פרק כז, כ וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:
איתא במדרש ויקרא רבה "רבי תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת וגו' (משלי כ) הכל הביאו נדבתן למשכן. זהב הה"ד וזאת התרומה וגו', ורב פנינים זו נדבתן של נשיאים דכתיב והנשיאים הביאו וגו', וכלי יקר שפתי דעת, לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו ואמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי א"ל הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל. שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה ויקרא אל משה".
ונראה לי שמה שכתב המדרש "חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל" נלמד מהמלים ”ואתה תצוה“, שכוונתו היא לענין התורה שאותה מסמל אור המנורה. והטעם משום שהתורה קיימת גם לאחר החרבן. וזה תואם למתנת אהרן שאמר לו הקב“ה במתנות הנשיאים שלך גדולה משלהם, לא זו בלבד שלא תבוטל אחר החרבן אלא תימשך בהדלקת נרות החנוכה, שמצוות הדלקתן היא מדרבנן, אלא שבכל שנה ושנה היא תוסיף עוד רוח חיים, שהרי זה שמדליקין את המנורה מחדש בכל שנה ושנה, הוא סמל לרעיון של התחדשות בהלכה, ובפרט שהלכה כב"ה שמוסיף והולך. וכן בשאר מצוות התורה, תורה צוה לנו משה, שהיא רחבה מיני ים ומלאה אלפים ורבבות הלכות ומנהגים, רמזים וגימטריאות בנגלה ובנסתר שמתחדשים והולכים בכל שנה ושנה, והרבה הלכות שמתחדשות יום יום לפי רוח הזמן והטכנולוגיה.
ובעצם זה שמצוה זו נרמזה בהדלקת המנורה שבביהמ"ק שהיא מדאורייתא, נוסף לנו נדבך חשוב בתורת חכמינו שגם כל ההלכות החדשות והמנהגים שנתווספו לנו מדרבנן חייבים להיות מבוססים על המנורה הטהורה, תורה אור, שנצטוה עליה אהרן ע"י משה רבינו בתורתינו הק', שעל אותו בסיס איתן היא יושבת, ופתילתו שואבת משמן המנורה שבביהמ"ק.
"ואתה תצוה" – מעצם העובדה שהפרשה פותחת בוא"ו החיבור מוכח שהיא קשורה למה שנכתב בפרשה הקודמת, פרשת תרומה. מהו אותו קשר?
לענ"ד נראה לפרש שפרשת תרומה פותחת בנדבת המשכן, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובבנית כל הפרטים שבמשכן. הארון, הכפורת השלחן וכליו, המנורה, גוף המשכן, היריעות והקרשים, הפרוכת לאהל העדות, המסך לפתח האהל, מיקום השלחן ביחס למנורה, כמאמר חז"ל "שלחן בצפון ומנורה בדרום", ורמזו בכך שהרוצה להעשיר יצפין והרוצה להחכים ידרים, ומזבח הנחושת. והפרשה מסיימת בבנית חצר המשכן "ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה". נמצא שגם מיקומה של החצר כמו זה של המנורה הוא בדרום, ”לפאת נגב תימנה", ממילא גם החצר רומז לחכמה. זאת ועוד, שפרשת תצוה פותחת בציווי על שמן המנורה שהיא שכנתה בדרום ורומזת לתורה אור שהיא חכמת החכמות. ובעצם העובדה שפרשת תרומה מסיימת בבניית החצר שהיא רחבת ידים, זה בא לסמל את אופקו הרחב של ים התלמוד וההלכה. ועניין זה קשור בקשר הדוק לכל הנזכר לעיל דמיירי במצות ההדלקה לדורות שהיא מדרבנן ומרמזת למצוות דרבנן.
"ואתה תצוה" – פי' יפה בעל נטפי המים להורות שהתורה והמצוות צריכים הדרכה והנהגה מגדולי הדור שאעפ“י שכל הפרטים נמסרו מפי עליון עדיין צריך שאתה תצוה. שנא‘ "ועשית על פי התורה אשר יורוך… לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
ועפי"ז פירשתי כי כאשר עובדים לייסד קהילה או חברה מאורגנת חייב להיות מנהיג אחד שעל פיו ישק כל דבר. ואע"פ שהדברים ברורים וידועים לכל, חייבים לאשר כל פעולה על פי המנהיג, שאילולי כן נמצא זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ואין ראש. ובאין ראש אין עם. וזה שאמר הכתוב "ואתה תצוה" – אע"פ שכבר ידענו ענין המנורה והדלקתה מפ' תרומה ופ' אמור, החידוש הגדול בפ' זו הוא דוקא ענין זה של ההנהגה והציווי שהוא צריך לבוא בדוקא מפיו של המנהיג – "ואתה תצוה".
יתירה מזו נ"ל לחדש שאפילו שהמדובר בעם ברוכי ה' שנתברכו במנהיגים רבים שכל אחד מהם יכול להיות "המנהיג" בה' הידיעה, צריך להיות מנהיג אחד ויחידי. שעל פיו ישק כל דבר, ויפתח בדורו כשמואל בדורו, ובראשם של כל מנהיגי הדור שבכל הזמנים היה זה משה שהיה נותן התורה והמנהיג הרוחני של העם. ומה שהתלוננו באותה שעה אהרן ומרים "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר", להורות שיש יותר ממנהיג אחד לדור, שהרי גם הם היו מנהיגים בעם, והשכינה היתה בוקעת גם מתוך גרונם, שהרי בזכות אהרן היו לישראל ענני הכבוד, והבאר בזכותה של מרים. ואם כן לכאורה אהרן שהיה הכהן הגדול והראש לכל הנעשה בבית המקדש צריך היה לכולי עלמא לפעול על דעת עצמו, ולא היה צריך כלל וכלל אפי' להתיעץ עם משה, כי לו היתה הגדולה והאחריות כאחד. על אף הכל דחתה התורה את דבריהם באמירה זו "ואתה תצוה" – אתה משה הוא המנהיג. לא אהרן, לא מרים, ולא אחר. מנהיג אחד לדור ולא שני מנהיגים. ללמד שאפילו בענינים שהם באופן יחודי ואקסלוסיבי שייכים לאחד מבני החבורה כגון מעשה המשכן, לא יוכל אהרן הכהן לעשות מאומה מבלי להתיעץ תחילה, ולאשר כל פעולה ופעולה ע"י משה מנהיג האומה. וזוהי אבן הפינה לכל קהילה או חברה מסודרת.
ולמה דומה המנהיג? לאור הנר ולאור השמש. לאור הנר כדאיתא בברכות קח, שתלמידי רבי יוחנן קראו לרבם "נר ישראל, פטיש החזק", ולאור השמש כדאיתא בקידושין עב. "עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל. ומדוע נמשל רבי יוחנן ל"נר" ואילו עלי ושמואל נמשלו ל"שמש"? נ“ל הטעם כיון שעלי ושמואל היו המנהיגים היחידים בדור, אבל בעידן ר' יוחנן היו כל גדולי התנאים בחיים ולא היה נכון לקרוא לאחד מהם שמש או אור ביחס לאחרים, אבל נר שפיר דמי, כי כל מנהיג הוא בבחינת נר המאיר את עיני הדור.
וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר – וקשה שהרי כבר נכתב אותו ציווי בפרשת אמור ולמה נכתב גם בפרשת תצוה? ועוד מדוע נאמר כאן "חקת עולם לדורותם", והרי אין מצוה זו נוהגת אלא בזמן הבית?
ונ“ל לפרש שהאור שרומז לחכמת התורה רמוז בשמן המנורה, ובכדי לזכות באותו אור צריך האדם להכין את עצמו, מעין השבת שצריכה הכנה. ואין האור זורם אלא דרך כלים גשמיים שהם המנורה עם שבעת נרותיה, הרומזת לשבע הספירות, בבחינת "כי נר מצוה ותורה אור". וגם רומזת לשבעת ספרי התורה שכן "ויהי בנסוע הארן" הוא ספר בפני עצמו, ואמר שלמה המלך "חצבה עמודיה שבעה". וכיון שההכנה הנדרשת ליהנות מאותו אור אינה שווה אצל כל אדם, נמצא שאין הכל מקבלים את שפע האור בשוה, אלא כל אחד כפי מה שהכין את עצמו. לפיכך חזר והדגיש למשה "ואתה תצוה", ואין צו אלא לשון זירוז, והזירוז הוא על ההכנה לקבלת שפע האור. נמצא שהנאמר בפרשת אמור ”וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד“, הוא גוף הציווי ככל יתר הציוויים שמשה מעביר ישירות מהקב“ה לישראל. ובפרשתנו מצווהו הקב“ה שיהיה הוא המצווה והמזרז על הכנה זו לקבלת שפע האור. וכיון שהתורה היא נצחית, ראוי לומר עליה "חקת עולם לדורותם".
"ואתה תצוה את בני ישראל", ויש להבין מה שייך ציווי זה לבני ישראל, והרי כל מעשה המנורה נעשים על ידי אהרן, והיה צריך לומר ”ואתה תצוה את אהרן“? או שהיה צריך לצוות את אהרן באופן ישיר? ונראה לי הטעם שניתנה מצוה זו על ידי משה לבני ישראל בדוקא כי היא רומזת לתורה ששייכת לכל עם ישראל. שכן המנורה היא סמל לתורה ונרותיה הן סמל למצוות התורה שנא' כי נר מצוה ותורה אור לפיכך מצוה זו ניתנה בדוקא למשה נותן התורה, שיצוה בה את כל בני ישראל. שבמצות המנורה נצטוינו שהשמן יהיה כתית למאור, זך וצלול, שאם אינו צלול ביותר האש לפעמים מסוכסכת בפתילה, לפעמים דולקת יפה ולפעמים דועכת, והוא הדין לאור התורה, שבשעה שקובעים הלכות ומנהגים חדשים חייבים לקשר אותם באופן הזך והצלול ביותר, ליסודות התורה הק' שניתנה בסיני על ידי משה כשמן זית למנורה,, שרק בכגון זה ישארו הלכות ומנהגים אלה כחלק בלתי נפרד מתורתינו הקדושה. גם רמז בזה לתורה שבעל פה שתהיה מבוססת על תורה שבכתב. ולכן בא ציווי זה למשה ולא לאהרן, ולכן אמר ואתה תצוה את בני ישראל.
מאידך נראה לי שמכיון שהתורה ניתנה ע"י משה, "ואתה תצוה". ולא ניתנה ישירות מאתו ית', עובדה זו עצמה היא שורש כל המחלוקות שבין חכמי ישראל בתלמוד ובפוסקים, שאילו ניתנה התורה ישירות מאתו ית‘, היה הכל ברור כשמש בצהרים ללא מחלוקות. והראיה לכך מהאימרה הידועה "הלכה למשה מסיני", שעל זה נאמר "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה".
זאת ועוד, ראיתי טעם נאה מדוע ניתנה מצות השמן דוקא על ידי משה ”ואתה תצוה“? כי כידוע הזית משכח והשמן מפכח – טוב לזכרון. ואמרו באורח מליצי ”האב משכח הבן מפכח“, וכיון שהגורם לשכחה הוא משה בשבירת הלוחות ראוי שהוא יצוה על השמן, ”ויקחו אליך שמן זית זך“, שמצוה זו היא מעין תיקון למשה על שבירת הלחות.
ונראה לי לחדש טעם נוסף מדוע צוה הקב"ה מצוה זו בדוקא דרך משה, ולא ישירות לאהרן? והרי היא קשורה לשמן המנורה, שמצות הדלקתה מיועדת לאהרן, ומדוע בא הציווי דרך משה? כי לפי מה שנראה מהכתובים מלכתחילה צריך היה אהרן להיות הלוי, ולמשה היתה מיועדת הכהונה הגדולה. וכאשר ביקש משה מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח", העביר הקב“ה את הכהונה לאהרן אחיו באמרו "הלא אהרן אחיך הלוי יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". "אהרן אחיך הלוי“ דייקא, ורק מכח בקשתך הוא יהיה אהרן הכהן. ומאחר שמלכתחילה היתה הכהונה מיועדת למשה, לא נפסקה ממנו, וזהו שאמר "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך". אתה עדיין המפקד העליון, ואפילו בבית המקדש, הציווי שלי אינו עובר אלא דרכך שאתה ממונה עליהם בתור כהן גדול, וכל עבודות ביהמ"ק על פיך יהיו, "ויקחו אליך" דייקא. וגם עצם זה שאהרן יהיה הכהן הגדול ובניו כהנים אחריו לא יהיה זה אלא על פיך ולכן "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו" וגו'. כיו"ב כאשר מסיים משה את תפקידו אין תפקיד זה עובר ליהושע אלא דרך משה שנא' "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו".
ולכן מצינו שהמלים "ואתה תצוה" כוללים הרבה יותר ציווים מאשר על שמן המנורה, והם הכנת אהרן ובניו לתפקיד נעלה זה של הכהונה, הכשרתו והכשרת בניו הכהנים בבגדי כהונה, הפיקוד על האמנים חכמי הלב העושים את בגדי הכהונה כמו גם על כל כלי הקדש, וכדלהלן:
הכשרת הכהנים בלקיחת פר ושני אילים והקרבתם, סל ובו לחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן עשוים מסולת חטים, הקרבתו והקרבת אהרן ובניו אל פתח אהל מועד, רחיצתם במים, הלבשת אהרן בבגדי הכהן הגדול, יציקת שמן המשחה על ראשו ומשיחת כל גופו, הלבשת בניו הכהנים בכתנות כהונה, חגירת האבנט על אהרן ובניו, חבישת המגבעות לבניו שבכל זה נתקדשו בכהונה לדורות עולם.
הקרבת פר אחד לחטאת. סמיכת אהרן ובניו את ידיהם על ראשו, שחיטתו, זריקת דמו על קרנות המזבח ואת כולו אל יסוד המזבח, הקטרת החלב המכסה את הקרב ויותרת הכבד, שתי כליותיו והחלב שעליהן על המזבח, שריפת בשרו, עורו ופרשו מחוץ למחנה.
לקיחת והקרבת האיל הראשון לעולה, סמיכת אהרן ובניו את ידיהם על ראשו, שחיטתו, זריקת דמו על המזבח סביב, נתוחו, והקטרת קרבו וכרעיו הרחוצים, על נתחיו ועל ראשו על המזבח כליל לעולה.
לקיחת והקרבת האיל השני לשלמים. סמיכת ידי אהרן ובניו על ראשו, שחיטתו, נתינה מדמו על תנוך אזן ובהן ידם ורגלם הימנית של אהרן ושל בניו, זריקתו על המזבח, הזאה מהדם שעל המזבח ומשמן המשחה על אהרן ועל בניו ועל בגדי כהונתם, שבכך נתקדשו הם ובגדיהם.
נטילת החלב והאליה והחלב המכסה את הקרב ויותרת הכבד ושתי כליותיו והחלב שעליהן ושוק הימין מהאיל השני, ככר לחם וחלת לחם שמן ורקיק אחד מסל המצות, ושימת כל הנז' על כפי אהרן ובניו והנפתן, ואח"כ נטילתן מידם והקטרתן כליל לעולה על המזבח.
נטילת החזה מהאיל השני, והנפתו לפני ה' לצורך אכילת הכהנים, נטילת השוק שהורם כתרומה משלמי בני ישראל עבור הכהנים. בכך נתקדשו החזה והשוק עבור הכהנים לדורות עולם.
בישול בשר איל המלואים במקום קדוש, אכילת בשר האיל והלחם שבסל במקום קדוש ע"י אהרן ובניו. האכילה מכפרת על כל זרות ותיעוב ומקדשת אותם לכהונת עולם.
כל האמור לעיל צריך להעשות בכל יום משבעת ימי המלואים. ובכל יום מהם צריך היה להביא פר אחד לחטאת לכפר על המזבח ולקדש אותו באופן שכל הזר הקרב אל המזבח יומת. על מזבח זה צריך היה להקריב שני כבשים בני שנה לעולה בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערבים, ולהביא עמם עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן למנחה, ורבע ההין יין לנסך. ובכך תשרה השכינה על המקדש, באופן שיהיה מקום זה מיועד לבני ישראל. ולבסוף בנית מזבח הקטורת, הוא המזבח הפנימי, הוא מזבח הזהב.
"שמן זית זך כתית למאור", כתב בס' תולדות יצחק כי המלה ”כתית“ רומזת למספר השנים שעמד בית המקדש הראשון ת"י שנים, ולמספר השנים שעמד בית המקדש השני ת"כ שנים. וכיון שנחרבו ונכתתו רמזם במלה "כתית". ואמנם בית שלישי שלעתיד לבוא נרמז במלה "למאור" ע"ד קומי אורי כי בא אורך. וגם נרמז במלים להעלות נר תמיד, שיעמוד על תילו תמיד לעד ולעולם.
מדוע צריך היה השמן להיות בדוקא מן הזית ולא משאר מינים? השיב על כך הבן איש חי כי הזית מר כלענה ומעז יצא מתוק הוא השמן. וגם שהוא מאיר לעולם. ולכן אמרו ז"ל "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה". והטעם כיון שהמנורה רומזת לתורה, ולכן היו בה ז' נרות כנגד ז' ספרים הכוללים את "ויהי בנסוע הארן" שהוא כידוע ספר בפני עצמו. ואמר שלמה המלך ע"ה "חצבה עמודיה שבעה". ולכן אמרו "שלחן בצפון ומנורה בדרום" כי "הרוצה להעשיר יצפין והרוצה להחכים ידרים". ויש בכח הזית להפוך את המר למתוק כמסופר באליהו זוטא פרשה כב על זונה אחת שהיתה מזומנת ע"י אחד מתלמידי ר"ע, ואחרי שתהתה על קנקנו וראתה אותו בביהמ"ד בשיא הדרו עשתה חשבון נפש בנפשה שאם היא תשכב עמו תנחל גהינם רותח וכן גם הוא ולכן במועד בואו לשכב עמה אמרה לו אתה מאבד חיי עוה"ב בשביל חיי שעה ולא נתקררה דעתו. שוב אמרה לו מקום שאתה אוהב מלוכלך ומטונף ולא נתקררה דעתו עד שעשתה לו דבר אחד שנמאסה בעיניו ואז סרה ממנו תאוותו ולא נשא אשה אחרת מעולם וחזר לתורתו ולקדושתו. באותה שעה יצתה בת קול ואמרה אשה פלונית ואיש פלוני מזומנים לחיי עוה"ב. הרי שמעז יצא מתוק, ולכן שמן זית בדוקא.
וכתב שם טעם נוסף מדוע צריך השמן להיות בדוקא מן הזית? כי עץ הזית מחזיק בעליו כל ימות השנה. ללמד שעסק התורה הוא תדיר קיץ וחורף, יומם ולילה לא ישבותו.
כתב רבינו הרש"ש רבי שלום שרעבי זצוק“ל שבברכת החדש "מי שעשה נסים" צריך לכוין בר"ת שמ"ן שהוא בא"ת ב"ש "בי"ט" דשם זה מסוגל לשמירה ולביטול הקליפות. והאריז"ל כתב שצריך לכוין בשם זה גם בנרות החנכה שהם כנגד המנורה שבביהמ"ק. וע"ז כתב הבן איש חי שהמילוי של האות ב' (בית) היא ת"י כמנין השנים שעמד הבית הראשון. והאות י' שבמלה "ביט" בצירוף המילוי של האות ט' (טית) עולים ק"כ, כמנין השנים שעמד הבית השני כי שם זה (בי"ט) ממונה על ביטול הקליפות, ובנין הבית תלוי בביטול הקליפות. וע"י הארת השם בי"ט הרמוז בשמן יזכו לשמן זית זך "כת-ית" למאור שהן ת"י ות"כ. ובמלים אחרות:
"מי שעשה נסים" – ר"ת שמ"ן שהוא בא"ת ב"ש בי"ט.
המילוי של האות ב' (בית) היא ת"י כמנין השנים שעמד הבית הראשון.
גם המילוי של האות ט' (בי"ט) היא ת"י. ובתוספת האות י' שבין האות ב' לאות ט' (בי"ט) הם ת"כ כמנין השנים שעמד הבית השני.
"כת-ית" – כולל את שנות שני בתי המקדש.
בנין הבית תלוי בביטול הקליפות.
השם בי"ט שהוא בא"ת ב"ש שמ"ן מסוגל לשמירה ולביטול הקליפות.
ע"י הארת השם בי"ט הרמוז בשמן יזכו לשמן זית זך "כת-ית"
”להעלות נר תמיד“, ונאמר ”כי נר מצוה ותורה אור“ – ראיתי לנכון לנתח רעיון זה המבטא את איכותו של הנר ביחס לאור. דלכאורה קשה, שהרי הנר קטן ואורו חלש ומצומצם ואילו האור מקורו גדול והשפעתו על איזור רחב ידים. וכיון שכל כוחה של המצוה אינו אלא בכח התורה, מדוע יגרע כחה של המצוה להיותה בבחינת ”נר“, ולא בבחינת ”אור“ כמו התורה עצמה?
ונראה לי לפרש שאעפ"י שאור הנר חלש ביחס לאור עצמו, מ"מ יש לנר מעלות שאין לאור. כמו למשל לענין בדיקת חמץ חייב לבדוק בדוקא לאור הנר ולא לאור יום. גם הנשמה נמשלה לנר ולא לאור "נר ה' נשמת אדם", וכן כל מצוה ומצוה היא בבחינת נר בדוקא ולא בבחינת אור. ”כי נר מצוה ותורה אור“ ומה המיוחד בנר שאין באור?
בורא העולם גזר בחכמתו להשפיע מאורו לבני אדם בהדרגה באמצעות קיומן של תרי"ג מצוות התורה, שכל אחת מהן היא בבחינת נר, כי נר מצוה, ולא את כל המצוות בפעם אחת. וטעם הדבר כי אילו היה באפשר לעלות בפעם אחת, הרי גם הירידה והנפילה היו בפעם אחת שהרי כל דבר שנרכש בקלות בא גם לידי הפסד בקלות. אבל כאשר האדם עולה בהדרגה, כל מצוה בפני עצמה, ממילא עבירה אחת מכבה רק מצוה אחת, אבל לא מכבה את כל האור. ואילו היה האדם מגיע לאור במצוה אחת, הרי היה גם יורד חלילה לשאול תחתית ע"י עבירה אחת בכבותו את האור. ולכן כשם שהאור נרכש על ידי המצוות במנות קטנות כך הוא גם נפסד על ידי העבירות במנות קטנות. משל למה הדבר דומה לאחד שקונה מניות בחברות בבורסה. אם הוא מפזר את מעותיו לכל מיני חברות וקונה בכל אחת מהם מספר קטן יחסי של מניות אם חברה אחת פושטת את הרגל לא ירד מנכסיו. אבל זה שמשקיע את כל הונו בחברה אחת או שיעלה לגדולה בבת אחת או שיפול לשאול תחתית בנפול החברה. משל נוסף הוא זה של החולה שזקוק לתרופות רבות וחזקות שאם יקח את כולן בפעם אחת, ימות. ולכן צריך לקחתן אחת אחת בהדרגה. תרי"ג מצוות הן כולן חברות. ובכל אחת מהן משקיע האדם את מיטב כוחו אם לטוב ואם למוטב. וכל רכישה היא בבחינת נר. ואמנם כאשר נבוא להעריך את הונו של אותו אדם שהשקיע בכל כך הרבה חברות בודאי שאור גדול שופע ממנו.
עוד נראה לי לפרש שהאור מחמת היותו מפוזר וחזק ביותר אין בכח האדם את היכולת לזכות בו אלא בדרך של צמצום למנות קטנות יותר שנקראים ”נרות“. ואמנם גם זה העוסק בתורה לשמה זוכה ליהנות מאורה מנות מנות, ביחס לעמלו בה ולפום צערא אגרא. ואפשר שכל פעם שהוא עוסק בתורה, הוא מקיים מצוה ככל יתר המצוות שהיא בבחינת נר, אלא שהתורה שהוא עסוק בה משפיעה עליו מאורה יותר משאר המצוות. ונראה לי שזהו רעיון הצמצום, בכדי שלא ימעדו מעוצמת האור, צריכים לעלות מעלה מעלה דרך הספירות הידועות חג“ת נהי“ם.
ובזה יתבארו דברי חז"ל "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה". והטעם כי המצוה היא נר, אבל התורה, מלבד המצוה ללמוד תורה, שגם היא בבחינת נר, זוכה הלומדה לאור התורה, ואין כח בעבירה לכבות את אור התורה.
מלבד זאת ישנו יתרון נוסף ללימוד התורה ביחס לכל יתר המצוות, שאותו הביע רבי יוסף בגמ' סוטה כא. בשפה ברורה "ואמר ר' יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וגו' תורה בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא".
עוד נראה לי לפרש על דרך אחרת והיא כי הנר אע"פ שאורו קטן יחסית מזה של האור אך באותה נקודה מצומצמת שאותה הוא מאיר אורו גדול יותר מהאור המפוזר לכל עבר. ונ"ל הטעם לכך, כי אין הדבר נובע מצד האור ומכמותו, אלא דוקא מצד האדם שנאות לאורו, לפי שהאדם מרכז ומצמצם את עיניו ואת כל מעייני לבו לאותו מקום מצומצם שאותו הוא רוצה לראות באמצעות הנר, כאחד המביט אל תוך המקרוסקופ או המשקפת. חשיבותו המיוחדת של הנר לפי"ז, נעוצה בכך שהאדם מאמץ ומעמץ את עיניו לראות הדק היטב דרך אותה נקודת אור, ונראה לי שזוהי הסיבה שאת החמץ צריך לבדוק בדוקא לאור הנר. שכאשר מחפשים לאור השמש לא רואים אלא מה שנגלה לעיני השמש, אבל לאור הנר אפשר לראות בדקדוק יתר גם פרורים דקים שלא יראו לעיני השמש מחמת עצמת האור.
ומכאן למדנו שהמצוה היא להתרכז בפרטים. כמו למשל בהקמת קהילתינו ”נצח ישראל“, ב"ה יש לנו קהל גדול של מתפללים והכל מתנהל יחסית כשורה, וזוהי הבחינה של האור. לעומת זאת ישנה הבחינה של הנר, והיא הדאגה לפרטים שכל פרט ופרט משפיע על עוצמת האור, כי האור מהווה את מכלול הפרטים. כמו למשל הירחון היוצא מביהכנ"ס חייב להיות בשיא הדיוק ובשיא היופי כדי שאור הקהילה יהיה גם הוא נוצץ. וכמו שבכל עסק מצליח יש לדאוג לפרטים הקטנים לשם הצלחתו, כן הוא הדבר ביהדות, לא די שיאמר אדם אני יהודי אם הפרטים הקטנים שגורמים לו להיקרא "יהודי" חסרים מן הספר.
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" – היינו דברי ה' עצמם כפי שנאמרו בתורתו ובדברי חז"ל הם הנר והם גם האור, והחילוק שביניהם הוא שהנר הוא "לרגלי", היינו לפעולה מסויימת שאני עומד לבצע ברגע זה. ואילו האור הוא המטרה הכללית של כל הנרות, של כל המצוות, שהם נתיב ה', "לנתיבתי", דרך התורה.
וזה יבאר לנו גם מדוע נקרא הנער שנכנס לגיל המצוות "בר מצוה" ולא בן מצוות? וכן כאשר האדם עובר עבירה הוא נקרא "בעל עבירה" בל' יחיד ולא בעל עבירות.
ומדוע לגבי המצוה הוא נקרא בן או בר, ואילו לגבי העבירה הוא נקרא בעל ולא בן? הטעם לכך הוא כי המצוה היא חלק אינטגרלי של הנשמה שכאשר האדם מקיים אותה היא שבה למקורה כבן להוריו. היפך הדבר לגבי עבירה שהיא הצד השלילי של הנשמה. שהעובר עבירה הוא בבחינת בעל לעבירה ולא בבחינת בן, שהרי הבעל יכול לגרש את אשתו, אבל הבן לא יכול לגרש את אביו.
והטעם שהחוזר בתשובה נקרא "בעל תשובה" ולא בן תשובה, כי האידיאל אינו לחטוא ולשוב בתשובה אלא להיות בבחינת צדיק גמור. שאילו היה אידיאלי לשוב בתשובה היה השב בתשובה נקרא בן תשובה. עוד נראה לי לבאר, כי השב בתשובה, כשחטא, קודם חזרתו בתשובה, הוא היה מסוגל לעבור על דבר ה' אפילו שעכשיו שב בתשובה, עדיין יש לו את הפוטנציאל לשוב ולחטוא.
לעומת זאת, כאשר רכש האדם תורה במשך שנים רבות הוא נקרא "בן תורה", כי היא הופכת להיות חלק מעצמיותו. והוא מאיר בכח היותו בן תורה על כל הסובבים אותו בבחינה זו, שעליו נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", שאז הוא בבחינת אור, ולא בנקל יחטא.
כא בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָֽעֵדֻ֗ת יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
פרק כח, א וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת־אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ־לִ֑י אַֽהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַֽאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִֽיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן: ב וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת: ג וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַֽהֲנוֹ־לִֽי:
פירש"י לְקַדְּשׁ֖וֹ – "להכניסו בכהונה ע"י הבגדים". משמע לא ע"י לימוד תורה ויראת שמים אלא הדבר המקדשו הוא החומר – הבגדים. ויש לשאול מה פשר הדבר שבגדים גשמיים וחומריים יש בכחם לקדש אותו? לזאת פי' רש"י ז"ל "בגדי קדש" – "מתרומה המקודשת לשמי יעשה אותם". פי' שהבגדים נתקדשו כתוצאה של מחשבת כל ישראל שתרמו אותם למטרת קדש, לשם שמים. נמצא שלא הבגדים כשלעצמם מקדשים אותו, אלא מחשבת התורמים מקדשת את הבגדים, שמקדשים את אהרן ואת בניו. ונראה לי שכן הדבר בכל המקומות המקודשים. שנקראו "מקודשים" ולא נקראו "מקומות קדושים", ואפילו הכותל המערבי שאמרו ז"ל "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי", סיבת הקדושה והשראת השכינה בו היא משום שעיני כל ישראל נשואות אליו בתפלה וכן קברי האבות, שהם מקודשים משום מחשבת ישראל שמקדשים אותם.
ד וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַֽהֲנוֹ־לִֽי:
מִצְנֶ֣פֶת – פירש רש"י כמין כיפת כובע שקורין "קופי"א". וכן הוא בערבית "קפייא".
ה וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶֽת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ: ו וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָֽאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב: ז שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר: ח וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַֽעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִֽהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר: ט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: י שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָֽאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּֽוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתֽוֹלְדֹתָֽם:
פירש"י "כתולדותם – כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת?
והביא הרב אלחנן ליסבון בשם הרבי הזקן הרה"ג שלמה זלמן מלאדי כי גם בקריאת שמע ישנם כ"ה אותיות במלים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", וכנגדם כ"ה אותיות במלים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וההבדל ביניהם הוא ששמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם הוא יחודא תתאה.
יש להתבונן מדוע נהוג להניח את חמש אצבעות היד על העינים בקריאת הפסוק שמע ישראל? שמעתי על זה פירוש נאה מר' יצחק כהן זצ"ל, שהיה אחד ממיסדי ביהכנ"ס המרכזי הספרדי "זכור לדוד" בנתניה, והיה גם הגבאי של בית הכנסת למעלה מיובל שנים. והכי פירושו: הגי' של המלים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" היא תתשי"ח, והיא נרמזת גם בחמש אצבעות היד: האגודל נקרא גם "בהן", (רש"י שמות כט, כ), ואחריו "אצבע", והאמצעית נקראת "אמה", ושאחריה "קמיצה", והקטנה נקראת "זרת". ולהלן הגי' של כל אחת מהן:
בהן – נ"ז
אצבע – קס"ג
אמה – נ"ו
קמיצה – רמ"ה
זרת – תר"ז
בס"ה תתשי"ח
שמע – ת"י
ישראל – תקמ"א
ה' – כ"ו
אלהינו – ק"ב
ה' – כ"ו
אחד – י"ג
בס"ה תתשי"ח
ומכאן רמז שצריך לכסות את העינים בכל חמש אצבעותיו בכל הפסוק הראשון של שמע מתחילתו ועד סופו, מהגי' של הפסוק "שמע ישראל" שהוא תתשי"ח, שכן היא הגי‘ של כל אצבעות היד.
ורמז נוסף לכך שהעינים חייבות להיות סגורות בשעת קריאת ”שמע ישראל“ למדנו מהמלים "לא תוכל לראת" שגם מלים אלה הם בגי' תתשי"ח. כאשר ביקש משה מהקב"ה "הראני נא את כבודך" השיבו ה' "לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ).
ורמז לכך שצריך לומר ”שמע ישראל“ ברגע הגורלי שבו מוסר אדם את נשמתו לבוראו, יש ללמוד מהפסוק ”ה‘ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו“ שגם הם בגי‘ תתשי“ח.
בכל מקום בביהמ"ק היו שומרים שמזהירים לא לנגוע אל הקודש, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת. מדוע? פי' הרב ליסבון שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם ובר פלוגתיה. שלהרמב"ם הטעם מפני שהיה מלא אדמה ואינו מקבל טומאה כי אין קרקע מטמאה, ולכן לא היה זקוק לשמירה. פי' אחר משום שהיה מכוון כנגד קה"ק ולא היה מי שיעז פניו לגשת אל הקודש בקרבת א-להים שכזו ולכן לא היה זקוק לשמירה. שתי המזבחות מסמלות את נשמת היהודי. מזבח הזהב מסמל את נשמת העשיר ומזבח הנחושת מסמל את נשמת העני. אבל כל זה הוא בחיצוניות. אבל בפנימיות הנשמה, הכל אחד הוא, שאינו מקבל טומאה.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – בגי' תתשי"ח + ר"מ (בגי' יעקב אביהם)
יא מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: יב וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָֹ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן: יג וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב: יד וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָֽתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָֽעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת: טו וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה חשֵׁ֔ב כְּמַֽעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ: טז רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ: יז וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָֽאֶחָֽד: יח וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם: יט וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה: כ וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִֽהְי֖וּ בְּמִלּֽוּאֹתָֽם: כא וְ֠הָֽאֲבָנִ֠ים תִּֽהְיֶ֜ין ָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕ין ָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט: כב וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר:
רש"י ז"ל הביא מה שפי' מנחם בן סרוק במלת שרשת שהיא מל' שרשים וכ' עליו "ואיני רואה את דבריו". ולכן פי' שהיא מל' שלשלת. ולענ"ד נראה שמבחינה רעיונית שניהם כיוונו לדבר אחד אלא שמנחם קבעו בל' שרשים שמקשרו לשרשו ומקורו ומתחבר אליו, וגם הל' שלשלת הוא דבר המחבר ומקשר את החוליה הראשונה שהיא המקורית והשרשית לעוד ועוד חוליות נוספות.
מדוע לכל שבט ושבט היתה בחשן אבן שונה? ומה היה מייחד את האבן עם השבט? עיין פירוש נפלא על זה הובא בס' תולדות יצחק.
כג וְעָשִׂ֨יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָֽתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֽשֶׁן: כד וְנָֽתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן: כה וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָֽתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָֽאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו: כו וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָֽאֵפ֖וֹד בָּֽיְתָה: כז וְעָשִׂ֘יתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָֽתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָֽאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֨טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֽוֹד: כח וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹ֠שֶׁן מִֽטַּבְּעֹתָ֞ו אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד: כט וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹ֠ן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: ל וְנָֽתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָֽאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַֽהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹ֠ן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: לא וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָֽאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת: לב וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ: לג וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַֽעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב: לד פַּֽעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב:
ביוה“כ לא לבש אהרן אלא בגדי לבן ולא את המעיל עם הפעמונים ולא נשמע קולו בבואו אל הקדש. לרמז כי ישנם שני סוגי רבנים. אלו שיוצאים עם הרבה פעמונים ואחרים שיוצאים תמיד בבגדי לבן ולא נשמע קולם בבואם אל הקודש ובצאתם מרוב ענותנותם.
לה וְהָיָ֥ה עַֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָֹ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת: לו וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה: לז וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִֽהְיֶֽה: לח וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַֽהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֨ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: לט וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּֽעֲשֶׂ֖ה מַֽעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם: מ וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת: מא וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֙ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִֽהֲנוּ־לִֽי: מב וַֽעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִֽהְיֽוּ: מג וְהָיוּ֩ עַל־אַֽהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹֽא־יִשְׂא֥וּ עָוֹ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו:
ראוי להבין מדוע נכתבו כל כך הרבה פרטים בכל בגד ובגד שבבגדי הכהונה? וגם הקשה הרה"ג משה מלכה זצ"ל בספרו נטפי המים מה ענין הדלקת הנרות בפרשה זו הדנה בבגדי כהונה? ונראה לי ליישב את שתי הקושיות כאחת כל בגד מבגדי הכהונה היה לו תפקיד לכפר על דבר מסויים. ואמנם הרואה את הכהן הגדול לבוש בבגדי כהונה לא ראה אלא את החיצוניות בלבד, כי הפנימיות של הבגדים כמו נשמת האדם נסתרות הן מעיני הרואה. כיוצא בזה נרות המנורה כמו גם המנורה עצמה הן גשמיות, ורק אור המנורה הוא רוחני. ואמנם ”האדם יראה לעינים וה‘ יראה ללבב“. לא רק אור המנורה הוא רוחני אלא ישנה רוחניות גם בצד הגשמי של המנורה כמו גם בגשמיותם של בגדי הכהונה שהרי הם נתרמו על ידי אנשים שונים בכוונות שונות שהן רוחניות. וגם האש שאורה הוא רוחני היא למעשה מאוד גשמית שהרי היא שורפת ומבשלת ומחממת מבחינה גשמית. כמו כן התורה היא לכאורה ספר לימוד כמו כל הספרים ואמנם העמל בתורה זוכה לאורה הרוחני של התורה. גם השבת היא לכאורה יום חופש ומנוחה גשמית מעמל השבוע, אבל פנימיותה נעלמת מעיני הרואים, ורק אלה השומרים אותה זוכים ליהנות מאורה הרוחני. וכן כל הניסים והנפלאות שבכל עת ובכל שעה ניתנים להתפרש בדרך הטבע, כדוגמת נס הפורים, שכל מאורעות הזמן ההוא היו על פי הגורל, ”פורים“ על שם הפור. וזה שלא האמין בה' יכול היה לפרש הכל כצירוף מקרים טבעי, כאילו לא היתה בכאן יד ה'. וכן כל ניסי מלחמות ישראל המזהירות יכולות להתפרש כמעשים טבעיים כדוגמת "כל הכבוד לצה"ל". אבל המאמין רואה בכל פעולה את יד הי"ת. בחינת ההסתר היא החמורה מכולם והיא זו שנאמרה בפרשת הקללות "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". שהיא תוצאה מכך שהאדם מסתיר את פניו מבוראו לאורך זמן, ועל זה נא' "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ממילא ברור מדוע צריך היה לעמוד על כל פרט של כל בגד משום הנסתר שבהם וכן במנורה כדלעיל.
פרק כט א וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַ֠ח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם: ב וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: ג וְנָֽתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל־סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת־הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָֽאֵילִֽם: ד וְאֶת־אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָֽחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם: ה וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָֽאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָֽאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָֽפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֹֽד: ו וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְנָֽתַתָּ֛ אֶת־נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל־הַמִּצְנָֽפֶת: ז וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָֽצַקְתָּ֖ עַל־רֹאשׁ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ: ח וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת: ט וְחָֽגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָֽבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד־אַֽהֲרֹ֖ן וְיַד־בָּנָֽיו: י וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר: יא וְשָֽׁחַטְתָּ֥ אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: יב וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָֽתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: יג וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת־כָּל־הַחֵ֘לֶב֘ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה: יד וְאֶת־בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת־עֹר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא: טו וְאֶת־הָאַ֥יִל הָֽאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: טז וְשָֽׁחַטְתָּ֖ אֶת־הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְזָֽרַקְתָּ֥ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: יז וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָֽחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָֽתַתָּ֥ עַל־נְתָחָ֖יו וְעַל־רֹאשֽׁוֹ: יח וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֨יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה הֽוּא: יט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: כ וְשָֽׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָֽקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַֽהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָֽרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: כא וְלָֽקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּ֘חַ֘ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַֽהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: כב וְלָֽקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַ֠יִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא: כג וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וְחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֑י יְהוָֹֽה:
יש לחקור מדוע בכאן מנוקדת האות כ‘ במלה ”ככר“ בפתח, וכן (בשמות כה, לט) כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה, ואילו (בשמות ל“ז, כד) מנוקדת האות כ‘ במלה ”ככר“ בקמץ, כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ?
נראה לעניות דעתי לבאר על פי מה שפירש רבינו בחיי, במלה ”אדני“ גבי לוט, לחלק בין אם היא קדש או חול. שאם האות ד' בקמץ היא קדש ואילו בפתח היא חול והטעם כי בפתח היא נסמכת למלה שאחריה ואילו בקמץ היא עומדת בפני עצמה, ממילא גם בכאן בפסוק הראשון שעדיין לא נעשתה המנורה היה זה ככר של זהב גולמי, ולכן כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ, האות כ' השניה שבמלה "ככר" מנוקדת בפתח כי היא נסמכת למלה "זהב". ואילו בפסוק כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ מדובר שככר הזהב היה כבר עשוי במנורה ולכן האות כ' השניה שבמלה "ככר" מנוקדת בקמץ, כי היא אינה נסמכת לזהב אלא היא היא עצמיותה של המנורה.
כד וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַֽהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: כה וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָֽעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֨וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה: כו וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה: כז וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַֽאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵֽאֲשֶׁ֥ר לְאַֽהֲרֹ֖ן וּמֵֽאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו: כח וְהָיָה֩ לְאַֽהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרֽוּמָתָ֖ם לַֽיהוָֹֽה: כט וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַֽחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם: ל שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ: לא וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ: לב וְאָכַ֨ל אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: לג וְאָֽכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם: לד וְאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָֽׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵֽאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא: לה וְעָשִׂ֜יתָ לְאַֽהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם: לו וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּֽעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ: לז שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ: לח וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד:
"שנים ליום תמיד" ר"ת תש"ל, כתב בעל הטורים שמנין זה הוא בדיוק מנין קרבנות התמיד של בוקר וערב לשס"ה ימים.
לט אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָֽאֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם: מ וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִיעִ֥ת הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד: מא וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: מב עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם: מג וְנֹֽעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי: מד וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַֽהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי: מה וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים: מו וְיָֽדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָֹה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם:
פרק ל, א וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ: ב אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִֽהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹֽמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו: ג וְצִפִּיתָ֙ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִֽירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב: ד וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּֽעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה: ה וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב: ו וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה: ז וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַֽהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵֽיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה: ח וּבְהַֽעֲלֹ֨ת אַֽהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: ט לֹא־תַֽעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו: י וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה:
מדוע לא נכתב שמו של משה בפרשה זו? משום שאמר משה מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפי' על תנאי היא באה. ולמה דוקא מפרשה זו?
א) פי‘ בעל הטורים כי זה נרמז בקללת משה עצמה שאמר מחני נא "מספרך" – מספר ך', שפ' תצוה היא הפרשה העשרים מתחילת ספר בראשית.
ב) רמז נוסף כי מלת ”אשר“ היא בגי‘ ”תצוה“. "מספרך" – מאיזה ספר? "אשר".
ג) רמז נוסף משום שבדרך כלל חלה שבת זו בשבוע של ז' אדר יום פטירת משה רבינו ע"ה. ומכאן יש ללמוד שמשה רבינו נפטר בז' אדר א' שהרי בשנה מעוברת חל ז' אדר א' בפ' תצוה.
ד) עוד שמעתי הערה יפה מאחי הנכבד רבי נתנאל משה ז"ל בשם רבי לוי יצחק שנאורסון על הפ' "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" כי פסוק זה נמצא (בשמות לב, לב). ללמד על מסירות הנפש מלב לבו של מרע"ה על עם ישראל.
ועם כל זאת שמו של משה רמוז בפרשה זו עצמה. היכן?
א) שמעתי בשם הגר“א שבפרשה זו ישנם ק"א פסוקים כמנין מילוי שמו של משה. מ-ם, ש-ין, ה-א. בסך הכל ק"א.
ב) עוד מפרשים שמשה השיבו להקב"ה "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". והקב"ה ענהו "הנה מלאכי ילך לפניך", המלה "מלאך היא בגי' ק"א. וכן מנין הפסוקים בפרשתנו – ק"א. ואף על פי ששמו של משה לא נזכר בפרשה זו אבל בקשתו "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", נכתבה ברמז ובהסתר לכבודו של משה.
ג) ומלת ”מלאכי“ בשינוי מיקום האותיות היא מלת ”מיכאל“ שהיא בגי‘ ק“א, לרמז שהוא המלאך ששלח ה' להנחות את ישראל.
ד) והר“ש סופר פי' שבעצם זה שאמר לו הקב“ה ”ואתה תצוה“ שיהיה הוא המחוקק והמצוה במקומו ית‘, אין לך רמז גדול מזה למשה.
פ' השבוע דנה בבגדי כהונה. ויש לנו שלושה סוגי הסתר. האחד הוא זה הנא' בקללות "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה. והשני המתואר במגילת אסתר ושניתן להתפרש באחד משנים. כל מאורעות הזמן ההוא היו לכאורה באופן מקרי, זה שלא האמין בה' היה מפרשם כצירוף מקרים, ואילו המאמין ראה בכל פעולה את יד הי"ת. ועל שנים אלה נאמר "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". והבחינה השלישית של הסתר פנים היא זו שנזכרה בפרשתינו והיא שכל בגד מבגדי הכהונה היה לו תפקיד מבחינה רוחנית לכפר על דבר מסויים. אבל הרואה את הכהן הגדול לבוש בבגדי כהונה לא ראה אלא את החיצוניות בלבד, כי פנימיותם של הבגדים כמו נשמת האדם נסתרים מעיני הרואה. גם השבת כמו בגדי הכהן הגדול. בפנימיותה היא דבר שנעלם מעיני הרואים, ורק אלה השומרים אותה זוכים ליהנות מאורה.
דרשות
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" הקשה בספר שם משמואל מה הקשר המיוחד של שמן הזית למשה רבינו שנא' בו "ויקחו אליך", ומדוע נצרך משה להיות המצוה במצות המנורה יותר מבכל כלי אחר שבמקדש? ומדוע נא' שמן זית זך כתית למאור ואמרו בגמ' למאור ולא למנחות?
איתא במתניתין דאבות ד, יג "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן". פירשו רש"י ורע"ב שכתר שם טוב מסמל את המעשים טובים.
ואיתא בשמות רבה "א"ר שמעון בן יוחאי ג' כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר תורה זה הארון דכתיב בו "זר זהב סביב". כתר כהונה, זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב. וכתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב.
ובמדרש במדבר רבה איתא "פר אחד בן בקר וגו' איל אחד וגו‘ כבש אחד בן שנתו לעולה שלשה מיני עולה אלו למה כנגד ג' כתרים שנתן הקב"ה לישראל וגו‘ כתר תורה זה הארון שכתוב ועשית עליו זר זהב סביב כתר כהונה זה מזבח הזהב שכתוב בו ועשית לו זר זהב סביב כתר מלכות זה השלחן שכתוב ויעש לו זר זהב סביב. שעיר עזים וגו'. כנגד שם טוב הוא המעשה כמה דתנינן לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם כההוא דתנינן תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. ואותו כתר הוא כנגד המנורה לקיים מה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור". עכ"ל המדרש.
ממדרש זה משמע שכתר שם טוב הוא כנגד המנורה, שהשווה את אור המנורה לתורה אור. וזה מיישב קימעה את קושייתו של שם משמואל, מדוע נצטווה משה בדוקא על השמן למנורה? כי המנורה היא כלי אור וחכמה ומשה נותן התורה שהיא מקור האור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. והרוצה להחכים ידרים ולכן מנורה בדרום. ומצות הדלקתה בשמן זית זך, ללא תערובת פסולת, כמו משה שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה ולית ליה מדידיה כלום. ולכן נצטווה משה במצות המנורה "ואתה תצוה".
עוד נראה לי הקשר בין כתר שם טוב שהוא על ידי מעשים טובים לשמן המנורה ששמן המנורה מסמל את האור הזך וגם התורם ועושה טוב עם זולתו חשוב הוא כלפיו וכלפי העולם שהוא מאיר את כל סביבתו.
ונמצא לפי זה שמשה אוחז בשני כתרים כתר תורה וכתר שם טוב שהרי כידוע ג' כתרים אלה הם כנגד משה, אהרן ומרים. משה זכה בכתר תורה, אהרן בכתר כהונה, ומרים בכתר מלכות. וכשם שכתר שם טוב הוא כנגד מעשים טובים שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול כך גם כתר תורה שניתנה במדבר שהוא הפקר לכל, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. ולפי זה קשה מדוע אם כן כתר שם טוב עולה על גביהן?
ועוד הקשה המהר"ל בספרו דרך החיים, מדוע אם כן לא נאמר ארבעה כתרים הם לכלול גם את כתר שם טוב? ועוד, איך אפשר שכתר שם טוב יהיה עולה על כתר תורה? והרי תלמוד תורה כנגד כולן, ובפרט לפי מאי דאיתא בירושלמי פאה א, א בפסוק "וכל חפציך לא ישוו בה – שאפי' כל מצוות של תורה אינן שוות לדבר אחד בתורה" ואיתא בגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
ותירץ ש"תלמוד תורה כנגד כולן" כשלומד לשמה ולא לשום תכלית אחרת, אבל אם מעשה המצוות הן לשמה והתורה אינה לשמה, בודאי שהמצוות קודמין לתורה, כי המצוות הן בגדר "וכתר שם טוב עולה על גביהן" ששם טוב עניינו איכות קיום המצוות, וזה עולה אפי' על תלמוד תורה כשאינה לשמה. "ואיך יגיע האדם לעסוק בתורה ובקיום מצוותיו לשמה בתכלית ללא פסולת וללא נטיות אישיות? אין זאת אלא על ידי שמבטל את דעתו ואת כל עצמיותו לבוראו, וכשיתרגל הרבה בזה, ההרגל נעשה טבע וזוכה לכתר שם טוב".
וכן איתא בויקרא רבה פרשה לה על הפסוק "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – תני ר' חייא וגו' הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא". נמצא שלימוד התורה צריך להיות במטרה לקיים את המצוות. ולמד זאת מהנאמר במשה "ותרא אותו כי טוב הוא" ופירש רש"י ז"ל שלא היתה בו פסולת ונתמלא הבית אורה. והטעם כיון שלא בא לעולם לצורך עצמו אלא לזכאה דרא.
ואיברא יש להשיב על דבריו, מנא ליה שרק כשלומד לשמה נאמר ות"ת כנגד כולם, והרי מפורש נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ועוד, זה שאמרו "הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא", זה משום שהוא למד במתכוין כעין להכעיס על מנת שלא לעשות, אבל כל הלמד לאיזו תכלית שהיאף הוי בכלל ת"ת כנגד כולן. ומה שתירץ שם לא מתיישב על הלב. שכן מפורש אמרו חז"ל איך יגיע לנקודה הכסופה של "לשמה" על ידי שיעסוק בתורה שלא לשמה. ולא אמרו על ידי שמבטל את דעתו ועצמיותו לבוראו.
עוד הקשה המהר"ל אם תאמר שכתר שם טוב הוא כנגד המנורה. מדוע א“כ לא היה זר זהב סביב המנורה? ועוד, מה הקשר בין מעשים טובים, למנורה הרומזת לחכמה, דהא שלחן בצפון ומנורה בדרום, הוא רמז לכך שהרוצה להעשיר יצפין והרוצה להחכים ידרים? ועוד, אם תאמר שכתר שם טוב הוא כנגד מעשים טובים, הרי כתר תורה אינו כלום בלא כתר שם טוב דהוי לומד ואינו עושה, ואיך שייך לומר על כתר שם טוב שהוא עולה על גביהן?
ותירץ בטעם שלמנורה הרומזת לכתר שם טוב לא היה זר זהב סביב, שהרי הזר מורה על ממשלה, ואילו המנורה מרמזת על תכלית הלשמה והביטול.
ולי נראה שלא שייך להשים זר זהב סביב המנורה כי מטרתה להפיץ את אורה כלפי חוץ ואילו הזר זהב סביב מגביל את אורה מעין גדר. מה שאין כן הארון, השלחן ומזבח הקטורת שהם מוגבלים רק לכהנים ורק במקומם.
ובכדי ליישב את שאלת השאלות מדוע "כתר שם טוב עולה על גביהן", ביאר המהר"ל שענין "כתר" הוא מלוכה וממשלה, אך אין המדובר בכאן על מלוכה וממשלה על הזולת אלא על כחותיו העצמיים של האדם עצמו. ראיה לדבר מכתר תורה שהרי אדם זוכה לכתר התורה אפי' אם הוא לומד בחדרי חדרים, ואין הוא שולט באותו הזמן שעוסק בתורה על שום אחד מזולתו אלא על רוחו, כדכתיב "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". וכן כתב האבן עזרא על הפסוק "כי נזר א-להיו על ראשו" שעטרת מלכות בראשו, כאשר הוא חפשי מן התאוות ושולט ברוחו בלא שום תערובת מחשבת פיגול. כגון שאינו לומד כדי לקנטר או להתגאות בידיעותיו. והוא זה שזוכה לכתר תורה. ומכתר תורה נלמד גם לכתר כהונה ולכתר מלכות שהאדם זוכה להם כאשר אינו נמשך אחרי מה שהטבע מושכו. ולהגיע למדרגה נעלה זו צריך סייעתא דשמיא, כי היא מתנה משמים, וכלי המשכן רומזים לכך.
המהר"ל מחדש שכתר עניינו מלוכה ואינו מדבר על המושג הקלאסי של מלוכה, אלא על כל אדם בפני עצמו שהוא מושל ברוחו. ולפי זה יתבארו גם כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, שבכולם שייך לומר שהאדם שולט ברוחו להשתמש בכתר הראוי לו באופן הטוב ביותר.
ולי נראה על דרך האמת ש"כתר שם טוב עולה על גביהן" אין פירושו שהוא חשוב מכולם אלא שהוא מסמל את האיכות ההכרחית שחייבת להיות בכל אחד מג' הכתרים. שאם אין דרך ארץ אין תורה, וכן כתר כהונה בלא כתר שם טוב היו תוצאותיו בני עלי. וכתר מלכות בלא כתר שם טוב היו תוצאותיו ירבעם ואחאב….
שבת זכור – השבת שקודם פורים – פרשת תצוה מדברת על בניית הארון וכלי הקודש בבית המקדש.
ישנן מצוות מיוחדות שהן שקולות כנגד כל המצוות. כמו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ומאידך, המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה. הכיצד? יש להסביר שלכל מצוה יש כח אנרגי קטן. והשבת מכילה כח עצום ששקול כנגד כל המצוות, והטעם לכך כי היא היסוד לאמונתנו ומבלעדי שמירת היסוד כל הבנין מתמוטט. ולכן אמרו אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. והוא הדין בהיפך. עבודה זרה יש לה כח נגטיבי עצום המחשיך על כל המצוות שבכך הוא כופר בכל התורה כולה.
יחס זה מצוי לא רק במצוות ועבירות אלא גם ביחס למקומות המקודשים אשר בם שורה השכינה יותר מאשר במקומות אחרים. המקודש ביותר בעולם, הוא קודש הקדשים שם מונח הארון, למטה ממנו בית המקדש, למטה ממנו ירושלים, למטה ממנו ארץ ישראל שהיא מקודשת מכל הארצות. וכן בעמים, עם ישראל הנבחר מכל העמים. וגם בימות השנה, הימים הנוראים, ויום כיפור מקודש מכולם. שלושת המועדים מקדשים את הימים שביניהם. ראש חודש המקודש שבחודש, והשבת מקודשת מכל ימי השבוע.
שבת זכור מיוחדת בכך שיש לה קריאה מיוחדת הקוראת לכל יהודי למחות את זכר עמלק שהמן בא מזרעו. זרע עמלק הוא כח הרע המקסימלי בעולם ולפיכך גם המקולל ביותר מכל העמים. והשאלה הנשאלת היא, מדוע אם כן, אין הקדוש ברוך הוא מוחה את זרעו במחי יד, ולמה ציוה עלינו למחותו? ונראה להסביר שכשם שאנחנו חייבים להכיר את הטוב והמקודש, באותה מידה אנחנו מצווים לא פחות להכיר את הרע ולהילחם בו בכחות עצמנו. כי כאשר מלחמה זו באה מגבוה אין בעל הנס מכיר בניסו והוא מסוגל אפילו לבעוט בעושה הנס כפי שראינו מהעובדה שאחרי כל כך הרבה ניסים, עבדו ישראל לעגל, והטעם כי הם לא התאמצו בהם כלל. לפיכך מצוה עלינו התורה להכיר את הרע בעולם ולדעת איך להלחם בו.
זאת ועוד, כאשר המלחמה בעמלק מבוצעת מלמעלה, האדם לא מכיר בכח הרע של עמלק והוא אפילו משתמש במידת הרחמים על הרע והאכזר, כפי שעשה שאול שריחם על עמלק ולא התאמץ במצות ה' למחותו, ובשל כך איבד את מלכותו.
סיבה נוספת לכך שלא מחה הי"ת את עמלק כי הוא רצה להניח את עמלק כיתר אויבי ישראל שישמשו לו כשוט להכות בהם את ישראל כאשר הם חוטאים.
אם כי ישנם שני דרכים האחד הוא בבחינת סור מרע והשני בבחינת ועשה טוב, כל זה לא אמור אלא בחיי היום יום כמאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ואין משמעות ל"טוב" אלא במעשים, בקיום ושמירת המצוות שהן מזככות ומטהרות את האדם. ומי כמונו, העם הנבחר, שזכינו לכל כך הרבה מצוות, שאפילו שחרב בית מקדשינו, תיקנו לנו את בית הכנסת שהוא מקדש מעט כנגד בית המקדש, ותיקנו לנו תפלות כנגד הקרבנות. ובכל דור ודור ישנן מצוות מיוחדות אקטואליות לאותה תקופה. אבל באופן עקרוני כל מצוות התורה עומדות לנגד עינינו ואינן נמחקות. שהלואי ונזכה במשך כל ימי חיינו לקיים את כולם. והיו כבר גדולי עולם כרבי עקיבא ששאף לקיים את המצווה "ובכל נפשך" כל ימי חייו עד שבסופו של דבר זכה להיות בין עשרה הרוגי מלכות.
אבל מצוות מחית עמלק היא מצוה בפני עצמה שהחובה היא לעולם לזכרה ולעשותה. ומי הוא עמלק הקיים בכל התקופות? איך נוכל להבחין בו? עמלק הוא סמל הרוע והרע שברא הקב"ה בעולם, ויש לו שני אספקטים האחד רוחני והשני פיזי. מבחינה רוחנית אין זה אלא יצר הרע שבתוכנו, זה שדוחף אותנו לעבור עבירות, לא לשמור את השבת כהלכתה, לא ללכת לבית הכנסת, לא להניח תפילין, וכדומה. ונגדו חייבים אנחנו לעמוד במלחמה תמידית שכך רמזה לנו התורה "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". ברגע שנפסיק את המלחמה, מיד יצר הרע גובר. מאידך עלינו להתעודד בכך שמובטחים אנחנו שבכל עת שנתמיד במלחמתינו ברע, ננצח שנאמר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". בזכות קיום התורה והמצוות נזכה בעזרת השם להגיע לשיא הרוחני שאליו אנחנו מצפים כבר אלפי שנים, לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
ומבחינה פיזית עלינו להביט סביבינו בעצם ימינו אלה ולראות איך עלינו לקיים את מצות מחית עמלק. מי הוא עמלק? אין מי שלא מכיר ויודע בבירור שהיא אירן היא פרס העתיקה וגרורותיה, והומני הוא המן הרשע שמאז ומעולם גזר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים היום אחד. שהרי לדעת בבירור מי הוא עמלק נתנה לנו התורה סימן מובהק "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים". הגע בעצמך בעוד מדינת ישראל שואפת להיות אור לגוים בכל התחומים, עמלק וגרורותיו שהם כל המדינות הסובבות אותו ותומכות בו, נחשבות מדינות נחשלות מהטעם האחד והיחיד שהן מבזבזות את כל הונם, מליארדים של דולרים, אך ורק במטרה אחת להשמיד את ישראל כמו שתיאר זאת דוד המלך ע"ה במזמור פ"ג בתהלים להלן, שלדעתי חובה על כל יהודי לקרוא את המזמור הזה יום יום בכדי להבין את עמלק של ימינו ולהתפלל לבורא העולם שנצליח למגר אותו במלחמותינו בכל דרך אפשרית. וויהי רצון שבצירוף תפלותינו לבורא העולם להצליח במלחמתינו נזכה לקיים את הנאמר "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה באויביהם והרוג בשונאיהם" ובך נקיים את מצות התורה "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".
מזמור פ"ג בתהלים – א שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: ב אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ אַל־תֶּחֱרַ֖שׁ וְאַל־תִּשְׁקֹ֣ט אֵֽל: ג כִּי־הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: ד עַל־עַ֭מְּךָ יַֽעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִֽתְיָֽעֲצ֗וּ עַל־צְפוּנֶֽיךָ: ה אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: ו כִּ֤י נֽוֹעֲצ֣וּ לֵ֣ב יַחְדָּ֑ו עָ֝לֶ֗יךָ בְּרִ֣ית יִכְרֹֽתוּ: ז אָהֳלֵ֣י אֱ֭דוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִ֗ים מ֘וֹאָ֥ב וְהַגְרִֽים: ח גְּבָ֣ל וְ֭עַמּוֹן וַֽעֲמָלֵ֑ק פְּ֝לֶ֗שֶׁת עִם־י֥שְׁבֵי צֽוֹר: ט גַּם־אַ֭שּׁוּר נִלְוָ֣ה עִמָּ֑ם הָ֘י֥וּ זְר֖וֹעַ לִבְנֵי־ל֣וֹט סֶֽלָה: י עֲשֵֽׂה־לָהֶ֥ם כְּמִדְיָ֑ן כְּֽסִֽיסְרָ֥א כְ֝יָבִ֗ין בְּנַ֣חַל קִישֽׁוֹן: יא נִשְׁמְד֥וּ בְֽעֵין־דֹּ֑אר הָ֥יוּ דֹּ֝֗מֶן לָֽאֲדָמָֽה: יב שִׁיתֵ֣מוֹ נְ֭דִיבֵֽמוֹ כְּעֹרֵ֣ב וְכִזְאֵ֑ב וּכְזֶ֥בַח וּ֝כְצַלְמֻנָּ֗ע כָּל־נְסִיכֵֽמוֹ: יג אֲשֶׁ֣ר אָ֭מְרוּ נִ֣יֽרֲשָׁה לָּ֑נוּ אֵ֖ת נְא֣וֹת אֱלֹהִֽים: יד אֱֽלֹהַ֗י שִׁיתֵ֥מוֹ כַגַּלְגַּ֑ל כְּ֝קַ֗שׁ לִפְנֵי־רֽוּחַ: טו כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר וּ֝כְלֶהָבָ֗ה תְּלַ֘הֵ֥ט הָרִֽים: טז כֵּ֭ן תִּרְדְּפֵ֣ם בְּסַֽעֲרֶ֑ךָ וּבְסוּפָתְךָ֥ תְבַֽהֲלֵֽם: יז מַלֵּ֣א פְנֵיהֶ֣ם קָל֑וֹן וִֽיבַקְשׁ֖וּ שִׁמְךָ֣ יְיָֽ: יח יֵב֖שׁוּ וְיִבָּֽהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֝֗ד וְֽיַחְפְּר֥וּ וְיֹאבֵֽדוּ: יט וְֽיֵֽדְע֗וּ כִּֽי־אַתָּ֬ה שִׁמְךָ֣ יְיָ֣ לְבַדֶּ֑ךָ עֶ֝לְי֗וֹן עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ:
רעיון לפרשת השבוע מהרב פנגר
פנינה בגודל של 67 ס"מ ובמשקל 34 ק"ג, לפי דעתכם קיימת?
בשנת אלפיים ותשע, דייג מהאי פלאוואן בפיליפינים מצא פנינה ענקית בתוך צדפת ענק בזמן שעסק בדיג. הוא לא היה מודע לערכה האמיתי, ושמר אותה מתחת למיטתו במשך עשר שנים כקמיע למזל טוב.
פעמים שגם אנו "מוצאים" משהו, אבל לא מודעים לערכו האמיתי. זו יכולה להיות זוגיות, זה יכול להיות מקום עבודה – וזה יכול להיות קושי כלשהו.
נחזור לסיפור – בשנת אלפיים ותשע עשרה, לאחר ששריפה פרצה בביתו, הדייג החליט למסור את הפנינה לתיירות המקומית. רק אז גילו המומחים שמדובר באחת הפנינים הגדולות ביותר שהתגלו אי פעם. שוויה מוערך במאה מיליון דולר!
שמעתם? היה לו, מתחת למיטה, משהו ששווה מאה מיליון דולר. תארו לעצמכם במשך עשר שנים האדם הזה מתמודד עם פרנסה, עם קשיים, ולא מודע לכך שהפתרון עשוי להיות מתחת למיטה שלו.
בפרשת השבוע מצוינות אבני החושן. שבט זבולון היה שבט שעסק במסחר. האבן ששייכת אליו היא ה"יהלום".
רבנו בחיי, שחי בסביבות המאה השלוש עשרה, בפירושו על התורה, כותב שיהלום, הכוונה ל"פנינה".
כיצד פנינה נוצרת? כאשר חלקיק קטן נכנס לתוך הצדפה, זה יכול להיות גרגיר חול, או כל דבר קטן שמציק לה. הגוף שלה מזהה אותו כדבר שעלול להזיק. בתגובה, הצדפה מתחילה להפריש שכבות של חומר שנקרא "דר" (Mother of Pearl). השכבות הללו מצטברות סביב הגוף הזר, כדי לבודד אותו. עם הזמן, הצדפה ממשיכה להפריש עוד שכבות ועוד שכבות, וכך נוצרת פנינה.
בשורה התחתונה, הכול התחיל במשהו ש"נתקע" לה בחיים.
אנחנו בחודש אדר. שמו מזכיר את החומר שמפרישה הצדפה, שנקרא בעברית "דר". גם בפורים היה "ונהפוך הוא". גזרה נוראית התהפכה לחג של משתה ושמחה.
יתכן שלא סתם קיבל שבט זבולון את הפנינה, ללמדנו שישנם דברים שנתקעים לנו בעסקים, במערכות יחסים, בלימודים וכו'. אל תריבו עם זה, תמנפו את זה. הצדפה לא יכולה לבחור אם גרגר חול יחדור אליה, אבל היא יכולה לבחור איך להגיב וליצור פנינה.
https://chat.whatsapp.com/JOpfJqRzVwV1k2LBag8FUZ
נקודות למחשבה
פרשיות העוסקות בבניית המשכן וכליו
מהו התפקיד האמיתי שממלא בית המקדש?
חשיבותו של ביהמ"ק וחשיבות כל כלי בו – שתי פרשיות נכתבו על זה.
ערכו של המשכן כערך דתי רוחני וכמרכז הרוחני של האומה בכללה.
מהות השכינה השורה בו.
טהרה וטומאה – כהנים, לויים וישראלים ואפר הפרה.
השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה?
האנרגיה הרוחנית המקסימלית שנמצאת בבית המקדש ניתן לדמותה במקצת לכח העוצמתי שבאטום. האנרגיה הרוחנית המקסימלית שנמצאת בבית הכנסת ניתן
לדמותה במקצת לכח העוצמתי שמונח בכל כלי הנשק האחרים.
בית הכנסת בימינו, ביחס לבית המדרש. קדושת המקום מתבטאת ביחס למספר המתפללים והלומדים בו, וביחס לקדושתם בחיי היום יום. וכן ביחס לאופן שהנמצאים בו, מכבדים אותו ואינם מפטפטים בו דברי חולין. ברגע שנכנסים אליו מיד נרתעים לאחור בהרגשה כי "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית א-להים וזה שער השמים". "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט".