אָֽנָּ֥א… הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא
חקירה: "אָנָּ֣א יְ֭יָ הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝יָ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא" (תהלים קיח, כה). האם המלה אָֽנָּ֥א נהגית מלעיל או מלרע? והאם המלה "הַצְלִ֘יחָ֥ה" נהגית מלעיל או מלרע?
אָֽנָּ֥א – הכלל הוא שקמץ הבא קודם דגש חזק כמו במלה "אָֽנָּ֣א" הוא בדרך כלל קמץ קטן והיגויו כחולם, אלא אם כן האות הקמוצה מטעמת כמו במלה זו שיש מתג תחת הא' הקמוצה שהיא נהגית בקמץ גדול. ממילא ברור הוא שהמלה "אנא" נהגית מלעיל. ואילו לא היה מתג תחת האות א' היה זה קמץ קטן שהיגויו כחולם, והיו צריכים להגות מלה זו בחולם "אוֹנּוֹ". כמו שמצינו במלה ”עָזִּי“ וזמרת י-ה, וכן ”רָנִּי“ ושמחי בת ציון. שהן בקמץ הבא קודם דגש חזק שהגויו כחולם מפני היותו קמץ קטן. וכן בישעיה נד, א רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה, ובזכריה ב, יד רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן, ובצפניה ג, יד רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל.
הַצְלִ֘יחָ֥ה – כידוע באות ש' שבמלה ”הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א“ יש טעם מונח להורות שהגייתו מלעיל והאות נ‘ דגושה כמשפטה. אבל במלים אנא ה‘ ”הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא“ ישנן מחלוקות רבות בין הסידורים, ובין ספרי התהלים וספרי התנ“ך רבו גם רבו. בסידורים רבים ישנו טעם מרכא תחת האות ח‘ להורות שהגייתו מלרע והאות נ‘ רפה ולא דגושה.
מאידך ישנם סידורים שישנו טעם זרקא מעל האות ל‘ ומרכא תחת האות ח‘ והאות נ‘ דגושה ואין ידוע אם הגייתו מלעיל או מלרע. ואפילו בספר תהלים של מקראות גדולות יש הבדל בין ההדפסות. והרי אין שום סיבה בעולם לחלק בין המלה ”הַצְלִ֘יחָ֥ה“, לבין המלה ”הוֹשִׁ֣יעָה“ שקדמתה, שעל פי חוקי הדקדוק צריך להגות אותם מלעיל כמו ”השמיעה“, הדריכה“ ”הדליקה“ שהן בציווי, וממילא האות נ‘ שבמלה ”נא“ צריכה היתה להיות דגושה כמו במלים ”אֵֽרֲדָה־נָּ֣א“, ”אַצִּֽיגָה־נָּ֣א“, שכולן נהגות מלעיל ואחריהן יבוא דגש באות נ‘.
ואל תקשי מהאות נ' הרפה במלים ”אִמָּֽלְטָ֨ה נָ֜א“, כי הטעמים מאחדים את הקדמא והאזלא וכן גם הניגון מאחד אותם והמלה נהגית מלרע ולא מלעיל וכאילו כך הוא חילוק התיבות ”אִמָּֽ-לְטָ֨ה-נָ֜א“ ולכן אין צורך למקף שיחבר אותם. ואף על פי שגם במלים שלפנינו אין מקף בין הושיעה ל"נא" וכן בין הצליחה ל"נא" מכל מקום שתי המלים נהגות מלעיל ולא מלרע.
בעיון מדוקדק בתנ“ך קורן שהוא בדרך כלל מדוייק מאוד מצאתי את המלה "הושיעה" מלעיל. ואילו את המלה הצליחָֽה נא מלרע והנ‘ רפה. אעפ“י שעל הל‘ טעם זרקא ותחת הח‘ טעם מרכא, קבע ללכת אחר הטעם השני להגותה מלרע בכך ששם מתג תחת הח' ובכך הרבה חטא כי הוא החטיא מן האמת.
שכאמור על פי חוקי הדקדוק ההיגוי הנכון הוא כפי שנכתב בתנ“ך המפורסם "כתר ארם צובא" הידוע כתנ"ך המדוייק ביותר שבידינו וכן הוא בתנ“ך של הוצאת חורב, שגם המלה הצלֽיחה נּא הטעם מלעיל בטעם זרקא על הל‘ ויש דגש בנ' שאחריו. ובזה נחה דעתי. ולמדנו שבכל מקום שישנן שני טעמים שונים על אותיות שונות במלה, שהם לכאורה סותרים זה לזה כמו במלה "הַצְלִ֘יחָ֥ה" שיש שם טעם זרקא מעל האות ל' וגם טעם מרכא תחת האות ח' יש לזרקא יד על העליונה כי היא טעם מפסיק, והאות שתחתיה טעם מרכא שאינו מפסיק ידו על התחתונה. משום כך יש להגות את שני צידי הפסוק מלעיל "אָֽנָּ֣א", הטעם באות א', וכמו ש"הוֹשִׁ֣יעָה" הטעם באות ש', כן גם "הַצְלִ֘יחָ֥ה" הטעם מלעיל באות ל'.
לעומת זאת צַֽהֲלִ֥י וָרֹ֖נִּי יוֹשֶׁ֣בֶת צִיּ֑וֹן (ישעיה יב, ו) הר' בחולם ולא בקמץ קטן, מדוע? מכיון שהמלה נהגית מלעיל מחמת טעם הטפחא שתחת האות ”ר“, ואילו היתה תנועתה בקמץ, היה זה קמץ גדול, כדין אות קמוצה מטעמת. לפיכך מוכרחים לנקדה בחולם חסר. שהרי כלל בידינו שכל אות קמוצה בלתי מטעמת שבאה קודם אות שואית או קודם אות מודגשת כמו מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה (ישעיהו סג, א) הב‘ בקמץ קטן שהיגויה כחולם, וכן אות קמוצה בלתי מטעמת שבאה קודם אות לא שואית מדגשת כמו רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה (ישעיה נד, א) הוא קמץ קטן שהיגויו כחולם.
ויש לציין שכאשר מדברים על אות קמוצה מטעמת, אין הבדל בין אם היא מטעמת בטעם מפסיק או בטעם שאינו מפסיק, שכיון שהיא מטעמת, היגויה בקמץ גדול. כמו במלה ”אֲשֶֽׁר־כְּנַֽעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת“, טעם המונח לאות צ' להגותה כקמץ גדול, ולפיכך יבוא אחריו שוא נע, והאות פ‘ שאחריו תהיה רפה ולא מדגשת, כיו"ב ”מאת ה‘ הָ֥יְתָה זֹּ֑את“ (תהלים קיח, כג), האות ה' בקמץ גדול מחמת טעם המרכא, ואחריו שוא נע ולכן הת' שאחריו רפה. ואילולא המונח או המרכא היה זה קמץ קטן שהיגויו כחולם ואחריו שוא נח ואחריו היה צריך לבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת. וכן כתב הרד"ק במכלול דף קלז. על הפסוק "דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת (משלי יב, יא) שהוא קמץ גדול ואחריו שוא נע, ולפיכך הב' רפויה".
חקירה: "אָנָּ֣א יְ֭יָ הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝יָ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא" אותה הגברת בשינוי האדרת לצורך חדוד. מדוע בסידורים רבים האות נ' שבמלת נָּ֑א הראשונה דגושה, ואילו אחרי מלת "הצליחה", המלה "נָא" רפויה? ואיך ראוי לנקדם על נכון? כמו כן מצינו בסידורים רבים הטעם במלה הושֽיעה נא מלעיל באות ש'. ואילו במלה הצליחֽה נא הוא הטעם מלרע תחת האות ח‘, באופן שהיא מתחברת למלת נא כמלה אחת. הלא דבר הוא?
ואעפ"י שכך הוא בספרי תנ"ך רבים ובכללם תנ"ך קורן שהוא מהמדוייקים ביותר, מ"מ בתנ"ך ארם צובא הידוע בתור התנ"ך המדוייק ביותר בעולם, גם מלת הצליחה נא היא מלעיל כפי שהיתה צריכה להיות מבחינה דקדוקית אלא שגם בתנ"ך זה אין דגש באות נ' שאחריה. שוב ראיתי בתהלים של "דוקא" שם מלת "הצליחה" היא מלעיל כראוי וגם יש דגש באות נ' שאחריה כראוי. "אָנָּ֣א יְ֭יָ הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝יָ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא". ונראה שטעם זרקא שעל האות ל‘ מכריע שתמיד הולכים אחרי הטעם הראשון בכל מלה שיש בה שני טעמים סותרים זה לזה. לפיכך טעם מרכא שתחת האות ח‘ אינו הופך את המלה להגותה מלרע ולכן אחריה יש דגש. ולמסקנה נראה לי ברור שיש כאן שיבושים שנובעים מטעויות סופר וצריך להגות את שניהם מלעיל ולהדגיש את הנ' שבמלה נא.
שאלה: מה פירוש המלה "אנא"? ומה ההבדל בין המלה המלה "אנא" למלה "אנה"?
תשובה: ראיתי בספר מכלול להרד"ק בשער דקדוק המלים "אָנה" קמץ (מתג תחת הא') ומלעיל, ובאו שנים מלרע אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים (דברים א, ז) אָנָ֣ה אֵ֭לֵךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּ֘נֶ֥יךָ אֶבְרָֽח: (תהלים קלט, ז). והם מסתיימים באות ה' והם ששה על פי המסורת עַד־אָ֣נָה יְ֭יָ תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה ׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי: ג עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֢ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם עַד־אָ֓נָה ׀ יָר֖וּם אֹיְבִ֣י עָלָֽי: (תהלים יג, ב-ג), ד עַד־אָ֤נָה ׀ תְּהֽוֹתְת֣וּ עַל־אִישׁ֘ (תהלים סב, ד), אָנָּ֥ה יְ֝יָ מַלְּטָ֥ה נַפְשִֽׁי (תהלים קטז, ד), אָֽנָּ֣ה יְיָ֘ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ (תהלים קטז, טז).
עוד כתב שם הרד"ק אָֽנָּ֥א קמץ ומלעיל והע' דגושה. (ע' הפעל) כה אָֽנָּ֥א יְ֝יָ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא. ולא חילק הרד"ק בין אנא הראשון לשני ששניהם נהגים מלעיל. נמצא שבמקום שהמלה "אָנָּ֣א" נכתבה מלרע בסידורים וחומשים רבים, בטעות יסודה, שצריך היה להיות אָֽנָּ֥א נהגית מלעיל בתחילת הפסוק כמו בסופו. וכן הוא בחומשים מדוייקים, אָֽנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא שניהם הגייתם מלעיל.
ולמדנו שיש לחלק בין המלה אָ֓נָה באות נ' רפה, ומסתיימת בה' שיסודה "אן" ופירושה "לאן". לבין המלה אָֽנָּ֥א באות נ' דגושה ומסתיימת בא' כמו גם בה' שגם היא יסודה "אן" אלא שהנ' המודגשת בה היא במקום שתי אותיות נ' ופירושה "אן – נא" או "אן – נה" עד היכן נמתין לעזרתך בבקשה, הושיעה בבקשה, והצליחה בבקשה. נמצא שהאות נ' אם היא דגושה או היא רפויה היא הקובעת את פירוש המלה. והמלה "נא" פירושה "בבקשה".
ובכאן למדנו על הטעות המצויה בכל ההודעות הקוליות שפותחים במלה "אנא" באות נ' רפה וכוונתם בבקשה בלא תחנונים. אבל למעשה הם אומרים "אנה" שפירושו "לאן" שאין למלה זו שום משמעות בבקשתם. וכמובן הטעות תשתרש בצבור עד שתתקבל באופן רשמי על ידי האקדמיה ללשון העברית. שכן "אנא" עם האות נ' דגושה הוא לשון בקשה ותחינה. אבל פירוש המלה "אנה" כשהאות נ' רפה, הוא "לאן". והוא היפך כוונת אומרם.
שאלה: מאחר שבמלה אָֽנָּ֣א יש מתג בא' וטעם באות נ' מי גובר על מי?
תשובה: המתג שונה מיתר הטעמים והוא עולה על כולם, באופן שאפילו כאשר הוא מתנגש עם אחד מהם ידו על העליונה בפיסוק ההברות. ולכן במלים אָֽנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא: כיון שהמתג באות ”א“, היא האות המוטעמת במלה ונדחים כל יתר הטעמים באותיות האחרות שבאותה מלה מפניה. ואפילו שהיא נקודה בקמץ גדול שהיא תנועה גדולה בא דגש אחריה באות נ'. וממילא נלמד שכשם שהמלה "הושיעה" נהגית מלעיל כך גם המלה "הצליחה" נהגית מלעיל.
מלבד זאת יש כלל בידינו שקמץ הבא קודם דגש חזק הוא קמץ קטן והיגויו כחולם, אלא אם כן הטעם הוא על האות הקמוצה כמו במלה "אָֽנָּ֣א" שהמתג תחת הא' הקמוצה. ואילו היתה המלה נהגית מלרע באות ”נ“, כמו שיש טועים בזה, היו צריכים להגות את הא' בקמץ קטן "אָנָּא" שהיגויו כחולם. כהיגוי המלה ”עָזִּי“ וזמרת י-ה, וכן רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה, (ישעיה נד, א) וכן רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן (זכריה ב, יד), וב רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל (צפניה ג, יד). ואף על פי שלא נראה שיש בתוך הדגש אות שואית, האות הדגושה היא במקום שתי אותיות נ', כשהראשונה נהגית בשוא נח והשניה בנע, נמצא שהאות קמוצה בקמץ קטן קודם שוא נח והיגוייה כחולם.
וזהו הטעם שבישעיה י“ב פ“ו צַֽהֲלִ֥י וָרֹ֖נִּי יוֹשֶׁ֣בֶת צִיּ֑וֹן הר' בחולם ולא בקמץ קטן, מכיון שיש טעם טפחא תחת האות ”ר“, להורות שהטעם מלעיל ואילו היתה תנועתה בקמץ, היה זה קמץ גדול, כדין אות קמוצה מטעמת. לפיכך מוכרחים לנקדה בחולם חסר תמורת קמץ קטן. וזה תואם לכלל שבידינו שכל אות קמוצה בלתי מטעמת שבאה קודם אות שואית רפה או קודם דגש, היא נהגית בקמץ קטן כחולם וכן מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה (ישעיהו סג, א) הב‘ בקמץ קטן והיגויה כחולם, מפני שהיא תולדת החולם. אבל אם האות השואית שאחרי הקמץ דגושה, לעולם היא בשוא נע, והקמץ שקדם לה הוא קמץ גדול.