ויש לשאול מה הקשר בין שתי הפרשיות ומדוע נכתבה פרשת טומאת לידה בראשה של פרשת "תזריע" הדנה בטומאת הצרעת? נ"ל לחדש מאחר שאותיות השינים זסצ"ש מתחלפות, ממילא פרשת תזריע היא כמו תצריע. ואפשר עפי"ז לחדש שסיבת היותה טמאה שבעה בהזרעתה הוא מכיון שמקור דמיה נצטרעו ע"י זרעו של האיש. וזהו שאמרו מאין באת? מטיפה סרוחה. למה השתמשו בביטוי הזה "סרוחה"? אלא שס' מתחלפת בצ', וח' מתחלפת בע' באותיות הגרון אהח"ע נמצא שהיא טפה צרועה. ומכאן הקשר שבין הזרע (צרע) לבין הצרעת.
לעומת זאת על אותו עיקרון פ' "מצורע" הוא כמו "מזורע", כמו לידתו מחדש שהרי עד עתה חשוב היה כמת ולכן נאמר "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". באותה הלשון השתמשה התורה גם ביולדת "זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה" וגו‘, "וטהרה ממקור דמיה".
ביולדת נא' "וכפר עליה הכהן וטהרה", ובמצורע נא' "וכפר עליו הכהן וטהר". להורות על הקשר האדוק של שניהם ובשל כך נסמכו זה לזה.
עוד נראה לי שהיולדת אינה נטהרת עד שקיעת החמה של יום המ' לזכר או יום הפ' לנקבה, ולמחרת יכולה להביא קרבן לטהרתה, וכל אותם ימים אעפ"י שכעבור ז' ימים טבלה כבר, בכל זאת בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואינה נטהרת אלא לאחר הבאת קרבן חטאת שנאמר "וכפר עליה הכהן וטהרה" ופירש"י "מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה", ועל פי השפתי חכמים הכוונה לקרבן חטאת. ואמנם לי נראה שהכוונה לכהן שהוא בא לכפר עליה ובו הכפרה תלויה.
וכן גם המצורע "בו הטהרה תלויה" תלוי בכפרת הכהן. ועוד, כשם שליולדת יש מעין זמן של הסגר וחליטה שאינה יכולה לנגוע בקדש ואפי' אחרי שטבלה לטהרתה ושהיא לכאורה טהורה, כך גם למצורע יש מצב ביניים שאיננו טמא אבל גם איננו טהור, והוא מצב של הסגר, חליטה.
פרק יד, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָֽהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן: ג וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ: ד וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב: ה וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָֽאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים: ו אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָֽאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת ׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים: ז וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה: ח וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֨יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: ט וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר: י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: יא וְהֶֽעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: יב וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֣בֶשׂ הָֽאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: [שני] יג וְשָׁחַ֣ט אֶת־הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְק֠וֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת־הַֽחַטָּ֛את וְאֶת־הָֽעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּֽ֠חַטָּ֠את הָֽאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: יד וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֘ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: טו וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית: טז וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: יז וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָֽאָשָֽׁם: יח וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֨מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: יט וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֥ר עַל־הַמִּטַּהֵ֖ר מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת־הָֽעֹלָֽה: כ וְהֶֽעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הָֽעֹלָ֥ה וְאֶת־הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר: ס [שלישי] [חמישי כשהן מחוברין] כא וְאִם־דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֘ מַשֶּׂ֒גֶת֒ וְ֠לָקַ֠ח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן: כב וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָֽה: כג וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטָֽהֳרָת֖וֹ אֶל־הַכֹּהֵ֑ן אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: כד וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת־כֶּ֥בֶשׂ הָֽאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: כה וְשָׁחַט֘ אֶת־כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: כו וּמִן־הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית: כז וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: כח וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן־הַשֶּׁ֣מֶן ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל־מְק֖וֹם דַּ֥ם הָֽאָשָֽׁם: כט וְהַנּוֹתָ֗ר מִן־הַשֶּׁ֨מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ל וְעָשָׂ֤ה אֶת־הָֽאֶחָד֙ מִן־הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן־בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵֽאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ: לא אֵ֣ת אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת־הָֽאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת־הָֽאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: לב זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטָֽהֳרָֽתוֹ: פ [רביעי] [ששי כשהן מחוברין] לג וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: לד כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּ֑ה וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם: לה וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת: לו וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת־הַבָּֽיִת: לז וְרָאָ֣ה אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן־הַקִּֽיר: לח וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן־הַבַּ֖יִת אֶל־פֶּ֣תַֽח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: לט וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת: מ וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא: מא וְאֶת־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָֽׁפְכ֗וּ אֶת־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא: מב וְלָֽקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל־תַּ֣חַת הָֽאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת־הַבָּֽיִת: מג וְאִם־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֨גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת־הָֽאֲבָנִ֑ים וְאַֽחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת־הַבַּ֖יִת וְאַֽחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ: מד וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא: מה וְנָתַ֣ץ אֶת־הַבַּ֗יִת אֶת־אֲבָנָיו֙ וְאֶת־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא: מו וְהַבָּא֙ אֶל־הַבַּ֔יִת כָּל־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב: מז וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָ֑יו וְהָֽאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָֽיו: מח וְאִם־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַֽחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע: מט וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב: נ וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפֹּ֣ר הָֽאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים: נא וְלָקַ֣ח אֶת־עֵץ־הָ֠אֶ֠רֶז וְאֶת־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת ׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֘ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים: נב וְחִטֵּ֣א אֶת־הַבַּ֗יִת בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָֽאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת: נג וְשִׁלַּ֞ח אֶת־הַצִּפֹּ֧ר הַֽחַיָּ֛ה אֶל־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר: [חמישי] נד זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק: נה וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת: נו וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: נז לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: פ
פרק טו
א וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: ב דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא: ג וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא: ד כָּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא: ה וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: ו וְהַיּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: ז וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: ח וְכִֽי־יָרֹ֥ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: ט וְכָל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא: י וְכָל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: יא וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִֽגַּֽע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹֽא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: יב וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָ֨ל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם: יג וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָֽהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר: יד וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה אֶל־פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: טו וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה מִזּוֹבֽוֹ: ס [ששי] [שביעי כשהן מחוברין] טז וְאִ֕ישׁ כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: יז וְכָל־בֶּ֣גֶד וְכָל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: יח וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָֽחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָֽמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב: פ יט וְאִשָּׁה֙ כִּי־תִֽהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא: כא וְכָל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כב וְכָ֨ל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכָל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כג וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא ישֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנָגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב: כד וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכָל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא: ס כה וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּֽהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא: כו כָּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ: כז וְכָל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כח וְאִם־טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָֽפְרָה־לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר: [שביעי] כט וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵֽבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ל וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ: [מפטיר] לא וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֨תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם: לב זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַֽאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: לג וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה: פ פ פ
דרשות
ראש חדש אייר תשנ"ג לפ"ק פרשת תזריע מצורע דברתי בביהכנ"ס סברבן אורטודוכס בלטימור מרילנד – אליהו שלוש
ייחודו של ראש חדש הוא בכך שהוא מסמל התחדשות. ביום זה ישנם שלושה עניני לידה והתחדשות: האחד שהוא ראש חדש ככל ראשי החדשים. השני שהוא ראש חדש אייר, חדש הגאולה. והשלישי שבשבת זו אנחנו קוראים פרשיות תזריע – מצורע שפרשת תזריע פותחת ביולדת. המכנה המשותף שבשלושתם הוא "לידה". לידת האדם בפרשת תזריע, לידת החדש, ולידת הגאולה הנקראת "אתחלתא דגאולה".
ראש חדש – מסמל את לידת הירח – "חודש" – שורשו התחדשות ולידה.
חדש אייר – מסמל את לידת הגאולה של ימינו. בה' אייר יום העצמאות למדינת ישראל, ובכ"ח באייר יום כבוש ירושלים.
פרשת תזריע פותחת ביולדת זכר או נקבה, שצריכה לישב שבעה ימי טומאה ללידת בן, כימי נדת טומאתה, ול"ג ימי טהרה. וללידת בת י"ד ימי טומאה, וס"ו ימי טהרה.
ברצוני לעמוד על ההבדלים שיש בין זכר לנקבה. מדוע האשה היא בעלת מחזור חדשי? ומדוע בלידת בן או בת יש לה ימי טומאה וטוהר בו בזמן שהאיש נקי מכל טומאה? וכן מדוע טומאת היולדת נקבה כפולה מזו של טומאת היולדת זכר? מאידך יש להתבונן מדוע האיש חייב בכל המצוות ואילו האשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן?
ראוי להקדים שבתחילה נברא האדם גוף אחד זכר ונקבה בצלם א-להים, כמו שמפורש בתורה "ויברא א-להים את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" ואת אופן ברייתו פירש דהמע"ה "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה". אח"כ לקח הא-להים מן הצלע של אדם וברא ממנו את האשה. עד לנקודה זו עדיין לא היה הבדל מהותי ביניהם מבחינה של מחזוריות חדשית וטומאת נדה ולידה.
אחרי שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, נענשו אדם וחוה. אדם, ”בעצבון תאכלנה“. וחוה, ”הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים“. מה ההבדל בין ”עצבון“ ל“עצב“? מר אבי ומורי עט"ר זצ"ל פירש יפה בספרו אור חדש כי מלת עצב יסודה צב, שעניינו שבירה. ופירש "בעצב – בצער ובדאגה. כי הדואג שבור ברוחו, ואנחה שוברת חצי גופו של אדם. והיפוכו – ידיך עצבוני ויעשוני (איוב י, ח) ובלשון חז"ל: אין מעצבין את הקטן. פירוש "השבת חוליות השדרה", וכן מלת מוצב שפירושו עומד איתן. עוד עיין שם שהוסיף דוגמאות מוצקות לצדקת דבריו כיד השם הטובה עליו.
ועפי"ז נראה לי לבאר שמלת עצבון עניינה "עצבות" שהיפוכה הוא "שמחה". שהאשה נענשה בשניהם עצבון ועצב. לא זו בלבד שלידתה תהיה בעצבון שיהיה לה צער ודאגה, אלא גם שלא בשעת הלידה יהיה לה עצב, שבירה פיזית, בענין המחזוריות שאז כביכול נשבר פי הרחם ושופעת דמים. והמיוחד במלה "עצבון" שגם היפוכה קיים בלידתה שהיא שמחה ברך הנולד.
ולי נראה שיסוד המלה "עצב" הוא "זב" שצ' וז' מתחלפות באותיות של מוצא השינים זצס"ש. נמצא המלה "בעצב" נחלקת לשנים "בע-זב" שיהיה גופה "בע", נובע, מדם ש"זב" חוץ לגופה. וכן בחלוקת המלה "בעצב", "עז- זב", שתהיה שופעת דמים בלידתה.
ואילו המלה "עצבונך" היא במקום "עזבונך" להורות על הדם שעוזב אותך כל חודש מבלי שתקבל תוצאות חיוביות של בן או בת. אי נמי רומז במלה זו לאשה שזו היא קללתה הבלעדית, ולא נתקלל בה בעלה. כאומר "רק את תהיי שופעת דמים ולא בעלך". וירמוז בזה תרתי. האחד שבעת נידתך תהיי טמאה ויצטרך לעזוב אותך. ועוד שהוא לא ילקה בענין הדמים, על דרך "בדמיך חיי". את לבדך, ואין האיש עמך.
וכן תתבאר מלה זו בקללת האדם "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", "בעזבון" במקום "בעצבון", שתהיה האדמה ארורה עבורך שאתה תבקש ממנה להצמיח פירות והיא תעזוב את מאווייך ותצמיח לך קוץ ודרדר.
בקשר לבחירה העצמית מזהירה אותנו התורה "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". מכאן שהחיים הם הברכה, והמות הוא הקללה. מעניין שאחרי שאכל אדם מעץ הדעת קלל הקב"ה בארור רק את הנחש ואת האדמה. את הנחש "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". וקלל את האדמה בעבור האדם. "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם": אבל את אדם וחוה עצמם הוא לא קלל אלא רק גירש אותם מג"ע "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". ונראה לי טעם הדבר כי אדם וחוה נמצאים מעתה בעולם התיקון שבו יכולים לתקן את אשר חטאו, ואילו היו מקוללים לא היתה להם אפשרות לתקן. נמצא שרעיון התשובה נעוץ בעובדה זו שהם לא נתקללו. עיין עוד למה שכתבתי במאמר ארוך בעניין האיסור לגדל כלב שבדומה לחזיר נתקלל בארור והשווה לכאן בחומרתה של קללת ארור.
האשה נענשה בארבעה מישורים "הרבה ארבה עצבונך והרונך". "בעצב תלדי בנים", "ואל אישך תשוקתך", "והוא ימשל בך". לכאורה קשה מה פירוש "הרבה ארבה עצבונך והרונך"? והרי זה כלול במה שמפורש אחרי כן "בעצב תלדי בנים"?
ונ"ל לפרש שהעונש בזה הוא שבכל פעם שהיתה יכולה לקלוט זרע שיביא חיים ולידה לעולם ולא קלטתו ראשה ואבריה כבדין עליה, ושופעת דמים שהם כביכול בבחינת "מות". שהרי אותם דמים עצמם שמטמאים אותה, היתה להם שעת הכושר להיות מקור של קדושה אילו היו מנוצלים ליעדם האמיתי, למקור של חיים חדשים, אם היו הופכים לחלבו ודמו של העובר, ושוב לא היתה טמאה עד לאחר לידתה.
נמצא שהאשה משכנה חיים ומוות. מוות של כל אותן ביציות שלכל אחת מהן היה כח להפראה והיה טמון בהן פוטנציאל של חיים. מותן של אותן ביציות מהווה מצב של כח קדושה שסר והלך ממקומו וזה משפיע על כל איבריה, ולכן טמאה "נדה", שהוא מלשון נע ונד. כל אבריה נעו ונדו מחמת מקור החיים שנד ממנה. ובזה גם יתבאר מדוע נקרא מקורה של האשה "קבר", "עד שנפתח הקבר", מפני שהוא באמת בבחינת קבר למתים רבים בדמותן של ביציות.
כאשר משתנים התנאים מטומאה לטהרה, כח של קדושה בוקע מתוך הביציות, באותן מימדים ועוצמה של טומאה, שהיתה בהן קודם. והיה נראה לכאורה שעובר נקבה הוא ברמה ובמעלה גדולה בהרבה מעובר זכר, שהרי הנקבה נושאת בקרבה בפוטנציאליות מקור לחיים נוספים שהם מעל ומעבר לגופה עצמה. אבל באמת לא כן הוא, כי גם האיש העוסק בתורת א-להים חיים, וחייב גם במצוות עשה שהזמן גרמן משלים את יתרונה של האשה בכך שגם הוא עסוק במקור החיים כמותה. כי זה לעומת זה עשה הא-להים.
ויתכן שמשום כך פטורה האשה ממצוות עשה שהזמן גרמן. כי כל ענין המחזוריות של האשה תלוי בזמן. ומכיון שנענשה ב"הרבה ארבה עצבונך והרונך" שהוא תלוי בזמן, לפיכך מאז נפטרה מכל מצוות העשה האחרות התלויות בזמן, מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה.
עוד נוכל להרחיק לכת ולומר שאין זה רק ענין של פטור אלא יותר מזה, זה דבר שאינו ראוי. מכיון שהרי בחלק מן הזמן היא משמשת מקור של מוות אין ראוי שתשתמש אז במקור החיים הטמון בקיום מצוות עשה. ומאחר שרק בחלק מן הזמן היא משמשת מקור של מוות, לכן אין אותו הפטור ממצוות עשה אינו אלא במצוות עשה שהזמן גרמן, במצוות כאלה שיאפשר לטומאה ולטהרה שישמשו בערבוביא, אבל במצוות עשה שאין הזמן גרמן הרי יכולה היא לקיימן בימי טהרתה ובכך להוסיף בהן קדושה על קדושתה.
רעיון זה שהגדירו התנא "מאין באת מטיפה סרוחה" ממקום שמהווה לעיתים מקור של מוות, פותח בפנינו שער להבנה מדוע צריך היה עם ישראל לרדת כל כך עד למ"ט שערי טומאה, ללמד שזו היתה ירידה צורך עליה. שככל שיורדים יותר למטה, כך מגדילים יותר את הפער, ונותנים בעלייתם מקום רב יותר לקדושה לחול עליו. קדושת הרך הנולד בא ממקור הטומאה, ממקור המוות, משם עולה וצומח מקור האור בפוטנציאל הגבוה ביותר שהוא למעלה מהמלאכים.
ועל פי זה יתבאר גם מדוע במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, באשר הם ירדו ברשעותם למטה למטה ועכשיו שחזרו בתשובה שלמה העלו בכח התשובה את כל כחות הסיטרא אחרא שהיתה מנת חלקם, למעלות הגבוהות שאליהם הגיעו בחזרתם בתשובה. נמצאה ירידתם, למפרע צורך עליה, ולכן זדונות נעשות להם כזכיות.
וזהו גם ענין של כל הנסיונות שמנסה בהן הקב"ה את הצדיקים כמו גם עשרת הנסיונות של אברהם, שמטרת הנסיון היא להרים אותם על נס. ולכן מנסה אותם הקב“ה בנסיונות קשים ביותר, משום שיודע הוא יתברך את מידת דבקותם בו, ויודע שיוכלו לעמוד בהם, ומתוך כך שעמדו בהם, הוא יתברך מוצא מקום להתקלס בהם, ושומר חיבה וזכות לבניהם אחריהם.
אחרי שזכינו להבנת ענין טומאת האשה בנדתה, שהוא תוצאת עובדת היותה מקור לחיים חדשים, ומכיון שאותם חיים לא יצאו אל הפועל בכח ההזרעה, הרי היא בבחינת "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו". אותו סוג של חורבן חשוב חרבן של כל הבריאה, שהרי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא". המחזוריות של עולמינו השפל היא זו של שבעה ימים, ולכן גם האשה טמאה שבעה ימים. וכל זה טוב ויפה באשה נדה. אך מה נשיב על יולדת?
ענין היולדת יתבאר גם הוא בבחינת כפתור ופרח. שהרי כאשר היתה האשה נושאת את עוברה במשך תשעה ירחים, היה הולד עצם מעצמה ובשר מבשרה ויונק מחלבה ודמה, והיתה היא מקדש מעט לחיים של אותו "עולם מלא". ואילו עתה לאחר הלידה, שנתרוקנה ממנה אותה קדושה, תפסו את מקום הקדושה כוחות חיצוניים של הסטרא אחרא. נמצא שיציאתו מגופה הוא בבחינת מות לאותו חלק מגופה, ולכן נאמר "כימי נדת דותה תטמא" – משמע לא שהיא חשובה נדה בלידתה אלא "כנדה" וכשם שבנדה טמאה שבעה משום שפרש ממנה פוטנציאל של חיים, קל וחומר בלידה עצמה שפרשו ממנה חיים של ממש, ולכן שווה טומאת היולדת לטומאת הנדה, כי בשניהם תפסו את מקום הקדושה כחות הסיטרא אחרא. אלא שיש להבין מדוע ביולדת נקבה טמאה שבועיים?
מעובדה זו יש להוכיח שכח הקדושה של האשה כפול מזה של האיש, שהרי בלידת נקבה עזב את האשה כח קדושה עצום בכפלים מזה של האיש, ודא עקא, תפסו את מקומה כפליים כוחות חצוניים מאלה שהיו בלידת זכר. ונראה לי הטעם משום שהנקבה שזה עתה נולדה היא כח פוטנציאלי הנושא עוד חיים, ולכן בלידתה נחשב הדבר כאילו התינוקת ועוברה הפוטנציאלי העתידי, שהוא בנה או בתה של התינוקת, נולדו באותו הזמן, ולכן טמאה שבועיים כנדתה.
ועל פי זה יתבאר גם ענין ל"ג יום לזכר לימי טהרה – שבצירופם לשבעת ימי הטומאה נשלם מחזור של ארבעים יום שהוא זמן יצירת הולד. שבדיוק באותו צירוף אצל נקבה ישנן שני מחזורים של ארבעים יום.
ויש לומר ששבעת ימי הטומאה של הנדה הם משום שמת כביכול פוטנציאל החיים שהיה בביציות. ביולדת לעומת זאת, שבעת ימי הטומאה הם משום שהפוטנציאל שיצא מן הכח אל הפועל עזב את גופה, תחתיו נכנסו כחות של טומאה.
אבל ימי הטוהר שונים הם בתכלית, שהרי אותו דם אינו מכיל ביציות עם פוטנציאל של חיים ולכן אין כאן מקום לטומאה כלל, ולפיכך נקרא דם טוהר כי הוא נובע מכח הלידה שהוא דבר חשוב, שיש בו קדושה וטהרה.
דרשת הרב ליסבון בשנת ה'תש"ס
יש להתבונן בשתי הפרשיות תזריע מצורע. פרשת תזריע שנושאה הוא חיים, הזרעה ולידה, דנה בנושא זה אך ורק במספר פסוקיה הראשונים, ואילו כל יתר הפרשה דנה במצורע שהוא חשוב כמת. מאידך, פרשת מצורע החשוב כמת פותחת בנושא טהרתו של המצורע ושיבתו לחיים. הכיצד? יתכן שמשום כך הרמב"ם ועוד מפרשים לא קוראים לפרשתנו "פרשת מצורע", אלא "פרשת זאת תהיה". אבל על מרן הבית יוסף שקורא לה "פרשת מצורע" השאלה בעינה עומדת. ותירץ הרבי זצ"ל שהמלה "תזריע" מתיחסת לעובדה שהמצורע בא אל הכהן. דהיינו שזה מוכיח על כך שהוא מכיר בסיבה שגרמה לו לבוא אל הכהן, משום שדיבר לה"ר ורוצה לשוב בתשובה. וכיון שהגיע למעלה זו נזרעה טהרתו בתשובתו האמיתית, ובשל כך נקראת פרשת תזריע. אבל פרשת מצורע, אעפ"י שעתה מדברת התורה, בתורת יום טהרתו מכל מקום הדיון הוא על אחד שלא הכיר שהנגע הוא בסיבת רכילותו ולכן הוא נחלט לטומאה, וכמובן שהכהן מייסרו בדברים ללמדו את סבותיו של הנגע, וזוהי תורת טהרתו, והוא כדוגמת זה שלקה במחלה ונתרפא ממנה, ולכן נקראת פרשת "מצורע" על שם מחלתו ודנה ברפואתו שהיא תורת טהרתו.
ולי נראה שזהו הטעם שפותחת הפרשה במלים "תורת המצורע", כי היא כוללת דברי מוסר וכיבושין בענין לשון הרע.
ברוח זו פירש גם החת"ס בספרו "תורת משה" זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, כאשר המצורע החוטא רוצה לשוב בתשובה בלב שלם ואין יכולת בידו כי הוא משוקע בטומאה. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, מחשבתו הטהורה תובא אל הקב"ה. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ – נתקבלה תשובתו. והטעם כיון שהתעורר להתקרב אל הי"ת בתשובה שלמה, אז גם השי"ת חותר חתירה ויורד אליו ע"ד אני אשכון את דכא ועי"ז באור פני מלך מתקבלת תשובתו בלב שלם.
ואפשר לומר שהחת"ס דן גם באחד שלא שב בתשובה שלמה והכריז עליו הכהן "טמא טמא יקרא" ושמא משום כך היה מואס בחייו. לזה הזכיר לו התנא באבות קבל את הצרות שמביא עליך הקב"ה בעוה"ז באהבה, כדי שתזכה לטובה בעולם האמת, שאם לא תקבלם באהבה לומר ”גם זו לטובה“, אז היסורים לא יכפרו על עוונותיך. ודע כי "על כרחך אתה חי" בעוה"ז.
בכך הוא ביאר את הגמ' בעבודה זרה יט: "מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי? מאן בעי חיי? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה, אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'". וביאר שהגמ' דנה באחד שקיבל צרעת ויצא מחוץ למחנה. והכריז רבי אלכסנדרי ”מי האיש החפץ חיים טובים בעולם האמת“ והשיב זה שאינו בועט ביסוריו אלא מקבלם עליו באהבה. וזהו שאמר ”נצור לשונך מרע“, אל תדבר סרה בהקב"ה המביא עליך אותם יסורים, אלא קבלם באהבה בעוה"ז כדי שתכנס נקי מעוון לעולם האמת.
פרשת תזריע – ברית מילה – מהכרטסת הקטנה
כתב בספר באהלה של תורה שמטרת מצות המילה היא להבדיל בין ישראל לעמים. והיא אחת משלוש אותות שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. וכולם נכללים בראשי תיבות במלה "שבת". שבת, ברית מילה, תפילין.
עוד כתב שם שהמלה "ברית" היא בגימטריא תרי"ב. לומר לך שאחרי שהרך הנולד קיים את מצות ברית מילה לא נשארו לו לקיים אלא עוד תרי"ב מצוות.
עוד שם רמז לברית מילה מהתורה בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" שהם בראשי תיבות "מילה".
השפת אמת העיר שברית המילה הוא במקום נסתר. להודיעך שכל מקום בעולם שהקדוש ברוך הוא שוכן בו הוא נסתר, וגם ידיעת השם יתברך עצמה היא דבר נסתר. וגם כל הניסים שעושה עמנו הי"ת הם נסתרים. והטעם לכך כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וזהו הטעם שאנחנו אומרים בכל ברכה א-להינו מלך העולם. שהמלה "עולם" היא משורש העלם. וכל מעשה בעולם הזה יש בו מן הצפוי, ומן הנעלם. וכן בבריאת האדם אחור וקדם צרתני. וכתוב במדרש, זכה, נוחל שני עולמות. האדם נברא אחור, בשל כך שהוא נברא אחרון במעשה בראשית. וקדם, שנברא ראשון במחשבה. וצריך להכיר שהכל הוא מחיות השם יתברך.
ונראה לי להוסיף שלא רק ברית המילה הוא במקום נסתר אלא גם השבת והעונג שמרגיש בה מי ששומר אותה שהיא מעין עולם הבא, הוא עניין נסתר שאין לו פירוש במלים. וכן האות של התפלין הוא נסתר, ורק אלה המניחים תפלין יום יום יעידון יגידון על העוצמה שטמון בתוכם.
"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה" – פירש"י ג' דברים אלה הם כנגד המתגאה. שסמל הגאווה הוא עץ ארז. יקח עץ ארז וישפיל עצמו כתולעת וכאזוב.
ותולעת שני הוא לשון של זהורית צבועה ארגמן ובה הוא כורך את עץ הארז והאזוב.
ובלשון מליצה נראה לי להסביר כי לשון של זהורית היא לשון של זהירות. לומר לך "הזהר בלשונך ואל תתגאה אלא השפל עצמך כי ברוב דברים מרבה חטא.
פרשת מצורע – מהכרטסת הקטנה
הצרעת אינה מחלה רפואית אלא נגע הבא כעונש משמים. באדם, בבגדים, ולפעמים אפילו בקירות הבית. לפעמים כעונש על לשון הרע, ולפעמים כשכר, אחרי שנותץ את קירות ביתו מוצא בהם אוצרות יקרי ערך. המדרש מביא שנכתבה המלה "תורה" בענין לשון הרע חמש פעמים. כנגד חמשה חומשי תורה שבהם רמוז ענין לשון הרע. בספר בראשית מצינו לשון הרע אצל יוסף על האחים. ובספר שמות משה דיבר לשון הרע על ישראל "והן לא יאמינו לי", ונענש על כך בידו ויוצאה והנה ידו מצורעת כשלג. בספר ויקרא נאמרה המצוה לא תלך רכיל בעמך. בספר במדבר המרגלים דיברו לשון הרע על הארץ – ויוציאו דיבת הארץ רעה. ובספר דברים זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים – והנה מרים מצורעת כשלג על כך שדיברה לשון הרע על משה. ולמדו מכאן שהמדבר לשון הרע כאילו ביטל את חמשה חומשי התורה.
פעם שאלו לחכם מהו הדבר או איזה מלה אחת שהיא הטובה ביותר בעולם והשיב "הלשון". ואז שאלוהו ואיזה דבר או מלה הגרועה ביותר בעולם, והשיב "הלשון" שכן מוות וחיים ביד הלשון. אם הוא משתמש בה כראוי היא שמביאה לו חיים ואם הוא משתמש בה שלא כראוי היא ממיתה עליו אסונות כבדים.