פרשת כי תשא

פרק ל, יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יב כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻֽדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:

”כי תשא את ראש“ – מל' נשיאות ראש. לרמז שע“י נתינת השקלים היתה לבני ישראל נשיאות ראש. ויש להבין מה הקשר בין תרומת המשכן לנשיאות ראש?

והנה ידוע כי מותר האדם מן הבהמה אינו אלא בכח הבחירה שמונהג על ידי ג‘ אברים והם המח הלב והכבד. שהם בר“ת "מלך". מכיון שיש בכחם או להיות מושלים כמלך על האדם, או שיש בכחו של האדם להיות המושל והמנהיג עליהם באופן שיוכל להשתמש בהם לעבודת ה'.

 

מח – שם משכן השכל שניחון בו האדם מכל בעלי החיים.

לב – מנהיג את רגשותיו של האדם.

כבד – אחראי לכל התאוות והיצרים של האדם.

ובמציאות האדם הולך על שתים וממילא המח הוא עליון מעל כל האברים. למטה ממנו הלב ולמטה ממנו הכבד. הבהמה לעומת זאת הולכת על ארבע, נמצא כי המח שלה מושפל כלפי הארץ ובפרט כשהיא אוכלת מורידה את ראשה עד הארץ למטה מהלב והכבד. ולזאת כוון דהמע"ה בתהלים קו, כ באומרו ”וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב“ לא אמר סתם בתבנית שור, אלא בתבנית שור בשעה שהוא אוכל עשב, שאז מוחו למטה משאר אבריו. ממילא נשיאות ראש זו היא כנגד מה שהשפילו ראשם כבהמה בחטא העגל. וזה מה שאמרו ז“ל בספרי פרשת דברים "יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל".

 

תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי – כתב בעל הטורים שהם בר"ת גי' תר"ג כמנין האלפים בבני ישראל שש מאות אלף ושלושת אלפים.

ונ"ל להוסיף שהם כמנין תר"ג מצוות מלבד עשרת הדברות.

 

"ונתנו" איש כפר נפשו. מלת "ונתנו" נקראת מימין לשמאל, ומשמאל לימין. ללמד שכל מה שאדם נותן לצדקה חוזר אליו בחזרה.

א“נ, אעפ“י שבכל מצוה העיקר הכוונה שיקיימנה לשמה, במצות הצדקה לא חשוב מהי כוונת הנותן, בין אם היא טהורה או שיש לו פניות אישיות, ובעיקר שיתן. ולא זו בלבד, אלא אפילו אם נפלה ממנו פרוטה ומצאה עני ונהנה ממנה, קיים בזה מצות צדקה.

מעניינת מאוד הגמרא בב"ק נז: נח. "נפלה לגינה ונהנית – משלמת מה שנהנית. אמר רב בנחבטה. אבל אכלה, אפילו מה שנהנית אינה משלמת? לימא, רב לטעמיה, דאמר רב היה לה שלא תאכל? אמרי, הכי השתא? אימור דאמר רב התם היה לה שלא תאכל, היכא דאיתזקא היא, (על ידי אכילת הפירות) דמצי אמר ליה מריה דפירי לא משלמנא, היה לה שלא תאכל. לאזוקי היא אחריני, דפטירה לשלומי, מי אמר? אלא לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אכלה, דמשלמת מה שנהנית, אבל נחבטה, אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, ומה שנהנית נמי לא משלם, קמשמע לן. ואימא הכי נמי? מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא, האי לאו מדעתו“.

מגמרא זו למדנו שבכדי שיחשב לו הדבר למצוה של מבריח ארי מנכסי חברו, צריך הוא לכוון לקיים מצוה זו. אבל אם לא כוון לכך וכגון שהבהמה הצילה את עצמה בנחיתתה על הפירות שהן כר רך יחסית במקום ליפול על רצפת ביטון לא קיים את המצוה של מבריח ארי מנכסי חברו, ולכן חייב לשלם על הפירות שנטנפו על ידי הבהמה שנפלה עליהן. מה שאין כן במצות צדקה קיים מצוה אפילו לא כוון לקיימה.

ולכאורה קשה מה ההבדל בין צדקה שאינה צריכה כוונה לבין מבריח ארי מנכסי חבירו שצריך כוונה? נ"ל שזאת למדנו מהמלה "ונתנו" שבזה פועל כח הנתינה דהיינו שהוא מפסיד לכאורה משהו שהיה שייך לו לטובת הזולת משא"כ מבריח ארי הוא לא נותן מאומה לבעל הנכסים ובכדי שיחשב לו הדבר למצוה צריך לכוין בה כבכל מצוה כי אין זה נופל תחת הקטגוריה של צדקה.

”וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם“ – הרב עמיאל פירש פסוק זה בדרך מליצית. בעבר כשחיינו בגולה אפשר היה למנות את ישראל בדרכים שונות, דרך בתי הכנסת, ודרך הקצבים הכשרים, ודרך בתי הספר היהודיים, אבל לאחרונה היו זמנים שלא הקפידו על אף אחד מאלה והיו מוכרחים למנותם דרך חברה קדישה במנין המצבות, ודבר זה רמוז בפסוק "ולא יהיה בהם נגף" היינו שלא יצטרכו למנות אותם באופן של נגף במנין הקברות, אלא ע"י ש"זה יתנו" בחייהם, ולא לאחר מותם.

 

ומיד אני נזכר באמירה מליצית שונה ודומה על יהדות אמריקא, שנאמרה על מרבית היהודים שכמעט לא רואים את ביהכנ"ס "יהדות אמריקא עומדת על שני דברים על המפטיר ועל הנפטר". על המפטיר של בר המצוה ועל הקדיש שאומרים על הנפטר. שרק אז נזכרים שיש רב ויש ביכנ"ס והם הדברים היחידים שמשייכים אותם לעם היהודי מבחינה דתית. ולכן אין זה פלא שאחוז נשואי התערובת באמריקא הגיע למימדים אסטרונומיים לא עלינו. ועל זה נאמר כי נר מצוה ותורה אור. אם לא מקיימים את המצוות סוף כל סוף נכבה האור.

”וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם“ – מהו הרעיון של "עין הרע", ומה הטעם ל“נגף“ הפוקד את הנמנה, כפי שמצינו בדוד המע“ה שכתוצאה מכך שמנה את העם, מתו במגפה שבעים אלף איש. נראה להסביר זאת עפ"י הזהר הק' על הכתוב ”ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה“. פי' אין דבר בינתיים. אלא ברכה או קללה, עליה או ירידה, המושג שלוה אינו במציאות בעוה"ז. "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". הקב"ה כבר בירך את אדם וחוה בבריאתם כמ“ש "ויברך אותם א-להים ויאמר להם פרו ורבו", מברכה זו של פריה ורביה שהיא במציאות חלה עליהם, נלמד מהי ברכה. פי' יש לפניך במציאות דבר מסויים, אותו דבר יכול לגדוש ולגלוש בכמות ובמידה שהיא למעלה ממה שהיה כאן במציאות, בדיוק כמו שמברכת הקב"ה את אדם וחוה נולדו כל בני האדם בעולם. ולזה מצוה התורה לא למנות את בני האדם, שנתברכו מפי עליון לגדוש, כי בכך אנחנו מגבילים אותם. אנחנו נותנים להם תחום וגבול. אם למשל מנינו מאתים אלף שבע מאות שלושים וחמשה, במו ידינו הגבלנו מנין זה, חסמנו את הברכה, באופן שאין באפשר שיהיו שם למעלה ממספר זה, וזו היא הקללה. והטעם כיון שיש אפשרות לברכה, ויש אפשרות לקללה. לברכה, באומרו תיכך לספירתו "כן ירבו". ואמנם כשאין שם ברכה ממילא חלה עליהם הקללה. לפיכך אנחנו אומרים אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וככה גם בחיים, אין מציאות של עמידה, אלא לעולם חייבים להמשיך ולהתקדם, ולעלות מעלה מעלה ולהגדיל תורה ולהאדירה. או חלילה להיפך. ורק ביום השבת שנא‘ בו ”וינפש“ חייבים לעצור ולעמוד בכדי לערוך חשבון נפש. ולכן נקרא ”שבת“ מל‘ תשובה הנובעת מחשבון הנפש, ומל‘ שביתה מלהמשיך ולהתקדם אלא לעמוד ולחשב מה עשיתי בשבוע שעבר ומה אני מתכונן לעשות בשבוע הבא. והכל מבחינה רוחנית כמובן, שהרי שבת הוא מעין עולם הבא. וזה יבאר גם מדוע אומרים "שבת שלום ומבורך" מאחר שהוא מבורך מפי עליון לא חלה עליו הקללה.

הטעם למנין השקלים ולא למנין האנשים מפורש בתורה "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", ופירש"י שלא יכנס בהם עין הרע. הרב ישראל מאיר לאו ראה פירוש חדשני בענין זה, והוא שכאשר סופרים בני אדם אז כל אחד ואחד יש לו חשיבות שונה לפי כבודו ולפי מעלתו, איש ביחס לאשה, נקלה ביחס לנכבד, עני ביחס לעשיר יפה תאר ביחס לכעור, חכם ביחס לכסיל וכיו"ב, אבל השקלים כלם שוים. להורות כי אצלו ית' כולם נבראו בצלם א-להים, ולפיכך אופן מנין זה חותר לקראת שוויון מעמדות מחלט בין בני ישראל, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל.

מאידך נראה לענ"ד לפרש בדיוק ההיפך. שכאשר מונים אנשים, אז כל אחד מהנמנים יש לו חשיבות בכך שהוא נמנה. בדיוק כמו בבחירות שיש לכל אזרח קול לבחור בנציג שהוא חפץ. ומתוך כך גורם לקטגורים להתחשבן עמו ולשאול האם פלוני באמת חשוב, שמגיע לו להיות אחד מאלה שמכריעים את תוצאות הבחירות? והאם הוא ראוי להיות חלק מן המנין? הבה נבדוק את מעשיו.

 

ובהיותי בהונג קונג שמעתי מיונתן, מקורבו של מר גרנט מאטלנטא, שהסביר הטעם שהמנין גורם לנגף, כי חשיבותו של עם ישראל היא כאשר הם ביחד, כנסת ישראל, וכאשר מונים את הפרט זה מורה על הפרדותו מהכלל ואז חלילה הוא עלול להינגף.

ותוך כדי ספרי על הונג קונג אספר על הקהילה הנכבדה בהונג קונג. במסגרת נסיעותינו מסביב לעולם התארחנו שם בביתו של הרב אוסר שהיה קודם לכן סגנו של בני היקר הרב גדעון שיחיה בקהילת אדרת-אל במנהטן. הוא קיבל דירה משנית מיוחדת מהקהילה, שתהיה מיועדת להכנסת אורחים. זוהי אחת הקהילות העשירות ביותר בעולם מתרומת הגביר הנכבד מר דוד ששון משנגהאי שבסין, שתרם את בית הכנסת ועוד שטח אדמה נכבד סביבו. הקהילה מכרה לאחד הקבלנים חלק ניכר מאותו שטח אדמה שעליו נבנו מספר גורדי שחקים. המיקום הוא אחד מהאיזורים היוקרתיים ביותר בהונג קונג. הקהילה קבלה תמורת המכירה מספר קומות בבנין שנבנה על אותו שטח, שאיכלס את דירותיו של הרב ואת המרכז הקהילתי היהודי, ושתי מסעדות יוקרתיות חלבית ובשרית ודירות להשכרה.

בסעודה שלישית בשבת פגשתי שם אשה שסיפרה לי שהיא אחת מחברי הוועד של הקהילה וסיפרה לי שבית הכנסת עומד שם בזכותו של מור אבי זצ"ל שהיה רב העיר נתניה וחבר הרבנות הראשית לישראל. כמובן שרציתי לשמוע במה המדובר, המשיכה לספר לי שאחרי שנבנו הבניינים מסביב לבית הכנסת פנה אותו קבלן שוב לוועד ביהכנ"ס שימכרו לו את שטח ביהכנ"ס לצורך בנית גורד שחקים נוסף ובתמורה יקבלו הון תועפות באופן שיהיה להם די והותר לבנות ממש את אותו ביהכנ"ס רק הרבה יותר מרווח ועל שטח אדמה הרבה יותר גדול ועוד יקבלו הרבה כסף לצורך הקהילה. רק אחד יותר ממחצית חברי הועד תמכו ברעיון למכור את בית הכנסת. ואמנם היא טרחה לומר לי שהיא היתה בין המיעוט, ולא זו בלבד אלא שהיא העלתה את השאלה אם מבחינה הלכתית מותר להם למכור את בית הכנסת.

בדיוק באותם ימים האבא זצ"ל היה במסע לצורך חקירת קהילה נידחת שטענה שהם יהודים, ונסעו שעות ארוכות להונג קונג בכדי לפגוש את אבא זצ"ל שנשלח במיוחד בכדי לוודא אם אכן הם יהודים, והגיע למסקנה שאין להם שמץ של יהודים. ומאחר שבהיותו שם היה זה בדיוק בזמן ההכרעה גברת ציון שעמה דברתי, הציעה לשאול את הרב שלוש שמתארח ביניהם. האבא זצ"ל אמר להם שלדעתו אסור להם למכור את בית הכנסת כי זהו בית כנסת של רבים ונתרם לצורך זה על ידי מר ששון. ואמנם הבטיח להם שיתייעץ עם יתר חברי מועצת הרבנות וישלח להם מכתב רשמי מטעם הרבנות הראשית וכאשר אמר כן עשה. ולפיכך ביהכנ"ס עומד על תילו עד היום.

 

וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם – ולכאורה קשה מה יועיל שיתנו כופר נפש של מחצית השקל מאחר שעצם מנין השקלים מגביל את ברכתם? ולכן נראה לי שעצם המנין אסור עם או בלי כופר נפש אבל רק כאשר הקב"ה מונה, מועילה מצות הצדקה שלא יוזקו על ידי המנין. ולפי זה יש לחלק את הפסוק באמצעו וכפי הטעמים "וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ" מתי? כאשר "לַֽיהוָֹ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם". ועל פי זה תיפתר אצלי תעלומה שלא נפתרה מאז שקראתי את פרשת המנין של ישראל על ידי דוד. היתכן שדוד לא קרא את פרשתינו ולא ידע איך למנות את ישראל על ידי שקלים? ואם ידע, מדוע לא עשה כן? ומדוע נחשב לו מנין זה לחטא עצום שעל ידו מתו שבעים אלף איש מבני ישראל? ככתוב בספר שמואל ב' פרק כ"ד פסוק טו "וַיִּתֵּ֨ן יְיָ֥ דֶּ֨בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵֽהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ" ולכן נראה לי שיואב מנה את ישראל כראוי בשקלים אלא שמטרת המנין לא היתה צו עליון וללא מטרה מערכתית ולכן נחשב לו הדבר לחטא, ולא חדל ממנו עין הרע להשחיתו.

רמז נוסף יש בפסוק זה "וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ" מתי? כאשר איש מונה אותם אז צריך לתת כופר נפש, אבל "לַֽיהוָֹ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם", אם זהו צו עליון אין צורך בכופר נפש שכן בוודאי "וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם".

יג זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָֽעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַֽחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

לכאורה קשה הרי כשמונין את השקלים ישלוט בהם עין הרע? תי' זאת אור החיים הק' בפל"ח פכ"א שלא שולט עין הרע במנין של כספי צדקה אלא אדרבא מניינם ישלח ברכה והטעם כי הוא "תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה".

מַֽחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל – במלה "מחצית" רמוזה מצות הצדקה. אמצעה היא האות "צ" המסמלת את הצדקה, והאותיות הקרובות אליה הן "חי", והרחוקות ממנה "מת", להורות כי "צדקה תציל ממות".

עוד נ"ל לפרש בענין כמות הצדקה, שכשנוטל צ' לעצמו ונותן י' מעשר לצדקה הרי הוא בבחינת חי. ואם מתרחק מן הצדקה ונגזרה עליו מיתה הרי הוא בבחינת מת. שהרי תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה.

א“נ "מחצית" – אם נותן מ' מתוך ת' שהם עשירית, הוי כמו אם בידו מאה, נוטל צ‘ לעצמו ונותן י‘ לצדקה. אבל האות ח' רומזת לזה שיש לו הרבה כסף, וצריך לתת חומש, שמתוך י' שבידו נוטל לעצמו רק ח', וב‘ שהם חומש נותן לצדקה. ע"ד מה שאמרו ז"ל הנותן אל יתן יותר מחומש.

עוד נ"ל שהאות "צ" מסמלת את הציונות, וכל מי שמתקרב אליה מחבר את עצמו עם הגאולה, ומי שחלילה מרחיק את עצמו מהכמיהה לציון ולירושלים הוא בבחינת מת.

המלה "מחצית" רומזת לכך שמטרת האדם בעולמו היא להיות ”צדיק“, וככל שיתקרב יותר למטרה זו, דהיינו ככל שאותיותיו שהן מגמותיו בחיים יהיו קרובות יותר לצדיק הרמוז באות צ', כך הוא יהיה יותר בבחינת ”חי“, וככל שירחיק עצמו ממנה, לא די בזה שיאבד את חיי הנצח שלו אלא גם בעוה"ז יהיה חשוב כמת. שכן רשעים בחייהם קרויים מתים ואילו צדיקים אפי‘ במיתתם קרויים חיים.

ויש להבין מדוע מחצית השקל ולא שקל שלם? ומדוע השתמשה התורה בל' "בשקל הקדש" וכי מה איכפת באיזה שקל? ומדוע הודיעה לנו התורה שהשקל הוא עשרים גרה? ישנם פירושים רבים לכך, ואני אפרש עפ"י הזהר הק', שקל הקדש מסומל באות י' שבשם הוי"ה. ואמנם המילוי של האות יו"ד שהן האותיות "וד" שגם הגי' שלהן היא י' כמו זו של הזכר, מסמלות את הנקבה. להורות שהזכר הנמנה כמו גם הנקבה שווים לפניו ית‘. (שוויון זכויות) ושניהם כאחד הן בגי‘ עשרים גרה. ואמנם הטעם שצריכים להביא רק מחצית השקל הוא כיון שרק הזכר נמנה והוא רק מחצית מילוי המלה יו"ד, וגם שהאות י‘ בפני עצמה היא בגי' עשר. והיא מסמלת את הקב“ה בבחינת זכר שמתקשר עם כל הבריאה בי‘ ספירות.

עוד נראה לי לפרש ע“ד ”זה לעומת זה עשה הא-להים“, מחציתו לה' ומחציתו לכם. הקב"ה ברא את העולם באופן כזה שנתן בדיוק מחצית הכחות ליצה"ט והמחצית השניה ליצה"ר, ועלינו מוטלת הבחירה לתגבר את הטוב על הרע או חלילה להיפך.

עוד למדנו ברעיון "מחצית" את מידת הענווה. שאעפ"י שהאדם זוכה להיות בבחינת "צדיק" אין די בכך, אלא צריך להיות גם עניו ולהרגיש תמיד שהוא רק מחצית.

והרב לאו ראה טעם אחר ל"מחצית", שמחציתו של הפרט מורה שהוא חסר את המחצית השניה שהיא הכלל. נתינה זו מייצגת את חשיבות הכלל. כמו המנין בעשרה לדברים שבקדושה, והקהילה בכללה וכל עניני הציבור.

הרב פרוינליך שליח חב"ד בבייג'ינג בירת סין הקשה על משה, למה נתקשה במחצית השקל עד שהראהו הקב"ה כמין מטבע של אש ואמר לו "זה יתנו". והשיב שהמטבע של כסף הוא אחד הגורמים העיקריים לבעיות שביחסי איש ואשתו. או משום שיש מדי הרבה כסף או שיש מדי קצת כסף. והקב"ה הראהו מטבע של אש להראות לו שאותו מטבע של כסף אפשר להתיכו ולעשות ממנו דבר מצוה או להיפך דבר עבירה.

מחצית השקל – נראה לי לפרש על דרך רמז. "ותחילנה שבע שני הרעב לבוא היינו מאמצע השנה הראשונה של הרעב שאז אמר להם יעקב "רדו" שמה ושברו לנו משם. התחיל מנין "רדו". וזה רמוז במחצית "השקל" שהוא בגימטריא תל"ה ומחציתו רי"ז ומחצה. שהם רד"ו ובתוספת שבע ומחצה. ואותם שבע ומחצה שנים המיותרות הן מתחילת שבע שני השבע עד סוף השעבוד שהוא הזמן שמאז נתמנה יוסף להיות משנה לפרעה מלך מצרים.

"שקל" בגי' "נפש" – לרמז שהנתינה מכפרת על הנפש.

יד כֹּ֗ל הָֽעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֹֽה: טו הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּֽחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם: טז וְלָֽקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם:  יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יח וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָֽתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם: יט וְרָֽחֲצ֛וּ אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם: כ בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: כא וְרָֽחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָֽיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹֽרֹתָֽם: כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כג וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֘ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַֽחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם:

 

מר דרור חמש מאות – פירש הרשב"ם "מור דרור חשוב וכן מור עובר חשוב בכל סוחרי מדינות". ונראה לי שמפירושו משמע שהמלה דרור מקורה בחופש והוא כמו מור הנמכר בשוק החופשי.

כד וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין: כה וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶֽה: כו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָֽעֵדֻֽת: כז וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: כח וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ: כט וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: ל וְאֶת־אַֽהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי: לא וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: לב עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם: לג אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵֽעַמָּֽיו: לד וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֨לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִֽהְיֶֽה: לה וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַֽעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ: לו וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּ֘נָּה֘ הָדֵק֒ וְנָֽתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָֽעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם: לז וְהַקְּטֹ֨רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַֽיהוָֹֽה: לח אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵֽעַמָּֽיו:

פרק לא, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: ג וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: ד לַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת:

"לחשב מחשבת" כתב בעל הטורים "מחשבת" חסר ו', שבו' ימים יש לחשוב ולעשות ולא בשביעי". וקשה לי דאדרבא הדרש היה עולה יפה יותר אילו היה נכתב עם ו' שהיה מלמד שרק בו' ימים יש לחשוב ולעשות ולא בשביעי. ולכן נראה לי לפרש שדוקא משום שנכתב בלא ו' ניתן לדרוש שמותר לחשוב מחשבת מצוה בכל השבעה ימים אפילו בשבת. ואולי זוהי כוונת בעל הטורים שמאחר שפה נכתב בלא ו' נלמד שרק לענין מצוה שרי בשבעה ימים אבל לדבר הרשות מותר רק בששה ימים.

לכאורה קשה איזה מחשבות היו צריכים לחשוב בצלאל ואהליאב? פירש זאת יפה השפת אמת שהתורמים לא היו שווים היו שתרמו בבחינת זהב בר"ת "זה הנותן בריא", ואחרים שתרמו בבחינת כסף בר"ת "כשיש סכנה פודה", שנאמר "וצדקה תציל ממוות". ויש שנתנו בבחינת נחושת בר"ת "נלחץ, חולה, שם טוב, תפארת – על מצבת זכרון.

מאידך בצלאל ואהליאב היו צריכים לבנות דברים רבים בבית המקדש שאין כולם שווים בחשיבותם. שהרי היו צריכים כסף לצורך הארון והמנורה, מזבח הזהב והכיור, מזבח הנחושת והקרשים, וכל כלי המשכן גדולים וקטנים, עגלות המשא של בני גרשון ומררי כמפורט בפרשת נשא בספר במדבר ד, ד "זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקָּדָשִֽׁים: ובפסוקים כד-כו "זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י לַֽעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא: כה וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת־יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר־עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת־מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כו וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת־מָסַ֣ךְ ׀ פֶּ֣תַח ׀ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת־כָּל־כְּלֵ֖י עֲבֹֽדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ:" ובפסוקים לא-לג "קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו: לב וְעַמּוּדֵי֩ הֶֽחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִיתֵֽדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָ֨ל־כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת־כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם: לג זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל־עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן". נמצא לפי זה שבצלאל ואהליאב היו צריכים לחשוב מה היתה מחשבת כל נותן ובהתאם לכך היו מחליטים באיזה כסף יבנו איזה כלים כל כלי ביחס לקדושת מחשבת הנותן.

ומספרים על רבי ישראל מרוז'ין שהיה נוהג מלכות בעצמו. יושב על כרכרות מפוארות רתומות לארבעה סוסים ועוד דוגמאות רבות של בזבוז כסף על כל מיני דברים גשמיים. אחד המתנגדים התקיף אותו בתמיהתו איך אתה מרשה לעצמך לבזבז את כספי התרומות עבור דברים כל כך גשמיים, בו בזמן שבדורות הראשונים היו הרבנים מתנהגים בעוני רב? והשיב להם על פי פירושו של השפת אמת שיש חילוק רב בין הדורות הראשונים שהיו התורמים בבחינת זהב, ולכן כמעט כל הכסף היה מיועד לדברים שבקדושה וללימוד תורה אבל היום רוב הכסף נתרם בבחינה זו של כסף ונחושת ולכן יש לנו הרבה עודפים למטרות גשמיות, לכרכרות ולסוסים.

ה וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה: ו וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ: ז אֵ֣ת ׀ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וְאֶת־הָֽאָרֹן֙ לָֽעֵדֻ֔ת וְאֶת־הַכַּפֹּ֖רֶת אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הָאֹֽהֶל: ח וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֥ה הַטְּהֹרָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: ט וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיּ֖וֹר וְאֶת־כַּנּֽוֹ: י וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד וְאֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן: יא וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖ךָ יַֽעֲשֽׂוּ:   יב וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יג וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:

 

הרב צבי הירש וו'יינרב דיבר בבר המצוה של ירון דוד אנג'ל בשנת ה'תשנ"ח ואמר כי בפרשתינו מוזכרת מצות שמירת השבת. ושאל והסביר את משמעות המלה "שבת" על פי מה שהקשה הכתב והקבלה שחי לפני כמאה וחמשים שנה, מדוע נאמר בתחילה "את שבתותי תשמורו" בל' רבים ואח"כ כ' "שבת היא לה'" בל' יחיד?

ותי' שישנם שני אספקטים למלה "שבתותי" האחד מלשון שביתה מעבודה, מנוחה. והשני מלשון "שוב" – שענינו תשובה. שהמלה "שוב" היא באנגלית "רטורן" שפירושה לחזור חזרה. שכל "רי" מורה על חזרה. מענין לציין שגם המלה "ריליג'ין" גם היא פותחת ב"רי" שהרי כל המושג של דת הוא ענין החזרה מהגשמיות למקור הרוחני שבה אנחנו שקועים בעוה"ז. ועפי"ז ביאר יפה את המאמר "אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים". פי' שאין הכונה שישמרו סתם שתי שבתות דמה ענין שתי שבתות בכאן? אלא שישמרו את השבת בשני האספקטים שנז' לעיל דהיינו מבחינה של שמירת המצוות בשמירת שבת כהלכתה מכל מלאכה אסורה, ובאותו הזמן ע"י שיחזרו ישראל בתשובה, מיד תבוא להם הגאולה.

ולהשלמת רעיון נפלא זה נראה לענ"ד לפתור גם את משמעות המלה "ליג'ין". שהיא מלשון לגיון, כמו דיויזיה של חיילים בצבא. ובענייני דת פירושה ”לגיונו של מלך“. וכן קבוצה מאוחדת נקראת "ליג". והמלה "רי-ליגי'ן" יהיה עניינה לחזור ולאחד את הגשם עם הרוח, וכן לאחד את הפרט עם הציבור בבחינת כנסת ישראל.

ובפשט הדברים נלענ"ד לפרש את "שבתותי" תשמורו – היינו את כל השבתות שלי כל אחד ואחת בנפרד. ועוד נראה לפרש את "שבתותי" תשמורו היינו את כל סוגי השבתות שנז' בתורה שהם שבת בראשית ושמיטה ויובל, והטעם, כי שבת היא לה', היינו המספר השביעי קדוש הוא לה'.

יד וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֨יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָֽעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ: טו שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ יֵֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹ֑ה כָּל־הָֽעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת: טז וְשָֽׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:

"ושמרו" בנ"י את השבת – מסביר אוה"ח הק' מל' ואביו "שמר" את הדבר. ללמד שצריך כל יהודי לצפות ולייחל לבואה של השבת.

יז בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:

”ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם“ – שבת.

”והיתה לאות ברית בני וביניכם“ – מילה.

”וקשרתם לאות על ידך“ – תפלין.

שבת, מילה ותפלין בר"ת "שמות". הם ג' האותות שנתן הי“ת לעם ישראל ליחדם אליו מכל העמים. וגם הם בראשי תיבות ”שבת“ – שבת, ברית מילה, תפלין.

כתב הספורנו "וביום השביעי שבת בו היתה המלאכה שלמה. ובשלמות תהיה מנוחה".

ולכאורה קשה שהרי מכאן יש פתח למחלל את השבת לטעון שמאחר שלא הושלמה מלאכתו בששת ימי המעשה אין לו מנוחה בשבת? אלא שיש לומר שהיא הנותנת. שמאחר שאין לאדם בעולם מושג של שלמות, שהרי בהכרח אין שום אדם ושום דבר מושלם בעולם הזה שהוא עולם התיקון ממילא מוכרחים להשתתף בשלמותו של הבורא ית'  שברא את העולם בששת ימי המעשה ונח בשביעי. בכך נמצא הוא מאמין בחידוש העולם ובבורא העולם וכביכול משתף הוא את עצמו עם הבורא ית'.

 

יח וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָֽעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים:

במלה ”ככלתו“ הביא רש“י את המ“ר ”ככלתו – ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה. דבר אחר מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים“. ולהלן כ“ד הקשוטין מפרק ג‘ בישעיהו.

פרק ג‘ (יח) בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: (יט) הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: (כ) הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: (כא) הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: (כב) הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים: (כג) וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים: (כד) וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי:

ובדרך אגב רש"י ז"ל מלמד מוסר השכל את בני הישיבות של דורנו שמזלזלים בלימוד התנ"ך, שיותר חשוב להיות בקי בכ“ד ספרי התנ“ך מאשר בתלמוד. שהרי בדבריו ”אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים“ ולא אמר כן על תורה שבע“פ.

 

ואמנם יש להעיר בזה שבמנין הקשוטין ישנן לכאורה כ“ה קשוטין ולא כ“ד. אבל נ"ל "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה", שהבשם אינו תכשיט, ונשארו רק כ"ד.

פרק לב, א וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַֽהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ:

הרב זיני רבה של הטכניון בחיפה נאם בצורה נפלאה ובהירה ביותר בי“ג אדר א‘ ה‘תשע“ו במסיבה לכבוד ספרו של אחי היקר הרב יהודה ”איש יהודה“ וחידש ש“עגל“ הוא בגי‘ ”אוסלו“. ושאל מה פשר המלה ”בושש“? אם נפרש התעכב, מנין להם שהוא לא מת? ומדוע רצו א-להים, הרי היו צריכים לבקש מנהיג אחר? ומדוע לא בקשו את אהרן עצמו שהרי גם הוא היה מנהיג והיה יכול להוות תחליף למשה ומדוע בקשו ממנו שיעשה עבורם אלהים? ומדוע בקשו מאהרן ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ“? והרי הם עצמם היו יכולים להכניס את הזהב לאש ויצא העגל המבוקש? ומהו ”וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַֽהֲרֹ֗ן"? היה צריך לומר ”ויבואו אל אהרן ויאמרו אליו“. אלא שישראל אמרו אם משה חי נמשיך לקבלו כמנהיג שהרי הוא אשר העלנו מארץ מצרים וחולל נפלאות. אבל עכשיו שהוא מת אנחנו שמחים בכך, כי אנחנו רוצים מנהיג מסוג אחר לגמרי, לא מן המחמירים אלא כמוך, אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, ולכן באו על אהרן באולטימטום כמו שבאו קודם לכן על חור שהרגוהו משום סרובו. הם לא בקשו מנהיג חדש בלבד אלא דת חדשה, סוג אחר של אלהים, כמו זו של השמאלנים של ימינו, אלהי כסף ואלהי זהב. יותר כלכלנים ופחות רוחניים. סוג אחר של דת. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים כל הכבוד לו. אבל מכאן ואילך אנחנו לא מעוניינים בהשגחה מהסוג שלו. הוא אדם קשה בלתי סלחן הוא הרג את המצרי, ובקש להרוג את דתן ואבירם. דרך הנהגתו היא רוחנית וכפייתית.

 

ב וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַֽהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי: ג וַיִּֽתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַֽהֲרֹֽן: ד וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּֽעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

השאלה הקשה ביותר היא כיצד עם ישראל שזה עתה יצאו ממצרים וראו את כל הנסים והנפלאות חטאו בחטא העגל לומר "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" בגלל איחור יום אחד של משה?

הרב קמינצקי, שהיה ראש ישיבת תורה ודעת פי' שאנחנו צריכים להבין את תנאי השעה שבו היו ישראל במדבר. לא היה להם לחם רק מן שירד מן השמים דבר יום ביומו בזכות משה, ולא היו יכולים לאגור מאומה ליום המחרת. מים לא היו להם אלא מי באר בזכות מרים. לפיכך ישראל שהיו מטופלים בכשלושה מליון בני אדם אנשים נשים וטף לא היתה להם שום חשיבות לכסף וזהב אלא למחייתם היום יומית, כפי שאמרו בעצמם "בלתי אל המן עינינו" ולכן כשאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, תיכף התפרקו ויביאו אל אהרן, והכל בעד ככר לחם שהרי אם אין משה, אין מן, ופירושו אין אוכל. אלא שלדבריו קשה מדוע נחשב להם הדבר לחטא?

ונראה לבאר שחטאם היה בכך שדוקא מכח זה שאכלו מן דבר יום ביומו היה להם להאמין בהי"ת שבכל יום יתן להם כדי מחייתם מלבד ביום השבת. שהרי בחנייתם הראשונה במרה נתן להם הקב"ה את השבת, שהוא יסוד האמונה בבורא העולם, שיהיה משגיח עליהם יום יום, ועוד זאת למדו על חטאם של אלה שיצאו ללקט ביום השבת ולא מצאו, ואמר להם משה היום לא תמצאוהו בשדה, וממילא גם בכאן היו צריכים להאמין בהי"ת שלא יניחם ללא אוכל.

אלא שאין זו תשובה הוגנת, שהרי לדבריו הם היו בפאניקה, ואין ראוי לשפוט בני אדם בשעת פחד, ובפרט עבור ככר לחם שהיה תלוי במשה שבגינו ירד המן מן השמים.

ובשלמא ברדת המן בפעם הראשונה שירד להם לחם כפלים ביום ששי, הרי קודם שהגיע יום השבת כבר היה להם אוכל באמתחתם, וברור היה חטאם של אלה שיצאו ללקוט ביום השבת כחוסר אמונה, משא"כ כאן שנותרו בלא כלום, מדוע היה נחשב להם הדבר לחטא?

לפיכך נ"ל שבשום אופן אל לנו להיות יותר צדיקים מבורא העולם ולמצוא זכויות לעושה העגל בטענה שהם צדקו לפי התנאים שחיו בהם, שהרי הקב"ה חרה אפו בהם עד כדי כך שרצה חלילה לכלותם מעל פני האדמה, וגם מרע"ה בראותו את העגל ומחולות שבר את הלוחות שהוריד מהר סיני שעליהם נאמר "והלחת מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת". היתכן שחרון האף הזה היה בלתי מוצדק? לא ולא!

"וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּֽעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה". תרגם יונתן בן עוזיאל "וצר יתיה בשושיפא ורמא יתיה בטופרא ועבדי עגל מתכא" נראה לי שתופרא היא ציפורן. להורות שזרק את הזהב ברוח טומאה שכידוע מצטמצמת בציפורן מאז חטא אדם הראשון.

 

ה וַיַּ֣רְא אַֽהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַֽיהוָֹ֖ה מָחָֽר: ו וַיַּשְׁכִּ֨ימוּ֙ מִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וַיַּֽעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק: ז וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ח סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ט וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֨יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא:

שאלה: ”ויאמר ה‘ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול“, ונא‘ ”ויאמר ה‘ אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך“, משני פסוקים אלה משמע שקשיות עורף הוא דבר שלילי בעם ישראל. ומאידך מצינו בתפלת משה כאשר חילה את פניו ית‘ נאמר ”ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה‘ ילך נא ה‘ בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו“, משמע מדבריו שקשיות עורף היא מידה חיובית שבשל כך שיש להם מידה זו ראוי להצילם. במלים אחרות, איך אפשר שהי“ת משתמש בסיבה ש”עם קשה עורף הוא“ כדי להשמידם, ומאידך משתמש משה רבינו באותה סיבה ”כי עם קשה עורף הוא“ כדי להצילם?

ונלענ“ד להסביר שאכן ענין זה הוא חסרון וגם יתרון באותו הזמן. שכן הקב“ה מתלונן על החוטאים שאינם נשמעים לו על אף כל האותות והמופתים שעשה עבורם, בעוד משה רבינו מוכיח להי“ת שקשיות עורפם הוא בדוקא יתרון גדול, שהרי דוקא בשל עובדה זו הם מוסרים את נפשם על קדושת שמך, וגם זאת שהגוים לא מצליחים לשכנע אותם להמיר את דתם וגם הם מכנים אותם בשם זה ”עם קשה עורף“, ומכיון שבשל כך הם מוכנים אפי‘ ליהרג על קדושת שמך, לפיכך ראוי שתלך אתה עמהם.

י וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַֽאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אֽוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: יא וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָֹ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָֹה֙ יֶֽחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: יב לָ֩מָּה֩ יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:

תרגם יונתן בן עוזיאל "תוב מתקוף רוגזך ויהוי תוהו קדמך". נראה לי לפרש שהרי אין מחשבת הקדוש ברוך הוא יכולה להתבטל ולכן ביקש משה שתחול על תוהו שהוא חלל ריק ולא על בני אדם ונראה לי להשוות את זה למושג "שפך חמתו על העצים ועל האבנים" – גלות וחורבן בית המקדש.

פירוש יונתן מתייחס לראש הפסוק בתרגומו "למא דין יימרון מצראי דמשתיירין למימר בבישא אנפקינון". הכוונה במלה "דמשתיירין" היא לפרעה "כדכתיב לא נשאר בהם עד אחד", משמע שאחד כן נשאר, והוא פרעה עצמו. ולכאורה קשה מדוע השאיר הקב"ה דוקא את פרעה העיקש שרצה להכחיד את ישראל? ונראה לי שפרעה ניצל בדוקא על ידי תפלתו של משה בכדי  להראות את כוחה של תשובה, והטעם להורות לישראל שאפילו פרעה הרשע שעשה תשובה נתקבלה תשובתו. על אחת כמה וכמה כאשר ישראל יעשו תשובה, שתתקבל תשובתם.

 

יג זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּֽלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַֽרְעֲכֶ֔ם וְנָֽחֲל֖וּ לְעֹלָֽם: יד וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָֹ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ:

הרב פרוינליך שליח חב"ד בבייג'ינג בירת סין סיפר בדיחה על אחד המתפללים שפנה בין היתר אל הרב וסיפר לו על מקרה יוצא דופן של שני תוכּים נקבות שהיו בביתו וכל היום היו מקללות זו את זו ומשתמשות בלשון גסה ולא נקיה. ענה לו הרב, בא אל ביתי וראה מה עושים שני התוכּים הזכרים שבביתי. כל היום הם מתנענעים ונראים כמתפללים. ביקש המתפלל מהרב אולי אוכל לתרגל גם את התוכים שלי לעשות כמותן. ענה הרב בשמחה רבה אענה לבקשתך. נטל הרב את שני התוכים הנקבות והכניסן לכלוב עם התוכים הזכרים. שמחו התוכים הזכרים ואמרו סוף כל סוף נתקבלה תפלתינו ברצון.

טו וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָֽעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים: טז וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַֽעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת: יז וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: יח וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָֽנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ: יט וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר:

בש"ק פ‘ כי תשא שנת ה'תשס"א הקשה הרב דוד סתיו רבה של שהם, מאחר שאמר לו הי"ת קודם רדתו מן ההר "לך רד כי שחת עמך“ וכו‘, מדוע א“כ נטל משה את הלחות מהקב“ה, ומדוע לא ביקש מהקב"ה להחזיקם עמו? ואת“ל שרצה לשברם, מדוע א“כ לא שיבר אותם מיד כששמע את דברי ה'? ובודאי שלא היתה מציאות שמשה לא האמין לדברי ה‘ עד שיראה במו עיניו, שהרי מיד לאחר מכן עוד קודם רדתו מההר נא‘ ”ויחל משה את פני ה‘“, ומדוע שיבר עתה את הלוחות?

עוד צריך להבין, אחרי שמשה התפלל לה‘ נא‘ לו "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" וכו‘. השאלה היא איזה זוג לוחות היה טוב יותר האם הלוחות הראשונים שהיו מעשה א-להים ולא האריכו ימים, או הלוחות האחרונים שמשה פסלם בעצמו והאריכו ימים? והאם היה חסר משהוא בלוחות הראשונים שנתווסף בלוחות האחרונים?

זאת ידענו שכל כ"ב האותיות שהיו בלוחות האחרונים היו גם בלוחות הראשונים מלבד האות ט', שנתוספה בלוחות האחרונים בפ' ואתחנן בפ‘ ”כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֨יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַֽאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֨עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ“. נמצאנו למדים שבגלל חסרונה של האות ט‘ בלחות הראשונים היו ראויים להשבר. וכי מה חשיבותה של האות ט' שבשלה נשתברו הלוחות?

פי‘ הרב סתיו שאת הלוחות הראשונים קבלו בכפיה ”כפה עליהם הר כגיגית“, והיה שופע מהם שפע אור שנעדר מהלחות האחרונים, אלא שלא היתה לאור זה יכולת עמידה ביחד עם החוטאים ולפיכך נשתברו הלחות מאליהן. אבל את הלוחותִ השניים קבלו מרצונם הטוב ללא כפיה, אבל לא היה שופע מהם שפע אור א-להי, כי הם לא נפסלו בשמים אלא ע“י משה, ולפיכך היתה להם יכולת עמידה ביחד עם החוטאים וחטאיהם, כי הם היו יותר קרובים לאדם שבו שרוי יצה"ר המחטיאו. האות ט' מסמלת את קבלת התורה מרצון ומאהבה מתוך בחירה חפשית, ”למען ייטב לך“, ולא בכפיה. וזהו רעיון חג החירות המורה על בחירה חפשית.

אלא שקשה על דבריו מכמה פנים. האחת שהלוחות הראשונים לא נשתברו מאליהם שהרי מפורש בס' שמות "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר", ובס' דברים מפורש בצורה יותר בוטה "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". ויותר מזה מצינו ביבמות סב. ובעוד מקומות רבים בתלמוד ובמדרשים "ואמר ריש לקיש אמר ליה הקב"ה למשה יישר כחך ששברת". ועוד, שהרי מפורש שכפה עליהם הר כגיגית גם בקבלת הלוחות השניות, ורק בפורים כידוע קבלו שוב את התורה מרצונם הטוב שנא‘ ”קימו וקבלו עליהם ועל זרעם“ ומשמע שגם את הלחות השניות קבלו בכפיה.

ולכן נ“ל שהאות ט‘ שנתוספה בלוחות השניות מסמלת טומאה וטהרה, ועל אף שגם בלוחות השניות כפה עליהם הר כגיגית, מכל מקום ההנהגה לא היתה עוד ישירה מהשי"ת אלא דרך מלאך כפי שנאמר ”הנה אנכי שולח מלאך לפניך“ וכן ”הנה מלאכי ילך לפניך“, כי לא היו יכולים לחיות בטהרה מחלטת בהיותם כל כך קרובים אל הקדש. ונאמר בויקרא טז, טז "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

——————–

כ וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֨זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁק אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

תרגם יונתן בן עוזיאל "ונסיב ית עיגלא דעבדו ואוקד בנורא ושף עד דהוה דקיק ודרי על אנפי מוי דנחלא ואשקי ית בני ישראל". ונראה לי שאולי פה רמוז סוד ארבעים סאה של מקווה. שמשקל הלוחות היה ארבעים סאה וכאשר טחנן וזרק אותן על המים והשקה את העם, בכך הפכו הם עצמם להיות כביכול מקוה טהרה בהיות המקוה חלק מגופם. וכל זה היה בסוף ארבעים יום, וזה יצר את הקשר בין האיש המיטהר ובין המים המטהרים.

עוד ראיתי על סוד המקוה פירוש נפלא. הקב"ה ברא את רוב סוגי בעלי החיים שחיותם בתוך המים באופן שאין חיותם אלא בתוך המים, וכשיצאו מן המים ימותו. וכמשל במס' ברכות סא: "תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה, עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה". מאידך ברא הקב"ה את ההיפך הגמור ברוב בעלי החיים ובבני האדם החיים ביבשה, כאשר יכנסו למים לזמן ארוך מידי ימותו מחוסר נשימה. עפי"ז ביאר שכאשר אנחנו החיים ביבשה טובלים במקוה אנחנו מודיעים להקב"ה שאנחנו כביכול נחשבים כמתים, ואחרי צאתינו מהמקוה אנחנו כמו בריה חדשה, כתינוק שנולד ללא עוונות. (הועתק מתיקית פנינים ופרפראות)

 

כא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן מֶה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה: כב וַיֹּ֣אמֶר אַֽהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא: כג וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ: כד וָֽאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָֽאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה: כה וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַֽהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָֽמֵיהֶֽם: כו וַיַּֽעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַֽיהוָֹ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָֽסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי: כז וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֨עַר֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ: כח וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁל֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ:

רבינו בחיי הביא מה שדרשו בפסיקתא דרב כהנא וכן בתנחומא בפרשת כי תשא, ביחס לנאמר "וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁל֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: (במדבר א, מו) "אם מבקש אתה לידע כמה מנינן של ישראל טול ראשי אותיות השבטים ואתה יודע מנינם, רי"ש של ראובן מאתן אלפין, שי"ן של שמעון תלת מאה אלפין, נו"ן של נפתלי חמשין אלפין, (בס"ה חמש מאות וחמישים אלף) וכן כל השאר (כוונתו ראובן, שמעון, נפתלי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, גד, אשר, יוסף, בנימין בס"ה מ"ז אלף יעלה מספרם ששים רבוא פחות ג' אלפים, כפי שדייק רבינו בחיי). נמצא שעולים ששים רבוא פחות ג' אלפים, ואותם ג' אלפים שהם חסרים הם שנפלו בעגל". (וזה לא כולל את שבט לוי ולא את מנשה ואפרים).

כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה: ל וַֽיְהִי֙ מִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהֹוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם: לא וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָֹ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב: לב וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ:

ומה התועלת בכך שימחה את שמו מספרו? שמעתי מפי אחי הנכבד רבי נתנאל משה ז"ל בשם רבי לוי יצחק שנאורסון דהכי פי' "אם מצאת חן בעיני“ עשה למען אברהם יצחק ויעקב ואל תכלה את עמך אשר הוצאת מארץ מצרים שהרי נשבעת להם לא לכלות את זרעם. ואם תמצי לומר אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול, נמצא שאני הוא המכשול עבורם שבשלי אתה מכלה אותם כי אילולא הייתי כאן לא יכולת לכלות אותם בשל אותה שבועה. לזה אמר. ”ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" ואז לא תהיה לך הברירה אלא לרחם עליהם בשל אותה שבועה. ומכאן למדנו על מסירות הנפש מלב לבו של מרע"ה.

 

לג וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי: לד וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֨רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָֽקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם: לה וַיִּגֹּ֥ף יְהוָֹ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַֽהֲרֹֽן:

פרק לג, א וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַֽעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַֽרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה: ב וְשָֽׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: ג אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֨רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ: ד וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו: ה וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵֽדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ: ו וַיִּתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב:

מה היה אותו עדי שקבלו ישראל בהר חורב? פי' הר"ן ”והעדי הזה, פירש הרב רבי לוי בן גרשום שהוא העדי שנתן להם במתן תורה, והוא הנימוס התוריי, שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו, וכבר ביאר זה הענין אחר זה, ואמר שהם התנצלו העדי שהיה להם מהר חורב, כלומר שהסירו צוארם מתחת עול התורה, והסיבה היתה לעזבם עול התורה, שכבר הובטחו בקבלתם עול התורה, שהשגחת השם יתברך תדבק בהם מפני התורה, וכאשר ראו שנפקד מהם זה התכלית, דימו שאין תועלת להם בתורה, והיה להם מרי שני, ולזה אמר השם יתברך למשה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה ערף, ולא תוכלו לצאת מדעותיכם הנפסדות אשר גודלתם עליהם, וזה יהיה סיבה שאם אעלה בקרבך זמן מועט ישיגך הכליון מפני העונש שאביא עליכם מהמרכם פי, ועתה הוספת לחטוא ולהוריד עדיך מעליך. וגו'“. ע"כ

ולעניות דעתי נראה לפרש שהעדי היה מעין תכשיט שכל אחד מישראל קבל בהר סיני שמטרתו היתה להכין את עצמם בכדי לדבר עם משה בתוך המחנה. והכתוב יוכיח שאחרי שהם הפגינו ולא שתו איש עדיו עליו, דהיינו שהם הסירו את עדיים מעליהם, לא יכלו עוד לדבר עם משה בתוך המחנה, וגם לא יכלו להביט בפני משה אפילו מחוץ למחנה כי קרן עור פניו.

ז וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: ח וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֨וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וְהִבִּ֨יטוּ֙ אַֽחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה: ט וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַֽח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה: י וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַֽח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּֽחֲו֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָֽהֳלֽוֹ: יא וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל: יב וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי: יג וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הֽוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה:

"למען אמצא חן בעיניך" –  נראה לי שמשה ביקש מהקדוש ברוך הוא שינהיג את עמו ישראל בכבודו ובעצמו ולא על ידי מלאך מסיבה "ואדעך", שרצה משה להכיר את אמיתת מציאותו ומידת טובו של בורא העולם. והטעם לכך, למען אמצא חן בעיניך כדי שתאהב אותי לקרבני לפניך וזה יהיה בלתי אפשרי אם המרחק בינינו יהיה כל כך רב על ידי זה שלא תנהיג אותנו אלא על ידי מלאך.

יד וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַֽהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ: טו וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֨יךָ֙ הֹֽלְכִ֔ים אַֽל־תַּֽעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה: טז וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: יז וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָֽאֵדָֽעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם:

דעת זקנים מבעלי התוספות מסביר שמשה רבינו ביקש מהקדוש ברוך הוא הודיעני נא את דרכיך. אמר אשאל לפניו יודיע לי את מידותיו ולפי מידותיו אני אדע אם טוב לנו שילך עמנו אם לא. לפי שלא היה יודע לבחור איזה טוב להם ואמר לו הקדוש ברוך הוא פני ילכו, אני אלך כי זה טוב להם.

 

ויותר נראה לי הלשון הודיעני נא את דרכיך, פירוש את דרכי הנהגתך את עם ישראל. שזה כוונת הפסוק וראה כי עמך הגוי הזה ולפי זה אני אדע איך להנהיג את העם.

יח וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ: יט וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַֽעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִי בְשֵׁ֛ם יְהוָֹ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם: כ וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי: כא וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר: כב וְהָיָה֙ בַּֽעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי: כג וַֽהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ:

פרק לד, א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וְכָֽתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ: ב וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֨קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר: ג וְאִישׁ֙ לֹא־יַֽעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא: ד וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִֽאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ וַיַּ֨עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים: ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָֹה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֹֽה: ו וַיַּֽעֲבֹ֨ר יְהוָֹ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְהוָֹ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת:

הגמרא במסכת ראש השנה מבארת "אני הוא בעל הרחמים קודם שיחטא האדם ולאחר שיחטא האדם לכן כתוב פעמיים שם השם". שואל דעת זקנים צריך עיון מה צריך האדם רחמים קודם שיחטא? ומתרץ, הטעם שהוא צריך רחמים לפי שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שסופו לחטוא. עד כאן.

ולי נראה בפשיטות שצריך רחמים בכדי להצילו מן החטא וכמו שאנחנו מתפללים בכל יום יהי רצון מלפניך וגו' "ואל תביאנו לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון ולא לידי ניסיון ולא לידי בזיון. וגו'. וכן "שבור והסר השטן מלפנינו ומאחרינו".

עוד פירש שם דעת זקנים – שמרבה חסדו על מדת הפורענות כמו שאמרו חז"ל מדה טובה מרובה על  מידת הפורענות. וכוונתו בזה שמידת הפורענות זקוקה להרבה יותר עזרה במידת החסד.

ויותר נראה לי שחסד תואם רק לצדיקים ובעלי חסדים שהקדוש ברוך הוא גומל להם כגמולם הטוב וזה תואם את המשך מהלך הדברים שאמר רחום לעניים וחנון לעשירים ארך אפים לרשעים ורב חסד לצדיקים. ונראה לי כי "ואמת" הוא שלא אשא פנים לשום אחד מהנך דלעיל, אלא שאטה מעט לטובה לכל אחד מהנזכרים לפי מה שהוא אבל לא אעוות את הדין בשל כך.

 

ז נֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:

וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה – האר"י הק' הקשה על המלים "ונקה לא ינקה" שהיא המדה האחרונה של י"ג מידות של רחמים. והקשה שהרי היא עצמה מידה של פורענות? והסביר זאת על פי מה שפירש רש"י את הפסוק בירמיהו ל, יא "ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך" – "ונקה – לשון טיאוט, השמד". לפי זה גם בכאן "ונקה לא ינקה", פירושו לא תהיה השמדה וכליה שהרי ה' יורד עמם בהסתר ושומר עליהם בגלויותיהם כמו שנאמר "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". ומהו ההסתר הטמון במלים אלה "ונקה לא ינקה"? פירש האר"י שטמונות בהן שתי מלים "קנקן" ושם הוי"ה. ועל פי זה פירש את המלים "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" היינו בנסתר שבו שהוא שם הוי"ה, ולפי זה פירש גם את המלים "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" שב"מעוז צור" שהכוונה היא לשם הוי"ה הנותר בפסוק וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה. כיוצא בזה פירש המהר"ל את הפסוק ביהושע ז, ט "ומה תעשה לשמך הגדול" שהרי הוא קבע את שמו בתוך המלה "ישר-אל". (מ"כרם לשלמה" של הרה"ג מרדכי גרינברג שיח' ראש ישיבת כרם ביבנה" במלים שונות)

ח וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: ט וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ: י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֘ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶֽעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָ֠ם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַֽעֲשֵׂ֤ה יְהוָֹה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ: יא שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִֽהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ: יג כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּֽבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן: יד כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָֹה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא: טו פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַֽחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָֽכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ: טז וְלָֽקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַֽחֲרֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶֽן: יז אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֶׂה־לָּֽךְ: יח אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם: יט כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה: כ וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַֽעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֨יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹא־יֵֽרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם: כא שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּֽחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת: כב וְחַ֤ג שָֽׁבֻעֹת֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה: כג שָׁל֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֹ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כד כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹֽא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּֽעֲלֹֽתְךָ֗ לֵֽרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁל֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה: כה לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח: כו רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל: כח וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים: כט וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ: ל וַיַּ֨רְא אַֽהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו: לא וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַֽהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּֽעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם: לב וְאַֽחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי: לג וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה: לד וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה:

ובבא משה יסיר את המסוה. פירש הרשב"ם "בגילוי פנים לישראל את אשר יצווה. ואחר כך חוזר ומתכסה במסווה לדבר עם השכינה". עד כאן.

ולענ"ד לא נשמע כן מהפסוקים אלא להיפך. שהרי כתוב וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה: לד וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ. ואולי פירושו וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם באיזה אופן? כאשר היה נותן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה: וכאשר היה מדבר עם ה' יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ. וכאשר יצא לדבר עם ישראל היה שם בחזרה את המסוה על פניו.

לה וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ:

 

דרשות

פרשת כי תשא – התכבדתי לשאת את דברי בועידת המנהלים וראשי החינוך הנקראת "איימודס" בבוסטון שנת ה'תשס"ו – מהשבע עשרה עד העשרים במרץ שנת אלפיים ותשע.

אחרי שייצגו אותי כבעלה של ד"ר ריטה שלוש פתחתי בכך שכשהייתי ילד קטן והייתי הולך עם סבי זצ"ל חכם יוסף שלוש, שהיה ראש עדת המערבים בירושלים ושימש כראש אב בית דין של העדה וראש חברה קדישא, היו הכל נותנים לי את הכבוד הראוי לנכדו של חכם יוסף. פעם בשנה הייתי נוסע לטבריה לשהות במחיצתו של סבי המנוח חכם מאיר ואעקנין זצ"ל שהיה רב העיר ואב"ד של טבריה למעלה מחמשים שנה, שם היו מעניקים לי את הכבוד הראוי לנכדו של חכם מאיר. משגדלתי קימעא ולמדתי בישיבת יפו, הייתי נוסע בכל שבת לבית הורי בנתניה ושם נתנו לי את הכבוד הראוי לבנו של רב העיר הרה"ג דוד שלוש שליט"א. מאז ששלחתי את בני לבתי ספר, הייתי בעיני המורים והתלמידים האבא של אחד מהילדים שלי, ומאז שהגענו לבולטימור, נודע שמי בשערים כבעלה של ד"ר שלוש. "כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" (לקוח מההצגה "שני קוני למל").

מספרים על שרת החוץ בממשלת ישראל הגב' גולדה מאיר שבערב מלחמת יוה"כ נפגשה עם עמיתה, שר החוץ היהודי של ארה"ב ד"ר הנרי קיסינג'ר, שבאותם ימים קשים לחץ את ישראל במידה רבה, והתחננה אליו בלשון רכה אך חד משמעית, אנא, אני מבקשת ממך שתזכור שאתה קודם כל יהודי, ויש עליך חובה כיהודי להושיט את ידך לאחיך ואחיותיך שבמדינת ישראל. השיב לה הנרי בקולו הרועם, ראשית כל אני אזרח אמריקאי ולא ישראלי, ולפיכך אני חייב להיות נאמן למדינתי. שנית, יש לי גם אחריות מקצועית בתור שר החוץ לשרת את צרכיה המדיניים של ארצי ולא את אלה של ישראל, ורק אחרי שאהיה נאמן לאמריקא כאחד מאזרחיה, ואמלא את תפקידי בנאמנות כלפי ארצי, רק אז אוכל גם לקחת בחשבון שאני גם יהודי. השיבה לו גולדה, צדקת, ואמנם אנחנו קוראים מימין לשמאל.

שמעתי את אשתי מדברת על אירגון אֵיימוֹדס, ואח"כ שמעתי את הרב שכטר קורא לו אֵיימַדס. ואמנם אני כישראלי קורא את המלה בעברית "עמוד! עמוד! עמוד!".

כאשר חשבתי על מה שמשתמע משם זה של האירגון חשבתי לרגע שזהו שם שלילי, שהרי למדנו לפני מספר פרשיות בענין המזבח "ולא תעלה במעלות על מזבחי", ויש מפרשים הטעם שהמזבח צריך לבנותו כמדרון ולא במדרגות, כי כאשר האדם עולה במדרגות, הרי יש לו את השהות לפוש ולנוח בין מדרגה למדרגה, ובה בעת אינו מתקדם הלאה, משא"כ כשהוא עולה במדרון, עמידתו אינה נוחה לו, והברירה בידו להמשיך לעלות או לרדת.

לפי"ז חשבתי שהשם "עמוד!" הוא לכאורה שלילי, וחשבתי שאולי משום כך אומרים לחתן תורה ולחתן בראשית עמוד, עמוד, עמוד, משום שיש לזה משמעות של תזוזה, משא"כ כשאומרים זאת פעם אחת. ואמנם נ"ל שגם לעמידה יש ענין של חיוב כאשר האדם עומד להנפש ולערוך חשבון הנפש עם עצמו.

שכן מצינו בפ' השבוע "וביום השביעי שבת וינפש", שלכאורה יש לשאול מה עשה הקב"ה ביום השביעי אחר שנא' כבר בסיום הבריאה "יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", הרי מפורש שהוא לא עשה מאומה ביום השביעי אלא שבת, וא"כ קשה אחר שאמר "וביום השביעי שבת", מהי הפעולה במלת "וינפש"?

ונלענ"ד לפרש ש"וינפש" היא אכן פעולה שפעל הקב"ה ביום השביעי, שהשביתה ששבת ביום השביעי אינה אלא מלברוא בריאה חדשה בתוך מערכת הבריאה, אבל זה לא אומר שישב בטל ביום השבת. ומהי א"כ אותה פעולה שפעל ביום השבת בבחינת ”וינפש“? הוא הוריד נשמה שלא שייכת לכאורה לעולם הבריאה, שכל כולה רוחנית, מעולם שכולו שבת. והחדיר אותה אל תוך עולם הבריאה. נפש זו היא הנקראת "נשמה יתירה" והיא "מעין עולם הבא". ואל תתמה על כך, שהרי יש לך לתמוה יותר איך נפח נשמה מהעליונים אל תוך הגוף העכור והגשמי, וכשם שזה נס שאין מי בעולם שיכול לבארו רק הכל חשים בו, כך גם הנשמה היתירה שנפח ביום השבת, אין מי בעולם שיכול לבארו רק שומרי שבת וקוראי עונג חשים בו.

אלא שקצת ק"ל במה שפי' רש"י והרמב"ן ובמ"ר. וז"ל רש"י ז"ל עה"פ יהי מארת ברקיע השמים – "מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה". וגם הרמב"ן ז“ל פי‘ שם "אמרו רבותינו את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ, לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף".

מדבריהם משמע שבכל יום מימי בראשית שלאחר היום הראשון נקבעה בריאה של אותו יום במקומה הראוי לה, כמו המארת שאעפ"י שנבראו ביום ראשון נקבעו ברקיע ברביעי. ולכאורה קשה, מאחר שכבר נבראו השמים ביום ראשון וגם המארת נבראו בו ביום, מדוע א"כ לא קבע הי"ת את המארת ברקיע השמים ביום הראשון? ואת"ל שלא קבעם במקומם, היכן היו מונחים אחר היום הראשון שבראם?

ונראה לענ"ד שכל מה שנברא בראשון נברא כגוף בלא נשמה, וממילא לא היתה נחשבת בריאה מושלמת עד ליום המיוחד של אותה בריאה, שאז נתן הי"ת חיות לנברא השייך לאותו יום שהיא נשמתו, ואין בכלל זה בריאת האדם שכן מפורשת בו בריאה בפני עצמה ביום השישי "ויברא א-להים את האדם בצלמו" ובו ביום הפיח בהם גם נשמה חיונית רוחנית, דקיי"ל מאן דנפח מדידיה נפח. וכל זה אינו אלא בחיות המיוחדת שנתן הקב“ה בכל בריותיו כל אחת מהן ביום הראוי לו כפי הצורך שנועד לשרת את הגוף בעולם הבריאה, וכשם שלבעלי החיים, ולצומח, ולדומם נשמות שהן שונות בתכלית זו מזו, כן גם נשמת האדם שונה מהן בתכלית, ומ"מ היא חלק מעולם הבריאה.

אבל ביום השבת, כיון שלא היתה בו שום בריאה גשמית, ממילא לא נבראה עבורו נשמה שתתחבר עמו. ולפיכך מלת "וינפש" תורה על הנשמה היתירה המיוחדת ליום המנוחה, נשמה שהיא רוחנית בתכלית, ושאין לה שום קשר לעולם הבריאה הגשמי.

ולפי"ז נ"ל לחדש שכשם שברא הקב"ה בכל יום מששת ימי המעשה את הנברא באותו יום, כך ברא הקב"ה את עצמותו של אותו יום, בכל יום ויום מששת ימי המעשה, ולכן נאמר בכל יום "ויהי ערב ויהי בקר", להורות שהערב והבוקר של אותו יום זה עתה נבראו לצורך מה שנברא בהם. אבל ביום שבת לא מצינו את המלים "ויהי ערב ויהי בקר", כי יום השבת עצמו לא נברא אלא הושאל מעולם שכולו שבת, והושתל בעולם הבריאה, בבחינת נשמה לששת ימי המעשה. וביום השביעי שהושאל מעולם שכלו שבת נאמר "וביום השביעי שבת וינפש" קיבל תוספת נשמה על הנשמה החיונית שהיתה בו, נשמה זו שהושאלה מעולם שכולו שבת היא הנשמה היתירה. והיא נשמת הנשמות, רוחנית זכה כנשמה בתוך גוף של נשמות חיוניות. לפי"ז "שבת וינפש" יתבאר, שבת מכל הפעולות הקשורות לעולם הבריאה הגשמית, "וינפש", הוליד מעצמותו נשמה יתירה כדוגמת עצמותו של יום השבת להיות נשמה לנשמתו.

ועל ידה זוכה האדם להתעלות רוחנית על טבעית גם ללא יגיעה, וגם ללא שיעשה מאומה. וכפי שמצינו בברייתא בשבת י: וביצה טז. וז"ל: "לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם". מתנה בשרשה היא מתנת חינם כזו שמקבלה לא יגע בה.

התעלות זו ע"י הנשמה היתירה מתבטאת לא רק בשב ואל תעשה, בכך שהאדם בטל בה ממלאכה בבחינת "שבת מכל מלאכתו", אלא השומרה מרגיש ביתר שאת את חיות העוה"ב, שממנו היא באה. הרגשה זו מתבטאת כאשר מייחד היהודי את מעשיו ואכילתו וקניותיו לכבוד ש"ק, וכאשר הוא מפזם את תפלות השבת ואת הזמירות שבתוך אכילותיו בניגונים המיוחדים לש“ק, גם לימוד התורה מיוחד ליום השבת ביציאות השבת ובלימוד פרשת השבוע שנים מקרא ואחת תרגום עם פירש“י ואחרים, שכל אלה הם הגורמים לבחינת "וינפש", ובהנהגה זו יאות לומר "באה שבת באה מנוחה", שאז חש היהודי בכל אברי גופו ונשמתו "מנוחת הנפש ומנוחת הגוף".

וצריך להתבונן, איך אפשר לנשמה רוחנית מעולם רוחני שאין לו כלל התחברות עם הגשם לחדור לגוף חמרי בעולם הגשם, ולהיות חלק ממנו עד כדי כך שירגיש עצמו מנותק ביום השבת מעולם הבריאה? אם הוא להוט אחרי העישון אינו מרגיש עוד בחסרון הסיגריה, וכן דברים אחרים שהם פשוטים מזה בהרבה, שבאה שבת באה מנוחת הנפש ומנוחת הגוף. מה שנראה לי שהי"ת נתן לגוף ביום השבת את הכח להתרומם מעל החומריות שממנה הוא קרוץ, וזאת בכח הרצון להתחבר עם הבורא ית' המתבטא במחשבתו, דבורו ומעשיו המאמתים את אותו הרצון, ומכלילים את גופו ונשמתו בתוך הנשמה היתירה, שאז מתקיים גם באדם המושג ”וינפש".

וראוי לבאר בדקדוק יתר כיצד ע"י המחשבה דבור ומעשה הוא מצליח להכליל את גופו ונשמתו בתוך הנשמה היתירה, ולהדמות לבוראו בבחינת "וינפש"?

המציאות תוכיח שככל שהאדם שומר יותר על קדושת היום, בכל פעולותיו ובדבורו ודוחה ממחשבותיו כל ענין של חולין, באותה מידה הנשמה יתרה שניתנה בו נותנת לו כח להתרומם מעל חסרונותיו החומריים, מעל ומעבר לרצונות הטבועים בו מבחינה גשמית שמגמתן להשלים את החסר ולתקן את המקולקל וכו', הוא לא זקוק אפי' לעישון, אליו המעשן מכור בכל ישותו בששת ימי המעשה, ביום זה כאילו לא חסר לו מאומה כי הוא מרגיש את עצמו מנותק מצרכיו הגשמיים, ממש מעין עולם הבא.

אפי' האוכל אשר הוא אוכל, שבמהותו מסמל כביכול את הפעולה הגשמית ביותר, שבכך איננו שונה מיתר בעלי החיים, מקבל משמעות הרבה יותר רוחנית ונעלה אפי' מהמן שירד משמים במדבר, כי שם ירדה הקדושה מלעילא לתתא, ואילו ביום השבת, בוקעת הקדושה ועולה מלתתא לעילא. השולחן דומה למזבח, ושתי הלחם מעין קרבן, שנועד לשרת את כבודו של היום הקדוש, "כבדהו במאכל ובמשתה ובכלים נאים".

התעלותו הרוחנית פועלת מאליה, ובכל ישותו הרוחנית הוא טס כביכול מאליו ללא טיס, הרצון להתענג מלימוד תורה ולשורר בתפלה ובפזמוני שבת כאילו זועקים מאליהם מעמקי נשמתו, ואמנם יש מנהיג לבירה, שבכל שבת הוא מחדיר אל תוכו את הנשמה היתירה שכובשת את כל חדרי לבו ונשמתו ומושכת אותו להתקשר אל בוראו במידה האפשרית והנעלה ביותר ביום קדוש זה.

ללמד שאפי' הנפש היומיומית בטלה לנשמה היתירה, בבחינת עבד לשבת המלכה. כי אותה נפש מלבד זה שהיא הנפש החיה שבאדם, מטרתה בתור חלק א-לוה ממעל להתדמות לבוראה ולהיות בבחינת "בורא ויוצר",  וזוהי הסיבה שאמרו חז"ל כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובאכילת בשר ובקידוש על היין, באופן שכאשר המושג "וינפש" ממלא את כל חלל ישותו אז גם ה"שבת" אינה שביתה ממעשה בלבד, אלא גם שביתה מדיבור של חול, ואפי' שביתה ממחשבת חולין שבמידה רבה מהווה חילול של האוירה הנסוכה עליו ביום קדוש זה.

הנשמה היתרה נותנת לאדם כח עצום שמיד בכניסת השבת הוא כבר לא זקוק עוד לאותה סיגריה או עישון מקטרת, והרי זה הפלא ופלא. השמע עם קול א-להים כמשמעו מדבר מתוך האש, כביכול מתוך האש הבוערת בסיגריה, כאשר שמעת אתה, היהודי, ויחי, ואתה עדיין מתפקד כאילו לא קרה כלום, כאילו לא חסר לך מאומה?

בגין אותה נשמה פתע פתאום מנתק האדם את עצמו מעולם המציאות הדוהרת שהיה רץ עמה עד לרגעים הקטנים של כניסת השבת, ולפתע פתאום באה שבת באה מנוחה, אסור לחשוב על כסף ועל איך לעשות כסף, לא על הפועלים ולא על כל התשלומים השונים שמטרידים אותו בששת ימי המעשה, השולחן ערוך לקראת השבת ואפי' העני המחזר על הפתחים מפזם לו את שירי השבת כאילו אינו חי בעולם המציאות של העוה"ז. הוא ממש חי במעין עוה"ב. ונ"ל שזוהי הברכה המיוחדת שבה אנחנו מברכים איש את רעהו ביום השבת "שבת שלום" דהיינו שהקב"ה ישכין שלום בין הנשמה היתירה שבאה מעוה"ב ובין הנשמה השרויה בגוף החומרי השוכנת בחשכת העוה"ז, שהקב"ה יתן לו כח להרגיש ביום השבת את אותה אוירה מיוחדת של "וינפש", את אותה אטמוספירה של "מעין עוה"ב".

ממילא ברור מאליו שהברכה "גוד שבס" אינה ראויה ליום זה כברכת "שבת שלום", שהרי אין די במלה "גוד" להצדיק את כל הרוחניות המתבקשת מהמברך.

עוד נ"ל שמבחינה הלכתית חייבים להשתמש בברכת "שבת שלום" ולא "גוד שבס". וזאת למדנו מהלכות ברכות, שהרי בדיעבד יכול אדם לברך על תפוח או על לחם או על יין או על כל דבר מאכל שהוא ברכת "שהכל". שכידוע "שהכל פוטר את הכל". ואמנם, האם יוכל הוא לכתחילה לברך על כל אחד מהנ"ז "שהכל"? בודאי שלא. ומדוע לא? מדוע שלא נודה להי“ת כמו הגויים שמברכים ברוך אתה ה' על כל מה שמונח על שולחנינו ונאמר אמן? אלא שיבואר הדבר ע"ד משל לאשה שהוזמנה לשלחן שבת של חברתה הטובה ורצתה לקנות לה מפת שלחן מיוחדת שתוכל ליהנות ממנה, ומתוך שביקרה בביתה וראתה את דוגמת הצלחות, והרהיטים, וצבע הקירות, יצאה לחפש בחנויות שונות עד שסוף כל סוף מצאה מפת שלחן שתתאים בדיוק לבית של חברתה. וראו מה קרה? קבלה האורחת מכתב תודה בדאר בל' זו "תודה לך על המתנה". נותנת המתנה הרגישה מאוד גרוע, היא חשה בבזבוז זמנה, ואמרה בלבה יתכן שחברתה אפי' לא פתחה את הקופסא, או שכנראה לא אהבה את מה שקניתי לה. אבל אם היתה מודה בלשון זו "תודה לך על מפת השלחן היפהפיה שקנית לי שהיא ממש מתאימה לכלי השלחן ולוילונות" וכו', איזו הרגשה נפלאה היתה לאורחת, שלא איבדה את זמנה לריק.

מכאן ראינו כמה חשוב להודות על מה שאנחנו מקבלים מאתו ית' באופן פרטי ולא באופן כללי. וכיון ששבת שקולה כנגד כל מצוות התורה, היתכן שברכתה תהיה כללית, "גוד", כמו בכל יתר הימים? ועוד, האם ברכת ”טוב“ מתאימה לכל המצבים? האם יאה לאדם לברך את חבירו קודם כניסתו לנתוח שיהיה לו "יום טוב"?

ולפי האמור גם ביום טוב לא נכון מבחינה הלכתית לברך בברכת "גוד יום טוב" שהרי התורה צוותה עלינו לשמוח ביו"ט וממילא חייבים לברך בברכה המורה על שמחה כמו "חג שמח", "מועדים לשמחה", "חגים וזמנים לששון" וכיו"ב. מלבד זה מה משמעות הברכה ”טוב יום טוב“?

ובמישור אחר ראיתי לנכון להסביר על פי הזהר הק' את הרעיון של "עין הרע", הנז' בפ' "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", המצוי במנין וכפי שמצינו בדוד מלך ישראל שמנה את העם וכתוצאה מכך שבעים אלף איש מתו במגפה. איך אפשר להסביר לתלמידים וגם להרבה מבוגרים בדורינו את המושג של "עין הרע"?

התורה אומרת "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". פי' אין דבר בינתיים אלא ברכה או קללה, עליה או ירידה, המושג "שלוה" אינו במציאות של העוה"ז. "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". וכיון שהקב"ה כבר בירך את האדם כמו שנא' בס' בראשית "ויברך אותם א-להים ויאמר להם פרו ורבו", ממילא הברכה כבר חלה עליהם. ויש להבין מהי ברכה? פי' יש לפניך דבר מסויים ואותו דבר יכול להיות בכמות ובמידה יותר ממה שיש כאן במציאות. ואמנם כאשר אנחנו מונים את הקיים הרי אנחנו מגבילים אותו, אנחנו נותנים לו תחומים וגבולות לומר יש לנו מאתים אלף שבע מאות ושלושים וחמשה. ממילא אי אפשר שיהיו שם עוד למעלה ממספר זה, ואין עוד אפשרות לברכה. ומאחר שאין אפשרות לברכה, אבל יש אפשרות לקללה, ממילא הקללה חלה שהרי אין מציאות ביניהם. ולפיכך אנחנו אומרים אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והמציאות היחידה של עמידה, אינה אלא בבחינת "וינפש", עריכת חשבון נפש ומיד אחר כך להמשיך ולהתקדם בבחינת "עמוד, עמוד, עמוד" לעלות מעלה מעלה ולהגדיל תורה ולהאדירה. ובהזדמנות זו ברצוני לברך את מארגני כנס זה. את אשתי היקרה ד"ר רבקה שלוש, ואת נשיא ישיבת רמב"ם מר הרי קוסלובסקי והרב ישראל.

בהבנת המושג "עין הרע", ובהבנת חומרת האיסור למנות את ישראל. דרשתי בקהילתי "נצח ישראל" בבולטימור, מרילנד ארה"ב.

"כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'"

יש להבין מהו טעם האיסור החמור הזה שבגינו מצינו עונש כבד ביותר כפי שראינו בדוד שנענש על שהתעקש למנות את העם?

ההסבר המקובל והנפוץ ביותר הוא זה המוזכר ברש"י, "שהמנין שולט בו עין הרע". ומשום כך נראה לכאורה שצריכים להשתמש לשם מנין באמצעים של מצוה כגון זו של מחצית השקל – למנות את השקלים במקום למנות את האנשים.

ואמנם הסבר זה מוסיף שאלות נוספות חמורות עוד יותר מזו הראשונה. כי עצם המושג של עין הרע נשמע כביכול כדיעה קדומה שאין לו הגיון. ועוד, א"ת שהבסיס לנגף הוא למנות את האנשים, מדוע א"כ צותה התורה למנות בדוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?

נראה לפרש דלכשנתבונן בחיינו היום-יומיים נווכח לראות שכאשר מגיע אדם לדרגת חשיבות כלשהיא, צובר הוא לו מתנגדים. וככל שהוא מטפס ועולה יותר ויותר בסולם החשיבות, בה במידה יגדל גם מספר מתנגדיו. עד שאם נקח למשל את ראש הממשלה נמצא שקרוב למחצית הצבור אינם מרוצים מתפקודו, בו בזמן שכאשר הוא היה רק במדרגת סגן ראש הממשלה, היו לו הרבה פחות מתנגדים והרבה יותר תומכים. מה ההגיון שבדבר זה?

נראה לבאר כי בעולם ישנם כוחות של טוב ורע, ובכל פעולה שהאדם עומד לבצע, צריך להפעיל את כח שפוטו, ולהשתמש בזכות הבחירה שנתן לו הבורא ית' בין שתי כוחות אלה. כל פעולה שהאדם מבצע הן לטוב, והן לרע, משפיעה ועושה רושם לא רק על אישיותו של מבצע הפעולה אלא גם על אישיות הסובבים אותו.

רושם זה מתבטא בשני מישורים: הראשון הוא ביחס אליו – לתדמית שלו אצל הסובבים אותו. והשני הוא תוצאות הרושם שקבלו ממנו שגורם לשינויים בהנהגתם ובתדמיתם שלהם בהשפעת אותה פעולה או דבור שלו.

וכל הגדול מחבירו יש לו קהל רחב יותר של אנשים המקיפים אותו, משקיפים עליו, מושפעים ממנו ומתרשמים מפעולותיו, מדיבורו ומאישיותו.

כל פעולה וכל דבור נרשמים בנפש האדם דרך אחד מחמשת החושים שלו – יהיה זה רושם חלש וחסר משמעות ביותר, או משמעותי וחזק ביותר, הכל נקלט במעין מכונת הקלטה וידיאו משוכלל ביותר שלא ניתן להמחק לעולם, הפועל בתמידות ללא הפעלה וקולט אפי' את הדבור החלש ביותר שמשמיע האדם רק לאזניו, ומראה אפי' את עוויית פניו או את קריצת עינו ואת אי הנוחות הנראית על פניו בשעות מסויימות. וכנראה היא הקלטת ששומע ורואה האדם בעת פטירתו מן העולם, והיא גם זו המעידה עליו ביום הדין הגדול והנורא בעולם האמת.

בכל פעם שיש לו סנגורים המתרשמים ממנו לטובה, בהכרח יש לו גם קטגורים, כי "את זה לעומת זה עשה הא-להים", הרי שכורח המציאות הוא שיהיו בו שני כוחות אלו באופן מתמיד. ואפי' משה רבינו שהיה העניו "מכל האדם אשר על פני האדמה", ראינו מה רבו מתנגדיו, עד שצעק כלפי מעלה "עוד מעט וסקלוני". והרמב"ם שהיה ענק הרוח, ושעליו נאמר "ממשה ועד משה לא קם כמשה", רצו לגנוז את כל כתביו, וחשדוהו במינות.

 

וממילא עולה השאלה מדוע ברא הבורא ית' שהוא מקור הטוב את כח הרע בעולמו? ומדוע אותו כח הוא גם מחוייב המציאות?

ונראה לבאר שבאמת אין דבר רע יוצא חלילה מאתו ית', ואפי' מה שנראה לנו רע הוא אך ורק בעיני שכלנו המצומצם. אבל בעיני הבורא ית' המשגיח על כל העולם כלו, אין אותו רע אלא כלי נוסף שמטרתו להצמיח טוב. כח הרע הוא יצר הרע שמטרת בריאתו בכדי שהאדם יעמול להתגבר עליו ויזכה לשכר עוה"ב בכחות עצמו. שהרי אילו היה לו רק יצר טוב לא היה מגיע לו שכר על מעשיו הטובים. ועוד, כאשר הוא מתגבר על הרע, אם הרושם שהשאיר אחריו, אחרי כל פעולותיו, הוא טוב, אז גם כח הרע מצטרף לכח הטוב ועונה אחריו אמן בעל כרחו.

כח הרע אינו מפעיל את הכחות הנוגדניים שלו, אלא כאשר האדם מבריק במעשיו כלפי חוץ. ע"ד מה שאמר שהמע"ה "מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו". אותו כח אפי' אם הוא בא בדמות של ברכה, יש בו כח של "עין הרע", כי הוא מוליד את כל הקטגורים נגדו ולכן "קללה תחשב לו". 

ועפי"ז נוכל להבין מדוע כאשר פלוני אלמוני מועמד למשרה רמה, מחטטים בכל צעד ושעל בעברו כדי למצוא סיבה מספקת להכשילו, כי הוא עצמו הפנה את כל הזרקורים לעברו, וכשם שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, כך גם בני האדם מדקדקים עם נציגיהם. וכשם שנענשו משה ואהרן נדב ואביהוא על חטאים שרק בשל מעלתם נחשבו לעוונות ואילו עשה אותם אחר, לא היה זה נחשב לחטא כלפיו. כך בני האדם מדקדקים עם נבחריהם.

הבה נמחיש ענין זה ע"י משל לרופא מומחה למחלת הסרטן, שקנה לו מוניטין ושמו יצא לשם ולתהלה מסוף העולם ועד סופו. כל מלת אבחנה או עצה או מרשם לתרופה שתצא מתחת ידו יש לה משקל רב. לפיכך אם טעה, ואפי' טעות קטנה ביותר במקצועו, ומת החולה תחת ידו, אותה טעות נחרטת עמוק בלב כל אוהדיו ומעריציו ובלב כל המשקיפים על פעולותיו, כיון שכל הזרקורים מופנים כלפיו וכלפי החולה המסכן. וכל אלה שתלו בו תקוות רבות הפכו לו לרועץ. הנה כל אותם מתנגדים צצו עלו דוקא מכח היותו מומחה. כי אילו היה רופא פשוט, היו אומרים עליו שהוא בן תמותה שמותר גם לו לטעות, ולא היה עונשו כבד באותה מידה כמו של זה המומחה. והטעם כי על הרופא המומחה שולטות עינים רבות, וכאשר מוצאים בו מום הכי קטן כל העינים שהיו תחילה בבחינת סנגוריו ומעריציו הפכו בין יום להיות "עינים רעות" כלפיו.

וכן הוא ברב צעיר שזה עתה החל את דרכו, שאם טעה עליו נאמר שבע יפול צדיק וקם. אבל אם הוא רב מפורסם, ככל שהוא יותר מפורסם, לכל מלה שיוצאת מפיו יש משקל יותר כבד.

ולכן אמרו חז"ל "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". ללמדך שאפילו בעל הבית נותן עין רעה בכליו, שהרי גם הוא עצמו מושפע ומתרשם מפעולותיו שלו ויוצר כוחות רוחניים בתור סנגורים וכן כוחות נוגדניים לו עצמו שהופכים לו לרועץ ומשמשים לו עצמו כקטגורים.

לא לחינם אמרה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" להורות שכוחה של העין הוא לא רק בנגלה ובנראה אלא היא מתרשמת פנימה בכל מה שראתה, אם זה באדם או בחפץ, וכאשר נמצא איזה שמץ של התנגדות באותו דבר שהעין מתרשמת ממנו, נוצרת מין קנאה ביודעין או שלא ביודעין באותו חפץ או באותו אדם, ועל ידי זה כביכול אותו דבר גלוי ועומד גם בפני בית דין של מעלה, לשפוט אם אותו חפץ מגיע לבעליו או שמא קיבל יותר ממה שמגיע לו. נמצא שאותה עין משמשת כמו השטן שקטרג על איוב לפניו יתברך כך היא מקטרגת על כל מה שרואה, אדם או חפץ.

וזוהי סכנת המנין, החשיבות של אותו נמנה מעמידה אותו במצב של נגלה, זה שהכל מביטים בו, ויש שלא רק מביטים עליו, אלא גם "מתבוננים" בו ובמעשיו, וביותר נותן הוא עצמו עין רעה לעצמו, כי ברגע שהוא נמנה הוא מרגיש את עצמו חשוב ובא לידי גאוה. ומיד אחרי שנמנה כל אותם כחות של התבוננות, מזמנים את קטגוריו, שנבראו ע"י חטאיו שיבואו ויעידו בבית דין של מעלה וישפטוהו כמו ששפט השטן את איוב לוודא שכל הטוב שקיבל מאתו ית' אכן מגיע לו, או חלילה יבוא לידי עונש.

ומטעם זה ציוותה התורה לתת מחצית השקל בדוקא ולא שקל שלם, כי השלם מורה על השלמות, והשלם מפנה את אור הזקורים לעברו. משא"כ כאשר אין כאן אלא מחצית, המורה על שברון ועל חוסר שלמות, הרי על כזה אין מי שיביט, וגם הוא עצמו בהתבוננו באותה מחצית בא לידי ענוה. ואין מדקדקין בו, כי אין העין שולטת עליו – לא עינו של הזולת וביחוד לא העינים שלו עצמו.

ובזה יתבאר מדוע שבחו של מרע"ה היה "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". דוקא משום שהיה הענק שבענקים, היה גם צריך להיות העניו שבענוים, ללא שמץ של גאוה, כי אילולי זה היה עלול ליפול חלילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. דוקא משום מעמדו הרם שעמד בשיאו, היתה מידת ענותנותו גם היא בשיאה.

ובזה יבואר דקדוק לשון המקרא "כי תשא את  ראש בני ישראל" – ראש, מורה על גאוה, אם באת לידי גאוה חייב אתה ליתן כופר מחצית השקל. אין עין הרע שולט אלא בדבר הצף כלפי מעלה, בגאון וגאות, אך לא בנחבא אל הכלים, ולא במי שלעולם רואה את עצמו חציו חייב ורק חציו זכאי.

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש" – לכל יהודי פרטי יש חשיבות של "מחצית", ואמנם כאשר כל יחיד עושה את עבודתו עבודת הקדש המוטלת עליו בתוך כלל ישראל אזי יש לו חשיבות שווה לכל יהודי אחר שמשלים כראוי את משימתו. ניתן ללמוד ענין זה ביחס לשכר שכל יחיד ויחיד מקבל על עבודתו הפרטית במסגרת הכללית. התורה מלמדת אותנו במלחמת מדין "וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים בצבא ובין כל העדה", וממנו למד דוד במלחמת צקלג כאשר השיב ליוצאי המלחמה "כחלק היוצאים במלחמה וכחלק היושבים על הכלים יחדו יחלוקו". אין העדפה ללוחמים על פני היושבים בעורף ושומרים על הכלים, כי לא היו מנצחים במלחמה לולא החיילים השומרים על הכלים.

ניתן להבין רעיון זה גם מבחינה גאוגרפית. אדם הנוסע לאיזו מדינה צריך להסתכל במפה כללית המראה את כל מדינות האיזור. אבל כאשר הוא מגיע למדינת היעד, אזי זקוק הוא למפה יותר מפורטת של רחובות. האם יוכל מישהוא להביט במפה של רחובות באינדיאנה ולהגיע לשם ללא מפה כללית המציינת את הכבישים הבינעירוניים המובילים אליה? מאידך, היתכן שיגיע למחוז חפצו במפה כללית גרידא ללא מפה מפורטת של רחובות? ומכאן שאין יותר חשיבות למפה הכללית מזו של המפה הערונית, ואיפכא. כי שתי המפות משלימות יחדיו את מטרתו שהיא להגיע למחוז חפצו.

פ' כי תשא – דרשתי בשבת בביהכנ"ס נצח ישראל שנת ה'תשנ"ד

פרשתינו עמוסה בנושאים מאוד חשובים כאשר כל אחד מהם הוא נושא ארוך בפני עצמו. ואמנם היום החלטתי לדבר על ענין שהפריע לי מאוד בקריאת התורה והוא נשיאת אחריותו של אהרן הכהן בחטא העגל ביחס לתפקידו הרם ככהן גדול.

מלבד זאת לא נוכל להתעלם מהמקרה המזעזע שקרה אתמול בחברון שהרעיש עולם ומלואו. כאשר יהודי אמריקאי דתי נכנס למסגד בחברון ובאמצע התפלה רצח בדם קר ארבעים אנשים תוך כדי תפלה ולאחר מכן שמו קץ לחייו. וחשבתי בלבי מה המקשר והמגשר בין שני מקרים אלה? ומהו מוסר ההשכל שלמדנו מכך?

ואפתח תחילה בהבנת מה שנראה לכאורה כפרדוכס וסתירה מחלטת בין מעשיו של אהרן במעשה העגל, לבין הרעיון שבכניסתו לקוה"ק היה צריך לשנות מבגדי זהב לבגדי לבן כדי שלא להזכיר לו את מעשה העגל, והרי הוא עצמו היה מזכיר את מעשה העגל? ועוד, מדוע דוקא אהרן שהנהיג את העם בעשית העגל, נבחר לייצג את העם בעבודת ה' בבית המקדש ובקוה"ק?

נראה לבאר שכאשר נדרש אהרן לעשות את העגל, ובראותו שְׁחוּר בנה של מרים נהרג על ידם, עשה חשבון נפש בעצמו. אם יסרב לעשותו הרי יהרגוהו כפי שהרגו את חור, וכי מה בכך? והרי ע"ז היא אחת מג' דברים שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור, וכ"ש בכאן שהוא גם מחטיא את הרבים בע"ז? אלא ששקל אהרן שסוף כל סוף יבחרו למטרה זו באדם אחר. וחשש אהרן שמא אותו אדם יעשה את העגל לא רק במעשה כפי שהוא עצמו עשה, אלא ישתף גם את המחשבה והדבור למעשה. דהיינו שמא יעשה את העגל מתוך רצון שהוא כרצונם במחשבת ע"ז, וגם יאמר עמם בפה מלא את המלים "אלה אלהיך ישראל". וחשש אהרן שבעוון זה לא תהיה חס וחלילה תקומה לשונאיהם של ישראל. 

במידתו המיוחדת של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ובכח המיוחד שניחון בו לידע איך לאחד את העם ולמנוע מהם פירוד לבבות, בהלך מחשבה זה אמר מוטב שיבחרו בי ויטילו עלי את האשמה, ובלבד שלא תכבה חלילה גחלת ישראל. מה עשה אהרן? אמר למי זהב? ויתפרקו ויתנו לי. אהרן זרע באותו מעשה את השורש של הנתינה ביד רחבה למטרה אחת המאחדת את כל העם. והתורה מעידה שאהרן לא התכוון כלל למחשבת העם שאמרו "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו". אהרן לקח את כל הזהב שקבל במחשבת ע"ז ודנו בשריפה, ולכן לא עשה ממנו אלהים כבקשתם שהיא אחת מצורות ארבע החיות אדם, אריה, שור או נשר, אלא צורת עגל. ובעצלתיים צר אותו בחרט שהוא מין תבנית ועשה ממנו עגל מסכה. ואח"כ השליך אותו לאש לדונו בשריפה כפי שהיתה מחשבתו מלכתחילה, וזהו שאמר לצדקת טענתו "ואשליכהו באש", כפי מחשבתו לדונו בשריפה. לאהרן לא היה מושג שאותו עגל יקבל נפש חיה, ולכן אמר "ויצא העגל הזה", דהיינו צורת עגל שאני עשיתי, ולא אלהים שהם בקשו, וגם שאני לא התכוונתי בו למחשבת ע"ז. ואכן לא היה כאן אלא מעשה כשוף של הערב רב שעלו עמם ממצרים והיו בקיאים בחכמת הכישוף כפי שהתורה עצמה מתארת אותם "ויעשו גם המה בלהטיהם כן".

ראיה לדבר שלא נתכוון אהרן אלא לדחותם שהרי כאשר יצא העגל הזה ברוח חיה וכל העם היו שמחים ואמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", עדיין לא נפלה רוחו של אהרן, וניסה בכל כחו לדחות את העם מלעבדו, ולכן בנה לו אהרן מזבח להורות שהוא כביכול בדיעה אחת עמם כדי שישמעו לו ופקד עליהם "חג לה' מחר", דהיינו אין כאן חג לעגל הזה והמזבח שבניתי לא היה לכבוד העגל הזה אלא לה', ובכך דחה מהם את המחשבה שהעגל הוא אלהים. ועוד אמר להם שאין זו עת כשרה לחגוג היום בעוד מחשבת ע"ז שלכם דבוקה באותו עגל, אלא הבה ונמתין עד "מחר". נמצא שאמנם היה פה מעשה עגל מצד אהרן, אך לא היתה יצירת העגל פרי מחשבת ע"ז מצד אהרן אלא מצד העם. ואדרבא, מצידו של אהרן כל מטרתו בעשית העגל לא היתה אלא לדון את העגל שהיה פרי מחשבת העם לע"ז, בשריפה, ולמנוע מהם לעבוד אותו.

ואעפי"כ לא יצא אהרן נקי מכל וכל במעשה העגל, וזהו שאמר לו משה "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה". חטאו של אהרן היה בכך שהוציא לפועל את פרי מחשבת ע"ז שהיתה לשולחיו, מחשבה שהפיחה נשמה בעגל. ואעפ“י שנשמה זו לא היתה מצד אהרן ולא מצד עם סגולה, אלא מצד הערב רב, שנקראו "עם", "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", מ"מ לא היה העגל מקבל נשמה בלא מעשיו של אהרן. וזה מדוקדק במלים "הבאת עליו חטאה גדולה", עליו ולא עליך.

ונ“ל שמשום כך נבחר דוקא אהרן לייצג את העם בעבודת ה' בבית המקדש, בכדי לתקן את עוון חטא העגל. שכיון שחטא אהרן בגוף המעשה של עשית העגל וכיון שבאותה שעה כוונתו היתה להוציא מהם את מחשבת ע"ז ע"י שריפתה באש, היה הוא עצמו צריך לתקן את מחשבת ע"ז של העם, בהקרבת קרבנם לה' על האש במזבח. ובאותו כח של אחדות שהיה לו בחטא העגל באומרו "למי זהב", ישתמש עתה באותו כח בבית המקדש לאחד את העם בתרומתם למלאכת המשכן ולהקריב קרבנות. וכשם שלקח אהרן בחטא העגל את הזהב "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" כך עושה הוא עתה בתיקונו להקריב את הקרבנות באמצעות האש על המזבח.

ואיך במעשה הקרבנות היה תיקון למחשבת ע"ז? שהרי במעשה הקרבנות, מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, פוסלת את הקרבן. והכהן צריך להקריב את הקרבן לשם חובת הבעלים. נמצא שאהרן ייצג את העם לא במעשה בלבד אלא גם במחשבה. כי ע"י מחשבתו הטהורה שהיתה לו גם בשעת עשית העגל, היה בכחו לעשות תיקון לעם גם מבחינת המחשבה שהיא עתה בלבם לשמה. עוד נראה לי שבעצם העובדה שנבחר אהרן לייצג את העם במשרה הרמה של הכהן הגדול היא עדות חיה לכך שהוא היה האדם המתאים ביותר לתקן את עוון חטא העגל במעשה הקרבנות

ועפי"ז יתבארו דברי רבי באבות פ"ב משנה א' "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". שלכאורה קשה מה ענין הסיפא "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה… והוי מחשב"…. לרישא "איזוהי דרך ישרה…. כל שהיא תפארת לעושיה"? ועוד קשה, שבתחילה אמר לא לחשב חשבונות אלא להיות זהיר אפי' במצוה קלה כבחמורה ובסוף דבריו אמר להיות מחשב. והרי זה סותר לדבריו הראשונים? ועוד קשה, האם ראוי לקיים מצוות במטרה לקבל שכר? והרי תנא אנטיגנוס איש סוכו בפ"א מ"ג "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם"? ועוד צריך להבין מה הפירוש "ושכר עבירה כנגד הפסדה"?

לדעת אנטיגנוס הדבר החשוב ביותר הוא שתהיה בלבך יראת שמים וכל מעשיך יהיו לשמה בלא חשבונות כלל, ובלא שום מחשבה על קבלת שכר עבור קיום תורה ומצוות, ולא חשוב איזה מצוות אתה מקיים.

אבל השקפת עולמו של רבי שונה היתה בתכלית מהשקפת עולמו של אנטיגנוס והוא סובר שאין די בכך שתקיים מצות בלא כוונה ובלא חשבונות, אלא צריך שתהיה לך מטרה בקיום המצוות וגם קנה מידה שתוכל לכוין דרכך להגיע לאותה מטרה. ולזה שואל רבי איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? והשיב שהדרך הישרה היא כאשר יש לו מטרה לכל מצוה שהוא עושה שתהיה תפארת לעושיה שהקב"ה יתפאר בו בקיום המצוה, שיעשה אותה בכוונה ולשמה ובכל הלב. וגם שתהיה תפארת לו מן האדם. פי' שגם בני האדם הסובבים אותו יתפארו ממעשיו. ואיך יוכל להגיע למצב שכזה? לזה אמר שצריך שיהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. דהיינו שבכל פעולה שיעשה צריך שיהא מחשב אם באותו הזמן יכול היה לעשות פעולה אחרת שהמלך יהנה ממנה יותר מזו, וכל מטרתו היא לעשות נחת רוח למלכו של עולם בנקודת שיא האפשרית שיודע שהמלך יהנה ממנו ביותר. ולפעמים עדיף שלא יקיים את המצוה, כי קיומה בשעה זו ובתנאים אלה תגרום לחילול ה'. כגון אדם שגנב, והכל מביטים בו ובאותו הזמן ציציותיו תלויות לו בבגדו, שבודאי הפסד המצוה הוא שכרה. ולעומת זאת לפעמים צריך לעבור על דברי תורה וכמו שעשה רבי בזה שכתב את התושבע"פ, משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך. וזהו שכר עבירה כנגד הפסדה, ששכר העבירה הוא ת"ת דרבים כנגד הפסדה, שאז התורה היתה משתכחת חלילה מישראל עקב הגזרות והשמד. כיו"ב אם בא לדבר לשון הרע על חבירו, ורואה שתצמח מזה טובה גדולה ע"י שלא יתחברו אליו אנשים טובים שיפלו בפח מוקשו, הרי ששכר אותה עבירה גדול בהרבה מהפסדה. וכיו"ב אמרו ביומא פ"ה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ולזה יעץ רבי בדרך כלל: תתבונן בסיכום הדברים לאחר עשית העבירה או ע"י ביטול המצוה, אם שיקולך נכון היה, תהיה לך תפארת מאותה מסקנה, הן כלפי עצמך שתרגיש טוב במה שעשית כלפי שמים, והן כלפי זולתך שיפארוך בשל אותה מסקנה. וזהו הקשר שבין ראשית דברי רבי לסופן.

והאור בוקע מאליו בהבנת חשבונותיו של אהרן הכהן מתוך דבריו של רבינו הקדוש. שאהרן היה מחשב את שכר העבירה בעשית העגל שלא במחשבת ע"ז, כנגד הפסדה שמישהוא אחר יקריב את העגל במעשה וגם במחשבת ע"ז. נמצאת העבירה שעשה אהרן היתה תפארת לעושיה וגם היתה תפארת לו מן האדם, שזכה להיות הכהן הגדול.

ועתה נשוב לקשר שבין שקוליו של אהרן הכהן בעשית העבירה, ונשווה את מעשיו למאורע שקרה אתמול בחברון ע"י ד"ר גולדשטיין, יהודי דתי שלא שקל את מעשיו ואילו היה שוקלם היה רואה שלא היה זה רצח של ערבים במסגד אלא רצח של יהודים בכל רחבי העולם בדם קר כנקמה על מעשיו הפזיזים, ועל חילול ה' שגרם על ידם. לצערינו הרב אין הוא יחיד בדורו אלא זהו דור נמהר של אנשים חוזרי בתשובה קיצוניים בדיעותיהם וקנאים במעשיהם. לא רק בין אחינו בני ישראל מצויים כאלה אלא גם בין אויבינו ימ"ש שנשמעים לקול ה"גדולים" שביניהם לרצוח בדם קר ובאכזריות איומה, ולא חסרים איאטולה הומניס בעולם בין ה"גדולים" שבדת האיסלאם המבטיחים חיי עולם לכל אותם נמהרים ופזיזים השופכים דם יהודי וחובב ציון בחוצות, ואין אותו ד"ר גולדשטיין טוב מהם בחללו את שמו ית' בשופכו דם מתפללים בקברי אבותינו ואמותינו במערת המכפלה. מה יאמרו הגויים? אם היהודים ומה גם אלו הקוראים עצמם חרדים אל דבר ה', ידם היתה במעל הזה, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בוודאי שאילו שקל את מעשיו קודם ששפך דם בצורה איומה זו, היה חוזה מראש שלא תהיה בזה תפארת לעושיה ולא תפארת לו מן האדם.

מוסר רב למדנו ממעשיו אלה לשקול דרכינו בכל עת להיות בין אלה המחשבים הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ובאמת המידה שיהיו כל מעשינו בגדר של תפארת לנו ולצופים הרבים במעשינו, נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

 

"קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו"

יש להבין הכיצד שבחסרונו של משה דרשו מאהרן ליצור אלהים, והרי היו צריכים לבקש מנהיג אחר שינהיג אותם ולא להמיר אותו ית‘ באלוהי זהב? ומה ענין "האיש“ במלים "כי זה משה האיש“? וכן מדוע נאמר "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה"?

ונראה לפרש עפ“י מה שמפורש בזוהר הק‘ כרך ב‘ פרשת בא דף מג. שמדרגת "אישים“ היא המדרגה הנמוכה ביותר בכתות המלאכים המשרתים בכסא הכבוד וז“ל: "ותקין לכרסייא כתות לשמשא ליה דאינון מלאכים, אראלים, שרפים, חיות, אופנים, חשמלים, אלים, אלהים, בני אלהי"ם, אישי"ם“.

וכן כתב הרמב"ם בה‘ יסודי התורה פ“ב ה“ז "שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים, כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן, ומעלה שאין למעלה ממנה, אלא מעלת האל ברוך הוא, היא מעלת הצורה שנקראת חיות, לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד, ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם“.

נמצינו למדים שחיות הקדש, היא המדרגה העליונה והקרובה ביותר למעלת האל ברוך הוא, מאידך המדרגה התחתונה ביותר היא מדרגת "אישים" שהם המלאכים המדברים עם הנביאים, "שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם“. והיא המקשרת והמגשרת בין העולם העליון לעולם השפל, בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. עפי"ז יתבאר מדוע נקרא "משה האיש" כי ע"י שם זה הפכו ישראל את היוצרות בין מדרגת "א-להים“ הרוחנית בבקשתם "קום עשה לנו א-להים“ לבין מדרגתו של משה "האיש“ כי ראו במשה את מדרגת האישים הרוחניים. זאת ועוד שהשם א-להים משמש גם לבשר ודם במעלת  הדיינים "עד האלהים יבוא דבר שניהם“.

נמצא לפי“ז יתכן שחטא העגל נבע מכך שהם ראו במשה, שהיה שליח הא-להים, דמות אלהית, באופן שכאשר לא שב מהר סיני, המירו אותו בדמות עגל זהב שבקרבו נפח השטן רוח חיה. גם יתכן שישראל לא התכוונו כלל להמיר את הי“ת בדמות שור אוכל עשב אלא כוונתם היתה ליצור מנהיג רוחני במקום משה האיש הרוחני ובאמרם "אלה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים“, כוונתם היתה למשה "האיש" הנקרא גם בשם "א-להים", שכן קרא לו הקב"ה בכבודו ובעצמו בשמות פ"ו פ"א "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה". וכיון שהם לא ראו במעשיהם טעות כ“כ חמורה, לכן כאשר אמר להם הקב“ה שלא ילך עמהם, אלא ישלח במקומו מלאך, הפגינו במעשיהם "ולא שתו איש עדיו עליו“. אבל הקב“ה כעס מאוד על מעשיהם והעניש אותם באומרו "ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך“. וכידוע עונשם נגזר לדורות כאמור "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם“ שאין עונש שאין בו מקצת מחטא העגל.

—————-

המוסר הנלמד מחטא העגל הוא שאפי' שיהיו לנו גדולי ישראל כמדרגת משה נביאנו, אל לנו לעשות מהם א-לוה. שהרי אפי' בדור דעה, דור מקבלי התורה, שהביטו על משה בצדק כעל א-להים, והיה לכאורה קל עבורם לבקש תחליף למשה בתור אלהים, ולא ראו במה שעשו עבירה כל כך גדולה, תוצאותיה היו הרות אסון לעד ולעולם, כ"ש שאנחנו צריכים ללמוד לדורנו אנו שאין להפוך אפילו את הרב המקובל והמעולה שבדור לאלהים, ואין לעבדו ולשמשו אלא עד הגבול הראוי לו. ובהסתלקותו, אל להם לחסידיו לעשות כל מיני השתדלויות להפיח בו רוח חיים, אלא עליהם לזכור שהוא לא בא לעולם אלא בתור שליח של הקב“ה לשעתו, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שהוא מקור הברכות.

ונראה שכיון שמשה רבינו היה במדרגה כ"כ גבוהה אצל ישראל עד שבגין הסתלקותו הזמנית עשו את העגל, והחשיבו אותו בדרגת "אישים" שהיא מהעולמות העליונים במדרגת המלאכים, ולא בדרגת "נביא" שהוא מהעולם השפל, משום כך "לא ידע איש את קבורתו". "איש" דייקא, כי מלה זו משמשת למעלת "אישים" שהיא מהעולמות העליונים, כמו גם לשאר בני אדם חשובים מהעולם השפל. וכיון שטעו בו בע"ז נגזר עליו שלא ידעו את מקום קבורתו כדי שלא יוסיפו לטעות בו לא העליונים ולא התחתונים לאחר מיתתו.

 

האם יש ממש בעין הרע?

ללא ספק נזקי “עין הרע“ יש בהם ממש ואינם מחקות העכו“ם. סמך לחששה זו מצינו בתורה ומפרשיה, ובמקומות רבים בתלמוד ובזהר הק‘ כדלהלן:

א) ברש"י בראשית ט"ז ה' על הפסוק אנכי נתתי שפחתי ביני וביניך – אומר רש"י כי מלת "וביניך" בכל התנ"ך חסרה י' ורק בכאן מלאה, ללמד שהכניסה שרה עין הרע בעוברה של הגר, והפילה. וזהו שאומר לה המלאך הנך הרה והרי כבר היתה הרה? אלא מלמד שהפילה מהריון ראשון.

ב) וכן ברש"י בראשית מ"ה ב' על הפסוק ויבואו בני ישראל בתוך הבאים – כדי שלא תשלוט בהם עין הרע, שכולם נאים וכולם גבורים.

ג) ובשמות ל', י"ב על הפ' ולא יהיה בהם נגף מפרש רש"י שהמנין שולט בו עין הרע והדֶבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד.

ד) וכן מצינו בשאול שהכניס עין הרע בדוד בפסוק וילבש שאול את דוד מדיו בשמואל א' י"ז, ל"ח דהיינו שהלבישו את מדיו שלו, שכידוע שאול היה גבוה משכמו ומעלה ואיך לבש דוד שהיה קטן את אותם המדים ובאו עליו? אלא מפרש רש"י שם שמשנמשח דוד בשמן המשחה נהפכו להיות כמדת דוד. וכיון שראה שאול כן, הכניס בו עין הרע והרגיש דוד בדבר. ומכאן למדנו שלא זו בלבד שיש ממש בעין הרע, אלא גם זאת שיכול האדם המקבל ממישהוא עין הרע להרגיש בכך.

ה) ובגמ' ברכות כ. ונה: וב"מ פ"ד. בעובדא דר' יוחנן שהיה נאה והיה יושב בשערי טבילה ואמר כשיצאו הנשים מהמקוה יסתכלו בי ויהיו להם בנים יפים כמותי, וחכמים בתורה כמותי. ושאלו אותו חכמים איך אתה לא פוחד מעין הרע? והשיב אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא. בן פורת יוסף – פי' בן פורה ורבה. בין פורת עלי עין – פי' בן פורה ורבה על אף עינם של בני אדם. בנות צעדה עלי שור – פי' בנות יצאו להסתכל ביופיך מעל גבי ההרים, ואין לך לחוש מעין הרע.

ו) ובפסחים כו: אבידה לא ישטחנה על גבי מנוד וכו' אם באו לו אורחים משום דקלי לה – פי' מאבדה בידים. משתי סיבות: או משום עין הרע, או מחשש שיגנבו אותה.

ז) ובסוטה לו: אמר יהושע לבני יוסף אחרי שהתלוננו אליו מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב? אמר להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה. פי' לך והתחבא ביערים מחשש עין הרע. אמרו לו אנחנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא וכו'. וזהו מה שפירש"י שם ביהושע י"ז, י"ח "החביאו עצמכם ביערות שלא תשלוט בכם עין הרע".

ח) ובב"ב קיח. "התם עצה טובה קמ"ל דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא, והיינו דקאמר להו יהושע לבני יוסף אם עם רב אתה וגו'".

ט) ובב"ב קמא. אמר רב חסדא בת תחילה סימן יפה לבנים איכא דאמרי דמרביא לאחהא ואיכא דאמרי דלא שלטא ביה עינא בישא.

י) ובהקדמת הזהר דף יג: נבוכדנצר כל זמן שחס על העניים לא היה החלום מטריד אותו. וכשהיתה לו עין רעה על העניים נאמר עוד מילתא בפום מלכא. פי' חלום נוסף החל להטרידו.

יא) ובזהר כרך ב' פ' משפטים קה. ועל תרין אילן לא שלטא עינא בישא מי מנה עפר יעקב – אבנין מפולמין דמהן נפקי מיין לעלמא. ומספר את רובע ישראל – "ומספר" דאיהו מונה תניינא מנה לרבע כל אינון נוקבין מרגלן עילאין דמטה דשכיב עליה ישראל ומינה ולהלאה איהו מונה לכולא בגין דאיהו טוב עין".

יב) ובזהר פ' פקודי רכה. "ועל דא, בכל אתר דמסטרא דימינא אשתכח, עינא בישא לא שלטא ביה". "תא חזי זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, בגין דאתי מסטרא דימינא".

יג) ובזהר כרך ג' אחרי מות סג: "ועל דא תנינן יסטי בר נש אפי' ממאה ארחין, ולא יערע בבר נש דאית ליה עינא בישא".

יד) ובזהר כרך ג' פ' נשא קל. "ותניא מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא? מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עילאה".

טו) ובזהר כרך ג' פ' נשא קמז: "תאנא אמר ר' יצחק בא וראה מה כתיב בההוא רשע. דבלעם בשעתא דאתמסר ליה לברכא לישראל הוה משגח בעינא בישא, בגין דלא יתקיים ההוא ברכתא, והוה תלי עינוי בההוא עינא בישא. דכתיב נאם בלעם בנו בעור. מאי בנו בעור? מההוא דהוה סאני להו יתיר מכל בני עלמא. ונאם הגבר שתום העין דסתים עינא טבא מינייהו בגין דלא יתברכון ולא יתקיים ברכתא".

טז) ובזהר כרך ג' פ' שלח לך קסג: "כגוונא דא הוה משכנא דכוליה בשפירו מרקמא לגו. ולבתר, ופרשו בגד כליל תכלת. מ"ט? בגין דתחות ים דא, אית מצולות ים. כלל דכר ונוקבא. ואית ליה עינא בישא לאסתכלא. וכד מסתכלין זמין לעינייהו גוון תכלא ולא יכלא עינייהו לשלטאה. ואיהי אתתקנת לגו בכל גוונין מרקמו כדקא יאות. מתתחמן לד' סטרין דעלמא, כגוונא דא ב"נ דלביש ציצית איתעביד בכל יומא תמים. תם בד' כנפים מתקנן כדקא יאות. ים, בההוא תכלת דנונא, דשבעין דרגין דימא, סטרא בישא. כד אסתכל בהאי בר נש, לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא".

יז) ובזהר כרך ג' פ' בלק קפז. "בכה רבי יהודה ואמר. ר' שמעון זכאה חולקך, זכאה דרא, דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב אינון טנרין רמאין תקיפין, אתאת אמיה אמרה לון רבותי במטו מנייכו לא תשגחון על ברי אלא בעינא טבא, אמרו לה זכאה חולקך אתתא כשרה אתתא ברירא מכל שאר נשין, דהא קודשא בריך הוא בריר חולקך, וארים דגלך על כל שאר נשין דעלמא, אמר ינוקא, אנא לא מסתפינא מעינא בישא, דבר נונא רבא ויקירא אנא, ונונא לא דחיל מעינא בישא. דכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ. מאי לרוב? לאסגאה על עינא. ותנינן מה דגים דימא מיא חפי עליהון, ולית עינא בישא וכו', לרוב ודאי בקרב הארץ, בגו בני אנשא על ארעא, אמרו. ברא מלאכא דיי', לית בנא עינא בישא, ולא מסטרא דעינא בישא אתינן, וקודשא בריך הוא חפי עלך בגדפוי".

יח) וזהו מה שפירש"י בראשית מ"ח ט"ז על הפ' המלאך הגואל… וידגו לרוב בקרב הארץ שיפרו וירבו כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם.

יטּ) ובזהר כרך ג' פ' בלק רב: גבי בלעם שנשא את עינו הרעה על ישראל. וכיון שראה שם את יוסף ובנימין שלא שלטא בהן עין הרע מיד ותהי עליו רוח א-להים. פי' שם הטעם ביוסף משום הנא' לעיל ברש"י שבכל השבטים נא' ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוונה… ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו. קודם נגשו האמהות ואחר כך הבנים ואילו ביוסף נאמ' ויגש גם יוסף ורחל וישתחוו. קדם יוסף לרחל, להגן עליה מעינו של עשיו הרשע, ומשום כך לא שלטא בו עין הרע. וכן כאשר בא בלעם לקלל את ישראל נא' וישא בלעם את עיניו. עינו כתיב. כי ראה שם את יוסף ובנימין שלא שלטא בהם עין הרע. יוסף כדאמרן. ובנימין שנא' עליו ובין כתפיו שכן. אמר בלעם "אנא אעבר שורה דא, דלא אתקיים, ואנא אסתכל כדקא יאות". היתה שם רחל וראתה שהוא שם את עינו הרעה לקלל את ישראל, תיכף פרשה כנפיה להגן על בנה. בתחילה הגן יוסף על אמו, ולבסוף באה רחל להגן על בנה.

כ) ובזהר כרך ג' פ' בלק ר"ו. "אמר ר' אבא הא תנינן על חד סרי מלין נגעין אתיין על בני נשא… ואית אמרי אף על עינא בישא וכולהו תנינן במתניתא…. וכיון דכתיב ויקלל הפלשתי את דוד בא-לוהיו אסתכל ביה דוד בעינא בישא. ובכל אתר דהוה מסתכל בעינא בישא כל מיני דצרעת אתמשכן מעיניה דדוד. והכי הוה ביואב, כיון דאסתכל ביה דוד בעינא בישא מה כתיב ביה ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע. והכא בפלשתי דא כיון שקלל את השם, אסתכל ביה בעינא בישא וחמא במצחיה דאצטרע. מיד ותטבע האבן במצחו".

כא) ובזהר כרך ג' פ' בלק רו. "אבל עינוי דבלעם חייבא עינא בישא בכולא. בכל אתר דהוה מסתכל בשלהובא שצי ליה. דהא לית עינא בישא בעלמא כעינא דההוא רשע. דאיהו בהיפוכא מעינוי דדוד".

כב) ובזהר כרך ג' פ' בלק ריא: "האי מאן דאיעבר בריה בשוקא ומסתפי מעינא בישא יחפי סודרא על רישיה בגין דלא יכיל עינא בישא לשלטאה עליה…. כיון דחמא בלעם דלא יכיל בחרשוי וקסמוי לאבאשא לישראל, בעא לאסתכל בהו בעינא בישא… ביה שעתא אלמלא דאקדין לון קוב"ה אסוותא הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי. ומאי אסוותא יהב קוב"ה לישראל בההיא שעתא? דא הוא דכתיב ותהי עליו רוח א-להים. ותהי עליו – על ישראל קאמר, כמאן דפריס סודרא על רישיה דינוקא בגין דלא ישלוט בהו עינוי. כדין שארי ואמר מה טובו אהליך יעקב. ת"ח כל מאן דבעי לאסתכלא בעינא בישא לא יכיל אלא כד משבח ואוקיר לההוא מלה דבעי לאלטייא בעינא בישא. ומה אורחיה? אמר חמי כמה טבא דא, כמה יאה דא. בגין דישלוט ביה עינא בישא". 

כג) עוד שמעתי מיקירנו הגביר הנכבד אהרן דהאן ז"ל על חתימת הספרדים ס“ט שהיא מורה על המלות בערבית ”סָמָק טָרִי“ שפירושם הוא ”דג טרי“. וענינם כמו ”בלא עין הרע“ וכאומר ”בן פורת יוסף“. ונ“ל טעם הדבר כי יוסף נמשל לדגים שפרים ורבים מתחת לפני המים ולא שולטת בהם עין הרע וזהו שאמר ”בן פורת עלי עין“ היינו שהם פרים ורבים ובכחם לגבור על העין הרעה שלא תוכל לשלוט בהם.

ואמנם האשכנזים חושבים שהוא עיטור לספרדים המתגאים בעדתם וסוברים כי הוא ר“ת ל“ספרדי טהור“ אבל עפ“י האמת הוא ר“ת למלים "סיפיה טב“ שפי‘ סופו טוב והוא ע“ד מה שכותבים האשכנזים וגם רבים מהספרדים נ"י שהוא קיצור למלים "נרו יאיר“, או שיח' במקום "שיחיה", ועוד כינויים שונים אחרים המקוים לטוב.