פרק א, א וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:
מאחר שספר ויקרא מדבר מענייני הקרבנות שטעמיו ורמזיו רחוקים מהבנת האדם הפשוט אמרתי אל לבי להיישיר מבטי אל הזהר הק' ולקבל השראה ואולי גם הבנה זוטא מהדרך בה חודר הזהר הק' אל העולמות העליונים באמצעות כ"ב האותיות הפשוטות היוצאות מפינו בחיי היום יום בלימוד התורה ובקיום הנאמר "ונשלמה פרים שפתינו".
”ויקרא אל משה“ – באיזה אופן דיבר הי“ת עם משה? מסביר הזהר פ‘ ויקרא ד את סוד האותיות וכחן, ומעשה המרכבה התחתונה. דרש רבי אלעזר את הפ' בישעיהו ז, יא ויאמר ה' אל אחז "שאל לך אות מעם ה' א-להיך העמק שאלה או הגבה למעלה", ופי' דאות מיירי באחת מכ“ב האותיות כמשמעה. ללמדך שכל אותיות התורה שנמסרו למשה בסיני, התקשטו בהן חיות הקדש והיו עולות ויורדות בכחן. וישנן שני מיני אותיות. אותיות גדולות ואותיות קטנות. האותיות הגדולות מקורן בהיכל העליון והגנוז, למעלה מכל שאר ההיכלות. ואילו האותיות הקטנות והדקות מקורן בהיכל תחתון אחר. אבל כולן נמסרו למשה בסיני.
לכל אות ישנן אותיות נוספות המתחברות אליה בסוד, באופן נסתר, והן אותיות המילוי. כגון באות א-לף, הגלוי שבה הוא א' והגנוז הן אותיות לף. לפי"ז המילוי של כל אות במלה ”בראשית“ הוא: ית, יש, לף, ין, וד, יו.
בדורות הקודמים, מתוך שהיו מתבוננים ויודעים את החכמה העליונה הא-להית, אפי' החייבים שבישראל ידעו לצרף את שמות הקדש, ובכח אותן צירופים הנהיגו את עניני העולם הזה. הם ידעו גם להבחין בין האותיות הגדולות ובין האותיות הדקות. אבל הדורות האחרונים לקו בחסר מתוך שאינם מתבוננים בחכמה העליונה ואינם יודעים היאך לצרף אותיות.
לפי"ז ”שאל לך אות“ היא כמשמעה. כיון שכולם היו מנהיגים את עצמם בסוד האותיות. העמק שאלה – זו האות ה' שהיא האחרונה שבשם הוי-ה. או הגבה למעלה – זו האות י' שהיא הראשונה בשם הוי-ה. ומנין לנו זאת? אלא שזהו מה שאמר ה' לשלמה "שאל לך אות מעם ה' א-להיך", מהשם המפורש. גם המשכן מיוסד על אותיות אלו. וכן מצינו ברחב שבקשה מיהושע ונתתם לי אות אמת שהיא האות ו'.
בוא וראה, אומר הזהר, דלכאורה ק' מצד אחד נאמר ”ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן“. ומאידך ”ויבוא משה בתוך הענן ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה“. הכיצד? אלא שהיו שני סוגי עננים. זה שעלה בו משה, וזה שירד למשכן. זה שירד למשכן נא' בו וכבוד ה' מלא את המשכן. המושג "מלא" בא ללמד שהיתה שלמות בין העליונים והתחתונים עם המשכן שלמטה, מעין תיקון גנוז ירד למטה כביכול להכשיר את המקום לכניסת השכינה בתוכו.
המרכבה התחתונה – למרכבה ד' מחנות שנגנזו ע"י הענן שהיו תחת שלטונו של המלאך מיכא"ל. התיקון הראשון של משמרת אחת מד‘ המחנות כדלהלן: למעלה מימין היה ממונה צדקיא"ל המלאך שהיה רב צבא של ארבע קבוצות של שלשה שלשה מלאכים מפקדים בכל קבוצה. וכאשר הם יורדים למטה הם משנים את שמם אבל כאשר הם למעלה לא ישתנה שמם לעד ולעולם. ועל ראש כל אחד מהם אות א' והיא א' זעירא. וכאשר אותה א' מתנוצצת כל המחנות נוסעים לכוון מקור האור שממנו היא מתנוצצת.
יותר פנימה היה ממונה המלאך רזיא"ל שר הצבא על צבאו ופקודיו. ובשער מחנהו היה ממונה תחתיו המלאך רומיא"ל ומסביבו י"ב מפקדים שלשה שלשה בכל קבוצה. ועל כלם פיקד המלאך רזיא"ל שלא נשתנה שמו. ועל ראש כל אחד מהם אות ר'. וכאשר אותה ר' מתנוצצת כל המחנות נוסעים לכוון מקור האור שממנו היא מתנוצצת. ואות זו מענישה את כל מי שמגלה את סודות התורה. וסימנך רי"ש וקלון.
יותר פנימה ממונה שר הצבא יופיא"ל וצבאו ופקודיו אשר אין להם חשבון ולא יעלו בחשבון עד שיבנה ביהמ"ק לעת"ל מפני ששם יושלמו כולם ויתרבה צבאם בתיקון משלם. ותחתיו נתמנה המלאך חכמיא"ל שהיה ממונה על שנים עשר מפקדים הסובבים אותו שלשה שלשה לכל עבר, וכולם תחת פקודו של יופיא"ל שלא ישתנה שמו. והאות ק' נוצצת על ראש כל אחד מהם וכאשר אותה ק' מתנוצצת, כל המחנות נוסעים לכוון מקור האור שממנו היא מתנוצצת. ואות זו עומדת באויר והיא נכפית ג' פעמים ביום ואז היא עולה ויורדת. (כנראה בשעה שעם ישראל מתפללים שחרית מנחה וערבית. רגל האות ק' מסמלת את הקשר שבין העליונים לתחתונים. והגג המכסה על הרגל מסמל את השמים וכל צבאם שהם מכוסות מעיני בני אדם. אבל באמצעות התפלות נפתחים שערי שמים ועי"ז נכפה גגה של האות ק' והיא מקשרת ומגשרת בין ישראל לאביהם שבשמים). שתי האותיות האמצעיות של המלה ”ויקרא“ הן אותיות "קר" האות ר' מחפה ומגינה על הא' האחרונה, והאות ק' מגינה על הי' הראשונה.
יותר פנימה ממונה רב הצבא קדומיא"ל וצבאו ופקודיו. ותחתיו בשער הכניסה ממונה המלאך אריא"ל על י"ב מפקדים שסובבים אותו שלשה שלשה בארבע רוחותיו. ועל כולם פיקד המלאך קדומיא"ל שלא ישתנה שמו לעד ולעולם. והאות י' על ראש כל אחד מאותו מחנה. וכאשר אותה י' מתנוצצת, כל המחנות נוסעים לכוון מקור האור שממנו היא מתנוצצת, וכאמור לעיל האות ק' מגינה עליה.
ומהו המקור שממנו נוצצות האותיות? בחדרי חדרים במקום הנקרא "קודש" נוצצת האות ו' באופן נסתר ושמור, וכל האותיות האחרות נוצצות מאורה. באותה עת יוצא קול מבין האותיות. ומה המקור שממנו יוצא אותו קול? נצוץ האות ו' מכה על נצוץ האות י', ואז נצוץ הי' מכה בשרשרת בתוך ניצוץ הק', ונצוץ הק' מכה על נצוץ הר', ואז הנצוצות של כל האותיות ביחד מכים על נצוץ האות א' העומדת לעד. בהתחברות כל הנצוצות בסוד "ויקרא" אל משה, נשמע הקול. ואז נראות האותיות בחקיקתן במרכבה, והקול יוצא מביניהם בין המרכבות וקורא "אוקיר אנוש מפז ואדם מכתר אופיר".
ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם: ג אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ד וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: ה וְשָׁחַ֛ט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וְזָֽרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ו וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָֽעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ: ז וְ֠נָֽתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָֽרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ:
פירש“י ז“ל מהתלמוד ביומא כא: ”דתניא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח – אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט“.
הסביר הרבי מלובביץ', שבכאן אנחנו רואים כי אעפ“י שהאש הגשמית מוגבלת, לעומת האש מן השמים שאינה מוגבלת, בכ“ז יש מצוה להביא אש מן ההדיוט ומעתה תהיה גם היא אש תמיד שאינה מוגבלת.
ונ"ל להוסיף שכן הדבר באכילתינו, אנחנו אוכלים מן ה"חי" ומן ה"צומח" ומעלים אותם למדרגת "מדבר", ואם האדם שאוכל אותם, הוא עובד ה' ומברך את הקב"ה הזן ומפרנס לכל, שהשפיע לו אוכל זה מטובו, וכן אם הוא אוכל את זה בקדושה לכבוד השבת או לכבוד איזו סעודת מצוה, ואומר דברי תורה על שלחנו, הרי לא זו בלבד שהעלה את החי והצומח למדרגת מדבר אלא גם העלה אותם למדרגה של קדושה. וההבדל ביניהם מתבטא במידת התיקון של הנשמה שנמצא באותו האוכל.
עוד נראה לי מבחינה רעיונית שלא רק האש שיורדת מן השמים היא בלתי מוגבלת אלא כל אש היא בלתי מוגבלת שהרי גפרור אחד יכול להבעיר עולם ומלואו. מאידך כאשר מבעיר האדם את הגפרור, אחריותו עליו שלא תתפשט האש ותזיק לאחרים. אבל אם האש יורדת מן השמים אין שום אדם בעולם אחראי עליה ואין מי שעתיד ליתן את הדין על התפשטותה בכחות הטבע. מלמד אותנו רש"י שאף על פי שהאש יורדת מן השמים, מטרתינו בעולם להביא אש גם מן התחתונים, ודוקא בכדי שנהיה שותפים בה ותהיה לנו אחריות על התפשטותה שתתפשט רק למקומות רצויים.
עוד למדנו מדבריו מאחר והאש מן השמים היא ניסית, אין סומכין על הנס וצריך להביא אש מלמטה.
והמסר השלישי הוא שצריך תחילה להבעיר את האש מלמטה ורק אחר כך תרד אש מן השמים וזה בבחינת "הרוצה ליטהר מסייעין לו".
ועוד, האש היא סמל להתלהבות האדם בעבודת ה', ולמדנו שגם בענין ההתלהבות צריך האדם להגביל את התלהבותו עד לגבול המותר ולא לחצות את הקוים. שזה היה חטאם של נדב ואביהוא, ובימינו רבים מהחוזרים בתשובה עושים כל שביכלתם בהתלהבות עצומה לעבוד את ה' מעל ומעבר הראוי עד לכדי יוהרא, וכגון להניח תפלין דרבינו תם, ולכסות את ראשם בטלית, לשבת במזרח, להתנענע כלולב, לחבוש כובע של תלמידי חכמים, וישנם אפילו כאלה שאפילו תפרו לעצמם חליפה שחורה עם מעיל ארוך (פראק) המיוחד רק לדיינים, לראשי ישיבה ולרבני ערים. ועוד מנהגים משונים שאינם כפי מידתם ולא ראויים להם. מאידך יאמר לזכותם, מאחר שהם חוזרי בתשובה כתב הרמב"ם שהם צריכים ללכת מן הקצה אל הקצה, וזוהי הסיבה שהם חוצים את גבול האמצע והבינוני במעשיהם. יהי רצון שיזכו לעבור את השלב הזה ולהנהיג את עצמם כפי שקבע הרמב"ם לכל אדם להנהיג את עצמו בדרך הממוצע.
ח וְעָֽרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: ט וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֹֽה:
פירש"י "ריח נחוח לה'" – נחת רוח למה שאמרתי שנעשה רצוני. הקשה על כך הרב ליסבון בשם הרבי מדוע לא פירש רש"י כיוצא בזה גבי נח בפסוק "וירח ה' את ריח הניחוח"? ותי' מה שתירץ. ולענ"ד נראה לפרש שאצל נח נא' "את ריח הניחוח" בה' הידיעה כי קרבנות אלה הוקרבו בכל הלב שנח רצה להביע בכך את תודתו לה' ית', וזה היה קרבן של ממש שהרי לא היו לו אלא שבעה מכל מין מהטהורים והוא הקריב מכל אחד מהם קרבן לה'.
ואביא בכאן את הסיפור שסיפר דוקטור פלקוביץ כדלהלן: לאשה עוורת אחת היתה שכנה שהיתה לה ילדה בת עשר. אמרה לה אמה, למה לא תלכי כל יום לקרוא כמה ספורים לשכנתנו העיוורת, כי אין מי שיקרא עבורה. נענתה הבת בשמחה ובעשותה כן שבועות ספורות החלה להתיידד עם חברתה החדשה. יום אחד אמרה העוורת לילדה את ילדה כל כך טובה אני מרגישה את היופי הפנימי שלך, ובעזרת ה' בעוד שנתיים אוכל לראות גם את יופיך החיצוני. הכיצד? שאלה הילדה בהתענינות רבה. סיפרה לה העיוורת שבעוד שנתיים היא תהיה זכאית מטעם הממשלה לערוך נתוח לייזר והיא תוכל לראות. הילדה שאלה לשמו של הרופא שיערוך לה את הנתוח ולמחיר הנתוח. יצאה הילדה מביתה של העיוורת והישירה פניה לאסוף כספים לעריכת הניתוח באופן מיידי, ולא להמתין לעוד שנתיים. הילדה הצליחה לאסוף שמונים ושלושה דולרים. לקחה הילדה את המעטפה עם הכסף שאספה למשרדו של הרופא ובקשה ממנו לערוך את הנתוח מיד והיא הבטיחה שהיא תמשיך לאסוף את הסכום הדרוש. שמע הרופא את סיפורה של הילדה ונענה לערוך לה את הניתוח מיד והוא ידאג לתשלום בעצמו. כעבור מספר ימים נכנסה אמא של הילדה לרופא להביע את הסכמתה להשתתף בהוצאות הניתוח בתשלומין. השיב לה הרופא שהוא מעוניין לשמור רק על הסכום שהיא אספה כי זה מזכיר לו את התמימות והטוב לב של הילדה בת העשר שהכריעה אותו בטוב לבה. אכן זהו ריח ניחוח במלא עוצמתו.
י וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָֽעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ: יא וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: יב וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: יג וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: יד וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ: טו וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ: טז וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹֽצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן: יז וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֘ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:
פרק ב, א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָֹ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה:
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה" מי דרכו להקריב מנחה? זה העני, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח, וכן בעולת העוף וכן במנחה ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. שואל השפת אמת מה החידוש? והרי ברור שכלפי שמיא מה לי דינר מה לי מאה מנה? ותי' שכוונת חז"ל היא ללמד שכל אדם צריך לשאוף לתת לפי מדרגתו שלו, ולא לפי מדרגתו של אדם אחר. וזהו פירוש "ובלבד שיכוין לבו לשמים", שהוא מביא את היותר טוב ממה שיש לו.
ולי נראה שאפילו אם יש לו הרבה והוא נותן מעט, שהוא בגדר הממעיט, וכן איפכא אם אין לו והוא לווה בכדי לתת יותר שהוא בגדר המרבה, אין לאף אחד מהם שכר יותר על מה שהרבה או עונש על מה שהמעיט ובלבד שנתינתו תהיה מכל הלב באיכות הטובה ביותר לשם ה'.
ב וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹן֘ הַכֹּֽהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹֽנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּֽרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: ג וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹֽה: ד וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַֽאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן: ה וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּֽחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִֽהְיֶֽה: ו פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָֽצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא: ז וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּֽעָשֶֽׂה: ח וְהֵֽבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ: ט וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: י וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹֽה: יא כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֨יבוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵֽעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: יב קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַֽיהוָֹ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַֽעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ: יג וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָֽתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּֽנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח: יד וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ:
האם כל אם ואם שבתורה רשות?
רש"י (בס' שמות כ, כב) הביא את המכילתא בשם ר' ישמעאל האומר שכל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' מקומות שהוא חובה, והמלה "ואם" משמש בהם בל' כאשר והם: "ואם מזבח אבנים", שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנא' אבנים שלמות תבנה. "אם כסף תלוה את עמי" שהוא חובה, שהרי מצוה התורה והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. "ואם תקריב מנחת בכורים", שהיא חובה.
ולענ“ד לא משמע כן מלשון הכתובים. שמפשט הכתובים משמע שכל ”אם“ הוא רשות, ואין "אם" שהוא חובה. ומה שכתוב "ואם מזבח אבנים תעשה לי" הכי פירושו, כי למעלה אמר מזבח אדמה תעשה לי. ואח"כ אמר ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית. כי ישנם שני סוגי מזבחות.
ראיה לדברי מצאתי בדברי הרמב"ן "וטעם ואם במצות חובה לומר אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה השמר שלא תבנה אתהן גזית". משמע שגם הוא מפרש "אם" כפשוטו שהרי זה תלוי בירושת הארץ.
וכן משמע מדברי ראב"ע שכ' שם "והנה פי' מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה" ולא כמו שפירש"י ז"ל בפירושו הראשון ללמד שיהיה מחובר לאדמה ולא יבננו על גבי עמודים. וגם לא כמו שכ' בפירושו השני דמיירי במזבח הנחושת שהיה ממלא אותו באדמה. א"נ אפשר שאפי' כדבריו בזה הפירוש, הרי לפנינו שני סוגי מזבחות ולכן אמר "ואם מזבח אבנים תעשה לי". וא"כ מלת "ואם" אינה "כאשר", אלא "ואם". א"נ שפירושו הוא "וכאשר" ודו"ק.
וגם בפ' "אם כסף תלוה את עמי" לא משמע שהוא חייב להלוות כסף לכל אדם. ומה שכתוב אם העבט תעביטנו מיירי דוקא באביון כדלעיל מיניה "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו'. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". ואין מדובר בכל עני, או בעשיר הנזקק להלואה שזה מיירי בפרשת אם כסף תלוה את עמי.
ומכל מקום ממה שאמר "אם" כסף תלוה את עמי, למדנו שמצוה לעזור ליהודי הנזקק להלואה. והוי כאומר אם בחקתי תלכו ואם את משפטי תשמרו. שהרי חייב אדם לשמרם וללכת בחקות ה' ובכ"ז אין "אם" זה אלא כפשוטו, שהרי יש לאדם זכות בחירה.
ואחר העיון מצאתי שהראב"ע כ' בפ' אם כסף תלוה את עמי וז"ל: "אם נתן לך ה' הון שתוכל להלות העני". משמע שאין מצוה זו חובה אלא אם יש לך עודף כסף להלוות ותרצה לעזור לעני כמו לגר ליתום ולאלמנה שכן דרך עם ישראל להיותם גומלי חסדים לא תהיה לו כנושה.
וגם בפסוק "ואם תקריב מנחת בכורים" כתב הראב"ע (בס' ויקרא ב, יד) וז"ל: "רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך. כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא". פירוש דבריו שהכ' מחלק בין הבאת הבכורים מראשית כל פרי האדמה שהיא חובה לבין הבאת מנחת נדבה מפירות בכורים שע"ז נא' "ואם".
והרמב"ן פי' שם מלת "ואם" כפשוטו בדרך אחרת "והנכון כי בעבור שלא יצוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב, כמשפט הזה תעשה אותה. והנה האם כפשוטו".
עוד פי' הרמב"ן שם "אם יביאך ה' א-להיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה. כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר אם שמור תשמרון והוריש ה' את כל הגויים מפניכם".
טו וְנָֽתַתָּ֤ עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא: טז וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּֽרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹֽנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:
פרק ג, א וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ב וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: ג וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת־הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב: ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה: ה וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵי־אַֽהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: ו וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ: ז אִם־כֶּ֥שֶׂב הֽוּא־מַקְרִ֖יב אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ח וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: ט וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ אִשֶּׁ֣ה לַֽיהוָֹה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָֽאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶֽעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב: י וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: יא וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: יב וְאִם־עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: יג וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: יד וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֨נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת־הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב: טו וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: טז וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַֽיהוָֹֽה: יז חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:
הדם והחלב
"כי הדם הוא הנפש" – הדם אץ רץ לכל תא בגוף האדם וללא הפסק. ככל שהאדם צעיר יותר, הוא פעיל יותר מבחינה פיזית, וככל שהוא פעיל יותר, דמו רץ מהר יותר, וזה מתבטא בפעימות הלב שלו. וממילא דמו חם יותר כי הוא בפעולה מתמדת, לפיכך ראוי לומר שהדם מבטא את הזריזות, ואת המהירות בכל פעולותיו. ככל שהאדם מתבגר יותר, הוא פחות פעיל, יותר שמן ומתנהג בכבדות עקב כמות השומן והחלב שבגופו. החלב הוא קר ומסמל את העצלות והכבדות בבחינת "וינהגהו בכבדות". נאמר בפסוק "כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ", אלא שניהם עולים על המזבח נ"ל שמציאות זו באה ללמד ששניהם קיצוניים ובלתי ראויים אלא באופן ארעי ובמקומות הנכונים. שכן ישנן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. מה שנראה נכון הוא שיש להיות זריז במצוות שהם בקום ועשה שנאמר "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", ומאידך בעבירות על מצוות לא תעשה אדם צריך להשתמש בכח החלב ולא להיות זריז בעבירות. התפלה לעומת מצוות אלה היא מיוחדת במינה שטעונה מחשבה ולכן אסור למתפלל להיות מדי זריז ועליו נאמר "אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום".
השומן ביחס לחלב
איך נדע מהו חלב שאסרה התורה את אכילתו, ומהו שומן שהתירה התורה את אכילתו? הרמב"ן בפ"ג פסוק ט' ביאר כי השומן "מתערב בבשר שאינו נפרד ממנו", דהיינו שהוא דבוק לבשר והוא חלק ממנו, והוא נמצא בכל חלקי הגוף בין באברים הפנימיים בין בחיצוניים, ואין עליו קרום. לעומת זאת "אין החלב נעשה סמוך לעור ולא באבר שינוע תמיד" אלא הוא נמצא רק באברים הפנימיים, והוא "השומן הנפרד שאינו עם הבשר בדבר אחד", דהיינו שהוא לא מחובר לבשר. "עליו קרום ונקלף". וכתב "והנה אין באליה חלב כלל אבל יש בה שומן שאינו נפרד". עוד כ' שם "כי טבע השומן שאינו נפרד מן הבשר. בצלעות ובצדדין ובאליה הוא חם ולח. והנפרד מן הבשר כמו אשר על הכליות קר ולח וגס ועבה וקשה להתבשל באיצטומכה וממהר לכלות ויוליד ליחה לבנה וסותם". עוד כתב שם כי אין טעם איסור החלב משום שקרב על המזבח, אלא כל הקרוי חלב אעפ"י שאינו קרב למזבח נאסר. ומאידך כל שומן אפי' זה הקרב למזבח כמו הכליות והיותרת מן הכבד והאליה לא נאסרו.
פרק ד, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּי־תֶֽחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵֽאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה: ג אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶֽחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַֽיהוָֹ֖ה לְחַטָּֽאת: ד וְהֵבִ֣יא אֶת־הַפָּ֗ר אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַפָּ֔ר וְשָׁחַ֥ט אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ה וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר וְהֵבִ֥יא אֹת֖וֹ אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ו וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶת־אֶצְבָּע֖וֹ בַּדָּ֑ם וְהִזָּ֨ה מִן־הַדָּ֜ם שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י פָּרֹ֥כֶת הַקֹּֽדֶשׁ: ז וְנָתַן֩ הַכֹּהֵ֨ן מִן־הַדָּ֜ם עַל־קַ֠רְנ֠וֹת מִזְבַּ֨ח קְטֹ֤רֶת הַסַּמִּים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת ׀ כָּל־דַּ֣ם הַפָּ֗ר יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל־יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ח וְאֶת־כָּל־חֵ֛לֶב פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה עַל־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב: ט וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה: י כַּֽאֲשֶׁ֣ר יוּרָ֔ם מִשּׁ֖וֹר זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֑ים וְהִקְטִירָם֙ הַכֹּהֵ֔ן עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָֽה: יא וְאֶת־ע֤וֹר הַפָּר֙ וְאֶת־כָּל־בְּשָׂר֔וֹ עַל־רֹאשׁ֖וֹ וְעַל־כְּרָעָ֑יו וְקִרְבּ֖וֹ וּפִרְשֽׁוֹ: יב וְהוֹצִ֣יא אֶת־כָּל־הַ֠פָּ֠ר אֶל־מִח֨וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֜ה אֶל־מָק֤וֹם טָהוֹר֙ אֶל־שֶׁ֣פֶךְ הַדֶּ֔שֶׁן וְשָׂרַ֥ף אֹת֛וֹ עַל־עֵצִ֖ים בָּאֵ֑שׁ עַל־שֶׁ֥פֶךְ הַדֶּ֖שֶׁן יִשָּׂרֵֽף: יג וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵֽעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ: יד וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָֽטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן־בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: טו וְ֠סָֽמְכ֠וּ זִקְנֵ֨י הָֽעֵדָ֧ה אֶת־יְדֵיהֶ֛ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְשָׁחַ֥ט אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: טז וְהֵבִ֛יא הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר אֶל־אֹ֖הֶל מוֹעֵֽד: יז וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶצְבָּע֖וֹ מִן־הַדָּ֑ם וְהִזָּ֞ה שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת: יח וּמִן־הַדָּ֞ם יִתֵּ֣ן ׀ עַל־קַרְנֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ אֲשֶׁר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת כָּל־הַדָּ֗ם יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל־יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: יט וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּֽחָה: כ וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֗ר כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְפַ֣ר הַֽחַטָּ֔את כֵּ֖ן יַֽעֲשֶׂה־לּ֑וֹ וְכִפֶּ֧ר עֲלֵהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לָהֶֽם: כא וְהוֹצִ֣יא אֶת־הַפָּ֗ר אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְשָׂרַ֣ף אֹת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר שָׂרַ֔ף אֵ֖ת הַפָּ֣ר הָֽרִאשׁ֑וֹן חַטַּ֥את הַקָּהָ֖ל הֽוּא: כב אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכָּל־מִצְוֹת֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהָ֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא־תֵֽעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם: כג אֽוֹ־הוֹדַ֤ע אֵלָיו֙ חַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א בָּ֑הּ וְהֵבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים זָכָ֥ר תָּמִֽים: כד וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ בִּמְק֛וֹם אֲשֶׁר־יִשְׁחַ֥ט אֶת־הָֽעֹלָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא: כה וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת־דָּמ֣וֹ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָֽה: כו וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ֙ יַקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה כְּחֵ֖לֶב זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֑ים וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֖וֹ וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: כז וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּֽחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּֽ֠עֲשׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם: כח א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קָרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: כט וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָֽעֹלָֽה: ל וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: לא וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּֽאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵ֘לֶב֘ מֵֽעַל־זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹ֑ה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: לב וְאִם־כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קָרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה: לג וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת־הָֽעֹלָֽה: לד וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: לה וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּֽאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב־הַכֶּ֘שֶׂב֘ מִזֶּ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל־חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ:
פרק ה, א וְנֶ֣פֶשׁ כִּי־תֶֽחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ: ב א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֘ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם: ג א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם: ד א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָֽאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהֽוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה: ה וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ: ו וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַֽיהוָֹ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵֽחַטָּאתֽוֹ: ז וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יעַ יָדוֹ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה: ח וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַֽחַטָּ֖את רִֽאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל: ט וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא: י וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַֽעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: יא וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֘ לִשְׁנֵ֣י בְנֵֽי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָֽאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹֽא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֨יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽוא: יב וֶֽהֱבִיאָהּ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּ֠נָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּֽרָתָהּ֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא: יג וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָֽיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה: יד וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: טו נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַעַ֔ל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָֹ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהֹוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם: טז וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָֽאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: יז וְאִם־נֶ֨פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ: יח וְ֠הֵבִ֠יא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: יט אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַֽיהוָֹֽה: כ וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כא נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וּמָֽעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּֽיהוָֹ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּֽעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ: כב אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה הָֽאָדָ֖ם לַֽחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה: כג וְהָיָה֘ כִּי־יֶֽחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָע֨שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָֽאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא: כד א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֘ לַשֶּׁ֒קֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַֽחֲמִֽשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַֽאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ: כה וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַֽיהוָֹ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: כו וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַֽעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ:
דרשות
שבת זכור – פ' ויקרא – בטמפל גייט – ה' תשס"ח
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו'. הקשה השפ"א מדוע הא' שבמלת "ויקרא" היא א' זעירא? ועוד, הרי משה קבל את כל התורה כולה כולל פרשת הקרבנות בהר סיני בשהותו שם מ' יום ומ' לילה. ומה נשתנה ציווי זה בענין הקרבנות שנצטווה עליו מאהל מועד? ותי' שמשה שקבל את כל התורה בהר סיני בא' רבתא, דיבור זה מאהל מועד לא היה לגביה אלא מילתא זוטרתא. אבל ישראל שלא היו יכולים לקבל ציווי זה באותה מדרגה שקבל משה בהר סיני, היה צריך לצוותם לפי מדרגתם בא‘ זעירא. ולכן נא' "וידבר וגו' לאמר". פי' שכל עצם הדיבור הזה לא היה אלא בכדי לצוות בו את ישראל. ונ"ל כוונתו בזה ע"ד הצמצום שצמצם הקב"ה עצמו כביכול למדרגתם של ישראל באופן שיוכלו לקבל את הדברים. וזהו הטעם שאמרו ישראל למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות".
נמצא לדבריו ישנם שתי מדרגות בקבלת התורה, זו של משה וזו של ישראל. ולכאורה קשה האם ראוי שתהיה קבלת התורה מיוחדת אך ורק למשה ואחרת לכל ישראל? ונ"ל שלכל יהודי ישנן אותן שתי מדרגות. במדרגת משה, נשמתו הקדושה ששואפת תמיד לעלות ולהתעלות למעלה מהטבעיים, וכנגדה נשמתו החיונית הטבועה בתוך גשמיותו ונטמעת בה. וכל אדם צריך תמיד לשאוף להתעלות לאותה מדרגת א' רבתא של משה הטבועה בעמקי נשמתו.
ומדוע דוקא פרשת הקרבנות נאמרה להם בייחוד מאהל מועד ולא שאר הפרשיות? נ"ל משום שכשירד משה מההר ראה את העגל ומחולות ושבר את הלוחות הראשונים ולפי מה שפירש הרמב"ם שכל ענין הקרבנות אינו אלה כנגד ע"ז שעבדו האומות, לכן נאמרה להם פרשה זו לפי מדרגתם שחטאו בה מיד עם קבלת התורה. וכיון שהם עשו בפועל את מעשה העגל היו צריכים לעשות מעשה בפועל בעבודת הקרבנות.
”זכור את אשר עשה לך עמלק“ מצוה זו היא כידוע מדאורייתא. ואמנם המצוה אינה רק לזכור במחשבה אלא חייב גם לשמוע את קריאתה בדיבור, וכן במעשה להשמיד להרוג ולאבד את עמלק. כפי שציוה ה' את שאול להרוג את אגג,, ובחמלו עליו ועל הצאן והבקר לזבוח לה', אמר לו שמואל "הלא שמוע, מזבח טוב. להקשיב, מחלב אלים".
כמו כן "זכור את יום השבת לקדשו" צריך לזכור אותו במחשבה בדבור ובמעשה. שבכל יום מששת ימי המעשה צריך לזכור שהיום הוא כך וכך "בשבת", ובדבור, לקדשו בדברים הנאמרים על היין. ואף על פי שאדם יוצא ידי חובה מדאורייתא כשאומר בתפלה "אתה קדשת את יום השביעי לשמך" ואחריו "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", חייב לעשות גם קידוש על היין כמצות חכמים, ומכל מקום לנשים שלא מתפללות, הקידוש הוא מדאורייתא. וזאת אף על פי שלדעת איזה פוסקים יצאה ידי חובת קידוש מדאורייתא באומרה שבת שלום,. ויש אומרים שגם כשמדליקה נרות ומברכת עליהן "להדליק נר של שבת", יוצאת י"ח קידוש מדאורייתא. מכל מקום לכולי עלמא חייב מדרבנן לעשות קידוש על היין. וחייב לקדש את השבת גם במעשה. במאכל ובמשתה ובלבוש נאה. ומ"מ בעיצומם של ימי בחירות אלה עלינו להזהר מאוד במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק", שלא להצביע בעד בראק אובאמה ימ"ש שהוא ללא ספק אויב ישראל בבחינת עמלק.
שבת פ' ויקרא ה'תשס"ו
פרשת ויקרא חלה בדרך כלל בשנה שאינה מעוברת בין פרשת החדש שהיא אחרונה בסידרת ד' הפרשיות שזפ"ה, לבין שבת הגדול. ובירושלמי אמר ר' לוי אין מפסיקים בין פרה להחדש כשם שאין מפסיקים בין כוס שלישי לרביעי. והיה צריך להקדים "החדש" שהיה בר"ח ניסן ל"פרה" שנצטוו עליה ביום ב' לניסן. ולמה הקדימו פרה כי בא תלויה טהרתן של ישראל.
ומה הקשר בין ד' הכוסות לד' הפרשיות? ולמה צריך להקפיד בד' כוסות שלא להפסיק בין כוס שלישית לרביעית? ד' הכוסות הן כידוע כנגד ד' לשונות של גאולה שנגאלו בהן ישראל, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ואמנם שלוש הלשונות הראשונות והוצאתי, והצלתי וגאלתי, מופיעים כולן בפסוק הראשון. ואילו ולקחתי הוא בפסוק הבא. ונראה שהסיבה לכך היא משום שכל הגאולות שבפסוק הראשון הן גאולות פיזיות של שחרור מעבדות פיזית ואילו הלשון האחרון מדבר על שחרור מעבדות רוחנית של אלוהי מצרים – ולקחתי אתכם לי לעם. ללמד שגאולה פיסית גרידא, השחרור מעבדות מצרים הפיזית, אינה עושה אותנו בני חורין, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. העם זקוק לגאולה רוחנית בכדי להיות בן חורין באמת. המשעבד אינו רק פרעה מלך מצרים, אלא ביותר היצר הרע, שהוא מלך על כל הצרות הרוחניות, לכן נא' בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. מאידך אין גאולה רוחנית שלמה בלא גאולת הארץ הפיזית. חג השבועות נקרא חג העצרת דהיינו החג הקשור לחג הפסח שקדמו. ללמד שאין מפסיקים בין הגאולה הפיסית של פסח לבין הגאולה הרוחנית של קבלת התורה.
עוד נראה לי לחלק בין ג' הלשונות שבאו בפסוק אחד שהן כולן בבחינת התרחקות, "שחרור" ודחיה מהמקור שהיו בו במצב של עבדות, אבל ולקחתי אתכם לי לעם היא פעולה הפוכה של התקרבות לבורא ית'. ויש לדמות את ההרחקה הזו לסוג המצוות של "לא תעשה", שהם בבחינת "סור מרע", ואילו ההתקרבות בחד העצרת היא בבחינת מצוות עשה או "ועשה טוב",
הטעם לציווי הקרבנות
שאלת השאלות היא מדוע ציוה הי“ת להקריב קרבנות? האם צריך הקב"ה לריח הניחוח העולה מבשר הקרבן או לאכילתו?
הרמב"ן בפ"א פ“ט דן בשאלה זו בארוכה, וכתב שהטעם מפורש בפסוק "אשה ריח ניחוח לה'". והביא את מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים "בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן. כי המצרים עובדים מזל טלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם כדמות שעירים. ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד כדי שיודע שהדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבודה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש. כי כל מדוי וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן".
והרמב"ן דחה את דבריו מג' סיבות: א. איך אפשר שיעשו שלחן ה' מגואל רק משום להוציא מלבן של רשעים? ב. הכתוב אומר בפירוש הטעם שהוא משום "לחם אשה ריח ניחוח לה'". ג. הרי נח והבל ובלעם הקריבו לה' קודם המצרים והכשדים. וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללת לעבודת כוכבים מדעת השוטים.
ולכן אמר כי טעם הקרבנות הוא בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה, בדבור ובמעשה צוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה. ויתודה בפיו כנגד הדבור. וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה. והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו. ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-לוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד".
ונראה שגם להרמב"ן היו קשיים בפירושו ולכן אמר בפירוש שהוא מקבל דברים אלה שהוא עצמו פירש בתור דברי אגדה המושכים את הלב ומתקבלים, אבל לא על דרך האמת. כי על דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם.
הרמב"ן דחה גם את דבריהם של שמעון בן עזאי בספרי ובסוף מנחות וכן של מה שאמר ר' יוסי בתחילת ת"כ שאמרו שבכל פרשת הקרבנות לא נאמרה מלת א-ל, ולא א-להיך, ולא א-להים, ולא שד-י, ולא צב-אות, אלא השם המיוחד יו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה לחלוק ולומר כי יש קרבן לשם פלוני וקרבן לשם אלמוני. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני.
והטעם שדחה הרמב"ן את דבריהם שכן מצינו במספר מקומות "והעלית עליו עולות לה' א-להיך", "לחם א-להיהם הם מקריבים", "כי את לחם א-להיך הוא מקריב", "זובח לא-להים תודה", "ועולה לא תעלו בקדש לא-להי ישראל".
ועל דרך האמת פירש הרמב"ן כי "עולה אשה ריח ניחוח לה'", כמו עולת אש ריח ניחוח לה', כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במידת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם. כי הכונה לה' לבדו תהיה ולא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. לריח ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע, ותנח עליהם הרוח. וכל קרבן ל' קריבה ואחדות.
ולענ"ד נראה לפרש שכשם שההורים מקבלים רוח נבואה בקריאת השם לרך הנולד ממש בשעת קריאת השם שהרי השם שהם נותנים לו בנבואה הוא שמה האמיתי של הנשמה, כך בדיוק נשמת הבהמה שהם מביאים לקרבן יש בה ניצוץ מנשמתו של האדם שמקריב אותה באמצעות הכהן. וכן כל בהמה ששוחטים לאכילה מכוונת היא כנגד איזו נשמה שטעונה תיקון ובאכילתה בברכה היא באה לידי תיקון. וכן כשקונה אותה לכבוד שבת ויו“ט, וגם כשאוכל אותה בשבת ויו“ט לכבוד היום הקדוש, מתעלה נשמת הבהמה שהיא נצוץ מנשמתו. ואולי לזה נתכוין רש"י באומרו שבכל מעשה הקרבנות צריך המקריב לחשוב שהבהמה היא במקומו, וכל פעולה שנעשה בה צריך לחשוב שאותה פעולה היתה צריכה להיות עליו והיא באה תמורתו. כיו“ב אנחנו נוהגים בערב כיפור לומר זו חליפתי זו תמורתי זו כפרתי העוף הזה ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום, אפשר שבעוף זה יש נצוץ מנשמתו.
עוד נראה לי לפרש בטעם הקרבנות שהוא באמת סוד כמוס, שהוא נובע מחטאו של אדם הראשון שעבר על מצות הבורא ית', בכח ההגיון והשכל הישר שנטע הא-להים בקרבו. דהיינו שהיה קונפליקט בין ההגיון לבין מצות ה', שההגיון גבר על מצותו ית' כשעצם הציווי היה במתכוין נגד ההגיון שהרי נאמר "וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל". ואיך יכפר החוטא על מעשיו האוילים בכך שעבר על מצות ה'? בהכרח שלא היתה דרך אחרת אלא להשתמש ברצון עז של התקרבות לה' בדרכים שהם נגד ההגיון ובכך לבטל את ההגיון, וזה מה שעשה אדם בהביאו את הקרבן הראשון, הוא עשה פעולה שהיא ממש נגד ההגיון, אבל היא במטרה להתקרב לבורא ית' בכח הנתינה. אסביר את זה על דרך משל למלך היושב על כסא רם ונישא וחפץ לידע אם בנו יהיה נאמן לו להיות ממשיך דרכו, והוא ראה שכל מעשיו של הבן לא היו לפי רוחו אלא שהבן עשה ככל העולה על רוחו של עצמו. ונגד מה שאביו ציוה עליו. משראה זאת האב, השליכו מעליו וגם מחצר המלוכה. הבן שלא היה מוכן לקבל גזרה זו מאת אביו החל ליפול לפניו ולהתחנן לו שימחל לו בהבטחה שהוא יעשה הכל להתקרב אליו אפילו יאמר לו אביו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שזה ממש נגד השכל הישר ובלבד שאביו יקבלו. ובנמשל היה זה שאול שלא נשמע למצות ה' ולא המתין עד בואו של שמואל כפי שצווה, והגדיל לעשות כשהשתמש בהגיונו נגד צייוי ה' במחית עמלק, ובהשארת הצאן והבקר במטרה לזבוח לה', שבשל כך איבד את המלוכה ולא עזר לו מאומה לשוב אל כסא המלוכה, ממש כמו אדם הראשון שגורש מגן עדן. נמצא לפי פירוש זה אין שום טעם אחר לקרבנות מלבד זה שהקרבתם לשם ה' נגד ההגיון היא במטרה לכפר על החטא שהגביר את ההגיון על מצות ה'.
ובכך נראה לי ליישב גם את הרעיון הטמון בעקדת יצחק. שבמעשה העקדה, הורה הקב"ה לבני האדם שאף על פי שהוא מוכן לקבל את קרבנותיהם שמטרתו לביטול ההגיון נגד ציווי הבורא ית', אבל יש גבול לכך. אך ורק מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן ואפילו מן העוף ומנחת חטים או שעורים אבל לא קרבנות אדם. עקדת יצחק באה להמחיש את השלילה שבמעשה זה. כנלענ"ד
ונשלמה פרים שפתינו
בפתיחה לספר ויקרא הדן בענייני הקרבנות יש לתמוה מהו הרעיון הטמון בהקרבת קרבן עולה? עוד יש להבין לדורנו שעליו נא' "ונשלמה פרים שפתינו", איך התפלה ממלאת את מקום הקרבן? ועוד יש לדון בזה, מכיון שנא' "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", אדם שאינו מבין את השפה העברית, מה התועלת באמירת מלים בשפה שאינו מכיר? ואיך תפלתו עולה במקום קרבן?
נ"ל לשפוך אור על נושא זה עפ"י הזוה"ק בפסוק זאת תורת העולה וגו', רבי שמעון דן במטרת קרבן העולה, שהיא לקשר ולזווג בשמחה בין כנסת ישראל לקוב"ה בעולמות העליונים ושיהיו שניהם באחדות ובזיווג מושלם בעולם הבא. דבר זה רמוז במלים "זאת תורת" המרמזים לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, בסוד זכר ונקבה כשהם בזיווג מושלם. ובעודו עוסק בפסוק זה ממשיך הזהר לרדת לעומק הפסוק בראש פ' ויקרא "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'" וגו'. "אדם" הכוונה לצד הרוחני שבו, והוא הרצון להקריב קרבן עולה לה', בצירוף שירת הלויים, ובצירוף תפלת כל ישראל במעמדם, מתעורר כביכול הקב"ה שהוא בבחינת הזכר, לקרב אליו את כנסת ישראל שהיא בבחינת נקבה ושם את ידו השמאלית תחת לראשה, ואח"כ הוא מחבקה בימינו, ומזדווג עמה כדאיתא בשיר השירים פ"ב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", וע"י זיווג זה אור נסוך על הכל מסוד קדש הקדשים. לפיכך "העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון", כי הצפון הוא צד השמאל ממנו מתחיל חשקו של הקב"ה לקרב את כנסת ישראל, וכל זה הוא בסוד "רוח עלאה", שהרי ישנן שלוש רוחות קשורות זו בזו "רוח תתאה" הנקראת "רוח הקדש", רוח פנימית אמצעית הנקראת "רוח חכמה ובינה", וגם היא נקראת "רוח תתאה" לגבי הרוח שמעליה. ו"רוח עילאה", היא זו היוצאת מתקיעת השופר שבה כלולים אש ומים. אש היא האנרגיה של התוקע, ומים הם היוצאים מהבל פיו בתקיעתו. "רוח עילאה" זו, היא סתומה, בשקט מוחלט, ועל ידה מתקיימים כל הרוחות הקדושים וכל הפנים המוארות. קרבן "עולה" הוא "רוח עילאה" ממש, כי הוא כלול מהאש והמים של החלבים והוא קרב כליל לאישים ואסור לאכול ממנו.
העולה מדברי הזהר הק' שהעיקר הוא הכוונה והרצון להתקשר ללמעלה, לזיווג העליון. וממילא כיון שיש לו את הרצון להתפלל ואומר מה שאומר בתפלתו אף על פי שאינו מבין את פירוש המלות לא נתבטלה על ידי זה כוונתו להזדווג עם העולמות העליונים.