א וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּֽלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָֹ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:
"וישמע יתרו" – פירש"י מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ונשאלת השאלה וכי לא שמע על יציאת מצרים? וכי לא שמע על כל הנסים הרבים והעצומים שעשה משה לפני פרעה ובכללם עשרת המכות? והאם כל אלה לא השפיעו על יתרו מלבד שנים אלה? ומה העניין המיוחד לקריעת ים סוף ומלחמת עמלק בדוקא?
הרא"מ הסביר שהשאלה היא איזה מכל השמועות ששמע הניעה אותו לעזוב את כל טובו ולצאת למדבר. שאלתו מזכירה לי את השאלה שכל אלה ששומעים על מסעינו מסביב לעולם שואלים אותי "איזה מקום הכי יפה בעולם שאתה ממליץ לנו לבקר שם"? תשובתי היא תמיד "ארץ ישראל היא היפה שבכל הארצות. ואמנם הקב"ה שתל בכל מקום בעולם דברים יחודיים שדרכם אפשר להלל ולשבח את בוראם בבחינת "מה רבו מעשיך ה'"!
הרבי מלובביץ בלקוטי שיחותיו פירש שבקריעת ים סוף ירד אור עליון והאיר בכל העולמות מסוף העולם ועד סופו עד שכל יושבי תבל נבהלו ופחדו מאותו מאורע כפי שהוא מתבטא בשירת הים "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען". ואמנם עמלק לא נבהל ולא פחד. ומשנצחו אותו ישראל במלחמה נפעל זכוך לכל העולם, ומאותו נצחון נפעם יתרו.
ואני העני ראיתי להוסיף פירוש לזה – אותו דרשתי בקהילתי נצח ישראל בבולטימור בשנת ה'תשנ"ג – מלחמת עמלק היתה גדולה במעלתה מקריעת י"ס, כי בקרי"ס ראו כל העמים איך יד ה' מגינה על ישראל, ופחדו מפניהם ביודעם כי מי שינסה לנגוע בהם לרעה ה' ילחם להם והם יחרישון. ואילו במלחמת עמלק הגיעו למדרגה גבוהה מזו בכך שהוכיחו לכל העולם שיש להם כח עליון על אנושי כי הוא הנותן להם כח לעשות חיל להלחם כביכול בכחות עצמם, באופן שנראה הנצחון בדרך הטבע.
שהרי רק על הים נאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" ולא במלחמת עמלק ולא במלחמת סיחון ועוג. ללמד שבמצרים הנהיג הקב"ה את עם ישראל בהנהגה ניסית שהיא כמשל האם שמטפלת בבנה התינוק עד שיכול לעמוד על שתי רגליו ולדאוג לעצמו בעצמו, אבל לאחר מכן נאמר אין סומכים על הנס. ומכל מקום, כאשר משליך האדם את בטחונו על ה' ויודע שאין זה כחו ועוצם ידו, אז ה' ממשיך להלחם עבור ישראל בכל מלחמותם וכאשר צבא הגנה לישראל נלחם ומשמיד את כל אויבינו מסביב במחי יד אין זה כל הכבוד לצה"ל, אלא לקב"ה שמושך במושכות עגלת המלחמה. ועל פי זה נבין מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף שנקרע הים בהנהגה ניסית, ומלחמת עמלק שנצחו בהנהגה עצמית.
עוד אפשר לפרש שבקריעת י"ס גם לעם ישראל היה פחד. וגם אחרי שאמר לו הקב"ה למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו", גם אז לא השתכנעו עד שקפץ נחשון למים. נמצא שכמו שראו האומות את הנס הגדול והתפעלו ממנו, כך נתנסו בו והתפעלו ממנו ביותר גם עם בחירו עד כדי שרק אז הגיעו למדרגת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ושירת הים בקעה מגרונם. לעומת זאת במלחמת עמלק, כל אחד ואחד מישראל היה בבחינת נחשון שהקריב את עצמו במסירות נפש על קדושת ה' ועל קדושת עם ישראל ממש כמו בעצם ימינו אלה שחיילי צבא הגנה לישראל מקריבים את עצמם למען קדושת ארץ ישראל ועם ישראל. שם לא היה הדגש לפרסם את הנס הגדול בין העמים, אלא הדגש היה לפרסם את הנסים הפרטיים שנעשו לכל אחד ואחד בפני עצמו במלחמה זו, שעל ידה הזדככו בפרטיותם וזכו למעמד הר סיני ולקבלת התורה. ובמלחמותינו זכו כל הנופלים למות מות קדושים.
עוד נ"ל לתרץ שאין הכי נמי שמע יתרו על כל הניסים והנפלאות שפקדו את ישראל במדבר והוא חילק אותם לשני סוגים: ניסים שהם לא בדרך הטבע כמו קריעת ים סוף, עשרת המכות, ירידת המן והשלו ועוד, וניסים שהם בדרך הטבע כמו מלחמת עמלק, מלחמת סיחון ועוג, ואין מלחמת סיחון ועוג ומלחמת עמלק אלא דוגמה לכל האחרים. וזה מעין שני חגי הניסים שהותירו לנו אחרי שגנזו את מגילת תענית, שהם חנוכה ופורים. חנוכה, שבו ניסו האויבים להשמידנו מבחינה רוחנית ופורים שבו ניסו אויבינו להשמידנו מבחינה פיזית ובשני המקרים הפר הקב"ה את עצתם.
עוד נראה לי לדרוש בפירש"י מה שמועה שמע ובא? מדינתינו הקטנה והעצומה מנתה בקום המדינה כחצי מליון תושבים ואט אט גדלה במשך שבעים שנה לכשמונה מליון תושבים. אם נרצה לכתוב ספר מאוד מענין יהיה זה ספר המתאר בדיוק ענין זה מה שמועה שמע ובא? המתייחסת לכל עולה ועולה. לכל עולה יש סיפור משלו. שאילולי כן מדוע לא באו כולם כאחד. כיוצא בזה כשנתבונן בטבע הצומח וביחוד בתקופת השלכת, נתבונן בכך שישנם אלפי עלים שנושרים מיד במשב של רוח סערה אחת, בתחילת זמן השלכת. ואמנם אחר כך נושרים עלים עלים באופן נפרד, אך לא בפעם אחת עד שלקראת סוף העונה נותרו רק מספר עלים במקום מאות או אלפי עלים שהיו על האילן כשהיה עומד באיבו. ויש להתבונן בכל עלה ועלה בנפרד, מה הניע אותו לנשור דוקא בשעה שנשר? ומה החזיק אותו לעמוד נגד כל הרוחות העזות להיות קשור באילן עד לזמן שנשר. בדומה לכך יש להתבונן בכל הסיפורים הייחודיים של כל בעל תשובה החוזר לחיק היהדות. מה הניע אותו לשוב דוקא בשעה ששב? לכל אחד יש נקודת מפנה מדוייקת השוברת את גב הגמל.
איתא במסכת ברכות מג: "ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו מלמד, שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא אומנתו בפניו. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי תלה ליה קורה לדבר אחר ואיהו דידיה עביד". כוונת הגמרא לומר שהקב"ה נותן לכל אדם לחשוב שזהו בדיוק מה שהוא רוצה לעשות בחיים, בכדי שיהיו כל צרכי העולם מושלמים ותפוסים בידי בני האדם. ועיין רש"י שם בהסבר דבריו של רב פפא. ולי נראה לפרש שכביכול שם הקב"ה קורה נגד עיניו שלא יחפוץ בשום מלאכה אחרת אלא זו. והוא לא התבונן לדעת שמאתו ית' היה הדבר, אלא במחשבתו הוא בוחר באותה מלאכה מחמת שזוהי בחירתו. ונראה לי שזו הסיבה שכל אדם נידון על מעשיו אף על פי שהכל בא מלמעלה. והוא מה שאמרה הגמרא בקידושין פב: "תניא רבי אומר אין לך אומנות שעוברת מן העולם אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו מי שאומנותו בורסקי אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות".
ב וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: ג וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: ד וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה:
ג' דיעות איך ניצל משה מחרב פרעה: א) לא שלטה בו החרב – צווארו נעשה כעמוד של שיש. ב) המלאך גבריאל הפך את פני הסרדיוט כפני משה. נטל מידו את החרב והרגו, כסבורים שנהרג משה, ולא רדפו אחריו. ג) פרעה נעשה אילם וסגניו חרשים והורגיו עוורים וברח משה.
ה וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶ֨ל־הַמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים: ו וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹֽתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: ז וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: ח וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֹֽה:
פירש“י "ויספר משה לחתנו – למשוך את לבו לקרבו לתורה“. ולכאורה ק‘ שהרי יתרו היה גוי ולא היה ראוי לפי רוח עמנו למשוך את לבו לקרבו לתורה, וכבר אמרו ז“ל קשים גרים לישראל כספחת, וגם נודעה הרעה שגרמו הערב רב לישראל בצאתם ממצרים. ואיך א“כ לא חשש משה למשוך את לבו של יתרו ולהכניסו תחת כנפי השכינה?
ובאמת נ"ל שיש ללמוד מכאן שגיור של אמת מתוך אהבה הוא הרצון העליון, ואדרבא, לא גלו ישראל בין האומות אלא כדי לספח אליהם את הגרים ולהעלות את נצוצות הקדושה שבקרבם. ולא לחינם ציוותה התורה "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ולא לחנם משיח בן דוד היה בדוקא מצאצאי רות המואביה, ואמו של רחבעם בן שלמה, היתה נעמה העמונית. ואעפ"י שמפורש בתורה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' היו צריכים חז"ל לדייק בפסוק עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ובזכותן נצלו שתי בנות לוט כאמור ”קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר“. והוא בכדי שיולידו את עמון ומואב שמהן עתיד להוולד מלך המשיח. ועל זה איתא בפסיקתא זוטרתא בראשית פרק י“ט ”בוא וראה כמה גדולה מחשבה טובה, אפי' עבירה שהיתה כוונתה לטובה, זכו מבני בניה למלכות, היינו דתנן וכל מעשיך יהיו לשם שמים“.
עוד נראה לי לפרש הטעם שמשה היה חפץ לגייר את יתרו חמיו, מבחינה אקטואלית. מאחר שיתרו היה הסבא של שני בניו גרשום ואליעזר, לפיכך היתה עליו מצוה מיוחדת לגיירו במטרה לדאוג לבניו שלא יבקרו בבית של כהן לעבודה זרה. ומכאן לדורנו שישנם הרבה זוגות מעורבים שיש מצוה לגייר את בן זוגם והוריו שקרובים לאחד מבני הזוג, ולו רק משום חינוך הבנים של הצד היהודי שבהם.
ט וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָֹ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם:
פירש הספורנו שיתרו לא שמח על אבדן האויבים אבל שמח על טובתם של ישראל כמרחם על דמעת העשוקים. ע"כ. יתרו היה מטובי אומות העולם ששמחים לראות את ישראל החלשים והעשוקים מנצחים את הרודים בהם. אבל תמיד השמחה היא רק בזמן שהתדמית של ישראל היא, כשהוא בצד החלש והמסכן, כתדמית דוד ביחס לגלית, וכפי שראה זאת שונא ישראל הנשיא האנטישמי ג'ימי קרטר שם רשעים ירקב. אבל כאשר ישראל חזקים, כמו בימינו, תדמיתם בעולם היא זו של רוצחים ושל רודנים בעמים הסובבים אותם, אף על פי שהסובבים אותם מתנכלים אליהם להמיתם. הראשון שהביע זאת בפומבי ובפה מלא היה נשיא ארה"ב האנטישמי ג'ימי קרטר ימ"ש כשראה את עצמתה של ישראל ביחס לאויביה, הכריז שהם עכשיו גלית ביחס לערבים הסובבים אותה שהם בבחינת דוד, ויש למגר את עצמתם.
י וַיֹּ֘אמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: יא עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָֹ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם:
והכל בדרך הטבע. א-להים בגימטריא "הטבע".
יב וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַֽהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל ׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶֽאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָֽאֱלֹהִֽים:
ואכן ראוי לשאול. היתכן שיתרו שזה עתה התגייר, מעלה עולה וזבחים שכולם רוחניים, בעוד אהרן וכל זקני ישראל עסוקים בגשמיות "לאכול לחם"?
ונ“ל שזהו בדיוק מה שבקשו אהרן וכל זקני ישראל ללמד את יתרו. אל תחשוב שעבודת ה' מתבטאת אך ורק בעולה וזבחים לא-להים, היהודי לא עובד את ה' רק בביהכנ"ס ובבית המדרש אלא בכל רגע ורגע בחיים. ודוקא מתוך הגשמיות, ומתוך האוכל החומרי ביותר שבזה יש לו דמיון לבהמה, מצווה היא להוציא מהמאכלים הגשמיים ביותר את נצוצות הקדושה ולהעלותם כקרבן לפני הא-להים. אהרן וכל זקני ישראל לא אכלו כמו הבהמה אלא אכלו לפני הא-להים, ולימדו את יתרו שכשם שמקריבים זבחים לפני הא-להים כך אפשר גם לאכל לחם לפני הא-להים.
רעיון זה חוזר על עצמו בסוף הפרשה בפסוק "מזבח אדמה תעשה לי ועשית עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". הרי שישנם שני דרכים בעבודת ה'. הדרך האחת היא בבחינת פחד יצחק, בהקרבת קרבנות, בבכי ובוידוים על חטאים, והדרך האחרת היא זו של אהרן וכל זקני ישראל על דרך "עבדו את ה' בשמחה", מתוך אכילה ושתיה. בכל המקום אשר האדם מזכיר את שמו של הקב"ה שם מצויה ברכתו האמיתית. באכילתו בשבת לכבוד ש"ק, ובסעודת מצוה לשם מצוה, ובשאר סעודות של חולין כשהן במטרה שיוכל לעבוד את ה' בריוח ולא בצמצום, וכן בעסקיו ובמלחמותיו כאשר הוא תולה את בטחונו והצלחתו בבורא העולם וכל מטרתו בכל עשיותיו הם כחלק מעבודת ה' ותו לא. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" (משלי ג, ו).
ואע“ג שישנם שני דרכים לעבוד את ה', נלע"ד שדרך עבודת ה' בשמחה עדיפא מקודמתה שהרי אהרן וכל זקני ישראל לימדו את יתרו דוקא את הדרך הזו בעבודת ה'. ועיקר עבודת ה‘ היא בין אדם לחבירו כמו שאמר הנביא "למה לי רב זבחיכם וכו' רחצו, הזכו, הסירו רע מעללכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב" וגו' (ישעיה א, יא-יז) וכן "מה ה' א-להיך דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך" (מיכה ו, ח). הרי שהעיקר הוא לא הקרבנות אלא המעשים הטובים שמקדשים את האדם ומעלים את גשמיותו למדרגות רוחניות נעלות.
וידוע הוא ששני הדרכים הללו שמשו מקור למחלוקת הנצחית בין החסידים תחת הנהגתו של הבעש"ט לבין המתנגדים המאמינים בתעניות בה"ב ובסיגופי הגוף. ולהבדיל בין קודש לחול זוהי גם השקפת עולמם של הנוצרים ונזיריהם המתרחקים בתכלית מכל תענוגי העולם, ואפי' לא נושאים נשים. אבל השקפת היהדות הבריאה היא זו המאמינה בקדושת החומר, לתקן את העולם החמרי במלכות ש-די, באהבת ה' ובשמחה.
יג וַֽיְהִי֙ מִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּֽעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב:
רש"י ז"ל הביא את שאלת הגמ' בשבת י. "תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". ע"כ.
ושם בדף לא. "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא".
היתכן שיקבע אדם עתים לתורה ע"ד משל שעה אחת ליום ויחשב לו כאילו עסק בתורה כל היום? משתי גמרות אלה למדנו שכשם שדיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת נחשב לו כאילו היה דן מן הבקר עד הערב כך גם בלימוד תורה אדם הקובע ללמוד שעה מסויימת בכל יום ובכל לילה קיים בכך מצות והגית בו יומם ולילה. ולפיכך אין שואלים לאדם אם למד תורה כל היום, אלא אם קבע עתים לתורה, שזה נחשב לו כאילו עסק בתורה כל היום.
ולכאורה קשה איך אפשר שהשאלה הראשונה ששואלים את האדם כשמכניסים אותו לדין "נשאת ונתת באמונה"? ומדוע לא פותחים בשאלה "קבעת עתים לתורה"? היתכן שהמשא ומתן באמונה עדיף מלימוד תורה שהיא כנגד כולם? התשובה עולה מאליה ומלמדת אותנו שאין אדם יכול ומותר לפטור עצמו מלעסוק במלאכה משום שהוא עסוק בלימוד תורה. ולענ"ד לזה כוון התנא באבות "דרך ארץ קדמה לתורה", שהרי זוהי השאלה הראשונה שעומדת בפניו.
נראה שהטעם שיש עדיפות למשא ומתן באמונה על פני לימוד תורה שהרי בלימוד תורה די בקביעת עתים באיזה זמן במשך היום "קבעת עתים לתורה"? משא"כ במשא ומתן אין שואלים אותו "קבעת עתים לישא וליתן באמונה"? כיון שבענין זה חייב האדם להיות נושא ונותן באמונה בכל רגע ורגע בחייו. לדוגמה, אדם שכל ימיו היה אמין ורק פעם אחת נתפס בגנבתו, יצא עליו שם של גנב, והוא הדין לכל מידה ומידה.
יד וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: טו וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹֽתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְר֥שׁ אֱלֹהִֽים: טז כִּי־יִֽהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהֽוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָֽאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּֽוֹרֹתָֽיו: יז וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: יח נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹֽא־תוּכַ֥ל עֲשׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: יט עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵֽבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָֽאֱלֹהִֽים: כ וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהֽוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֨רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּֽעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֽׂוּן:
בגמ‘ ב"מ ל: "דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם, את הדרך זו גמילות חסדים, (אשר) ילכו זה ביקור חולים, בה זו קבורה, ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. אמר מר (אשר) ילכו זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים? לא נצרכה אלא לבן גילו. דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה". ע"כ.
בענין זה שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים בחוליו מצינו נוסחאות שונות שאינם עולים בקנה אחד. בילקוט שמעוני על תהלים רמ"ז "אמר רבי יוחנן כל המבקר את החולה מעביר ממנו אחד מששים בחליו". ובס' מנורת המאור פ"ז עמוד שנ"ה "א"ר אלעזר הקפר, מי שהוא מבקר את החולה מסיר ממנו אחד מששים מחוליו". ובויק"ר פרשה ל"ד "אמר רב הונא כל מי שהוא מבקר את החולה פוחתין לו אחד מששים מחוליו". ובנדרים לט: "כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו". (וכלשונו איתא בס' הלכות גדולות סי' ע"ו והרי"ף בנדרים יג. והאורחות חיים הל' ביקור חולים אות א' ובמנורת המאור פ"ז וברדב"ז הל' אבל פי"ז. ובתשובות הגאונים סי' ק"ז אמרו את זה בשם ר' אחא בר אבא).
אבל הרמב"ם בה' אבל פי"ד ה"ד פסק "וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו". ויש להבין מדוע שינה הרמב"ם ז"ל מל' הגמ' ולא הזכיר א' מששים בלשונו? ומדוע הזכיר ”מחוליו“, ולא ”בצערו“? ומהו ”כאילו“?
נ"ל לבאר שהרמב"ם ז"ל התבונן בדקדוק רב בלשון הגמ' שהסיקה שרק בן גילו נוטל א' מששים מחוליו ולא כל אדם, ולכן השתמש הרמב"ם בל' "כאילו" נטל חלק מחוליו דמיירי בכל אדם אפי‘ שאינו בן גילו. אלא שעדיין קשה מדוע לא השתמש הרמב"ם בלשון הגמ' דנדרים "בצערו", ומדוע לא הזכיר הרמב"ם "אחד מששים" בלשונו?
ולכן נ“ל דהרמב“ם ס“ל שהוא באמת לא נוטל מאומה מחוליו, ולכן השתמש בל‘ ”כאילו“. שעיקר מצות ביקור חולים היא להקל מעליו את חוליו, ע"י שהוא מראה לחולה שהוא משתתף בצערו. ובאיזה מידת צער צריך הוא להשתתף בצער החולה? דיו באחד בששים שכידוע אחד בששים בטל ברוב. ר"ל אפי' במעט כזה דיו לקיום המצוה. ואז נחשב כאילו נטל חלק מחוליו. ולא אמר א' מששים דס"ל להרמב"ם שאין די בשיעור זה להחשיבו. וזה תואם ללשון הגמ' דלעיל "כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו", שהרי אפי‘ למ“ד שנוטל א‘ מששים בחוליו אין זה אלא בבן גילו, ואפי‘ אם הוא בן גילו, אחד מששים בטל ברוב ולא נחשב למאומה. וזה מה שהכריח את הרמב“ם לשנות מל‘ הגמרות דלעיל.
כא וְאַתָּ֣ה תֶֽחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: כב וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: כג אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: כד וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹֽתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר: כה וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֨יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: כו וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם:
מה בין ישראל לאומות העולם? משה היה נשיא בית המשפט העליון והשאלה היא באיזה תיקים בית המשפט העליון צריך לטפל? לפי עצת יתרו כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ תלוי בשווי התיק. רק כשהמדובר בסכום גבוה יביאון אל משה, אבל על פי תוה"ק אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה מבלי להתחשב בסכום.
כז וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹֽתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ:
פרק יט, א בַּחֹ֨דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: ב וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: ג וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָֹה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
"משה רבינו" בגי' תרי"ג. ומשה היה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. הגימטריא של "משה" היא הגי' של "חיים ארוכים". ראוי הוא שכשמברכים אדם שתחיה "עד מאה ועשרים" לכוון לשנותיו של משה, לחיים ארוכים ובבריאות כמשה במותו.
”חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום“ – מפסוק זה למדה הגמ‘ בע“ז ב: שלקח הקב“ה התורה והחזירה על כל האומות והלשונות ולא קבלוה. והקשה החת“ס בספרו תורת משה ממה נפשך אם היו מקבלים אותה משמע שהיו הם העם הנבחר, וא“כ מדוע נשתעבדנו על חינם במצרים? ולהיכן הלכה ברית האבות? ואת“ל שגלוי היה לפניו שלא יקבלוה, מדוע א“כ החזירה על כל האומות? והשיב ע“ד משל למלך שהיו לו אוצרות זהב והיה לו בן אהוב על פני כל אחיו, אך שלא לשנות בין הבנים ומחמת שרצה ליתן לו את האוצר נתן לו בצינעא כלי מלאכה ולימדו את חכמת כרית הזהב מחפירת העפר ואיך יתיכנו וישפצנו. ומשהראה את אותה חפירה לשאר האחים אעפ“י שאמר להם שאפשר להוציא ממנה זהב לא היה להם חפץ בה מחמת הקושי שנעוץ בעבודתה הרבה. עד כאן תוכן דבריו.
וקשה לי הרי זה לכאורה עוול שלא לימד גם את כל העמים ולא נתן גם להם כלי מלאכה שיתבוננו כמה קלה המלאכה. וא“כ מה פשעם ומה חטאתם בכך שלא קבלוה? ואם אכן היו מקבלים אותה חזרנו לשאלותינו הקודמות שלא נענו. ועוד מדוע כפה רק עליהם הר כגיגית ולא כפה גם על יתר העמים שיקבלוה? ועוד מאחר שאמרו נעשה ונשמע וקבלוה למה כפה עליהם הר כגיגית? ולכן נלענ“ד שכלי המלאכה שנתן לבן האהוב היא הברית בין הבתרים שכרת עם אברהם, וכן עם יצחק ויעקב בניו ממשיכי דרכו. כחה של הברית נובע ממסירות הנפש של אברהם בעשרה נסיונות, ובשעבוד מצרים על ידי בניו שזה היה התנאי לקבלת התורה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ועם כל זה היה צריך לכפות עליהם הר כגיגית, כי הם לא השלימו את ארבע מאות השנים בשעבוד מצרים.
ד אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: ה וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: ו וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
פירש הספורנו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה מכל העמים כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו וכאמרו כי מציון תצא תורה". ע"כ. ולכאורה קשה, שלדבריו על עם ישראל היתה מוטלת המצוה להיות מסיונרים כמו הנוצרים ועמים אחרים. שהרי מבלעדי זה איך נהיה "ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה'"? תירץ זאת בעל הטורים בלשונו "אילו זכו ישראל היו כלם כהנים גדולים ולעתיד לבוא תחזור להם". משמע שככה צריך היה להיות אילו זכו.
ז וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֹֽה: ח וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֹֽה: ט וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּֽעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַֽאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֹֽה: י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: יא וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָֹ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי:
מדוע ניתנה התורה דווקא על הר סיני? אומר לנו המדרש שהר סיני היה הנמוך שבכל ההרים ומכל מקום עדיין הוא היה הר. לא מישור ולא בקעה. ללמד על תלמיד חכם שמייצג את התורה שהוא צריך להיות כמו הר סיני, עניו עם רוח נמוכה, באופן שיוכל לדבר עם כל אדם, ומאידך הוא צריך להיות מורם מעם כמו הר. לשמור על כבודו של ה"תלמיד חכם" שהוא בבחינת "הר".
יב וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּֽׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת: יג לֹֽא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אֽוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַֽעֲל֥וּ בָהָֽר: יד וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: טו וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁל֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה: טז וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּֽחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: יז וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר:
מנין לנו שכפה עליהם הר כגיגית? יונתן בן עוזיאל תרגם זאת במפורש על פסוק זה. ובלשונו "וְאַנְפֵּיק משֶׁה יַת עַמָּא לִקְדָמוּת שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִן מַשְׁרִיתָא וּמִן יַד תָּלִישׁ מָארֵי עַלְמָא יַת טַוְורָא וְזַקְפֵיהּ בְּאַוִירָא וַהֲוָה זַיֵיג הֵי כְּאִסְפַּקְלַרְיָא וְאִתְעַתָּדוּ תְּחוֹתֵי טַוְורָא".
יח וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵ֠י אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָֹ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּֽחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד: יט וַֽיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָֽאֱלֹהִ֖ים יַֽעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל: כ וַיֵּ֧רֶד יְהוָֹ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָֹ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה: כא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶֽהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָֹה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב: כב וְגַ֧ם הַכֹּֽהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָֹ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֹֽה: כג וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה לֹֽא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַֽעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַֽעֵדֹ֤תָה בָּ֨נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ: כד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָֹה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַֽעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָֹ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם: כה וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם: פרק כ, א וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר: ב אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:
אָֽנֹכִ֖י – ז"ל בעל הטורים: בגי' "כסא. לומר שקרע כל הרקיעים עד כסא הכבוד ובגימטריא "מלא" ועוד עשרה. וזהו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ויש בו ששה הוויות (נ"א יו"ד). ראשון ואחרון, בשמים ובארץ וד' רוחות ועומק ורום". עכ"ל.
וק"ל מאי שנא בין עומק ורום לשמים וארץ שהפריד בין שניהם? ועוד שגם לדבריו ישנם עשרה ולא ששה? ולכן נראה לי לדייק מדבריו שישנם ששה עשר הוויות שכן כתב בתחילה "ועוד עשרה", ואחר כך כתב "ויש בו ששה הוויות", שבצירוף שניהם ישנם ששה עשר ואלו הם: היה, הוה, יהיה, בארבע רוחות, בשבעה רקיעים שהם שמי השמים, בשמים ובארץ.
ג לֹא־יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי: ד לֹא־תַֽעֲשֶׂ֨ה לְךָ֥ פֶ֨סֶל֙ וְכָל־תְּמוּנָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׁמַ֨יִם֙ מִמַּ֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר בָּאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת וַֽאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: ה לֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לָהֶ֖ם וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֑ם כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָֹ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵ֠ד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹֽׂנְאָֽי:
שואלת הגמרא בסנהדרין כז: "תנו רבנן לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד לומר וגו' והכתיב פוקד עון אבות על בנים התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן" וגו'. ולכאורה קשה אפילו אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם מדוע יקבלו עונש על מעשה אבותיהם? האין די להם להענש על מעשיהם? המשיל זאת המגיד מדובנא לשועל שנפגש עם זאב רעב שבא לטורפו. שיכנע השועל החכם את הזאב לטרוף את האדם שלצידו שהרי הוא שועל צנום, לעומת האדם השמן. השיבו הזאב שהיה גם הוא ת"ח וידע מה שכתוב בתורה שופך דם האדם … מיד כל חיה אדרשנו. השיבו השועל לא צדקת זאבי, שכחת מה שכתוב פוקד עוון אבות על בנים? ולכן אל דאגה, אתה תבוא אל אבותיך בשלום ובניך יענשו בגין מעשיך. הנהן הזאב בראשו ורץ לטרוף את האדם, ומיד ניצוד ברשתו. עמד השועל המחייך לידו. התלונן הזאב לשועל הרי אתה אמרת לי שאני לא אענש ורק בני יענשו, ואיך זה קורה לי עכשיו. השיבו השועל אתה לא נענש על מה שעשית אלא על מה שעשו אבותיך. שאל הזאב איך יתכן שאני נענש על עוון אבותי? השיבו השועל זוהי מידה כנגד מידה מכיון שלא היה איכפת לך שבניך יענשו עבור חטאיך, אתה נענש בעוון אבותיך.
ו וְעֹ֥שֶׂה חֶ֖סֶד לַֽאֲלָפִ֑ים לְאֹֽהֲבַ֖י וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: ז לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵׁם־יְהוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: ח זָכ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ:
אמרו חז"ל בפסחים קו זכרהו בדברים הנאמרים על היין. ודורשי רשומות מצאו רמז לכך שבכל שיר השירים לא תמצא פסוק הפותח באות ו' מלבד זה "וחכך כיין הטוב", לרמז על ו' זמנים שמקדשים על היין. שבת, פסח, שבועות, סכות, שמיני עצרת וראש השנה.
ט שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד וְעָשִׂ֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ: י וְיוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תַֽעֲשֶׂ֨ה כָל־מְלָאכָ֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤ וַֽאֲמָֽתְךָ֙ וּבְהֶמְתֶּ֔ךָ וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: יא כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָֹ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ:
יש להבין, מאחר שהטעם הנזכר בכאן למנוחה בשבת הוא זכר למעשה בראשית, מדוע אם כן אנחנו מזכירים בקידוש גם זכר ליציאת מצרים? התשובה לכך היא שאמנם בפרשתנו נזכר רק הטעם הראשון "כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָֹ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ". אבל בפרשת ואתחנן נזכר בדוקא רק הטעם השני "וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜ יְהוָֹ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם בְּיָ֥ד חֲזָקָ֖ה וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת". אלא הם שני סוגים של מעשה בראשית הראשון אוניברסאלי והשני יהודי. השבת הראשונה זכר למעשה בראשית שדורשת מנוחה בלבד ללא מצוות מעשיות, בעוד השבת השניה שהיא זכר ליציאת מצרים זוקקת מצוות מעשיות של שמירת שבת כהלכתה.
יב כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – וצריך להבין איך מתקיים "למען יאריכון ימיך" באנשים שמכבדים את הוריהם ומתים בגיל צעיר?
הגמרא בקידושין לט: ובחולין דנה בשאלה זו באריכות וזה לשון הגמרא "דתניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה? אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. ודלמא לאו הכי הוה? ר' יעקב מעשה חזא. ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה? וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם איהו נמי הכי קאמר אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא אמאי לא אגין מצות עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אין נזוקין? התם בהליכתן שאני. והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן? סולם רעוע הוה דקביע היזיקא וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני".
ונראה לי לפרשו על שני פנים: האחד, מאחר שלעולם אין האדם יודע כמה היה צריך לחיות אילו לא כיבד את הוריו. נמצא שחייו אכן הוארכו כתוצאה מכיבוד הוריו.
והשני, איך יאריכון ימיך? ע"י שתכבד אותם לא יטריחו אותך בכל מיני טרחות יתירות אלא יתחשבו בזמנך וממילא אותם הימים שבהם אתה חי, כל יום ויום יהיה ארוך יותר.
יג לֹ֥א תִרְצַ֖ח לֹ֣א תִנְאָ֑ף לֹ֣א תִגְנֹ֔ב לֹא־תַֽעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר: יד לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַֽאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַֽחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ:
מדוע נכתבו חמש הדברות השכליות ממש כנגד השמעיות? ועוד, שהדברות השכליות לא היו צריכות להכתב כלל, שהרי כל חברה תקינה היתה מתקנת אותם? ואפילו אם תמצי לומר שהתורה כתבה אותם ככל יתר המצוות השכליות, האם לא היה די לכתוב אותם כשאר המצוות בפרשת קדושים?
מכאן יש ללמוד שכשם שהמצוות השמעיות הם ללא הבנה מצידנו ואנחנו מקיימים אותם רק משום שכך ציווה הבורא ית', באותה מידה צריכים לקיים את המצוות השכליות, לא מצד הגיוננו אלא משום שזוהי מצות הבורא ית'. כדאיתא בספרא קדושים כ, כו "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא יאמר אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". והטעם לכך שמה שנראה לחברה של היום כשכלי, לחברה של מחר נראים הדברים בדיוק ההיפך. והראיה לכך שהרי אפילו לחברה של היום יש מיעוט שחושבים ההיפך.
טו וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק:
וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק – נראה לי לרמוז מפסוק זה לכל המתנענעים ופורשים כפיהם כלפי מעלה בתנועה חרישית כמלאכים או לאלה המתפללים בקולות וברקים שיעשו זאת מרחוק ולא כנגד כל הקהל כי יש בזה ענין של יוהרא.
טז וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֶּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת: יז וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָֽאֱלֹהִ֑ים וּבַֽעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶֽחֱטָֽאוּ:
איך נכרת היראה על הפנים? נראה לי שהיא הבושה שהיא מביאה להרחקה מן החטא, והיא היפך עזות פנים. ואמר דוד המע"ה ראשית חכמה יראת ה'.
יח וַיַּֽעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵֽרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָֽאֱלֹהִֽים: יט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם: כ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם:
פירש"י "בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה אתי שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הם לפני כאלוהות". ואלהי זהב – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים. לכך נאמר לא תעשו לכם".
והקשה האברבנאל איך ציוונו ית' להשים כרובים בביהמ"ק אחר שהזהירנו לא תעשה לך פסל כל תמונה? ותירץ עפ"י מאי דאיתא בסוכה ה: שהיו הכרובים כפני ילדים קטנים זכר ונקבה אשר אין בהם מום ולא טעמו טעם חטא לרמוז שכל איש ואשה ראוי שמילדותם יתמידו בתורה יומם ולילה. פורשי כנפים למעלה – ראוי שיהיו מחשבותיהם פרושות למעלה לעבודת קונם בין אדם למקום, ובאותו הזמן, ופניהם איש אל אחיו – במצות שבין אדם לחברו.
ועדיין קושייתו במקומה עומדת, וכי מפני שיש לנו רמז במהות הפסל התירה לנו התורה להכניסו לבית א-להינו? והרי נא' לא תעשה לך פסל וגו'?
עוד ראוי להתבונן במאי דאיתא במדרש תנחומא "אמר ר' יהודה בר שלום ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה עגל, ולכך נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי עולם שהקב"ה שכן במקדשכם. אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. ולכן מתכפרין בזהב שנא' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. וע"ז אמר ירמיהו ל', י"ז כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך". היתכן להזכיר עוונם במעשה העגל דוקא בבנין המשכן? ומאי שנא מהא דכשנכנס אהרן לפני ולפנים צריך היה לפשוט את בגדי הזהב וללבוש בגדי לבן בכדי שלא להזכיר את מעשה העגל?
גם יש להקשות על הרה"ג בעל תולדות יצחק בפסוק "שור או כשב או עז – שור תחילה כנגד מה שאמר דהמע"ה בתהלים וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", וגם מעצם העובדה שהקדימה התורה זהב לכסף ונחושת משמע שזה בא לכפר על עגל הזהב. היתכן?
ר' יהודה הלוי בהכוזרי מאמר א' סעיף צ"ז עמד על שאלה זו ופירש כי האומות כולם בזמן ההוא היו עובדים צורות והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה לראות דבר מוחשי מאת ה' כמו עמוד הענן והאש. וכאשר שמעו את עשרת הדברים ועלה משה להר ולא נפרד מהם ולא לקח עמו צידה ונתעכב בהר חפשו תחליף נעבד מורגש יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו בא-ל הוציאם ממצרים. וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם "שייחסו ענין א-להי אל מה שעשו בידם וברצונם מבלי מצות א-להים, והדבר ההוא מרוחק ומגונה אצלנו והיה קל בזמן ההוא, ולא היה הדבר נכרי בצורות אשר צוה הוא בהם מהכרובים". נמצא לדבריו ההבדל שבין העגל והכרובים הוא שהעגל עשו מעצמם ואילו הכרובים נעשו במצות הי"ת. המשותף שבהם שלא באו לדחות את האמונה בא-להים אלא לעבדו בצורה מוחשית. ע"כ רעיונות מספר בינה במקרא.
וק' על המדרש תנחומא וגם על הכוזרי שהרי לדבריהם כל מעשה המשכן לא נועדו אלא למטרה אחת לכפר על עבודה זרה שעבדו בה ישראל, ונמצא שעצם המקדש מזכרת עוון היא, וא"כ מדוע נצפה כ"כ לבניינו, ומדוע נתאבל כ"כ על חורבנו? ועוד שהרי כידוע ביהמ"ק של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה, ומשמע שהיה שם ביהמ"ק קודם שעבדו ישראל לעגל, ואיך פתאום נקשרו מעשה המשכן למעשה העגל.
ולענ"ד נראה שיש בכאן רעיון נשגב הנוגע לחיינו היומיומיים. כל אדם נולד במזל מסויים שמכח אותו מזל הוא מוטה לפעול את כל פעולותיו בעולם, ואין לאדם בחירה חפשית להיות נולד במזל מסויים שבו הוא חפץ. נמצא שהנוטה אחר ע"ז, אין זה מרצונו אלא מכח מזלו. כמו למשל מי שנולד במזל מאדים יש לו נטיה להיות רוצח, איש יודע ציד, וכיו"ב. הנוטה להיות ותרן ורחמן וחס על אכזרים ורוצחים עושה זאת מכח מזלו, וכן הנוטה להיות איש חסד ונותן ביד רחבה לעבודה זרה, ולא ימנע מלתת גם לאויביו שמשתמשים בכספו לקנות בו נשק בכדי להרגו, הרי נתינתו זו אינה אלא מכח מזלו. ומאחר שכל אדם פועל בהכרח לפי מזלו, מה פשעו ומה חטאתו שיענש על מעשיו הרעים? אין זאת אלא משום שהיתה לו הבחירה החפשית להשתמש בכח שברשותו לעבודת ה', אבל הוא בבחירתו השתמש בזה לעבור על דבריו ית'. וא"כ מוכרח להיות שתהיה לו הבחירה להשתמש בכח מזלו של עצמו לטוב או לרע. והנולד למשל במזל מאדים אעפ"י שיכול להיות ציד חיות או רוצח בני אדם, יכול להשתמש באותו כח להיות רופא מנתח, שוחט או מוהל. והנותן ביד רחבה כשם שיכול לתת למטרות שליליות באותה מידה יכול לתת למטרות צדקה חיוביות כגון לעניים מסכנים, לישיבות ולבתי כנסת.
כיו"ב כל מה שברא הקב"ה בעולמו יש בו טוב ורע, וחובתו של כל אדם לחנך את עצמו ואת בני משפחתו לדעת מה נקרא טוב ומה נקרא רע, והבחירה נתונה ביד האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. אמר הקב"ה זהב בראתי אל תשתמשו בו לעבודת אלילים אלא השתמשו בו לבנית המשכן ולעטר חפצי קדושה. חכם ומדען גדול יכול להשתמש בחכמתו לרצוח מליוני אנשים, להקים פצצה אטומית שתהרוס את העולם כלו או לבנות את היישוב בקנה מידה עולמי. טלויזיה ומחשב יכולים לפתוח שערי עולם בפני החכם, ומאידך למשוך אותו לכל מיני תועבות, ומה הוא יעשה במכשירים אלה הכל תלוי בחינוך שקיבל.
לבלעם היה כח נבואה בדיוק כמו כח הנבואה שניתן למשה אלא שהוא השתמש בכח נבואתו לרעה לנגח את ישראל באמרו "את שבעת המזבחת ערכתי" וגו' – ובמד"ר שם "שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ויעתק משם ההרה וגו', ויאהל אברם וגו' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד ויבן שם מזבח וגו'. ויעקב בנה שתים, אחד בשכם ואחד בבית אל. ואעל פר ואיל במזבח – ואברהם לא העלה אלא איל אחד".
ועל פי האמור נ"ל שזוהי כוונתו של ריה"ל צוה הקב"ה לעשות שני כרובים זהב – כנגד עבודה זרה. מאחר שהם היו להוטים אחרי ע"ז מטרת הציווי היתה לשנות את אותה נתינה מרע לטוב. למטרה הנעלה ביותר בבניין ביהמ"ק.
ויש לדון גם בפירוש הרשב"ם שפי' "אלהי כסף ואלהי זהב – אפילו לזכרון שמים לא תעשו, שיש טועים וסבורים שיש בהם ממש. ואע"פ שציוה הקב"ה לעשות כרובים על הארון, לישיבתו נעשו דוגמת כרובי כסא של מעלה ולא להשתחוות להם". עכ"ל.
ולכאורה קשה מאחר שיש טועים וסבורים שיש בהם ממש. מדוע אם כן ציוה הקב"ה לעשות כרובים על הארון? ולכן נראה לי שגם בזה יש לחוש לטועים אלא שזהו חלק מהנסיון בענין ע"ז. שהרי בכל ענין וענין נתנה התורה היתר במקצתו במקום קצוב ובזמן קצוב, והגבילה את מקצתו. גם בענין זה על האדם לכבוש את יצרו ולהנהיג את עצמו על פי התורה והמצוה הן מבחינת הנתינה הנכונה והן מבחינה פילוסופית לדעת שזהו רצון ה'.
כא מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָֽבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹֽלֹתֶ֨יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ: כב וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַֽתְּחַֽלְלֶֽהָ:
הבן איש חי פי' כיון שאחר חרבן ביהמ“ק תופסות התפלות את מקום הקרבנות כמ“ש ”ונשלמה פרים שפתינו“, נמצא שהפה הוא במקום המזבח, שעליו מקריבים את הקרבנות. ובקשר לבנית המזבח נא' "לא תבנה אתהן גזית", פירש"י "גזית – לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל". וגם בהקשר לתפלות ”גזית“ מל‘ גזיזה, לא תחתוך את ראשי או את זנבות המלים, "כי חרבך" שהיא הלשון, שנא‘ מות וחיים ביד הלשון, "הנפת עליה" על המלה, ”ותחלליה“ כי בגזיזתך את המלה תוכל לבוא חלילה לידי חילול ה' וכפירה במה שיוצא מפיך אפי' אם זה בלא ידיעתך ומבלי רצונך וכוונתך, אלא שתעשה זאת מתוך ריצה כסוס ופרד אין הבין. כמו למשל במלים ”מאת ה‘ היתה זאת“, אם קיצץ את האות א‘ במלה "מאת" עולה בידו ”מת“. וכן במקום לומר "אשר בחר בנו" אומר "אשר בכה בנו" וכיו“ב.
ועל פי זה נוכל לפרש את הפסוק ”ואם מזבח אבנים תעשה לי“ שתפלותיך יהיו כמו אבן דומם ללא מחשבה וללא כוונה, אז לפחות אל תקצץ את זנבות המלים בראשם או בסופם אלא אמור מלים שלמות ובכך תקובל תפלתך ברצון על דרך בקשתנו בסוף התפלה ”יהיו לרצון אמרי פי“, שהם המלים הדוממות כאבן. ”והגיון לבי“, שהן הכוונות ”לפניך“. אתה ידעת שכוונתינו הכללית היא לטובה.
”וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י“, איתא בס‘ יצירה ”שלוש אבנים עושים שש בתים, ארבע אבנים עושים כ“ד בתים“. כל אבן מתייחסת לאות וכשתקח ג‘ אותיות אפשר ליצור מהם עד שש מלים הנקראים בתים. והטעם שנקראו "בתים", יתכן משום שכל אחד מהם מסוגר בתחומו הפרטי כמלה עצמאית. וכל תיבה נקראת "מלה", מל‘ ”מל“ שהיא נחתכת ונגזרת להיות בפני עצמה ביחס לכל המלים האחרות.
האם כל אם ואם שבתורה רשות?
רש"י ז"ל הביא את המכילתא בשם ר' ישמעאל האומר שכל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' מקומות שהוא חובה, והמלה "ואם" משמש בהם בל' כאשר והם: "ואם מזבח אבנים", שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנא' אבנים שלמות תבנה. "אם כסף תלוה את עמי" שהוא חובה, שהרי מצוה התורה והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. "ואם תקריב מנחת בכורים", שהיא חובה.
ולענ“ד לא משמע כן מלשון הכתובים. שמפשט הכתובים משמע שכל ”אם“ הוא רשות, ואין "אם" שהוא חובה. ומה שכתוב "ואם מזבח אבנים תעשה לי" הכי פירושו, מאחר שלמעלה אמר מזבח אדמה תעשה לי, אח"כ אמר ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית. כי ישנם שני סוגי מזבחות.
ראיה לדברי מצאתי בדברי הרמב"ן "וטעם ואם במצות חובה לומר אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה השמר שלא תבנה אתהן גזית". משמע שגם הוא מפרש "אם" כפשוטו שהרי זה תלוי בירושת הארץ.
והראב"ע פי' "והנה פי' מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה" ולא כפירושו הראשון של רש"י ז"ל שיהיה מחובר לאדמה ולא יבננו ע"ג עמודים. וגם לא כפירושו השני דמיירי במזבח הנחושת שהיה ממלא אותו באדמה. מכל מקום הרי לפנינו שני סוגי מזבחות ולכן אמר "ואם מזבח אבנים תעשה לי", מלת "ואם" כפשוטה.
וגם בפ' "אם כסף תלוה את עמי" לא משמע שהוא חייב להלוות כסף לכל אדם. ומה שכתוב אם העבט תעביטנו מיירי דוקא באביון כדלעיל "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו'. לא תאמץ את לבבך וגו'". ואין מדובר בכל עני, או בעשיר הנזקק להלואה שהוא נושאה של פרשת אם כסף תלוה את עמי.
וממה שאמר "אם" כסף תלוה את עמי, למדנו שמצוה לעזור ליהודי הנזקק להלואה. והוי כאומר אם בחקתי תלכו ואם את משפטי תשמרו. שהרי חייב אדם לשמרם וללכת בחקות ה' ובכ"ז אין "אם" זה אלא כפשוטו, שהרי יש לאדם זכות בחירה.
ואחר העיון מצאתי שהראב"ע כ' בפ' אם כסף תלוה את עמי וז"ל: "אם נתן לך ה' הון שתוכל להלות העני". משמע שאין מצוה זו חובה אלא אם יש לך עודף כסף להלוות ותרצה לעזור לעני כמו לגר ליתום ולאלמנה שכן דרך עם ישראל להיותם גומלי חסדים לא תהיה לו כנושה.
וגם בפסוק "ואם תקריב מנחת בכורים" כתב הראב"ע בויקרא פ"ב פי"ד וז"ל: "רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך. כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא". פירוש דבריו שהכ' מחלק בין הבאת הבכורים מראשית כל פרי האדמה שהיא חובה לבין הבאת מנחת נדבה מפירות בכורים שע"ז נא' "ואם".
והרמב"ן פי' שם מלת "ואם" כפשוטו בדרך אחרת "והנכון כי בעבור שלא יצוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב, כמשפט הזה תעשה אותה. והנה האם כפשוטו".
עוד פי' הרמב"ן שם "אם יביאך ה' א-להיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה. כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר אם שמור תשמרון והוריש ה' את כל הגויים מפניכם".
כג וְלֹא־תַֽעֲלֶ֥ה בְמַֽעֲלֹ֖ת עַל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָֽתְךָ֖ עָלָֽיו:
ועפי"ז נ“ל להסביר פנים גם לפסוק זה ולדון ממנו לענין התפלה ”ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו“, פי‘ כי העולה במעלה שהיא מדרגה עומד על אותה מדרגה עד שעולה עוד מדרגה, וקודם שמוסיף לעלות יש לו שהות לנוח על אותה מדרגה. כיו"ב בתפלה כל ברכה היא מדרגה שעולה בה מתחילת התפלה עד סופה. לזה צוה שלא יעמוד וישהא במחשבתו בברכה מסויימת בעוד פיו ממשיך למלל את יתר הברכות, אלא יכוון בכל ברכה באותה ברכה שאומר ולא בקודמתה, והטעם כי האדם אומר מלה אחת ומחשבתו בענין אחר והוא כבא על האשה ומחשבתו באחרת והוא בבחינת גילוי עריות במחשבתו שאעפ“י שהיא מכוסה מעיני כל, מ“מ גלויה היא כלפי שמיא.
עוד פירש הרב כהן על אותה הדרך במסיבת סיום לכיתה י"ב בישיבה התיכונית באטלנטא שכאשר אדם עומד על מדרגה אינו חייב להמשיך לעלות כי נוח לו באותה עמידה. אבל העומד על הכבש שהוא תלול לא נוחה עמידתו והוא חייב להמשיך ולעלות שאם לא כן הוא יתדרדר כלפי מטה. וכך היא דרכה של תורה אם תעזבני יום יומיים אעזבך. חובה להמשיך ולעלות בכדי שלא לרדת.
דרשות
דבר תורה שדברתי בבית הספר היברו אקדמי באטלנטה בשנת ה'תשמ"ח
תארו לעצמכם שקבלתם במתנה מחשב אלקטרוני עבור הצטיינותכם בלימודים אלא שלא היו בו הוראות הפעלה. או יותר מזה קבלתם את הוראות ההפעלה אלא שלא קראתם אותם קודם השימוש. או שקראתם אותם קודם השימוש אבל אחרי שנה של עבודה מפרכת במחשב לחצתם על כפתור לא נכון ומחקתם את כל הזכרון שהיה במחשב. מחשב זה אינו אלא משל לתורתינו הקדושה שקבלנו במתנה בהר סיני לפני כשלושת אלפי שנים. קבלנו אותה עם כל ההוראות. שימו לב, התורה לא ניתנה בפרשת בראשית אלא בפרשת השבוע, יתרו. מדוע? כי כל מה שקראנו מתחילת ספר בראשית עד הלום היתה רק הקדמה בבחינת דרך ארץ. שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה". מה קראנו עד מתן תורה את כל ספורי האבות והאמהות, י"ב השבטים, שעבוד מצרים, היציאה מעבדות לחירות, משה ואהרן, עשרת המכות, קריעת ים סוף, ורק אז קבלת התורה. והתורה לא מצטמצמת בין כתלי בית המדרש אלא כוללת כל רגע ורגע מהחיים של האדם. וכן דרך ארץ. מי שלא הקדים דרך ארץ לתורתו אין תורתו רצויה כלפי שמים ואינה מתקיימת בו, ולפעמים היה עדיף אם לא למד כלל שהוא כמו האחד שלחץ על כפתור לא נכון ומחק את כל זכרון המחשב, וגרוע ממנו המשתמש במה שלמד לנגח בו.
————–
פרשת יתרו – דרשתי בביהכנ"ס "נצח ישראל" בבולטימור שנת ה'תשנ"ה
רציתי לשתף אתכם במספר תמיהות שהיו לי בפ' השבוע, כדי לראות אם תוכלו לפענח אי אלו מהם עבורי.
בשבת שעברה חזינו את הנס ההסטורי של קריעת ים סוף, והנסים הגדולים שהיו באותו מעמד אדיר, עד שסוף כל סוף בקעה השירה מגרונם של ישראל ואמרו "זה א-לי ואנוהו". בשבת שלפניה ראו ישראל את ידו החזקה וזרועו הנטויה של א-להי ישראל בנקמתו מהמצרים שאמרו "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".
והנה עם כל התוקף הזה בא אדם מן החוץ, גר צדק אמנם, ומעיז את פניו כלפי משה לומר לו "מה הדבר הזה אשר אתה עושה וגו' לא תוכל עשהו לבדך וגו' נבול תבול גם אתה גם כל העם הזה אשר עמך וגו' ועתה שמע בקולי איעצך וגו' ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות". הדבר תמוה מאוד, איך העז יתרו הגר, לדבר בצורה כ"כ בוטה כלפי אדון הנביאים ביודעו ובראותו את היד המנחה של כל אותו מעמד שאליו הוא מצטרף? ועוד, היתכן שעצה כ"כ פשוטה לא יכול היה אדון הנביאים לחשוב עליה עד שבא יתרו? ואם אמנם היתה זו עצה כ"כ הגונה למנות שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות על העם מדוע מלכתחילה לא ציווהו הקב"ה לעשות כן, והמתין בזה עד לעצת יתרו?
תמיהה אחרת היתה לי באופן בחירת הועד המנהל את כל עם ישראל. מדוע לא יעץ יתרו לערוך בחירות דמוקרטיות כדי למנות את ראשי העם? ומדוע השתמש במקום זה בשיטה הדיקטטורית, "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל"?
ובפירוש המלה "תחזה" אפשר לפרש שהיא מל' "תראה", שעניינה תראה לנכון מי ראוי לשמש בתור מנהיג, א"נ עניינה מל' "חזון" שהיא ראיה למרחוק לראות מי יהיה ראוי לשרת את העם בנאמנות גם לאחר עלותו על הכסא, ושלא תהיה כל מטרתו רק להיות מורם מעם.
גם בענין תפקידם של ראשי העם נאמר באותה עצה "ושפטו את העם בכל עת". האם פירוש בכל עת הוא עשרים וארבע שעות ביממה. הכיצד?
עוד נא' שם "אם את הדבר הזה תעשה וצוך א-להים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". מדוע צריך שהא-להים יצוהו על כך? וגם אם נפרש בפשיטות כי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", עדיין צריך להבין מדוע?
ואחרון חביב מלת "על מקומו" לא ברורה. היתכן שיעמוד על מקום אחר שאינו מקומו?
ונ"ל לפרש שעם ישראל בלי הערב רב שגייר משה על דעת עצמו, לא היו זקוקים לשרי אלפים וכו' אלא היו מסתפקים במשה בחירו של הקב"ה, כפי שאנחנו מברכים בברכות ההפטרה "אשר בחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו" וכפי שנצטוה משה בתחילת שליחותו "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים", מנהיג אחד ויחידי. התכנית המקורית היתה שאחרי קבלת התורה יגאלו ישראל גאולה שלמה וכל אחד ישמור את מצוות ה' כפי ששמע בהר סיני באופן שלא יהיו סכסוכים ביניהם להצטרך לשופטים. ומי היה הגורם לכל הצרות? משה רבינו בכבודו ובעצמו, כתוצאה מענוותנותו העיקשת לא לקבל על עצמו את שליחותו ית' באומרו "שלח נא ביד תשלח" וכוונתו היתה לאהרן אחיו הגדול ממנו, ומתוך כך שצירף הקב"ה את אהרן לאותה שליחות, לא היה עוד משה המנהיג היחידי של העם, ודבר זה היה בעכרם של כל ישראל בחטא העגל "אשר עשה אהרן".
לאחר חטא העגל שנעשה ביוזמת הערב רב נצטרף אליהם גר צדק הרי הוא יתרו חותן משה. יתרו הכיר היטב את דרך ההנהגה של הגוים, ובהתאם לכך הוא יעץ למשה עצה הגונה. הוא היה חפץ שלא רק משה יסכים לעצתו, אלא שגם הקב"ה יתן גושפנקא לדבריו, ויהיה בבחינת מצווה ועושה כי אז רוח א-להים תהיה עמו בשעת המינוי. וזהו שאמר – "אם את הדבר הזה תעשה, וצוך א-להים ויכלת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום".
ואיך אפשר שמשה לא חשב על כך מראש בלא עצת יתרו? ומדוע לא ציווהו הי"ת על כך? נראה לפרש כי משה אעפ"י שגדל בבית פרעה מלך מצרים לא הגיע למדרגת חשיבה זו של יתרו שהיתה מדרגת חשיבתם של אומות העולם, כי כל מעייניו היו "וירד אל אחיו וירא בסבלותם", ואדרבא הנהגה שהיא כדוגמת שרי האלפים והמאות, החמשים והעשרות סמלו עבורו את הנוגשים בעם והרודים בהם בפרך. זאת ועוד, שעד עתה לא נצטווה למנות שרי אלפים וכו' מפי הגבורה, כנראה בכדי שלא לפגוע ברגשותיו של משה, שכן מצינו בשמואל ששפט את ישראל כל ימי חייו ולעת זקנתו כאשר בקשו ממנו למנות עליהם מלך ככל הגויים, בקשה זו פגעה עמוק ברגשותיו עד שאמר לו הקב"ה "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם". ואמנם אחרי שחמיו יעץ זאת ונמלך במקום, הסכים עמו הי"ת, ולא זו בלבד אלא גם נמנתה מצוה זו במנין המצוות – "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".
ומדוע לא יעץ יתרו למשה לערוך בחירות דמוקרטיות ועל ידם לבחור אנשי חיל, ובמקום זה יעץ לו "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת ושונאי בצע וגו' ושמת עליהם שרי אלפים" וגו', דהיינו אתה תהיה האחד לבחור את אנשי החיל?
נראה הטעם כי בשביל תפקיד נעלה שכזה, למנות שופטי צדק צריך להיות איש חזון, ורק משה לבדו יכול היה לראות את פנימיותם של המועמדים, אותם שוטרים שהוכו ע"י הנוגשים ומסרו נפשם על כלל ישראל. ובכדי לדעת מי הם, רק עיניו הרוחניות של משה יכולות היו להבחין בפנימיותם של הנבחרים אבל עמי הארץ בוחרים עפ"י חיצוניותם של המועמדים, ומושפעים מחלקת לשונם בנאומיהם ובהבטחותיהם לבוחריהם, ועל כגון זה אמר ה' לשמואל "אל תבט אל מראהו". ובזה יתבאר מדוע צריך היה "וצוך א-להים ויכלת עמוד", כי ע"י שהקב"ה יצווהו על כך, תהיה לו סייעתא דשמיא, ורק בעזרתו ית' יוכל לחזות כהוגן בבחירת אנשי החיל".
"ושפטו את העם בכל עת" – ללמד שאין לשופט, זמנֵי עבודה, אלא חייב הוא להיות מוכן ומזומן לשפוט כ"ד שעות ביממה עפ"י חוקי התוה"ק.
"וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". המדובר פה הוא בתפקיד של אדם שזכה להיות ממונה על הציבור. ומה אנחנו לומדים מזה לחיינו היומיומיים? יש לראות בזה מסר חשוב כי כאשר כל אדם בעל תפקיד נמצא במקומו הנכון, הרי שהוא ממלא את תפקידו בכל הלב וגורם בכך להשלמת אותה מטרה שבשלה נבחר לאותו תפקיד. אבל כאשר הוא מתמנה לתפקיד רם ונשא ויושב בחיבוק ידים, אינו יושב על מקומו בשלום אלא בריב מצד בוחריו המאוכזבים ממנו, ועדיף ומוטב שיפנה את אותו מקום לאדם אחר שיתאים לו לשבת על אותו כסא נכבד. ממילא, אם את הדבר הזה תעשה – לכל אחד ואחד מן הממונים לתפקידי שרים וחברי ועד, אז כל הקהל הקדוש הזה על מקומו יבא בשלום. ולכם כל נבחרי הקהילה, חברי הועד, ראו בזה צו עליון, בחינת תפקיד שכלו קודש, ואם כה תעשו, אז כל הקהילה הזו על מקומה תבוא בשלום, ונזכה יחדיו לבנין עדי עד, אמן.
א"נ יש לדמות מציאות זו של מי שלא נמצא במקום הראוי לו, גם באופן פרטי כשאינו משפיע על כלל הציבור. כאשר תלמיד בן לגדולים ועשירים שהתקבל לאוניברסיטה נעלה או לישיבה על רמה גבוהה בשל קשריו הפיננסיים או בשל הוריו הנכבדים אבל הוא לא מסוגל לעמוד בעומס הלימודים הקשים שבדלית ברירה יצטרך לנשור, אז לא יתקיים בו "על מקומו יבוא בשלום". מאידך, אם קבוצת מיעוט גדולה נכנסת למוסד חינוך גבוה אך ורק מחמת שהחוק מחייב זאת במטרה לשוויון, ללא ספק מציאות זו משפיעה לרעה על הכלל מבחינת הרמה האקדמית של אותה אוניברסיטה.