ראיתי לחקור מדוע תיקנו חכמים לומר "ובא לציון" ובתוכו "קדושה דסידרא"? ומדוע מתרגמים פסוקים שונים בתוכו?
בראשית דברי אביא את מה שפסקו מרן והרמ"א בשו"ע או"ח סי' ק"ט סעיף ג' "יחיד העומד בתפלה וכשיגיע למקום קדושה, היו הציבור אומרים קדושה דסידרא, אינו אומר קדוש עמהם, שאין הקדושות שוות; ונראה דה"ה אם היו הצבור אומרים כתר, שאינו אומר עמהם קדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה. הגה: וי"א דקדושת כתר דהיינו קדושת מוסף, והיחיד מתפלל שחרית, יוכל לומר עמהם, דשניהם קדושת י"ח וקדושתן שוה, וכן נ"ל עיקר (ולא פליג רשב"א אהגאונים שהביא ב"י)".
מפסק השו"ע ש"אינו אומר קדוש עמהם, שאין הקדושות שוות" ולא חלק עליו הרמ"א אלא בענין "כתר" מוכח בבירור שלא עומדים באמירת קק"ק שבקדושה דסידרא. ואמנם לענ"ד נראה כפסק הרמ"א שיענה קק"ק בעומדו במקום קדושה דשחרית, בשעה שהחזן אומר "כתר" שבתפלת מוסף, שקדושתן שוה, ששניהם ב"עמידה".
ובערוך השולחן או"ח סימן קכ"ה ס"א כתב "ג' קדושות יש בסדר התפלה קדושת יוצר שאנו מספרים איך שהמלאכים מקדשים שמו יתברך וקדושת ובא לציון נתקנה משום לימוד כדאיתא שלהי סוטה ויתבאר בסי' קל"ב והקדושה העיקרית היא בתפלת י"ח בברכת אתה קדוש וזהו שאנחנו מקדשים שמו יתברך ולכן אנו מחויבים לעמוד בקדושה זו וברגלים מכוונות כמו בתפלה ממש. משא"כ בשני קדושות האחרות". הרי מבואר גם מדבריו שאין לעמוד בקדושת ובא לציון כמו בקדושת י"ח ברכות.
במה שכתב "וקדושת ובא לציון נתקנה משום לימוד" טעם זה הובא ברש"י על הגמ' בסוטה מט. וז"ל: "אלא עלמא אמאי מקיים – מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה, אקדושה דסידרא – סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך. ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם". וכן פירש רש"י בסוף מס' אבות שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על ההגדה והסתמך על מה שפירש בגמ' דסוטה דלעיל. ולכן אמרו שהעולם מתקיים בדוקא עליהם.
וכן דעת המאירי בסוטה "אף על פי שהתפלה עיקר גדול, להנהיג את הדת על אופניה מ"מ צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי עניינו, ומתוך כך תקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם (שהיו מבינים רק ארמית) ויהיו הכל כעוסקים בתורה".
ומה שאמרו שהעולם עומד על אמן יהא שמיה רבא דאגדה ולא אמרו אקדיש דאגדה תירץ הבן יהוידע "נ"ל שיש מעלה בעניית אמן יהא שמיה רבא להמליץ טוב על ישראל בעבור זה טפי מאמירת הקדיש עצמו. כי הקדיש אומר אותו אדם אחד ועניית אמן יהא שמיה רבא היא בכל הציבור כולן ולכן נכנעים הקליפות מן עניית אמן יהא שמיה רבא טפי".
ואמנם מלשון הרמב"ם בסדר תפילות נוסח הקדיש משמע לכאורה שהעולם מתקיים בעיקר על אמן יהא שמיה רבא שאחרי העוסקין בתורה שבעל פה, וגם איהא שמיה רבא דאגדתא. שהוא פחות ממנו. שכתב "כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה וכו' וזהו הנקרא קדיש דרבנן".
אלא שיש לומר כדלעיל דאמן יהא שמיה רבא דאגדתא עדיף מבחינה זו שהוא שווה גם לעמי הארץ מה שאין כן לקדיש שאחרי תורה שבעל פה. והרמב"ם לא מדבר אלא בנוסח קדיש דרבנן ועל איזה לימוד ראוי לאומרו, שבוודאי בענין זה תורה שבעל פה היא העיקר.
וראיתי מה שהשיב רב נטרונאי בתשובות הגאונים סימן צ' וז"ל: "ששאלתם וקרא זה אל זה ואמר ותשאני רוח מה טעם יש שם לקרות ולתרגם. (הם שני הפסוקים שמתרגמים ב"ובא לציון" וקרא זה אל זה, ותשאני רוח) ומה טעם קבעו אותם חכמים בסדר קדושה (פי' כמו סדר הקדושה שהיא בתוך שמונ"ע). כך מנהג ראשונים מקום שיש שם תלמידי חכמים כשהיו מתפללין ונופלין על פניהם ומקדשין. (וחוזר לומר את הסדר של אחרי תפלת שמונ"ע) לאחר שעונין אמן יהא שמיה וכו' (אחרי נפילת אפים) מביאין נביא וקורין בו עשרה פסוקים הן חסר הן יתר ומתרגמין אותן (ואין זה מנהגנו אלא אומרים אשרי יושבי ביתך ללא תרגום) ואח"כ אומרים וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמין כשם שתרגמו אותה פרשה של נביא. (שהיו נוהגים לקרוא ולתרגם עשרה פסוקים כדלעיל) ואומרין ותשאני רוח ומתרגמין אותו כדי לסיים בשבחו של הקב"ה ואח"כ מקדשן (יתכן שכוונתו במה שכתב "מקדשן" שאומרים "ה' ימלוך לעולם ועד", שהוא כעין מה שאומרים בסוף הקדושה בשמונ"ע ימלוך ה' לעולם" וכו') ועוסקין בתורה. הרוצה במשנה עוסק, הרוצה בתלמוד עוסק, לקיים מה שאמרו חכמים (קידושין ל.) לעולם ישלש אדם וכו'. וכיון שרבתה עניות ודלות והוצרכו תלמידים להתפרנס ממעשה ידיהם ולא היו יכולים לעסוק בתורה תמיד ולהשליש בכל יום נסמכו על התלמוד בלבד ועזבו מקרא ומשנה. וסמכו על מה שאמרו כל הנחלים הולכים אל הים מקרא משנה ומדרש. (הכוונה לים התלמוד שכולל את הכל) ועקרו לקרות בנביא בכל יום אחר תפלה (אותם עשרה פסוקים שהיו קוראים בנביא ומתרגמים). ואע"פ שעקרו לקרות בנביא, (אותם עשרה פסוקים) אותן שני פסוקים לא עקרו אותם. (הם שני הפסוקים שמתרגמים ב"ובא לציון") ועדיין קבועים ועומדים. ומפני מה לא עקרום (כפי שעקרו את עשרה הפסוקים) שקדושה משולשת היא קק"ק ושלשוהו ג"פ בתפילה וגו'. (ביוצר, בשמונ"ע, ובקדושה דסידרא). (מכאן ואילך אומר מה היה מנהג התנאים) תנאין עוסקים במשנה ובמדרש ובתוספות עד ד' שעות. ולאחר ד' שעות אומרים יענך וגומרין אותו. ואחר אומרים וקרא זה אל זה ואמר. וגומרין שני פסוקים אלו ומקדשין ויוצאין לבתיהם. ובא לציון גואל ואני זאת בריתי אותם לא היו אומרים. ואם רצה יחיד לאומרם אין בכך כלום שלא אמרו חכמים לא יהא פחות מעשרה אלא דבר שבקדושה. ובא לציון גואל, ואני זאת אין בהם משום קדושה. וכיון דתקינו רבנן קדושה דסידרא (שקדושה משולשת היא קק"ק ושלשוהו ג"פ בתפילה) אע"ג דמשום לקרות בהו (בנביא) אתקון כיון דנקבעו בתפילה כדבר שבקדושה הוא ולא יהא פחות מעשרה אלא אם כן בקראי או בהלכה דגמרא" (שאין צריך עשרה) עד כאן לשונו (מלבד מה שכתבתי בסוגריים). וכן כתב בסידור הראב"ן.
נמצא שלפי רב נטרונאי קדושה דסידרא לא נתקנה משום גזרה אלא משום לימוד כדלעיל ורק משום שתיקנו חכמים לאומרה בתפלה הרי היא ממש כעין קדושה שהיא אחת מג' קדושות ולפיכך אין אומרים אותה בפחות מעשרה. אבל שצריך לעמוד בה מאן דכר שמיה? והיכן "תקינו רבנן קדושא דסידרא"? נ"ל שזה מבוסס על הגמ' בסוטה "ואלא עלמא במאי מתקיים אקדושה דסידרא ואאמן יהא שמיה רבא דאגדתא". ולכאורה קשה בשלמא אמן יהא שמיה רבא דאגדתא ניחא שהכל מהללים את ה' אחרי הלימוד שאותו כולם מבינים ואוהבים. אבל אקדושא דסידרא לכאורה לא מובן מדוע? אבל לפי פירוש רב נטרונאי ברור שאין הכוונה במלים "קדושה דסידרא" לאמירת קק"ק, אלא בדוקא לאמירת שני הפסוקים ותרגומם שהם אלה שנותרו אחרי שעקרו את העשרה פסוקים, שהם למעשה "לימוד תורה יומי". אלא שמכיון שאומרים קדוש ג' פעמים נקראת קדושה משולשת ושלשוהו ג"פ בתפילה. לפיכך כדבר שבקדושה הוא ולא דבר שבקדושה ולא יהא פחות מעשרה. ומדוע קדושת יוצר לא צריכה להיות בעשרה אף על פי שהיא הראשונה שבג' קדושות? אלא בהכרח שאין לימוד זה אלא רמז ולא הלכה.
והאבודרהם רמז על ג' חלקי תפלה אלו שהם בישיבה בעמידה ובנפילה, כנגד ג' מעשים שעשה משה בעלייתו לקבל את התורה, "שאמר בתחילה "ואשב בהר" ואח"כ "ואנכי עמדתי בהר" ולבסוף נאמר "ואתנפל לפני ה'". ועל כן סדר התפילה הוא בתחילה בישיבה, שזה פסוקי דזמרה וק"ש, ואח"כ מתפללים בעמידה את תפילה שמ"ע, ואח"כ מתפללים בנפילת אפים". וכו' ולא רמז מאומה על הקדושה האחרונה אלא על נפילת אפים.
ולחיזוק רעיון זה שהיא מעין קדושה רמז האבודרהם "גם מניתי ההזכרות שיש בסדר קדושה זה ומצאתים י"ח הזכרות כנגד שמונה עשרה". משמע שהוא נוטה גם לסברת רב נטרונאי להורות ברמז שיש לה חשיבות של קדושה.
אבל האור זרוע שבת ס' ג' כתב בשם המקצועות שהטעם לאמירת ובא לציון ואתה קדוש וכו' אינו כקדושת שמונ"ע אלא שנתקן משום גזרת השלטון, שגזרו עליהם שלא יאמרו קדושה בתפילה, ועל כן לאחר שסיימו את התפלה והמפקחים של המלכות עזבו, אמרו קדושה דסידרא במקום הקדושה שבתפלת שמונ"ע. "ואע"פ שחזרה קדושה למקומה לא סילקו קדושה זו, אבל אומר אותה בחול אחר תפילה ובשבתות וימים טובים במנחה וביום כפור בנעילה קודם תפילה". ולא הסביר מדוע לא סילקו קדושה זו אחרי הגזרה. ונראה לי הטעם דהא עלמא קאי אקדושה דסידרא. ולכן אומרים אותה יום יום ואפילו בשבתות וימים טובים במנחה וביום כיפור בנעילה.
והאבודרהם נתן טעם לכך שהמשיכו לומר קדושה דסידרא גם אחרי הגזרה, כפי שהמשיכו לומר ברכה מעין שבע בליל שבת בעבור המאחרים שלא יסתכנו ללכת לבד בשדות.
ונראה לי כוונתו בזה לעוד תקנות רבות שהמשיכום עד ימינו אף על פי שטעם הגזרות עבר ובטל מן העולם. כגון קידוש בליל שבת בביהכנ"ס אעפ"י שאין מי שאוכל שם, וכן יו"ט שני של גלויות אף על פי שלא מקדשים את החודש על פי הראיה. וכן שופר וארבעת המינים שנתבטלו כאשר הם חלים בשבת גם בימינו, שברוב המקומות יש עירוב. ואוסרים עד היום רחיצת כל גופו בחמין שנתחממו מאתמול משום גזרת מרחץ. שלא שייכת בימינו. ועוד גזרות רבות בהלכות שבת שלא שייכות בימינו. מכל מקום מכיון שלדבריו הטעם לאמירת קדושה דסידרא הוא משום הגזרה, גם כאשר בטלה הגזרה ממשיכים לומר את הקדושה דסידרא כמו כל התקנות האחרות שממשיכים עד היום ללא טעם.
ואני תמיה על האבודרהם וגם על האור זרוע שלא הביאו את טעמו של רב נטרונאי משום לימוד שלא בטל הטעם גם בימינו. וגם אני תמיה על השוואתו של האבודרהם לברכה מעין שבע כאילו אין טעם לאמירתה בימינו אלה, שהרי גם בימינו שייך טעם זה שאין אנחנו חיים בתוך גיטאות אלא לעתים במרחק מבית הכנסת, ולעיתים כרוכה הדרך גם בסכנות.
ובאוצה"ת תקון תפלה הוסיף שגם תקנת התרגום הוא חלק מאותה גזרה, שע"י שיאמרו גם את התרגום ימנעו מסכנה, כי אפילו אם ירגישו האויבים בדבר יאמרו להם שהם רק מספרים איך המלאכים מקדשין ברקיע ולא הם, ובכך יאמינו האויבים שהם עוסקים רק בקריאה בתורה שדרכה להיתרגם, אבל הקדושה אין דרכה להיתרגם. נמצא לדבריו אמירת התרגום כמו גם קדושא דסידרא הם משום הגזרה.
מלבד זה שדברים אלה הם דברי פלא בעיני. שיגידו להם ……… ושהם מספרים שהמלאכים מקדשין ברקיע ולא הם. "ובכך יאמינו האויבים"? וכי הגוים טפשים להאמין במה שהם אומרים? ואם אכן הם כל כך טפשים למה לא יאמרו את הקדושה הרגילה ויגידו להם שהם רק מספרים איך שמקדשים אותו בשמי מרום? או שיאמרו בשקט "נקדש את שמך בעולם", ובקול רם יאמרו "כך מקדשים אותו בשמי מרום". ולא היה צורך לומר קדושה דסידרא?
ובלבוש או"ח סי' קל"ב כתב "ונראה לי שמטעם זה תקנו ג"כ להקדים אלו השני פסוקים ובא לציון וגו' ופסוק ואני זאת בריתי וגו', שכיון שהיו כפופים תחת יד אומה הרשעה שגזרו עליהם גזירות ושמדות לבטל התורה, לכך אמרו אלו השני פסוקים בלשון תחנה ובקשה שיבא הגואל ויגאלם מתחת ידם, ויזכו לקיים בהם לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו', ומפני שבלשון תחנה ובקשה אמרום לכך לא נהיגינן לומר סדר קדושה בשבת ויו"ט שחרית, אלא משום שלא לבטל התקנה נהגינן לאומרה במנחה בשבת ויו"ט, ולא בלשון תחנה ובקשה אלא לקיים התקנה בעלמא".
וק"ל איך קבעו לאומרה במנחה משום שלא לבטל התקנה? וכי מנחה של שבת נחותה משחרית של שבת? ואיך אומרים אותה שלא בלשון תחנה ובקשה?
ואמנם טעם נוסף למה שנהגו לאומרה במנחה ולא בשחרית הביא הלבוש מאחר שבשבת ויום טוב מאריכין בתפלת שחרית ויוצר ומוסף, הניחוה עד מנחה.
ובשבלי הלקט כתב ששני הטעמים הללו, משום לימוד ומשום הגזרה, מבוססים על תשובתו של רב נטרונאי…… ורב עמרם גאון בנה עליה את הוראתו. ומדבריו משמע שהיו בעצם שתי תקנות. התקנה הראשונה היתה לומר את שני הפסוקים ללמוד בנביא לאחר התפילה, משום לימוד. והתקנה השניה היתה לומר קדושא דסידרא, משום הגזרה של ביטול הקדושה.
ובאמת לענ"ד לא דמי לתשובת רב נטרונאי שלדעתו לא תיקנו קדושה דסידרא משום גזרה אלא משום שקדושה משולשת היא קק"ק ושלשוהו ג"פ בתפילה ולפיכך כתב כיון דנקבעו בתפילה כדבר שבקדושה הוא ולא יהא פחות מעשרה.
נוהג זה לעמוד בקק"ק בקדושה דסידרא הוזכר בשו"ת שבט הלוי, חלק ו' סימן י"ג שכתב שלפי הטעם שקדושה דסידרא נתקנה כתחליף לקדושת העמידה יש לעמוד בקדושה זו (וראה ארחות רבינו חלק ג, עמוד ריג; דינים והנהגות חזון איש, פרק ה, אות כח).
ויש סמך נוסף לדבריהם מדברי ר' נטרונאי בשם רב צמח גאון שממנו משתמע שתקנה זו קדומה, ומיוחסת לאנשי כנסת הגדולה, וז"ל: "תפילה זו וסדר הנביאים – ראשונים תיקנום, וזקנים הקדמונים תיקנום לומרה בקהל. ויחיד לא ישיג גבול הקהל לפי שכל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה". משמע מדבריו שהיא ממש דבר שבקדושה ולפיכך לדבריו יחיד אינו אומר "ובא לציון". ולדבריו ברור על מה סמכו העומדים בקק"ק של קדושא דסידרא.
ויש עוד טעם נוסף לתקנה זו הובא בפירוש התפילות והברכות לר"י בר יקר שהוא נתקן לעמי הארץ אשר אחרו לתפילה והפסידו קדושה. ולא משום דוחק פרנסה או גזרה, אלא כדאמרינן בסוטה 'ואלא עלמא במאי מתקיים אקדושה דסידרא ואאמן יהא שמיה רבא דאגדתא', ואולי זהו טעם נוסף לעומדים באמירת קק"ק בקדושה דסידרא.
ואמנם אם אכן כן הוא, כולי עלמא היו צריכים לעמוד ולנהוג בדיוק כמו בקדושת י"ח ברכות, וכפי שעומדים באמירת "ברכו" שבסוף התפלה שנתקן משום המאחרים. אלא בודאי שטעם זה לא התקבל. מלבד זה שטעם זה לוקה בחסר. היתכן שעלמא במאי מתקיים אקדושה דסידרא" של אלו המאחרים? אתמהא!
טעם זה נזכר גם בשבולי הלקט וכתב שלפי כן אין אומרים קדושה דסידרא בשחרית של שבת, שרק בחול תקנו סדר קדושה זו בסוף משום עמי הארץ המאחרים לבא לתפלה, שלא יפסידו שמיעת הקדושה, אך בשבתות וימים טובים כולם באים לבית הכנסת, ועל כן אין אומרים אותה. ומה שנהגו לאומרה במנחה, לפי שהיו דורשים קודם תפלת מנחה, ורגילים היו לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה, לכן מתחילים מנחה בעניני קדושה וגאולה.
אבל הפמ"ג הניח קושיא זו בצ"ע שהרי ישנן שני טעמים לאמירת קדושה דסידרא. דבשלמא אם הטעם הוא משום לימוד תורה, כמש"כ רש"י והרמב"ם הרי יש קריאת התורה, אבל לפי הטעם השני שהעיקר הוא ענין קדושה – "קדושה דסידרא", מדוע לא אומרים ובא לציון בשחרית של שבת. ואין ליישב בגלל שיש קדושה של מוסף שהרי בר"ח וחוה"מ אמרינן ובא לציון' אף שיש מוסף.
ומהי המעלה של קדושה דסידרא על שאר קדושות?
ראיתי בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' נ"ה בשם רב האי גאון שכתב "ראינו בנוסח ירושלמי כל קדושות מלאכי השרת מקדישין כך ישראל מקדשין, והאי יתירא מנהון להתקדש ישראל למטה בקדושה יתירה וכו', ובקדושה זו מתקדשים ישראל בקדושתם קודם שמלאכי השרת יסתלקו וכו', להם יש שתי קדושות בלבד ולנו שלוש בחדא יתירה".
וכתב בספר המנהגות "סדר קדושה הוא דבר גדול שמדבר על ביאת הגואל על תחיית המתים ועל רוח הקודש ועל התורה שלא תפסק ממנו ועל הקדושה שנקדיש הקב"ה ועל מלכותו שתתחדש, ואנו מזכירין הפסוקין המבוארין כל זה על הסדר, על כן נקרא סדר קדושה". או בלשוננו "קדושה דסידרא".
נמצא לפי"ז שהסיבה העיקרית לאמירת "ובא לציון" היא להבטיח שכל ישראל יהיו עוסקין בתורה וזאת עקב דוחק הפרנסה באותה תקופה אשר גרמה לרבים לוותר על סדר הלימוד הקבוע שנהגו בעבר לערוך לאחר התפילה. ולכן רוב הפסוקים הנאמרים אחרי סדר הקדושה מדברים על שני עניינים הראשון הוא על חשיבות התורה ולימודה, וכמו שאנחנו אומרים 'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת' 'תתן אמת ליעקב' 'ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו וכו' ונתן לנו תורת אמת כו", 'הוא יפתח לבנו בתורתו וכו", 'שנשמור חוקיך בעוה"ז', ועוד. והשני הוא על ענין הפרנסה והדוחק ושעלינו לבטוח בה' שהוא ימציא לנו את פרנסתנו, שלכן אנחנו אומרים 'ברוך ה' יום יום יעמס לנו וכו" 'אשרי אדם בוטח בך' 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו', 'בטחו בה' עדי עד וכו' ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דרשיך ה", והכל סובב על ענין הבטחון שה' ימציא לנו את פרנסתנו.
ולכן אנחנו מסיימים ששאיפתנו בחיים שיפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו לעבדו בלבב שלם, ורק שעול הפרנסה מעיק ומאיים עלינו ולכן אנחנו מתפללים שה' יעמס לנו ויקבל את תפלתנו.
ולסיום עדיין יש לנו להבין מדוע אמרה הגמ' בסוטה "ואלא עלמא במאי מתקיים אקדושה דסידרא ואאמן יהא שמיה רבא דאגדתא". מה המיוחד בקדושא דסידרא שאין בשאר הקדושות?
כבר הבאנו לעיל את הסיבה הקרובה ביותר ליחודה של הקדושה דסידרא בשם רב נטרונאי שלדבריו ברור שאין הכוונה במלים "קדושה דסידרא" לאמירת קדוש קדוש קדוש, אלא בדוקא לאמירת שני הפסוקים ותרגומם שהם אלה שנותרו אחרי שעקרו את העשרה פסוקים, שהם למעשה "לימוד תורה יומי". אלא "שמכיון שאומרים קדוש קדוש קדוש (ג' פעמים) נקראת קדושה משולשת ושלשוה ג' פעמים בתפילה. לפיכך כדבר שבקדושה הוא ולא דבר שבקדושה ולא יהא פחות מעשרה".
ונראה שהמיוחד בקדושה זו הוא התרגום שהיא היתה שפת היומיום שלהם שכל העם מבינים, והוא המכנה המשותף לאמן יהא שמיה רבא דאגדתא שגם הוא בלשון תרגום שהעם מבינים ולכן עלמא במאי מתקיים דוקא אקדושה דסידרא שלא כמו הקדושה שבתפלת שמונה עשרה שאינה מתורגמת.
ולפי האמור נראה לי לחדש שכוונת הגמרא במלים "קדושה דסידרא" לא כפי שמקובל בפי ההמון שהכוונה היא רק ל"ובא לציון" שאחרי "אשרי" שבסוף התפלה, אלא לכל "ובא לציון" שאומרים גם במנחה שגם הוא בכלל קדושא דסידרא, שבכולן יש תרגום. וכן כל הסיבות שנאמרו בספר המנהגות שייכים לכל "ובא לציון" וגם הוא בכלל דברים שבקדושה שנאמרים רק בעשרה לפי רב נטרונאי. ואמנם לא מצינו לרב נטרונאי ולא לאחד מהפוסקים שמצריכים לעמוד באמירת קדוש קדוש קדוש שבתוכו.
למסקנא: מכל הנזכר לעיל ברור מדוע אין הקהל עומדים בקדושא דסידרא שאם היתה סיבת קריאתו משום הגזרה, היה צריך להתבטל שהרי כל גזרות מעין אלו הם זמניים וראויים לשעתם בלבד. ועוד, מדוע אומרים קדושה דסידרא במוצאי שבת, וקודם מנחה בשבת ויו"ט שאינם תחליף לקדושת עמידה?
אלא בהכרח שסיבת אמירת "ובא לציון" המתקבלת ביותר היא סברת רב נטרונאי שהיא ממש מעין קדושה ולכן אינה נאמרת אלא בעשרה. ולכן נראה לענ"ד שגם קדושת "ובא לציון" שבמנחה של שבת וביו"ט, ושבנעילה, הם בכלל "קדושה דסידרא" שלדעת רב נטרונאי אינה נאמרת ביחיד אלא בעשרה. אבל הצורך לעמוד ולהתנדנד באמירת קק"ק לא עלה על לב שום אחד מהפוסקים ובכללם רב נטרונאי. והראיה לכך צא וראה מאי עמא דבר שאין מי שעומד בקדושה זו, זאת ועוד, שגם לא נתקבלה הוראתו לאומרה רק בעשרה?
ולכן הכל נוהגים כפסק השו"ע וערוך השולחן שאין עליהם חולקים בהסתמכם על הגמ' בסוטה מט. וכפירוש רש"י ז"ל וז"ל: "אלא עלמא אמאי מקיים – מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה, אקדושה דסידרא – סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה. ופוק חזי מאי עמא דבר. כנלענ"ד ברור. אליהו שלום שלוש.