מבוא לכללי הדגשים
מכיון שלכל כלל וכלל מכללי הדקדוק בלשון העברית ישנן יוצאים מן הכלל, ראוי לנכון לכל העוסקים במלאכת הדקדוק לחקור ולמצוא מכנה משותף לכל אותן היוצאים מן הכלל, ולקבוע להם כללים, עד שיצטמצמו היוצאים מן הכלל והיו בידך לאחדים.
ואני אערוך לפניך את תוצאות חקירתי בצורה מאורגנת עד כדי שתוכל לרדת בעצמך לסודם של דברים ולבחון אותם כאוות נפשך ולבקר אותם כיד הי"ת הטובה עליך, ולהוסיף להם נופך ממתיקות חיקך. והיו הדברים האלה לנגד עיניך, שים אותם למטרה, להעמיד כל דבר על בוריו ולשקלו בפלס הכתובים, כקטורת זכה וכתושה דקה מן הדקה, ואז יצליח ה' מעשה ידיך ויאירו דבריך. ואני לא נכנסתי בעובי הקורה אלא כדי לפתוח שערי מלאכתי בפניך, ולנסות בה כיד ה' הטובה עלי, ויה"ר שלא יצא מכשול חלילה מתחת ידי, כי במעשה ידי אבקר את שבאו לפני, כי זו היא דרכה של כל תורה, ולא יצאה מכלל זה תורת הדקדוק, לכוין כל דבר לאמיתו, כל אחד במה שחננו בוראו.
דע כי ישנן שני מיני דגשים: דגש קל ודגש חזק. להלן תמצית כללי הדגשים ומבוא קצר לכל אחד מהם. ואפתח בפרק הדן בדגשים הקלים, כי בו תלויים תילי תילים, של הלכות וכללים, ודמותם כדמות עלים, בענפי האילן המדולדלים, ובכחם לעצור רוחות וטללים, ולהפיח רוח חיה בכל המשעולים. ומשם אפנה חיש בזק, לכללי הדגש החזק.
דגש קל – מבוא
כתב בספר צהר התיבה דף כ"א אות א' בתיבת הדגש כי הדגש הקל "מיוסד לתיקון תפארת הקריאה ויופי המבטא…. ולדעתי הוא מיוסד על התחלת המבטא…. "לפי שבכל דבר תכבד התנועה על המניע, עד שלקושי התחלה אמרו 'כל התחלות קשות'. וההתחלה עצמה היא יותר מחצי הכל" והמשיל זה לחיי יום יום "כאשר יהיה צור מכשול או אבן נגף המעכב תנועת העגלה אשר תנוח שם, הנה בשום אופן לא יתכן להניע העגלה ממקומה אף אם יחזיקו בה עשרה אנשים כי ירותקו החבלים וינתקו המיתרים… ואולי כאשר יחזירו הגלגל לאחוריו ויתחילו להניע משם תנועה רהוטה ותכופה שוב לא תמנענו האבן ולא יעצרהו הצור. וכל זה הוא די מה שיורה על קושי התחלת תנועה שאחרי המנוחה. ובעבור זה החכים מניח הלשון להשים כבדות מבטא הדגש בכל אות שיש בה התחלת תנועה להרגישה היטב. לכן כל אות שאחרי שוא נח היא דגושה לפי שיש בה התחלת תנועה, שהרי שוא נח גבול תנועה שלפניו הוא וא"כ יהיה אחריו התחלת תנועה אחרת". עכ"ל.
כללי הדגש הקל
כתב הרב קעסלין בספרו "מסלול" כי הדגש הקל יבוא "באותיות בג"ד כפ"ת בראש התיבה או באמצע התיבה לאחר שוא נח. ולא יהיה לעולם דגש קל בזולת המקומות הללו". (מסילת הנקוד, נתיב ג', שביל י"ד, נדפס ב – 0981). ואם כי בדרך כלל עדיף לא להשתמש במונח "לעולם" בכללי הדקדוק העברי אא"כ בקיא המדקדק בכל חדרי הדקדוק והתנ"ך ויודע בבירור שאין יוצאים מן הכלל, בכאן לא כתב שלעולם יבוא הדגש הקל במקומות האלו, כי בידוע שישנם מקומות רבים בראש התיבה או לאחר שוא נח שאינן מדגשות. אבל דקדק לכתוב שלעולם לא יהיה דגש קל בזולת המקומות הללו. דהיינו שכל דגש שתמצא זולת המקומות האלו איננו ”דגש קל“.
וראה זה פלא, כי גם לשון זו איננה פשוטה, שמיד אחרי שכתב כלל זה "ולא יהיה לעולם דגש קל בזולת המקומות הללו", כתב בשביל ט"ו דברים שנוגדים בתכלית לכלל זה וז"ל: "ויש עוד אותיות יש ביניהם הבדל בין דגושות לרפויות בדגש קל והן אותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם. ואמנם לא תמצא לעולם דגש קל באותיות אלה כי הסופרים השמיטוהו בעבור שאין בהן הבדל כל כך במבטא בין הדגושות בדגש קל ובין הרפויות". וקשה על דבריו שהרי מצינו רבים מהם בתנ"ך שהן דגושות ולא השמיטום הסופרים? ועוד, במ“ש ”שהסופרים השמיטוהו בעבור שאין בהן הבדל כל כך במבטא בין הדגושות בדגש קל ובין הרפויות", לא ירדתי בזה לסוף דעתו, שהרי בקלות אפשר לחלק בכל אחת מאותיות אלה במבטא בין דגושה לרפה.
ועוד קשה על דבריו שהרי כאשר נחלק את כל כ“ב האותיות לשלושה נמצאם כדלהלן: בג“ד כפ“ת; אהחע“ר; ט"ס שק"ץ נוזלי"ם; וידוע הוא שאותיות בג“ד כפ“ת מקבלות דגש קל בראש המלה או בראש הברה, והאות ה‘ מקבלת דגש בסוף המלה (מפיק ה‘). וגם האות ר‘ תקבל דגש במקומות חריגים ביותר. עוד ידוע שאותיות אח“ע אינן סובלות את הדגש. נמצא האותיות שנותרו הן ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, וברור לכו"ע שהן מקבלות אך ורק דגש חזק, אבל דגש קל באותיות אלו מאן דכר שמיה? ואין זה בגלל ש"הסופרים השמיטוהו".
הטעם שנקרא דגש קל הוא משום שדגש זה מבוטא באופן קל ולא בחוזק כמו דגש חזק, ומקומו רק באותיות בג"ד כפ"ת כשהן בראש המלה או בראש הברה. ראש הברה הוא זה הבא אחרי הברה סתומה. הברה סתומה היא זו המסתיימת בשוא נח.
בצהר התיבה תיבת הדגש אות א' קבע כלל ”אחרי שוא נע לעולם לא יבוא דגש“. והטעם כי הן לא יוצרות הברה חדשה, וכן מצינו במלים: אֶל־אֶ֨רֶץ֙ מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם (במדבר טו, ב) האות ש' בשוא נע. וכן וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ (שם יד, מב) האות ג' בשוא נע. שכן שוא שקדם לו מתג או שקדמה לו תנועה גדולה, עם, או בלי מתג, נקרא שוא נע, והכלל האמיתי הוא לעולם לא להשתמש בדקדוק במלה "לעולם" שהרי ישנן יוצאים מן הכלל, כגון המלה "שתים" שהת' דגושה אחרי שוא נע.
מה יחודן של אותיות בג"ד כפ"ת?
כ' הראב"ע בספר "בסוד דקדוק" דף קס"ד כי:
א) הן דגושות בראש התיבה.
ב) אם אחת מאותן אותיות הן כפולות במלה, אזי הראשונה דגושה והשניה רפויה כמו "וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בבגדו" בראשית לט, יב.
ג) הן דגושות לעולם אחר אותיות אהו"י נראות. ואמנם ישנם שני יוצאים מן הכלל במקרא. "אֲדֹ֘נָ֥י בָ֝֗ם סִ֘ינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ" בתהלים ס"ח, י"ח וכן "קַו־תֹ֖הוּ" בישעיהו לד, יא הי' האחרונה שבשמו ית' נשמעת ונקראת י' נראית. וכן הב' והת' אינן דגושות כמשפטן אחר אותיות אהו"י נראות.
ד) הן דגושות לעולם אחרי מפיק ה'. כי זו נקראת ה' נראית והיא בכלל אהו"י נראים.
ה) הן דגושות לעולם אחרי "מפסיק". ונ"ל דכוונתו היא בכל טעם הנקרא טעם מפסיק כגון פסיק, אתנחתא, סוף פסוק.
ו) הן נחות אחרי אהו"י נחות. (וכדלעיל כשאין אחריהן או תחתם טעם מפסיק, וכשאינן נראים).
והעיר שם שישנן י"ח יוצאים מן הכלל במקרא. שהן דגושות אחרי אהו"י נחות. והביא ג' דוגמאות מהן וכולם בשירת הים. בשמות פט"ו פ"א "כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה", (שם פסוק י"א) "מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ", (שם פסוק ט"ז) "יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן".
ולענ"ד אין אלו יוצאים מן הכלל, אלא יש להן טעם משותף, שיש הפסק בין שתי המלים עד שאינן נחשבות מחוברות כצמיד פתיל. שבמלה כָּמֹ֖כָה הכ' דגושה כי אין מקף המחבר בינה לבין המלה "מי" שקדמתה, כמו במלים מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙. ובמלים גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה, ובמלים יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן, הטעם שהן דגושות מכיון שטעם שופר הולך, הנקרא גם מונח, עומד לפניהם והוא טעם מפסיק בין אותיות אהו"י לאותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן.
וכתבתי הטעם בשם אזנים לתורה שכ' הראשונה ראויה להיות רפה על פי חוקי הדקדוק, וכן גם הכ' השניה, אלא שאילו השניה היתה נהגית ככ' רפה היה נשמע חלילה "מי כּמוכה באלים, ה' מיכה". וטעמו חסר, כי למלה "מוכה" אין משמעות.
עוד כתבתי "מי כמוכה באלים ה'“, הכ‘ רפה כמשפטה, ואילו "מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ" שאחריו הכ‘ דגושה? כי בראשונה המלה מי קשורה למלה כמוכה במקף שמטרתו לחבר את שתי המלים להיותן כאחת ומלת מי מושכת אליה במרוצתה ונשמעת המלה ”מיכמו-כה“. ואילו ב“מי כמוכה נאדר בקדש" הכ‘ דגושה, כי תחת המלת "מי" ישנה מרכא, ואין מקף המחבר ביניהם. ואע"ג שמרכא אינו טעם מפסיק כפי שנתבאר בפרק הטעמים, בכאן שלא היה צריך להיות שום טעם תחת מלת מי, שהרי במקומות רבים ישנה טפחה בלא מרכא לפניה ובפרט בכאן שהיא מלה בת שתי אותיות, היה מן הראוי לדלג עליה, וכיון שנכתב בה הטעם במפורש, לא נכתב שם אלא לצורך השהיה כאומר "מי? (חשוֹב ודקדק בה! בלשון ציווי) כמוכה נאדר בקדש“. והכוונה להתרפק על המלה "מי" כאומר "מי יש", "כמוכה נאדר בקדש“, ולכן הכ' דגושה.
ועפי“ז נראה לי לבאר מדוע נהוג לומר ב“אין כא-להינו“ מי כּא-להינו מי כּאדונינו מי כּמלכנו מי כּמושיענו הכ‘ בכולן דגושה ואין זו טעות. אך פתרונה הוא: מי? (חשוֹב ודקדק בה) כא-להינו, מי – כאדונינו, מי – כמלכנו, מי – כמושיענו. סמך לדבר הנאמר בהלל מִ֭י כַּה' אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּ֘יהִ֥י לָשָֽׁבֶת (תהלים קיג, ה) שהאות כ' "כה'" דגושה.
וכן במלים "כי גאֹה גאה", הג' השניה דגושה, משום שתחת מלת "גאֹה" הראשונה טעם מונח שקודם זקף קטון. ואע"ג שמונח קודם זקף קטון אינו טעם מפסיק כמבואר בפרק "הטעמים", בכאן שהיה יכול לדלג ולא לכותבו כלל, לא נכתב בה אלא לצורך השהיה כאחד המתרפק מרב גאוה לצורך גבוה, ולכן הודגשה הג‘.
וכן הוא בדיוק במלה "ידמו כאבן", הכ' דגושה, כיון שתחת מלת "ידמו" ישנו טעם מונח שהיה אפשר לדלג עליו וכדלעיל. וצורך השהיה בו, בה להורות על קול דממה דקה, ולכן אות בג"ד כפ"ת שאחריהם דגושה.
ודע שהאותיות הח"ע יש להן דמיון מה לאימות הקריאה אהו"י, שלעתים הן הגויות בשוא נח כמו באותיות רָע, אָח, רשָע, שאז לא תהיינה נקודות בפתח, ולעתים בעיגול היגוי התנועה הקודמת להן שאז הן תהיינה נקודות בפתח.
דגש קל בראש המלה
כלל: כאמור לעיל בדרך כלל אותיות בג"ד כפ"ת יודגשו בדגש קל בראש התיבה או באמצע התיבה לאחר שוא נח. לדוגמא בראש התיבה:
בּראשית ברא (בראשית א, א); ושם הנהר השני גּחון (בראשית ב, יג); להיות גּבור בארץ (בראשית י, ח); כי נפש כּל בּשר דמו בנפשו הוא (ויקרא יז, יד); כּל רמש, כּירק עשב, את-כּל (בראשית ט, ג); פּנים אל פּנים (שמות ל"ג, י"א); עשה לך תּבת עצי-גפר (בראשית ו י"ד); "וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ". (בראשית ל"ט, י"ב):
כל אותיות בג"ד כפ"ת הנז‘ הן בראש המלה דגושות בדגש קל כמשפטן.
ב) יוצאים מן הכלל: אותיות בג"ד כפ"ת רבות שהן בראש התיבה שלא קבלו דגש קל, לדוגמא כדלהלן:
"הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙" (בראשית א, ב), "פְּנֵ֣י תְה֑וֹם", (בראשית א, ב), "וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔" (בראשית יב, ג), "וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙" (בראשית יב, יח),"לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ" (שמות י, י"ד), "מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙" (שמות ט"ו, י"א);"דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒" (ויקרא י"ז, י"ד); " וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה" (ויקרא ט, י"ז); וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם (במדבר ד, לו); "עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם" (במדבר ט"ו, ל"ח) ;"וְלֹ֨א תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙" (במדבר טו, לט), "תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַֽהֲמִית֑וֹ" (דברים יג, י), "אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם" (דברים יז, א), "כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙" (דברים יז, ב), "כִּי־בַ֖יִת יַֽעֲשֶׂה־לְּךָ֥ ה'" (שמואל ב' ז, יא), "שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים" (שמואל ב' יד, כז), "רֹ֣נִּי [בַלַּ֗יְלָה]" (איכה ב, יט), וכן "שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י" (רות א, י), "וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ:" (ישעיהו לד, יא)."וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים" (דברים כא, טו): "עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר" (דברים כא, טז):
כל אותיות בג"ד כפ"ת הנז' הן בראש המלה ואינן דגושות כמשפטן.
ג) כלל ליוצאים מן הכלל: כתב הראב"ע כי אותיות בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י נחות, לא יקבלו דגש קל. דהיינו כאשר האות האחרונה של המלה, הקודמת לזו שאחת מאותיות בג"ד כפ"ת בראשה, היא אחת מאותיות אהו"י נחות לא יקבלו דגש קל כדלעיל.
ד) יוצאים מן הכלל – אותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה אחרי אותיות אהו"י נחות ובכל זאת הן דגושות, כדלהלן:
"מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ" (שמות טו, יא), "וְאַֽחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן": (שמות י, יד), עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ (בראשית א, יא), "וַיֵּֽצְא֗וּ לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן": (בראשית יב, ה), "וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם" (במדבר כד, א), "וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּֽחֳרִי־אָֽף:" (שמות י"א, ח); "וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן" (שמות י"ב, י"א); "וַיְהִ֣י ׀ בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה" (שמות י"ב, כ"ט); "כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה" (שמות י"ג, ט); "וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤" (שמות י"ג, י"א); "וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה" (ויקרא ט, ה); "וַֽיַּֽחֲנ֖וּ בְּאָלֽוּשׁ:" (במדבר ל"ג, י"ג).
כל אותיות בג"ד כפ"ת הנז' הן בראש המלה אחרי אותיות אהו"י נחות ובכל זאת הן דגושות.
כלל ליוצאים מן הכלל: לפעמים לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת אחרי אותיות אהו"י נחות, במידה וטעמי המקרא גורמים לחיבור המלה המסתיימת באחת מאותיות אהו"י נחות עם המלה שאחריה הפותחת באחת מאותיות בג"ד כפ"ת. משום אותו חבור לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה שאחריהן. ודע כי יש טעמים שמשנים כל מלה להגותה מלעיל, או מלרע. ויש שאף על פי שהתיבה נהגית מלרע, הטעם שבה נקרא טעם מפסיק, ויש מלרע שהטעם שבה נמשך למלה שאחריה. לפיכך לא די לנו שהגיית התיבה תהיה מלרע אלא גם שיהיה הטעם שלה נמשך לתיבה שאחריה וגם שתהיה אחר אותיות אהו"י נחות שאז לא יבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחריה. אבל אם הטעם בתיבה שבה אותיות אהו"י הוא טעם מפסיק ואינו נמשך לתיבה שאחריו, אף שהגיית התיבה הוא מלרע, יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריו, אע"פ שאותיות אהו"י נחות קדמו להן.
וכן הדין אם התיבה שבה אותיות אהו"י נחות בסופה תהיה הגייתה מלעיל אזי יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריה. כמו במלים וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם במדבר כד, א (וירא בשופר הולך ואמנם הטעם בו הוא מלעיל תחת הי' ועל מלת בלעם טעם רביעי. וכיון שאין הטעם נמשך למלה שאחריו הב' שבמלת בלעם דגושה).
ה) יוצאים מן הכלל על דעת הראב"ע – הראב"ע כתב שם כי ישנן י"ח יוצאים מן הכלל הזה במקרא. שבהן אותיות בג"ד כפ"ת תהיינה דגושות אחרי אותיות אהו"י נחות. והביא ג' דוגמאות וכולם בשירת הים. "כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה", "מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ", "יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן" (שמות פרק טו). והדבר טעון בדיקה כי נראה בעליל שישנם הרבה יותר מי“ח כדלעיל.
ואמנם כפי שיתברר להלן בנושא הטעמים נבין את דבריו ביתר הבהרה. (עוד עיין מה שהערתי בזה לקמן במונח שקודם אתנחתא, ובמונח שקודם זקף קטון).
ו) כלל ליוצאים מן הכלל: כל כללי הדגשים הקלים עשויים להשתנות בהתאם לטעמי המקרא, למתגים המפסיקים, ולפעמים גם להיגוי המלה מלעיל או מלרע, ועל פיהם ישק משפטו של הדגש הקל. הכלל דלעיל ישתנה, במידה ואותה מלה המסתיימת באותיות אהו"י נחות מטעמת באחד מהטעמים המפסיקים, שאז יבוא דגש קל גם באותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה שאחריהן. ואין הכלל דלעיל תקף אלא כאשר הוא מוטעם באחד מהטעמים שאינן מפסיקים בין התיבה המסיימת באחת מאותיות אהו"י נחות, לבין התיבה שאחריה שפותחת באחת מאותיות בג"ד כפ"ת, אלא בדוקא מושכת אליה, שרק אז אותיות בג"ד כפ"ת שבראש המלה השניה תהיינה רפות ולא דגושות בדגש קל.
ונראה שלזה כיוון הראב"ע שם במ"ש כי "אותיות בג"ד כפ"ת יודגשו לעולם אחרי "מפסיק". וכוונתו היא לכל טעם הנקרא טעם מפסיק כגון פסיק, אתנחתא, וסוף פסוק וכיו"ב. ולזה גם כוון באומרו שישנם רק י“ח יוצאים מן הכלל במקרא שבהן אותיות בג"ד כפ"ת תהיינה דגושות אחרי אותיות אהו"י נחות. שהם בדוקא בטעמים שאינם מפסיקים. (ע"ע בפרק הדן בנושא הנגינות והטעמים לידע איזה טעמים נקראים מפסיקים).
ומה הטעם לחסרון הדגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחרי אותיות אהו"י נחות בטעמים שאינם מפסיקים? כי אותם טעמים, או חסרונם של טעמים מפסיקים, מושכים למלה הפותחת באחת מאותיות בג“ד כפ“ת וגורמים להתחברות המלה המסתיימת באחת מאותיות אהו"י נחות עם המלה שאחריה הפותחת באחת מאותיות בג"ד כפ"ת, באופן שיבוטל מהן העקרון שהן בראש המלה או בראש הברה, אלא הן כביכול קשורות לאותיות אהו"י שקדמו להן. ומשום אותה התחברות לא יבוא בהן דגש. ואף על פי שלמעשה הן בראש המלה או בראש הברה, אך מבחינת הגויין התכופה לאותיות אהו"י שקדמו להן נחשבות הן כבאמצע המלה.
ועפי"ז יראה לענ"ד להוסיף ולומר שהטעמים המפסיקים, גורמים לכך שהמלה המסתיימת באותיות אהו"י, שאחריה אותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה או בראש הברה, דורשת שהות מסויימת יותר מהרגיל, עד כדי כך שהיא מנתקת את עצמה מהמלה שאחריה, ולכן תודגשנה אותיות בג"ד כפ"ת שבראש המלה שאחריהן.
ולא רק הטעמים המפסיקים גורמים לכך שיהיה דגש באותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה אחרי אותיות אהו"י נחות, אלא גם אם יש במובן המלה הקודמת לאותיות בג"ד כפ"ת תנוחה, אז גם בהן יבוא דגש מאותו הטעם. לדוגמה:
ז) יוצאים מן הכלל: אותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה רפות שלא קדמתן אחת מאותיות אהו"י נחות, והן כדלהלן:
"אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙" (שמות י"ד, י"ב).
"וְהַֽעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם" (שמות י"ג, י"ב).
"כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹֽתְךָ֥ פָנַ֖י (שמות י, כ"ח);
"וְנָֽתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙" (בראשית מ, יג).
"וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב" (דברים כו, יא).
ח) כלל ליוצאים מן הכלל: מדקדקים רבים כוללים את האותיות ת"ך כשהן מכוונות למלה "אתה", עם אותיות אהו"י נחות, כדוגמת אלה שנזכרו לעיל ועוד רבים בתנ"ך, ולכן אותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן תהיינה רפות. אלא שראוי להבין מדוע לא כללם הראב"ע בכלל אותיות אהו"י נחות.
ט) יוצאים מן הכלל: אותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחרי אותיות ת"ך שקבלו דגש קל. כדלהלן:
"וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָֽן:" (בראשית ט, י"ד).
"וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ" (דברים יד, טו)
י) כלל ליוצאים מן הכלל: יראה לענ"ד לחדש בזה שאותיות בג"ד כפ"ת לא יבואו רפות אחרי מלים המסתיימות באותיות ת"ך, אלא אם כן המלה שמסיימת באחת מאותיות ת"ך נהגית מלרע במקום "אתה". שאז היא כביכול מחוברת למלה שאחריה באופן שקשה להגות אותה כתחילת מלה שאותיות בג"ד כפ"ת שבראשה יודגשו. ונראה לי שלזה התכוון הכלל של בן אשר שמוציא מן הכלל "אתי מרחיק" דהיינו שהטעם במלה הוא מלעיל שאז אותיות בג"ד כפ"ת שאהרי אותיות ת"ך תקבלנה דגש.
יא) יוצאים מן הכלל: אותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחרי אותיות ת"ך שהגייתן מלרע שקבלו דגש קל. כדלהלן:
"וּבְי֨וֹם הֵֽרָא֥וֹת בּ֛וֹ" (ויקרא י"ג, י"ד).
וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ (דברים טז, יד)
יב) כלל ליוצאים מן הכלל: הבּ' דגושה, כיון שתחת המלה "הֵֽרָא֥וֹת" ישנו טעם מרכא שהיה אפשר לדלג עליו וכדלעיל. וצורך השהיה בו, להורות על הסתכלות דקה, ולכן אות בג"ד כפ"ת שאחריהם דגושה. ולכן גם אין מקף ביניהם וטעם המונח לצורך השהיה כאחד המעמיק בהסתכלותו, ולכן הודגשה הבּ'. וכן תחת המלה וְשָֽׂמַחְתָּ֖ ישנו טעם טפחה, שמעמיד את המלה ולא נותן לה להתחבר למלה שאחריה ולכן הודגשה הבּ' במלה "בְּחַגֶּ֑ךָ".
יג) כלל: כתב הראב"ע בספרו "בסוד דקדוק" דף קס"ד אם אחת מאותיות בג"ד כפ"ת היא כפולה במלה אחת, אזי הראשונה תהיה דגושה והשניה רפויה. כמו "וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ".
יד) יוצא מן הכלל: במלת "וְלֹ֨א תָת֜וּרוּ אחרי לבבכם" שתי האותיות ת' שבראש המלה, רפות.
טו) כלל ליוצאים מן הכלל: נראה לענ"ד לפרש הטעם שהת' הראשונה במלה "תָת֜וּרוּ" רפה אף על פי שהיא אחת מאותיות בג"ד כפ"ת והיתה צריכה לכאורה להיות דגושה בראש המלה, מכל מקום יחולו עליה גם יתר כללי אותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה כדלעיל, שאם היא תבוא אחרי אותיות אהו"י נחות בטעמים שאינן מפסיקים אזי היא תבוא רפה. לפיכך במלים "וְלֹ֨א תָת֜וּרוּ" כיון שהת' הראשונה באה לאחר אות א' נחה בטעמים שאינן מפסיקים תבוא רפה כמשפטה. והת' שאחריה גם היא רפה מחמת הכלל שהיא השניה הכפולה מאותיות בג"ד כפ"ת במלה אחת, שדינה להיות רפויה כמשפטה.
טז) כלל: אותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחרי אותיות אהו"י שאינן נחות תהיינה דגושות כמו "שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י" (בראשית טז, ח), הי' מורגשת והיא מאותיות אהו"י הגויות. "עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ" (בראשית כז, יט) הו' הגויה, וזאת על אף טעם המונח במלה שקדמתן.
יז) כלל: המדקדק בן-אשר קבע כלל "בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י – רפה. בר – ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק". פירוש אותיות בג"ד כפ"ת תהיינה רפות בראש מלה אחרי אותיות אהו"י נחות חוץ מכאשר הן באות אחרי מפיק, מפסיק, דחיק, אתא מרחוק, שאז הן תהיינה דגושות. וכדלהלן:
מפיק – שמשמעה "מוציא" או "לאפוקי" בארמית להורות שהיא יוצאת מכלל ה' נחה. כפי שפרשתי לעיל שהאות ה' דגושה בסוף המלה, נקראת "מפיק ה'" כי היא נעה ולא נחה שאז יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריה כי היא לא נמשכת למלה שאחריה.
מפסיק – פירושו כאשר המלה שקודם אותיות בג"ד כפ"ת מוטעמת באחד מטעמי המקרא ה"מפסיקים". והטעם כי הטעמים גורמים להפרדה בין שתי המלים. ולכן אותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן תהיינה דגושות.
דחיק – ראיתי מי שפירש שכאשר המלה מרכבת משתי מלים וכאשר המלה הראשונה היא זעירה וצמודה לזו שאחריה במקף, שתי המלים נחשבות מחוברות זו לזו כמלה אחת ולכן נקראה "דחיק" כי הן שתיהן נדחקות למלה אחת.
עוד ראיתי מי שפירש "דחיק" כאשר יופיע דגש חזק בתחילת התיבה שהיתה צריכה להיות השניה, כגון "מַלָּכֶם֙ תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י" במקום מַה־לָכֶם֙. יש דגש קל באות ת' שבמלה תְּדַכְּא֣וּ. ובמלה "מַלָּכֶם֙" יש מסורת קרי וכתיב. והביא דוגמא נוספת שגם היא במסורת קרי וכתיב, במלה "מָ֣הֵ֣ם" בפסוק "הֲרֹאֶ֥ה אַתָ֖ה מָ֣הֵ֣ם עֹשִ֑ים" במקום מָ֣ה הֵ֣ם.
ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי הת' שבמלה תְּדַכְּא֣וּ אינה אחרי אחת מאותיות אהו"י אלא אחרי האות ם', מַלָּכֶם֙ תְּדַכְּא֣וּ, וממילא אינה שייכת לכלל הנז' בכללי הדגש הקל.
עוד ראיתי מי שפירש שהמלה דחיק אינה מתיחסת לדגש קל בלבד אלא גם לדגש חזק, שיופיע לא רק באותיות בג"ד כפ"ת אלא גם באותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם (דהיינו בכל האותיות שאינן אהחע"ר).
ולא נכונו דבריו שהרי הכלל הוא "בג"ד כפ"ת דסמיך לאהו"י – רפה. בר – ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק". פירוש אותיות בג"ד כפ"ת תהיינה רפות בראש מלה אחרי אותיות אהו"י נחות חוץ מכאשר הן באות אחרי מפיק, מפסיק, דחיק, אתא מרחוק, שאז הן תהיינה דגושות. משמע שהמדובר הוא על דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת אחרי אותיות אהו"י ולא על שאר האותיות.
אתי מרחיק – (נקרא גם "אתא מרחוק") יש שטענו ש"דחיק" ו"אתי מרחיק" למעשה מתארים את אותה תופעה, אך באופן שונה. ובקיצור לא מצאתי מי שיכול לבאר בפירוש את השתים האחרונות "דחיק ואתי מרחיק" עם ראיות מוצקות מהתנ"ך. ונמתין עד שיבוא בן אשר ויתרץ קושיות ובעיות בהבנת דבריו.
יח) כלל: אותיות בג"ד כפ"ת בראש מלה הבאות אחרי מפיק ה', אפילו שהיא אחת מאותיות אהו"י תקבלנה דגש כי מפיק ה' הוא מאותיות אהו"י נעות ולא נחות כי הוא מורגש בהיגוי כגון: "בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים" (בראשית ו, טז)
יט) יוצאים מן הכלל: הראב“ע כתב שם שישנם ב' יוצאים מן הכלל במקרא באותיות בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י נראים ומורגשים שהן רפות ולא דגושות כמשפטן. והם: "אֲדֹ֘נָ֥י בָ֝֗ם" (תהלים סח, יח), הי' מורגשת. וכן "קַו־תֹ֖הוּ" (ישעיהו לד, יא) הו' מורגשת.
ולענ"ד במלים "אֲדֹ֘נָ֥י בָ֝֗ם" (תהלים סח, יח), זה שהי' מורגשת ואחריה ב' רפה היא יוצאת מכל הכללים, אבל הטעם שהאות ת' רפה במלה "קַו־תֹ֖הוּ" (ישעיהו לד, יא), אף על פי שהו' מורגשת, הוא מחמת המקף שמחבר ביניהם.
דגש קל בראש הברה
כ) כלל: אותיות בג"ד כפ"ת בראש הברה (דהיינו לאחר שוא נח) באמצע המלה, יקבלו דגש קל. כל אותיות בג"ד כפ"ת דלהלן, הן באמצע המלה, בראש הברה דגושות בדגש קל כמשפטן.
במדְ-בּר סיני (במדבר א, א);
לגלְ-גּלתם (במדבר א, ב);
למשְ-פּחתם לבית אבותם (במדבר א, ב);
על אדות האשְ-כּול (במדבר יג, כד);
תשאו את עון המקְ-דּש (במדבר יח, א);
וישְ-תּחו להם (דברים יז, ג).
כא) יוצאים מן הכלל: להלן אותיות בג"ד כפ"ת רפות בראש הברה (דהיינו אחרי שוא נח). שאינן דגושות.
"כרעו על בִּרְ-כֵיהֶם" (שופטים ז, ו).
"ה֣וּא ׀ בָּרֵ֣ךְ עַל־בִּרְ-כ֗וֹהִי" (דניאל ו, יא).
“רִשְׁ-פֵי קשת“ (תהלים עו, ד).
"ותאמר שִכְ-בה עמי" (בראשית לט, ז).
"שִכְ-בת הטל" (שמות טז, יג).
"שִכְ-בת זרע" (ויקרא טו, טז) רפה.
"בִּרְ-כוֹת אביך גברו"
וכן "מַלְ-כוּת", "עַבְ-דוּת",
וכן "כַּרְ-כה", "חַלְ-בה", בלשון עבר יחידה נקבה.
אל ארץ מוש-בתיכם (במדבר טו, ב) (תחת המ' מתג);
אֶל־אֶ֨רֶץ֙ מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם – במדבר ט"ו, ב (תחת המ' מתג);
בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה – במדבר ט"ו, כ"ח;
א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה – במדבר ט"ו, ג (תחת או שופר הולך, על הב' השניה זקף קטון);
וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם – במדבר י"ד, מ"ב (תחת הנ' שופר הולך);
כב) הרד"ק במכלול שער דקדוק השמות דף קמ: כתב "יש מהם ע"פ המסורת רפים ודגושים. כמו "ילדו על בִּרְ-כֵּי יוסף" (בראשית נ, כג), "רִשְׁפֵּי אש" (שה"ש ח, ו) "ויוצא יוסף אותם מעם בִּרְ-כָּיו" (בראשית מח, יב). "בִּרְ-כֵּיהֶם" דגושים בר משנים רפים. "כרעו על בִּרְ-כֵיהֶם" (שופטים ז, ו), "והוא ברך על בִּרְ-כַנֹהִי" (דניאל ו, יא). ו-“רִשְׁפֵי קשת“ (תהלים עו, ד)". עכ"ל. ואני מצאתי עוד אחרים כגון ”דַרְ-כֵי ציון אבלות“ (איכה א, ד), וכן ”ותניעני על בִּרְ-כָּי" (דניאל י, י). ובאמת שהדבר טעון ביאור. מה פשר הדבר שישנם רפים ודגושים?
ובמה שכתב הרד"ק "… ברכיהם דגושים בר משנים רפים", היה נראה לכאורה שלא דק בזה כיון שישנה רק מלה אחת "ברכיהם" בתנ"ך והיא זו שהביא והיא רפה. ואפשר שכוונתו בזה לשורש המלה ”בִּרְכָּיִם“. ובעיוני מצאתי בס“ה כ“ג מלים בתנ“ך עם שורש זה. ג‘ בס' בראשית. וכולם דגושים. ב‘ בשופטים. הראשון דגוש והשני רפה ”עַל־בִּרְכֵיהֶ֖ם לִשְׁתּ֥וֹת מָֽיִם“ (שופטים פז, פו); ג‘ במלכים א‘; ב‘ במלכים ב‘; ב‘ בישעיהו; ג‘, ביחזקאל; א‘ בנחום; א‘ בתהלים; ב‘ באיוב; וכולם דגושים. ב‘ בדניאל; הראשון דגוש והשני רפה ”ה֣וּא ׀ בָּרֵ֣ךְ עַל־בִּרְכ֗וֹהִי“ (דניאל ו, יא); א‘ בעזרא; א‘ בדבה“י ב‘; וכולם דגושים.
ולפי“ז נכונו דברי הרד“ק ”ברכיהם דגושים בר משנים רפים". והטעם שכתב בל‘ זו ”מלת ברכיהם“, כי אם היה כותב שורש ”ברך“ היו מתברכים בו כל הברכות והיו הרבה יותר משנים רפים, ואם היה כותב שורש ”ברכי“ לא היה אלא אחד כי זה שבדניאל הוא בארמית וחסר י‘ ”בִּרְכ֗וֹהִי“. (מכל מקום יש ללמוד ממקרה זה ומעוד רבים שכמותו איזה בקיאות בתנ"ך ואיזה גאונות עצומה שהיתה לענקי הדקדוק הרד"ק והאבן עזרא, בעל הטורים ועוד, שחישבו וכתבו בלי שום כלי עזר המקובלים בימינו כמו אנציקלופדיה ומחשבים).
מדברי הרד"ק משמע שאין כלל ליוצאים מן הכלל, אלא היגוי כל אחד לגופו, נקבע על פי המסורת. זאת ועוד, אין מענה כללי לכל היוצאים מן הכלל דלעיל.
כג) יוצא מן הכלל: חק-ך וחק בניך (ויקרא י, יד). "הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְ-כֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְ-כֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה" (בראשית מז, כג). הכ' בשניהם רפה והיא לכו"ע אחר שוא נח שהרי השוא בא אחרי תנועה קטנה ואין מתג לפני אות השוא להפכה לשוא נע.
כד) כלל ליוצאים מן הכלל: כ' השייכות או היחס הבאה בסוף המלה (כם, כן, ך), אעפ"י שלפניה שוא נח, לא תקבל דגש. כגון בנ–כם, בנ–ך, הנ' מנוקדת בשוא נח ואילו הכ' בלתי מודגשת. אא"כ המלה באה בסוף פסוק והיגויה מלרע שאז היא תקבל דגש חזק לתפארת הקריאה כמו בפסוק "ה' א-להי לעולם אודֽ-ךָּ" – דגושה.
כה) יוצא מן הכלל: במלים דלהלן לא בא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת בראש הברה.
וּכְ-תבתם על מזזות ביתך (דברים ו, ט) כ' ות' רפות.
וּבְ-כל בהמה (ויקרא יח, כג) רפה.
וּזְ-כרתם את כל מצות ה' (במדבר טו, לט);
וּשְ-בֹר על הגויים מהרה מעל צוארנו.
וּקְ-בֹר את אביך כאשר השביעך (בראשית נ‘, ו‘).
כו) כלל ליוצאים מן הכלל: שוא הבא אחרי ו' החיבור כמו גם אחרי אותיות השימוש בכל"ם שתנועתן פתח, שורוק או חיריק אינו שוא נח ולא שוא נע אלא "שוא מרחף" ואותיות בג"ד כפ"ת שאחריו רפות כפי שיתבאר בתיקיית השוואים:
דגש חזק
כח) יש שמחלקים את הדגש החזק לשלשה סוגים: דגש משלים. דגש האופי, הנקרא גם "דגש מטעים". ודגש מפאיר הנקרא גם "דגש לתפארת הקריאה". להלן יבוארו מחלקותיהם וטעמיהם כל אחד על מקומו יבוא בשלום.
יש להקדים תחילה שכמעט לכל פעל בעברית יש שורש של שלוש אותיות. ולכל אות מאותיות הפעל יש שם נפרד: על שם הפעל עצמו פ. ע. ל. כגון נ.פ.ל. האות הראשונה נקראת פה"פ – פ' הפעל. והאות השניה נקראת עה"פ – ע' הפעל. והאות השלישית נקראת לה"פ – ל' הפעל.
דגש משלים
מטרתו להשלים אות שחסרה מהמלה ובא הדגש במקומה, לפני הדגש תבוא תנועה קטנה. הטעם לכך הוא משום שהאות החסרה היא כאילו נקודה בשוא, וממילא יחול על ההברה שלפני האות הדגושה, בצרוף האות החסרה שבאות הדגושה, דין של הברה סתומה שתנוקד בתנועה קטנה. (מִמִּצְרָיִם – מן מצרים – דגש חזק במ' השניה. אֶפֹּל – הפ' בחולם ודגש חזק – במקום אֶנפֹּל. שהרי שורש המלה הוא נ.פ.ל. אֶסַּע – הס' בדגש חזק – במקום אֶנְסַע. שהרי שורש המלה הוא נ.ס.ע. דגש זה בא להשלים את האות החסרה בגלל קושי ביטויה. ואותו הדגש בהכבדו על האות שאחרי האות החסרה ישלימנה. דגש זה יבוא בבנינים שונים כדלהלן:
היגויו של הדגש המשלים הוא כהיגוי שתי אותיות שוות שהראשונה שבהן היא כשוא נח (גב-בור, צד-דיק) והשניה כהיגוי התנועה שתחת האות הדגושה. ונ"מ לענין זה שתבוא תנועה קטנה לפניו.
א) בפועל קל: כאשר אות השורש ואות הכינוי דומות, תפול האחת ואילו השניה תהיה מנוקדת בדגש חזק משלים. (כָּרַתִּי במקום כרתתי, זקנּו במקום זקננו).
ב) בהתפעל: כאשר הת' של התפעל דומה ונפגשת עם ד' ט' ת' של השורש, אז תפול ת' של התפעל ואילו הד', ט' או ת' תהיינה מנוקדות בדגש חזק משלים. (הטּהרתי במקום התטהרתי, התּממתי במקום התתממתי, הדּרכתי במקום התדרכתי).
ג) בנפעל: בצורות העתיד והציווי, תפול הנ' של הנפעל ופ' הפעל תודגש בדגש חזק להשלמת הנ' החסרה. בעבר – נשמרתי, נבחנתי. בעתיד – אשּמר במקום אנשמר. תבּחן במקום תנבחן. וכן בכל הגופים נשמרת – תשּמר, תשּמרי; נשמר – ישּמר; נשמרה – תשּמר; נשמרנו – נשּמר; נשמרתם – תשּמרו; נשמרו – ישּמרו.
ד) בחסרי פ"נ: ישנן פעלים שהם חסרי פ"נ (פה"פ אות נ') פירוש: כאשר האות נ', שהיא האות הראשונה של השורש, הנקראת פ' הפעל, נופלת בהטיית הפעל בזמן עתיד יחיד זכר או נקבה כגון בשורש "נ.פ.ל." בהטייתו ביחיד זכר במקום לומר אֶנְפֹּל, אומרים אֶפֹּל. והשורש הזה בכל נטיותיו נקרא נקרא חסרי פ"נ. ועל אותה הדרך ישנן פעלים שהם חסרי עה"פ ואחרים שהם חסרי לה"פ. במקרה זה עה"פ תקבל דגש חזק. כאשר פ' הפעל שהיא האות נ' המנוקדת בשוא נח נופלת, במקומה בא דגש חזק באות השורש שלאחריה. בעבר נסעתי, בעתיד אסּע במקום אנסע. בעבר נטשתי, בעתיד אטּוש במקום אנטוש.
ה) בשמות הפעל: בפעולה עצמה שנופלת ממנה פה"פ. הפּלה במקום הנ-פלה. משורש נ.פ.ל. מגּע במקום מנ-גע. משורש נ.ג.ע. מטּע במקום מנ-טע. משורש נ.ט.ע. פה"פ נפלה ובעה"פ יש דגש חזק.
ו) במקום מלת מן: ממּנּו – במקום מן הוא או מנהו. משּם – במקום מן שם. מקּול – במקום מן קול.
וכ"כ ראב"ע – דף שלושים ותשע – מלת 'ממּנּי' ליחיד וכן 'ממּנּו' ליחיד זכר נסתר כמו גם לגוף ראשון זכר רבים, המ' והנ' הסמוכה לה דגושות בדגש חזק. המ' דגושה במקום נ' חסרה שהיה צריך להיות 'מן', שכן מלת 'מני' מצויה בפני עצמה שְׁע֥וּ מִנִּ֖י אֲמָרֵ֣ר בַּבֶּ֑כִי (ישעיהו כב, ד) ועוד רבים. והנ' דגושה במקום ה' שכן גם מלת 'מִנֵּֽהוּ' מצויה בפני עצמה. (תהלים סח, כד), 'מֶֽנְהֽוּ' (איוב ד, יב). וגם בפעלים מצינו 'ירדפהו' במקום ירדפנהו ובכאן ממנו במקום מן מנהו. וברבים הוא במקום הת' של מאתנו.
עוד כתב שם הראב"ע ולנוכח יאמר 'ממְּךָ' מנוקד שוא תחת מ' דגושה וקמץ תחת ך'. לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ (בראשית כג, ו) ואם הוא באתנחתא או בסוף פסוק תנוקד המ' הדגושה בקמץ, והך' בשוא נח 'ממָּךְ'. וכתב שם "ולא מצינו 'ממָּךְ' כלל". (ואמנם בתורה המ' והכ' הסופית בסגול דגושים. רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ) (בראשית מא, מ) ולנוכחת 'ממֵּךְ' המ' הדגושה תנוקד בצירה והך' בשוא נח. אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן) (בראשית ל, ב) ולרבים נסתר 'מֵהֶם', המ' בצירה וה' בסגול. ולרבות נסתר 'מֵהֶן', המ' בצירה וה' בסגול. וטעם הצירה הוא משום שאין הה' מקבלת דגש נשתנתה התנועה הקטנה סגול מהמ' לתנועה גדולה צירה. (לפני אות דגושה תבוא תנועה קטנה אלא אם כן הניגון על האות שקודם הדגש כמו "הסֵֽבּוּ") ליחיד נסתר 'ממֶּנּו', מ' דגושה בסגול וגם נ' דגושה בשורוק. ליחידה נסתרת 'ממֶּנָּה', מ' דגושה בסגול ונ' דגושה בקמץ.
ז) אחרי ש' שנתקצר מאשר: כמו הִנֵּ֗ה מִטָּתוֹ֙ שֶׁלִּשְׁלֹמֹ֔ה (שה"ש ג, ז) – במקום אשר לשלמה. שלּי – במקום אשר לי. שבּא – במקום אשר בא. כמו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ואין לו עד במקרא.
ח) במלים שברובן יבואו עם ו' שרוקה כאשר יבואו עם קובוץ ללא ו'. (ארֻבּה, גאֻלּה, גדֻלּה, הפֻגּה – האות שלאחר הקובוץ תודגש בדגש חזק).
ט) בריבוי המלה 'בית' ובנטיתו. (בתּים, בתּי, בתּינו).
ב. דגש האופי – דגש מטעים
דגש האופי נקרא גם דגש מטעים והוא מראה על השנותה ותדירותה של הפעולה בבניני פִעֵל – הפ' בחיריק, פֻעַל – הפ' בקובוץ, והתפעל. וכן במלים כמו צדּיק, גנּב, שכּור. או במקרים אחרים בא לתת אופי של פעולה חזקה. ויבוא בכל המקרים כדלהלן:
במלה יָ֧מָּה – המ' בדגש חזק מפני שהיא במקום אל הים או לְהים.
מלת שָׁ֚מָּה – המ' בדגש חזק להדגיש בעוצמה את ריחוק המקום שהוא שם.
מלת חָדֵ֑לּוּ – הל' בדגש חזק בל' ציווי ומשמעו חדל-אתם. או חידלו.
וכן אֵ֣לֶּה – הל' בדגש חזק שהיא במקום הללו.
וכן אַיֶּֽכָּה – האות כּ' בדגש חזק במקום איה אתה.
וכן לְיַסְּרֶ֑ךָּ – האות ס' בדגש חזק להדגיש את גודל היסורים.
וכן ויחנּךָּ – האות נ' בדגש חזק להדגיש את גודל החנינה.
דגש האופי יבוא בנטית פעלי פ"י (כמו ישב, יגע, יצק, ידע) כאשר ע' הפעל שלהם היא צ' או ג'. בנטיתן לעתיד תשמט י' השרש ובמקומה תדגש ע' הפעל בדגש חזק. (אצֹּק, תצֹּק, תצֹּקנה, אגַּע, תגַּע, וכו'). וכן בגוף שלישי הוא יצֹּק, אצֹּר, אצֵּא, אצִּיג, אצִּיל, "וְ֝עָלָ֗יו יָ֘צִ֥יץ נִזְרֽוֹ:" (תהלים קלב, יח), "גַּם־אֲנִ֥י וְנַֽעֲרֹתַ֖י אָצּוּם כֵּ֑ן" (אסתר ד, טז) כולן דגושות בדגש חזק להשלמת אות פה"פ החסרה בהן. ויותר נלענ"ד שהוא דגש משלים הבא להשלמת אות נ' החסרה כמו 'אנצק', 'תנצק' וכו'.
ויבוא בנטית פעלי פ"נ (כמו נפל, נשק, נבל, נדם, נטל) בנטיתן לעתיד תשמט פ' הפעל נ' ובמקומה תדגש ע' הפעל בדגש חזק. (אפֹּל, תבֹּל, ידֹּם, יטֹּל (עה"פ בחולם). אשַּק (ש' בפתח). ונלענ"ד שהוא דגש משלים הבא להשלמת אות נ' החסרה כמו "אנפל", "תנפל", "אנשק" וכו'.
ובמדה ולא תושמט מהן נ' השרש, תודגש ע' הפעל בדגש קל כדין אותיות בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח. כמו בפעלים נבח, נבט, נגף, בנטיתן ינבַּח (ב' בפתח דגושה), ינגֹּף, ינבֹּט (ג' וב' בחולם דגושות). וכשלפניהם אחת מאותיות השימוש בכל"ם או ו' החבור עיין בפרק הדן באותיות השמוש. ולכן לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב (במדבר יד, ג) וכן דָּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל (תהלים קיח, יג), פ' דגושה אך לא בדגש חזק אלא בדגש קל כדין אותיות בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח.
ויבוא באות השניה של השורש בזמן עתיד של בנין קל בבניני פִעל, פֻעל והתפעל. כמו שִבּר, שֻלּח (הש' בחיריק – בפיעל, הש' בשורוק הב' והל' מודגשות בדגש חזק להורות על פעולה חזקה).
ויבוא באות השניה בשמות התאר של בעלי מום. (עוּר, פסּח, גבּן, צדּיק, גנּב, שכּור).
ובשמות המורים על תכונה. (פקּח, טפּש, עלּג, חלּש, שבּת).
ובשמות המורים על מחלה. (אדּמת, קדּחת, שלּכת, קצּרת).
ובשמות המצינים בעלי מלאכה. (נפּח, חיּל, כתּב, חזּן, חמּר).
ובשמות המורים על גבורה. (אבּיר, גבּור, אלּים, כבּיר).
ובשמות שנגזרו מבנין פִּעֵל (בקּשה, חבּלה, בטּלה, קבּלה).
ובמלים המורות על מצב קצוני. (דכּאון, צמּאון, פלּצות).
ויבוא באות השלישית של השורש בנטית צבעים. (אדֻמּה – המ', צהֻבּה – הב'),
ג. דגש מפאיר – דגש לתפארת הקריאה
לפני הדגש תבוא תנועה גדולה והטעם יהיה מלעיל. כמו במלים: תָחֹגו, תָסֹלו, תָרֹנו, תָסֹבו, אֵלה, הֵמה, לָמה, אָנא, אָנה. חָדֵ֑לּוּ (שופטים ה, ז ושמואל א', ב, ה), ואֵ֣לֶּה תֽוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם (בראשית ב, ד) (ועוד רל"ו מקומות בתנ"ך) שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ (שה"ש ח, ה), יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה, (דברים ג, כז), וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ (דברים ד, ב). (מכלול להרד"ק ה:) ואמנם קָנֶ֥ה וָס֖וּף קָמֵֽלוּ: בתנ"ך קורן הל' רפה. (ישעיהו יט, ו)
ולענ"ד נראה הטעם שבמלה מִמֶּ֑נּוּ יש שני דגשים חזקים, הדגש הראשון מפני שהוא בא במקום מן-מנו, והדגש השני בא במקום 'הוא', שהיה צריך לומר מן מנהו, או מן מננו. (אח"כ ראיתי שכ"כ הראב"ע בספר יסוד דקדוק דף צ"ג-צ"ד). לפיכך מקומו עם דגש משלים.
ואין לדמות את זה למלת אַיֶּֽכָּה: (בראשית ג, ט), הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ (דברים ד, לו), פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: (במדבר ו, כה), וּ֝מִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָּ: (תהלים פא, יז). דאין לומר שטעם הדגש בא בהם להשלמת מלת 'אתה' או 'אותך', כמו 'איה אתה', 'ליסר אותך', שהרי אלפים כמותם שהך' הסופית בהן אינה דגושה. אלא שטעם הדגש באותן אותיות הוא משום שהן בסוף פסוק. והטעם והנקוד במלה השתנה להיות מלעיל, שבמקורו היה מלרע. ודגש זה הוא לתפארת הקריאה, כמו במלה "חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה, ז). ל' שבמלה חָדְל֧וּ הראשונה מלרע ורפה, ול' במלה חָדֵ֑לּוּ השניה שהיא בסוף פסוק מלעיל ודגושה. וכן במלים יָ֧מָּה, שָׁ֚מָּה, אֵ֣לֶּה – מלעיל והמ' דגושה בהן לתפארת הקריאה ולא מפני שהיא במקום אל הים, אל שם. שהרי במלת "חֶבְרֹֽנָה", אין הנ' דגושה, ומשמעה אל חברון.
הדגש באות שאחרי ה' הידיעה
אחרי ה' הידיעה בפתח, יבוא בדרך כלל דגש חזק. הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב (בראשית כז, כב), הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה (דברים ל, א), וכן הַיּ֣וֹם (בראשית ג, ח), וְהַמַּדָּ֖ע (דבה"י ב' א, יב). (ראב"ע 99)
וראיתי בספר ע"ה פ"ב ה. וז“ל: "לפעמים ישמיטו הדגש להקל על הלשון כמו הַֽמְעֻשָּׁקָ֞ה בְּתוּלַ֣ת בַּת־צִיד֗וֹן (ישעיהו כג, יב), וכן כל הַֽלְוִיִּ֖ם שבמקרא (שמות ו, כה). וכן כל הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים (שמות ז, כט) [ואמנם מצינו הַצְּפַרְדֵּ֔עַ עם דגש – (שמות ח, ב) וכבר אמרו חז"ל ברמז צפרדע אחת היתה] וכן הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב (תהלים צד, י)
ואף על פי שהוא כללם בכלל אחד "להקל על הלשון", יש חילוק ביניהם שבאותיות צל"מ שאחרי ה' הידיעה המנוקדות שוא אע"פ שלפעמים אין בהם דגש, עכ"פ יש מתג אחרי ה' הידיעה כדלעיל., ואילו קודם י' שואית אם אין שם דגש, אין גם מתג מעמיד אחר ה' הידיעה. הַיְלָדִ֗ים (בראשית לג, א), וכן כל הַיְמָנִ֔ית (שמות כט, כ). הַיְשׁוּעָ֨ה (שמואל א' יד, מה), הַיְקוּם֙ (בראשית ז, ד),
כתב בס' ע"ה פ"ב ה. "בשמות בע"ח שתחלתן י' שואית, הי' תמיד תהיה דגושה אחר ה' הידיעה כמו כַּיְעֵנִ֖ים במדבר" (איכה ד ג). ולא דקדק בזה. כי אף על פי שצריכה היתה האות י' להיותה דגושה מאחר והיא אחרי כ' השימוש שהיא במקום ה' הידיעה, מכל מקום במקרא שבידינו הי' רפה במלה "כיענים". מלבד זה, איך הוא קבע כלל זה כי אין לו שום ראיה מן הכתובים כי אין עוד שם של בעל חי שפותח באות י' שואית.
ניקוד ה' השאלה והדגש שאחריה
ה' השאלה שתבוא קודם אות שואית תנוקד בפתח והאות השואית שאחריה תקבל דגש חזק. כמו הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד? הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא בנך היא? הבּמחנים? (ראב"ע).
אבל קודם אות שאינה שואית תנוקד ה' השאלה בחטף פתח ולא יבוא דגש אחריה. (הרצחת) (מלכים א', כא, יט) הבנים אין לישראל (ירמיהו מט, א). וכן הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד הכתבת? הבאת? הפתחת? הדנת? הגבהת? התפסת?
דגש באותיות הגרון
ידוע הוא שאותיות הגרון לא יבואו דגושות ואמנם ישנן כאלה דגושות במקרא בתור יוצאים מן הכלל כדלהלן:
דגש באות א' – הראב"ע בספרו "בסוד דקדוק" דף 851-951 כתב כי ישנם במקרא ארבע פעמים דגש באות א' והם: "לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ:" (בראשית מב, א), "[וְשֻׁפּ֥וּ] עַ֝צְמֹתָ֗יו לֹ֣א רֻאֽוּ:" (איוב לג, כא), "תָּבִ֣יאוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה" (ויקרא כג, יז), "וַיָּבִ֥יאוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה" (בראשית מג, כו). ואמנם במקרא שבידינו אין אחת מהן דגושה.
דגש באות ר' – עוד כתב הראב"ע שם שישנן ג' במקרא שבהן הר' דגושה והם: "מָרָ֣ה כַלַּֽעֲנָ֑ה" (משלי ה, ד), ואמנם במקרא שבידינו אין הר' דגושה. "לֹֽא־כָרַּ֣ת שָׁרֵ֔ךְ" (יחזקאל טז, ד), "הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ ה'" (שמואל א י, כד).
דגש באות ה' – לא יבוא דגש באות ה' אלא בסוף תיבה תמורת מלה נוספת והיא הנקראת "מפיק ה'". ונקרא גם "דגש משלים" כי הוא משלים את המלה החסרה "שלה" כמו "אשהּ" שפירושו האיש שלה.
בנוסף לכך, ה' הבאה בפתח גנובה תמיד תבוא עם דגש הנקרא מפיק ה' ונגינתה מלעיל. (תמיה, גבוה).
עוד כ' שם הראב"ע שאותיות הח"ע לעולם לא יבואו דגושות.
וכתב שם כי האותיות ה', ח' וע' לעולם לא יבואו דגושות. ונפלאו דבריו מעיני שהרי ה' במפיק היא תמיד דגושה כדלעיל? וכנראה שלא התכוין למפיק ה', אלא לה' באמצע המלה.
ודע כי ישנה מחלוקת לאיזה משפחה משתייכת האות ר' האם לאותיות החיך גיכק"ר או לאותיות הגרון אהחע"ר. ונראה שהראב"ע שייך אותה לאותיות הגרון.
אותיות השימוש בכל"ם לפני המקור
אות השימוש ב' לפני המקור
כאשר תבוא אות השימוש ב‘ לפני המקור כמו ”בִּנְפֹל אויבך אל תשמח“ (משלי כ“ד, י“ז), וכן ”בִּנְפֹל חלל במצרים“ (יחזקאל ל, ד), ”בִּנְפֹל מגדלים“ (ישעיה ל, כה), "בִּשְׂפַת היריעה" (שמות לו, יא), וגדול שמך בִּגְבוּרָה (ירמיה י, ו). לא יבוא דגש באותיות בג“ד כפ“ת שאחרי השוא אף על פי שהיגויו כשוא נח, ודינו כשוא מרחף אחרי ו' החיבור. שהוא מרחף (בין נע לנח) כפי שנתבאר לעיל.
אבל במלת "בִּשְׁפֹּךְ סוללה" (יחזקאל יז, יז) עה“פ פ‘ דגושה, משום שנשתנה הזמן מעתיד להוה. ולי נראה שהיא יוצאת מן הכלל.
אות השימוש כ' לפני המקור
כאשר תבוא אות השימוש כ' לפני המקור כמו "וְהָיָה כִּנְ-פֹל בָּהֶם" , (שמואל ב פרק יז), "כִּנְפֹל מהם בתחילה ושמע השומע" (שמואל ב' יז, ט), ”והיה כִּשְׁכַב אדוני המלך“ (מלכים א', א, כא) לא יבוא דגש באותיות בג“ד כפ“ת שאחרי השוא אף על פי שהיגויו כשוא נח, ודינו כשוא מרחף אחרי ו' החיבור. שהוא מרחף (בין נע לנח) כפי שנתבאר לעיל.
אבל במלת "כִּזְכֹּ֤ר בְּנֵיהֶם֙ מִזְבְּחוֹתָ֔ם“ (ירמיהו י“ז, ב‘) עה“פ כ‘ דגושה משום שנשתנה הזמן מעתיד להוה שמשמעו כאשר הוא שופך סוללה, כאשר הבן זוכר את מזבחו. ולא כמו שפי‘ המצודות שהוא ל‘ עתיד, שא“כ היתה צריכה עה“פ להיות רפה.
כלל: כל מלה שבראשה אחת מאותיות השימוש שענינה נשאר בציווי/עתיד, עה“פ תהיה רפה, ואם ישתנה עניינה ע“י אות השימוש לעבר או להוה, תודגש עה"פ אם היא מאותיות בג"ד כפ"ת, ואילו באות השמוש מ' יבוא דגש חזק בפעלים קודם אותיות בג"ד כפ"ת, וישובו להיותן רפות כמשפטן.
אות השימוש ל' לפני המקור
לאחר העיון ראיתי להרד"ק במכלול שער דקדוק השמות דף קמ: שכתב כי "המקור כשיכנוס עליו אות השימוש וישוב השוא נח תהיה האות השניה דגושה. (יהושע ב, ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר, (בראשית מא, נז) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף, (בראשית נ, ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, יהושע ב, ב לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ, לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן (ישעיה לא, ד) המסורת עליו לית כוותיה דגש". עכ"ל.
ונ“ל כוונתו במה שכתב "המקור כשיכנוס עליו אות השימוש" היינו המקור הוא כל שורש בתוספת אות השימוש ל'. להבדיל משאר אותיות השימוש בכ"ם, אז פה"פ שלו היא בשוא נח, ואותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחריו תהיינה דגושות עפ"י המסורת ולית כוותה דגושה במקרא, מלבד שלושה שהם יוצאים מן הכלל על פי המחזורא רבא. "כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא" (במדבר ד, כג) "וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם" (צפניה א ה) "לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר כא, ד), במחזורא רבה רפה, ולטבריה דגש". עכ"ל.
ולענ"ד צריך לומר שאינה דגושה במקרא אלא כל השאר דגושים מלבד שלושה שהם יוצאים מן הכלל והן רפין כדלעיל. וכן רבים במקרא כמו לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב (בראשית לד, ז), וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם (שמות פרק יח, יג), וכן בישעיהו פרק לג כַּנְּלֹתְךָ לִבְ-גֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ, ובס' במדבר פרק ו כִּי יַפְלִא לִנְ-דֹּר נֶדֶר, ובס' דברים פרק כ לִנְ-דֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, ”לִזְכֹּר את ימי נעוריה“ (יחזקאל כ“ג, י“ט) ”לִשְׁפֹּךְ דם נקי“ (ישעיהו נט, ז), וכן ”לִנְפֹּל בחרב“ (במדבר י“ד, ג‘), וכן ”לִקְבֹּר את אביו“ (בראשית נ‘, ז‘). שכולן דגושות.
ולכאורה קשה שכן מצינו עוד יוצאים מן הכלל רבים במקרא שאינם דגושים כגון: בדברי הימים ב פרק כה אֲשֶׁר נָתַתִּי לִגְ-דוּד יִשְׂרָאֵל, ויקרא פרק כב אוֹ לִנְ-דָבָה, תהלים פרק סא שָׁמַעְתָּ לִנְ-דָרָי, ועוד אחרים כמותם שהן רפות. ואיך אם כן יתכן שישנן כל כך הרבה יוצאים מן הכלל דגושות וכל כך הרבה יוצאים מן הכלל רפות?
אבל באמת לא קשיא מידי, שמה שכתב הראב"ע בשוא שאחרי ל' השימוש שהוא נח, ושיבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת שאחריו, אינו אלא ב"פועל": כמו לִבְ-גֹּד, לִנְ-דֹּר, לִנְ-דֹּחַ לִסְגּוֹר, לזכּור, לִשְׁבֹּר, לִקְבֹּר, לַחְפֹּר, לִצְבֹּא לִשְׁפֹּט, לִשְׁכַּב. אבל השוא שאחרי ל' השימוש בשם עצם, הוא שוא מרחף שכאמור היגויו כשוא נח, אך מבחינה דקדוקית דינו כשוא נע שלא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריו. כמו במלים לִגְ-דוּד, לִנְ-דָבָה, לִנְ-דָרָי.
מאידך, אם אחת מאותיות הגרון תבוא אחרי אות השימוש ל', בדרך כלל אותיות הגרון ינוקדו בחטפים במקום שוא, ואותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא תהיינה רפות כמו לַֽעֲב֖וֹר אֶת־הַיַּרְדֵּֽן (יהושע ג, יז).
אות השימוש מ' לפני המקור
המקור שונה מהשורש באשר ישנה אות ל' לפני השורש. ומכאן הכלל שכאשר תבוא אות השימוש מ' לפני המקור, אחרי האות מ' יבוא דגש חזק תמורת אות חסרה, כמו במלים "מִקְּבֹר מתך" (בראשית כ“ג, ו‘), וכן הצילה נפשי מִשְּׂפַת שקר (תהלים קכ, ב). ”מִקְּבוֹר“ הוא במקום ”מִלִקְבּוֹר“. מִשְּׂפַת שקר הוא במקום מלדבר שפת שקר, הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִם־יַֽעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע הוא במקום מלדבר עם יעקב מטוב ועד רע. וכל שוא שבא עם דגש הוא שוא נע, ולכן אותיות בג"ד כפ"ת שאחריו לא דגושות.
ואם אחת מאותיות הגרון תבוא אחרי אות השימוש מ' לפני פועל או שם עצם כמו "לָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ" (במדבר לב, ז) וכן "וַֽיַּֽעֲבֹ֕ר אֵ֖ת מַֽעֲבַ֥ר יַבֹּֽק" (בראשית לב, כג), וכן אם תבוא האות מ' עם מתג בצידה, ואחריה שוא שהוא נע כמשפטו אחרי מתג, אותיות בג"ד כפ"ת שאחריו תהיינה רפות כמו במלה ויסעו מֵֽרְפִידִים (שמות יט, ב) שלכן האות פ‘ רפה אחרי שוא נע כמשפטה.
אות השימוש ל' לפני שם עצם
מדוע במלה ”לִשְׂפַת היאר“ (דניאל יב, ה) האות פ' רפה אחרי שוא נח? כי היא שם עצם ולא פועל. בכל שם עצם שתוקדם לו ו' החיבור או כל אחת מאותיות השימוש בכ"ם לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא שהוא נע מבחינה דקדוקית ונח מבחינת היגויו והוא הנקרא שוא מרחף. אבל האות ל' קודמת לפועל יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא שהוא נח כמו במלים "לבכּות". למכּור.
כלל: כל הפעלים בנטייתן לעתיד, כאשר נוספה להן אחת מאותיות אית"ן בראשן יהא דינם כמו אם היתה אות השימוש ל' לפניהם כמו במלה "שבּת". לִשְׁבֹּת, אֶשְׁבֹּת, תִשְׁבֹּת, יִשְׁבֹּת, נִשְׁבֹּת.
שאלה: איך נדע להבחין בין הדגש הקל לבין הדגש החזק?
תשובה: כתב בספר מסלול, מסלת הנקוד, נתיב ג', שביל י"ז שלעולם לא יבוא דגש חזק בראש התיבה או לאחר שוא, בין אם הוא שוא נע או שוא נח. וטעם הדבר כי בדגש חזק כפל האות הראשונה הוא שוא נח, ולעולם לא יבוא שוא נח בראש התיבה, וכן לעולם לא יבואו שני שוואים נחים זה אחרי זה, ולפיכך אין דרך שיבוא בהן דגש חזק.
וראיתי בספר צהר התיבה אות ג', שקבע כלל שקודם דגש חזק לעולם לא תבוא תנועה גדולה. אך כלל זה אינו עומד במבחן הכתובים שכן מצינו מלת "וּבִגְדֵ֖י עֲרוּמִּ֣ים תַּפְשִֽׁיט" (איוב כב, ו) שהמ' בדגש חזק, ולפניה תנועת שורוק שהיא תנועה גדולה. וכן מצינו עוד מלת "לָאֵ֗לֶּה תֵּֽחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ" (דברים כו, נג) תנועה גדולה צירה קודם דגש חזק. וכן לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ: (שמות ב, יג), וכן אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה (בראשית לא, מד). בכולן קודם הדגש החזק באה תנועה גדולה.
שאלה: כיון שידענו להבחין בין הדגש הקל לבין הדגש החזק למאי נפקא מינה אם הוא דגש משלים, דגש האופי או דגש לתפארת הקריאה?
תשובה: יש חילוק ביניהם לענין הנקוד. שהרי בדרך כלל לפני דגש חזק תבוא תנועה קטנה או שוא נע, אבל אם אותו דגש הוא דגש לתפארת הקריאה, שהטעם מלעיל, אזי לפני הדגש תבוא תנועה גדולה כמו "תָּחֹ֥גּוּ" (ויקרא כג, לט), "תָּסֹ֥בּוּ אֶת־הָעִ֖יר" (יהושע ו, ד), "אֵ֣לֶּה ׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י" (במדבר כו, נח), "הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙" (במדבר א, נ), "לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ" (שמות ב, כ), "עַד־הֵֽנָּה": (בראשית טו, טז) "אָ֣נָּ֗א" (שמות לא, לג).
שאלה: "מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔“, כ‘ רפה. "מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ" כּ‘ דגושה? מדוע?
"מי" הראשונה קשורה ל"כָמֹ֤כָה" במקף, שמחבר את שתי המלים. ואילו "מי" השניה מנותקת מהמלה "כָּמֹ֖כָה" שכן אין מקף המחבר ביניהם. ובכך משתנה המובן, שהמכוון הוא להתרפק על המלה "מי" כאומר "מי יש", "כמוכה נאדר בקדש“, ולכן הכ' דגושה.
ועפי“ז נראה לי לבאר מדוע נהגו הספרדים לומר מי כּא-להינו מי כּאדונינו מי כּמלכנו מי כּמושיענו הכ‘ בכולן דגושה, אף על פי שהאשכנזים הוגים אותה בכ' רפה. והצדק לענ"ד עם הספרדים שכן מצינו את הכ' דגושה במספר מקומות בתנ"ך: מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. (תהלים קיג, ה) שהאות כ' אחרי "מי" דגושה, ואין מקף ביניהם. אפילו שהיא אחרי אות י' שהיא אחת מאותיות אהו"י נחות? שהיה נראה לכאורה שהיה ראוי להגותן כהיגוי האשכנזים בכ' רפה. אלא שעל פי האמור לעיל יתבאר טעמם של הספרדים. כי אחרי המלה מי ישנה כביכול מלה נוספת נסתרת והיא "עוד". מי כּא-להינו – מי יש בעולם עוד כּא-להינו, וכן הלאה מי יש בעולם עוד – כּאדונינו, מי יש בעולם עוד – כּמלכנו, מי יש בעולם עוד – כּמושיענו. ואין זה רק בשמו ית' אלא גם בשאר בני אדם כגון מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא. (קהלת ח, א)
ובזה יובנו גם הדגשים וחסרונן במלים "כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה", הג' הראשונה אחרי אותיות אהו"י נחות רפה, כי יש מקף שמחבר בין המלה "כי" לבין המלה "גָאֹ֣ה". ואילו הג' השניה "גָּאָ֔ה" דגושה, זאת ועוד, תחת המלה "גָאֹ֣ה" הראשונה טעם מונח שעניינו מנוחה והשהיה כאחד המתרפק מרב גאוה לצורך גבוה ולכן אין מקף בינו לבין המלה "גָּאָ֔ה", ולכן הודגשה בו האות ג‘.
וכן הוא בדיוק במלה "יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן", הכ' דגושה, כיון שתחת המלה "יִדְּמ֣וּ" ישנו טעם מונח שהיה אפשר לדלג עליו וכדלעיל. וצורך השהיה בו, בה להורות על קול דממה דקה, ולכן אות בג"ד כפ"ת שאחריו דגושה. ולכן אין מקף ביניהם וטעם המונח לצורך השהיה כאחד המתרפק מרב גאוה לצורך גבוה, ולכן הודגשה הכ'.
שאלה: אחרי איזה תנועה ראוי לבוא דגש חזק ואחרי איזה תנועה לא יבוא דגש חזק?
תשובה: אם הנגינה היא על האות הנקודה בתנועה גדולה בזמן עבר, או על האות הנקודה בתנועה קטנה יבוא אחריה דגש חזק. הסֵ-בּו, הניגון באות ס' ותחתיה צירה – תנועה גדולה, ואחריה דגש חזק בב'.
שאלה: איזה דגש בתוך התיבה נקרא לעולם דגש חזק? והאם נכון להגות "שעשה לי כל צָרְכִּי" בכ' דגושה או רפויה?
תשובה: בספר מסלול, מסלת הנקוד, נתיב ג', שביל ט"ז וי"ח קבע כלל: "כל דגש הבא אחרי תנועה קטנה לא ימלט מהיותו דגש חזק". וכן כל דגש המורה על חסרון אות או שהוא לסימן הבנין או לאחת משאר הוראותיו מקרי דגש חזק.
כיו"ב כתב בס' הדקדוק העברי השמושי דף 01 שכאשר ישנה תנועה קטנה באות הקודמת לאיזה מהאותיות הדגושות, ואפי' אם הן אותיות בג"ד כפ"ת הדגש שלהן הוא דגש חזק. כמו חַכּוּ (במקום חכ-כו).
ונ"ל שלכן במלת חשכי ובמלת צרכי הכ' דגושה שכן מצינו דוגמה אחת ויחידה בתנ"ך בפסוק "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת" (דברי הימים ב' ב, טו), ובפסוק "כִּי אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי (שמואל ב' כב, כט), וזה נכון גם לפי כללי הדקדוק כאחת מאותיות בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח. והשוא הוא נח כי הוא בא אחרי תנועה קטנה קמץ קטן שהוא תולדת החולם.
ולכאורה קשה מדוע המלה לָ֣מָּה והמלה שָׁ֚מָּה שהל' והש' בתנועה גדולה (קמץ גדול) ואחריה דגש חזק? בפסוק "לָ֣מָּה יָשַׁ֗בְתָּ בֵּ֚ין הַֽמִּשְׁפְּתַ֔יִם", ובפסוק "שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ": אלא שדגש זה אינו דגש קל אלא דגש חזק. והראיה לכך שהוא בא אחרי תנועה גדולה. זאת ועוד, כל דגש שבא באותיות שאינן מאותיות בג"ד כפ"ת הוא דגש חזק.
בספר צהר התיבה שם קבע כלל נוסף שאינו עומד במבחן הכתובים "אחרי כל ת"ק יבוא שוא הנקרא "נח נראה" (לאפוקי אותיות אהו"י), או דגש חזק שהוראתו כפל אות שהיתה צריכה להיות מנוקדת בשוא נח".
ולענ"ד כלל זה לא נכון, שהרי לפנינו מלים רבות כמו מֶכֶס, אֶלֶף, כֶסֶף ורבים כמותם המנוקדים בשתי תנועות קטנות (סגול) ואין אחריהן נח נראה ולא שום דגש קל או חזק. ואולי רצונו לומר שאם יש שם שוא, יהיה אותו שוא נח נראה. ואם יש שם דגש, יהיה אותו דגש, דגש חזק להשלמת אות חסרה. אבל אין זה מחייב שאחר כל תנועה קטנה יבוא שוא נח נראה או דגש חזק, והעיקר חסר מן הספר.
ונ"ל לחדש בזה כלל כדלהלן: לא יבוא דגש קל אחרי תנועה גדולה. "כ-תב", בת' לא יבוא דגש כי לפניה קמץ שהיא תנועה גדולה. ואמנם אם הנגינה על האות המנוקדת בתנועה הגדולה, יבוא לאחריה דגש. "ה-ס-בו", הניגון בס' ותחתיו צירה – תנועה גדולה, ואחריה דגש חזק באות ב'.
וכן במלה "מֶ֑נִּי" הנ' דגושה אחרי תנועה קטנה בפסוק "תִּֽ֭עֲבוּנִי רָֽ֣חֲקוּ מֶ֑נִּי וּ֝מִפָּנַ֗י לֹא־חָ֥שְׂכוּ רֹֽק" (איוב ל, י). הדגש הוא דגש חזק תמורת אות מ' חסרה שהיה צריך לומר "ממני".
שאלה: אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י (דברים לב, מא) איזה דגש יש באות נ' שבמלה שַׁנּוֹתִי֙?
תשובה: בס' "בסוד דקדוק" דפים 68-78 כתב הראב"ע – אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י (דברים לב, מא) – יש מפרשים 'שַׁנּוֹתִי֙' מגזרת 'שנים' שמשמעו 'כפלים' ואם כן הוא צריך היה לכתוב אם 'שניתי' כמו 'בניתי', 'קניתי' שהם מפעל 'קנה', 'בנה', ול' הפעל (ה) נעלמת בנטית הפעל. וכן פירשו 'משתאה' מגזרת 'והשתיה כדת אין אונס'. ואינו אמת. כי אם 'שנּותי' מגזרת 'שנן' הנ' דגושה כי היא באה להשלים הנ' החסרה. נמצא שהוא דגש משלים את הנ' החסרה.
שאלה: כל שומר שבת "מחַלְּלו", איזה דגש יש באות ל' במלה "מחַלְּלו"?
תשובה: זהו דגש משלים שפירוש המלה "מחַלְּלו" הוא מלחלל אותו או מלחללו ולכן הל' הראשונה מדגשת בדגש חזק להשלמת האות ל' החסרה. ואילו לא היה דגש היה פירוש המלה שונה בתכלית מחלל אותו.
שאלה: בשם 'יִשָּׂשׂכָ֑ר' הש' הראשונה דגושה בדגש חזק ואילו הש' השניה כתובה ואינה נקראת. מדוע?
תשובה: הש' הראשונה הדגושה היא במקום שתי אותיות ש' והיה נראה שעם הש' הנוספת יש כאן שלוש אותיות ש' שקשה לבטא, ולכן מבטאים רק שנים והשלישית קרי וכתיב. אבל באמת אין זה הטעם מאחר שאת ההיגוי הנכון לא כל כך קשה לבטא שהוא יִשְשַשְכָר בלי הדגש. או ישַּשְכר עם דגש. אלא נראה לי שכשם שאותיות אהו"י נחות כשאין בהן שום תנועה, כך גם האות ש' נחה בהעדר שום תנועה תחתה.
שאלה: "כִּי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י", האם הדגש באות ת‘ שבמלה, הוא דגש קל מחמת שהשוא שקדמו הוא שוא נח, או שהוא דגש חזק, והשוא שקדמו הוא נע מחמת הש' הראשונה שהיא דגושה ולכן יש תחתה טעם מונח?
תשובה: הדגש בש' הראשונה הוא בוודאי דגש חזק והיא נקודה בפתח תנועה קטנה ואחריה שוא נח כמשפטו. וממילא הדגש שבאות ת' הוא בהכרח דגש קל.
שאלה: מדוע במלה "שְׁתַּ֖יִם", – האות ת' דגושה אחרי שוא נע?
תשובה: ראיתי שיש בזה מחלוקת בין המדקדקים. לדיעה אחת השוא שעל הש' הוא שוא נח, אף על פי שכפי הנראה הוא בראש התיבה, אבל באמת הוא אינו בראש התיבה. והוא מה שכתב הרד"ק במכלול דף ק"מ "לפיכך קורא בן אשר בראש המלה, א' קודמת, כדי שתהיה הש' נחה. וכן קוראים אנשי מזרח אש-תים, אשתי". ולכן תקבל הת' שאחריה דגש קל.
ולפירושו של הרד“ק יתבארו הפסוקים הבאים כפתור ופרח. שכן מלת ”מִשְּׁתֵי עיני מפלשתים“ (שופטים ט“ז, כ“ח) הת' רפה כהלכתה משום שהש' דגושה. ומאידך במלת ”מִשְׁתֵּים עשרה רבוא“ (יונה ד, י“א) ת' דגושה כהלכתה משום שהש' רפה בשוא נח. וכן במלים ”מה-שְׁתֵּי שבלי הזיתים“ (זכריה ד, י“ב) הש' נחה אע"פ שהיא בראש המלה משום המקף הסומך אותה למלת "מה" שלפניה ולכן יש דגש בת' כהלכתו. ומכאן שהאות ש' במלה "שתי" היא בשוא נח.
דיעה נוספת הביא הרד"ק וי"א (ט, 7) כי מלת "שתים" במקורה היתה אמנם אש-תים, והטעם שהחסירו את האות א', משום שהיה קשה לבטאותה. לכן קיצרוה למלת "שתים". ואחר שקיצרוה היא בשוא נע. ואף על פי כן תקבל הת' שאחריה דגש קל, והוא דגש לתפארת הקריאה.
ולעניות דעתי נראה לחדש הטעם לסברא זו, שמבחינה רעיונית דינה כדין שוא מרחף ואמנם בהיפך הדברים. שמצד ההיגוי הש' נהגית כשוא נע שהרי היא בראש המלה ומבחינה דקדוקית דינה כשוא נח שהרי במקורה היתה "אש-תי" בשוא נח.
שאלה: מדוע יש דגש בש' במלת מִשִּׁמעון?
תשובה: כ' הראב"ע בספר בסוד דקדוק דף רטז כי הוא בעבור חסרון נ' הנעדרת ממלת "מן שמעון".
שאלה: הֵמְּחדש – פתח תחת הה', והמ' דגושה. מהי סיבת הדגש?
תשובה: בדרך כלל כל אות שאחרי ה' הידיעה תקבל דגש.
שאלה: מה דין אותיות אהחע"ר הבאות לאחר מ' השימוש מבחינת הדגש?
תשובה: כ' הראב"ע בספר "בסוד דקדוק" דף רט"ז כי תחת הדגש יבוא נח נעלם. כמו "מאל אביך", "טוב חסדך מחיים", "מהררי נמרים", "מעשות זאת", "מראשית כל פרי האדמה". ונ"ל כוונתו בזה שהנח הנעלם הוא ה' הידיעה. "מהאל", "מהחיים", "מההררי", "מהעשות", "מהראשית". שהאות ה' הנסתרת חסרה. וראיה לכך היא שמ' היחס מנוקדת בתנועה גדולה – צירה.
שאלה: במלים ”לפני ה' על שִׁגְגָתָם“ (במדבר טו, כה) מאחר שהאות ג' הראשונה היא בשוא נח אחרי תנועה קטנה, האות ג' שאחריה היתה צריכה לקבל דגש מדין אחת מאותיות בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח. ומדוע שתי האותיות ג' רפות?
תשובה: הג‘ הראשונה היתה צריכה להיות נהגית בשוא נח כי היא באה אחרי חיריק חסר שהוא תנועה קטנה, אלא שהכלל באותיות הדומות, שהאות הראשונה נהגית בשוא נע אף על פי שהיא באה אחרי תנועה קטנה, ולכן האות ג' שאחריה שהיא דומה לה גם היא רפה כדינה אחרי שוא נע.
שאלה: מה ההכדל בהגייה בין דגש קל ודגש חזק?
תשובה: רבים טועים לבטא כל דגש כמו דגש חזק אבל טעות היא בידם שהרי אותיות "בגד כפת" יש ג' מהם שיש להם אות מיוחדת רפה והם בּ-ב; כּ-כ; פּ-פ ובודאי שאין להדגיש בדגש חזק כל מלה שפותחת "ברוך" וכיו"ב והוא הדין לאותיות שאין להם אותיות רפות שהן ג, ד, ת. ובעוד את הג' הראשונות הרפות ניתן להגותן בנקל, והדגושות שבהן לא נהגות בדגש חזק, ג' האותיות האחרונות – ג, ד, ת התחבטו בהגייתן כשהן רפות הספרדים והאשכנזים. יש מהספרדים וכל התימנים שגו בהגיית האות ג' והאשכנזים הפכו את היוצרות באות ת' ואילו באות ד' לא היו מחלוקות כי היא נשארה בדלי דלות ללא חילוק בין אם היא דגושה או רפה. והטועים לקחו את כל ג' האותיות האחרונות והגו אותן בדגש חזק. והנכון הוא שהדגושות לא יודגשו בחזקה והרפות יעמדו ברפיונן באופן שהכל יאמרו אמת.
חקירה: בברכת להניח תפלין האם יש להדגיש את הנ' או שהיא רפה? ומה ההבדל ביניהם?
ישנו הבדל משמעותי בין מלת להניח שהיא בדגש ועניינו "הנחת חפץ", לבין מלת להניח שהיא רפויה ועניינה "מנוחה". ולכן נכון לומר "המניח (נ' רפה) לעמו ביום שבת קדשו", וכן "ומניח (נ' רפה) בקדושה לעם מדשני עונג", כי הם מל' מנוחה, אבל לענ"ד צריך להדגיש להניח תפלין שהכוונה להשים אותם שיהיו מונחים על הזרוע בסמוך ללב כפי שקבלנו עפ"י המסורה. ובהכרח שהאות הקודמת לאות נ' הדגושה היא בפתח (תנועה קטנה).
ונפלאתי לראות בכל הסידורים שמצאתי "להניח תפלין" האות ה' קמוצה והנ' רפה. וכן פסק מרן בשו"ע או"ח סי' כה ס"ז "יברך להניח בקמץ תחת הה"א, ולא בפתח ובדגש" ופי' המ"ב שם אות כ"ד "להניח בקמץ – שהוא לשון הנחה כמש"כ להניח ברכה אל ביתך ולא בפת"ח שהוא לשון עזיבה כמש"כ אחיכם אחד הניחו אתי [אחרונים]".
ולענ"ד זוהי טעות מבחינה דקדוקית ומשמעותית. שהרי בהכרח אין לומר שההנחה של התפלין עניינו מנוחה, שהרי חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה, באופן שאין להם מנוחה. ועוד שיש מצוה מיוחדת להניח אותם על הקבורת שעניינו שימת החפץ על… ולא מל' מנוחה. ואמנם בהלכה כתוב "להניח" עם נ' רפה והדבר תמוה בעיני.
cadge – To beg; to obtain by imposing on meone's generosity.
From Hebrew – Kida – קידה והשתחויה
—————————
רשימת הנושאים, החקירות והשאלות ותשובות בענייני הדגשים
מבוא לכללי הדגשים
דגש קל – מבוא
כללי הדגש הקל
מה יחודן של אותיות בג"ד כפ"ת?
דגש קל בראש המלה
דגש קל בראש הברה
דגש חזק
דגש משלים
ב. דגש האופי – דגש מטעים
ג. דגש מפאיר – דגש לתפארת הקריאה
הדגש באות שאחרי ה' הידיעה
ניקוד ה' השאלה והדגש שאחריה
דגש באותיות הגרון
דגש באות א'
דגש באות ר'
דגש באות ה'
אותיות השימוש בכל"ם לפני המקור
אות השימוש ב' לפני המקור
אות השימוש כ' לפני המקור
אות השימוש ל' לפני המקור
אות השימוש מ' לפני המקור
אות השימוש ל' לפני שם עצם
שאלה: איך נדע להבחין בין הדגש הקל לבין הדגש החזק?
שאלה: כיון שידענו להבחין בין הדגש הקל לבין הדגש החזק למאי נפקא מינה אם הוא דגש משלים, דגש האופי או דגש לתפארת הקריאה?
שאלה: "מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔“, כ‘ רפה. "מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ" כּ‘ דגושה? מדוע?
שאלה: אחרי איזה תנועה ראוי לבוא דגש חזק ואחרי איזה תנועה לא יבוא דגש חזק?
שאלה: איזה דגש בתוך התיבה נקרא לעולם דגש חזק? והאם נכון להגות "שעשה לי כל צָרְכִּי" בכ' דגושה או רפויה?
שאלה: אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י (דברים לב, מא) איזה דגש יש באות נ' שבמלה שַׁנּוֹתִי֙?
שאלה: כל שומר שבת "מחַלְּלו", איזה דגש יש באות ל' במלה "מחַלְּלו"?
שאלה: בשם 'יִשָּׂשׂכָ֑ר' הש' הראשונה דגושה בדגש חזק ואילו הש' השניה כתובה ואינה נקראת. מדוע?
שאלה: "כִּי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י", האם הדגש באות ת‘ שבמלה, הוא דגש קל מחמת שהשוא שקדמו הוא שוא נח, או שהוא דגש חזק, והשוא שקדמו הוא נע מחמת הש' הראשונה שהיא דגושה ולכן יש תחתה טעם מונח?
שאלה: מדוע במלה "שְׁתַּ֖יִם", – האות ת' דגושה אחרי שוא נע?
שאלה: מדוע יש דגש בש' במלת מִשִּׁמעון?
שאלה: הֵמְּחדש – פתח תחת הה', והמ' דגושה. מהי סיבת הדגש?
שאלה: מה דין אותיות אהחע"ר הבאות לאחר מ' השימוש מבחינת הדגש?
שאלה: במלים ”לפני ה' על שִׁגְגָתָם“ (במדבר טו, כה) מאחר שהאות ג' הראשונה היא בשוא נח אחרי תנועה קטנה, האות ג' שאחריה היתה צריכה לקבל דגש מדין אחת מאותיות בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח. ומדוע שתי האותיות ג' רפות?
שאלה: מה ההכדל בהגייה בין דגש קל ודגש חזק?
חקירה: בברכת להניח תפלין האם יש להדגיש את הנ' או שהיא רפה? ומה ההבדל ביניהם?