שגיאות מי יבין בגי' "ה' עת רצון" המתג
שאלה: מהו מתג? מה סימנו? ומה תפקידו?
תשובה: המתג נקרא גם "געיא" או "מאריך". הוא קו אנכי קטן למטה מהאות בצד השמאלי של אחת מהתנועות וסימנו כמו תחת הה' ותחת הת' במלה והָֽלַכְתָּֽ. תפקידו של המתג לחלק את המלה להברות מטעמות, ותוצאות חלוקה זו משפיעות על השוואים ועל הדגשים במלה. השווא שאחרי המתג הוא בדרך כלל שווא נע.
וז"ל הרד"ק במכלול בראש שער דקדוק השמות דפים קלז: – קלח: "שאם יהיה טעם על האות שבה תנועה קטנה, או תנועה גדולה, והיא סמוכה לאות שלפניה עם תנועה גדולה, אזי אתה משפיל התנועה הראשונה אעפ"י שהיא גדולה כמו זָכַֽרְתי לך חסד נעוריך (ז' קמוצה, תנועה גדולה, וכ' עם פתח, תנועה קטנה, והיא מטעמת) הנה הטעם בכ', והיא תנועה קטנה, ואף על פי כן תעמידנה מפני הטעם שבה. ולפי שתעמידנה תשפיל קריאת הז' אף על פי שהיא קמוצה.
אבל אם יהיה הטעם רחוק לה ולא יהיה באות שבצידה, אתה מעמיד האות הקמוצה כמשפטה ותשפיל האות שבצידה אם היא תנועה קטנה כמשפטה. כמו ושָֽמַרְתָּֽ כל חקיו (שמות ט"ו), והָֽלַכְתָּֽ (דברים כ"א)". (שיש מעמיד באות הקמוצה והטעם באות האחרונה המרוחקת ממנה) עכ"ל הרד"ק. (חוץ ממה שבתוך הסוגריים).
מדבריו ניתן ללמוד שבכל תיבה שיש בה שלוש הברות או יותר חייב להיות מתג באמצעה לידע היכן בתיבה מקום חלוקתה. מכיון שלפעמים יש מתג באות שנקודה בתנועה הקטנה כמו במלה זָכַֽרְתי, ולפעמים באות שנקודה בתנועה הגדולה כמו במלה והָֽלַכְתָּֽ, וכדי להטעימה באות שבה התנועה הגדולה שמים תחתה מתג. ואילו היתה ההטעמה באות שנקודה בתנועה הקטנה אזי השווא שאחריה היה שווא נע, אפילו שהוא אחרי תנועה קטנה. אבל כיון שיש מתג בתנועה הגדולה תשפיל את האות שבה התנועה הקטנה וממילא השווא שאחריה הוא נח כמשפטו.
ומכאן סיבת הכרחיות המתג מאחר שישנם מספר אופנים להגות למשל את המלה והָלַכְתָ. לא להשים מתג כלל, ואז אינך יודע לאן פונה הרוח. או להשים מתג רק בסוף התיבה, וגם אז לא תדע אם להטעים את התיבה באות ל' שבה התנועה הקטנה, כמו והָלַֽכְתָֽ, ובאופן זה היה מאוד קשה להגות את המלה באשר האות כ' היא בשווא נע כמשפטה אחרי מתג. והטעם כי לעולם לא יבוא שווא נח אחרי מתג. ומבחינה זו לעולם לא יבוא דגש חזק אחרי מתג כי הוא במקום שתי אותיות שהראשונה שבהן היא בשווא נח והשניה בשווא נע. ומאחר שהאות כ' היא בשווא נע יהיה קשה מאוד לבטא את המלה. נסה נא! אך בהשים את המתג הנוסף באות ה' כמו והָֽלַכְתָּֽ (דברים כ"א) האות כ' היא בשווא נח ואז היגוי המלה סביר. נמצא שכאשר לפניך שתי מציאויות זה משפיל וזה מרים. לעתים אתה משפיל את התנועה הגדולה ולפעמים אתה משפיל את התנועה הקטנה. מי מכריע? המתג או כל טעם אחר הגורם להטעמה הרצויה באותה מלה.
וכן כתב המדקדק יהודה לייב בן זאב בספרו "תלמוד לשון עברי" דף כ"ב בהערה, נדפס בפעם החמישית בשנת אלף שמונה מאות שלושים ושבע "מה שהסביר והוליד הרז"ה בחריצות שכלו ליישר המידות על פני כל המקרא לתת חק ולא יעבור" … ובאות ב' שם כתב "אחרי מתג המשפט לעולם יבוא שווא נע ולא שווא נח ולא דגש חזק".
אלא שבמה שהוסיף שם "וכל שווא שאחרי הנגינה משפטו להיות שווא נח". לא ירדתי לסוף דעתו. שהרי גם שווא שאחרי הנגינה הוא שווא נע.
שאלה: מה כחו המיוחד של המתג? ומנין לנו שהשווא הבא אחרי מתג הוא שווא נע אפילו אם האות הקודמת לשווא נקודה בתנועה קטנה דהיינו – פתח, סגול, חיריק חסר, קובוץ או קמץ קטן?
תשובה: מכיון שמצינו מתגים רבים בה‘ הידיעה שקודם שווא, אתעכב בסוג זה של מתג תחילה. היה נראה לפרש שטעם המתגים בכל הַֽלְוִיִּם שבמקרא (שמות ו, כה), וכן הַֽמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב (תהלים קמד, א), וכן כל הַֽצְפַרְדְּעִים שבמקרא (שמות ח, א), הוא תמורת הדגש שהיה צריך לבוא באות שאחרי ה‘ הידיעה הפתוחה. כמו הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב) וכן הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה (דברים ל, א) ועוד אלפי דוגמאות, במקרא הן הנה פזורות. וכשם שכל אות שוואית דגושה היא בשווא נע, כך גם כל אות שוואית אחרי מתג היא בשווא נע. וכן מצינו בכל הפסוקים דלהלן:
שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב: (זכריה ד, יב)
הַֽשְׁכַחְתֶּם֩ אֶת־רָע֨וֹת אֲבֽוֹתֵיכֶ֜ם (ירמיהו פרק מד, ט)
בִּֽהְי֤וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ ישֶׁ֣בֶת וּשְׁלֵוָ֔ה (זכריה ז, ז)
וִֽהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה (זכריה ח, יג)
ונראה לענ"ד שיש ראיה לכך שהמתג בא תמורת הדגש וממילא השווא שאחריו הוא שווא נע, מהמלה ”הצפרדע“ שהאות צ‘ הדגושה היא אחת ויחידה בתורה, וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ (שמות ח, ב) וכבר אמרו חז"ל ברמז צפרדע אחת היתה, וזו גם היחידה בתורה שאין בה מתג קודם השווא והאות השוואית דגושה.
דוגמה נוספת לכך "א֤וֹ בִֽשְׁתִי֙" (ויקרא יג, מח), שווא נע מחמת המתג, אחרי חיריק חסר שהיא תנועה קטנה ולכן האות ת' שאחרי השווא שהיא מאותיות בג"ד כפ"ת רפה. והראיה שבכל "אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י" האחרים כמו בפסוק נ"א שם ועוד, אין מתג תחת האות ב' מפני שהאות ש' דגושה ולכן הת' שאחריה רפה כדינה אחרי שווא נע.
ואי תיקשי לך מה הטעם להחליף את הדגש עם המתג? כ‘ בספר ע"ה פ"ב ה. וז“ל: לפעמים ישמיטו הדגש להקל על הלשון כמו הַֽמְעֻשָּׁקָה בְּתוּלַת בַּת צִידוֹן (ישעיהו כג, יב) וגו‘, עכ“ל.
שאלה: האם השווא שאחרי נגינת טעם בתנועה קטנה הוא בשווא נע כדין שווא אחרי מתג או שהוא שווא נח?
למדנו שהמתג ידו על העליונה אפילו אם הוא באות שנקודה בתנועה קטנה, שהשווא שאחריו הוא נע, האם כלל זה חל גם אם אחד מטעמי המקרא האחרים מונח באות שנקודה בתנועה קטנה שיהא דינו כדין אות שיש בה מתג להיות השווא שאחריו נע? או שיש חילוק בין מתג לנגינת טעם, ונגינת טעם אינו משנה את השווא מנח לנע כאשר הוא בא בתנועה קטנה?
להלן מספר דוגמאות בתנ"ך בהן תבוא נגינת טעם תחת אות נקודה בתנועה קטנה ואחריה אות שוואית, והספק בהן אם השווא הוא שווא נח או שווא נע. וכדלהלן:
"בַּ֥נְתָּה לְ֝רֵעִ֗י מֵרָחֽוֹק" (תהלים קלט, ב), האות נ' במלה בַּ֥נְתָּה
"אָמַ֣רְתִּי לַ֭יהֹוָה אֵ֥לִי אָ֑תָּה" (תהלים מ, ז), האות ר' במלה אָמַ֣רְתִּי
"יִטְּפ֧וּ הֶֽהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב" (יואל ד, יח). האות כ' במלה תֵּלַ֣כְנָה
"וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ מֵאַ֖נְתְּ הִכָּלֵֽם" (ירמיהו ג, ג). האות נ' במלה מֵאַ֖נְתְּ
"אִ֤ם מִפָּנַי֙ לֹ֣א תָחִ֔ילוּ אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי חוֹל֙ גְּב֣וּל לַיָּ֔ם חָק־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יַֽעַבְרֶ֑נְהוּ וַיִּֽתְגָּֽעֲשׁוּ֙ וְלֹ֣א יוּכָ֔לוּ וְהָמ֥וּ גַלָּ֖יו וְלֹ֥א יַֽעַבְרֻֽנְהוּ" (ירמיהו ה, כב): האות נ' במלה יַֽעַבְרֶ֑נְהוּ
שָׁמַ֥עְנוּ אֶת־שָׁמְע֖וֹ רָפ֣וּ יָדֵ֑ינוּ צָרָה֙ הֶחֱזִיקַ֔תְנוּ חִ֖יל כַּיּֽוֹלֵדָֽה (ירמיהו ו, כד) : האות ת' במלה הֶחֱזִיקַ֔תְנוּ ועוד רבים.
תשובה: ונראה שאין דין כל נגינת טעם כמתג. שאילו היה דין כל נגינת טעם כמתג שהשווא שאחריו יהיה שווא נע, אז בפסוק "הֲלוֹא֩ אָֽנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י" הב' שבמלת "רָכַ֣בְתָּ" צריכה היתה לכאורה ליהגות כשווא נע מחמת טעם המונח תחת האות כ', ולא כשווא נח כדין שווא הבא אחרי תנועה קטנה, פתח. וממילא הת' שאחריה במלה רָכַ֣בְתָּ, שהיא מאותיות בג"ד כפ"ת, היתה צריכה להיות רפה אחרי שווא נע. וממציאות זו שהיא דגושה למדנו שטעם מונח אין דינו כמתג.
ואחרי העיון מצאתי שהדגש באותיות בג"ד כפ"ת אחרי שווא נח אינו כלל מוצק להביא ממנו ראיה שכן בפרשת שמע "וּכְתַבְתָּ֛ם" האות ת' הראשונה שאחרי כ' בשווא נח אינה דגושה. אלא שטעמה בצידה מאחר שהיא באה אחרי שווא מרחף.
מאידך יש להביא ראיות מוצקות כפי שהובאו על ידי האקדמיה ללשון העברית באותיות בג"ד כפ"ת שבאות רפות אחרי שווא נח כגון: מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם. וכן שִׁכְבַת־, פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן, יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה, כַּדְכֹד, יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה
אבל באמת נראה לענ"ד שיש חילוק בין טעמים מפסיקים שדינם כדין מתג לבין טעמים שאינם מפסיקים שאין דינם כמתג. ולפיכך יש לבדוק את הטעמים אחד לאחד לוודא איזה מהם נקרא טעם מפסיק שיהיה דינו כמתג. ועד כה הוכחנו שמונח אינו מהטעמים המפסיקים.
ונ"ל שגם טעם טיפחא אינו טעם מפסיק ולכן אין דינו כמתג. ראיה לדבר מהדגש בת' שבמלה מֵאַ֖נְתְּ, שהת' דגושה כי היא באה אחרי שווא נח שבאות נ' כדלעיל. וכן המלה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל "וַיִּשְׁבְּ" מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא, א).
כיוצא בזה יש להוכיח מהמלה "שָׁפַ֤כְתִּי", "אֲשֶׁ֨ר שָׁפַ֤כְתִּי אֶת־רוּחִי֙" (יחזקאל לט, כט) שהכ' בשווא נח אעפ“י שיש תחת התנועה הקטנה הפתוחה טעם מהפך, שהוא לא טעם מפסיק מבחינת השווא שאחריו לשנותו לשווא נע, ולפיכך בא דגש באות ת‘ שאחרי השווא הנח שהיא אחת מאותיות בג“ד כפ“ת.
ובצ"ה שם אות י' קבע כלל שאינו עומד במבחן הכתובים וז"ל: "בכל מלה שיש בה שני טעמים דהיינו טעם מפסיק ומשרתו עמו ומקדימו בתיבה אחת, יהיה דין הטעם המשרת כדין המתג, מפני שהוא יושב תמיד במקום מושב המתג". עכ"ל.
והביא ראיה מהמלה "הַהֹ֣לְכִ֔ים", "גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים" (בראשית ל"ב), הה' במונח משרת, והכ' בזקף קטון שהוא טעם מפסיק, והל‘ בשווא נע. והוכיח שהמונח משמש כמו מתג שהרי במלת הַהֹ֣לְכִ֔ים הכ' רפה, וזה משום שהשווא שלפניה הוא שווא נע מחמת המונח שהוא המשרת ודינו כמתג. שאילו היה זה שווא נח, הרי ע"פ כללי הדגש באותיות בג"ד כפ"ת היתה צריכה אות כ' להיות דגושה. וכן הוכיח זאת מהמלה "מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם", אֶל־אֶ֨רֶץ֙ מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם (במדבר טו, ב) המ' במתג, ב' במונח שהוא משרת וכ' בזקף קטון שהוא הטעם המפסיק. וכן שם פסוק י“ד במלת "לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם", אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכֲכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם הר' במונח והכ' בזקף קטון.
ולענ"ד אין לו ראיה משום אחת מהדוגמאות שהביא כי בכולן הטעם שהשווא שאחריהן הוא שווא נע, כי הוא בא אחרי תנועה גדולה – חולם, ולא משום שהמונח המשרת הוא במקום מתג.
מאידך כאשר יש איזה טעם אך ורק תחת אות קמוצה שיכולה להיות תנועה גדולה או תנועה קטנה, קמץ גדול או קמץ קטן, ואין מתג תחתה, ואחריה אות שוואית כמו בס' יִֽזַּל־מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים (במדבר כד, ז), וכן שם פסוק יד "לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔". בכה"ג כל טעם מטעמי המקרא משמש כמתג ואז הוא קמץ גדול ואחריו שווא נע.
ענין זה ניתן ללמוד ממה שכתב הרד"ק שם קלז: בהיגוי המלה כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת. "דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת" (קהלת יב, יא) היא בקמץ גדול. וכן נהגנו מאבות אבותינו שהקמץ שתחת האות ד' הוא קמץ גדול ואחריו שווא נע מחמת הדגש שבתוך האות ד' ומחמת המונח שתחתיה". מדברי הרד"ק למדנו שהמונח הוא במקום מתג כשהוא על האות הקמוצה.
ולעניות דעתי אין זה מחמת הדגש בתוך האות ד' אלא בסיבת המונח בלבד. ראיה לכך שהרי כאשר מדברים על אות קמוצה מטעמת, אין הבדל בין אם היא מטעמת על ידי מתג, או על ידי טעם מפסיק או טעם שאינו מפסיק, היא נקראת קמץ גדול, והמלה נהגית מלעיל במקום המתג, ומלרע במקום הטעם, והשווא שאחרי הקמץ הוא שווא נע. וכן מצינו במלה "צָ֣רְפַ֔ת“ ”וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַֽעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת“, אעפ"י שהמונח הוא מהטעמים שאינם מפסיקים, ואין שם דגש המונח גורם לו להגותו כקמץ גדול, ולפיכך יבוא אחריו שווא נע, והאות פ‘ שאחריו תהיה רפה ולא מדגשת. ואילו לא היה שם מונח היה זה קמץ קטן שהיגויו כחולם ואחריו שווא נח ואחריו צריך היה להיות דגש באותיות בג"ד כפ"ת. כיו"ב ”הָ֥יְתָה זֹּ֑את“ (תהלים קיח, כג), שהמלה ”הָ֥יְתָה" היא בטעם מרכא ואין דגש בי' השוואית, ומחמת המרכא היא בקמץ גדול, ואחריה שווא נע ולכן הת' שאחריה רפה. אבל אם לא היה שום טעם על האות הקמוצה, המלה היתה נהגית מלרע, והקמץ היה קמץ קטן שהוא תולדת החולם ונהגה כחולם. והשווא שאחריו היה שווא נח ואחריו היה בא דגש באותיות בג"ד כפ"ת.
אבל בשאר התנועות מלבד קמץ, יש חילוק בין אם הם טעמים מפסיקים לבין אם אינם מפסיקים. ולכן כאשר יש מלה נקודה בתנועה קטנה אף על פי שהיא מטעמת, אם אינה מטעמת באחד מהטעמים המפסיקים, אחריה יבוא שווא נח מחמת התנועה הקטנה. כמו במלה "שָׁפַ֤כְתִּי" "שָׁפַ֤כְתִּי אֶת־רוּחִי֙" (יחזקאל לט, כט), ובמלה "שַׂ֤מְתִּי" אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי חוֹל֙ גְּב֣וּל לַיָּ֔ם חָק־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יַֽעַבְרֶ֑נְהוּ (ירמיהו ה, כב), ובמלה "מִשַּׁ֣שְׁתָּ" "כִּי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י" (בראשית לא, לז) כדלעיל, ועוד רבים כמותה.
שאלה: במלה כָּֽרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה בירמיהו מו, האם הוא קמץ גדול ושווא נע אחריו או קמץ קטן ושווא נח אחריו?
תשובה: יש בזה מחלוקת אם הוא ל' עבר שאז הוא קמץ גדול ושווא נע, ובגירסתם תמצא מתג באות הקמוצה "כ". והרד"ק כ' שלשון עבר הוא הנכון. וכן הוא בחומש קורן. ראיה לדבריו המתג שבאות הקמוצה, וגם מהעובדה שהאות ת' שאחרי השווא רפה, בהיותה אחרי תנועה גדולה. או ל' ציווי כמו כָּרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה שאז הוא קמץ קטן ושווא נח, ובגירסתם לא תמצא מתג באות הקמוצה "כ".
שאלה: איך משנה המתג את היגוי המלה ואת מובנה במלה "ילדה"?
תשובה: קַח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה – י' דגושה ונקודה בפתח (תנועה קטנה) והשווא שאחריה נח כמשפטו כי המלה ילדה היא שם עצם. לעומת זאת "שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי" – י' רפה וקמוצה (תנועה גדולה) והשווא שאחריה נע כמשפטו כי המלה "ילדה" היא פעל.
שאלה: יִֽזל־מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו במדבר כד, ז האם טעם מונח באות הקמוצה במלה מִדָּ֣לְיָ֔ו משמש כתנועה גדולה – קמץ גדול, ואחריו שווא נע, או שהוא קמץ קטן שהגייתו כחולם ואחריו שווא נח, וסיבת השאלה היא מאחר שהטעם במלה הוא מלרע על האות י'. שאלות דומות לזו הן בהגיית המלים צָ֣רְפַ֔ת, הָ֥יְתָה, עֲמָֽדְךָ֣ ועוד. ומה ההבדל בין המלים דלעיל לבין המלים הבאות: שָׁפַ֤כְתִּי, שַׂ֤מְתִּי ועוד לענין הדגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השווא?
תשובה: כ' הרד"ק במכלול דף קלז: במלה כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת בקהלת יב, יא "דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת שהיא בקמץ גדול ואחריו שווא נע מחמת המונח שבאות הקמוצה. וכן נהגנו מאבות אבותינו, אף על פי שיש טעם זקף קטון בסוף המלה שגורם להגותה מלרע. ולעולם אם האות הקמוצה מטעמת באיזה טעם שהוא, מתג, או מונח או מרכא וכו', נקראת קמץ גדול, והשווא שאחריה הוא שווא נע. וכן הוא במלה ”אֲשֶֽׁר־כְּנַֽעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת“, ולפיכך יבוא אחריו שווא נע, והאות פ‘ שאחריו תהיה רפה. כיו"ב בתהלים קיח, כג ”מאת ה‘ הָ֥יְתָה זֹּ֑את“, הוא קמץ גדול מחמת טעם המרכא, ואחריו שווא נע ולכן הת' שאחריו רפה. וכן במלה גֶּשׁ־הָ֗לְאָה בשווא נע בבואה אחרי קמץ גדול. והגורם לכך הוא הטעם רביעי מטעמי המקרא שמונח על האות ה' הקמוצה. אבל אם אין שום טעם על האות הקמוצה, המלה נהגית מלרע והקמץ הוא קמץ קטן תולדת החולם ונהגה כחולם. והשווא שאחריו הוא שווא נח ואחריו יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת. וכן כתב הרד"ק בספר עובדיה א, יא בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד – התנועה גדולה מעמיד את הקמץ ולפיכך היגויו כקמץ גדול, והשווא שאחריו נקרא שווא נע.
אבל כאשר האות הקודמת לשווא נקודה בתנועה קטנה אף על פי שהיא מטעמת, אם אינה מהטעמים המפסיקים, אחריה יבוא שווא נח, כמו במלה שָׁפַ֤כְתִּי אֶת־רוּחִי֙ ביחזקאל ל“ט כ“ט, האות כ‘ הבאה אחרי תנועה קטנה, פתח, היא בשווא נח, מכיון שהטעם מהפך מושך קדימה ואינו טעם מפסיק. לפיכך בא דגש באות ת‘ שאחרי השווא הנח שהיא אחת מאותיות בג“ד כפ“ת. כיו"ב בירמיהו ה, כב אִ֤ם מִפָּנַי֙ לֹ֣א תָחִ֔ילוּ אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי חוֹל֙ גְּב֣וּל לַיָּ֔ם חָק־עוֹלָ֖ם.
שאלה: ו' החיבור שרוקה ותחתה מתג, האם השווא שאחריה נע או נח?
תשובה: השווא שאחרי ו' החיבור השרוקה הוא שווא נע אך ורק מחמת המתג. ואמנם במקומות רבים הוא הגוי בחטף פתח בכדי שלא תטעה להגות אותה כשווא נח. כמו וּֽשֲׁבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם בשופטים ה', לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַֽחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דְּלָֽתְךָ֖ בַּֽעֲדֶ֑ךָ בישעיה כו, לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינ"ך בקהלת ט'. וּֽשְׁלַֽח־לִי֩ עֲצֵ֨י אֲרָזִ֜ים בדה"ב ב'. וכן המלה וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ בדברים. וכן יְגָֽרֲשֵׁ֖ם מֵֽאַרְצֽוֹ (שמות ו, א) ברוב הספרים הר' נקודה בשווא ובחומש קורן היא מנוקדת בחטף פתח, וכן במלות הברכה של יצחק ליעקב האות ב' והבא אחריה באות ר' בחטף פתח ובמקומות רבים בשווא, הַֽבֲרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י בראשית כז, לח. אבל בכל מלות הַֽלְלוּיָ֨הּ הל' הראשונה ברוב הספרים בשווא, כי אין קושי בהזכרתה בשווא נע כדין שתי אותיות דומות שהראשונה שבהן בשווא נע. ראיה לדבר אם תאמר שו' החבור השרוקה נחשבת לעולם כתנועה גדולה והשווא שאחריה הוא נע, מדוע אם כן צריך מתג תחת הו'? אלא בודאי שתפקידו להורות שאחריו שווא נע.
וכן כתב בספר "המכלול" של האנציקלופדיה היהודית וזה לשונו: "למתג השפעה רבה על הגיית המילה, מלבד ההפסקה הקלה בקריאתה. לעתים הוא גורם לשווא שאחריו להיקרא כשווא נע, כאשר לולא המתג היה השווא נח. כך למשל במילה "וּלְהַבְדִיל" (בראשית, א, יח), או במילה "וּבְשָכְבְךָ" (דברים, ו, ז). בלעדי המתג היה השווא שאחרי השורוק שווא נח, ועל ידי המתג – שגרם להפסקה קלה בקריאה – הפך השווא לשווא נע, ככל שווא בראש הברה". עכ"ל.
שאלה: האם השווא שאחרי ו' החיבור השרוקה ללא מתג הוא נח או נע?
תשובה: אם אין טעם או מתג בו' החיבור, השווא שאחריו הוא נח. כמו במלים וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ, וּבְקוּמֶֽךָ, השווא הוא שווא נח ולא נע כקריאת האשכנזים.
שאלה: האם השווא שאחרי ה' הידיעה בתנועה קטנה ללא מתג הוא נח או נע?
תשובה: בירמיהו פל"ג ישנה מלת "הלויים" כאלה עם מתג וכאלה בלי מתג. אלה שבהם מתג תחת ה' הידיעה השווא שאחריהם הוא נע, ואלה שבלי מתג השווא שאחריהם הוא נח אלא אם כן האות השוואית דגושה שאז היא לעולם בשווא נע.
שאלה: אם באותה מלה יש מתג באות אחת וטעם באות אחרת מי גובר על מי?
תשובה: המתג שונה מיתר הטעמים והוא עולה על כולם, באופן שאפילו כאשר הוא מתנגש עם אחד מהם ידו על העליונה בפיסוק ההברות. ולכן במלים ”אנא“ שבתהלים קיח, כה אָֽנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא: כיון שהמתג באות ”א“, היא האות המוטעמת במלה ונדחים כל יתר הטעמים באותיות האחרות שבאותה מלה מפניה. ואפילו שהיא נקודה בקמץ גדול שהיא תנועה גדולה בא דגש באות נ' שאחריה.