך לקבל עליו עומ"ש היא בדרך של כבוד ולא בדרך גנאי כגון פרקדן, או אפילו שוכב. ובאומרו פסוק זה שמע ישראל בכדי שיהיה נקרא שקיבל עליו עומ"ש חייב לכוין בו, שאם לא כוון בו לא יצא וצריך לחזור לקרוא את הפסוק הראשון בכוונה, או שיקבל עליו עומ"ש במלים של עצמו כדוגמת שמע. כיוצא בזה קבעו חז"ל תפלת שמונ"ע שהיא הדרך הקלה ביותר להביע דרכה את כל הבקשות.
ויש באמתחתי ראיה נוספת לדברי מהגמרא ברכות כא. "משנה. בעל קרי מהרהר בלבו. פירש"י "מהרהר – קריאת שמע בלבו, כשמגיע זמן המקרא". ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם". ובגמרא שם "אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי …. אלא מאי? הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר? אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו. והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן".
פירש"י – דלית בה מלכות שמים – אין מלך העולם בברכות של שמונה – עשרה.
הכי גרסינן: והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו' – לישנא אחרינא: שאני תפלה דלית בה מלכות שמים – קבלת מלכות שמים, כדאיתא בקריאת שמע שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד, ולהאי לישנא גרסינן: והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים, ולשון זה נראה שהוא עיקר, מדמשני ליה: אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן, ואי ללישנא קמא – הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה, דלהדרי תלמודא עילויה, אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא כו', ואית דגרסי הכי בלשון קושיא: קריאת שמע דרבנן היא, אלא קריאת שמע דאית בה מלכות שמים, וברכת המזון דאורייתא – לאפוקי תפלה דרבנן, ואין בה מלכות שמים, למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך – בדברי תורה כתיב.
וקשיא לי טובא. א) איך אמר "והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים" – הרי בפירוש יש בה מלכות שמים בא"ה א-להינו מלך העולם הא-ל הזן אותנו וגו'. ב) איך אמר "כדאיתא בקריאת שמע שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד", והרי אין בה מלכות שמים? ג) אם קר"ש מדאורייתא וכן ברהמ"ז מדאורייתא מדוע בקר"ש רק מהרהר ואילו בברכת המזון מברך לאחריה ולא מהרהר? אלא בוודאי שכוונת הגמרא שמאחר שהוא אסור בדברי תורה אסור לקרוא את השמע. ומאחר שעיקר קר"ש היא הכוונה, די בהרהור וקבלת עומ"ש בלב אבל בברכת המזון הרי נאמר בפירוש "וברכת" שאין מועיל הרהור. והיא ראיה חותכת שעצם קריאת שמע אינה מדאורייתא.
וזה לשון הרי"ף שם במלים קצת שונות מהגמ' דלעיל "תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך ירד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה ר' אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחותן מרובה ראמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך למימרא דלא בעינן כוונה ורמינהו ר"ש בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת אשתיק א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקורין והתניא בה"א עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני". עכ"ל.
וזה לשון רבינו יונה על הרי"ף שם (ג) "למימרא דלא בעי כוונה וכו' פי' … בפרק ראשון מתבטלין ממלאכתם וקורין אבל בפרק שני עוסקין במלאכתם וקורין דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון וכתב הרי"ף ז"ל דהאי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא אבל לרבא דאמר דלא בעיא כוונה אלא בפסוק ראשון אין טעם דמבטלין ממלאכתם בכל הפרק משום כוונה אלא משום דלא לישוי ליה עראי…. אבל רבני צרפת ז"ל מפרשין דודאי הלכתא כרבא דאמר דלא צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד ומאי דאמרינן לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני…. אפי' לר' יוחנן דס"ל דצריך כוונה בכל הפרק לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני וכיון דלית הלכתא כר' יוחנן …. ומתוך מ"ש הרי"ף ז"ל משום דלא לשוי ליה עראי אמרו דבטלין ממלאכתן בכל הפרק הראשון שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן דאם איתא דהוא מן התורה הוה לן למיחש דלא לישוי להו עראי לכל שאר הפרקים כי היכי דחיישינן בפרק ראשון". עכ"ל רבינו יונה.
יש לדון בראייתו שמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן "דאם איתא דהוא מן התורה הוה לן למיחש דלא לישוי להו עראי לכל שאר הפרקים כי היכי דחיישינן בפרק ראשון" אין זה מחייב, כי קרוב לודאי שהטעם שנתן הרי"ף לפרק ראשון שבטלין בו ממלאכתן הוא מפני חשיבותו כדלעיל שמקבלים בו עומ"ש, דאם איתא שהטעם הוא משום שקריאתו היא חובה מדאורייתא היה יכול לומר זאת בפירוש.
וממשיך רבינו יונה "ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' (דף יג ב) והיו הדברים האלה על לבבך אמר מר זוטרא עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה וכו' ורבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך מצות כוונה בלא קריאה כלומר כיון שיתכוין לצאת אע"פ שלא יחתוך בשפתיו כלל והוינן בה מאי שנא ע"כ מצות קריאה וכוונה דכתיב ודברת בם התם נמי כלומר בפ' שני הא כתיב לדבר בם ומתרצינן הכי קאמר [רחמנא] אגמרו בנייכו תורה כי היכי דניגרסו בה….. ואע"פ שאין הלכה כר' יאשיה בעניין הכוונה דהא קי"ל דא"צ כוונה אלא פסוק ראשון בלבד אפ"ה בענין הקריאה דאמרי' דמפרק ראשון ואילך א"צ קריאה אפשר שהלכה כמותו וכיון דחזינן לשמואל דאמר בפרק מי שמתו (דף כא) דק"ש דרבנן וסוגיין דעלמא בכמה דוכתי דק"ש דאורייתא בעניין פרשה ראשונה אמרינן דהויא מן התורה אבל מפרשה ראשונה ואילך שלא מצינו שנדחו דבריו אמרינן דלא הויא אלא מדרבנן". ע"כ
והדברים תמוהים. איך אפשר לחלק בין "ודברת בם" שמכאן למדו שצריך לקרוא את השמע ואילו "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" שנאמרה בפרשה השניה אינו אלא שהילדים ידברו בם. היתכן? איפה הדוגמה האישית? הרי זה כדוגמת אב שאינו שומר מצוות ורק דואג שבנו ישמור את המצוות.
ועוד, נראה לי שגם רבינו יונה מסופק באם קריאת שמע מדאורייתא. אי משום שהוא לא סובר כרבי יאשיה בעניין הכוונה בפרק ראשון אלא שדי לכוין בפסוק ראשון כרבי יהודה הנשיא. ועוד, במה שכתב בענין הקריאה …. "מפרק ראשון ואילך שאין צריך קריאה אפשר שהלכה כמותו (לא ברור שכך הוא) וכיון דחזינן לשמואל דאמר בפרק מי שמתו (דף כא) דק"ש דרבנן (לא מצאתי את דברי שמואל שם) וסוגיין דעלמא בכמה דוכתי דק"ש דאורייתא בעניין פרשה ראשונה אמרינן דהויא מן התורה. (משמע שזה מכח הספק) אבל מפרשה ראשונה ואילך שלא מצינו שנדחו דבריו אמרינן דלא הויא אלא מדרבנן. נמצא לדבריו שלא יצאנו מידי ספק אם אכן ישנו חלק מקר"ש שהוא מדאורייתא, ואיזה מדרבנן.
וממשיך רבינו יונה "ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' (דף יג) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא מפרש מורי הרב נר"ו דר"ל כל הפרק ואם איתא דכולהו מן התורה הויא כשהיה לומד לתלמידיו למה לא היה פוסק לכולה אלא ודאי משום דלא הוי אלא מדרבנן לא היה פוסק ובירושלמי שואל למאן דסבירא ליה דק"ש דאורייתא אמאי לא היה פוסק מן הלמוד לק"ש כולה כמו שפוסק לשאר מצות כגון שופר ולולב ומקרא מגילה וכיוצא בהן שחייב לפסוק בהם כדי לקיים המצוה והלא אמרו כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ומתרץ…..
ומ"מ קשה לי לשון רבינו יונה שכתב שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן, שתלה בדעת הרי"ף שפרק ראשון הוא מדאורייתא משום החיוב לכוון בו, ומאחר דס"ל דאין זה אלא לרבי יוחנן שסובר שצריך לכוין בכל הפרק הראשון, אבל לרבא דהלכתא כוותיה, שדי לכוין בפסוק ראשון, ממילא רק הפסוק הראשון הוא מדאורייתא. הרי תלות זו חסרה מן הספר בלשון הרי"ף. ומי קבע שהוא מדאורייתא רק משום שצריך לכוין בפרק ראשון או בפסוק ראשון, ובאם לא צריך לכוין הוא מדרבנן? והרי למשל בתפלת שמונה עשרה שצריך לכוין בברכה ראשונה, אין מי שיעלה על דעתו שברכה ראשונה היא מדאורייתא. (ב)
וכן מוכח בהדיא מדרב יהודה בגמרא ברכות כא. שקריאת שמע אינה מדאורייתא, ואפילו לא פסוק ראשון. כוונה לחוד וקריאת שמע לחוד. "אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב…. ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא קריאת שמע ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו". ע"כ.
ויש לדייק בדרבי אלעזר שאמר "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא קריאת שמע", מדוע לא אמר מאי טעמא, קריאת שמע דאורייתא? אלא בודאי דלא סבירא ליה הכי. ועוד יש לדייק מדוע אמר "ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ולא אמר כדלעיל "ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר", בהכרח הטעם שתפלה מדרבנן לכן אינו חוזר ומתפלל, ואילו אמת ויציב לכו"ע היא מדאורייתא, ולכן חוזר ומתפלל כמו קר"ש.
עוד יש לדייק ולהבהיר במה שאמר רבי אליעזר "תלמוד לומר 'האלה' עד כאן צריכה כוונה", לענ"ד אין כוונתו לפסוק ראשון בלבד, אלא זה כולל את המלים "ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ומכל מקום למדנו שמחלוקתם מתמקדת רק בעניין הכוונה. ומצינו מחלוקת מפורשת בגמרא אם להלכה צריך לכוין בכל הפרק הראשון או שלהלכה די לכוין בפסוק הראשון כולל ואהבת כדלעיל.
עוד יש לדייק בדברי הגמרא לעיל יג: "הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רבי אחא משום רבי יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה". משמע בהדיא שכל הדיון הוא על מה צריך לכוין. שאילו הקריאה היתה שנויה במחלוקת אם היא מדאורייתא, הרי זו היתה צריכה להיות נקודת המחלוקת ולא הכוונה.
וכתב ערוך השלחן שם "ומדברי הרמב"ם ריש הלכות קריאת שמע נראה לי דסבירא ליה דכולן הוי מן התורה. שהרי מקודם כתב מצות עשה לקרות קריאת שמע פעמים ביום". עכ"ל ערוך השלחן. ואני נפלאתי על ציטוטו שבאמת לא תמצא בשום מקום בלשון הרמב"ם המלים "מצות עשה לקרות קריאת שמע פעמים ביום".
וז"ל הרמב"ם בהל' קר"ש פ"א "הלכה א – פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.
הלכה ב – ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות.
הלכה ג – אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.
הלכה ד – הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה, ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה". עכ"ל הרמב"ם.
הלשון "קורא" או "קוראין" אין במשמעו חיוב של קריאה אלא הצעת דברים שטוב לקרוא, וכפי שכתוב ברוב התפלות היומיומיות שנבעו מכל מיני מקורות "וטוב לקרוא…"
ולפיכך קשה לי לשון המאירי "אמר המאירי מאימתי קורין את שמע בערבית כו' פי' כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמיים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך נמצא זמן שתי קריאות אלו אחת בזמן שכיבה ואחת בזמן קימה". עכ"ל
ואנכי לא ידעתי מהו זה שאמר "כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמיים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך"? וקשה לומר שלמד זאת מהנאמר "ודברת בם" שהרי המדובר בפרשה הוא חיוב שבלב, יחוד ה' ואהבת ה', ולא עצם הקריאה. ולכן מפורש בגמרא שיש חיוב לכוין לפחות בפרק ראשון שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל. "שמע" פירושו התבונן בכוונת הלב, ולא בקריאת הפרקים. שאם תאמר שהיא מצות עשה לקרוא את ה"שמע", העיקר חסר מן הספר. והראיה שלא המשנה, לא הגמרא, לא הרמב"ם ולא הסמ"ג השתמשו בלשון חייב אדם וכו' אלא "האומנין קורין" ואמר רשב"י "הקורא את שמע" משמע שהיא מצות חכמים גרידא למי שקורא את שמע.
ואם תקשי איך יתבונן האדם ליחד את שמו ולאהבה אותו מבלי שיקרא קריאת שמע? שמעצם קושיא זו היה נראה לסוברים שחובת קריאתה היא מדאורייתא, שמה שאמרו "קורין" הוא לשון חיוב מהפסוק "ודברת בם". אין לומר כן, שיש לומר שיכול אדם ליחד את שמו ולאהבה אותו במלים של עצמו ולא בלשון הכתוב בתורה, א"נ בכוונת הלב בלא מלים שהרי יחוד ה' ואהבתו הם דברים שבלב ולא בשפתיים. וכבר אמר הנביא ישעיה כט, יג "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". ומכאן שהעיקר היא מחשבת הלב.
(ג) עוד עיין במה שכתב הפני יהושע בארוכה שהוכיח בטוב טעם את דעת הסוברים שקריאת שמע מדאורייתא ודעת אלה שסוברים שהיא מדרבנן באופן שאין מנוס מאשר להרים יד בכניעה מחלטת בשאלה מי צודק ואיזה חלק הוא מדאורייתא ואיזה מדרבנן ומהיכן כל אחד למד את שיטתו. והוסיף בדבריו "לכך היה נראה לי ליישב כל הסוגיות והנוסחאות שיהיו עולין בקנה אחד דאפילו לר"י ורב יוסף דאמרי ק"ש דרבנן והאי בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב אפ"ה מודו דמן התורה צריך לקרות פרשה אחת בשחרית ופרשה אחת בערבית אפילו איזה פרשה שירצה ובלבד שיקרא אותה הפרשה ככל דיני ק"ש השנוין במכילתין ובפרק היה קורא ובזמן ק"ש אלא שמצוה מן המובחר היא לקרות פרשת ק"ש דאית בה תרתי דהא אית ביה עול מלכות שמים"…… עכ"ל. ולענ"ד פשרה זו היא בבחינת חידה.
ומעתה יש לנו מחלוקות רבות בענין זה. האחת עד היכן צריך כוונה. שלדעת רבי יהודה הנשיא, וכן מפורש בשם רב, וכן דעת רב נחמן ורבה וכן דעת רבינו יונה בפירושו על הרי"ף שלדעת רבי יוחנן שסובר שפרשה ראשונה צריכה כוונה משמע שרק הפרשה הראשונה היא מדאורייתא. וכן דעת רבי עקיבא שצריך לכוין בכל הפרק הראשון. ודעת רבני צרפת דדי לכוין בפסוק ראשון, וכן היא דעת רבא שהלכה כמותו שסובר שדי לכוין בפסוק הראשון, משמע שרק הפסוק הראשון הוא מדאורייתא. וכן פסק הרה"ג יבי"א. ולדעת רבי אליעזר עד המלה "האלה" צריך כוונה. וכן נראה לענ"ד שצריך לכוין לפחות בפסוק הראשון – "שמע ישראל… עד ואהבת… ובכל מאדך" שעל שני פסוקים אלה נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". ומפשט דברי הלל במשנה דהאומנין משמע שאין צריך כוונה כלל שהרי לא חילקו בדבריהם לומר שכוונתם לפרק שני כדברי רב ששת. ולדעת הפרי חדש שתי הפרשיות הראשונות הן מדאורייתא, ולדעת ר"ת והשאגת אריה כל שלושת הפרשיות הן מדאורייתא.
ומכל מקום לא מצינו מי שיפרש כדעת הרמב"ם שקריאת שמע כוללת את כל ג' הפרקים. אלא שהרמב"ם שקבע שכל ג' פרשיות הן הנקראים קריאת שמע לא דן כלל בעניין הכוונה. והאם הצורך בכוונה יש לו עניין בכך שהחיוב לקרוא את השמע הוא מדאורייתא. ונראה שהרמב"ם לא תלה את זה בזה. ואף על פי ששנינו במשנה ברכות ב. "מאימתי קורין את שמע בערבין……. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות", לא מצינו חיוב זה בתורה. ומה שפירש"י שם בגמרא "תנא היכא קאי דקתני מאימתי" שלמדו זאת מהפסוק בשכבך ובקומך "אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה", אין הכרח ללמוד משם את חובת הקריאה. ועוד, שהרי גם בפרשה שניה נאמר "ובשכבך ובקומך". ובהכרח שדבריו נסמכו על המלים "ודברת בם", ולא סבירא ליה שהכוונה בדברי תורה. ואם כפירש"י אין צורך לתירוץ הגמרא על הנאמר "לדבר בם" בפרשה שניה … שהיא עבור הבנים שהרי גם בפרשה השניה חובת הקריאה נלמדה מהמלים "ובשכבך ובקומך" שמדברת עליו ולא רק על בניו.
ומה שכתב הרה"ג יבי"א שכן נראה ממה שכתב הרשב"א בחידושיו על מסכת ברכות ב. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. ע"כ. להוכיח מדבריהם שקריאת שמע מדאורייתא, אין משם ראיה שצריך לקרוא בפועל את השמע בכדי לצאת ידי חובה מדאורייתא. שיש לומר שאם היתה כוונתו לצאת ידי חובה ביחוד ה' ואהבתו באמצעות קריאה זו, בזה "הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו". ועוד, אפשר שהכוונה לא יצא ידי חובתו מדרבנן.
והביא גם את מה שכתב בתוספות הרא"ש ברכות ב. "והכי תניא בברכות ירושלמי פ"א הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ לא להוציא את הרבים ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכן כתב רב עמרם ז"ל שצריך לברך אקב"ו לקרות ק"ש כשהוא קורא לפני מטתו, וכן כתב ריב"א. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה". ע"כ. התשובה לדבריהם היא כדלעיל שאם כוונתם לצאת י"ח במצוות הכלולות בה בקריאת שמע צריך לברך קודם לכן אקב"ו שכן יש מצוה ליחד את ה' ולאהבה אותו.
והוסיף שאמנם מהרשב"א בתשובה ס"ס ש"כ, משמע שלא הבין כן בדעת הרמב"ם, ……. אלא שדעתו שצריך לכוין רק בפסוק ראשון. וכתב שלדעת רוב ככל רבותינו הראשונים הפסוק הראשון בלבד הוי מדאורייתא.
עוד כתב שם הרה"ג יבי"א "ומורי הרב נר"ו הביא עוד ראיה מדאמרינן לעיל יג: ת"ר שמע ישראל ה"א ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא, ומפרש רבינו דהיינו כל הפרק, ואם איתא דכולהו מן התורה למה לא היה פוסק לכולה וכו'. ע"ש. נמצא שרבינו יונה מפרש בדעת הרי"ף שכל הפרשה הראשונה היא מן התורה, ומפרשה שניה ואילך הויא מדרבנן. אולם אין זה מוכרח בדעת הרי"ף,…… וכתב בנחל אשכול שם, דמכל הני רבוותא נלמד דס"ל שהפסוק הראשון של ק"ש בלבד הוי דאורייתא, ודלא כמ"ש תלמידי ר' יונה, שאל"כ הו"ל לשנויי בפשיטות דה"ט משום שפרשה ראשונה מן התורה וכו'. ע"ש. ומכל מקום מבואר בספר יראים (מצוה יג), דס"ל שפרשה ראשונה כולה מן התורה והשאר מדרבנן. ע"ש. וזה כדברי רבינו יונה. וכן מוכח מפירוש רש"י (ריש ברכות) שכ', שאנו יוצאים ידי חובת ק"ש בפרשה ראשונה שקוראים על המטה, שעיקר ק"ש מן התורה הוי בפרשה ראשונה. וכ"כ בחידושי הרשב"א שם, דמה שהקשו עליו התוס' שם שא"כ היה לנו לקרות שלש פרשיות, י"ל דה"ט משום שפרשה ראשונה היא של תורה, אבל פרשיות של דבריהם כבר קראוה בבית הכנסת, ולא חייבו לחזור ולקרותה. וכ"כ הרשב"ץ בפסקיו לברכות עמוד כ, בד"ה ולפי. ע"ש. והריטב"א (שם עמוד יב) כ', שמכיון שמפסוק ראשון ואילך הוי רק מדרבנן הקילו בזה חכמים לקרותה מבעו"י וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת עזרת ישראל (ס"ס עא). ע"ש. וע' בספר אהל מועד דף כא. שכתב, שלפי דעת ר"ת דס"ל שחייב לקרוא כל שלשת הפרשיות סמוך למטתו, כשהתפלל ערבית מבעוד יום, משום דמשמע ליה שכל הפרשיות חובה מן התורה, שהרי שנינו למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמע כדי לקבל עול מלכות שמים תחלה, ואילו פרשת והיה אם שמע אינה אלא מדרבנן, בלאו האי טעמא היה ראוי להקדים פרשת שמע תחילה. ע"ש. ודו"ק. ע"כ תמצית דברי הגאון הרה"ג ע"י ביבי"א.
עוד כתב שם בשו"ת יבי"א ח"ח או"ח סימן ו' אות ד' ומעלה וז"ל: ……"הפוסקים נחלקו עד כמה חובת ק"ש מן התורה. כי הנה הרמב"ן במלחמות (סוף פ"ג דר"ה) כתב, שעיקר ק"ש הוא הפסוק הראשון ובו יוצאים ידי חובה מן התורה, כדאמרינן (בברכות יג:) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא. ואיתמר נמי התם שאם אמר פסוק שמע ונאנס בשינה יצא, אלמא דמצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק הראשון בלבד, ומ"ה צריך בו כוונת הלב וכו'. ע"ש. וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"א (סימן שכ) שהפסוק הראשון של ק"ש הוי מה"ת והשאר מדרבנן. ע"ש. וכ"כ בספר החינוך (מצוה תכ). ע"ש. וכ"כ הרא"ה בספר פקודת הלוים (ריש פ"ב דברכות כא)……., ואנן דקרינן בצפרא, ואמרינן ומיחדים שמך בכל יום ואומרים פעמיים באהבה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ונפקינן בהאי פסוקא ידי חובת ק"ש מדאורייתא, אפילו הכי קרינן בתר הכי ק"ש דרבנן בברכות דרבנן, אפשר דסמכינן על ר' יהודה הנשיא דהוה עביד הכי וכו'………., ומיהו אכתי לא מחוור שפיר, דשאני רבינו הקדוש שתורתו אומנותו ומשום דוחקא דגירסיה הוה עביד הכי, אבל לדידן טפי עדיף לצבורא למימר ברכות ק"ש אק"ש דאורייתא, …… גם המאירי ברכות יג: כתב, שאם אמר פסוק שמע ישראל עד ה' אחד, ואח"כ נאנס בשינה יצא, מפני שהפסוק הראשון הוא עיקר ק"ש, ובפסוק זה יצא ידי מצות עשה שבה, אע"פ שלא קרא יותר, ומ"מ לא יצא ידי חובת מצות חכמים מקריאת הפרשיות והברכות. ומ"מ אם קראן אח"כ או קודם לכן יצא ידי מצות חכמים בדיעבד. ע"כ. אתה הראת לדעת שדעת הרמב"ן והרא"ה והרשב"א והריטב"א והמאירי והרשב"ץ ור"י החסיד ס"ל שרק פסוק ראשון הוי מדאורייתא והשאר מדרבנן.
ואנכי תולעת ולא איש, נפלאתי על מסקנת דבריו שכתב "אתה הראת לדעת שדעת הרמב"ן והרא"ה והרשב"א והריטב"א והמאירי והרשב"ץ ור"י החסיד ס"ל שרק פסוק ראשון הוי מדאורייתא והשאר מדרבנן". שהרי מאידך גיסא מצינו לרבינו יונה שמפרש בדעת הרי"ף שכל הפרשה הראשונה היא מן התורה, וכן מבואר בספר יראים להרא"ם שהיה רבם של רבים מבעלי התוספות בדורו במאה הי"ב. ושכן מוכח מפירוש רש"י וכ"כ בחידושי הרשב"א וכ"כ הרשב"ץ שכל הפרשה הראשונה היא מהתורה. וגם השאגת אריה ס"ל שהיא דעת הרמב"ם.
ולא זו בלבד אלא שלדעת ר"ת לא רק הפרשה הראשונה אלא גם פרשת והיה אם שמוע היא חובה מן התורה לצאת ידי חובת קריאת שמע. זאת ועוד, שהפרי חדש כתב במפורש שזוהי דעת הרמב"ם ששתי הפרשיות של ק"ש הן מן התורה. וחיזק את ידו בספר תורת חיים סופר באומרו שהמעיין היטב יראה שצדקו דברי הפרי חדש, ושכ"כ במנחת כהן וכן בשו"ת יד אליהו רגולר שכתב ג"כ להצדיק את דברי הפרי חדש בדעת הרמב"ם. ע"ש. וכ"כ הערוך השלחן וכ"כ המגן גבורים.
וכידוע ראשונים ואחרונים הלכה כמו שפסקו האחרונים מאחר שהם פסקו אחרי מה שראו את דברי הראשונים ובפרט שאפשר שהיא דעת הרמב"ם. וגם בלאו הכי, הרי כל מחלוקת כה"ג הוי ספיקא. וקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, ואיך פסק הגאון רבינו עובדיה כהב"י לקולא במידי דאורייתא. ולפיכך נראה לענ"ד כהרמב"ם וככל הני רבבתא דסבירא להו שכל שתי הפרשיות מהווים חטיבה אחת שנקראת "קריאת שמע" שחיוב קריאת שתי הפרשיות הן מדאורייתא. ואם באנו להקל בדוחק, ניזל לפחות בתר מציעתא לחייב מדאורייתא את קריאת הפרשה הראשונה כולה, ואין די בקריאת הפסוק הראשון בלבד. דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא.
מלבד זאת נותרו לי עדיין מספר שאלות נוקבות שלא באו על פתרונן כדלהלן:
א. מהיכן למד הרמב"ם שכל ג' הפרשיות הן שנקראו קריאת שמע שכתב בזה"ל: "פעמיים בכל יום קוראים ק"ש, שנאמר ובשכבך ובקומך וכו'. ומה הוא קורא, שלש פרשיות, ואלו הן, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ומקדימים לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצות. ואח"כ פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי זכירת כל המצות וכו'. וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע". עכ"ל.
ב. בריש מס' ברכות "תנא היכא קאי דקתני מאימתי", תירצה הגמרא שלמדו חיוב קריאת שמע מהפסוק בשכבך ובקומך ופירש"י שם "אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה". עכ"ל. הרי זה סותר למה שאמרה הגמרא שלמדו את זה מהמלים "ודברת בם",
ג. ועוד, אם כפירש"י אין צורך לתירוץ הגמרא על הנאמר "לדבר בם" בפרשה שניה … שהיא עבור הבנים שהרי גם בפרשה השניה חובת הקריאה נלמדה מהמלים "ובשכבך ובקומך" שמדברת גם עליו ולא רק על בניו.
ד. קשה לי לשון המאירי "אמר המאירי מאימתי קורין את שמע בערבית כו' פי' כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמיים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך נמצא זמן שתי קריאות אלו אחת בזמן שכיבה ואחת בזמן קימה". עכ"ל אנכי לא ידעתי מנין למד זאת מהנאמר "ודברת בם" שהרי המדובר בפרשה הוא על חיובים שבלב, יחוד ה' ואהבת ה', ולא עצם הקריאה?
ה. בגמרא ברכות כא. "אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב". מה היתה ההוה אמינא של רב יוסף ללמוד שקריאת שמע מדאורייתא מהמלים ובשכבך ובקומך?
ו. ברכות טו: "אמר רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל אמר לו רבי מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים….. אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב". צריך להבין מה החשיבות של אמירת המלים בקר"ש עד כדי שאם לא השמיע לאזנו לא יצא לדעת רבי יהודה בשם רבי אלעזר בן עזריה? ועוד, שהרי הלכה כרבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר – הלכה כרבי יהודה (עירובין מו ב; ירושלמי תרומות ג א)
מזה שרבי יהודה למד מהמלה "שמע" שצריך להשמיע לאזנו, והלכה כמותו, משמע שחייב לקרוא את השמע בכדי להשמיע לאזנו. ואין לומר שיכול ליחד את ה' במלים של עצמו שהרי לא נאמר בהם "שמע".
כל האמור הוא לפי ספירת הקולות של אלה שהקלו ואלה שהחמירו, אבל לענ"ד אין חיוב מהתורה לקרוא את השמע, שכן לא מצינו חיוב זה בספר המצוות ולא בסמ"ג ולא כתב הרמב"ם חיוב זה בלשון "חייב אדם לקרוא קריאת שמע בוקר וערב". אלא ש"קריאת שמע" כוללת בתוכה מצוות עשה שהם יחוד ה', אהבת ה', קבלת עול מלכות שמים בקבלת המצוות, חינוך הבנים, לימוד תורה, ציצית ותפלין. וכאשר קורא אדם קריאת שמע ומכוין במה שהוא אומר הוא מקיים את כל מצוות העשה שבלב שהם יחוד ה' ואהבת ה', וקבלת עומ"ש שלמעשה אין להם עניין לקריאת שמע מבחינה מילולית. אלא שהשאלה היא איך יקיים האדם מצוות אלה יום יום בשכבו ובקומו מבלי שיאמר את הפסוק הראשון – "שמע ישראל", והפסוק השני – "ואהבת" של קריאת שמע ויכוין במה שהוא אומר? הרי זה כמעט בלתי אפשרי, ולכן רבנן קבעו שהם חובת עשה לאומרם יום יום בוקר וערב בכוונה. אבל באמת אדם שאין לו סידור ולא למד מעולם קריאת שמע, ויודע שיש עליו שתי מצוות עשה אלו והוא מכוון בכל לבו ביחוד ה' ואהבתו בוודאי שיצא ידי חובה. ובזה לענ"ד יתבארו כל הדיעות.
וזה בהשוואה לכל התפלות שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה לאומרם יום יום כנגד התמידין, שלכו"ע הם מדרבנן אם כי התפלה היא מצות עשה מדאורייתא שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם". ואומרת הגמרא בתענית ב. "דתניא לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה". ואיך מקיים האדם את עבודת ה' שהיא תפלה? באופן ובנוסח שקבעו לנו חז"ל בתפלה שהיא כוללת את כל הבקשות שאדם עשוי לבקש יום יום. ואין חולק בזה לומר שהתפלות הן מדאורייתא, והטעם כי יש אפשרות למי שאין לו סידור לדבר אל הקב"ה בשפתו של עצמו מתוך הלב, שללא ספק הוא מקיים בזה את המצוה של עבודת ה'.
מקורות והערות
(א) ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א ועתה אתחיל לזכור מצוה מצוה בעזרת שדי:
המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. ובסוף גמר מכות (כג ב, כד א) אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחדסרי הואי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי י"י מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו:
מצות עשה ב והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו:
מצות עשה ג והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח. וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו:
(ב) זה לשון רבינו יונה על הרי"ף "למימרא דלא בעי כוונה וכו' פי' קס"ד השתא דמאי דקתני האומנים קורין בראש האילן בעוד שעוסקין במלאכתם קאמר ומ"ה פריך כיון שעוסקים במלאכתם וקורין ודאי נראה דלא בעיא כוונה דאי אפשר לכוין בעוד שעוסקין במלאכתם ורמינהו וכו' לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני כלומר בפרק ראשון מתבטלין ממלאכתם וקורין אבל בפרק שני עוסקין במלאכתם וקורין דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון וכתב הרי"ף ז"ל דהאי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא אבל לרבא דאמר דלא בעיא כוונה אלא בפסוק ראשון אין טעם דמבטלין ממלאכתם בכל הפרק משום כוונה אלא משום דלא לישוי ליה עראי כדמפרש ואזיל בהלכות. אבל רבני צרפת ז"ל מפרשין דודאי הלכתא כרבא דאמר דלא צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד ומאי דאמרינן לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני לאו משום דצריך כל הפרק כוונה דודאי לא צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד כרבא אלא שתירצו כן לרווחא דמילתא ואמרו אפי' לר' יוחנן דס"ל דצריך כוונה בכל הפרק לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני וכיון דלית הלכתא כר' יוחנן בהא כדאמרי' שמעינן דא"צ כוונה אלא פסוק ראשון בלבד ולא חיישינן משום דלישוי ליה עראי ומתוך מ"ש הרי"ף ז"ל משום דלא לשוי ליה עראי אמרו דבטלין ממלאכתן בכל הפרק הראשון שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן דאם איתא דהוא מן התורה הוה לן למיחש דלא לישוי להו עראי לכל שאר הפרקים כי היכי דחיישינן בפרק ראשון ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' (דף יג ב) והיו הדברים האלה על לבבך אמר מר זוטרא עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה וכו' ורבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך מצות כוונה בלא קריאה כלומר כיון שיתכוין לצאת אע"פ שלא יחתוך בשפתיו כלל והוינן בה מאי שנא ע"כ מצות קריאה וכוונה דכתיב ודברת בם התם נמי כלומר בפ' שני הא כתיב לדבר בם ומתרצינן הכי קאמר [רחמנא] אגמרו בנייכו תורה כי היכי דניגרסו בה כלומר מה שכתב בפ' שנייה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם לא נלמוד משום דצריך שיחתוך בשפתיו פרשה שנייה שזה לא בא אלא להשמיענו ללמוד את בנינו תורה ושהם ידברו בה ויקראו אותה תמיד אבל מה שאמר בפרשה ראשונה ודברת בם לא בא אלא להודיענו שיתכוון ויקרא בפרשה ראשונה ואע"פ שאין הלכה כר' יאשיה בעניין הכוונה דהא קי"ל דא"צ כוונה אלא פסוק ראשון בלבד אפ"ה בענין הקריאה דאמרי' דמפרק ראשון ואילך א"צ קריאה אפשר שהלכה כמותו וכיון דחזינן לשמואל דאמר בפרק מי שמתו (דף כא) דק"ש דרבנן וסוגיין דעלמא בכמה דוכתי דק"ש דאורייתא בעניין פרשה ראשונה אמרינן דהויא מן התורה אבל מפרשה ראשונה ואילך שלא מצינו שנדחו דבריו אמרינן דלא הויא אלא מדרבנן ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' (דף יג) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא מפרש מורי הרב נר"ו דר"ל כל הפרק ואם איתא דכולהו מן התורה הויא כשהיה לומד לתלמידיו למה לא היה פוסק לכולה אלא ודאי משום דלא הוי אלא מדרבנן לא היה פוסק ובירושלמי שואל למאן דסבירא ליה דק"ש דאורייתא אמאי לא היה פוסק מן הלמוד לק"ש כולה כמו שפוסק לשאר מצות כגון שופר ולולב ומקרא מגילה וכיוצא בהן שחייב לפסוק בהם כדי לקיים המצוה והלא אמרו כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ומתרץ זה שינון וזה שינון יבא שינון וידחה שינון כלומ' אין (ללמוד) [לדמות] זה לזה שהדברים שיש בהם מעשה אינן נידחין מפני הלמוד אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בעלמא תדחה מפני הלימוד ואע"פ שמצות תפילין יש בהם מעשה והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד אפי' הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין ואמרינן התם דטעמא דמלתא משום דבתפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך וכיון שטעם התפילין מפני התורה והוא עוסק בתורה כל היום זהו במקום תפילין ומכל מקום לא בא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפלה שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כדאמרינן לעיל (סי' לט) אלא הרווחנו בזה שאע"פ שהחיוב כל היום פוטר למי שעוסק בתורה מפי מורי הרב נר"ו:
(ג) פני יהושע במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית. ומפרש הגמרא תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. משמע לכאורה דמילתא דפשיטא היא לסתמא דתלמודא דק"ש דאורייתא וכן משמע מכמה סוגיות ערוכות דפירקין ודפרק היה קורא דיליף כל פרטי דיני ק"ש מקראי ושקיל וטרי בהו טובא בפלוגתא דב"ש וב"ה במתני' דיטה ויקרא [לקמן י' ע"ב] ובריש פרק היה קורא [לקמן י"ג ע"א] בפלוגתא דרבי ורבנן אי ק"ש ככתבה או בכל לשון ומייתי נמי התם פלוגתא דתנאי טובא לעניין כוונה ומפרש טעמייהו דבקראי פליגי, וכן באידך מתניתין דפרק [היה קורא] [ט"ו ע"א] היה קורא בתורה את שמע ולא השמיע לאזניו דפליגי כמה תנאי ומפרשינן פלוגתייהו בקראי, א"כ משמע דמילתא דפשיטא היא דק"ש דאורייתא. וכן נראה לכאורה מלשון רש"י ותוס' במכילתין וכן כתבו הרי"ף [י"ב ע"ב מדפי הרי"ף] והרא"ש לקמן [סימן ט"ו] בסוגיא דבעל קרי ובפלוגתא דר"י ור"א התם כו' וכ"פ הרמב"ם ז"ל בתחילת הל' ק"ש [בהקדמה להלכות] שיש בה מצות עשה. אלא שמצאתי בתוס' בריש פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל"ב ע"א) בד"ה ק"ש ותפילה שכתבו בפשיטות דהא בפרק מי שמתו משמע דק"ש ותפילה דרבנן, וכ"כ שם עוד בד"ה (ק"ש ותפילה) ורבי שלא יקראנו למפרע מנ"ל והקשו ותימה דהכא משמע דק"ש דאורייתא ומייתי נמי דהכי משמע מכל הני סוגיות שכתבתי וקשה דבפרק מי שמתו במימרא בעל קרי פריך סתמא דתלמודא ק"ש דרבנן ותו אמרינן התם אמר שמואל ספק קרא ק"ש כו' מ"ט ק"ש דרבנן ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דהוי דאורייתא הוי אסמכתא בעלמא כו' עכ"ל התוספות שם והניחו בקושיא ובתימה, וכ"כ התוס' בפ"ק דסוכה (דף י"א ע"א) בד"ה דרב עמרם חסידא וז"ל ועוד דרבנן דר"ש מוקי בפרק התכלת וראיתם אותו כו' ואיזו זו ק"ש אלמא סברי ק"ש דאורייתא הא קי"ל דק"ש דרבנן בפרק מי שמתו עכ"ל התוס' שם וכ"כ גם בפרק התכלת (מנחות דף מ"ג ע"ב) א"כ לפי"ז נראה בעליל דשיטת התוס' שם לפסק הלכה דק"ש דרבנן וכל הני סוגיות דמייתי לה מקראי אסמכתא בעלמא נינהו, ואף שכתבו בפרק אלו נאמרין שנראה דוחק לומר כן אפ"ה בתר הכי פשיטא להו לפסק הלכה שהוא מדרבנן. ובאמת שיש לתמוה על התוס' שלא כתבו כן במכילתין ואדרבה בעיקר סוגיא דלקמן [כ' ע"ב] בפרק מי שמתו גבי בעל קרי משמע מדברי התוס' במשנה ובגמרא שנראה להם עיקר הך גירסא דהוי מדאורייתא, וע"ש בחידושינו בהך סוגיא דבעל קרי שהארכתי בזה והקשתי קושיא עצומה אמלתא דר"י אמר שמואל גופא ואדרב יוסף דאמר לאביי בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב וכתבו התוס' דלדידהו הא דדרשינן כמה דרשות מבשכבך הוי אסמכתא בעלמא, והיאך אפשר לומר כן דהא פשיטא לן בכל הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה וילפינן לה במכילתין [י"א ע"א] ובפרק הישן [סוכה כ"ה ע"א] מקרא דבלכתך בדרך ואי ס"ד דהני קראי בדברי תורה כתיבי לא שייך הך דרשא.
לכך היה נראה לי ליישב כל הסוגיות והנוסחאות שיהיו עולין בקנה אחד דאפילו לר"י ורב יוסף דאמרי ק"ש דרבנן והאי בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב אפ"ה מודו דמן התורה צריך לקרות פרשה אחת בשחרית ופרשה אחת בערבית אפילו איזה פרשה שירצה ובלבד שיקרא אותה הפרשה ככל דיני ק"ש השנוין במכילתין ובפרק היה קורא ובזמן ק"ש אלא שמצוה מן המובחר היא לקרות פרשת ק"ש דאית בה תרתי דהא אית ביה עול מלכות שמים, וכן דקדקתי מלשון רבינו יונה ז"ל שם בהך סוגיא דבעל קרי במימרא דר"י, ואע"ג דבמשנה דבעל קרי דהתם כתבו תלמידי רבינו יונה בשמו שלמדנו בפירוש דק"ש דאורייתא אפ"ה כתבו שם בסמוך לזה הך סברא שכתבתי דלר"י דאמר האי בדברי תורה כתיב היינו משום דסובר דבדיעבד יוצא אם קרא פרשה בכל מקום שירצה ולפי"ז צריך לומר כמו שכתבתי שם בחידושינו דהא דאמר ר"י ספק קרא ספק לא קרא היינו שידוע לו שכבר יצא בפרשה אחרת כגון פרשת ציצית וכיוצא בה.
נמצא דלפי"ז היה באפשר ליישב כל הסוגיות שלפנינו דלא פליגי אהדדי והיינו דאמרינן נמי בשמעתין תנא היכא קאי תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך הרי שצריך לקרות מיהו פרשה אחת מן התורה לכו"ע בזמן שכיבה וכיון שכבר נהגו לקרות פרשה אחת עצמה כנראה מלשון הגמרא סוף פרק מקום שנהגו [פסחים נ"ו ע"א] דאפילו בימי יעקב ומשה היו קורין אותה אלא דיעקב אמר ברוך שם כבוד מלכותו ומשה לא אמרו ולכך התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי אלמא שהיו נוהגין לקרות פרשת שמע מימות עולם מש"ה שפיר קתני מאימתי קורין, ומכ"ש דאתי שפיר לפי מה שהעליתי כאן בלשון הגמרא מדקאמר ואבע"א דיליף מברייתו של עולם אלמא דלא פסיקא ליה הך מילתא דבשכבך ובקומך איירי דוקא בק"ש. זהו מה שהעליתי בחידושינו בכמה דוכתין דהנך פירקין כדי ליישב שיטת התוס' שכתבו בכמה דוכתין לפסק הלכה דק"ש דרבנן.
אמנם אחר העיון ראיתי בספר תומת ישרים לר"ת בן חייא שכתב (בשאלה י"ג) שנשאל מאחד מן החכמים על ענין זה אי ק"ש דאורייתא או דרבנן והשיב באריכות והעלה שהוא מדאורייתא בין פרשת שמע בין פרשת והיה אם שמוע אף שהביא שם בתוך דבריו בשם השאלתות דר' אחאי בפרשת יתרו שסובר בפשיטות דק"ש דרבנן, והביא שם ג"כ הסברא שכתבתי בשם יש מי שאומר דנהי דעיקר ק"ש דאורייתא היינו למצוה מן המובחר אבל מעיקר דין התורה יוכל לקרות איזה פרשה שירצה יהיה מה שיהיה והאריך בסברא זו אפ"ה העלה להלכה דמן התורה צריך לקרות פרשת והיה אם שמוע דוקא. אבל סוף דבריו במה שדחה שיטת היש מי שאומר אינן מיושרים אצלי כל הצורך וגם במה שדחה דברי השאלתות דנהי דרוב הפוסקים הקדמונים שהבאתי כתבו בפשיטות דק"ש דאורייתא מ"מ כיון שהביא בשאלתות לשון סוגית הגמרא דבעל קרי הא דאמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ומסיק אביי דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב והביא ג"כ דברי ר"א דפליג אדר"י ואמר ספק קרא ק"ש חוזר וקורא משום דאית ביה מלכות שמים כו' עכ"ל, נמצא דלפי"ז מבואר מדברי השאלתות דפשיטא ליה דליכא מאן דפליג אהך מילתא דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב ואפ"ה ר"א דפליג לדינא אדר"י וס"ל דחוזר וקורא היינו משום דאית ביה מלכות שמים ולעולם דהוי מדרבנן וממילא מבואר גם כן דבעל השאלתות גריס בהדיא בסוגיא דבעל קרי מקמי מימרא דר"י כאותה גירסא שהביא רש"י ותוספות דסתמא דתלמודא מקשה ק"ש דרבנן היא אלא ק"ש דאית ביה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא וכיון שהדבר ידוע שבעל השאלתות חיבר רבי אחאי גאון שהיה סמוך לדור אמוראים עיין מה שכתבו התוס' בריש פרק קמא דכתובות [ב' ע"ב ד"ה פריך] שהרשב"ם היה אומר שהיה מן האמוראים עצמן אלא שר"ת אינו סובר כן, אם כן עכ"פ למדנו מדבריהם דבעל השאלתות היה בקי בנוסחאות הגמרא טפי מינן וא"כ דרש"י ותוספות ורבי אחאי גאון הביאו גירסא זו שוב אין בידינו להכריע בענין זה מתוך סוגית הגמרא והירושלמי ואזלא להו כל הראיות שהביא בעל תומת ישרים. ומכ"ש במה שכתב בעל פר"ח (סי' ס"ה) להכריע מסברא דנפשיה דשיטת התוספות יחידאי נינהו והמעיין בדבריו שראיותיו אינם מכריעות כלל ודי אם נאמר דכיון שספק מחלוקת הפוסקים הוא הוי ספיקא ולחומרא וכל ספיקי פרטי הדינים שיש להסתפק בענייני ק"ש מתוך הך שקלא וטריא וכ"ש בעיקר דספק אם קרא אי חוזר וקורא דהשאלתות ור"ת גופייהו מודו דאע"ג דמדרבנן הוא צריך לחזור ולקרות והיינו מטעם דאית ביה מלכות שמים. אמנם לפי"ז אותה סברא שכתבתי בשיטת רבינו יונה מצינו ליישב דברי שיטת כל הפוסקים דאלו ואלו דברי אלקים חיים ובסוגיות שלפנינו אבאר עוד בזה אי"ה.
מיהו הא דפשיטא ליה לבעל תומת ישרים ולבעל פ"ח דפרשת והיה אם שמוע נמי היא מדאורייתא ולדידי פשיטא לי לאידך גיסא דלשטת כל הפוסקים הוי פרשת והיה אם שמוע מדרבנן, והיינו כמו שכתב רש"י כאן בפשיטות דעיקר חובת ק"ש בפרשה ראשונה. ואף דלמאי שהקשו תוספות כאן על פירש"י משמע לכאורה דאין לחלק בין פרשה ראשונה לאינך פרשיות, אלא משום הא לא איריא דאפילו אי אינך פרשיות מדרבנן אפ"ה קשיא להו שפיר על פרש"י דאי ק"ש שעל מטתו עיקר היה צריך לקרות שלש פרשיות כדי לקיים מצוה דרבנן כתיקונה. וגם מה שעיקר יסוד של פר"ח בענין זה היינו משום דפשיטא ליה הכי מה שכתב הרמב"ם ז"ל. ולענ"ד נראה ברור דאדרבה שיטת הרמב"ם אינו כן שהרי לא מנה במנין מצות עשין מצות ק"ש לשני מצות אלא מצות עשה אחת, ואי איתא דפרשת שמע והיה אם שמוע דאורייתא היה למנותן בשתים דמה ענין זה לזה דפרשת שמע בואתחנן ופרשת והיה אם שמוע בפרשת עקב ובפרשת שמע אין רמז כלל לפרשת והיה אם שמוע דנהי דארבע פרשיות של תפילין קי"ל דאינן אלא מצוה אחת אע"ג דלא כתיבי גבי הדי אפ"ה כיון דדרשינן מלטוטפות דבעינן ארבע פרשיות דוקא בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא או מדרשא דטוטפות או מדרשא דטט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים וקיי"ל נמי דארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו לזו וה"ה לענין מזוזה דשתי פרשיות מעכבות זו את זו אינן אלא מצוה אחת וכבר כתבו מפרשי המשניות במנחות למצוא טעם לדבר ע"ש. ויש לי לדקדק הרבה על דבריהם ולענ"ד דהלכה למשה מסיני היא כדמשמע בירושלמי דמגילה לענין אי צריך לכתוב שניהן על עור אחד ואי כתב על שני עורות פסול, ואין להאריך כאן בזה, משא"כ לענין קריאת הפרשיות של ק"ש אין סברא כלל לומר שיחשבו כולן למצות עשה אחת כיון דלאו גבי הדדי כתיבן. מלבד הרבה ראיות שכתבתי בחידושי בכמה סוגיות דמכילתין דמוכח דעיקר מצות ק"ש לשיטת הסוברים דמדאורייתא היינו דוקא פרשת שמע אבל פרשת והיה אם שמוע פשיטא לתלמודא דהא דכתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בתלמוד תורה כתיב כדאמרינן בריש פרק היה קורא [י"ג ע"ב], וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה [פ"א ה"א] ולקמן בפ' היה קורא אבאר באריכות בסתירות הראיות של בעל פ"ח ע"ש.
ונפ"מ נמי לדינא היכא שידוע לו שכבר קרא פרשת שמע אלא שספק אם קרא גם כן פרשת והיה אם שמוע אי לא אם צריך לחזור ולקרות אותה פרשה אם לא דנהי שכתבו השאלתות דפרשת שמע אפילו היא מדרבנן צריך לחזור ולקרות היינו משום דאית בה מלכות שמים משא"כ לענין פרשת והיה אם שמוע נראה דלא שייך האי טעמא אלא דאפשר דכיון שתיקנו פרשת והיה אם שמוע כדי לקבל עול מצוות משום הכי צריך לחזור ולקרות דהוי כמו מלכות שמים ומכ"ש לפי מה שכתבתי בפ"ג בסוגיא דבעל קרי ובפלוגתא דר"י ור"א דלא שייך האי כללא דספיקא דרבנן לקולא לענין פרשיות ק"ש כיון דפסוקי בעלמא נינהו ויש לו שכר מיהו כעוסק בתורה ובכמה דוכתי אשכחן שהחמירו חכמים בדבריהם כעין דאורייתא, כן נראה לי. ואע"ג דלקמן סוף פירקין [דף י"ב ע"ב] גבי הא דבקשו לקבוע פרשת בלק הבאתי לשון הספרא שהובא בילקוט פרשת ואתחנן דדריש מוהיו הדברים האלה פרשת שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון כו' עיין שם, אפילו הכי נראה מתלמודא דידן דהאי נמי אסמכתא בעלמא היא והיינו ממאי דאמרינן לקמן בפשיטות בריש פרק היה קורא [י"ג ע"ב] דהאי לדבר בם דכתיב בפרשת והיה אם שמוע בדברי תורה כתיב כמו שכתבתי שם בחידושי וכמו שאבאר עוד לקמן בזה, ומכל שכן לפי מה שהעליתי לקמן בפירקין בסוגיא דחתן פטור מקריאת שמע דמדמסיק הש"ס התם דהנך קראי דובלכתך בדרך תרתי שמעת מיניה ולא מייתי בפשיטות מאידך קרא דובלכתך בדרך דפרשת והיה אם שמוע, אלמא דפשיטא ליה לתלמודא טובא דהנך קראי דוהיה אם שמוע בדברי תורה כתיב, וכמה סוגיות דמכילתין בהכי ריהטא ואין להאריך ביותר כיון דבלא"ה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהעיקר כשיטת רש"י דעיקר ק"ש היינו מה שאדם קורא על מטתו שכן נוטין שיטות הרבה מקדמונינו, א"כ מכל זה מבואר להדיא דעיקר פרשת ק"ש דאורייתא היינו פרשה ראשונה לבד ולדעתי לא מצינו שום אחד מהקדמונים שחולק בזה וכמו שאבאר עוד בסמוך:
———-
בפרש"י ד"ה עד סוף כו' ומשם ואילך עבר זמנו כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו עכ"ל. ולכאורה לשונו תמוה בזה ששינה והיפך סדר לשון המשנה להקדים המאוחר. נראה לענ"ד דעיקר כוונתו בזה להכריח פירושו דק"ש שאנו קורין בבית הכנסת שאינו מעיקר מצות ק"ש ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה משתחשך משום דלכאורה היה נראה להיפך דבדיעבד כו"ע מודו דיצא ידי חובתו אפילו קודם שתחשך כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא כמו שאבאר לקמן, ובזה היה נראה לקיים מה שאנו מקדימין לקרותה בבית הכנסת והיינו משום טורח הציבור דברוב עם הדרת מלך וחשיב כשעת הדחק, לכך הוכרח רש"י להקדים סוף הזמן דודאי אפילו בדיעבד אינו יוצא לר"א ולחכמים כדמוכח ממעשה דבניו של רבן גמליאל דאין לך דיעבד גדול מזה, ואפ"ה משמע דמאן דלית ליה דר"ג לא הוי זמן ק"ש כלל לצאת ידי חובה אע"ג דאיכא אינשי דהוי להו הך זמן תחילת זמן שכיבתן כדמוכח להדיא מפרש"י ז"ל לקמן (דף ט' ע"א) גבי שלא יאמר השכיבנו וכ"ש לאחר חצות לחכמים ואחר אשמורה ראשונה לר"א דאיכא אינשי דלדידהו הוי זמן תחילת שכיבה, ומדחזינן דאפילו הכי אף בדיעבד לא יצא דהיינו פלוגתייהו אלמא דלעולם אין יוצאין אלא בזמן שהוא זמן שכיבה לרוב העולם א"כ לפי"ז ממילא על כרחך לענין תחילת זמן שכיבה נמי הכי הוא דאפילו בדיעבד אינו יוצא קודם צאת הכוכבים אלא דמה שאנו קורין אותה בבית הכנסת היינו כדמסיק רש"י ז"ל בשם הירושלמי. ומה שיש לדקדק עוד בדברי רש"י ז"ל יבואר בסמוך:
(ב) זה לשון הגמרא ברכות יג: "תנו רבנן והיו – שלא יקרא למפרע. הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רבי אחא משום רבי יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה.
תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע. על לבבך רב זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מאי שנא מכאן ואילך מצות קריאה, דכתיב לדבר בם. הכא נמי הא כתיב ודברת בם הכי קאמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב אמר מר רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מאי שנא מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכם הכא נמי הא כתיב על לבבך הכי קאמר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומאי שנא? עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו.
תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת.
אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבבך בעמידה. על לבבך סלקא דעתך אלא אימא עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה.
תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה.
אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה". עכ"ל הגמרא ברכות יג: