שאלה: האם מותר ליהודי שומר תורה ומצות לגדל כלב תחביב בביתו, להיותו עמו כבן בית במטרה לחנך את הילדים במידת החמלה והרחמים, ולהיות להם חבר וריע כנהוג במדינות תרבותיות? ואם תאמר שמותר, האם צריך הכלב להיות קשור בשלשלת בכל עידן ובכל זמן אפי' בתוך ביתו או שמותר לו לנוע כחפצו כאחד מאנשי הבית? ואחל בזה לחרוש במחרשתי, בשדה התלמוד צור מחצבתי. ואצלול במעמקי ים התלמוד והפוסקים, לדלות ממימיהם ומרעיונותיהם העמוקים. והי"ת יהיה בעזרי לאסוקי שמעתא, אליבא דהלכתא.
תשובה: בתחילת העיון היה נראה לכאורה שלא זו בלבד שאין בכך שום איסור, אלא שיש בזה ענין חיובי שיש לעודדו. שהרי הכלב ידוע בטבעו להיותו נאמן לאדוניו, לשמור על ביתו, ולהדריך את העיור המגשש באפלה באור יומם, להסיר מועקה מהחולים ברוחם, ולהציל את חיי בעליו עד כדי חירוף נפשו. ילדיו הקטנים רוכשים על ידו את מידת החסד והחמלה, להאכילו בזמנו קודם שיאכלו הם עצמם, ולהזהר באיסור צער בע"ח, והרי הם כמו רועי צאן. והכלב הוא כאחד מאנשי הבית ידיד וריע טוב ומשעשע את המשפחה כולה. וכולם דואגים לו להאכילו, לרחצו ולסוכו, ובנסעם מקדם ליקח לו שמר-טף, ובחוליו ליקח לו רופאים ורפואות, ויש שבמותו ינודו לו וינחמו לאבליו, ויקברוהו בחצר ביתם או בבית קברות מיוחד לבעלי חיים אהובים. ולכאורה אין אפי' הוה אמינא לאסור גידולו.
ואמנם מצינו חומר רב בשדה התלמוד ובפוסקים ובחכמת האמת הדן בחומרת הנושא. ובראשית דבר יש לציין שהמושג "כלב טוב" לא נמצא כלל בתלמוד. לעומת זאת המושג "כלב רע" נפוץ ביותר בתלמוד ובפוסקים. זאת ועוד, שבכל נושא הלכתי הדן בכלבים, הנדון הוא במציאת היתר לגדלו ובתנאי ההיתר. ההלכה דנה בנושא זה מבחינות שונות ומתוך השקפות עולם שונות.
הראשונה שבהם והנפוצה שבכולן היא מבחינת נזיקין. והטעם שכתבתי שהיא הנפוצה ביותר, הוא משום שרבים חושבים בחינה זו כבלעדית מבחינת האיסור בגידול כלבים, ודואגים לגדלו בתנאי היתר, ובמתכוין או שלא במתכוין מתעלמים כליל מיתר הבחינות שגם הם מצויינים בספרות התלמודית וההלכתית, כדלהלן. והשניה מבחינה איסתטית המשוה את הכלב לחזיר עם כל ההשלכות ההלכתיות הקשורות בזה. והשלישית מבחינת השחתת המידות, כתוצאה מגדול כלב. והרביעית מטעם של מניעת חסד. והחמישית מנקודה נפשית רוחנית, שמקורה בחכמת האמת.
מבחינת נזיקין
איתא בכתובות מא: (מקור א') "דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו? שנא' (דברים כ"ב) "ולא תשים דמים בביתך", הרי לאו. ואפשר שעובר בזה גם בעשה "ושמרתם מאוד לנפשותיכם". וקיי"ל "חמירא סכנתא מאיסורא".
מברייתא זו למדנו דמיירי בכלב רע שהוא מסוכן דהא מייתי קרא "ולא תשים דמים בביתך". סכנה זו אינה כלפי עוברים ושבים, אלא בדוקא כלפי בני ביתו, דהא מיירי בתוך ביתו, ונא' "ולא תשים דמים בביתך" – דייקא.
ויש לחקור, האם מותר לגדל כלב רע מסוכן בתוך ביתו אם הוא קשור בשלשלת?
מזה שהברייתא אסרה לגדלו בביתו משום שדימתה את דינו לדין גג בלא מעקה דכתיב "ולא תשים דמים בביתך", הסברא נותנת שכשם שהמעקה מתיר את השימוש בגג, הכי נמי בכלב, קשירתו תתיר את גדולו. אלא שיש לחלק ביניהם, כיון שבגג, המעקה הוא בנין קבע, משא"כ בכלב הקשירה היא ארעית. ועוד, שהמעקה אחר שנבנה, אין כח מתנגד לו שחפץ לסותרו, משא"כ בשלשלת, הרי הכלב מנסה בכל עת להתנתק ממנה, ולא אחת קורה שיש בכוחו להתגבר על בעליו בני הבית ולהזיקם, ומהווה סכנה בקביעות. דיקא נמי בלשונו של ר' נתן שכתב בסתמא "שלא יגדל", ומשמע בשום אופן, אפי' קשור, שאילו היה לו היתר בקשירה לא היתה הגמ' שותקת מלהתירו בקשירה.
אלא שמהמשנה ב"ק דף עט: (מקור ב') "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת", משמע לכאורה שאם הוא קשור מותר לגדלו. ואף על פי שהוא מסוכן שכן נלמד מהסיבות שהביאו רש"י והר"ן לכך שהכלב צריך להיות קשור בשלשלת "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו". ובאותם מלים ביאר הפני משה טעם האיסור על המשנה בירושלמי ב"ק פ"ז ה"ז הרי מבואר דמיירי בכלב רע נושך, שהוא מסוכן ולכן השתמשה המשנה בלשון איסור "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת", ומינה נלמד שאם הוא קשור בשלשלת מותר לגדלו. ולפי"ז קשה מדוע לא הזכיר ר' נתן במקור א' שיש לו היתר בקשירה?
עוד יש להקשות על רש"י והר"ן והפני משה דאוקמיה להאי "הכלב" דקתני במתניתין בסתמא, דמיירי בכלב רע נושך ומסוכן, "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו", שמדבריהם משמע שרק כלב מזיק צריך שלשלת, הא כלב סתם שאין ממנו החששות הנז' שרי לגדלו אף בלא שלשלת. וקשה שהרי מדקדוק בלשון המשנה שאמרה "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת", משמע כל כלב שהרי לא אמרה המשנה "לא יגדל אדם כלב רע אא"כ היה קשור בשלשלת" שאז היינו לומדים דשרי לגדל כלב סתם אף בלא שלשלת?
ובאמת מלשון המשנה שלא אמרה "בתוך הבית" כמו במקור א', שהמדובר הוא בחוץ, כלפי עוברים ושבים. אבל בתוך הבית יש לדון אם צריך שלשלת או שיכול הכלב לנוע חפשי.
ולכאורה יש לשאול בטעם שפירשו שמשום כך צריך שיהיה קשור בשלשלת "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו", בשלמא לעניין זה שנושך, תועיל שלשלת, אבל לעניין זה שנובח ומפלת אשה מיראתו, מה תועיל שלשלת?
ולכן נ"ל לחדש דלעולם לשון "הכלב" דאיתא במתניתין בסתמא, מיירי בכל כלב. וגם רש"י והר"ן והפני משה לא ביארו "הכלב" דמתניתין דמיירי בכלב רע בדוקא אלא פירשו דמיירי בכל כלב. וכן מדוקדק בלשונם שכתבו ג' סבות נפרדות אלו שאין קשר ביניהם, "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו", וללמד שלא צריך שיהיו בו כל שלושת הסיבות אלא לימדו שחייב לקושרו בשלשלת בשל כל סיבה מהן בנפרד. והיינו דקאמרי מפני שנושך, וכן מנבח, שמפחיד בנביחותיו ובהתנפליותיו. או שהוא מפיל אימתו על הבריות מחמת גודלו, ומפלת אשה מיראתו, או אפי' בקטן כשהוא מדי "חברותי" ומלקק ומתנפל על כל בריה מחמת אהבתו לבריות, ועכ"ז אם אדם לא רגיל אליו ירא ממנו ומפלת אשה מיראתו. ומחמת כל אחת מג' סבות אלו בנפרד, אסור לגדל שום כלב בחוץ אא"כ הוא קשור בשלשלת. ואמנם בקשור שרי לגדלו בחוץ אף בכלב רע נושך ומסוכן, ובאינו קשור אפי' זה שהוא חשוב "טוב" כלפי בעליו, מפלת אשה מיראתו ואסור לגדלו בלא שלשלת.
ומשמע מלשון הגמ' גבי ההיא איתתא שבמקור ג' שצריך להיות קשור בשלשלת אפי' בתוך הבית, שהרי המדובר היה בכלב שאינו נושך (דשקילי ניביה) שהוא בתוך הבית (בההוא ביתא), וממילא הוא לא בכלל כלב רע שבמקור א' שאסור לגדלו בתוך ביתו והאשה שהיתה הרה באה לאפות בתוך הבית והכלב לא היה קשור בשלשלת והיא הפילה מחמתו. מאידך יש לומר שרק אם באים אורחים מהחוץ חייב לקשרו בשלשלת משום שדינו כאילו הכלב בחוץ, שחלים עליו כל דיני נזיקין, ורק בכה"ג חייב לקושרו בטרם יכנסו לפתח ביתו. אבל היכא שאין שום אדם נכנס לבית שאינו מאנשי הבית, בהא לכאורה אינו צריך קשירה.
ופירוש זה הוא כמין חומר בלשון רש"י ז"ל במעשה דההיא איתתא במה שענתה לו "שקילי טיבותך – נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים 'שלא קשרת את הכלב'. מה שאתה מנחמני הבל, כיון שכבר נע הולד ונעקר ממקומו". דלכאורה קשה שהרי לא הפילה האשה אלא מהנביחה כדאיתא התם "נבח בה כלבא", שהרי הנביחה כשלעצמה מחרידה ומפחידה בין אם הוא קשור בין אם הוא מותר, ולא משום שלא קשר את הכלב? ומנין לו לרש"י שהכלב לא היה קשור? אלא שמדברי בעליו שאמר שעקר ממנו את שיניו וצפרניו מוכח שהוא היה מותר. דאל"ה, למה אמר לה לא לפחד משיניו וצפרניו, היה צריך לומר לה לא לפחד ממנו מפני שהוא קשור. אלא ודאי שלא היה קשור. ובזאת בא רש"י ללמד ש"כלב נובח" אינו מבהיל ולא מפחיד אם הוא קשור. והיא לא הפילה אלא משום דבההיא שעתא דנבח בה כלבא בה בעת גם רץ לקראתה. ודו"ק.
ויש לציין שמלים אלו "שלא קשרת את הכלב" בדברי רש"י נכתבו בסוגריים. ויתכן שמי מהמגיהים הוסיף אותם בלשונו כדי ליישב תמיהא זו ודבריו נכונים.
ואמנם יש לדקדק בלשון הירושלמי ב"ק פ"ז ה"ז (מקור ד') "אמר ר' יוסי בי ר' חנינא כל המגדל כלב רע בתוך שלו עליו הכתוב אומר למס מרעהו חסד", "כל המגדל", משמע דשרי לגדלו בתוך שלו מצד נזיקין, ולא הומלץ שלא לגדלו אלא מטעם של מניעת חסד. ועוד, שבלשון הירושלמי לא נאמר "בתוך ביתו" אלא "בתוך שלו". ולא כמו במקור א'. ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע "בתוך ביתו"? וגם לא כמו במקור ג' בהא דריש לקיש שאמר כל המגדל כלב רע "בתוך ביתו" מונע חסד מתוך ביתו.
ונראה שיש חילוק מהותי ביניהם. דלעיל במקור א' שמפורש "בתוך ביתו" מיירי בכלב רע ומסוכן ולכן אסור לגדלו בתוך ביתו אפילו אם הוא קשור. וכן בהא דר' נתן דמיירי בכלב רע בתוך ביתו, יש מניעת חסד שהרי אין היזקו אלא מחמת נביחותיו. ומאחר שהוא בתוך הבית אין חילוק בין קשור ללא קשור, שהרי הכלב בתוך הבית ואין הבאים יודעים אם הוא קשור.
אבל במקור ד' שהכלב "בתוך שלו" דהיינו בחצרו הנעולה, שרי מדינא מבחינת נזיקין אפילו אינו קשור, ורק מצד מניעת חסד שמונע העניים מלבוא לפתחו, ושפורק ממנו יראת שמים. הומלץ שלא לגדלו. ולכן לא הזכירה הגמ' בירושלמי חיוב קשירתו, וגם לא אמרה שאסור לגדלו מאחר שהוא בחצרו הנעולה, אסור הוא בתוכה כלפי הרבים, ודינו כקשור.
אבל על הבבלי שבמקור ג' לכאורה קשה שהגמ' בשבת סג. וע"ב "ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס (סג:) מרעהו חסד. איך התיר לגדל כלב רע בתוך ביתו? ומכאן נראה בהכרח שהבבלי חולק על הירושלמי וס"ל שמותר לגדל אפילו כלב רע בתוך ביתו ובלבד שלא יהיה כלב מסוכן כמו במקור א'. ומה היא רעתו? שנובח ואינו נושך.
והאם צריך הכלב הרע להיות קשור בתוך ביתו? נראה בפשיטות שכן כדאיתא במקור ב' "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת" שנקטה לשון "הכלב" בסתם, ללמד שמדובר בכל כלב. ואם תקשי איזה נזק הוא מהווה? פירש"י "מפני שנושך", שזהו טבעו של כלב. ואפי' אם אינו נושך רק רץ לקראתה תוך כדי נביחה, מפלת מיראתו. ואפי' אם כלפי בעליו הוא נחשב כלב טוב, כלפי אחרים שפוחדים מכלבים מקרי כלב רע. וגם לזה שבדרך כלל אינו פוחד מכלבים שהוא מכיר, כיון שאינו מכיר כלב זה, חושש הוא מפניו כי אינו יודע במה הוא מסוגל להזיקו, וגם יש לחוש שע"י נביחותיו תפיל אשה מיראתו. וגם מפני שהוא מונע חסד מבעליו, ולכן אסור לגדלו אא"כ הוא קשור. ולכן נקטה המשנה בלשון "הכלב" בסתם, דכל כלב במשמע. ואילו היתה המשנה כותבת "כלב רע", כל בעה"ב היה אומר "הכלב שלי טוב הוא", ואינו זקוק לשלשלת, לכן נקט "הכלב" ללמד שמבחינת הצבור כל כלב שאדם לא מכיר הוא בבחינת "נושך ומנבח", וחייב להיות קשור.
וכל שכן, שאפילו בתוך הבית, אם יש שם אנשים מהחוץ חשיב כאילו הוא בחוץ וחייב לקושרו בין אם הוא כלב טוב או כלב רע. ואם אין שם אנשים מהחוץ, כלב רע שנושך אסור לגדלו בביתו אפי' הוא קשור. ואם אינו כלב רע, אף על פי שאינו חייב לקושרו, ולא נאסר גדולו, מ"מ הוא מונע חסד בנביחותיו, שהרי העניים לא יודעים אם הוא קשור, והם נמנעים מלהידפק על פתחו של בית שעליו שלט "זהירות, כלב נובח". ואפי' אם יודיע בעוד מועד על בואו ספק אם ניצל בעה"ב מפני מניעת חסד מאותו עני. כי רבים הם בעלי הכלבים שסומכים על כחם למנוע מכלביהם להזיק ונמנעים מלקשור את כלבם. ומה יענה ליתר העניים המתדפקים על פתחי בעלי הבתים בלא הודעה מוקדמת? וישנם עוד נזקים אחרים כדלהלן.
אבל ר' נתן בברייתא דלעיל במקור א' לא דן כלל מבחינת נזקי הצבור אלא אסר לגדל כלב רע בתוך הבית דייקא, מחשש סכנה לבעליו. וזהו החילוק המשמעותי שבין ר' נתן בברייתא לבין המשניות הנז'. שהרי מפורש החשש בלשונו "ולא תשים דמים בביתך". ולא מיירי אלא בתוך ביתו ולכן לא התיר לגדלו אפי' אם הוא קשור בשלשלת. אבל המשניות הנז' שהצריכו שלשלת מחד ואסרו בלא שלשלת מאידך, מיירי בכל כלב שאינו מסוכן וחוץ מביתו בדוקא, וטעם השלשלת הוא רק כלפי אנשים מהחוץ שלא יוזקו ממנו. אבל בתוך ביתו אין צורך לקושרו, מבחינת נזיקין שהרי בני ביתו רגילים אליו, ואם מצד אנשים שעומדים בחוץ, מה יועיל בקשירתו? כיון שבהכרח הוא רק מנבח, הרי קשירתו לא תועיל לו מבחינת מניעת חסד, ולפיכך י"ל שאם הוא בתוך הבית, הבית, הוא בית מאסרו כלפי חוץ.
ביאור דברי התויו"ט
ואמנם התויו"ט בפירושו על המשנה פ"ז מ"ז הכריח שלשון "הכלב" הכתוב במשנה בה"א הידיעה משמע הכלב הידוע שהכל מדברים בו שהוא כלב רע, והוי כאילו אמרה המשנה בפירוש "כלב רע". וז"ל: "בטור סי' ת"ט וכן בשו"ע העתיקו כלב רע. ונ"ל דמדרבי נתן הוציאו דהכי גרסי לה בגמ' פ"ק דף ט"ו וסוף פ"ה דף מ"ו תניא אמר ר' נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו'. וכן העתיק שם הרי"ף. ולישנא דמתניתין דתנן הכלב בה' הידיעה דייקא נמי הכי". ולפירושו נראה לכאורה דס"ל שמה שפירשו רש"י והר"ן על המשנה מיירי בכלב רע בדוקא. וכן אפשר דס"ל שגם הפני משה על הירושלמי למד לפרש את המשנה דמיירי בכלב רע מדרבי יוסי בי ר' חנינא בגמ' התם "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלת. אמר רבי יוסי בי ר' חנינא כל המגדל כלב רע בתוך שלו עליו הכתוב אומר למס מרעהו חסד".
ואמנם דברי התויו"ט תמוהים מתרי גיסי. חדא דאם תאמר שהכלב הנז' במשנה הוא כלב רע, אמאי לא תני לה בהדיא "לא יגדל אדם כלב רע אא"כ הוא קשור בשלשלת" כמו בל' הברייתא? ועוד, שהרי הברייתא של ר' נתן אינה דומה למשנה הנז', שמדברי ר' נתן שלא הזכיר ענין שלשלת כלל, משמע שלא התיר לגדלו אפי' הוא קשור בשלשלת, בעוד המשנה דנה בהיתר לגדלו בשלשלת? ועוד, שר' נתן לא מיירי אלא בתוך ביתו, בעוד המשנה דנה בגידול כלב בסתמא, גם שלא בתוך ביתו?
ועוד, שהטור והשו"ע שעליהם הסתמך התויו"ט להורות שהמשנה מיירי בכלב רע לא יצאו ממקור זה כלל, שהרי הם לא השתמשו בלשון "אא"כ הוא קשור בשלשלת" כי אם בל' "אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן" הרי מפורש שהמקור להלכה זו בשו"ע אינו ממשנה זו, ואיך הסתמך עליהם למימרא דגם משנתינו מיירי בכלב רע? ועוד יש להוסיף ולהקשות עליו את כל הקושיות שהקשיתי לעיל על רש"י והר"ן והפני משה.
אלא שמדברי התויו"ט היה נראה לכאורה שדבריו לקוחים מהרי"ף שכן כתב בהדיא "ונ"ל דמדרבי נתן הוציאו דהכי גרסי לה בגמ' פ"ק דף ט"ו וסוף פ"ה דף מ"ו תניא אמר ר' נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו'. וכן העתיק שם הרי"ף", והיו הדברים נפלאים בעיני עד שפתחתי את הרי"ף במקורו שם בסוף פ' מרובה ולא מצאתי שם כדבריו.
וז"ל הרי"ף: "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר ביום קושרו ובלילה מתירו". (מקור ה') הרי בהדיא שאין אפי' רמז מדברי הרי"ף דמיירי בכלב רע בדוקא. ונראה לבאר שמ"ש "וכן העתיק שם הרי"ף" כוונתו למ"ש הרי"ף ל' "הכלב" בסתמא, וחשב שגם הרי"ף סמך על דיוקו במשנה "דמתניתין דתנן הכלב בה"א דייקא נמי הכי" דמיירי בכלב רע, ובאמת אין זה מחייב שזוהי דעת הרי"ף.
אבל באמת מקורו של הרי"ף הוא מהגמ' ב"ק פג. "ת"ר לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלת אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה". (מקור ה') והוא הלשון שממנו דלו רוב הפוסקים ובכללם הרא"ש והרי"ף והרמב"ם את פסקיהם. וגם בכאן נקטה הגמ' הלשון "את הכלב" בסתם, כמו במשנה דף עט: ולא נקטה "כלב רע" כפי הנז' בגמרות דלעיל ובפוסקים. ומינה, דאין חילוק בין כלב טוב לכלב רע. אלא כל כלב קשור, מותר לגדלו. ואם אינו קשור, אסור לגדלו. ולא חידשה לנו הגמ' בכאן יותר מהאמור בדף עט: אלא דשרי להתירו בלילה בעיר הסמוכה לספר. עוד מדוקדק בל' הגמ' שלא הזכירה את המלים "בתוך ביתו", כיון שזה איסור בפני עצמו כדאמרן לעיל. ולפי שאין הכלב בביתו ממש אין לנו האיסור של "ולא תשים דמים בביתך" ואפי' הוא נושך.
ובזה יתבהר גם דיוקו של התויו"ט בפירושו על המשנה וז"ל "ולישנא דמתניתין דתנן הכלב בה"א (ה' הידיעה) דייקא נמי הכי". דמשמע בין טוב בין רע אסור לגדלו אא"כ היה קשור בשלשלת. דלכאורה יש לשאול מה התועלת של אותה שלשלת בכלב רע אם הוא נושך הא אמרן לעיל במקור א' שאסור לגדלו ואפי' הוא קשור? ולפי מה שכתבתי לא קשיא כלל כיון דמיירי בחוץ, כל כלב מקרי רע אם אינו קשור, ומיהו בקשור שרי אף בכלב רע, כיון שאין הוא בתוך ביתו, וכשהוא קשור אינו מסכן את חיי הצבור.
ובזה יבואר גם דקדוק לשון הגמ' בהא שלא הזכירה מלת "בביתו" בגמ' זו כמו בג' המקורות דלעיל. דבשלמא בבית יש אפשרות לחלק בין כלב טוב לכלב רע. אבל כאשר הכלב משוטט בחוצות כל כלב מקרי רע, ואסור לגדלו אא"כ הוא קשור בשלשלת. ואפשר דלכן לא חששה הגמ' לכל החששות דלעיל כי כולם לא שייכות אלא כאשר מגדלו בביתו, משום ולא תשים דמים "בביתך".
וכיון דהכא מיירי בנזקי הצבור נקט ל' איסור. ואילו לעיל שהוא בתוך ביתו ואין חשש שיזיק לצבור, לא נקט לשון איסור, אלא עצה טובה קמ"ל שלא לגדל כלב רע בתוך ביתו אפי' הוא קשור מהטעמים שנז'. אבל איסורא ליכא אא"כ הוא נושך ומסוכן ששם נאמר ל' איסור.
וקשה, דבעוד רש"י ז"ל על המשנה בדף עט: פירש בהדיא "את הכלב – מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו", מדוע בכאן לא פירש מאומה? ועוד, מדוע לא חשש לדרנב"י שפורק מעליו יר"ש? ועוד, מדוע לא הזכירה המשנה בדף עט: היתר עיר הסמוכה לספר כמו בכאן.
ונראה לענ"ד שבאמת יש חילוק משמעותי בין המשנה בב"ק דף עט: (מקור ב') לבין הגמ' בב"ק דף פג. (מקור ה') ואעפ"י ששתי המימרות השתמשו באותו הלשון "את הכלב" בסתמא, נראה שהם מדברים על שני סוגים של כלב רע. האחד שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו. והשני שאינו נושך אלא שמנבח ומפלת אשה מיראתו.
ויראה שהמשנה במקור ב' מיירי בכלב רע הנושך שכן פירש"י עלה "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו" והן הן ג' הטעמים דלעיל אהא ד"לא יגדל אדם כלב רע". ובא לחדש דאפילו הכי אם קשור בשלשלת שרי לגדלו, כיון שהוא חוץ מהבית וקשור, אינו נושך ונביחותיו אינם מייראות את העניים מלבוא לפתחו כיון שאין הכלב בביתו, ולא תפיל אשה מיראתו. ולכן לא התירה המשנה להתירו בלילה בעיר הסמוכה לספר, דבנושך, כשם שיכול להזיק לאויבים, יכול גם להזיק לאוהבים.
אבל במקור ה' מיירי בכלב רע שמנבח ומפיל חיתתו על סביבותיו אך לא נושך, ולפיכך שרי הברייתא להתירו בלילה בעיר הסמוכה לספר, דסופה מוכיח על תחילתה דמיירי בכלב שאינו נושך שרק אז שרי להתירו בלילה, דכיון שרק מטיל אימתו בנביחותיו, הרי זוהי מטרת קיומו להציל את חיי בעליו ע"י נביחותיו, וקרובה יותר הצלתו מנזקו. ולכן באותו מקום שרי. אבל ביום חייב להיות קשור כיון שאינו נחוץ לשמירה בשעות היום. ואם אינו קשור אף נביחותיו מזיקות כדלעיל משום דמפלת אשה מיראתו, ומשום שמבריח את העניים מלבוא לפתחו, כיון שהוא עומד סמוך לפתחו.
ובכך יובהר הטעם מדוע במקור ב' לא הזכירה המשנה היתר עיר הסמוכה לספר כיון דמיירי בכלב נושך ולא הותר להתירו אפי' בעיר הסמוכה לספר. ויובהר גם בכאן מדוע לא פי' רש"י ז"ל מפני שנושך ומנבח וכו' כיון דלא מיירי בכלב נושך.
והיה אפשר לחדש שהמושג באיסור דרנב"י שפורק ממנו יר"ש אינו משום שסומך על הכלב במקום לסמוך על הקב"ה כי אפשר ליישב שחייב אדם להציל עצמו בכל מידי דבעי ולא לסמוך על הנס. אלא שכאשר הוא מגדל את הכלב בתוך ביתו שהוא בעל חי טמא ועז פנים זה משפיע עליו להיות עז פנים כלפי שמים ובכך פורק הוא מעליו עול מלכות שמים. ונזקו בזה שמטפח בעצמו את מדת העזות כלפי רבונו. אבל במגדל כלב בחצרו לא שייך חשש זה כלל, כי אין הוא מטפח את כלבו ואינו רוחש לו אהבה אלא נוהג בו ככלי ביד היוצר. והחומרה בסברא זו שלפיה יהא אסור לכאורה לגדל שום כלב בתוך ביתו ואפי' הוא כלב טוב וגם קשור.
אלא שאין זה פשט הדברים כיון דרנב"י קאי אכלב רע ולא מיירי כלל בכלב טוב. ואי תימא שהטעם הוא משום שמטפחו ורוחש לו אהבה היה צריך לפרש דבכל כלב אסור. אלא ודאי שהטעם של פריקת יר"ש לא שייך אלא בכלב רע, ומשום היראה מעזותו של הכלב. והטעם שלא חשש רש"י לטעמו של רשב"ל ושל רנב"י נראה משום דמיירי בחוץ וכדלעיל.
ואמנם הטור והשו"ע (מקור ו') חו"מ סי' ת"ט פסקו להלכה וז"ל: "ואסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן. ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו. וקושרו ביום ומתירו בלילה". והוסיף שם הרמ"א ס"ג בהגה"ה "וי"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות בכל ענין שרי. ופוק חזי מאי עמא דבר (הגהת אלפסי החדשים) מיהו נראה אם הוא כלב רע שיש לחוש שיזיק בני אדם דאסור לגדלו אא"כ קשור בשלשלאות של ברזל".
ויש לשאול מדוע שינו מל' המשנה וכל הגמרות דלעיל לכתוב "שלשלאות של ברזל" בו בזמן שבהן נכתב לשון "שלשלת" בלבד, דמשמע חוט או חבל? עוד קשה מדוע לא אסרו לגדל אלא כלב רע ולא הזכירו "הכלב" בסתם דנילף מיניה בין טוב בין רע כלשון הגמ' דמיירי בה היתרה דעיר הסמוכה לספר דמינה נפקא האי הלכתא?
עוד יש לדקדק בלשונם שכתבו הלשון "אסור" שאינו בל' הגמ' והוסיפו עליהם הלשון "וקשור בהן". מה בין אסור לקשור בהן? ולמה לי שתיהן? עוד קשה איך התירו לשחרר כלב רע בלילה בעיר הסמוכה לספר, ואם במחתרת ימצא הגנב והוכה על ידו ומת אין לו דמים, דאי מיירי בכלב רע הנושך, איך לא חששו לסכנה בכלב רע המשוטט לו בחוצות בלא מעצור? ועוד ק' שמלשונם משמע שמותר לגדל כלב טוב אפי' אינו קשור, ואילו מל' הגמ' משמע שעכ"פ צריך להיות קשור בשלשלת?
ועוד קשה על הגהת אלפסי החדשים דשרי לגדל כלב רע דעלה קאי מרן "בכל ענין", דהיינו בין בעיר הסמוכה לספר או שאינה סמוכה לספר, ואינו צריך להיות קשור ולא אסור בשלשלאות של ברזל לא ביום ולא בלילה. והרי זה נוגד לכל הגמרות שהזכרנו לעיל?
וגם קשה על הרמ"א שציטט את דעתו והסכים עמו בהא דשרי לגדלו גם בעיר שאינה סמוכה לספר, רק חלק עליו בענין שלשלאות של ברזל ודעתו בזה כדעת מרן שאסר לגדלו אא"כ הוא קשור, א"כ במה שונה דעתו מדעת מרן? שהרי נראה לכאורה שגם מרן ס"ל דשרי לגדלו גם בעיר שאינה סמוכה לספר אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל? ועוד קשה על מה שכתב "אם הוא כלב רע". משמע מדבריו שאם אינו כלב רע שרי גם בלא שלשלאות של ברזל, והרי לפי הגמ' שאמרה "הכלב" בסתם משמע שגם כלב טוב אסור בלא שלשלת?
ובאמת נראה שגם הגהות אלפסי לא דן אלא בכלב רע דשרי לגדלו בכל ענין כיון דלדידיה היכא דשרויין בין העכו"ם ואומות דאיכא סכנתא טובא הוי כל יומא כעיר הסמוכה לספר דשרי להתירו בין ביום ובין בלילה. אבל בכלב טוב שאין ממנו תועלת להצילו מן המזיקין לא מיירי כלל. ולכן לכאורה תמוהים דברי הרמ"א שכתב "מיהו נראה אם הוא כלב רע", משמע שהבין בדברי הגהות אלפסי שהתיר בכל שכן אם הוא כלב טוב. ולא היא, דבכלב טוב לא מיירי כלל כדלעיל.
וליישב דברי הרמ"א אפשר לפרש שבאמת התיר הגהות אלפסי בכל שכן לגדל כלב טוב, דהיינו כלב כזה שאינו מהוה סכנה לבני ביתו ולא סכנה לבריות כגון הא דאיתא בגמ' דשקילי ניביה ושקילין טופריה ובכל זאת מתנפל הוא על טרפו ונובח עליו אבל אין ממנו סכנת נפשות, ולהא קרי הרמ"א כלב רע "שיש לחוש שיזיק בני אדם" כגון שתפיל אשה מיראתו ולכן מצריך בדוקא שיהא קשור בשלשלאות של ברזל. דיקא נמי שלא כתב שיהא אסור בהם כיון דשקילי ניבי ושקילין טופריה דהוי כמו שהוא אסור בהם.
ומתוך הגהתו של הרמ"א נלמד שלדעת מרן הא דשרי לגדלו אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל אינו אלא בדיעבד שכן פתח דבריו באיסור בלתי מוגבל ועלה קאי "אלא אם כן", דבהא שרי בדיעבד. אבל הרמ"א יצא מתוך היתרו הבלתי מוגבל של הגהת אלפסי ובא להחמיר על דבריו ולאסור באינו קשור. אבל בקשור מסכים לדעת הגהות אלפסי דשרי אפי' לכתחילה. ודו"ק.
ונלע"ד לפרש שבאמת הטור והשו"ע דקדקו יפה בלשון המשנה וכתבו מפורש מה שמדוקדק בדבריה, דהיינו לאסור לגדל כלב רע, מכל החששות שהוזכרו בגמרות דלעיל. ואמנם אם מאיזו סיבה שתהיה מוכרח האדם לגדלם, לא הותר אא"כ הם אסורים בשלשלאות של ברזל דהיינו מעין בית סוהר של גדר העשויה משלשלאות של ברזל שאינם יכולים לצאת ממנה, ומלבד זאת צריך שיהיו קשורים בשלשלת של ברזל כדי שלא יוכלו לקפוץ מעל הגדר ולצאת החוצה. ובזה מנעו החשש שתפיל אשה מיראתם, א"נ שימנעו העניים מלבוא לבתיהם. ולכן דקדקו לכתוב בשלשלאות של ברזל בדוקא משתי פנים. האחד, כיון שברגע שיתחילו לנוע ישמע קול הברזלים וידעו שהם קשורים ולא יפחדו מהם, ועוד כדי להבטיח שלא יוכלו לשחרר עצמם מכבליהם. וכל החשש להיזיקא מהם לא יהיה אלא בנביחתם דשרי כיון שלא יוכלו להתנפל עליהם בו בעת שנובחים, דבהא לא הוי היזיקא כדלעיל.
ואמנם בעיר הסמוכה לספר לא התירו אלא הקשירה, שלא צריך שיהיה קשור, אבל עדיין צריך להיות אסור בהן היינו להיותו אסור בתוך חצר מגודרת בגדר של ברזל, כך שלא יוכל לנשוך ולא יהווה סכנה לבריות. ואי תימא משום דמונע חסד מביתו, לא חיישינן לזה כיון שאין עניים מחזרים בחוצות באישון לילה בעיר הסמוכה לספר. ואמנם בכלב טוב שאין ממנו תועלת לא מיירי הטור והשו"ע בהלכות אלו, כיון שלא חששו בהלכה זו אלא לנזקי הכלב הרע, וכשהוא בחצרו ולא בביתו כדלעיל.
סברת הטור והשו"ע
איברא שהתויו"ט ציטט בדבריו גם את מה שכתבו בטור ובשו"ע בחו"מ סי' ת"ט ומשמע שגם הם דייקו כהתויו"ט דמיירי בכלב רע, ולכן כתבו בהדיא "כלב רע". וז"ל: "ואסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן. ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו. וקושרו ביום ומתירו בלילה". וברמ"א ס"ג שם הג"ה "וי"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות בכל ענין שרי. ופוק חזי מאי עמא דבר (הגהת אלפסי החדשים) מיהו נראה אם הוא כלב רע שיש לחוש שיזיק בני אדם דאסור לגדלו אא"כ קשור בשלשלאות של ברזל". ויש להקשות מנא להו דמיירי בכלב רע?
ונראה לענ"ד שהטור והשו"ע שאותם ציטט התויו"ט לא שאבו מקורם מדר' נתן כדברי התויו"ט, אלא מהסוגיה דב"ק פג. "ת"ר לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלת אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה". והוא הלשון שממנו דלו רוב הפוסקים את פסקיהם. ובכללם הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם וכן גם הטור והשו"ע. וכיון שגם בגמ' זו לא נזכר אלא "הכלב" והתם מוכח דמיירי בכלב רע לפיכך כתבו הטור והשו"ע בהדיא "כלב רע". אלא שיש להקשות מדוע לא אמרה הגמ' בהדיא "כלב רע"?
ועוד, כיון דמיירי בכלב רע, איך אמרה הגמ' "אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה", איך התירה הגמ', והטור והשו"ע פסקו כן להלכה, להתיר קשריו בלילה בעיר הסמוכה לספר ולא חיישינן לסכנתא?
ועוד, ק' דמהרמ"א ומהגהות אלפסי החדשים משמע שבימינו שאנו שרויין בין האומות מותר לשחרר כלב רע, לשוטט בחוצות בלא שלשלת היכא שאין לחוש שיזיק בני אדם, ואפי' בעיר שאינה סמוכה לספר, וק' איך אפשר שיהיה כלב רע ובה בעת אין לחוש שיזיק בני אדם אם אינו קשור? והיאך לא חייש לסכנתא, ולהא דמפלת אשה מיראתו?
ועוד, מדוע שינו הטור והשו"ע מל' הגמ' "אלא אם כן קשור בשלשלת", לכתוב "אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן"?
ועוד, מדוע לא פירש רש"י ז"ל בכאן טעמי האיסור כמו שפירש במשנה דף עט: "את הכלב – מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו"?
ונלענ"ד ליישב את כל השאלות על נכון. הטעם שכתבו הטור והשו"ע "כלב רע" הוא משום שהגמ' שממנה שאבו דבריהם מיירי בעיר הסמוכה לספר, ובכה"ג בהכרח דמיירי בכלב רע המתאכזר לזרים המתקרבים אל ביתו. והיה קשה להם איך נוכל לשחררו בלילה מכבליו והרי כשם שעשוי להזיק לאויבים יכול גם להזיק לאוהבים? ולכן הורו שלא די בשלשלת אלא צריך "שלשלאות", דהיינו שמלבד השלשלת הכרוכה לצוארו, צריך גם להיותו אסור בתוך גדר העשויה משלשלאות של ברזל שלא יוכל לפורצם, שהגדר מהווה מעין בית סוהר עבורו, בכדי שאפי' אם ינתק עצמו מכבליו, לא יוכל לשחרר עצמו לרה"ר מחמת הגדר. והטעם שצריך שיהיו השלשלאות מברזל, בכדי שברגע שיתחיל הכלב לנוע ישמעו קול הברזלים וידעו שהוא קשור ולא יהווה סכנה, ועוד שצריך שהגדר והשלשלת יהיו חזקים כדי להבטיח שלא יוכל לשחרר עצמו מכבליו. ובכך נמנע החשש לנזקי הצבור.
ועפי"ז יבואר גם שבאמת לא התירו לשחרר שום כלב לשוטט בחוצות יומם ולילה, שהרי בכך אנחנו מפקירים את חיי הצבור. ולית מאן דפליג שאסור לשחררו ללא שלשלת בין אם הוא מסוכן או שאינו מסוכן. ובין אם הוא בתוך העיר בימינו שאנו שרויין בין הגויים או בעיר הסמוכה לספר. וזה שהתירו בעיר הסמוכה לספר, או אפי' באינה סמוכה לספר, בימינו שאנו שרויין בין האומות, לא התירו לשחררו לשוטט בחוצות ללא כבלים אלא התירו שלא צריך שיהיה קשור, אבל עכ"פ צריך להיות אסור בתוך גדר שלשלאות של ברזל, כך שלא יהווה סכנה לבריות. ואע"ג שיש חשש שיקפוץ מעבר הגדר, כיון שהוא בעיר הסמוכה לספר וכיו"ב התירו.
ומהיכן למדו הטור והשו"ע להצריך שלשלאות של ברזל? נלענ"ד שלמדו כן מהשינוי בלשון הנזכר במשנה עצמה לבין לשון המשנה שהיא בראש הפרק בגמ'. שבמשנה דף ע"ט: נמצא הל' "אא"כ היה קשור בשלשלת", ואילו הגמ' דף פג. פתחה בל' שונה מזו של המשנה "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות וכו'". והמשיכה הגמ' "ת"ר לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלת אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה". ומזה נראה לענ"ד שבלשון המשנה המקורי היה כתוב "בשלשלאות" ומיירי בכלב נושך, ואפשר שטעות סופר היא שנכתב "בשלשלת".
ואולי מהלשון "שלשלאות" למדו גם רש"י והר"ן לפרש במשנה "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו", דכיון שגמ' זו אמתניתין קאי, פירשו גם במשנה דמיירי בכלב רע נושך, אבל בגמ' לא היו צריכים שוב לפרש "מפני שנושך" וכו' כי זה ברור מדתני בהדיא "שלשלאות". וכיון שגמ' זו היא המקור להלכה זו בשו"ע, וללשון "שלשלאות", הבינו פוסקי השו"ע שאסור לגדלו אפי' בחצרו אא"כ הוא אסור "בשלשלאות של ברזל וקשור בהן". ועפי"ז נפתרו כל הקושיות דלעיל, וגם נתבאר לנו מדוע כתבו התויו"ט דל' הכלב מיירי בכלב רע.
א"נ אפשר לומר שהטעם שפירשו "הכלב" בסתמא דמיירי בכלב רע, משום דרק בכה"ג שרי לגדלו, כי הוא ככלי ביד אדוניו לשמור בעליו מפני אויבים, ולכן התירו בדיעבד לגדלו בתנאים מסויימים שנז"ל. אבל כלב טוב, שהוא למטרת שעשועים ולהיותו כאחד מבני הבית לא מצינו לו היתר בשום אופן.
ועדיין לא ירדתי לסוף דעת התויו"ט במ"ש "ונ"ל דמדרבי נתן הוציאו", שהרי ר' נתן לא מיירי כלל בנזקי הצבור, אלא בתוך ביתו בדוקא, ולא מיירי אלא בכלב רע בדוקא, ולא התירו אפי' הוא קשור בשלשלת.
סברת הרמב"ם
ואמנם מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' ת"ת הי"ד שכ' "מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו", מהלשון "מי שיש ברשותו" משמע שלא חילק בין אם מגדלו בתוך ביתו לבין אם מגדלו חוץ מביתו, דכל שהוא ברשותו ואפי' בחצרו אסור לגדלו ואפי' הוא קשור בשלשלת, ומנדין אותו עד שיסיר היזיקו. זאת ועוד, שהרמב"ם פ"ו לא הזכיר היתר שלשלאות של ברזל, וכן לא חילק בין עיר הסמוכה לספר לאינה סמוכה לספר אלא בכל ענין "מנדין אותו עד שיסיר היזקו". וברור הוא ש"הסרת" היזקו מקרי להרחיקו מעליו ולא שיתן עליו שלשלאות של ברזל, שאילו היה זה פתרון הוה ליה לפרושי.
ויש לכאורה להקשות ממ"ש הרמב"ם עצמו בה' נזקי ממון פ"ה ה"ט וז"ל: "וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום. ולא את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהיזקן מרובה ומצוי". דמשמע מדבריו דשרי לגדלו אם הוא קשור בשלשלת, ולא אמר שמנדין אותו עד שיסיר היזקו?
ועוד יש לדקדק בלשונו שכ' בראשית דבריו "ולא את הכלב" בל' יחיד, ואילו בעיר הסמוכה לספר כ' "אבל מגדל הוא כלבים" בל' רבים. מאי שנא?
ונראה שהרמב"ם לא דייק כהתויו"ט "ולישנא דמתניתין דתנן הכלב בה"א (ה' הידיעה) דייקא נמי הכי" דמיירי בכלב רע, שהרי בכלב רע כ' מפורש בה' ת"ת שמנדין אותו עד שיסיר היזיקו. אבל בה' נזקי ממון לא מיירי אלא בכלב סתם שבידוע שאינו כלב רע שרק בכה"ג התיר לגדלו אם הוא קשור בשלשלת. ולכן כ' "הכלב" בסתמא ולא כתב כלב רע. אבל בעיר הסמוכה לספר כתב ל' "כלבים" בל' רבים כי שם לא די בכלב אחד אלא צריכים כמה כלבים כדי להרתיע את הזרים מכל עבר. ולעולם גם בעיר הסמוכה לספר לא התיר כלב רע, ולכן התיר להתירו בלילה כיון שאין כאן דבר המזיק. ודבריו עולים בקנה אחד עם דברי ר' נתן שאסר לגדל כלב רע בתוך ביתו אפי' הוא קשור מחשש סכנה כלפי בני ביתו, ומהא דלא תשים דמים בביתך. והרמב"ם אסרו לא רק מחמת בני ביתו אלא גם מחשש נזקי הצבור.
דיקא נמי שהרמב"ם שנה כלשון הגמ' "שלשלת", ולא כלשון הש"ע ושאר הפוסקים שהשתמשו בלשון "שלשלאות של ברזל", כיון דלדידיה לא מיירי בכלב רע המזיק אלא זה הנובח בלבד. דאילו בכלב רע המזיק כבר פסק מפורש בה' ת"ת שמנדין אותו עד שיסיר היזקו, ומהא דלא חילק שם בין עיר הסמוכה לספר, לאינה סמוכה לספר, משמע דס"ל דבכל מקרה אסור. לכן לא חשש בעיר הסמוכה לספר להתירו בלילה כי אינו מועד להזיק.
ואמנם בין לדברי הטור והשו"ע ובין להרמב"ם לא מצינו איסור אלא בכלב רע, אבל בכלב טוב לא הזכירו בו שום איסור. ולפיכך שינו מל' הגמ' שכתבה "הכלב" בסתם, לכתוב "כלב רע" דמשמע רע בדוקא.
ובאמת שישנם שני אספקטים שונים באיסור דלגדל כלבים. הראשון הוא זה שהזכרנו לעיל, שממנו נראה לכאורה שאין שום איסור לגדל בביתו כלב טוב. ואפי' חובת קשירתו לכאורה תלויה במידת טובו של הכלב, ובתנאי הסביבה. דהיכא שאין שום חשש סכנה לא לבעלי הבית ולא לאורחים, לא מנביחותיו, ולא משיניו וצפרניו, נראה שיכול להיות מותר כל עוד הוא בתוך ביתו או בחצרו המגודרת, שהרי חומות ביתו אוסרות אותו מלצאת החוצה. ואפי' לדעת ר' אבא אמר רשב"ל שהוא משום מניעת חסד מעניים, בכלב טוב שרי, אבל לדעת רנב"י שם מטעם שהוא פורק מעליו יר"ש משמע דאסור לגמרי לגדלו ואפי' הוא כלב טוב שמטעם זה לא נאסר משום היזיקיו הגופניים אלא דוקא אלו הרוחניים ולכן לא שנא בין כלב טוב לרע.
ואם הוא כלב רע דהיינו שיכול לבוא נזק על ידו בזה ישנה מחלוקת מסועפת בהלכה ובתלמוד. דלדעת מרן שרי לגדלו בדיעבד אם אוסרו בשלשלאות של ברזל. ולהרמ"א משמע דשרי אפי' לכתחילה בכהאי גוונא. ולהרמב"ם חייב להרחיקו מביתו ולא יועילו לו שום שלשלאות. וכן לר' אבא אמר רשב"ל דאסר גדולו משום שהוא מונע חסד מעניים, ולדעת רנב"י שם שפורק מעליו יראת שמים לא יועילו שלשלאות של ברזל וצריך להרחיקו מביתו. ומהגמ' בב"ק וכתובות וכן מהירושלמי משמע דשרי בדיעבד אם הוא נתון בשלשלאות של ברזל.
ואפשר שהפוסקים חילקו בין כלב טוב לכלב רע וכפי שעינינו תחזינה מישרים, שיש כלבים טובים ואהובים ויש אכזריים ורעים המפילים אימתם על הבריות. ולכן ביארו בפסקם שמה שכתבה המשנה "את הכלב" בסתם לא התכוונה אלא לכלב רע, וסמכו בזה על הגמ' דכתובות ושבת שנזכר לעיל. ולכן דקדקו לכתוב בלשונם "שלשלאות של ברזל" ולא סתם "שלשלת" שנזכרה בב"ק. ובאמת בכלב טוב לא דברו כלל, בין אם הוא אסור בין אם הוא מותר כיון שאינו מסוכן לחברה. עוד אפשר שסמכו בזה על הירושלמי בסמוך.
סוגיה ז': הירושלמי ב"ק פ"ז ה"ז כמו במשנה בב"ק לא הזכיר כלל עיר הקרובה לספר אלא כ' "ולא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת" ושם בגמ' "אמר ר' יוסי בי ר' חנינא כל המגדל כלב רע בתוך שלו עליו הכתוב אומר למס מרעהו חסד" וכבר פירשנוהו לעיל. הרי שר' יוסי ב"ר חנינא מבאר במשנה שכתבה "הכלב" בסתם דלא קאי אלא אכלב רע.
מהנז"ל נראה לכאורה שלא נאסר לגדל אלא כלב רע משום דעי"ז פורק ממנו יר"ש, או משום שהוא מונע חסד מעניים המתדפקים על פתחו, או משום סכנה דעובר בזה משום "ולא תשים דמים בביתך", ומנדין אותו עד שיסיר נזקו. אבל לגדל כלב טוב לא מצינו בכאן שום צד לאסור.
באיזה אופן המגדלו בארור?
הנה במקור דין ארור איתא התם בב"ק פג. "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות כו'. תנו רבנן לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים למאי נפקא מינה? למיקם עליה בארור. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמי, תרגמה, נהרדעא. דריש ר' דוסתאי דמן בירי "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות. חסר אחת, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל".
ויש להבין באיזה כלב מדובר כאן? ועוד, מה אמר ר"י בר מניומי אמר ר"נ ומאי תרגמה נהרדעא? ומה הקשר של המשך הגמ' לזה?
ונראה לענ"ד בביאור הסוגיה דמיירי במגדל כלב טוב שדינו כמגדל חזירים וקאי עלה בארור. וטעם האיסור כיון שאינו יעיל לשמירה, למה יכניס תועבה וטומאה אל תוך ביתו שלא לצורך. ולכן דקדקו הפוסקים לעיל לכתוב "כלב רע" כיון שמטרת קיומו להפחיד את הבריות, ולפיכך יש היתר לגדלו ובתנאי שיהא קשור בשלשלאות של ברזל. אבל לגדל כלב טוב, לא מצינו לא בתלמוד ולא בפוסקים מי שמתיר בהדיא לגדלו בתוך ביתו, ובפרט כשהוא חפשי, דהא לא הותר שום כלב אלא כשהוא קשור בשלשלת.
לכשנתבונן בדקדוק לשון הגמ' נראה שיש הבדל משמעותי בין עיר ספר לבין עיר שאינה סמוכה לספר גם לענין ארור. שכן פותחת הגמ' בל' איסור "לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלת", ומסיימת בלשון היתר "אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום", ללמד שבעיר שאינה סמוכה לספר אסור לגדלו לכתחילה ואפי' אם הוא קשור בשלשלת כיון שהמגדלו בארור. אבל בעיר הסמוכה לספר קתני "אבל מגדל", ל' לכתחילה, ללמד שאינו בארור. וכן אמר ר“י בר מניומי אמר ר"נ שהמגדל כלב בנהרדעא שבבבל שהיא כעיר הסמוכה לספר אינו בארור. ולפי זה קשה איך אמר ”תניא ר‘ אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים“ שהוא בארור?
ובהכרח שרבי אליעזר הגדול לא מיירי אלא כהסברו של ר' יוסף בר מניומי אמר ר"נ דזה שאמרת לעיל שהוא בארור אינו אלא במקום שאמרו שלא יגדל. אבל במקום דשרי לכתחילה לגדל כגון בעיר הסמוכה לספר אינו בארור, ולכן כתב שנהרדעא שבבבל דינה כעיר הסמוכה לספר דשרי לכתחילה לגדל שם כלבים ואינו בארור. ובא ר' דוסתאי לדרוש הטעם שהוא בארור במקום שאסור לגדלו, שגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ולפי"ז יש לכאורה להקשות על הרמב"ם שמלשונו נראה בעליל דס"ל שהמגדלו בארור אפי' בעיר הסמוכה לספר דשרי לגדלו לכתחילה, ואפי' בכלב שאינו בחזקת "רע", ואפי' בכלב שהוא קשור בשלשלת, שכן אחרי שכתב היתר גדולו בשלשלת, והיתר גדולו בעיר הסמוכה לספר, כתב "ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהיזקן מרובה ומצוי". והשאלה היא מדוע כלל הרמב"ם את המגדלו בעיר הסמוכה לספר להיותו בארור?
ולכן נלענ"ד לפרש כמין חומר שהרמב"ם שלא כתב דין שלשלאות והתיר לכלב לשוטט בחוצות בעיר הסמוכה לספר, וכיון שיש ממנו חשש להיזק, לפיכך כתב שבעליו בארור. אבל מל' הגמ' דמיירי באסור וקשור בשלשלאות של ברזל, ואפי' בעיר הסמוכה לספר, לא התירו אלא להתיר קשירתו, אך לא התירו לשחררו מהגדר, וכיון דבכה"ג אין חשש לשום נזק, לכן ברור מדוע אינו בארור. ודו"ק.
מסקנה: מבחינת נזיקין נאסר מכל וכל לגדל כלב רע בתוך ביתו, ואפי' הוא קשור משום ולא תשים דמים בביתך. וחוץ לביתו, אם הוא כלב רע צריך שיהא אסור בתוך גדר שלשלאות של ברזל ויהא גם קשור בשלשלת של ברזל בתוך החצר. ובעיר הסמוכה לספר הותר לשחררו מהשלשלת בלילה אך לא הותר לשחררו מהגדר. וביום חייב להיות קשור ואסור. וכלב שאינו רע די בקשור או באסור ולא צריך את שניהם וכמו שכתב הרמב"ם. ובכה"ג אה"נ דבעיר הסמוכה לספר שרי לשחררו בלילה ללא שלשלת, כיון שאין ממנו סכנה. אבל בשאר מקומות או אפי' בעיר הסמוכה לספר אם הוא ביום חייב להיות כל הזמן קשור בשלשלת. ואמנם אעפ"י שלא מצינו איסור לגדל כלב שאינו רע בביתו מבחינת נזיקין, מ"מ לא נפק מהא דרבי אליעזר הגדול שהוא בארור.
מבחינת מניעת חסד
בגמ' שבת סג. איתא "אמר ר' אבא אמר רשב"ל כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנא' (איוב ו') למס מרעהו חסד. שכן בלשון יונית קורין לכלב למס". ופירש"י ז"ל "שאינו מניח העניים לבוא לפתחו". וכן הוא בירושלמי ב"ק פ"ז ה"ז "ולא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת" ושם בגמ' "אמר ר' יוסי בי ר' חנינא כל המגדל כלב רע בתוך שלו עליו הכתוב אומר למס מרעהו חסד". הנזק בכאן הוא השחתת מדת החסד שבו, מניעת עשית הטוב כלפי הזולת. דכיון דנבח מבריח את העניים.
ויש לדקדק בלשונו של רשב"ל מדוע נקט ל' "כל המגדל" ולא השתמש בל' איסור כלשון המשנה דלעיל "לא יגדל"? ועוד, מדוע נקט הל' "בתוך ביתו", דמשמע מיניה דאם הוא בחצרו שרי, וק' מאי שנא בין אם הוא בביתו או בחצרו, והרי בשניהם מונע חסד מתוך ביתו? ועוד ק' איך אמר "כל המגדל כלב רע בתוך ביתו", והרי אסור לגדל כלב רע בתוך ביתו משום "ולא תשים דמים בביתך"?
ואין לומר דר' אבא אמר רשב"ל בא להוסיף איסור על איסור, שלא זו בלבד שעובר משום ולא תשים דמים בביתך, אלא גם מונע חסד מתוך ביתו. ורנב"י מוסיף עליו "אף פורק ממנו יראת שמים", דהא בנושך, אמרו בכתובות ל' איסורא "שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", ואילו הם השתמשו בל' היתר "המגדל". ועוד, דהו"ל לר' אבא למינקט תחילה איסורא דר' נתן, ולימא שעובר "אף" משום שמונע חסד מביתו, כמו שאמר רנב"י "אף" פורק ממנו יראת שמים?
ולכן נראה ליישב דרבי אבא אמר רשב"ל ורנב"י לא מיירי בכלב רע שהוא נושך ומסוכן שאסור לגדלו בתוך ביתו, אלא מיירי בכלב רע מחמת נביחותיו, שאין נזקו אלא מצד מניעת חסד, ושעי"ז גם פורק ממנו יראת שמים, שהרי צווהו הבורא ית' לעשות חסד. וזה מדוקדק בל' רש"י ז"ל שפירש "דכיון דנבח מבריח את העניים". נמצא נזקו בנביחותיו ומצד מניעת חסד. וכיון דמיירי באינו מסוכן לא נקט ל' איסור לגדלו בתוך ביתו, וכיון שאין גם חשש לנזקי הצבור, לא נקט אלא ל' אזהרה שעובר משום ועשית הישר והטוב בעיני ה' א-להיך.
וכן מוכח מפירוש הפני משה על הירושלמי ברכות ו. "אמר ריב"ח כל המגדל כלב רע בתוך שלו עליו הכ' אומר למס מרעהו חסד". ופירש הפני משה "וכשהוא מגדלו בתוך ביתו נוטל מרעהו החסד ומונעהו מתוך ביתו". וק' דהרי ריב"ח אמר "בתוך שלו" ומשמע אפי' בחצרו, ומדוע שינה הפני משה לפרשו "בתוך ביתו" כדר"א אמר רשב"ל בבבלי, דלישתמע מיניה שבחצרו שרי?
אלא בהכרח שהפני משה למד זאת מהקשר של דברי ר"י לדברי המשנה דקאי עלה, ששניהם מדברים באותו ענין שהוא בכלב רע מחמת נביחותיו, והוא המפורש בדברי ר"י. ולכן כתב כל הטעמים המובאים בבבלי בטעמא לאיסורא בכלב רע כדי להצריכו שלשלת. ומהאי טעמא שינה הפני משה מל' ר"י שאמר "בתוך שלו" לכתוב "בתוך ביתו" בדוקא, משום שהעניים העומדים בחוץ אינם יכולים לראות את הכלב מבעד לדלת ואינם יודעים אם הוא קשור, וכיון ששומעים מבחוץ את נביחותיו פוחדים והולכים לדרכם. לאפוקי אם היה בחצרו, שכיון שהעניים רואים שהוא קשור לא היו מהססים לבוא לפתחו ואפי' הוא נובח. ומהאי טעמא דמניעת חסד, וכיון שהוא בתוך ביתו דייקא, הרי אין חילוק בין אם הוא קשור לאינו קשור, דבכל ענין מונע חסד מתוך ביתו. וזה מדוקדק בפירוש רש"י ז"ל שכ' "דכיון דנבח מבריח את העניים מלבוא לפתחו", משמע שהנביחות מונעות מהעניים להתקרב אל פתח ביתו, אפי' אם הוא קשור, כי הם לא יודעים אם הוא קשור. אבל אם הוא בחצר הרי יראו אותו קשור ולא ימנעו מלבוא לפתחו.
אלא שעדיין יש לדון במה שאמר ר"י בירושלמי "המגדל כלב רע", ומינה דשרי לגדל כלב טוב. וכיון שהאיסור משום דנבח ומבריח העניים, הרי כל כלב נובח, והיכא תימצי "כלב טוב"?
וי"ל שגם בנביחות יש חילוק בין כלב טוב לכלב רע. שהרי יש כלב המטיל מוראו בנביחותיו, ואעפ"י שאינו נושך, מ"מ מונע מן העניים מלבוא לפתחו, ובשל כך נקרא "כלב רע". לעומת זאת יש כלב נובח בקול ענות חלושה, דנבח הב הב בקול רפה, וזה י"ל שאינו אסור מבחינה זו של מניעת חסד, כי לא ימנעו העניים מלבוא לפתחו.
מבחינת יראת שמים
בשבת סג. (מקור ו') "ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ויראת שדי יעזוב". רנב"י קאי אדר"א אמר רשב"ל דלעיל דמיירי בכלב רע מחמת נביחותיו, ובתוך ביתו. ונראה שעובר על מצות "את ה' אלהיך תירא".
ויש להבין איך כלב רע המנבח פורק ממנו יר"ש?
אפשר לפרש כיון דמיירי בכלב רע, בהכרח שבעליו מגדלו משום עזותו ונביחותיו כדי לשמרו מפני המזיקין. וכיון ששם את כל מעייני מבטחו בכלב שיצילהו, במקום לבטוח בעזרתו ית', עליו נא' "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו", וכ"ש זה הבוטח בכלבו לשמור דלתות ביתו. והיה לו לבטוח בהי"ת שיצילהו כמו שנא' "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". נמצא שזה המגדל כלב רע למטרת שמירה מסיר מעליו יראת ה'. כי מעתה אין הוא פוחד עוד ממי שיזיקו, דיקא נמי דכתיב "ויראת ש-די יעזב". ש-די בגי' שומר דלתות ישראל. עוד נ"ל ברמז שמלת "בשר" תרמוז לכלב, שכן "כלב" בגי' נ"ב, ו"בשר" במ"ק נ"ב.
וא"ת הא אמרן לעיל דנביחותיו אינן מייראות את בני ביתו, ועלה קאי רנב"י, ואיך א"כ פורק ממנו יראת שמים? ונראה שכאשר יענה עזות אפי' בני ביתו יראים מפניו, גם אם אינו נושך.
וקשה דא"ת שהמגדל כלב רע למטרת שמירה מסיר מעליו יראת ה'. מאי שנא "בתוך ביתו", והוה ליה למיסר בחצרו נמי? ועוד, דלפי"ז הו"ל למיסר אפי' בעיר הסמוכה לספר? ובשלמא לריב"ח בירושלמי לא קשיא דהא קאמר "בתוך שלו" דמשמע בין בביתו בין בחצרו, ולא פליג בין אם הוא בעיר או בספר. אבל על מאי דאיתא בבבלי, "אמר ר' אבא אמר רשב"ל כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו", וכן על הפני משה שנקט ל' "בתוך ביתו" קשיא?
והיה נראה לכאורה דאין לומר דרנב"י מילתא באנפי נפשה קאמר, ואסר גם בחצרו, דאי הכי הוה ליה למימר "רב נחמן בר יצחק אמר הכלב פורק ממנו יראת שמים", דלישתמע מיניה בכל מקום שמגדלו. אלא בהכרח דמהלשון שכתב "אף" מוכח דאריש לקיש דלעיל מיניה קאי, דמיירי בתוך ביתו דוקא. שבזה מונע העניים מלבוא לפתחו, ולזה הוסיף רנב"י טעם אחר לאיסור במאי דקאי עלה, וה"ה במגדלו חוץ לביתו.
והכי משמע באמת דארשב"ל דמיירי בתוך ביתו קאי. וטעמא דפורק ממנו יר"ש רק כשמגדלו בתוך ביתו, כיון דמיירי בכלב רע, שצריך ליזהר מפניו בכל עת שלא יזיקהו בנביחתו ובהתנפלויותיו, ונמצא ממיר יראתו מהי"ת דכתיב "שויתי ה' לנגדי תמיד", לירא מכלבו בכל עת, והנזק הוא על דרך "ותשכח א-ל מחוללך", שבזה פורק ממנו יראת שמים. וזה שייך רק כשהוא בתוך הבית, שצריך לירא מפניו בכל רגע ורגע שמא יתקיף אותו מהצד, משא"כ כשהוא בחצר, מכין עצמו לקראתו ולא ינזק ממנו.
וקשה, היאך קאמר רנב"י שהכלב פורק ממנו יר"ש, כי היה לו לבטוח על בוראו במקום לבטוח על כלבו, והרי חייב אדם להציל עצמו בכל מידי דאפשר כי אין סומכין על הנס. וכן מצינו ביעקב אבינו שהתקין עצמו לדורון לתפלה ולמלחמה, ולא העיז שום אחד לחשוד בו חלילה שפירק ממנו יר"ש בכך שהתקין עצמו ולא סמך על הנס. ועוד, דלפי"ז מ"ש בין המגדל כלב לזה המתקין מערכת אזעקה להצילו מגנבים, ולא מצינו מי שיאסור או יגנה את האדם המגן על עורו בכל מידי דאפשר.
ולכן נראה לפרש דטעמא דאיסורא בכלב רע ולא בדבר אחר הוא משום שהוא עז פנים בנביחותיו, ועזות פנים זו משפיעה על בעליו להיותו עז פנים כלפי שמים, ובכך פורק הוא מעליו יר"ש. דהיינו שבהשפעת הכלב הוא מטפח בעצמו את מדת העזות שהיא הפך מידת היראה כלפי רבונו. וזהו דוקא כשמגדלו בתוך ביתו, ומטפח את כלבו ורוחש לו אהבה אבל בחצרו או בעיר ספר וכיו"ב לא נקשרה נפשו בנפשו אלא הרי הוא ככלי ביד היוצר.
א"נ י"ל כיון שכלב הוא בע"ח טמא, והוא מגדלו בתוך ביתו, מרחיק עצמו מן הקדושה, דכיון שהוא כרוך אחרי הטומאה אינו מניח לקדושה לחדור דרכו והשכינה מתרחקת ממנו על דרך "אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת". ובזה מורה הוא על פריקת עול מלכות שמים. ומטעם זה אין הבדל בין כלב רע לכלב שאינו רע.
א"נ כדפרישית לעיל דכיון שמצינו לרנב"י דקאי אדרבי אבא אמר רשב"ל שהזהיר מלגדלו מצד מניעת חסד, הוסיף רנב"י להתריע בפני המגדלו מצד נוסף והוא שבעצם העובדה שהוא מוכן להרשות לעצמו להיות מנוע מעשית חסד בגלל הכלב, זה עצמו גורם לו לפרוק ממנו יראת שמים, שהרי מצות הבורא היא לעשות חסד. ולא הותר אלא למטרת שמירה או לעיוור המגשש באפילה, משום שמפיקין ממנו תועלת של הצלה מן המזיקין וגם זאת לא הותר אלא כשהוא קשור בשלשלת.
ויש לשאול מדוע רש"י והר"ן בב"ק דף עט: נקטו בטעמים "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו" ולא הוסיפו גם טעמים אלו דמניעת חסד ופריקת יראת שמים?
ונראה לפרש משום שהגמ' שם מיירי באיסורא ד"לא יגדל". ואין בטעמים אלו סיבה לאסור גדולו, וא"נ משום דרש"י והר"ן מיירי בתנאי גדולו בחוץ, ואילו טעמים אלה מיירי בסיבות שלא לגדלו בתוך ביתו ולפיהן גם שלשלת לא תתיר גדולו.
אבל אין לומר דמיירי בכלב נושך, דהא אמרן במשנה קמייתא "שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", ועובר בזה משום ולא תשים דמים בביתך? ואיך אמרו הם בל' "המגדל"? ועוד, דהוה ליה לר' אבא למינקט תחילה איסורא דמתניתין, ולימא שעובר "אף" משום שמונע חסד מביתו, כמו שאמר רנב"י "אף" פורק ממנו יראת שמים? אלא ודאי דמיירי בכלב נובח שאינו נושך. ומוכרחים לחלק ולומר ש"לא יגדל" הוא ל' איסור מחלט. ואילו "המגדל" אינו ל' איסור אלא עצה טובה קמ"ל שלא ראויֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱ לגדל.
העולה מהאמור דמדינא אסור לגדל כלב נושך בתוך ביתו ואפי' הוא קשור. אבל כלב המנבח ואינו נושך אפי' הוא כלב רע, לא אסור מבחינת נזקי בני ביתו לגדלו בתוך ביתו אלא שמונע חסד מביתו. ולכן גם ר' אבא ורנב"י נקטו ל' "המגדל", ללמד שלא נאסר לגדלו, אלא שלא ינקה מנזקים אחרים שיבואו עליו ועל בני ביתו. ואין הצעת דבריהם מדיני נזיקין אלא מטעם השחתת המדות – מניעת חסד ופריקת יר"ש.
ומינה, דמבחינת נזיקין פיזיים של בני ביתו שרי לגדל בתוך ביתו כלב טוב המוכר לנו ככלב ביתי, שנובח בקול ענות חלושה, ואינו נושך, דאינו מסכן את חיי הצבור ולא את חיי בני ביתו.
מדין ארור
איתא בב"ק דף פג. "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה? למיקם עליה בארור". ופירש"י "כדתניא לעיל ארור ישראל שיגדל חזירים". ופירש"י "כדתניא לעיל ארור ישראל שיגדל חזירים". הרי שר"א מחדש לנו מושג חדש לאיסורא, שאינו קשור לנזקים הגופניים דלעיל והוא הנזק הנפשי והרוחני הכרוך באינטראקציה שבין הכלב לבעליו. וזהו מקור האיסור שעליו דנו חז"ל בקשר שבין הכלב והחזיר כדלהלן.
ולמה המגדל חזירים בארור? משום מעשה שהיה כדאיתא בסוטה מט: "ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים".
ויש לשאול האם לא די היה לקלל את אלה שהעלוהו בלבד? ולמה צריך היה לקלל בארור כל מי שמגדל חזירים? ומהי אותה נעיצת צפרנים? ומדוע נזדעזעה א"י? ולשם מה אריכות הדברים בפרטי פרטים? ועוד, כלב מאן דכר שמיה? ומדוע נצטרף לחזיר להיות המגדלם בארור?
ונראה לפרש שמעשה זה של החזיר כמו גם זה של הכלב מתארים לנו את העובדות הניסיות והעל אנושיות המורות כי מאת ה' היתה זאת לחייב הרחקתם, וללמד שהמגדלם וגורם להסרת השכינה מישראל, יורחק מכלל עדת ישראל בקללת ארור. מעשה החזיר נגרם ע"י פירוד אחים מבית החשמונאים. אריסטובלוס היה אויבו של הורקנוס ו"אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם". לפיכך צריך למצוא שעה אחת שלא יהיו עסוקים בעבודת ה' שענינה הקרבת קרבנות. נמצא שמטרת שליחת החזיר לא היתה בכדי שיקריבו חזירים בביהמ"ק, אלא שידע אריסטובלוס שהעלאת החזיר תגרום לעיכוב רב ותגרום לכך שבאותו פרק זמן לא יהיו עסוקים בעבודה. ואמנם כאשר זמם לעשות, כן היה, בהגיעו לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, והיה תקוע בה כבמסמרות, ולא יכלו להורידו ארצה, והיתה שהות גדולה שבה נפסקה עבודת הקרבנות וסרה השכינה מישראל. בכדי להוריד את החזיר מהחומה, נעשה נס ונזדעזעה כל הארץ ועמה החומה ובכך שוחררו צפרניו מהחומה והצליחו להורידו ארצה. נמצא שמשמים הכריזו על החזיר שהוא סמל הטומאה שגרם להסרת השכינה מישראל ובשל כך קולל בארור כל המגדלו.
כיו"ב המגדל כלב גורם לשכינה שתסתלק מישראל כדרשת ר' דוסתאי שם ד"דריש ר' דוסתאי דמן בירי ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות. חסר אחת, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל". גם במעשה זה ישנו איתות מגבוה להרחיק גדולו שכן היה כאן צירוף מקרים כה נדיר שהכלב בנביחה בלבד גרם לאשה שתפיל את הנפש המשלימה לעשרים ושנים אלף איש שעליהם ראויה היתה השכינה לשרות ולא שרתה בגינו. והוי מידה במידה. הכלב והחזיר הרחיקו את השכינה מישראל, לפיכך חז"ל הרחיקום מכלל ישראל בקללת ארור.
מהא דקאמר לעיל ארור ישראל המגדל כלבים ולא פליג בין כלב רע לכלב סתם, וכן מהא דקאמר דנבח בה כלבא והפילה וגרם לשכינה שלא תשרה על ישראל, מוכח בבירור שכל כלב במשמע ואפי' זה המכונה בתור "כלב ביתי". ואין לומר דאינו בארור אלא המגדל כלב המפחיד בנביחותיו שמפלת אשה מיראתו, כההוא מעשה, אבל כלב ביתי הנקרא בל' התלמוד "כופרי" שהוא נוח לבריות, אין המגדלו בארור. זה אינו, חדא משום שגם כלב ביתי כלפי זרים מקרי כלב רע. ועוד, דתלמודא לא מפליג בין כלב לכלב, ומכאן שכל כלב המגדלו בארור כמו זה המגדל חזירים.
נפשו קשורה בנפשו
ולענ"ד יש טעם נוסף להחמיר בכלב ביתי יותר מכלב מפחיד בנביחותיו או אפי' בנשיכותיו והוא משום הנזק הנפשי הכרוך בקשר הטבעי שבין הכלב ובעליו. שכן עינינו תחזינה את היחס הנפשי והרוחני הנקשר בין הכלב הביתי לבעליו. ובעוד החזיר שהוא בארור משום שהוא קרוב ביותר לאדם, מבחינת המערכת הביולוגית שלו, הכלב עלה עליו בקשריו לאדם מבחינת המערכת הנפשית שלו. ומחשש שמא יבואו להתקרב זה לזה בשל אותו קשר טבעי שביניהם, וכדי להבדיל בין הטמא לטהור קללו בארור כל המגדלם. ומסיבה זו כלב ביתי חמור בהרבה מכלב שמירה. שכן כלב שמירה הוא כלי תשמישו כמו הסוס והפרד ולא נקשרת נפשו בנפשו, ומשום כך הותר לכתחילה לגדלו בעיר הסמוכה לספר כיון שגם בעליו צריכים לשמור עצמם ממנו. אבל כלב ביתי נפשו ממש קשורה בנפש הכלב, וכדי להרחיקם זה מזה נתקללו בארור.
ולכאורה יש לשאול, לטעם זה שנקשרת נפש הבעלים בנפש הכלב, במה שונה למשל החתול מהכלב ולמה לא נתקלל המגדל חתול או שאר בע"ח בארור? ונראה ליישב שהנזק הנגרם בהתקשרות נפש הכלב בבעליו גורמת לו נזק חמור יותר מהתקשרותו עם כל שאר בעלי החיים, בכך שהוא משפיע על בעליו את מידת העזות כדאיתא בגמ' ביצה כה: "שלושה עזין הן: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות", ושם איתא "כלב עז שבחיות". ובש"ר קראו לו "כלב חצוף בחיות". וכן כינה אותם הנביא ישעיהו פנ"ו פי"א "הכלבים הם עזי נפש לא ידעו שבעה". הרי שמידת העזות היא דומיננתית בכלב, יותר מכל שאר בעלי החיים, והוא עלול להדביק בה את בעליו. נמצא שכאשר נקשרת נפש הכלב בנפש היהודי מוסיף בנפשו מידה מגונה זו של עזות עד שתהא מופרזת בקרבו, וכדי להרחיקם זה מזה המגדלו בארור. ולזה אמר דהמע"ה בתהלים כ"ב "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי".
ומטעם זה אולי היינו צריכים להמנע גם מאכילת תרנגול כי שמא מידת עזותו עוברת אלינו באותה המידה דרך הגנים, אלא שיש להשיב בכמה פנים. חדא כיון שבע"ח טהור הוא, והקב"ה התיר לאוכלו, סמוך לבו לא יירא בבטחונו בה'. ועוד, שלא מצינו לתרנגול שיסיר השכינה מישראל. ועוד, אפשר שלא עוברת מידת העזות אלא בהתקשרות הנפשות בחיים חיותם ולא לאחר המות. מאידך, לא נוכל להתעלם מהעובדה שבעידן הטכנולוגיה המתקדמת של גדול עופות בימינו ע"י מכונות הדגרה, המאפשרת לאנשים לאכול מהם בשפע רב, שאכן נראה בעליל שזה משפיע על דורנו, דור עקבתא דמשיחא, שעליו נאמר בסנהדרין צז. "פני הדור כפני הכלב". ופירש"י שם "שלא יתביישו זה מזה", והכוונה שתגבר בהם מידת העזות. כ"כ מתואר דור זה נכונה ע"י הנביא ישעיהו במלים "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".
התפלה שלא תדבק בנו מידת העזות שבכלב, מובעת במקומות שונים בספרות המקראית והתלמודית. דהמע"ה מתפלל לה' (תהלים כ"ב) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". ובגמ' ברכות נו: "הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר (שמות י"א) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו קודם שיקדמנו פסוק אחר (ישעיהו נ"ו) והכלבים עזי נפש". וכן מפורש בזהר כרך ב' פ' בשלח דף סה. "מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכולהו". ונראה שמלת "מכולהו" באה ללמד עפ"י מה שאמרנו לעיל שלושה עזין הן, שעזותו של הכלב היא עזה יותר מזו של ישראל באומות ותרנגול בעופות.
וכיון דאתית להכי ראיתי לפרש את הפסוק בתהלים כ"ב "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". שכן חייב אדם לתקן את עצמו בחמשה מדרגות אלו זו למעלה מזו: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והנפש כידוע היא הנמוכה שבכולן ולכן אמר "הצילה מחרב נפשי", כי החרב אינה פוגעת אלא בגוף והנפש החיונית. אבל "מיד כלב יחידתי", כיון שמדרגת "יחידה" היא העליונה שבכולן, ללמד שנזקי הכלב חודרים עמוק אל מעמקי נשמת האדם ומזיקים לה.
זאת ועוד שבימינו כמעט אין בית אשר אין שם כלב, וזה כמובן משפיע מבחינה נפשית להוסיף אש לוהטת למדורת העזות שעם ישראל "נתברך" בה ביחס לאומות. וזהו פירוש מקיף יותר למה שפירשתי לעיל בטעמו של רנב"י שאמר "אף פורק ממנו יראת שמים".
עוד נ"ל מבחינה רעיונית לאסור לגדל בע"ח טמא ללא תועלת, ואפי' כשיש תועלת יש להמנע מכך. משום שכפי הנראה לעין, הבהמה הטהורה אינה מנסה לחקות את אדוניה, ובלב נשבר היא נשמעת לו כפי שהוא מאמן אותה. לעומת זאת החיה הטמאה מנסה לחקות את בעליה, למצוא חן בעיניו, והיא רואה אותו כא-לוה. יתירה מזו, הבהמה הטהורה, מוראה מבוראה גדול מזה של בעליה. ולכן אינה מנסה לברוח מאדוניה או מכל אדם שמסביבתה. לעומת זאת החיה הטמאה, או שהיא מנסה לטרוף את האדם או שהיא בורחת ופוחדת ממנו. כי מורא האדם גדול אצלה ממורא שמים. עוד נ"ל שהמידות של החיות הטמאות או שהן חברותיות או שהן אכזריות. ושניהם כאשר הם משתלבים עם נפש האדם הם מזיקים לו. אם הן חברותיות מדי, האדם מתדמה להם ונראה כמותם באופיו, בצורתו, ובמידותיו כפי שניתן לראות בבעלי כלבים וחתולים, שנפשם קשורה בנפש חייתם ומוציאים עליהם דמים מרובים למחייתם, לרפואתם ולבילויהם, ואפילו לקבורתם, ומתאבלים עליהם במותם. משא"כ בבהמות הטהורות שהאדם לעולם לא נקשר לפרתו או לכבשתו. ואם הן אכזריות, הרי מחד הן מסוכנות לאדם ומאידך לומד האדם מהם את מידותיהן האכזריות.
מבחינה איסתטית
כל בר דעת יודע שהחזיר הוא שיא הטומאה והזוהמה. ואמנם במספר מקומות בתלמוד מצינו שיש קשר מהותי בין כלב לחזיר בענין זה של זוהמה כדלהלן:
בגמ' ב"ק צב. "כלבא בכפניה, גלליה מבלע" – פי' שהכלב אוכל את צואתו כאשר הוא רעב. ובברכות כה. "אמר רב פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי". ושם "לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן". גמרא זו מדגישה ביתר תוקף את הקשר האמיץ הקיים כבר בין השלושה והצורך להרחיק משום כך את השנים מהאחד המיוחד, כי זה לעומת זה עשה הא-להים. זה מסיטרא דקדושה וזה מסיטרא דמסאבותא.
ובגמ' שבת קנה: מצינו קשר נוסף בין חזיר לכלב "אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא".
הנוגע בטמא יטמא
טעם נוסף לאיסורא מהא שהכלב הוא בעל חי טמא. ומי אשר יגע בטמא ולא יטמא. ואיך יברך לא-להיו ויתפלל ויניח תפלין בקדושה, ואהבת כלבו הטמא שוכנת עמוק בתוך נפשו. ואיך יגע במזונו ויברך על לחמו בעוד הוא נוגע בכלבו הטמא כמי שנוגע באחד מבניו אשר יוליד, ואחר זה יכניס המזון למעיו בטומאת ידיו?
וכן נמצא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד יט בתארו את שבטי י-ה ופעולתם והדרת גאונם משבח את שבטו של משה רבינו ע“ה בכך שאין עמהם דבר טמא וכדלהלן: "ועוד שבט משה רבינו ע"ה הצדיק עבד ה', ונקרא שמו אצלנו שבט ינוס שנס מע"ז ודבק ביראת ה'. והים סובבו מהלך שלשה חדשים על שלשה חדשים ושוכנים בבתים מפוארים ובבנינים הדורים ובמגדלים יכינו לעצמם בזמן שמחתן על הלפנט (פיל). ואין עמהם דבר טמא ולא עוף טמא ולא חיה טמאה ולא בהמה טמאה ולא זבוב ולא פרעושים ולא כנים ולא שועלים ולא עקרבים ולא נחשים ולא כלבים, כי כל זה יצא מהע"ז שיעבדו בארץ, זולתי צאן ובקר ועופות. וצאנם יולידו שתי פעמים בשנה, וגם זרעם יזרעו שתי פעמים בשנה, וזורעים וקוצרים, ולהם גנות ופרדסים וזיתים ורימונים ותאנים וכל מיני קטניות ואבטיחים וקשואים ובצלים ושומים ושעורים וחטים ומכל אחד יצא מאה [שערים]“.
וכן ראיתי בספר אור זרוע ח"א – אלפא ביתא (א – נ) סימן כ“ט שכתב "ואשכחן באמו של רבי ישמעאל כהן גדול שהלכה אמו לטבול ובעלותה מטבילה פגע בה דבר טמא וחזרה וטבלה וכן עד כמה פעמים הטריחה עצמה לטבול בעבור שהיה פוגע בה דבר טמא עד שהקב"ה אמר למלאך שר התורה שירד ויפגע בה ונתעברה באותו לילה ברבי ישמעאל שהיה צדיק גמור“.
ועפי“ז פסק בשו“ע יו“ד קצ“ח סעיף מ“ח "ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה, שתפגע בה חברתה, שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או חיה ובהמה; ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול (ש"ד וכל בו ורוקח)“.
וכן פסק בקיצור שולחן ערוך סימן קס“ב ס“י "עוד יש לה ליזהר כשתצא מן הטבילה שתפגע בה חברתה ותגע בה, שלא יפגע בה תחלה דבר טמא כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן או עם הארץ או אינו יהודי, ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול. מי שפגע באשה שיוצאת מן הטבילה איכא למיחש חס ושלום לתקלה, והתקנה היא שיאמר ב' פעמים פסוקים אלו שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק"ז), שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה (איוב י"ב)“.
ודלא כמו שהעיר שם הש“ך ס“ק ס“א "ואם פגעו בה דברים אלו כו' – כגון כלב או חמור או עם הארץ או עובד כוכבים או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן כן הוא בש"ד סי' כ"ג אבל ברוקח וכל בו איתא שאם פגע בה סוס תעלה ותשמש שבניה עומדין נאה בדבורן שומעים ומבינים לומדי' תורה ואינם משכחין וממעטי' בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות“. דמדבריו משמע שאם פגע בה סוס מועיל לה. אבל מהשו“ע והקיצור שו“ע משמע שכל דבר טמא במשמע.
וכן כתב הרס“ג בספר האמונות והדעות מאמר ששי ד"ה וכיון שהקדמתי וז“ל: "ומה שהרחיקו מן הגאולים והטומא, נאמר כי כלל גוף האדם אין בו דבר טמא אך הוא טהור, כי הטומאה איננה דבר מוחש ולא מה שיחייבהו השכל, אבל התחייב בתור', והתור' לא טמאה קצת לחות בני אדם, כי אם אחרי הפרד' מהם לא טמאתם והם בהם“.
שצריך להרחיק מעליו את הכלב
בגמ' שבת קנה: "דרש ר"י אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודע צדיק דין דלים? יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלושה ימים". ושם "אמר רב המנונא שמע מינה אורח ארעא למשדה אומצא לכלבא. וכמה? אמר רב מרי משח אודניה וחוטרא אבתריה. הני מילי בדברא. אבל במתא לא, דאתי למסרך".
ולכאורה ק' מה איכפת לן אי אתי למסרך? רש"י ז"ל פי' הטעם שיבוא להפסידו ע"י שיהא מרגילו לבוא אליו לקבל עוד מזון. ומשמע מדבריו שאם לא איכפת לו הפסד ממונו אין בזה איסור כיון שיש בזה קצת מצוה וכמו שפי' רש"י ז"ל בפסחים כב. בד"ה "אותו אתה" שלמד מהפ' "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולכן נכבד שכרו מן העכו"ם. שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב. משמע בחינם והוי מעשה טוב ומצוה לתת להם.
וק"ל לפירושו, אי אמרת שיש בזה קצת מצוה אמאי במתא לא? אדרבא, יהא מרגילו לבוא ויזכהו במצוות? ועוד, שמפשט ל' הגמ' משמע שבמתא אסור לתת לו, משום דאתי למסרך. והא דאתי למסרך הוא גופו של האיסור. ועוד, בדברא אמאי קאמר משח אודניה וחוטרא אבתריה? אדרבא, יקיים המצוה כהלכתה במידת החסד והרחמים?
ולכן נלענ"ד לפרש דבמתא אסור לתת לו מחשש שיתרגל לבוא אליו לקבל אוכל, ואם ינהג עמו במידת הרחמים להאכילו דבר יום ביומו, יש חשש שיכניסו לביתו ויגדלו, וכיון שאסור לגדלו אמרה הגמ' שלא יתן לו מאומה בעיר. אבל בדברא דלא חיישינן להכי משח אודניה כיון שמצוה להאכילו, וחוטרא אבתריה, ירחיקו מעליו במקל שלא יזיקנו.
ואין להקשות על הגמ' בשבת קנה: "נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך". וכן פסק השו"ע בסי' שכ"ד סי"א שמותר ליתן בשבת מזונות לפני כלב כיון שמזונותיו עליך, והיאך לא חייש להא דאתי למיסרך, דאפשר דמיירי בכלב שמגדלו בתנאי ההיתר, כגון בעיר הסמוכה לספר, או כהגהת אלפסי, שמתיר לגדלו בכל ענין בימינו שאנו דרים בין העכו"ם ואומות לצורך שמירה. אבל בכלב רחוב באמת אין היתר להאכילו בשבת כיון שאין מזונותיו עליך, וכמו שאמרה הגמ' לעיל "הני מילי בדברא. אבל במתא לא, דאתי למסרך".
אבל המ"ב שם אות ל"א כתב וז"ל: "לפני כלב, ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור, משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. דמותר ליתן מזונות אפי' לכלב שאינו מגדלו בביתו דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כיון שמצינו שחס עליו הקב"ה לפי שמזונותיו מועטין ומשהא אכילתו במעיו ג' ימים". עכ"ל. וקשה דהרי מהגמ' דלעיל משמע דבמתא לא יתן לו מאומה דילמא אתי למסרך.
ונראה שהמ"ב פירש כרש"י דילמא אתי למסרך ויבוא להפסידו ממון, ולכן כתב שאם לא איכפת לו מזה שיבוא למסרך אחריו ולא חש להפסד ממונו שרי כיון שיש בזה מצוה.
וסמך לדבריו כ' רש"י פסחים כב. בד"ה "אותו אתה" למד מהפ' "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולכן נכבד שכרו מן העכו"ם. שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב. משמע בחינם והוי מעשה טוב ומצוה לתת להם.
מאידך, ממ"ש המ"ב "דלפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר מפני שאסור לגדלם", אתה למד דס"ל שנתינת אוכל לפני כלב רע תביא לכך שיבוא לגדלו, דאל"ה למה אסור? וכי עליו לא חסה התורה? אלא ודאי שכיון שאסור לגדלו, אסור לתת לפניו מזונות דאתי למסרך, ומכאן דלא ס"ל כפירש"י שמא יבוא להפסידו ממון, שהרי כתב מפורש הטעם שאסור להאכילו משום שאסור לגדל חזירים וכלב רע. ולכן בדברא שאין חשש שיבוא לגדלו, וכיון שחס הקב"ה גם על כלב רע ויש מצוה להאכילו נותן לפניו מזונות וחוטרא בידיה.
ומתוך דבריו אתה למד דס"ל שהכלב האמור בגמ' "אבל במתא לא, דאתי למסרך" מיירי בכלב רע. ומינה, דבכלב טוב לא חל איסור זה כיון דלא איכפת לן אי אתי למסרך אבתריה, דס"ל שלא אסור לגדלו. וכיון שיש מצוה קצת להאכילו לא חש לפי' רש"י שמא יבוא להפסידו. וס"ל שהמגדל כלב שאינו רע אינו בארור.
ומינה שרש"י ז"ל ס"ל שהכלב האמור בגמ' "אבל במתא לא, דאתי למסרך" מיירי בכל כלב, ולא אסר להאכילו אלא מחשש שיבוא להפסידו ממון.
וקשה הן על פירש"י שלא חש בכלב טוב אלא להפסד ממון, והן על המ"ב שהתיר לתת אוכל לפני כלב טוב, ולא חששו שמא יבוא לגדלו ומכאן דסבירא להו שמותר לגדלו. וקשה, איך לא חששו לכל הנזקים דלעיל? ואיך הזניחו קללת ארור שנזכרה בתלמוד ובפוסקים וחששו רק להפסד ממון? ועוד מהיכן למדו רש"י והמ"ב דהמגדל כלב טוב אינו בארור? והרי אמרו "ארור המגדל כלבים וחזירים" בסתמא ולא חילקו ביניהם? וראיה לדבר דמיירי בכל כלב שהרי השוו כלב לחזיר, וכשם שבחזיר לא שנא בין חזיר טוב לחזיר רע ה"ה בכלב. וכ"כ מפורש בשאלת יעב"ץ ח"א סי' י"ז "דלא פליג בין כלב לכלב". ועוד שהרמב"ם פירש "כיון שהזיקן מרובה ומצוי", ול' "מרובה" בהכרח אינו סוג אחד של נזקין שבשלהם נקרא "כלב רע" מבחינת נזיקין, אלא עוד סוגים אחרים כלולים בו וכמו שהזכרתי לעיל, שבשל כך המגדלו בארור. וצע"ג.
ועם כל זאת נלענ"ד שרש"י והמ"ב לא התירו לגדל שום כלב אפילו שאינו בחזקת רע, ואפי' אם הוא אסור בשלשלת, אלא אם כן הוא צריך להשתמש בו כגון אם הוא עיוור להעזר בו בהליכתו, או בכדי לשמרו מפני הגנבים וכיו"ב, וכדאיתא בגמ' ב"ק פ. "רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין". (ופירש"י "כופרין – קטנים וננסים הם, ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין"), "חתולים וקופין וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית (פירש"י "מן העכברים"). הרי מפורש בהדיא דהיכא שיש איזה שהוא צורך בגידולם כהא דחולדות סנאים שעשויים לנקר את הבית מן העכברים, שרי לגדלם ואע"פ שאינם טהורים, ובתנאי שלא יזיקו לבריות כמתבאר ממש"כ הרמב"ם (בפט"ו מהל' גזילה ואבדה הי"ז). ע"ש. אבל לצורך שעשוע לא עלתה כזאת על רוחם. והדברים ברורים כשמש בצהרים שכן הוא באמת. ומה מאוד נפלאתי על מה שראיתי בשו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב‘ יו"ד סי' ה‘ שדן בשאלה אם מותר לאדם לגדל בביתו דגי נוי או ציפורי תוכי וכדו' להנאתו, או יש בזה איסור מצד שהם בעלי חיים טמאים או כל איסור אחר? ומסקנת דבריו להתיר לגדל בע“ח טמאים לרבות כלבים וחתולים לצורך נוי ותחביב. והביא ראיה מגמרא זו שלענ"ד אין משם ראיה לגידול כלבים לשם תחביב, שהרי מפורש בגמ‘ הטעם שמותר לגדלם מפני שעשויים לנקר את הבית, וביש לו צורך מהם, ליכא מאן דפליג דשרי.
ובחכמת האמת
בזהר רעיא מהימנא כרך ג' פ' בהר דף קי. אנחנו מוצאים שהכלב הוא הוא סמאל הרשע שכן כתב שם וז"ל: "אע"ג דקרבנין כולהו לה', איהו נטיל כולא ופליג קרבנין למשיריין דיליה. מנהון פליג לכלבים אינון קרבנין פסולים דיהיב להון לסמאל כלב ולמשירייתיה. ובגין דא הוה נחית דיוקנא דכלבא".
וכן בזהר רעיא מהימנא כרך ג' פ' נשא דף קכ"א. "ומסטרא דשמאלא דרגי דעשיו סמאל אתקרי כלב ממנא דגהינם דצוח הב הה"ד (משלי ל') לעלוקה שתי בנות הב. וברעותא דיליה למיכל נשמתא מסאבא בנורא דיליה גהינם". עוד עיין מ"ש בארוכא בפ' פנחס דף רל"ח.
ועוד ראוי לציין עפ"י חכמת האמת שישנן נשמות המגולגלות בבעלי חיים. ובכלב זה שהוא בע"ח טמא בהכרח מגולגלת נשמת חוטא. ואותה נשמה מתקשרת לנשמת בעליה. איך לא ירא ולא יחת מהנזק העצום שנשמת הכלב עלולה לגרום לנשמתו?
וכן מצאתי בס' טעמי המנהגים בהערה בדף תקל"ג שהביא מש"כ ה"בכור שור" במס' קידושין הטעם שאמר ר' ירמיה בסנהדרין דף קח: על הפסוק "וישלח את היונה מאתו" – "מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים", "עפ"י מה שמבואר בכתבי האריז"ל דנשמתן של רשעים מגולגלת בעופות טמאים (כמובן שכוונתו לבעלי חיים טמאים) ויש נשמות צדיקים אשר צריכים איזה תיקון לפי מעשיהן ומתגלגלים בעופות טהורים וע"י שנשחטין שחיטה כשרה בברכה ומכסין דמן בברכה, זהו תיקונן, ולכן דירתן עם הצדיקים כי הוא מינו". עכ"ל. הרי מבואר שיש נשמות רשעים מגולגלות בכלב זה ואותן נשמות מתקשרות לבעליהן.
ומנקודה זו של גלגול נשמות בבע"ח צריך להזהר לא רק מכלב אלא מכל בעל חי ואפי' טהור שלא לגדלו בביתו אלא לצורך מסויים באופן שלא תהיה נפשו קשורה בנפש הבע"ח, אך ברור שלא למטרת שעשועים, שבכה"ג אנן סהדי שיש קשר נפשי ביניהם.
וראיה לדבר שאסור לגדל שום בע"ח שלא לצורך מצינו ברש"י ברכות ס: בד"ה "הוה בהדיה תרנגולא" דקאי אר"ע שהיה הולך עם נר, תרנגול וחמור. ושואל רש"י בשלמא חמור כדי לרכב עליו אבל תרנגול מה טיבו שיהא מותר לו לגדלו? ותי' "להקיצו משנתו". ומכאן שאפי' בע"ח טהור כמו תרנגול אסור לגדלו לחינם אא"כ יש לאדם שירות ממנו.
ענין דומה לזה מצינו בברכות סב. "אביי מרביא ליה אימיה אימרא (ופירש"י "מגדלת לו שה ומלמדתו שהולך עמו תמיד") למיעל בהדיה לבית הכסא ולרביא ליה גדיא". דהתם מיירי במזיקין הנמצאים בביה"כ וההולך שם יחידי נזוק, ולכן גדלתו אמו שילך עמו תמיד ולא יהא יחידי. ומכאן מוכח דשרי לגדל בע"ח מפני הסכנה. ואפי' דמיירי בגדי הנקרא "שעיר" שהוא בע"ח טהור חשה הגמ' מבחינה רוחנית מפני השם "שעיר" שעלול להזיקו שכן שואלת הגמ' שם "ולרביא ליה גדיא"? ומתרצת הגמ' "שעיר בשעיר מיחלף". ק"ו בן בנו של קו"ח לאסור בכלב שהוא בע"ח טמא שנזקיו מרובים ומצויים שאסור לגדלו, כדאיתא בזהר דלעיל "ומסטרא דשמאלא דרגי דעשיו סמאל אתקרי כלב ממנא דגהינם דצוח הב".
ואל יעלה ברוחך שישנה מחיצה של ברזל בין נפשו של האדם לנפשות הסובבים אותו, ואין הנפשות מתקשרות זו בזו, דהרי אדרבה, חזינו ראינו בעידן טכנולוגי זה שערכו מחקר מקיף בארצנו הק' שכלל בעלי כלבים למיניהם והוכיחו בעליל שאחרי זמן ממושך כל התכונות של הכלב לאט לאט אומצו ע"י אדוניו, ובאותה צורה שהוא מתפקד עם כלבו הוא בהדרגה מתפקד עם בני ביתו ועם כל מי שבא עמו במגע. זאת ועוד הוכיחו שגם מראהו ברבות הזמן מתקרב לזה של כלבו. וזוהי הסכנה הנוראה שהקשר ההדוק שבין הכלב לבעליו מחזק בקרבו אהבה נפשית לכלבו ומאמץ בזה את תכונותיו ומדותיו העזות והרעות של כלבו האהוב, וכורכת את נפשו ואת נפש כלבו בכף הקלע.
וכנראה לזה נתכוין ר"א הגדול בסוטה מט. שאמר "בעקבות משיחא….פני הדור כפני הכלב", שנתכוין בזה על דורנו זה שבו ישנם כלבי בית כמעט כמו אנשים וכוונתו תרתי משמע. חדא שדומין להם בפרצופיהם ואידך במידותיהם החצופות כדאיתא התם "בעקבות משיחא חוצפא יסגי".
ואיך א"כ כל בעל נפש לא יחוש לנפשו רוחו ונשמתו ויסתבך במה שגדולי ישראל בכל הדורות לא עלתה על רוחם להתיר? ומעולם לא שמענו ולא ראינו אדם הרוצה לידבק בקדושה שיכניס טומאה זו לבין כתלי ביתו רח"ל.
שאלת יעב"ץ
אחר כל השקליא וטריא ראיתי בהדיא למש"כ ר' יעקב בן צבי עמדין לפני כמאתים וחמשים שנה בספרו שאלת יעב"ץ ח"א סי' י"ז והיא מודעא רבתי וז"ל: "ושרי ליה מריה לפלניא שגידל מהן עדרים בתוך ביתו שאפי' אחד לא התירו במשנה אא"כ קשור בשלשלת ואית ביה לטותא דרבנן ר"ל. שהמגדל כלבים כמגדל חזירים למיקם עלה בארור ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי"ל כמאן דשרי בכופרים דיחידאה הוא".
וכוונתו בזה להא דאיתא בגמ' ב"ק פ. "ר' ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקר את הבית". ופי' רש"י שם "כופריים, קטנים וננסים הם. ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין ושם בע"ב איתא מימרא זו בשם רשב"א.
ולכאורה ק' על דבריו שאמר דיחידאה הוא דהא ר' ישמעאל ורשב"א אמרוה? ונראה שהיא דעת רבם ושניהם אמרוה משמו.
עוד כתב שם "ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר"ל. וכל סכנתא לחומרא. ואפי' מאן דפליג בכופרים נ"ל דאפי"ה לא שרי אלא בחד לנטורי ביתא בלחוד דהכי מוכחא מהא דגר שנפלו לו בירושה שאין מחייבין אותו למכור כי אם על יד ועל כורחך בכופרים מיירי דלא מזקי דאל"ה ודאי שאסור לקיימן בביתו אפי' זמן מועט ואפי' אחד לא, אם אינו קשור. ורצה להתנצל ולומר שמגדלן לצורך אשתו מפני הבטלה וגם אלה דברים בטלים דהא לא שרינן לה לטייל בגורייתא דאיכא למיחש נמי לזימה….. ואצ"ל שאסור לנשים דעלמא לגדלו לשעשוע בלבד דאיכא למיחש טפי מחשדא גרידא דמתיא לידי זימה נמי ולעולם אפי' בחד איתא להך חששא. ביחוד באותן המיוחדין לשעשוע וטיול…. ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולנענע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן שהוא ממש מעשה ערלים בר מינן". עכ"ל.
ואמנם במה שכתב "דאיכא למיחש טפי מחשדא גרידא דמתיא לידי זימה נמי ולעולם אפי' בחד איתא להך חששא" יש להשיב על דבריו שהיא מחלוקת הפוסקים, ורובם לא ס"ל האי חששא כלל ואסרו רק מדין חומרא בלבד וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א ז"ל סי' כ"ו שהביא מש"כ בקיצור פסקי הרא"ש "והמחמיר שלא להתיחד עם שום ערוה אפי' עם בהמה תבוא עליו ברכה", וכן מפורש בלשון הרא"ש "ואע"ג דכל הני אמוראי דבסמוך מחמרי אפי' בבהמה איכא למימר דמחמירין על עצמם היו והמחמיר תע"ב". וכן דעת הרמב"ם פכ"ב מה' איסורי ביאה ובטור אהע"ז סי' כ"ד "דהמחמיר שלא להתיחד עם בהמה וזכור הרי זה משובח אף שלא נחשדו וכו'", וכן פסק הטור אהע"ז סי' כ"ד "דהמחמיר שלא להתיחד עם בהמה וזכור הרי זה משובח אף שלא נחשדו וכו'", וכן משמע בדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"א. וכן מפורש ברדב"ז ח"ז סי' ל"ב שכ' "מדינא מותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכור דקי"ל כרבנן דאמרו לו לר"י לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה". מאידך הרמב"ם בה' איסורי ביאה פכ"ב הט"ז פסק דבאלמנה האיסור הוא מדינא ולא חומרא בלבד. וז"ל: "וכן אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד".
וכן להראב"ן דף קל"ה ע"ד שכתב "אסור להתיחד עם כל עריות שבתורה ואפי' עם בהמה אבל מתיחד עם אמו ועם בתו", משמע דאסור מדינא ולא מחומרא בלבד.
ומחשש חילול שבת
מצינו למרן בשו"ע או"ח סי' ש"ח סל"ט וז"ל: "אסור לטלטל בהמה חיה ועוף ואעפי"כ מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו. ובעודם עליו אסור לטלטלו". הרי מפורש דמיירי באפרוחים הגדלים עמו בבית שאין בהם חשש צידה ובכ"ז דין מוקצה להם. וכן מפורש במ"ב שם ס"ק קמ"ו "ואפילו הוא מורגל בבית מכבר דתו אין בו משום חשש צידה כמבואר בסי' שט"ז אפי"ה ליטלם בידים אסור משום מוקצה…". וטעמא דמילתא כתב שם "דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו. ואפי' יכול להגיע להפסד על ידם כגון שהעוף פורח ע"ג הכלים ויכול לשברם, אפי"ה אסור לתפסם בידים". ופירוש "לא חזו" הוא שאין להם שום תשמיש לשבת, כמו למשל אם מקצה אבן מהחוץ בע"ש ומכוין לשבור בה אגוזים, הרי יש לה תשמיש לשבת, ויצאה מתורת מוקצה. אבל כלב, לאיזה תשמיש המיועד לשבת, חזי?
עוד ע"ש בסעיף מ' בהא דשרי לדדות בהמה חיה ועוף בכרמלית אם צריכים לכך, משום צער בע"ח. אבל אסור להגביהם מעל הארץ, ודוקא בצריכים לכך הלא"ה אסור לדדותם, "דכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו כמ"ש סי' שי"א ס"ז גבי מת שלא יזיז ממנו אבר". (מ"ב שם ס"ק קנ"א). והטור והלבוש מחמירים לדדות אפי' בכרמלית כמ"ש המ"ב ס"ק ק"נ. וכל זה מיירי אפי' בבהמה חיה ועוף הכשרים ואפי"ה אסורים בטלטול, כ"ש בטמאים המטמאים את הנוגע בהם ובפרט ביום שבת קודש.
ומכאן שאסור לטלטל את הכלב בשבת והרי הוא חשוב מוקצה כמו כסף, וארנק וכיו"ב. וכלב ביתי חמור מכולן כי הוא גדל עמו בביתו והוא מחזיקו בידיו ומטלטלו ממקום למקום ומלטפו שהכל בכלל איסור מוקצה הוא.
מסקנה
העולה מכל האמור ברור מללו דאסור באיסור מחלט לגדל שום בע"ח, ואפי' אם הוא בע"ח טהור למטרת שעשועים שלא לצורך. אבל אם הוא בא לשרת את האדם שרי לכתחילה כמו שמצינו באדם שמותר לו מדאורייתא לגדל סוס לרכוב עליו שכן מפורש בתורה "ולא ירבה לו סוסים" אבל מעט שרי. ומהאי טעמא שרי נמי לגדל כלבים לצורך שמירה או לצורך עיוור שיורהו בדרכו.
אלא שההיתר בכלבים שונה הוא משאר בע"ח דכיון דנפיש היזיקן צריך להבטיח שלא יזוקו מהם הרבים וגם שלא יזוקו מהם בני ביתו,
ולכן כלב רע נושך אסור לגדלו בתוך ביתו אפי' אם הוא קשור ועובר משום "ולא תשים דמים בביתך". ואם מגדלו בחצרו צריך שיהא אסור בתוך גדר של ברזל וקשור בשלשלאות של ברזל, ובלבד שיהא זקוק לו למטרת שמירה וכיו"ב. ואם הוא עיוור רח"ל ונזקק לגדל כלב גישוש וכיו"ב בביתו, צריך לקשרו, אך לא יקשור את נפשו בנפש הכלב באהבתו אותו. וקשירת כל כלב, כל חד לפום דרגא דיליה. וגם בכה"ג לא התירו לגדל כלב אלא בדיעבד ובשעת הצורך שהרי יש ממנו גם נזקים רוחניים. שמלבד זאת שהוא בע"ח טמא, נזקו מרובה שהרי הושווה לחזיר. ולכן חייב אדם לעשות חשבון הנפש עם עצמו ולראות מהו הפסדו הרוחני כנגד שכרו הגופני, ונ"ל הטעם שהותר לגדלו הוא מהפסוק "ושמרתם מאוד לנפשותיכם", שהותרו לו גם דברים האסורים אם הם לצורך שמירת גופו כמו חלול שבת וכיו"ב, וגם כלב הותר מהאי טעמא. אבל שתהיה נפשו קשורה בנפשו ולגדלו שלא לצורך לית מאן דפליג שהוא אסור לכו"ע ואין הצר שווה בנזק המלך.
ואף שמצאנו ראינו בטור ובשו"ע היתר לגדל כלב אם הוא קשור בשלשלת, אין זאת אלא מנקודת מוצא של נזיקין אבל מגיסא דארור לא נפק. וכ"ש אם מגדלו להשתעשע בו, שנפשו קשורה בנפשו, שהוא בארור, כמפורש בתלמוד ונפסק כן להלכה ברמב"ם שבמפורש הוסיף לקטע ההלכתי גם מה שאמרו חכמים שהמגדל כלב הוא בארור כמו מגדל חזירים. ולא יצא מכלל ארור אלא זה המגדל כלב במקום סכנה כגון שגר ביישוב ספר או לעיוור להדריכו בדרך וכיו"ב שאז הותר לו לכתחילה לגדל כלב למטרת שמירה גרידא. ולזה כוון הרמ"א בהגהתו דבימינו שאנחנו גרים בין האומות ומפחדים יותר מפני המזיקין יש לנו דין של אדם הגר בעיר הסמוכה לספר כדלעיל שאינו בארור. וכן מפורש להדיא שם בביאור הגר"א בהבנת דברי הרמ"א.
וכן מפורש בשו"ע חשן משפט "המגדל כלב רע ואפילו אינו נושך אלא שמנבח כי שמא תפיל אשה מיראתו וכל המגדל כלב רע הרי הוא עומד בארור כמו המגדל חזירים ואם הוא קשור בשלשלת של ברזל מותר שאז אין מורא ופחד לאדם ממנו ובעיר הסמוכה לספר וצריכה שימור מאויבים מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה וכלב שאינו רע שאינו מנבח על אדם מותר לגדלו בכל מקום ואין צריך לקשרו כלל ועכשיו נהגו להקל בגידול כלב שאינו קשור ביום ויש שלימדו עליהם זכות אם אינו נושך ונדחו דבריו לכן כל ירא שמים יזהר שיהא קשור בשלשלת של ברזל עד שעה שבני אדם הולכים לישן אפילו אינו נושך אלא מנבח".
לפיכך היזק גידולו גדול מנשוא אי מחמת טומאתו אי מחמת שפורק ממנו יראת שמים ואי מחמת שמונע חסד מבעליו, ואי מחמת חלול שבת. ומשום כל הנך פסק הרמב"ם בה' נזקי ממון פ"ה ה"ט "וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר. ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקן מרובה ומצוי".
הרי מפורש מדברי הרמב"ם, שאף שבתחילה כתב שאם היה קשור בשלשלת מותר לגדלו, אין זה אלא מהאספקט הראשון, מנקודת ההלכה הדנה בנזיקין. אבל לפי האספקט השני הרוחני משמע שאסור לגדל שום כלב. ואף שבקטנים לכאורה לא נראה היזק, אינו כן דלבעליו אפי' כלב רע אינו מזיק כיון שהכלב מכיר את קונו. ואילו לזרים אין הבדל בין גדול לקטן יש המתיראים מכל כלב מחמת עזותו והתנפלותו על זרים ונביחותיו הצורמים את אזן שמעם וכל אלו ללא ספק היזקן מרובה ומצוי. מלבד זאת שישנן נזקים רוחניים ונפשיים שהרמב"ם דן בהם בחלקו השני, ובהסתמכו על הגמרות שאכתוב בסמוך.
מכל הנך דלעיל ברור מללו האיסור לגדל כלב בביתו אי מחמת עזות פניו אי מחמת מיאוסו שהושוה לחזיר, והמגדלו עובר בארור. ואפילו אם אינו מסוכן מבחינה גופנית, חשוב הוא מסוכן מבחינה נפשית. ולהרמב"ם יש ממנו גם סכנה לזרים מבחינה זו שהוא מונע חסד ומפלת אשה מיראתו, ופורק מעליו עול מלכות שמים. ובכל הני לית מאן דפליג שכל כלב במשמע.
ולא הותר לגדל כלב לכתחילה אלא להציל נפשו מסכנה ע"ד "ושמרתם מאוד לנפשותיכם", דכשם שהותר לו חלול שבת וכיו"ב לצורך שמירת גופו כ"כ כלב הותר לו מהאי טעמא. אבל כלב ביתי שיגדל כאחד מבני הבית מאן דכר שמיה להיתרא? לא היתה כזאת בישראל מעולם. שנפשו קלועה בנפש הכלב, ומבחינה רוחנית נזקו לאין ערוך. ולגדלו שלא לצורך גדול לית מאן דפליג שהוא אסור, ואין הצר שווה בנזק המלך.
סוף דבר ראיתי למה שכתב בעל הרוקח הו"ד באוצר דינים ומנהגים בענין חנוך הבנים "מנהג אבותינו וגו' ומכסין את הילד כדי שלא יראה דבר טמא כמו חזיר וכלב". עכ"ל. ומכאן ראינו עד כמה הרחיקו לכת לשמור את הילד הרך לא רק מנגיעה בטמא אלא אפי' בראייתו.
ומנקודת מוצא אחרת נראית חומרא רבה בגידול בעלי חיים מצד זה שהתורה התירה לנו אכילת בשר ע“י שחיטה. והרי כאשר נתבונן בזה נראה שאין באפשר לאכול בשר מבלי להתאכזר על הבהמה או העוף ולשחוט אותם בעודם חיים ובריאים. ואיך יכול האדם לנהוג באכזריות כזו כלפי בעלי החיים? אלא שהקב“ה כאשר צוונו שזה דבר מותר וראוי לנו לעשות כן בכדי לענג את נפשותינו בימי שבת ומועד שהרי אין שמחה אלא בבשר ויין, הרי שהמושג אכזריות אין לו שייכות כאשר נשחטת הבהמה בדרך שהתורה הורתה לנו לשוחטה, ובאכילת הבשר לא זו בלבד שאנחנו לא נחשבים כבעלי חיים טורפים אלא שבזה אנחנו מקיימים את מצות הבורא. נמצא שיפה-הנפש המרחמים על בעלי החיים ומגדלים אותם בביתם מקרבים את רגשותיהם לרגשי בעלי החיים שאותם הם מגדלים כאילו היו הם שוים אלינו, וממילא נוטים הם גם לרחם על הבהמות ולאסור על עצמם אכילת בשר ובכך מראים עצמם כאילו הם יותר רחמנים מבורא העולם שהתיר שחיטתם.
משו"ת עטרת פז
אחרי שסיימתי מלאכתי וצידדתי לאסור לגדל כלבים וחתולים ודנתי בזה מכל זויות ההלכה, כמו גם בחכמת האמת, ראיתי למה שכתב הגאון הרב פנחס זביחי בשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב‘ יו"ד סי' ה‘ שדן בשאלה דומה במקצת לחקירתי ואמנם שונה במהותה שהוא דן בשאלה אם מותר לאדם לגדל בביתו דגי נוי או ציפורי תוכי וכדו' להנאתו, או יש בזה איסור מצד שהם בעלי חיים טמאים או כל איסור אחר? ומתשובה לשאלה זו המשיך לדון ולהתיר לגדל בע“ח טמאים לרבות כלבים וחתולים לצורך נוי ותחביב וכיו"ב. ואעפ"י שאני נוטה להסכים עמו לגבי דגים וצפורים אבל בשאר בע"ח טמאים ככלבים וחתולים נלענ"ד שגידולם אסור בתכלית, אלא אם כן יש לחולה צורך בהם כגון לעיוור ולכדומה לו.
וכיון שכבוד תורתו הביא מקורות רבים להוכיח את צדקת דבריו, אמרתי הבה אהנה לאורו, ואם אכן הצדק עמו, אודה לדבריו ולא אבוש. ומאידך אפשר שראיותיו חסרות בסיס לדמותם זה לזה, וזוהי מלאכתי בחקירה זו. להלן ראיותיו, ומה שהערתי על דבריו.
א. הביא מספר ראיות שלכאורה מתירים דבר האסור מטעם "ליתובי דעתא", ובלשונו "הא חזינן דהיכא דעושה המעשה משום יתובי דעתא, ובפרט אם עושה כך כדי שדעתו תהיה זכה וברה לעבודת הבורא יתברך אזלינן לקולא, והכא נמי בנידון דידן“. ולהלן ראיותיו:
א. משו"ת אגרות משה יו"ד סי' קע“ג שהתיר לשמוע קול שיר של פסוקים למי שעלול לבוא לידי עצבות והקול מפיג צערו, אעפ“י שכ‘ המג"א סי‘ תק“ס בשם מהרי"ל ששייך בו האיסור "עשאוני בניך ככינור של ליצים“.
ב. מהרמ"א בשם תרומת הדשן בסי' ש“ז ס"א שהתיר לאדם שהוא מתענג מסיפור שמועות ודברי חידושים לספרם בשבת, אע"ג דבעלמא יש איסור בריבוי שיחה בטלה בשבת, דדמי לבחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם דשרי לעשות כן בשבת, ואע"ג דמבואר בגמ' שבת קיג: דאין לרוץ בשבת אלא לצורך מצוה.
ג. מזה שנהגו גאוני עולם לבקר בגן החיות כדי להתבונן בבריותיו ובנפלאותיו של הקב"ה, ולא חשיב מבטל זמנו לריק כיון שאינו שקוע בזה ראשו ורובו אלא עושה כן כלאחר יד ולפי שעה, והכא נמי יש לומר כן הכא.
ודבריו תמוהים. דלסברתו יש לדחות כל מצוות דרבנן משום יתובי דעתא, וכי מותר לאדם לטלטל בכרמלית משום יתובי דעתיה? או האם נתיר אמירה לגוי בשבת משום יתובי דעתא? אלא ודאי שחומרת האיסורים שהביא שהותרו משום יתובי דעתא הם קלים שבקלים ואינם איסורים של ממש אפילו מדרבנן, אלא שהם לא דברים אידיאלים, ואין ראוי לעשותם בתנאים רגילים, ולכן בכה“ג התירו אותם משום אותם טעמים שנזכרו לעיל, אבל בע“ח טמאים הרי יש בהם טומאה המשקצת את הנפש, ועוד, שיש בהם הפסד זמן וממון ואין מהם שום תועלת חיובית אלא שלילית לנפש האדם, וכהא דאיתא במ"ר דלעיל "מאי אית להון הנייה מנהון", ולא מצינו מי שהתיר בזה משום יתובי דעתא.
ואיך יש להשוות את המבקר בגן החיות וכיו“ב לראות בנפלאות הבורא שמקיים עי“ז מצוה, לזה המגדל כלבים וחתולים שעובר בזה על כל כך הרבה איסורים? ועוד, שהביקור בגן החיות אינו בדיעבד ולא כלאחר יד, אלא לכתחילה ובדוקא, לראות בנפלאות הבורא ית'?
ב. עוד ניסה להוכיח שכל שהאדם נהנה ממנו אין בו איסור של צער בעלי חיים אפילו למ"ד דצער בעלי חיים דאורייתא, שרי אם הוא לצורך האדם, והיינו לכל צרכיו ובכלל זה עצם ההנאה לגדלם. והביא לשם כך חבל פוסקים שמסכימים לדיעה זו. ואשיב על כל אחת מראיותיו במקומה הראוי:
א. מהגהת הרמ"א באהע"ז סו"ס ה', שנשאל אי שרי לצוד ציד להשתעשע, או שאסור משום צער בע"ח או בל תשחית. והשיב שמצד הדין אין בזה איסור של צער בע"ח כמתבאר מפסקי מהרא"י בתה"ד סי' ק"ה שכל דבר שיש בו צורך לאדם אף לצורך הנאה ושעשוע לית ביה משום צער בעלי חיים.
ב. מפסק הנודע ביהודה דצורך הנאתו חשיב שפיר צורך לענין צער בע"ח, למד להתיר לגדל דגים או ציפורים אף שמגדלם רק לצורך נוי והנאה, והוי כדברי הגמ' דב"ק הנ"ל דשרי לגדלם לצורך אדם, ולכן אע"פ שהם אינם טהורים אין לחוש דבמקום הצורך התירו.
בעיון מדוקדק בסוף דברי הנו"ב שם משמע בפירוש שאסור לצוד רק בשביל תענוג. וגם מה שכ' המהרא"י בתה"ד שכל דבר שיש בו צורך לאדם לית ביה משום צער בעלי חיים מעולם לא היתה כוונתו שלהשתעשע מקרי צורך. ונ"ל דלית מאן דפליג שלצוד ציד חיה לשם שעשוע בלבד יש בזה משום צער בע"ח, ולא זו בלבד אלא יש בו גם איסור משום בל תשחית, שהרי כל בעלי החיים הם יצוריו של הקב"ה. ובהכרח שאין זו כוונת הנו"ב ותה"ד, דא"ת דשרו לצער בעלי חיים לצורך שעשוע, הרי לא נותר עוד מקום לאיסור צער בע"ח, שהרי מי שמצער אותם עושה זאת משום שבאכזריותו נהנה מכך.
ראיה נוספת לכך שהנו"ב לא התיר לשם שעשוע בלבד ללא צורך, שהרי הוא עצמו הביא את דברי הגמ‘ בחולין ז: "עקרנא להו איכא צער בע“ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית“. וזהו הטעם שכתב בנידון השאלה שאין בו משום צער בע"ח, מכיון שהוא הורג את צידו, וגם אין בו משום בל תשחית כי הוא נהנה מהעור. וכוונתו שמבחינת צער בע"ח, אין איסור בגוף ההריגה, אפי' ללא צורך כלל. אבל מבחינת בל תשחית בודאי שיש איסור אם הוא הורג אותם ללא צורך ממשי. והראיה מאומרו "קטלנא להו איכא משום בל תשחית"? והרי היה צ"ל "קטלנא להו איכא משום צער בעלי חיים ובל תשחית"? ומשמע משם שאין איסור משום בל תשחית כיון שנהנה בהריגתם מהעור, אבל אם הוא משתעשע בלבד, משמע שעובר על צער בעלי חיים וגם על בל תשחית. וזו היתה כוונת המהרא“י בתרומת הדשן שכל שיש לו איזה צורך באותה הריגה שרי, כיון שאין בזה משום בל תשחית.
ולענ“ד אם ראייתו מהגמ' דלעיל הרי תשובתו בצידו שלא התירו אלא לצורך ולא לתענוג ושעשוע. ואם מפסק הרמ"א לא נראה לי דס"ל שמותר להרוג בע“ח לשם שעשוע, ולא דן הרמ"א אלא מנקודה זו שאם הוא נהנה מצידו כגון שהוא זקוק לעורו וכיו"ב אין בזה משום צער בע"ח. דאי לאו הכי מה נקרא צער בע"ח. היתכן לומר שמותר לצערם רק להנאתו? האם מותר לנער לתפוס זבוב ולהסיר ממנו את הכנפים לצורך שעשוע? אתמהה! ועוד, שהרי מפורש אמר "מצד הדין". משמע דשלא מצד הדין, גם הרמ"א יסכים שלא ראוי לעשות כן שאם לא כן למה הדגיש לומר "מצד הדין". והטעם ברור מעבר לכל ספק שאין מן הראוי להרוג בעלי חיים, ברואיו של הי“ת, סתם ככה לתענוג, שנאמר ורחמיו על כל מעשיו, ולא הותר להורגם אלא לצורך האדם או להציל עצמו מצערם.
וזה שאסור להרוג בע"ח סתם ככה שלא לצורך מוכח ביונה פ"ד פסוקים י' – י"א "וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֨סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד: וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּֽים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה"? הרי מפורש שהי"ת חס על בע"ח ואנחנו מצווים לאחוז במידותיו ית'.
וכן מפורש בסוף דברי הנו"ב שכתב לאסור צידה אפי' אם היא לצורך עור, (וכמו אלה הצדים ארנבות לצורך פרוותן) שכ' "והנה עד כה דברנו מצד הדין“, אבל הלכה למעשה שפך חמתו על השואל שאין זה ממידותיהם של בני אברהם יצחק ויעקב שהרי נא‘ ורחמיו על כל מעשיו, זאת ועוד שמכניס עצמו בסכנה וגו‘. ומסקנת דבריו "ולכן יש בדבר זה מידה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עוונותיו“. הרי שאעפ“י שיש כאן צורך ממש שהרי הוא נהנה מהעור אפי“ה אסר זאת מכל הטעמים הנזכרים. וכ"ש שאסר להרגם לצורך שעשוע בלבד שזה לא מקרי צורך.
ומכל מקום אין לזה קשר לזה המחזיק בעלי חיים בגן החיות בתוך כלוב לצורך הנאת בני אדם, וכן דגים בברברים שאין להם צער בזה וכן צפורים השבות אל הקן שבנה עבורם אין להם צער בזה. וברור שאין ממש בראייתו אפילו למה שהוא עצמו רצה להוכיח. זאת ועוד, שהוא לא מגדל אותם בביתו ולא מוציא עליהם שום הוצאות ואין נפשו קשורה בנפשם.
ויש עוד ללמוד זאת בק"ו ממש"כ ר' יהודה החסיד לקמן לאסור לגדל תורים ובני יונה אעפ"י שהוא נהנה מגידולם מחשש שמא לא יטפל בהם כראוי וימותו ודבר זה יתנקם במשפחתו. ואם מיתתם שהיא בשוגג גמור עלולה להזיק לו, ק"ו הריגתם במזיד לצורך שעשוע. ואין לומר שזה רק ממידת חסידות אבל מצד האיסור של צער בע"ח או בל תשחית אין איסור דהא חמירא סכנתא מאיסורא.
ג. הביא ראיה שאין איסור כלשהוא לגדלם.
א. ממחלוקת הרא“ש והאור זרוע שהתמקדו במחלוקתם באיסור מוקצה אי שרי לטלטל בשבת עופות המצפצפים בקול נאה ונמצאים בכלוב, ומזה שלא הזכירו שום צד איסור בגידולם, משמע דליכא איסור בגידולם.
ב. ומהגר"ח נאה בספרו קצות השולחן (בבדה"ש סי' קנא אות ד) שדן בכיו"ב ולא הזכיר מאומה מהאיסור לגדלם. ועוד הביא ראיות אחרות מעין אלו.
לענ"ד כל הראיות האלה המבוססות על כך שלא עוררו כלום מענין איסור גידולם, אינם ראיות להתיר גידולם, והטעם לכך כי הם לא דנו אלא בענין השאלה שבאה לפניהם, שיש להניח שמגדלים אותם בדרך המותר, וכגון המגדל ארנבות לצורך פרוותם. ודגים ועופות שבכלוב והם מיועדים לאכילה, או לצורך נסויים רפואיים, או לצורך זה שסובל ממחלות נפשיות והם לו לעזר, וכן לצורך רכיבה ועבודה, כמו סוס וחמור וכיו“ב, סיבות רבות ושונות שלא חשו להזכירם כי הם לא מענין השאלה הנדונה אי שרי לטלטלם בשבת משום מוקצה.
מלבד זה הרי יש לחלק בין דגים דשרי לגדלם לנוי כי אין בזה צער בע"ח וגם אין נפשו נקשרת בנפשם. לבין שאר בע"ח שנפשו קשורה בנפשם.
ג. ראייתו ממ“ר ויקרא פכ"ב ד‘ במעשה דר“ש בן חלפתא שהיה לו פרדס, וראה שדוכיפת אחת עשתה שם קן באחד העצים. אמר, מה מבקש עוף טמא זה בפרדס שלי, הלך וסתר את הקן וכו'. שהעטרת פז עצמו הביא, ודחה אותה במחי יד, שכתב "אין מהתם ראיה שיש איסור בדבר להחזיקם ברשותו, וגו‘ אלא משנת חסידים שנו כאן, וגו‘ בגדר הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, להתרחק מכל דבר טמא ומכל היוצא בו ולהיות מחובר רק לטהור, או מכל טעם אחר שהיה כמוס עימו“.
דחייתו מפליאה, שהרי אדרבא משם ראיה שאסור שישכון בפרדסו וכ“ש בביתו עוף טמא. ובהכרח שיש בזה צד איסור מדינא ולא רק משום חסידות, שאם לא כן איך לא נהג ר"ש בן חלפתא במידת החמלה והרחמים, והלך וסתר את הקן. וכיו“ב דייק בשו"ת מים ההלכה בשם שו"ת חסד יהושע דמזה נראה כי בודאי אינו נכון להחזיק עופות טמאים כאלו בבית.
ד. מהגמ' בבא מציעא פה. "במעשה דרבי דאתו עליה יסורים. ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו" וכו' וכשראה דאמתיה מכבדת את הבית ורצתה להוציא את בני החולדה לחוץ, אמר לה רבי שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו" וכו', ע"ש. ומזה שהשאיר רבינו הקדוש את בני החולדה בביתו, הוכיח שאין בזה איסור. ובכדי שזה לא יסתור את הגמ' במעשה דרבי שמעון בן חלפתא דלעיל כתב דאולי משום חסידות או מכל טעם כיו"ב טוב להמנע מלהשהות ברשותו דבר שאינו טהור.
ולענ“ד גם משם ראיה אין שום שמותר לגדלו, שהרי עצם הסיבה שאמר לאמתו "שבקינהו“ הוא משום שחשש שמשום כך באו עליו ייסורים, או שאמר בלבו אם אני ארחם על חולדה זו שהיא כבר בתוך ביתי, אולי כשיראו זאת בשמים, ינהגו גם עמי באותה מידת רחמים. ונמצא לפי“ז שבאמת אסור להחזיקם בביתו ולא הותר אלא מפני הצורך, ואין לך צורך גדול מזה להצילו מן הייסורים.
וברור שאין זו משנת חסידים שכן משמע מהעובדא דרבי. א“נ דעובדא דרבי היתה משום צורך שימוש וכמ“ש ר‘ יעקב עמדין "בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קי) דדילמא אותם חולדות היו חולדות סנאים שהם עשויים לנקר את הבית" ולענ"ד הוא פירוש דחוק, ומ“מ גם מדבריו נראה שללא צורך כלל אסור לגדלם.
ה. הביא ראיה לדבריו מהמשנה בשבת קכו: ומהגמ' ב"מ קיג: "אמר אביי רשב"ג ור"ש ור"י ורע"ק כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים הם, רשב"ג דתנן לא את הלוף ולא את החרדל ורשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין. ופרש"י: "לעורבים, וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק". ומכאן נשמע לכאורה בהדיא דשרי לגדל לעורבים אע"פ שמגדלם לנוי ושחוק בלבד.
והיה נראה לכאורה מדברי רש“י לגבי עורבים דשרי לגדלם כי ישראל בני מלכים הם. מאידך משמע שללא סיבה זו אסור לגדלם. וכן משמע שאין מגדלים צביים ונעמיות אא“כ יש לו צורך בגידולם. עוד נלענ“ד דעורבים שאני כיון שאין מאכלם ומשקם עליך ואינם צפורים שמנגנים ואין נפשו נקשרת בנפשם, שאז גידולם מתבטא בכך שיש לו את הכח לקרוא להם ולדבר עמם וזה כמו שלמה המלך שהיה מדבר עם כל בעלי החיים והבין את שפתם שהיא גדולה מיוחדת. ולכן ברור הוא שהיא תכונת מלכים ואין בזה איסור כלל.
מאידך מצינו איסור לגדל קופים וחתולים כדאיתא בקהלת רבה "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו, יא) – אלו מגדלי קופים וחתולים, וחולדות הסנאים, ואדני השדה וכלב הים, מאי אית להון הנייה מנהון. דבהדיא אסרו לגדל קופים וחתולים וחולדות הסנאין.
וכן איתא בספר חסידים סי' תתרל“ח "כי יש דברים הרבה מרבים הבל", י“א זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים".
והעטרת פז דחה ראיות אלה בטענה דאין איסור אלא כשטורח הרבה עבורם ודואג למזונותיהם ולפרנסתם, ובעבורם הוא מבטל את זמנו להבל וריק, אולם באופן שאין הוא צריך לדאוג כ"כ עבורם, אלא הוא מגדלם בביתו כלאחר יד לא קפדינן.
ובאמת היא דחיה בעלמא שאין לה בסיס מכמה טעמים. האחד שבמדרש לא הביאו הטעם לאיסור משום ההוצאות הכרוכות בגידולן, עד שנוכל לחלק בין מה שהוא קורא כלאחר יד לבין הוצאה רבה, אלא אסרו גידולן משום שהם מרבים הבל, דהיינו שאין שום תועלת מהן, וזהו שאמר המדרש "מאי אית להון הנייה מנהון". וא"ת דשרי לגדלן משום שעשוע, הרי יש לו הנאה מהן ומהי שאלת המדרש "מאי אית להון הנייה מנהון"? אלא ודאי ששעשוע בעלמא לא מקרי הנאה המתרת גדולן.
ועוד, שכאמור לעיל אין מושג של "כלאחר יד" בגידול של בע"ח ביתיים, שהרי הוא צריך לדאוג למזונותיהם, לנקות את צואתם, לדאוג להם במחלתם וכיו“ב, ואיזה גידול הוא כלאחר יד? ולמה התכוון במה שכתב "אבל כל היכא שאינו מגדלם כשהוא שקוע בהם ובטיפולם אלא מחזיקם כלאחר יד להתענג מיופיים ליתובי דעתא וכיו"ב אה"נ דשרי“? ועוד, היאך נתן דבריו לשיעורין? האם שייך לחלק בזה כמה זמן וכמה כסף משקיע עליהם?
עוד יראה לי דזה שנתנו בספר חסידים טעם לאסור משום ההוצאות אינו אלא בבעלי חיים טהורים כגון בעופות וכיו"ב, אבל בע"ח טמאים גם בלא טעם דהוצאות אסור לגדלם וכדאיתא במדרש רבא שלא הביא טעם זה של הס"ח?
וזאת נלמד בקל וחומר ממה שהוא עצמו הביא מהגהות "מקור חסד" בצוואת רבי יהודה החסיד הערה ע“ג, שהביא את דברי הרב נגיד ומצוה שכתב בשם האריז"ל שלא יגדל תורים ובני יונה בבית כי ימותו בניו או לא יהיו לו בנים לא עלינו. וכן בקונטרס חופת אליהו בסוף ספר ראשית חכמה "שהמגדלים, מזקינים בלא זמנם בר מינן, וסוד ה' ליראיו". ואם יש חשש סכנה בבע"ח טהורים לא כ"ש בבע"ח טמאים?
וכן יש חילוק רב בין כלי זכוכית שנקרא בימינו אקווריום שיש בהם דגים לנוי שהם כמו תמונה בבית ורואים שם את נפלאות הבורא שהוצאות גידולם והזמן שצריכים להשקיע בגידולם הוא אפסי וחשיב כלאחר יד ביחס למגדל כלב או חתול בייתיים שהוצאתם רבה הן מבחינת ממון והן מבחינת השקעת זמן בגידולם מלבד זאת שהמגדל כלב בארור. זאת ועוד, שיש לחלק בין צפורים שהם במדרגה עליונה יותר מבע“ח המהלכים על ארבע. ואין קשר נפשי בין המגדל לבין הציפור כמו שיש בין המגדל לבין ההולך על ארבע.
ועוד שהרי לענין שבת פסק הרא“ש דאסור לטלטלם דחשיבי מוקצה וגם משום שאין משתמשים בבע“ח בשבת, וא“כ הוא מביא את עצמו לידי ניסיון ביום השבת.
ו. והביא ראיה ממאי דאיתא בערוך שהביא את דברי המדרש ילמדנו פי' בשלח "כי יש דברים הרבה מרבים הבל מי שמגדל אוזין ותרנגולין וטווסים אע"פ שהן מבקשין לאכול יש בהם מאכל. אבל המגדל קוף או כלב שאין מהם תועלת אכילה ועוד צריך לפרנסם, עליהן נאמר "כי יש דברים הרבה מרבים הבל". והרי בהדיא קורא תגר שאין לגדל קופים וחתולים וחולדות סנאין, וכיצד אמרינן בב"ק דמותר לגדלם במקום הצורך.
ליישב את הסתירה הכריח שעד כאן לא התירה הגמ' את גידולם אלא לצורך ממש כניקור הבית וכדו', אבל המדרש מיירי במגדלם רק לצורך הנאה בלבד שאין זה חשוב צורך, ועל הא קאמר "יש דברים הרבה מרבים הבל" דמה הנאה יש לו מהם. וכן מפורש בספר חסידים סי' תתרל"ח וז"ל: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים". וראה גם במש"כ בזה בס"ד לקמן.
דכן מתבאר ממשמעות דברי המדרשים וס"ח הנ"ל דקפיד על ביטול זמנו וכספו, וראה בשו"ת שאילת יעבץ להגאון ר"י עמדין (ח"א סי' יז) שמתבאר נמי כעין זה בדבריו. ע"ש. ודוק מיניה ואוקי באתרין. וי"ל נמי דהיינו לישנא דנקט המדרש "זה המגדלים" וכו' והיינו שטורחים ועסוקים בגידולם, אבל כל היכא שאינו מגדלם כשהוא שקוע בהם ובטיפולם אלא מחזיקם כלאחר יד להתענג מיופיים ליתובי דעתא וכיו"ב אה"נ דשרי". עכ"ל
והרי הוא סותר את כל מה שכתב לעיל שמותר לגדלם אך ורק לצורך הנאתו מהם. וגם כבר השבתי לו לעיל שאין אפשרות לגדל בעלי חיים ביתיים שהוצאתם רבה כלאחר יד.
ורצה להוכיח דשרי לגדלם ליהנות מיופים כדאיתא בתענית כד: "רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה שליחא דציבורא אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה מקרי דרדקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי וכל דלא אפשר ליה לא שקילנא מיניה מידי, ואית לי פירא דכוורי וכל מאן דפשע דלא בעי מקרי משחידנא ליה מיניהו ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה עד דאתי וקרי“. ופירש"י: "פירא דכוורי, מחילות של דגים“. הרי מבואר דהיכא שמגדל בעלי חיים ע"מ להנות מיופיים והדרם לרווחא דדעתא, כההוא מקרי דרדקי שעשה כן למשוך את ליבם של התלמידים ללמודיהם, ואינו מגדלם סתם לשקוע בהבלי העוה"ז, אה"נ דשרי.
ואעפ"י שלכאורה היא ראיה נצחת, מ"מ אין הנידון דומה לראיה, שהרי מחילות הדגים הם בחצרו והיא מעין בריכת או תעלת מים ששם נובעים דגים ואין זה נתון לטיפולו כלל, ואין זה בכלל מגדל בע"ח שנפשו קשורה בנפשם. שהרי ברור הוא שאין הוא נקשר נפש בנפש עם הדג כמו שנקשר עם הצפור או עם הכלב או שאר בע“ח ביתיים. ואפי‘ את“ל בדוחק רב שיש לדגים בבריכה שבחצרו דין בע“ח טמאים שמגדלם בביתו הרי בכאן יש לו צורך מהם שעל ידם קורא לתלמידים לבוא וללמוד, ואינו מגדלם כדי ליהנות מיופים אלא כדי למשוך על ידם את התלמידים ללימוד תורה, שזהו צורך גדול.
ובאמת גם הדחיה שהוא עצמו דחה בה את ראייתו משום דאפשר לומר דההוא מקרי דרדקי לא היה מגדל דגים אלו לנוי ממש אלא היה לו בביתו מחילות של דגים לצורך אכילתו וכדאיתא בגמ' ביצה כג: והיה מראה דגים אלו לדרדקי, אבל לגדלם רק לראותם בלבד בודאי שאסור. לענ"ד לא מיירי בדגים טהורים שהיו בחצרו לצורך אכילה אלא בדגים יפים שמיועדים לראות ביופים כמו דגי זהב ודגים כחולים מרהיבי עין ביופים, ובכ"ז שרי כי היה לו צורך בהם כדלעיל לצורך לימוד תורה, וגם אין בהם שום צד של איסור.
והביא ראיות מההיתר לשמיעת שירים להפיג צערו וסיפור שמועות וחידושים בשבת וקפיצת הבחורים ומרוצתם בשבת שהם עבורם תענוג, להוכיח מזה שגם גידול בע“ח טמאים מותר. והם דברי תימא, חדא שאין בדברים אלה שום טומאה המשקצת את הנפש, ועוד, שאין בהם הפסד זמן וממון ויש מהם תועלת לנפש האדם משא“כ בבע“ח טמאים.
עוד ניסה להביא ראיה ממה שהתיר המהרש"א להעמיד ציפורים משוררים בעת השינה שמביא לו שינה, דהא אדרבא משם מוכח שאם יש לו צורך בהם שרי, דאי לאו הכי אסור.
מכל האמור מוכח שאין לו שום ראיה קונקרטית להתיר לגדל כלבים וחתולים בביתו ללא צורך גדול כגון לעיוור או אדם חסר יכולת לתפקד בלא סיוע שלהם וכן כלב לשמירה וסוס לרכב עליו וכיוצא בזה. והנלע"ד כתבתי. אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל.