פרשת בשלח

פרק יג, יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹֽא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה:

פירש הספורנו "כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם". כנראה כוונתו לעורכי העיתונים והחדשות שיפחידו את העם.

ודעת זקנים פירש שהקב"ה חשש כביכול שאם יעלו מיד לארץ יטפלו איש בשדהו וכרמו ויתבטלו מלימוד תורה, ולכן העדיף להוציא אותם למדבר שיאכלו את המן וישתו מי באר "ותתישב בגופם". זהו בדיוק מה שחושבים בני הישיבות והוריהם בימינו.

בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה – רבו השמאלנים בדורינו שלא נלחמו מימיהם והם חסרי הרצון למסור את נפשם למען המולדת, שכאשר רק מריחים ריח של מלחמה הם מתרים בעם שהם יעזבו את הארץ. אלה הם שתומכים בעקרון של "מדינת כל אזרחיה", ואם להפריד אז שיהיו "שתי מדינות לשני עמים", הם אלה שתומכים בבתי המשפט ובבג"ץ על זכותם של הערבים והם חושבים שבכך ימנעו מלחמות מיותרות, ובלבד שמדינת תל אביב תעמוד על כנה בשלום.

(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מה הקשר בין זה שסובב אותם ה' דרך המדבר ים סוף לבין זה שחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים? ומה פירוש המלה "חמושים"?

פי' רש"י שהכוונה שהם יצאו מזויינים, וזה קשה מכמה טעמים מנין היו להם כלי נשק? ועוד, שהרי הם לא היו מאומנים לדעת איך להשתמש בנשק. וקשה מאוד לומר שהמצרים נתנו להם נשק והכשירו אותם להשתמש בו בעת מלחמה. שאם תאמר כן מדוע אמר ה' "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" הרי הם היו יכולים להשיב מלחמה שערה? ועוד הרי מפורש שהעננים היו הולכים לפניהם ומגינים עליהם ולשם מה היו צריכים נשק? והפירוש שיצאו אחד מחמשה הוא מדרש אגדה. ונ"ל פירושו שבפעם הזאת הם האמינו למשה שאכן הם נוסעים אל הארץ המובטחת ויצאו בזריזות כלשון התרגום "זריזין", מוכנים ברצון עז לצאת ממצרים ולהלחם על המולדת, ובכל זאת סובב ה' אותם דרך ים סוף על מנת לנסותם ולמען יחוו בקריעת ים סוף.

והשפת אמת נתן טעם לכך שהסיבם דרך המדבר ים סוף כי יציאת מצרים היא סמל לכל הגאולות וגם דרך יציאתם ממצרים הוא סמל לדורות הבאים שיצטרכו בעתיד לעבור בדרכים לא דרכים וזה ישמש להם לעתיד כנסיון במסעותיהם ובנדודיהם במשעולי הגלויות המשובשים. (ע"ת)

יט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם:

מדוע דוקא משה לקח את עצמות יוסף עמו ולא בני ישראל שנשבעו ליוסף להעלות את עצמותיו? ועוד, מהו "עמו" שלכאורה מלה זו מיותרת. ועוד, מה הקשר בין עצמות יוסף לבין זה שהסב ה' את ישראל דרך המדבר ים סוף? ומדוע נסמכו זה לזה?

ונ"ל הטעם שלקח משה את עצמות יוסף "עמו" דייקא. כי משה היה זה שלא הציג את עצמו לבנות יתרו כאיש עברי שהיה ראוי לו, שהרי הרושם שהוא נתן להן הוא מה שאמרו לאביהן "איש מצרי הצילנו מיד הרועים". לפיכך לקח את עצמות יוסף שבכל מקום זיהה את עצמו כעבד ה', משה רצה לחבר את עצמיותו ליוסף. ויתכן שהטעם שאיש לא ידע את קבורתו של משה עד היום הזה כי הוא קבור ביחד עם יוסף, שהרי הוא לקח את עצמות יוסף עמו.

עוד נראה לי לפרש על פי הנאמר "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם", מי הם "בני ישראל" שישאו את עצמותיו? בהכרח שהוא משה ששקול כנגד כל ישראל.

עוד נראה לי לפרש על פי המדרש שהיה ארונו של יוסף בתוך היאור או אולי בתוך ים סוף כפי שתרגם יונתן. נמצא שהטעם שהסב ה' את העם דרך ים סוף, היה בכדי לקחת את עצמות יוסף, מחמת השבועה שהשביע את ישראל, וזהו הטעם לסמיכות הפסוקים.

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו". מה בא להשמיענו? מסביר האדמו"ר ר' מנחם מנדל מקאסוב כי משה היה המשפיע הרוחני ואילו יוסף השפיע להם השפעות גשמיות "הוא המשביר", "ויכלכל יוסף". כשנתמנה משה להיות המנהיג הרוחני לעם ישראל שיתף עמו גם את בחינת יוסף כדי שיוכל להשפיע עליהם גם השפעות גשמיות. (עטורי תורה)

ובתרגום יונתן "וְאַסֵּק משֶׁה יַת אֲרוֹנָא דְגַרְמֵי יוֹסֵף בְּגַוֵּיהּ מִן נִילוֹס וַהֲוָה מַדְבַּר עִמֵּיהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמֵי יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר מִדְכַּר יַדְכַּר יְיָ יַתְכוֹן וְתִסְקוּן יַת גַּרְמַי מִיכָּא עִמְכוֹן:

וַהֲוָה מַדְבַּר עִמֵּיהּ – מכאן שהיה משה מדבר עם יוסף ואומר גלה את עצמך מעל המים או שישראל יעזבוך ויהיו נקיים משבועתך, ותיכך הוא נגלה.

כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר: כא וַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:

ובתרגום יונתן "וְאֵיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִידְבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמּוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאָרְחָא וּבְלֵילְיָא הָדַר עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִבַּתְרֵיהוֹן לְמַחְשַׁךְ לִדְרַדְפִין מִן בַּתְרֵיהוֹן וְעַמּוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא קֳדָמֵיהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא".

עיין פי' יונתן ואין דבריו מכוונים. ולי נראה מדברי התרגום שאותו ענן שהלך מאחריהם החשיך למצרים שרדפו אחריהם.

ואמנם לקמן בפרק יד פסוק יט תרגם יונתן "וּנְטַל מַלְאָכָא דַיְיָ דְּמִדַּבַּר קֳדָם מַשְׁרְיָתָא דְיִשְׂרָאֵל וְאָתָא מִן בַּתְרֵיהוֹן וּנְטַל עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִן קֳדָמֵיהוֹן וּשְׁרָא מִן בַּתְרֵיהוֹן מִן בִּגְלַל מִצְרָאֵי דְפַתְקִין גִּירִין וְאַבְנִין לְיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה עֲנָנָא מְקַבֵּל יַתְהוֹן". משמע שבכדי לקבל את האבנים והבליסראות שהיו המצרים זורקים עליהם העביר את עמוד הענן שהיה הולך לפניהם ונתנו לאחריהם.

כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם:

פרק יד, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם: ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר: ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן: ה וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַיֵּֽ֠הָפֵ֠ךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַֽעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽעָבְדֵֽנוּ:

בָרַ֖ח הָעָ֑ם – בָרַ֖ח בגי' רד"ו שנים שעבדו במצרים. (ר' יצחק קארו)

מֵֽעָבדֵֽנוּ – פירש הרשב"ם שהע' בחטף קמץ. ובלשוננו היא נקראת קמץ קטן והיא נהגית כמו חטף קמץ, שנכתב בקמץ ושוא לידו, והגיית שניהם כהגיית החולם.

 וְאֶו וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ: ז וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֨כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָֽׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ:

וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם – פירש הספורנו "ההמוניים". וגם בימינו כשהמצרים יצאו נגד ישראל למלחמה במלחמת ששת הימים לא יצא הצבא בלבד אלא כל האזרחים ההמוניים. ותיכף כשראו את ישראל אויביהם, הורידו את נעליהם וברחו וזנחו את מאות ואלפי כלי הרכב והטנקים החדשים שהוריש לנו הי"ת כמו שנאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ולא כמו שאמרו אלא המתיימרים בכחם לומר "כל הכבוד לצה"ל".

וְשָֽׁלִשִׁ֖ם – פירש הרשב"ם "שרים". ובצה"ל ישנה דרגה חשובה הנקראת "שליש" שהוא כמו שר של המפקדה הנקראת "שלישות".

ח וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹֽצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה:

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹֽצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה – תרגם אונקלוס "ובני ישראל נפקין בריש גלי". מובא באיגרת הקדש שהבעל שם טוב שאל את המשיח מתי יבוא מר? והשיבו כשתתגלה תורתך ויפוצו מעיינותיך חוצה. וכתב בספר דגל מחנה אפרים שזה רמוז בתרגום הנז' "בריש" בר"ת ר' ישראל בעל שם. גלי מלשון התגלות שאז, כשתתגלה תורתך, בני ישראל יצאו מגלותם בביאת המשיח.

על פי זה יש לפתור גם את שם משפחתינו "שלוש" שהוא תואם את ראשי התיבות של הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב". אלא ששתי האותיות ש' רחוקות זו מזו במלה "שלוש". ואילו במלה "בריש" שתי האותיות האמצעיות באו ראשונה ושניה במלים רבי ישראל.

"בריש" זה גם ר"ת של ר' שמעון בר יוחאי "גלי" הכוונה להתגלות ספר הזהר כדאיתא בזהר פרשת נשא "בהאי תיקונא דילך דאיהו ספר הזהר וכו' נפקין ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהו ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". וכתב הגר"א "ונתארך הגלות מפני שאין לומדים קבלה דהיא אורייתא דמשה ויציאת הגלות תליא דוקא בלימוד הקבלה" (ש. ז. מוזס בע"ת)

[שני] ט וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָֽרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן: י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֹֽה:

סיפר הרב האוזר בסעודה שלישית מעשה באחד שפגש את החפץ חיים ושאל אותו. הכתיבה שלך ממש מקסימה. מדוע שלא תכתוב סיפורים דמיוניים ותוכל להרויח הון תועפות. השיבו החפץ חיים דרך משל לאחד שהיה הולך יחידי במדבר. ולפתע הופיעה מכונית שעצרה לו והזמינה אותו לנסיעה לעיר. סרב החפץ חיים להצעתו. שוב הופיעה מכונית שניה ושלישית ולכולם הוא סרב. עמדה שם בצד מכונית משטרה שראתה את כל שלושת המכוניות שעצרו לאסוף אותו והוא סרב ולא הבינו מדוע הוא לא נסע אתם. ואכן מכונית המשטרה נעצרה לידו ושאלה אותו לפשר הדבר. השיב החפץ חיים כי אני צריך הסעה לכיוון ההפוך שאליו אני צריך להגיע. והנמשל ברור מאליו.

יא וַיֹּֽאמְרוּ֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם: יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֨נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר: יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם:

התורה תמימה הביא את הירושלמי במס' תענית פ"ב ה"ה כתב "התיצבו וראו – תניא, ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים, אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאמרה נפול לים, אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם, זו שאמרה נעשה עמהם מלחמה אמר להם ה' ילחם לכם, וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם ואתם תחרישון".

הקשה האבן עזרא הרי ישראל היו מרובים בהרבה מהמצרים ומדוע לא נלחמו בהם בעד עורם? ומדוע מתו כל העם היוצאים ממצרים? והשיב שבתור עבדים היתה להם נפש שפלה ואינם מלומדים לעשות מלחמה הלא תראה שגם עמלק היה עם מועט כנגדם ואלולי תפלת משה היו כובשים אותם. וזו הסיבה שלא יכלו להכנס לארץ אלא בניהם. השווה מציאות זו עם ניצולי השואה.

יד יְהוָֹ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן:

מה הכוונה במלה "תחרישון"? נראה לי שאין "חרש" אלא תפלה כמו שנאמר בחנה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". מאידך מסביר החידושי הרי"ם בזכות זה שאתם סובלים את הצרות בדומיה ה' ילחם לכם. ובמלים "וייראו מאד ויצעקו" – מסביר החידושי הרי"ם כי היה נחשב להם לחטא לירא מבשר ודם. והרמ"מ מקוצק כתב גדולה שבצעקות השתיקה. למד כן מזה שהם החרישו. (באש"ת).

טו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ:

מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י – ולכאורה קשה המלה "אלי", וכי למי יצעק אם לא לקב"ה? ונראה שזו היתה קושית האונקלוס ושאר התרגומים ולכן פירשו "קבלית צלותך", ואחרי שנתקבלה תפלתך הגיע הזמן לזוז קדימה. ועדיין יש ליישב את המלה "מה", והרי לדבריהם תפלתו היתה במקומה, ולמה אמר "מה תצעק אלי"?

ולי נראה לפרש על דרך "שעת תפלה שעת מלחמה", אין זה הזמן להתפלל אלא לזוז קדימה.

טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָֽדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה: יז וַֽאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו: יח וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה בְּהִכָּֽבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו: יט וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָֽאֱלֹהִ֗ים הַֽהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַֽחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַֽחֲרֵיהֶֽם: כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַח֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹֽא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה:

הגמרא במגילה י: אומרת "ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה"? ולכאורה קשה שהרי ישראל הם שאמרו שירה, דכתיב באבוד רשעים רינה, ולמה שלא ישירו וישבחו את ה'? תירץ ר' יהושע מקוטנא שישראל לא שיבחוהו תוך כדי טביעתם אלא אחרי שטבעו "אז ישיר משה".

ולכאורה הקושיא בעינה עומדת מה ההבדל בין אם אמרו שירה קודם שטבעו המצרים לבין אם אמרו שירה אחרי טביעתם? ונראה לפרש שאם השמחה היא בשעה שהאויבים מקבלים עונש אין זה מן הראוי לשמוח כפי שאמר שלמה המע"ה במשלי כד "פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ". וגם בפסוק שלפניו כתב "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", היינו בהווה בשעה שהוא נכשל ונופל. אבל לאחר מכן, אחרי שכבר בא על עונשו אז ישיר משה ובני ישראל.

ושמעתי על כך משל נאה לאדם שהיה צריך לעבור נתוח לב מאוד מסוכן. בשעת הנתוח הוא מתפלל ברעדה. אבל לאחר הנתוח כולו מלא רינה ושמחה.

כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָֹ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּ֠ם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָֽרָבָ֑ה וַיִּבָּֽקְע֖וּ הַמָּֽיִם: כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם:

בתרגום יונתן "וְעָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא וּמַיָא קַרְשְׁווּן הֵי כְשׁוּרִין.

קַרְשְׁווּן – בלשון העברי "נקרשו" והיו לקרח. הֵי כְשׁוּרִין – כחומה שתרגומו "שור". כמו במלים בית מושב עיר חומה תרגם אונקלוס "בית מותב קרתא מקפא שור".

כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָֽרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם: כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָֹה֙ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַֽחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם:

בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן – לכאורה קשה איך האש והענן שהוא כלו מורכב ממים עוזרים זה לזה? נראה שבקושיא זו התחבט הירושלמי ולכן פירש "ורמא עליהון נפטא ואשתא" שהענן היה מכיל חומר בעירה שהוא בלשוננו "נפט" והבעיר אותו באש שכנראה נוצר כתוצאה מעננים נוקשים זה בזה שמהם יוצא הברק.

 כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַֽהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֨וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהֹוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם:

אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו – לכאורה צריך היה לומר את אופני מרכבותיו ולמה אמר אופן בלשון יחיד? מפרש הטור מאחר שמי הים נקרשו אילו היה מסיר את שני האופנים, היו גולשים על הקרח, לכן הסיר רק אופן אחד וינהגהו בכבדות.

כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָֽדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֨יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּֽרָשָֽׁיו: כז וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֨קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם:

יש להבין את המושג "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". ויש אומרים גם "קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף", מה היה כל כך כך קשה לרבונו של עולם לקרוע את הים? והרי גם יהושע וכן אליהו ואחריו אלישע קרעו את הירדן וחצו אותו ביבשה, ולא נזכר מושג זה גביהם? ומתרצים שהקושי היה להשיב לתלונת מלאכי השרת "הללו עובדי עבודה זרה והללו" וכו'. ומה השיבם? הללו עבדו מרצון, והללו עבדו בעל כרחם.

אלא שה"דמשק אליעזר" לא קיבל תשובה זו שהרי בעבודה זרה היו צריכים ליהרג ולא לעבור? והשיב שלדעת רבי ישמעאל הלכה שיעבור ולא יהרג, וזה מה שראה הים ונס. כדאיתא בברייתא דרבי ישמעאל, ומדרש פליאה בסמוך. (ע"ת)

וזה לשון המדרש פליאה "הים ראה וינוס. מה ראה? ברייתא דרבי ישמעאל ראה". מה כוונת המדרש? ועוד, "הים ראה וינוס" הוא בלשון עבר. ואילו סוף הפסוק הוא בלשון עתיד "הירדן יסוב לאחור". הכיצד? כתב בע"ת בשם קהלת יצחק הים ראה שבעתיד יבקע הירדן על ידי יהושע ונשא קל וחומר בעצמו אם מפני התלמיד כך, לפני רבו לא כל שכן. וזהו פירוש המדרש "הים ראה וינוס. מה ראה"? ראה את הברייתא של רבי ישמעאל שקל וחומר הוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

כח וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֨כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַֽחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: כט וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם:

מסביר רבי אלימלך מליזנסק כיוון שראו נס גלוי שהלכו בתוך הים ביבשה הכירו שאפילו כשהולכים ביבשה זה נס. והכלי יקר כתב שהצדיקים הלכו בתוך הים ביבשה, ואילו קטנה האמנה חיכו עד שהלכו ביבשה בתוך הים. (באש"ת).

מצינו בפרשתינו פעמיים את הפסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", בפסוק הראשון מלת חוֹמָ֔ה מלא עם ו', ובשני מלת חֹמָ֔ה חסר ו'. מדוע? הסביר בעל הטורים את הטעם לחסרון הו' בפ' השני בעבור שנתמלא הקב"ה חימה על ישראל בשל כך שפסל מיכה עבר עמהם בתוך הים. אלא שק' מדוע א"כ לא נרמז זה גם בפ' הראשון? תירץ הגר"א שמאחר ששבט דן היה מאסף לכל המחנות לצבאותם. נמצא שבזמן שנכנסו ישראל אל הים, שבט דן היה עדיין ביבשה ועמו פסל מיכה שהיה משבט דן. (ע"ת).

לדעת רבי מאיר היו השבטים מנצחים אני יורד תחילה לים, אבל לדעת רבי יהודה כל אחד אמר אין אני יורד תחילה. ובדרך צחות מסביר הר"י מקוטנא בתחילה כל אחד התפאר, אבל כשהגיעו לידי מעשה כל אחד התחמק. (באש"ת).

ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהֹוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָֹ֑ה וַֽיַּֽאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽיהֹוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ:

וק' מה ראו על הים שלא ראו בכל הנסים והנפלאות שעשה ה' במצרים? ונ“ל שראו איך שלם ה' למצרים מדה כנגד מדה. הם ראו איך לא כלם מתו באותה מדה על הים אלא יש שמתו מיד והיו אלה שסבלו קמעא קודם מיתתם, ואחרים שסבלו ביותר. ישראל שהכירו את אלה שעינו אותם, ראו במו עיניהם איך העניש אותם הקב"ה מדה כנגד מדה. דברים אלה רמוזים בפסוקים השונים שבשירת הים "תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן", הכוונה לבינונים שביניהם. "וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש", כנגד הצדיקים שבמצרים. ואילו "נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים", כנגד הרשעים האכזרים. ולמדת עונש זו שהיתה שונה לכל איש אמרו "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא".

כיו"ב מצינו ביתרו שאמר "כי בדבר אשר זדו עליהם". ופירש"י שם "כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים", אלא שיש חילוק אחד ביניהם. יתרו ראה איך ה' משלם מדה כנגד מדה באופן כללי ואילו ישראל התבוננו באותו רעיון באופן פרטי יותר.

פרק טו, א אָ֣ז יָֽשִׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיֹּֽאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַּֽיהוָֹה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:

אָ֣ז יָֽשִׁיר־מֹשֶׁה֩ – למה נאמר בלשון עתיד? אז ישיר – הסביר זאת הרב י. איגר כי רק לאחר זמן מכירים ומעריכים את גודל המאורע. (באש"ת).

רָמָ֥ה – השליך. וכן הוא בערבית אלא שבערבית האות ר' בשוא.

"אשירה לה' כי גאה גאה" – מהי כפלות הלשון? מסביר המהרש"א שהסוס הוא בעל גאוה וגם המצרים היו בעלי גאוה ולכן נא' גאה גאה על שניהם.

ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַֽאֲרֹֽמְמֶֽנְהוּ:

זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַֽאֲרֹֽמְמֶֽנְהוּ: – בר"ת זה השלחן אשר לפני ה' (ספר הברית מאמר י"ב פ"ב)

זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַֽאֲרֹֽמְמֶֽנְהוּ – הסביר הר"מ מפרמישלאן, האומר זה א-לי, שהוא בעצמו בא לידי הכרה, ואנוהו. אבל אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י, המתפאר בזכות אביו שהיה צדיק, וארוממנהו – חושב אני אותו לבעל גאווה. (באש"ת). מאידך אני חושב שיש לו זכות אבות ומגיע לו לרומם אותו, כי הוא גדל באותו בית של תורה וצידקות.

זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ – הגמרא בשבת קלג: "דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום".

מחלוקתם מתבטאת בזה שלדעת חכמים המסתכל על מעשיו של הקב"ה, מתמלא אהבה למקום ורוצה לתת את הטוב והנאה ביותר למקום בכל אשר נצטווה בו. ולדעת אבא שאול התענוג של הקב"ה לראות איך האדם המביט במעשיו ית' משנה את מידותיו לטובה, לא רק כלפי המקום אלא שבכל פעולותיו גם בין אדם לחבירו. הוא יעשה את הטוב והנאה ביותר.

"ואנוהו" – אני והוא. הטעם שנכתב במלה אחת, הסביר הרב אלחנן ליסבון בשם השל"ה הקדוש שאדם צריך להכיר את הבורא ית' במידה כזו שיוכל לומר "זה אלי ואנוהו", אני והוא אחד ביחוד גמור. אבל זה המתפאר במסורת אבותיו ואומר "א-להי אבי וארוממנהו", ולבו אין עמו אינו זוכה לאותה מעלה.

ג יְהוָֹ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהוָֹ֖ה שְׁמֽוֹ:

פי' רש"י ז"ל "איש – גבור". והיה נראה לכאורה ללמוד מכאן שכל "איש" במקרא הוא גבור, אלא שלא כן הוא. שהרי נאמר "איש נעמי". איש יהודה, איש סריס, איש חמס, איש לשון ועוד רבים שאין להם ענין עם גבורה.

ד מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם וּמִבְחַ֥ר שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף:

טבעו בים סוף – פירש"י ז"ל "אין טביעה אלא בטיט“. למד כן מהנאמר בירמיהו פרק לח "וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט". וכן מהנאמר בתהלים פרק סט "הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה". והטעם כי במים אפשר לשחות אבל אין דרך לעשות כן בטיט. עוד יש ללמוד את זה מהנאמר בעמק השידים שהיו בארות חמר שטבעו שם מלך סדום ומלך עמורה.

ה תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָֽרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן: ו יְמִֽינְךָ֣ יְהֹוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ יְהוָֹ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב:

יְמִֽינְךָ֣ – פירש הרשב"ם "ימין היא לשון נקבה כדכתיב ימין ה' רוממה". ולענ"ד נראה שימין הוא לשון זכר שהרי אינו מסיים בקמץ ה' ולא באות ת' אלא מאחר והמדובר על היד הימנית ויד היא לשון נקבה, הוי כאומר "ידך הימנית רוממה". לעומת זאת בישעיהו ט, יט וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ, שם הכוונה על צד ימין. וכן באיוב כג, ט שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה. וכן פירש"י שם שמאל – צפון: בעשותו – כשבראו לא עשה מקום כסאו שם שאראנו שם. וגם שם משמעו צד שמאל שהוא לשון זכר.

ז וּבְרֹ֥ב גְּאֽוֹנְךָ֖ תַּֽהֲרֹ֣ס קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ֔ יֹֽאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ: ח וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֨יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹֽזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם:

נֵ֖ד – פירש הרשב"ם "נד לשון גובה וכן בירדן קמו נד אחד". ולי נראה ששורש המלה "נד" הוא ללא תזוזה. והפכו "נדנוד".

ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּֽוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי:

אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י רמז לאריק שרון. ונאמר בדברים לב "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי" רמז לאהוד ברק.

יום הבחירות היה ביום ג' י"ד שבט ה' תשס"א לסדר שירת בשלח. אריק שרון רמוז בשירה זו בשני מקומות: האחד במלת "אשירה" לה' כי גאה גאה. "אשירה" בר"ת "אריק שרון יהיה ראש הממשלה". והשני במלות "אריק חרבי" ומלת "חרבי" בשינוי האותיות "יבחר". ולאחר מעשה ראוי לראות מלים אלה בתור חזון רע למה שהריק חרבו נגד תושבי גוש קטיף לגרשם מבתיהם. גם ברק נזכר בהפטרה של שבת זו כמשנה לדבורה. יש לציין עוד שהשם של ברק מופיע רק בהפטרה ולא בפרשה, לרמוז שיפסיד בבחירות כי את ההפטרה קורא בד"כ מי שיש לו אזכרה.

בשנת ה‘תש“ס הביא אהוד ברק לבחירת הכנסת את התכנית שהבטיח לתת לעראפת %89 מהשטחים שנכבשו בדם גבורינו במלחמת ששת הימים. היחידי בכנסת שהתנגד היה רחבעם זאבי. הוא לא נרתע והגיש בג“צ לקבל את מבוקשו – קבלת מפות מדוייקות כדי לבחון את התכנית מקרוב על פני השטח. תשובת בית המשפט העליון היתה שזכותו של ח“כ לקבל לידיו את המפות ולבחון את הדברים על פני השטח ולא להכריע בהחלטה כלשהיא ובפרט בהחלטה גורלית מעין זו מבלי לבדוק את הדברים, אלא שמקוצר זמן ומחמת שצילום המסמכים דורש זמן רב במיוחד נדחתה בקשתו. בשבוע שעבר הוא פנה לעורך דינו עקיבא נוף ואמר לו: אתה זוכר את תשובת ביהמ“ש העליון בענין הזמן הנדרש לצילום מסמכים? ובכן בשבוע שעבר הייתי בארכיון ושאלתי את הממונה ”כמה זמן לוקח לכם לצלם מסמכים אלו“? השיב הממונה בצחוק על פניו ”חמש עד עשר דקות“. ע"ע (א)

י נָשַׁ֥פְתָּ בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים: יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא: יב נָטִ֨יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ: יג נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ:

בפסוק זה רמוזים כל הזכויות שבשלם נגאלו ישראל ממצרים: נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ – בזכות גמילות חסדים. נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ – בזכות התורה, אין עוז אלא תורה. אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ – בזכות בית המקדש (רבי יצחק קארו)

יד שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹֽשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת: טו אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן:

אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד – "אילי" עניינו חוזק. "מואב" בגי' מ"ט פירש בס' אור ישרים שזה בא ללמד שאפילו אלה שירדו למ"ט שערי טומאה אחזתם רעד. (ע"ת) ולי נראה לרמוז בכאן דבמקום גילה שם תהא רעדה.

טז תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֨תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרֽוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַֽעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהֹוָ֔ה עַֽד־יַֽעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ: יז תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַֽחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָֹ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּֽוֹנֲנ֥וּ יָדֶֽיךָ:

מִקְּדָ֕שׁ – פירש הרשב"ם "הדגש שבק' של מִקְּדָ֕שׁ עושה את החטף מניע". כוונתו שהק' בשוא נע. והוא כלל גדול בדקדוק שכל אות שוואית דגושה היא בשוא נע.

מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ – י"ח פסוקים בשירה מכוונים כנגד י"ח חוליות השדרה. (רבי יצחק קארו)

יח יְהוָֹ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: יט כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָֽרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב יְהוָֹ֛ה עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: כ וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַֽהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אן ָ כָל־הַנָּשִׁים֙ אַֽחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת: כא וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָֹה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:

תרגום יונתן " … עַל גֵּיוְותָנִין הוּא מִתְגָאֵי וְעַל רָמִין הוּא מִתְנַטֵּל עַל דִּי אָזִיד פַּרְעֹה רַשִׁיעָא וְרָדַף בָּתַר עַמָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …". אָזִיד – פי' יונתן "הלך. כמו מילתא מיני אזדא". ואפשר לפרשו גם מלשון מזיד. שהזיד לרדוף אחריהם אפילו אחרי שראה את כל הניסים שנעשו להם.

כב וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּֽצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּֽלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם: כג וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֨יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָֽרָא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה: כד וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה: כה וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהֹוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָֹה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ:

וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָֹה֙ עֵ֔ץ – איזה עץ? מחלוקת במכילתא דרבי ישמעאל ובה שבע דיעות שונות כשהאחרון שבהם הוא רבן שמעון בן גמליאל שאומר "בשר ודם במתוק, מרפא את המר. אבל הקדוש ברוך הוא מרפא את המר במר. הכיצד נותן דבר המחבל בדבר המתחבל". נראה לי שזוהי זריקת החיסון של ימינו. כיוצא בזה ב(ישעיהו לח) ו(מלכים ב' ב, כא).

וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם – תרגם יונתן "ואיתחלון מיא". וכן בערבית "חִילוּ" הוא מתוק.

עוד בתרגום יונתן "תַּמָּן שַׁוִי לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ גְּזֵרַת שַׁבְּתָא וְקַיֵּים אִיקַר אַבָּא וְאִמָּא דִינֵי פִּדְעָא וּמַשְׁקוֹפֵי וּקְנָסִין דְמִקְנְסֵי לְחַיָּיבַיָא". הוא מה שאמרו חז"ל ששם קבלו את מצות השבת ודינין.

"וּמַשְׁקוֹפֵי", פי' יונתן דיני פצעים וחבורות ו"גם חבורה נקראת מלשון משקוף". ולי נראה להוסיף שמחלום פרעה "דקות ושדופות קדים", ותרגומו "שקיפן קידום". עניינו כמוש כמו שהדלת נוקשת על המשקוף, ועניינו פצעים וחבטות.

כו וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָֽׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּל־הַֽמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֨יִם֙ לֹֽא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה רֹֽפְאֶֽךָ:  

"והיה אם שמע תשמע לקול ה' א-להיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וק' אם אין מחלה מי צריך רופא? ונ"ל לפרש שבכאן רמוזה זריקת חיסון בתורה. שבתוך המזרק נמצאים תורה ומצוות, ולקבל את הוראות השימוש בהם צריך רופא מומחה שמכיר את תכולת הזריקה. הי"ת שיצר את זריקת החיסון הזו מזהיר את הציבור אם תשמע לעצתי לקחת את הזריקה על פי ההוראות לא תבוא עליך שום מחלה, כי אני ה' רופאך שחיסנתי אותך בזריקת חיסון זו.

כָּל־הַֽמַּֽחֲלָ֞ה – פירש יפה בעל הטורים שאותיות "המחלה" הן אותיות "הלחם" וכן אותיות "המלח". לומר לך ששמונים ושלושה מיני חלאים כמנין "מחלה" תלויים במרה. ופת שחרית במלח, וקיתון של מים מבטלתן ולכך סמך עינות מים". ע"כ.

וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָֽׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּל־הַֽמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֨יִם֙ לֹֽא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה רֹֽפְאֶֽךָ: 

כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה רֹֽפְאֶֽךָ – אותה הכרה עצמה, היא רופאך (באש"ת)

הפסוק מדבר בשלושה עניינים שונים: – וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו – מצוות שיש להם טעם. האזנה היא יותר משמיעה והיא כוללת לימוד תורה והבנת טעמי המצוות.

וְשָֽׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו – הן מצוות שאין להם טעם – ומכיון שאפשר בנקל לאבדם כי קשה לבן אנוש לעכל את טעמם, לפיכך הם צריכים שמירה מיוחדת.

וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה – הלך אחר מידותיו. מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'.

נשאלת השאלה מדוע לא נתן לנו הקב"ה טעם לחוקים? נראה ליישב כי החק מקורו בנפש ואילו המשפט מקורו בגוף וכשם שאין הגוף רואה דבר שאינו מוחשי ורק יכול להרגיש אותו, כך שום הסבר לא ישכנע אותו אלא אם כן הוא יקיים את החק ויחוש את הקדושה שבו. יתעטף בטלית ויניח תפלין יום יום כי כך ציווה ה', עין כל בשר לא תוכל לראות ולהבין בשכל הישר את הטעם למצוה זו כי היא רוחנית, וזה דומה למציאות שאין כל בריה יכולה לראות את הנשמה אם כי לא יוכל האדם לחיות בלעדיה. כיוצא בזה רק השומר שבת יכול לחוש את קדושת השבת. וכן הרגש העילאי והקדוש יכול להבחין בטעמי האיסור בקדושה עילאית אשר ההסבר שלה הוא עצם קיומו של עם ישראל משך אלפי שנות הגלות. הסבל והייסורים שסבל עמינו בשביל קיום החוקים האלה מורה על הצורך הרוחני שהעם מרגיש בהם.

כז וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּֽחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם:

פרק טז, א וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ב  וַיִּלֹּ֜ינוּ [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַֽהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: ג וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָֹה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּי־הֽוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֨נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּֽרָעָֽב: ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתֽוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:

הנני ממטיר לכם – מסביר הר"ם מקוברין, אני ממטיר לכם את אותה ידיעה והכרה שלחם מן השמים, וכל מזונותיו קצובים. (באש"ת)

מאחר וכל הנסים נעשים בדרך הטבע, איך אפשר להסביר בדרך הטבע את העובדה שאכלו ישראל את ה“מן“ ארבעים שנה במדבר, והיה המן נבלע באבריהם באופן שלא היו צריכים לצאת מנקביהם? נלענ"ד שהמן היה מכלול של ויטאמינים שלפיכך לא היו צריכים להוציא מאומה אלא היה נבלע באבריהם. ודבר זה נרמז במלים "מִן־הַשָּׁמָ֑יִם". שכן המלה וִיטָאמִן מורכבת מהמלים "ויטא-מן" שאותיות "ויטא" בגי' כ"ו – שם הוי"ה, ולזה אמר "מן השמים", לחם שמיימי, שהוא מן. (עצמי)

ה וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם: ו וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָֹ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ז וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָֹ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ונוּ [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ:

ערב – כאשר האדם בשפל המדרגה, אל לו להתיאש. למה? וידעתם כי אני ה'. ובוקר – כאשר שמש ההצלחה מאירה לו אל לו להתפאר. וראיתם את כבוד ה'. דעו כי הכל מאתו יתברך. (ילקוט הגרשוני)

הגמרא בחולין פט. "אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה". ולכאורה מה ההבדל ביניהם? אלא שעפר יש לו שימוש בעתיד לבניה ולקבור בו את המת ועוד רבים, ואפר היה לו שימוש בעבר שהיה עץ ובישלו בו וכו'. אבל "מה" פירושו אפס מחלט.

מספרים על רבי יהונתן אייבשיץ שבא בערב כפור לעיירה קטנה ונכנס לביהכנ"ס. ראה שם יהודי מתפלל בהתלהבות עצומה ואומר א-להי עד שלא נוצרתי איני כדאי …. עפר אני בחיי. התישב רבי יהונתן לצידו. למחרת קראו לו לעלית רביעי, ועלה עשן באפו בראותו שלפלוני נתנו עלית שלישי ואותו לא כבדו אלא בעלית רביעי. התחיל לצעוק על הגבאי הרי זה עוול נורא! שאלו רבי יהונתן והרי רק אתמול אמרת ואנכי עפר ואפרּ? השיבו, אתמול אמרתי את זה כלפי שמים, אבל כלפי פלוני ….? אף כאן אברהם אמר זאת כלפי הקב"ה ואילו משה אמר זאת כלפי המתאוננים. (בש"ת)

ח וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָֹה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶֽאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֨קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָֹה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹֽא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֹֽה: ט וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּֽתֵיכֶֽם: י וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּֽעָנָֽן: יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יב שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֨יִם֙ תֹּֽאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: יג וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּֽחֲנֶֽה: יד וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ: טו וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָֽדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָֹ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:

לכאורה קשה איך התשובה עונה על השאלה? נראה לי לבאר מאחר שהאדם קרוץ מחומר ומה שמחזיק אותו זה המזון שנכנס דרך פיו. הרי כל מה שהוא אוכל אם זה מן הצומח או מן החי מתעלה למדרגתו שהוא מדבר. ממילא כשהוא אוכל אוכל כשר, כזה שהותר על ידי הבורא ית' ממילא הוא עצמו קרוץ מחומר כשר, ואיפכא כשהוא אוכל  נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ובעלי חיים לא כשרים, שהם נגד רצון הבורא ית' נמצא הוא עצמו קרוץ מאותו חומר שהוא נגד רצון הבורא ית', ונמצא כביכול הוא עצמו הופך להיות נבלה וטרפה או בעל חי לא כשר כפי מה שאכל.

זאת ועוד, שהוא חוזר על חטאו של אדם הראשון שנצטווה לא לאכול מעץ הדעת וגרם בכך בכיה לדורות, ועכשיו הוא עצמו חוזר חלילה לעבור על ציווי הבורא "לא תאכלו מ…..".

וכאילו לא די באלו השנים, ישנו גם פן שלישי והוא סוג אוכל נסי, הנקרא מן, שגם כאשר אכלו אותו לא היה זה אוכל חינם אלא שהיו סביבו מצוות יחודיות בלקיטתו ובשמירתו וגם בכך שהיה אסור להותיר ממנו עד למחרת, תורת המן היתה תורה שלמה בפני עצמה. ואם כי בעצם קריצת גופם של אוכלי המן לא נשתנה במאומה, הם הפכו להיות רוחניים בין יום, וזה דבר שהם לא יכלו לקלוט, מן הוא? איך אפשר להכניס אוכל לגוף ולא להוציא? איך אפשר לטעום באותו אוכל כל אחד את מה שהוא רצה לטעום? ואיך אפשר שהוא יורד יום ביומו אך ורק ליומו? ואיך אפשר שהמרבה או הממעיט מקבל בדיוק עומר, ללא הבדל כמה הוא אסף? ואיך אפשר שביום השישי יורד כפליים, ובשבת לא יורד כלל? כל השאלות הללו הפכו להיות מאוד רלוונטיות לאוכלי המן. לזאת השיבם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, אין זה אוכל רגיל שנמשך לדורות אלא הוא לחם ניסי לשעתו בלבד, לחם משמים ובו מצוות ייחודיות, ובו עצמו אתגרים לשמירת מצוותיו ית'.

ומה המיוחד באותו לחם להיקרא לחם נסי? לא זו בלבד שאין החומר של האוכלו משתנה באכילתו כמו זה שאוכל מאכלים לא כשרים, שהופך גופו להיות מורכב מהבשר שאותו הוא אכל. אלא שהמצוות שנצטווה במן היו רק סביבו ולא בעצם אכילתו כי זה היה האוכל היחידי שלהם, מה שאין כן אדם הראשון בהיותו בגן עדן, המצווה שנצטווה היתה אחת בלבד שלא לאכול מעץ הדעת. אוכלי המן חיו חיים גשמיים בעולם הזה רק מאכלם היה רוחני והמצוות היו סביבו באופן לקיטתו, בזמן לקיטתו ובשמירתו.

ואיך באמת חיו בני ישראל במדבר לאכול את אותו האוכל מבלי לצאת לנקביהם, לא להתרחץ, ולא להחליף בגדים, והבגדים גדלים עמהם? נ"ל בפשטות שהקב"ה נתן להם מתנה לשעתה כמו זו שהוא נתן לכל בעלי החיים, לסוס ולחמור לכלב ולחתול. אותם הבגדים מיום הוולדם עד יום מותם. אוכל דבר יום ביומו, ואין צורך להתקלח יום יום. המן היה כביכול אוכל כימיקלי המורכב מויטאמינים מיוחדים.

טז זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַֽאֲשֶׁ֥ר בְּאָֽהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ: יז וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט: יח וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ: יט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: כ וְלֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה: כא וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס:

בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר – פירש הספורנו "בכל בקר, כמו כדברה אל יוסף יום יום, וכן בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות". ולי נראה לפרש "בבוקרו של בוקר" היינו בבוקר מוקדם. וכן מפורש בפסחים נט. "תנו רבנן אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד שנאמר בה בבקר בבקר. ויוקדם קטרת דבר שנאמר בו בבקר בבקר, דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד". ע"כ.

כב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֨חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָֽאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה: כג וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָֹ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר: כד וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָֽיְתָה בּֽוֹ: כה וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַֽיהוָֹ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה: כו שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ: כז וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָֽצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ:

הגמרא בשבת קיח אומרת "אמר רבי יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון …. דכתיב בתריה ויבוא עמלק". להבנת רעיון זה פירש בעל אפיקי יהודה שמבחינת הזמן כל העולם כמו גם כל בני האדם נבראו מחומר וצורה. מבחינת הזמן, החומר – הם ששת ימי המעשה. והצורה היא  יום השבת. ומבחינת בני האדם, החומר – הם אומות העולם. והצורה – היא עם ישראל. ממילא הכל תלוי היכן עם ישראל שם את הדגש ואת מי הוא מכבד. אם הם מכבדים את הצורה יותר מן החומר, וזה מתבטא בשמירת התורה והמצוות וביחוד בשמירת שבת, גם אומות העולם נכנעים לצורה שהיא יותר מן החומר, ואז לא שולטת בהם אומה ולשון. ואם הם מכבדים את החומר יותר מן הצורה, גם אומות העולם מכבדים את החומר יותר מן הצורה, שהוא הגורם לויבוא עמלק.

כח וַיֹּ֥אמֶר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֨נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתֽוֹרֹתָֽי:

הקשה הספורנו בשלמא אילו היו מוצאים ומלקטים אותו ביום השבת הוי חילול שבת ללא ספק, ושייך לומר להם "עַד־אָ֨נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתֽוֹרֹתָֽי", אבל מאחר שהם לא מצאו מאומה ביום השבת מדוע כעס עליהם משה? ונ"ל ללמוד מכאן שהם היו בכלל המחשב לעשות עבירה ונאנס ולא עשה, ובכך הם עברו על הלב והנשמה של חילול השבת, כנשמה בלא גוף.

כט רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָֹה֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:

"ראו כי ה' נתן לכם השבת" – כיצד ניתן לראות את המצוה? הסביר הרה"ג מרדכי אליהו זצ“ל לא כמו שחשבתם שמשה נתן לכם השבת ע"י ששכנע את פרעה לתת לכם יום מנוחה את יום השבת ושעל כן נא' "ישמח משה במתנת חלקו" אלא ע"י המן תראו כי ה' נתן לכם את השבת.

ל וַיִשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: לא וַיִּקְרְא֧וּ בֵית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:

וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ – פירש הרשב"ם "פירשו רבותינו כדבש לתינוקות שמן לזקנים". ואמנם כתב הרמב"ם בהלכות דיעות "דבש לתינוקות קשה הוא". נראה שכוונתו לדברים מתוקים שאחריהם רודפים התינוקות.

לב וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֨מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶֽאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהֽוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: לג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַֽהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: לד כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַֽהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָֽעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת: לה וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: לו וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָֽאֵיפָ֖ה הֽוּא:

פרק יז, א וַ֠יִּסְע֠וּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָֹ֑ה וַֽיַּֽחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם: ב וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֹֽה: ג וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶֽעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא: ד וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָֹ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי: ה וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ: ו הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַל־הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָֽצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ז וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָֹ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן: ח וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם: ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָֽנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי:

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק – מדוע ציווה משה את יהושע בדווקא? אלא שיהושע היה הבן של אפרים בן יוסף שהיה סמל של יראת א-להים. לזה אומר המדרש "יבוא בן בנו של מי שאמר את הא-להים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא א-להים". בדרך כלל צריך להלחם עם האויב באותם תכסיסי מלחמה, באותו הנשק שבידו. התכסיסים של עמלק להסיר מישראל את יראת הא-להים  שעל זה נאמר "רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". ואמרו חכמי המוסר "אלף מושכלות נדחים מפני תאווה אחת ורק יראת א-להים תוכל לבלום את יצר הרע". ושמא תאמרו אלחם עמו בכלי זיינו, במזימות, בשקרים, בתועבות ואכזריות פראית, על זה נאמר שהיא לא תצלח נשקנו הוא "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך", דהיינו אנחנו נצליח לנצח אותו במלחמה רק ביראת א-להים ולכן נבחר דווקא יהושע בן נון בן בנו של יוסף שהיה סמל של יראת א-להים. מהרב צבי הירש (ע"ת)

ולא ירא א-להים – וכי סלקא דעתך שהוא ירא? אלא שהכחיש את ה' בעשיית המצוות. גורם לעושה המצוה לקיים אותה בבחינת מצות אנשים מלומדה, בלא לב ובלי כוונה. כגוף בלא נשמה. זהו אויב נשמתה של האומה.

מה בין מלחמת עמלק למלחמת פנחס שלקח רומח בידו בקנאו את קנאתו ית'?

במלחמת עמלק נאמר מָחָ֗ר – בראשי תיבות מצוה, חובה, רשות. מפרש הרב קוק זצ"ל שמטרתו לבטל את  מצוות ה' ולהפוך את כל המצוות והחובות לרשות. ולכן בא פנחס ורמח בידו בשינוי האותיות של מחר לרֹמח – רשות, מצוה, חובה. ושינה את כל מה שגזר עמלק. (ע"ת בשם הרב מ. י. איגר)

ונראה לי שעל פי זה יתבאר שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, שהרי "חובה" היא המעלה העליונה.

על הים נאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" ואילו במלחמת עמלק נאמר "צא הלחם בעמלק. מדוע? יש מפרשים שכשזוהי מלחמת קיום אסור לשבת בחיבוק ידים ולומר ה' ירחם. אלא שעדיין קשה מכיון שעל הים היתה זו מלחמת קיום, למה לא יצאו להלחם נגד המצרים שרדפו אחריהם? אלא בהכרח ההבדל הוא שעל הים היה זה ציווי חד פעמי מה', אבל מלחמת עמלק היא מלחמה תמידית שאינה לשעתה בלבד אלא גם לעתיד לבוא. ולא בכל שעה מתרחיש ניסא, לכן אסור לשבת בחיבוק ידים.

ובספר פרדס יוסף פירש שעמלק היה סמל האויב של היהדות, ושל האמונה בה', לכן חייבים לנהל עמו מאבק בכל המרץ ובכל הכחות האפשריים, והיא מלחמה תמידית המתמשכת בכל הדורות. וכתב החפץ חיים שהרמז לכך הוא שזה נכתב בלשון עתיד "והיה כאשר ירים משה ידו" והכוונה בכח התורה וגבר ישראל. (ע"ת)

והוסיף "קרבן העני" לומר שאם תנצח את היצר מאה פעמים ואחרי כן תניח אותו אפילו לרגע קט, מיד יתגבר עליך וזהו הנאמר וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. (ע"ת)

ונראה לי שזה דומה לנאמר "ולא תעלה במעלות על מזבחי" אלא היה שם כבש שדרכו עולים למזבח ולא על מדרגות. ומדוע לא על מדרגות? כי כשעולים במדרגות אפשר לעצור ולנוח על כל אחת מהמדרגות אבל העומד על הכבש במדרון צריך לנוע עליו בתמידות כי קשה לעמוד עליו בנוחיות.

י וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּֽאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַֽהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה: יא וְהָיָ֗ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַֽאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק:

כַֽאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק – עמלק הוא יצר הרע. התורה באה להורות שזוהי מלחמה תמידית ואין נצחון סופי כנגדו, וכאשר מפסיקים להלחם בו תיכף ומיד הוא גובר, שהוא עומד בפתחו של כל אדם, לפתותו לעשות רע.

יב וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַֽהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ:

וְאַֽהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו – אהרן היה כידוע אוהב שלום ורודף שלום, חור, מאידך, היה קנאי שנהרג במעשה העגל. הקנאה והשלום תמכו בידי משה. שניהם עשו שלום ביניהם דרך משה אמת ותורתו אמת, שנאמר האמת והשלום אהבו. שלום של אמת אינו בא אלא לאחר משברים חריפים. ואין משבר חריף ללא מתנגדים קנאים קיצוניים. נמצא שכלי הבנין הם הקנאים אך המטרה היא הבנין, שהוא השלום. משה המנהיג צריך להיות מצטיין בשני הכחות גם יחד. לפעמים להיות סובלן ולעתים להלחם בקנאות.

יג וַיַּֽחֲל֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב:

וַיַּֽחֲל֧שׁ – פירש הרשב"ם "נצחם". ולי נראה שהוא החליש אותם ובכך יכול היה לנצחם. עוד אפשר לפרש שהיא מלה והיפוכה כאילו אמר "וילחוש" שהרג אותם בפיו בשם המפורש כמו שהרג משה את המצרי. והמלים "לפי חרב" היא המחשת צורת ההריגה, בחרב. והראיה לכך "כי מחה אמחה" שהיא בידי שמים, בלחש. לעומת "מחה תמחה" שם המצוה היא על האדם להחלישו ולמחותו.

יד וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם:

כתב הגר"א שכל המוחים את עמלק באותו זמן וגם אלה שימחו את שמו לעתיד לבוא רמוזים במלה "אמחה". בתורה ר"ת אהרן, משה, חור, השי"ת. ובימי אחשורוש ר"ת אסתר, מרדכי, חרבונה, השי"ת. ובגאולה העתידה ר"ת אליהו, משיח, ח' נסיכים (סכה נב) השי"ת. ונראה לי שגם בגאולתינו הנוכחית עם קום המדינה ר"ת אגודת ישראל, מזרחי, חירות, העבודה.

ולמה כתוב "מחה אמחה", אלא מפרש באוצר החסידות שאחרי המחיה הראשונה לא ישאר אפילו רושם. ולי נראה שהכוונה לאחרי המחיה השניה.

טו וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָֹ֥ה ׀ נִסִּֽי: טז וַיֹּ֗אמֶר כִּי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר:

כִּי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ – מלת "כס" חסרה א'. ומלת "י-ה" חסרה ו-ה משם הוי-ה. נמצא האותיות החסרות הן "הוא". וזוהי הכוונה במלים "אין הכסא שלם ואין השם שלם". ותפלתינו היא שיהיה הכסא שלם וה' שלם. ולכן אומרים בימים נוראים "ה' הוא הא-להים". מספר טעמי המנהגים.

מִדֹּ֖ר דֹּֽר – חסר ו' להורות שעמלק הוא הכח המכחיש בין הד' שבשמע ישראל – "אחד", לבין הר' של לא תשתחוה לאל "אחר". הוא המטשטש את ההבדלים שבין יהודי לגוי, וגורם להתבוללות.

"עמלק" בגימטריא "ספק". תחבולת היצר הרע להחדיר ספקות בלב המאמין.

אשר קרך – קיררך והפשיר את התלהבותך בעבודת הבורא. כמשל האמבטיה הרותחת שלא היה מי מן העמים שהעז להלחם בישראל עד שבה עמלק שאף על פי שנכווה, השיג את מטרתו להפשיר את כל הניסים של מצרים ולהכחיש את האמונה בבורא העולם.

 

דרשות

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:

"כי אמר א-להים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כיוצא בזה מצינו אחרי חטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, נאמר "פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ולאחר מכן בדור הפלגה נאמר "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהו". היתכן? האין באפשרותו ית' לעשות איזו פעולה שעל ידה ימנעו מלעשות את חפצם? עוד יש לשאול ביחס לאברהם ששאל במה אדע כי אירשנה ותשובתו ית' היתה קחה לי עגלה משולשת וכו', ואח"כ אמר לו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", זו תורה וזה שכרה? והרי השיב אברהם למיטב ידיעתו ולמה נענש?

נ"ל להסביר על פי הנאמר "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתו", מה הכוונה במלה "בצלמו", שהרי מיד אחרי כן נאמר "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתו"? ונראה לי לפרש שכוונתו היא בצלמו של האדם עצמו שנברא בראשיתו מלקדמין בצלם א-להים. נשמות אלה שנותרו חסרי תיקון, שבו חזרה לעולם התיקון. לפיכך לא נאמר "ויברא" בבריאה הנוכחית אלא "וייצר" שעניינה גבילת העפר ואח"כ נפיחת נשמת חיים בתוך הגוף שהיא הנפש הנפשית שמפעילה את לבו. כדכתיב "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ואין פסוק זה מדבר כלל מהנשמה הרוחנית שנבראה מלקדמין בצלם א-להים. עוד נ"ל "וייצר" נתן לו צורת פרצוף עצמאית, שאין כמוה.

ומכיון שהנשמה נבראה בצלם א-להים, מוכרח שתהיה לאדם בחירה חופשית מצד זה שהצלם א-להים שבאדם פועל בקרבו. כי אם ישנה הי"ת את רצון האדם הרי הוא כביכול משנה את רצונו של עצמו. ולכן הקב"ה מונע מהנשמה לפעול בדרך הטבע שמושך אותה לצד הטבעי בפעולתה לפי מה שהטביע בה הבורא ית'.

דיו רב נשפך בכדי ליישב את השאלה הקשה מהי הסיבה לשעבוד מצרים. והנראה לעניות דעתי שלא היה זה רק עונש לאברהם עבור שאלתו "במה אידע כי אירשנה" כפי שמשתדלים רוב המפרשים להבין זאת, וגם לא היה זה רק משום שמצרים היתה כור הברזל להכין אותם להיות עבדי ה' כפי שאחרים מפרשים, כי מה טעם לעונש כבד זה? ומדוע השתעבדו בדוקא למלך מצרים? ולמה בדוקא ארבע מאות שנה ולא אלף שנים שנאמר "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור"? ומדוע לא שבע שנים כעבד עברי?

ולעניות דעתי נראה שכה היו דברי ה' אין אני חלילה מעניש אותך עבור שאלתך "במה אדע", אלא רק מודיעך את אשר יעשו בניך במכירת אחיהם יוסף, ובגניבת דעת יעקב אביהם בטבילת כתונת יוסף בדם ובשאלתם "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא". והודיעו את עונשם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ובאמרו "בארץ לא להם" יורה שמקום השעבוד לא יהיה דוקא במצרים, אלא זה כולל את כל שנות שעבוד הגלויות. ומדוע נשתעבדו בדוקא לפרעה במצרים? הם קבעו מיקום זה להתחלת שעבודם כי לשם הם מכרו את יוסף אחיהם, ובכך קבלו את עונשם מדה כנגד מדה. וכאשר שאל אברהם את הקב"ה במה אידע כי אירשנה אמר לו הקב"ה קודם כל הם צריכים לשלם את חובם שמסתכם בארבע מאות שנות שעבוד במצרים.

ולמה דוקא ארבע מאות שנה? לא-להים פתרונים. ומכל מקום נראה לי שזה קשור לכך שהם גנבו את דעת יעקב אביהם אחרי מכירת יוסף, בלקחם שעיר עזים וטבלו את כתנתו בדמו, ובשאלתם "הכתונת בנך היא אם לא", היה כל אחד מהם צריך כביכול לשלם "ארבע צאן תחת השה" שהיה כביכול גנוב מיעקב בגנבת דעת. וכל עשרת האחים כאחד, מלבד יוסף ובנימין בני רחל עולים ארבעים. ויעקב אביהם אמר ללבן "וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים", וכשנכפיל את הארבעים בעשרת מונים נקבל ארבע מאות שנות שעבוד. וכמובן אין מקשין על הדרש שנאמר דרוש וקבל שכר.

עוד ידוע בתורת הסוד שעשרת הרוגי מלכות באו לכפר על עשרת האחים במכירת יוסף.

ועדיין יש להבין יותר לעומק איך יצאו ישראל לחירות בטרם השלימו את ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו עליהם? ואם תאמר שעבודתם הקשה במיוחד השלימה לארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו עליהם, וכן אם תאמר שארבע מאות השנים החלו מאז לידת יצחק, מדוע היו צריכים לצאת לחירות רק אחרי שירדו למ"ט שערי טומאה? ומדוע היו צריכים להשלים את ק"ץ השנים הנותרות בשעבוד גלויות שנמשך עד עצם ימינו אלה? ועוד קשה ביותר האם עזב ה' את הארץ בזמן השואה? איך יתכן שאיבדנו שישה מליון מאחינו בשואה האכזרית ביותר.

ונראה לי לחדש שכאמור מטרת השעבוד במצרים היתה שנצליח להגיע למדרגתו של אברהם אבינו בבחינת מסירות הנפש שהיתה לו לבורא העולם. ושכל היעודים שיעד הקב"ה לבניו של אברהם בברית בין הבתרים יחולו על עמו, העם הנבחר. לפיכך, רד"ו השנים שהיינו משועבדים במצרים היו כל כך קשים ומפרכים בגוף ובנפש, ובכך השלימו את הבחינה של מסירות נפש בתור יהודים ששמרו על יחודם, שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. ואפילו שירדו למ"ט שערי טומאה, מכל מקום עצם העובדה שהוציאנו יתברך מעבדות לחירות, היא ראיה מוצקה לכך שאנחנו עדיין מושגחים על ידו יתברך להיות העם הנבחר שדאג לנו לבל נרד לטמיון.

ואמנם מאחר שנותרו ק"צ שנות ילודה מתוך ארבע מאות שנה שעדיין לא נולדו, ושממילא גם לא נשתעבדו במצרים, והרי גם הם צריכים היו להשלים את אותו היעוד של מסירות נפש בכדי להגיע למדרגת מסירות הנפש של אברהם אבינו, תהליך זה נמשך וימשך בכל הגלויות עד ק"צ שנות הגלות. ומאחר שאנחנו עומדים על סף הגאולה הביא הי"ת את השואה האכזרית ביותר בעולם באירופא, בכדי שכל אלה שעדיין לא מסרו את נפשם על קידוש ה', ימסרו את נפשם ב"אני מאמין" על קידוש ה', וישלימו משימה זו במותם. נמצא שהשואה היתה בבחינת מצרים, מבחינה זו שהיא זיככה מליונים מאחינו בני ישראל בפעם אחת. ועתה שהגענו לשנים של "עקבתא דמשיחא" בארצנו הקדושה שבה אנחנו חיים בניסי ניסים, תהליך זה שבו יכלו כל הנשמות שבגוף נמשך במסירות נפש עילאית במלחמותינו על קדושת הארץ. תהי נפשם ונפש כל אחינו בני ישראל שבכל הגלויות צרורה בצרור החיים. אמן.

 

שבת שירה

שבת זו נקראת בפי הכל "שבת שירה" משום קריאת שתי השירות שירת הים ושירת דבורה. וראיתי לחקור מהיכן באה המלה "שירה"? ומה ההבדל בינה לבין "שיר"?

כאשר אנחנו קוראים את שירת הים וכן את שירת דבורה, את שירותיו של דוד המלך נעים זמירות ישראל כמו גם את שירותיהם של ריה"ל,  אבן גבירול ופייטני ימי הזהר של תור ספרד, וכן את עוד מאות ואלפי השירות והפיוטים שחורזו ע"י גדולי פייטני ישראל שבכל אתר ואתר ועד עצם ימינו אלה, אי אפשר שלא להתפעל מאופן קשורי המלים, ומהרעיונות הטמונים בכל מלה ומלה, ומיופי הלשון העברית וחרוזיה. לעתים אחרי כתיבת השירה המחבר עצמו מתפעל מקריאת שירי מפעליו, נהנה מיופיים, ומשתאה, היתכן שהוא עצמו חיבר שירה זו? והמסקנה היוצאת מזה היא שהשירה היא תוצאה של השראה רוחנית שאי אפשר להסביר אותה בצורה הגיונית כפי שהיא מובעת בחיי היום-יום. הוי אומר המלים כביכול, אינן מלותיו של המשורר אלא הן רוחניות ובוקעות מתוך גרונו של המשורר. דהיינו שהוא נכתב בכח על-אנושי. מתוך השראה רוחנית צצו ועלו בליל מלים והפכו לחרוזים המפעמים בלב כל קורא ביופים, ומתנוססים כמעין דגל המייצג השקפת עולם ומביע את כל חפצו במלותיו הספורות והחטובות.

כח רוחני מעין זה נמצא גם בכחם של כלי הזמר כפי שמצינו בכנורו של דוד, שבנגנו בה סרה הרוח הרעה ששרתה על שאול. וכן חבל הנביאים שמתנבאים לקול נגינה חרישית. "מים שקטים חודרים עמוק", שיר הוא בבחינת "מים שקטים". האדם יכול לזמר ולהגיע ע"י השירה לעולמות עליונים בכח הדמיון והמחשבה. ידוע הוא בעולם הישיבות שבכל מוצאי שבת קודם שראש הישיבה או המשגיח פותח את דבריו אל קהל תלמידיו, מכינים כולם יחדיו את עצמם בשירה שקטה ושלוה שבסיומה פותח הוא את מלותיו החודרות עמוק אל נפש תלמידיו.

קדושתה של השבת וההשראה הרוחנית שהיא מאצילה על שומריה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי מלולי, באשר כל כולה רגשות רוחניים. לא הכל זוכים לאותה השראה רוחנית, ואין האחד זוכה לה בכח ירושה מאבותיו יותר מחברו, אלא שככל שהאדם מקדש את עצמו בתורה ובתפלה, באכילה לכבוד שבת קדש, ובדיבור שכל כלו קדש, וכן בזמירות המיוחדות לשבת, באותה מידה זוכה הוא לקבל מהשראת הקדושה שהשבת מאצילה עבורו.

 

 

כחה של שירה

מהרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים.

מהשלושה עשר לינואר שנת אלפיים ואחת עשרה.

יש לומר שזוהי כוחה של שירה, היא מעידה על אהבה ודביקות ששרויה על האדם אשר עומד לפני ה' ואתה ניתן לפעול ישועות, ולהגיע להישגים שנביאים וגדולים לא זכו להם.

"זה א-לי ואנווהו א-להי אבי וארוממנהו"- גדולה ועצומה היתה שירת הים עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן. ולכאורה מדובר היה שבעה ימים בלבד לאחר שיצאו בני ישראל ממ"ט שערי טומאה, כשהם ערום ועריה ממצוות, נתן להם הקב"ה שתי מצוות בלבד, דם מילה ודם קרבן פסח. שעות ספורות לפני כן מקטרגים המלאכים ואומרים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז מה נשתנו אלו מאלו? יש להטביע את כולם חלילה, והנה לא עוברות שעות רבות וזוכה שפחה לראות גילוי שכינה מה שלא ראה הנביא יחזקאל, היתכן?

י"ל שזוהי כוחה של שירה, היא מעידה על אהבה ודביקות ששרויה על האדם אשר עומד לפני ה' ואתה ניתן לפעול ישועות, ולהגיע להישגים שנביאים וגדולים לא זכו להם. ככל שהיא עמוקה יותר כך הישגיה עצומים וגדולים. שירת הים היתה הראשונה שבאה מתוך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, היא היתה עצומה כל כך, שגרמה לכולם לראות בגילוי השכינה כולל השפחה הפשוטה שבעם. בשמחת בית השואבה שבבית המקדש היו שואבים רוח הקודש. אמרו חז"ל: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, נכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש ונתנבא את נבואתו המפורסמת על נינוה. וכן גם אסף והימן וידותון משהגיעו לשערי בית המקדש ושמעו קול שירה ונגון, התעוררו לבותיהם בדביקות כזו שזכו לרוח הקודש.

בשירה יש קשרי אמונה הבאים מעומק הלב המשעבדים את נפש האדם אל אביו שבשמיים מבלי לתת למקטרגים ולמפריעי הקדושה לקלקל ולהכרית אותם.

מובא בספר חסידים לרבי יהודה החסיד שורש התפילה שמחת הלב. לפיכך היה דוד למלך ישראל בזכות שניגן בכינור על תפילותיו וזמירותיו. וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות, תפילתם וזמירתם מתקבלת כריח ניחוח. וגם הקב"ה שמח על כך שמחה גדולה. ועל זה נאמר: "ודגלו עלי אהבה" גם דילוגו ומעילתו עלי אהבה. גם שיבוש בתפילה כשנאמרת באהבה ובניגון פועלת ישועות.

האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל היה אומר כי הקב"ה הבוחר בתורה ובמשה עבדו, הוא הבוחר בשירי זמרה. אך בעוד שאנו מזכירים את הקב"ה פעם בשבוע בברכת ההפטרה כבוחר בתורה ובמשה עבדו, מעלת הקב"ה כבוחר בשירי זמרה מוזכרת על ידינו כל יום בתפילתינו בברכת ישתבח. ללמדנו ערכה של שירה היודעת לבקוע שערים ומחיצות.

סיפר הרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע שפעם אחת כשאספו הקומוניסטים בזמן גזירת הקנטוניסטים ילדים רבים מעיר אחת, בני שש ושבע אשר למדו בעירם בחיידר אחד, כדי לנתקם מהוריהם ומהיהדות על מנת שיתמסרו להיות משועבדים לצר הרוסי. הם חישבו מה נעשה? איך נזכה לא להפוך לנכרים גמורים? איך נעמוד בפיתויים ובנסיונות כל כך קשים? האם אין עצה ואין תבונה? תוך כך, גם שיחזרו את בכיות ההורים האומללים אשר חייהם כבר אינם בחיים. בכו שוב ואמרו זה לזה בכאב, כשיש בבתי ישראל איזה צרה ל"ע מה עושים היהודים? אומרים תהילים ברבים. אף אנו רבים. וצרתנו נוראה וגדולה. שכן כל היהדות תלויה בה. הבה נאמר תהילים ברבים.

אזרו כח ונעמדו לומר תהילים כדי להיוושע. אך אז נבוכו, אין לפניהם לא סידור ולא תהילים, איך נאמר? ומה נתפלל? נמנו וגמרו על כל פנים לומר תנועת הניגון של התהילים כי את זה זכרו היטב, והתחילו כולם לומר את הניגון ותעל צעקתם השמימה ונעשתה מזה התעוררות גדולה בשמי מרום, שכן הצליחו הם להרעיש את השמים בניגון תפילתם, ובדרך נס נתהוותה הישועה. המפקד אשר קיבל פקודה חדשה לנוע עם חייליו החליט כי הילדים הקטנים כאן רק מכבידים עליו, ובצו מיוחד שלחם הביתה. זה כוחה של שירה.

לא בכדי אומר הזוה"ק בפרשתינו כל אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעתיד לבוא. כי בשירה יש קשרי אמונה הבאים מעומק הלב המשעבדים את נפש האדם אל אביו שבשמים מבלי לתת למקטרגים ולמפריעים דקדושה לקלקל ולהכרית אותם.

נספחים

(א) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם (דניאל יב, ב). כי לא לעולם חוסן! להלן ראשי האומה שיזכרו לעד בשל מעשיהם, ממש בתקופה זו, ולכמה מהם יש אפילו רמזים בפרשת השבוע.

רחבעם זאבי – בשנת ה‘תש“ס אהוד ברק הביא לבחירת הכנסת את התכנית שהבטיח אהוד ברק לתת לעראפת %89 מהשטחים הכבושים. היחידי בכנסת שהתנגד היה רחבעם זאבי. הוא לא נרתע והגיש בג“צ לקבל את מבוקשו – קבלת מפות מדוייקות כדי לבחון את התכנית מקרוב על פני השטח. תשובת בית המשפט העליון היתה שזכותו של ח“כ לקבל לידיו את המפות ולבחון את הדברים על פני השטח ולא להכריע בהחלטה כלשהיא ובפרט בהחלטה גורלית מעין זו מבלי לבדוק את הדברים, אלא שמקוצר זמן ומחמת שצילום המסמכים דורש זמן רב במיוחד נדחתה בקשתו. בשבוע שעבר הוא פנה לעורך דינו עקיבא נוף ואמר לו: אתה זוכר את תשובת ביהמ“ש העליון בענין הזמן הנדרש לצילום מסמכים? ובכן בשבוע שעבר הייתי בארכיון ושאלתי את הממונה ”כמה זמן לוקח לכם לצלם מסמכים אלו“? השיב הממונה בצחוק על פניו ”חמש עד עשר דקות“. (עו“ד עקיבא נוף) אכן "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".

 

יצחק רבין – יגאל עמיר

ליצחק רבין היו ג' שומרים. והוא מת בן ע"ב. במסכת ב"ק לו: שבסדר נזיקין, שורה ג' כתוב "כי אתא רבין אמר ר' יוחנן משום פשיעת שומרים נגעו בה. במאי אוקימתא? כר' ישמעאל". רמז בזה שרציחתו של רבין היתה בפשיעת שומרים ובמאי אוקימתא? דהיינו באיזה סוגיא של פשיעה? בבני ישמעאל – ע"כ שהחזיר להם את ארץ הקדש.

ולזכותו של לכאורה רוצחו, י-גאל עמי-ר –  י-צחק ר-בין. הסר את שתי האותיות המשותפות לשמו ולשם רבין ונותרו המלים "גאל עמי" ליגאל עמיר, ו"צחק בין" ליצחק רבין שהם בגי' "אחיו ויהרגהו".

לאריק שרון ואהוד ברק.

יום הבחירות היה ביום ג' י"ד שבט ה' תשס"א לסדר שירת בשלח. אריק שרון רמוז בשירה זו בשני מקומות: האחד במלת "אשירה" לה' כי גאה גאה. "אשירה" בר"ת "אריק שרון יהיה ראש הממשלה". והשני במלים "אריק חרבי". המלה "חרבי" בשינוי האותיות "יבחר". ולאחר מעשה ראוי לראות מלים אלה בתור חזון רע למה שהריק את חרבו נגד תושבי גוש קטיף לגרשם מבתיהם. גם ברק נזכר בהפטרה של שבת זו כמשנה לדבורה. יש לציין עוד שהשם של ברק מופיע רק בהפטרה ולא בפרשה, לרמוז שיפסיד בבחירות כי את ההפטרה קורא בדרך כלל מי שיש לו אזכרה.

אהוד ברק ביחס לאריק שרון קודם שחטא בגירוש ישובי גוש קטיף

מכתב ממני למערכת

מדוע יש לכם טענות נגד אריק שרון?

הוא מבקש קודם כל שלום על ישראל, שלום בתוך הבית.

מה שאתם השמאלנים קוראים שלום, אינו אלא שלום דמיוני.

מלבד זאת לשלום צריכים שני צדדים, וישראל היא רק צד אחד

כאשר הצד השני רוצה רק מלחמה וטרור.

אל תבהלו מהפחדת השמאל לגבי שרון!

כן, הוא איש מלחמה, הוא לא זקוק לערפאת שיגן עלינו. הוא מאמין שזו ארץ הקודש ולא סתם מדינה. הוא גם מאמין שעם ישראל הוא העם הנבחר, ושבעזרת האל נצליח למגר את כל הקמים להשמידנו, בלי עזרת האויבים.

לעולם לא יהיה שלום, אלא אם כן העם חזק ומחושל. אבל כאשר ברק מבקש שהאויב בעצמו יגן עלינו, אוי נא לנו ואבוי לנו. הסיבה שהוא זקוק לעזרת ערפאת היא כי אין לו אמונה בבורא העולם וכי הוא מדמיין לעצמו שכל נצחוננו בעבר היה מנת כחנו ועוצמתינו. הוא לא מתבונן בנסים והנפלאות שפוקדים אותנו יום יום בעיצומם של כל מאורעות האינתיפאדה. עשרות פיגועים יומיומיים בלא נפגעים.

ברק! הבט למעלה וראה שאינך אלא אבק פורח ובטל עצמך לפני בוראך, כי אז אולי תצליח לראות את הדברים ברוח כנה של יהודי.

ברק הנאור! גם ארה"ב שאתה מתרפס תחתיה לא הצליחה לכבוש את מעמדה בעולם אלא תוך כדי עוצמה צבאית. אין מה להתבייש מכך. הקם להורגך השכם והורגו! לא עם כדורי גומי. כי באמת אין שום הבדל בין אבנים לכדורים. כוונת שני הצדדים היא להרוג!!! דוד לא הרג את גלית עם כדור אלא עם אבן.

ראו גם ראו, כשנהיה חזקים וגם מאוחדים, נוכל לאט לאט לגבש עמדה של שלום. אבל קודם כל שלום פנימי. אפילו הערבים היום צוחקים עלינו כי הפכנו להיות ללעג וקלס בגויים. האם זהו צה"ל של פעם, שכל אויבינו היו נרתעים מפניו? אתם השמאלנים הפכתם את החיל הישראלי לבוז, לכובש. לקחתם את חלום הדורות של העם היהודי, את ארץ הקדש ואת כל המקודש בה ואתם מוכנים להושיט הכל על מגש של כסף לאויבינו הקמים עלינו להשמידנו. יש לכם שמות גנאי לכל מי שאינו כמותכם. או שהם חרדים קצונים, או ימניים קצונים, או שונאי השלום, או שוחרי מלחמה רק אתם בדרך הממוצעת, שוחרי שלום של אמת ואנשי צדק. זכרו נא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום "מרחם רשעים אכזר"!!! כן, אתם מרחמים על הערבים המסכנים, ובו בזמן, אתם מתאכזרים על אחיכם היהודים. אתם מדברים על צדק, ואין לכם מושג עם מי הצדק. לימדו קצת הסטוריה ותנ"ך והכירו את צור מחצבכם, ודעו מי אתם כיהודים, ולמי באמת שייכת הארץ הקדושה הזאת.

 

אלי – נושא: ברק הוא המוביל   

איך בכלל אפשר לחשוב לבחור בברק האיש שהביא עלינו את אסון האינתיפאדה שאת המחיר עליה אנחנו משלמים יום יום. ברק היה צריך כבר מזמן להיות מגורש בחרפה מהחיים הפוליטיים בישראל בתור מי שהביא את ערפאת לשלחן הדיונים ואת כל כנופיית מחבליו מהשטחים. צייד אותם בנשק, והפך אותם לאיום על שלום ישראל. אני חושב שברק הוא המוביל בנושא הכחדת המדינה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג הלכה ג בענין פשעיו של אריק שרון במעשה הגירוש הנתעב ביותר של כעשרת אלפי יהודים מגוש קטיף ומסירת למעלה מעשרים ישובים לאויב המר והנמהר של מדינת ישראל – עוון בל יסולח לראות איך אנשים עזבו את כל היקר להם בבכי, ימים שדמו לחרבן בית המקדש. והוא דמה לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים. וביחוד שהכל היה בידו כראש ממשלת ישראל וביחוד שהוא היה הסמל לאנשי הימין ולהרחבת הישוב. ומי אשם בדבר? השמאלנים הארורים שהתרו בו בענין סאברה ושתילא. ומאחר שהוא היה המפקד אמר עליו הרמב"ם:

"כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אין זה אלא בתוהה על הראשונות, וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה".

וזה לשון הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו הלכה ג "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה".

וללא ספק מה שקרה בשביעי לאוקטובר שנת אלפיים עשרים ושלוש היה העונש על פשע הגירוש. ממש מידה כנגד מידה.