א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי:
למה נא‘ "וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה", וכן ”תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי“ ולא נא' בלשון נתינה? ללמד שנותן הצדקה מקבל יותר ממה שהוא נותן, דכתיב "עשר תעשר" – "עשר בכדי שתתעשר" ונא' "ובחנוני נא בזאת". רמז לכך מצינו בל' המשנה בשבת "נטל העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית". העני הנוטל מבעה"ב אינו אלא נותן באותה שעה לתוך ידו של בעה"ב.
סיפר הרב אמנון יצחק סיפור נפלא שמיישב את השאלה הזו. הרב טהרני מבני ברק סיפר את סיפורה של בחורה צעירה שיצאה לטיול בצרפת. קודם עלייתה למטוס, במידה ולא יהיה אוכל כשר במטוס, היא החליטה לקנות ופלים של חברת "מן" לצורך הנסיעה. היא לקחה את הוופלים ושמה לב שאיש מבוגר עוקב אחריה. שניהם נכנסו למטוס ולמזלו כסאו היה ממש לידה. היא פתחה את קופסת הוופלים שהיו ממש לפניה בסל הניירות של המטוס ברכה ואכלה. לפתע הושיט גם האיש את ידו לקופסת הוופלים, לקח וופל ואכל. וכך הלאה המשיך לקחת אחד אחרי השני וגם היא המשיכה לקחת אחד אחרי השני עד הוופל האחרון. ואז הוא הושיט את ידו, לקח את הוופל האחרון, חצה אותו לשנים ונתן לה חצי. הבחורה הגיעה לצרפת ולקחה מונית לברוח מאותו אדם. אבל אחרי שהגיעה למחוז חפצה היא פתחה את התיק שלה ומצאה שם את חבילת הוופלים "מן" שהביאה אתה. היא אכלה את הוופלים שלו. ובינתיים היא קראה לו גנב וחוצפן. כל הזמן היא חשבה שהיא נותנת לו אבל באמת היא לקחה ממנו. אתם חושבים שאתם נותנים לי? אומר הקדוש ברוך הוא, לי הכסף ולי הזהב. תן לו משלו שאתה ושלך שלו.
עוד סיפר מעשה ברב שפירא, רב אמריקאי שבא לביקור בארץ. ביום ששי בצהרים הלך לחנות מכלת וקנה משקה קר. שאל הרב את בעל המכלת מה השעה? השיבו הלה עשר דקות לפני שתים עשרה, ויש לך מזל שזה לא שתים עשרה. שאל הרב מדוע? השיבו בעל המכלת כי בשעה שתים עשרה על הדקה אני לא מתחשב עוד בקונים אלא סוגר את החנות ומכין את עצמי לכבוד שבת המלכה. התפעל מאוד הרב ממעשיו של החנוני ושאלו מאין אתה? והשיב אני מרוסיה, ואמר לו בדיוק גם את שם עירו. שאל הרב ומה היו מעשיך שם? השיב גם שם הייתי חנוני. ומה היו פעולותיך שם? אמר החנוני תראה במקום שהייתי היו בני עניים שלא היו יכולים לשלוח את בניהם לישיבות. וראיתי שני ילדים כשרוניים והחלטתי לשלם עבורם ללכת ללמוד בישיבת סלבודקה. איני מכיר עוד את הילדים אבל זכורני שלאחד מהם קראו ארהל'ה. התבונן הרב בדבריו וצעק האם ידוע לך את מי שלחת? את גאון הדור באמריקא הרה"ג ר' אהרן קוטלר. מששב לארה"ב רץ הרב האמריקאי לרב יעקב קמינצקי וסיפר לו את אותו מעשה. והשיבו וידוע לך מי היה השני? והשיב, זה הייתי אני.
ויקחו לי תרומה – מפרש יפה בעל תולדות יצחק את המלה "ויקחו" שהיא מלשון קנין, שלמדנו קיחה קיחה משדה עפרון. והכוונה, שיקנו את המצוה ויעשו בכך עסק טוב עי"ז שיתנו תרומה כי יקבלו תמורתה הרבה יותר ממה שנתנו.
עוד פירש "ויקחו" – ל' לקוחין. דהיינו שבאותה הנאה שיש להם מכך שהקדוש ברוך הוא מקבל את תרומתם, יהיו מקודשים לקב"ה בכסף התרומה שיתנו. שהוא ית' בבחינת החתן והם בבחינת הכלה. שהרי הנותן נחשב מקבל כשהמקבל אדם חשוב. כדאיתא בגמ' "נתנה היא ואמר הוא "הרי את מקודשת לי" אם הוא אדם חשוב הרי היא מקודשת".
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". מה ענין נדיבות אצל לב? אלא שלא כל הנותנים שוים לתת מכל הלב, יש נותן משום שכך צוונו הבורא ית', ויש נותן מתוך רחמים על המבקש. יש הנותן מתוך לחץ של הגבאים, ויש נותן להראות קבל עם ועדה שהוא נותן. יש נותן לרפאות עצמו ממחלתו או ממחלת קרובו, ע"ד וצדקה תציל ממות, ויש נותן בעודו באיבו בריא ושלם.
ומהי הדרך הנכונה לתת? (א) מבחינת כל מוסד צדקה כגון ישיבה או בית יתומים וכיו"ב, העיקר הוא "ונתנו" שכידוע אפשר לקרוא מלה זו ישר והפוך, וממילא לא איכפת להם באיזה אופן, ובלבד שיתנו. ונ"ל שלדידם עדיף שיתנו באופן שיתכבדו בנתינתם עם מצבת זכרון וכיו"ב שבכך יגררו אחריהם תורמים אחרים שמקנאים בהם.
מאידך הנותן לעני בפומבי הרי הוא מביישו, ולכן צריך להשתדל שהוא לא ידע מי המקבל, והמקבל לא ידע מי הנותן. ומכל מקום אין לומר שגוף הנתינה צריכה להיות אך ורק מהטעם שכך ניצטוונו על ידו ית' לחון את העני, שהרי בזה אנחנו מחמיצים את המצוה להדמות לבורא ית' מה הוא חנון אף אתה חנון. ונ"ל שענין זה רמוז במלים "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ללמד שלא הנתינה עיקר אלא אופן נתינתה, שהיא צריכה לבוא מעומק הלב ולא מתוך לחץ ולא לשם גאוה ופרסום שמו של הנותן ולא רק משום שהתורה ציוותה על כך אלא גם מתוך רצון חזק של הנותן שיהיה לו חלק בבנין המקדש. והוא הדין כאשר האדם עוזר לעני צריך לתת לו משום שנוצר בקרבו רגש של חמלה וחנינה, שבכגון זה ציוותה התורה לעזור לנזקק. ועיקר הצדקה היא דרך אהבה ופיוס. ואמרו בקידושין לא. "יש מאכיל לאביו פסיוני (מין עוף שמן וחשוב) וטורדו מן העולם, (כשיש לו צרות עין על אכילתו), ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העוה"ב". ובמה שונה מצות הצדקה מכל מצוות התורה? שבכל מצוות התורה נאמר "לא תנסו את ה'", אבל בצדקה אמר הנביא "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". (מלאכי ג', י).
ג וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:
כל הימים שבהם קוראים בס"ת נרמזו בראשי תיבות של המלים זהב וכסף ונחושת.
זה"ב – שבת, שני וחמישי.
וכס"ף – ויום כפור, סכות, פסח – פורים.
ונחשת – ונר חנכה, שבועות – ושמיני עצרת, תעניות.
כל נותני הצדקה למיניהם נרמזו בראשי תיבות של המלים זהב וכסף ונחושת.
"זהב" בראשי תיבות זה הנותן בריא.
"כסף" בראשי תיבות כשיש סכנה פודה.
"נחשת" בראשי תיבות נלחץ, חולה, שם טוב, תפארת לשמו על מצבת זכרון, ומעוד סיבות רבות ושונות. נמצא הכל תלוי בלב.
ד וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: ה וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: ו שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: ז אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן: ח וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:
במקדש היו שלושה דברים שהיה עליהם זר זהב סביב: הארון, השלחן והמזבח.
הארן – מסמל את התורה בבית היהודי.
השלחן – מסמל את מדת הכנסת אורחים.
המזבח – מסמל את מסירות הנפש וההקרבה העצמית של כל אחד מבני הזוג מבית ומחוץ. למען בן/בת זוגו ולמען היהדות. (שמעתי מהרב הכט בחתונת ז'קי ונזיר קושבאש)
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – שאל הרב אסטרייכר והרי היה לו לומר "ושכנתי בתוכו" מאי ושכנתי בתוכם? ועוד, מדוע כתבה התורה את כל פרטי הפרטים באופן הקמת המשכן, והרי די היה אם היתה התורה מצוה לבנות בנין מפואר לה' והיו אז כל ישראל בונים אותו בפאר והדר כפי שראוי ויאה לו ית'?
ותי' שהקדושה בכל פרט ופרט היתה רק משום שהי"ת צוה לעשותה כפי שצוה, והודיע שאם תקיימו את מצוותי אשכין שכינתי בתוככם. וכן הוא הדבר בחיים ולכן מברכים את הזוג שתזכו לבנות בית נאמן בישראל, נאמן לקיים המצוות באמונה זכה.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ממילא גם "מקדש" האמור כאן, אין הכוונה לבית המקדש הידוע, אלא הכוונה שיעשו לי מקדש בתוכם , על ידי שיקדשו את עצמם במותר להם, ואז אשכון בתוכם.
ומדוע כל ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת נלמדו ממלאכת המשכן? זאת למדנו מהנאמר בפרשת ויקהל שפותחת במלים "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽיהוָֹ֑ה כָּל־הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת", ורק אחר כך נצטוו על כל מלאכות המשכן. ללמד שכל המלאכות הבאות אחרי פסוק זה אסור לעשותם בשבת.
עוד נראה הטעם כי התורה אמרה לענין שבת "לא תעשה כל מלאכה", ואילו לא היתה התורה מונה את כל פרטי מלאכות המשכן לא היינו יודעים מה נקראת מלאכה שבעשייתה ביום השבת חייב האדם מיתה. שהרי לכאורה יכולה היתה התורה לצוות לבנות בית מקדש שיהיה הבנין היפה והמהודר ביותר בעולם, ושיהיה בנוי ע"י הארכיטקטים המקצועיים ביותר בעולם, ואז היינו רואים בניין מהוקצע ויפהפה שאין דוגמתו, אבל לא היינו לומדים ממנו לאיסור המלאכות בשבת. לפיכך נכתבו בתורה בתכלית הדיוק כל פרטי הפרטים של ל"ט המלאכות שהשתמשו בהן לבנין המשכן שהן אסורות בשבת.
אם כי יש להשיב על כך כי יתכן שמעולם לא היה יוצא הבניין האחד אל הפועל מחמת המחלוקות שהיו בין כל הארכיטקטים והבנאים, ואז יתכן שהיו בונים כל מיני סוגים של בתי מקדש לפי מניין הארכיטקטים שבעולם. מאידך, מטרת המקדש היתה לאחד את עם ישראל בבית אחד, ולא לפלג ביניהם. או שמחמת המחלוקות לא היו בונים מאומה ע"ד שב ואל תעשה עדיף. מאידך, אנחנו מוצאים שגם לכל המחלוקות יש מקום בבנית בתי כנסת שהם מקדשי מעט מגוונים ומפוארים בכל העולם.
ומדוע נאמר "ושכנתי בתוכם", והרי צריך היה לומר ושכנתי בתוכו, בתוך המקדש? אלא הכוונה ושכנתי בתוך כל אחד מבני ישראל ועושי המלאכה שעשו בדיוק כאשר צוה ה' את משה. ומדוע היה הציווי כל כך מדוייק בפרטי פרטים? מאחר שבנין המקדש היה בבחינת בריאת העולם במעשה בראשית בזעיר אנפין ובקיום מצוות הבורא ית' נעשה הקדוש ברוך הוא כביכול שותף בבניינו. ולא רק בעשית המנורה שלא יכלו עושי המלאכה לעשותה עד שהיה צריך הוא ית' לעשותה שנאמר "מקשה תיעשה המנורה" מלמד שנעשתה מאליה, אלא בכל פרט ופרט שעשו בצלאל ואהליאב שהיו עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות שעליהם נאמר "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה", היה הקדוש ברוך הוא שותף במעשה ידיהם בבנינו. ולהורות שבתום עשייתו, תשרה השכינה לא רק בכללות המשכן, אלא בכל פרט ופרט בפני עצמו מהטעם שכל פרט ופרט נעשה בדיוק כמו שצוה ה' את משה.
וכמו שבבית המקדש לכל תורם היו כוונות שונות מחבירו, כך היו גם כלי המשכן ואביזריו שונים בקדושתם, מהם תשמישי קדושה, ומהם קודש, ומהם קודש קדשים. לפיכך, פירש השפת אמת, התרומות לכלי המקדש היו מתחלקים בהתאם למחשבת אלה שתרמו אותם? ולזה נאמר שבצלאל ואהליאב היו חושבי מחשבות, שלכאורה על מה הם היו צריכים לחשוב? אלא שהם ידעו לכוין את הכסף שנתרם מעומק הלב, להשתמש בו לצורך עשית קדש הקדשים וכן הלאה. כך גם חנווני זה שתרם את כספו מכל הלב בכל יכולתו, זיכהו הי"ת לממן את תלמידי החכמים הגדולים בדורם.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. רומז לשני בתי המקדש. שבית ראשון עמד על תילו ת"י שנים, ובית המקדש השני עמד על תילו ת"כ שנים (תולדות יצחק)
מטרתו של בית המקדש להכין את הלבבות לעבודתו יתעלה שהרי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אם כי הבית הזה. והגופות יוכשרו על ידי פעולות. וברוב והתמדת הפעולות הטובות, מחשבות הלב מיטהרות ומזדככות. ועל כן בית המקדש שבו היתה רוב עבודת השם יתברך, "ולעבדו בכל לבבכם", זו תפלה וקרבנות, היה בעל עוצמה רוחנית גבוהה ביותר, שבו שרתה השכינה. ולכן גם כח הטהרה העצום שרה בתוכו, וההגבלה לנכנסים אליו היתה מאוד מוגבלת רק לכהנים ובטהרה.
"ועשו לי מקדש" – ללמד שכל יהודי חייב לבנות מקדש בלבבו, להיות בתוכו מקום נכבד לעבודת השם. כמו שאומר הפזמון "בלבבי משכן אבנה".
ט כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אֽוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּֽעֲשֽׂוּ: י וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֨צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ:
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלושה דברים העוללם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (אבות א, ב) הארון מסמל את התורה. המנורה מסמלת את העבודה והשלחן מסמל את גמילות חסדים.
הארון הוא הכלי שבתוכו נמצאת התורה. והוא מסמל את איש ישראל העוסק בתורה, שצריך שיכין את עצמו לקבל את התורה אל תוכו.
ועשו ארון עצי שטים – מחד גיסא יהיה הארון בנוי בחוזק, באופן שלא ישבר, ומאידך שלא יהיה יותר מדי חזק עד כדי שיאבד מגמישותו. כך האדם אל יעמוד על דעתו בעקשנות בעת למודו אלא יקבל את דברי חכמים שיהיו אור לרגליו.
אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. מדוע כל מדות הארון שבורות? רמז לתלמיד חכם שיהיה שפל ולא יחשוב שהגיע בלימודו לקצה האחרון אם זה בפלפול או בבקיאות. שהאורך רומז לבקיאות, והרוחב לפלפול שנא' ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. (תולדות יצחק)
בצלאל עשה ג' ארונות, חיצונית ופנימית של זהב ואמצעית של עצי שטים. והטעם לכך כי הארון שבו נתונה תורת משה, רומז לתלמיד חכם, שצריך שיהא תוכו כברו. ואמרו ז"ל כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ואמר ר' יוחנן "מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא? אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו“. (מועד קטן יז.) ואולי יאמר האדם אי אפשי להגיע למדרגת מלאך, לזאת רמזו לו שאם יהיו לו אמונות טובות מבפנים ומעשים טובים מבחוץ אף על פי שהוא גלום מחומר כמו עצי שטים יוכל להגיע למדרגת המלאכים, כמו הכרובים הרומזים למלאכים – "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה". ולזה היה השלחן בצפון ומנורה בדרום לרמוז לתלמיד חכם שאם יגיע למדרגת מלאך יזכה לעושר מצד השלחן ולאור הגנוז לעת"ל הרמוז במנורה. ולזה רמז שהמע"ה אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. (תולדות יצחק)
יא וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:
וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר – כלפי חוץ ראוי הוא ללכת מהודר כתלמיד חכם המייצג את הקדוש ברוך הוא שיהיו הכל מהדרים אותו לכבוד התורה שבו.
וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב – שיהיו העם מכבדים אותו כמלך. (תולדות יצחק)
יב וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּֽעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית:
צַלְעוֹ֙ – פירושו צדו. והאונקלוס תרגם "סטריה". ובתרגום יונתן "צִיטְרֵיהּ". ובאנגלית SIDE
יג וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב: יד וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָֽאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָֽאָרֹ֖ן בָּהֶֽם:
טו בְּטַבְּעֹת֙ הָֽאָרֹ֔ן יִֽהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ: – חבר אותו עם הבדים שיהיו עשויים מעצי שטים. הבדים כידוע רומזים לעשירי העם התומכים בלומדי התורה. ולזה אמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.
טז וְנָֽתַתָּ֖ אֶל־הָֽאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: אם תנהג עצמך כפי שציויתיך תהיה מוכן לקבל את התורה אל תוך קרבך. ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך.
יז וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֨צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ:
כפורת – מלשון כפרה – לרמז שכל למודך יהיה בחרדת קודש וראה עצמך כאילו הכרובים הרומזים על המלאכים סוככים בכנפיהם עליך מלמעלה לירא מפניו בכל עת ובכל שעה בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד. שהרי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת.
יח וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת:
מקשה – סמל לאחדות והיפך הפירוד. על שלושה דברים בתורה נאמר החיוב לעשותם מקשה אחת. המנורה, החצוצרות והכרובים.
המנורה – המנורה היא סמל לאחדות, שכן המנורה מורכבת מקנים, ציצים ופרחים, כפתורים וגביעים הרומזים לכך שישנן דרגות שונות בעם ישראל. צדיקים, בינונים ורשעים – ואף על פי שבכל אחת מהן ישנן עוד דרגות שונות, אבל כאשר כולם מצטרפים ומתאחדים נקראו "כלל ישראל" ותפלתם עולה למעלה. ולא זו בלבד שגם הפחות טובים מצטרפים, אלא שהם הופכים להיות תורמים במעלתם. שכן אמרו חז"ל שאין חשובה תענית כשאין בה מפושעי ישראל. וכן הלבונה שריחה רע היא אחת מסממני הקטורת. המנורה כשלעצמה בעלת שבעה קנים מסמלת את שלושת האבות וארבע האמהות והיא היסוד של כנסת ישראל, ואמנם כפתוריה ופרחיה ויתר אביזריה מסמלים את כל שכבות העם שמצטרפים אליה מקשה אחת. משל למה הדבר דומה לבגד שזקוק לכפתורים למרות שהכפתור כשלעצמו אינו בעל ערך רב, אבל הבגד בלי כפתורים הוא פגום.
החצוצרות – נועדו למקרא העדה, לאחד את כל העדה, ללא יוצא מן הכלל, וללא התעמקות יתירה בכל פרט ופרט שבעם. לפיכך גם הם חייבים להיות מקשה אחת.
והכרובים – פניהם כפני תינוק שתרגם התרגום "כרביא". מחד גיסא פורשי כנפים למעלה, להגביה עוף ברוחניותם ובאותו הזמן להיות מעורב עם הבריות, ולא לומר שלום עליך נפשי אלא ופניהם איש אל אחיו, כי אז איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ויגביהו עוף כמקשה אחת.
יט וַֽ֠עֲשֵׂ֠ה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּֽעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו: כ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּֽרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹֽכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִֽהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים: כא וְנָֽתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: כב וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כג וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ:
למה נקרא שמו שלחן? שה' שולח ברכתו בלחם שעליו. וממנו בא שבע לכל העולם יש מיש. השלחן מהווה מזבח כפרה לאדם, והלחם שעליו הוא מעין קרבן. בזמן שהיה בית המקדש קיים היה האדם מתכפר ע"י הקרבנות שעל המזבח, ואחר שחרב הוא מתכפר ע"י הלחם שעל השלחן. ונ"ל שזוהי הסיבה שאנחנו נוטלים ידים ופותחים את הסעודה בברכת הלחם.
וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ – השלחן אינו האוכל אלא הוא זה שעליו אוכלים. וזה רומז על הדרך שבן תורה מכין את עצמו לאכילה. צדיק אוכל לשובע נפשו, אך לא ממלא את קיבתו עד הסוף אלא משאיר קמעה ריק וזה רמוז במידות השלחן אמה וחצי – שהיא מידה שבורה.
כד וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:
המלה "זהב" רומזת לג' הברכות של ברהמ"ז. ז' כנגד ברכת הזן, ה' כנגד ברכת על הארץ ועל המזון, ב' כנגד ברכת בונה ירושלים. (תולדות יצחק)
מדוע בשלחן ובמזבח נאמר ועשית לו זר זהב ואילו בארון נא' ועשית עליו זר זהב? פי‘ התולדות יצחק עפ"י המשנה באבות פ"ד מי"ג: "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן". כנגדם במקדש הארון כנגד כתר תורה, המזבח כנגד כתר כהונה והשלחן כנגד כתר מלכות. על המלכות והכהונה שכל אחד מהם בא בירושה נאמר "ועשית לו זר זהב סביב". אבל על הארון שהוא כנגד כתר תורה שאינה באה בירושה נא' "ועשית עליו" שהוא מעין כתר שם טוב שאינו בא בירושה, ועולה במדרגתו על הבאים בירושה.
כה וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב: כו וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָֽתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו:
עשה גם לשלחן כמו לארון ארבע טבעות זהב ויהיו הבדים קשורים בטבעות ונשא בם את השלחן. הבדים הם בעלי הבתים שדואגים למזונותם של העוסקים בתורה.
כז לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּֽהְיֶ֖ין ָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן: כח וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן: כט וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָֽרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: ל וְנָֽתַתָּ֧ עַל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד:
רמז לעשירי העם שלא יתנו לתלמידי חכמים את השאריות אלא כל הניתן ינתן בגדר זהב טהור, ולשעולם לא יחסר לחם על שלחנו של תלמיד חכם.
קערותיו – בתרגום יונתן "פַּיַילְתּוֹי" ובערבית "פיילא".
לא וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּֽיעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִֽהְיֽוּ:
נראה לי לדרוש "ארון, שלחן, מנורה" הם בראשי תיבות "אשם", ואחריהם נבנו המזבחות. להורות שכל מעשה כלי הקדש לא באו אלא בכדי לכפר.
פרשת השבוע פותחת בפרשת המנורה ומסיימת בפרשת המנורה. ישנם שני עניינים מרכזיים במעשה המנורה. האחד הוא בעשית גופה של מנורה – מקשה תיעשה המנורה. והשני באופן הדלקתה. נתינת השמן בה – "מערב עד בוקר" – תן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בוקר. להעלות נר תמיד – עד שתהא שלהבת עולה מאליה.
הזהר הק' אומר שעשית המנורה מקשה אחת זהב טהור היא במתכונת בניינו של האדם. שיכין עצמו לקבל את התורה מבחינת המדות שאם אין דרך ארץ אין תורה. ושלא יהא נע ונד אלא חזק באמונתו – מקשה אחת. ורק אז צריך לתת לתוכה שמן ולהדליקה באופן ששבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה של מעלה, בכוונה שכל עבודתו תהיה לשם שמים. וביום השבת שכל כלו מוקדש לעבודת ה' צריך למלאת את עצמו בתורה באופן שיהא בכחה להוביל אותו בכל ששת ימי המעשה.
עוד נ"ל ששבעת קני המנורה ירמזו לז' ספירות שלושה קני המנורה מצידה האחד כנגד (חג"ת) חסד, גבורה, תפארת. ושלושה קני מנורה מצידה השני כנגד (נה"י) נצח, הוד, יסוד. והקנה האמצעי כנגד (חב"ד) חכמה, בינה, דעת.
עוד נ"ל שהשלחן והמנורה יחדיו ירמזו לי' הספירות, שאמרו חז"ל "שלחן בדרום ומנורה בצפון". שלושה קני המנורה מצידה האחד כנגד חג"ת ושלושה קני מנורה מצידה השני כנגד נה"י, והקנה האמצעי כנגד חב"ד. והשלחן רומז למלכות.
עוד נ"ל שכל מעשה המקדש הם סמל לכנסת ישראל שהיא מבוססת על שבעת רועי האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, שכל אחד מהם היה כידוע אב לאחת מהספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. שלושה קני מנורה מצידה האחד כנגד ג' האבות אברהם, יצחק, ויעקב, ושלושה קני מנורה מצידה השני כנגד אהרן יוסף ודוד. אל מול פני המנורה הוא הקנה האמצעי כנגד משה רבינו נותן התורה, יאירו שבעת הנרות שתורת משה היא המאחדת את כל עם ישראל.
והרב תולדות יצחק פירש יפה שבעה נרות כנגד שבעת כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל. שבתאי (סאטורנוב), צדק (יופיטר), מאדים (מארס), חמה (שמש), נוגה (ונוס), כוכב (מרקורי), לבנה (ירח). והאמצעי שבהם הוא גלגל חמה. והוא כנגד יום ד' בשבוע שהוא האמצעי. ובמנורה: כפתורים, גביעים ופרחים. כפתור – עגול, כנגד עולם המלאכים המתענגים מזיו השכינה תענוג אין סופי. ולזה אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעת"ל וכבודו ביניהם שהמחול עגול. והגביע – כנגד עולם הגלגלים שיש לו בית קבול ומשקה ומרוה, וכן העולם מושפע מהשפעת הגלגלים המקבלים מהכחות העליונים ומשפיעים לעולם השפל.
ונ"ל להוסיף שהפרח הוא כנגד עולם השפל שהכל בו כפרחים, פורחים ונובלים. וכשהם פורחים זה נראה רק כלפי חוץ ולא לזמן רב.
מִקְשָׁ֞ה תֵּֽיעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ – פירש רש"י ז"ל שהיה משה מתקשה בעשית המנורה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה. וצריך להבין מדוע התקשה משה בעשית המנורה, והרי היו לפניו טובי האומנים?
עצם העובדה שהמנורה היתה צריכה להיות מקשה מלמד אותנו שהיא מסמלת ומייצגת את כלל ישראל צדיקים בינונים ורשעים. ומשום כך יתכן שהיה קשה למשה רבינו לעכל את הרעיון הזה שפושעי ישראל נמנו עם כלל ישראל, ולא זו בלבד אלא שיש להם חשיבות מיוחדת בתוכם. ומדוע היה זה קשה למשה לעכל? שהרי הוא נלחם בביעור הרע בראותו שני אנשים עברים ניצים, ובפרשת קורח הוא התפלל לה' "אל תפן אל מנחתם" ועוד… לכן נאמר שאחרי שהשליך משה את הזהב לתוך האש המנורה נעשתה מאליה.
בכך לימד הקדוש ברוך הוא את משה שכשם שהאש מצרפת את הסיגים שבזהב כך יצורפו עם ישראל מכל הסיגים ואלהי הנכר אשר בקרבו, ויהוו מקשה אחת עם כלל ישראל. וכן אמר הנביא ישעיהו ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אז יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. בזה רמז הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה שכל עם ישראל בתור מקשה אחת, סופו להיות מזוקק על-ידי הגלות.
המנורה מתייחסת אמנם לכל יחיד ויחיד מעם ישראל, אבל כאשר כלם מאוחדים לא זו בלבד שלא ניתן לראות את חסרונות היחידים, אלא שהרע עצמו הופך להיות נחוץ בתוך כלל ישראל.
מלבד זאת דרשה הגמרא ברכות נז. על פסוק כפלח הרמון רקתך (שה"ש ד, ג) אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרמון, להורות שכל יהודי מלא מצוות כרימון ומה שחיסר פלוני השלים אלמוני. במעלות אלה התקשה משה.
עוד נראה לעניות דעתי שמבחינה רעיונית התקשה משה איך אפשר שיהודי עלי אדמות שקרוץ מחומר עכור יזכה לאור כזה שכל כלו רוחני וזך? שהרי בכל דור ודור אנחנו מוצאים גדולי ישראל שזוכים לאמת מידה של תורה שקשה לפעמים להאמין איך אפשר לאדם עלי אדמות לזכות בגדולה עצומה כמו למשל זו של הרבי מלובביץ? ויותר מזה, התקשה משה איך יכול אדם שירד עד שאול תחתית הן מבחינת המדות הרעות, והן מבחינת רוב החטאים, לעלות מעלה מעלה עד כדי להגיע להיות אחד מגדולי ישראל, כדוגמת רבי עקיבא וריש לקיש. והודיעו ית' לא עליך המלאכה לגמור, השלך יהבך על ה' והוא יכלכלך. אם תהיו עסוקים יומם ולילה באש התורה, תיעשה המנורה מאליה.
המנורה היא סמל לתלמיד חכם, והשמן כידוע יפה לזכרון, והאש מסמלת התלהבות בעבודת ה', והאור מסמל את אור התורה הבוקע ועולה ממנה. ומאחר שהתורה היא תכלית יציאת מצרים כדכתיב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", והתורה היא מה שמייחד את עם ישראל מכל האומות לפיכך מצינו פסוקים מפוזרים בתורה במעשה המנורה מחמת חשיבותה וכדלהלן:
בפעם הראשונה בציווי מעשה המנורה בפרשתינו "וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּֽיעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִֽהְיֽוּ: לב וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹֽצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי: לג שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָֽאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: לד וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ: לה וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁ֨נֵי הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֨שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: לו כַּפְתֹּֽרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִֽהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר: לז וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵֽרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ: לח וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר: לט כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה: מ וּרְאֵ֖ה וַֽעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר": (שמות כה, לא – מ)
ואחר שנעשתה המנורה הקדישה התורה פסוקים המפרטים שוב את כל פרטי המנורה, להורות שהיא נבנתה בדיוק כפי שנצטוו עליה בכל פרט ופרט. "וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָ֖ה זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה עָשָׂ֤ה אֶת־הַמְּנֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה הָיֽוּ: יח וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי: יט שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: כ וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ: כא וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֨שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִמֶּֽנָּה: כב כַּפְתֹּֽרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה הָי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר: כג וַיַּ֥עַשׂ אֶת־נֵֽרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר: כד כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר עָשָׂ֣ה אֹתָ֑הּ וְאֵ֖ת כָּל־כֵּלֶֽיהָ: (שמות לז, יז-כד)
ובפסוקים אלה מקדישה התורה חשיבות מיוחדת למיקום המנורה במשכן ביחס למיקומו של השלחן. והטעם מאחר שהארון הוא כנגד כתר תורה והשלחן כנגד כתר מלכות והמנורה כנגד כתרו של תלמיד חכם, לכן יש חשיבות מיוחדת לכך שהשלחן יהיה בסמוך למנורה. וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה: כה וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יְיָ֑ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְיָ֖ אֶת־מֹשֶֽׁה: (שם מ, כד-כה)
פסוקים אלה דנים במצות השמן לצורך המנורה שהוא מסמל את המידות הטובות והנעלות שתלמיד חכם ראוי להם שכן דרך ארץ קדמה לתורה, ולכן צריך שיהיה שמן זית זך שאורו של התלמיד חכם יאיר באור זך. וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: ג מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְיָ֖ תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: ד עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְיָ֖ תָּמִֽיד: (ויקרא כד, א-ד)
פסוקים אלה דנים בכוונת הכהן להדליק את המנורה של מטה שתהיה מכוונת כנגד המנורה של מעלה. דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: ג וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְיָ֖ אֶת־מֹשֶֽׁה: ד וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְיָ֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה: (במדבר ח, א-ד)
לב וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹֽצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי: לג שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָֽאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: לד וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ: לה וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁ֨נֵי הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֨שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: לו כַּפְתֹּֽרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִֽהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר:
כַּפְתֹּֽרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִֽהְי֑וּ – רמז בזה החת"ס לכל ההקדמות לדברי תורה שיהיו גם הם מתוך התורה ולא מן החיצוניים. ועל פי זה הוא מבאר את האימרה "כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום". דהיינו שאוחז ס"ת בלא לבושים שהם מן התורה אלא מן החיצוניים.
ולעניות דעתי יש ללמד זכות על כל אלה שמקדשים את החול למטרות של קדושה, הן בשירה והן בדרשות והן בהבנת פסוקים בתנ"ך וכל כיוצא בזה שהם מוסיפים מחול על הקודש. ולמה לא נשתמש בחכמת הגויים שעליה אמרו במדרש "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה" (איכה רבה פרשה ב)לז וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵֽרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ: לח וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר: לט כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
מדוע האות כ‘ במלה ”כִּכַּ֛ר“ מנוקדת בפתח, כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ ואילו בשמות לז, כד מנוקדת האות כ‘ במלה ”כִּכָּר“ בקמץ, כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ?
נראה לעניות דעתי לבאר על פי מה שפירש רבינו בחיי, במלה ”אדני“ גבי לוט, לחלק בין אם היא קדש או חול. שאם האות ד' בקמץ היא קדש ואילו בפתח היא חול והטעם כי בפתח היא נסמכת למלה שאחריה ואילו בקמץ היא עומדת בפני עצמה, ממילא גם בכאן בפסוק הראשון שעדיין לא נעשתה המנורה היה זה ככר של זהב גולמי, ולכן כִּכַּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ, האות כ' השניה שבמלה "כִּכַּ֛ר" מנוקדת בפתח כי היא נסמכת למלה "זהב". ואילו בפסוק כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ מדובר שהזהב ככר היה עשוי במנורה ולכן האות כ' השניה שבמלה "כִּכָּר" מנוקדת בקמץ, כי היא אינה נסמכת לזהב אלא הוא הוא עצמיותה של המנורה.
מ וּרְאֵ֖ה וַֽעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר:
פרק כו א וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּֽעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: ב אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֨חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָֽאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת: ג חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֨יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ: ד וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּֽחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית: ה חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּֽעֲשֶׂה֘ בַּיְרִיעָ֣ה הָֽאֶחָת֒ וַֽחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּֽעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ: ו וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד: ז וְעָשִׂ֨יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: ח אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֨חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָֽאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת: ט וְחִבַּרְתָּ֞ אֶת־חֲמֵ֤שׁ הַיְרִיעֹת֙ לְבָ֔ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְכָֽפַלְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֔ית אֶל־מ֖וּל פְּנֵ֥י הָאֹֽהֶל: י וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת הַקִּֽיצֹנָ֖ה בַּֽחֹבָ֑רֶת וַֽחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַֽחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית: יא וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד: יב וְסֶ֨רַח֙ הָֽעֹדֵ֔ף בִּֽירִיעֹ֖ת הָאֹ֑הֶל חֲצִ֤י הַיְרִיעָה֙ הָֽעֹדֶ֔פֶת תִּסְרַ֕ח עַ֖ל אֲחֹרֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן: יג וְהָֽאַמָּ֨ה מִזֶּ֜ה וְהָֽאַמָּ֤ה מִזֶּה֙ בָּֽעֹדֵ֔ף בְּאֹ֖רֶךְ יְרִיעֹ֣ת הָאֹ֑הֶל יִהְיֶ֨ה סָר֜וּחַ עַל־צִדֵּ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה לְכַסֹּתֽוֹ: יד וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: טו וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹֽמְדִֽים:
טז עֶ֥שֶׂר אַמּ֖וֹת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַֽחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָֽד: יז שְׁתֵּ֣י יָד֗וֹת לַקֶּ֨רֶשׁ֙ הָאֶחָ֔ד מְשֻׁ֨לָּבֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ כֵּ֣ן תַּֽעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן: יח וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קֶ֔רֶשׁ לִפְאַ֖ת נֶ֥גְבָּה תֵימָֽנָה: יט וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף תַּֽעֲשֶׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקָּ֑רֶשׁ שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָֽאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו: כ וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עֶשְׂרִ֖ים קָֽרֶשׁ: כא וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָֽד: כב וּלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה תַּֽעֲשֶׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים: כג וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם: כד וְיִהְי֣וּ תֹֽאֲמִם֘ מִלְּמַ֒טָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָֽאֶחָ֑ת כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֥י הַמִּקְצֹעֹ֖ת יִֽהְיֽוּ: כה וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָֽאֶחָֽד: כו וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָֽאֶחָֽד: כז וַֽחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַֽחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֗ם לְקַרְשֵׁי֙ צֶ֣לַע הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה: כח וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה:
"הבריח התיכון בתוך הקרשים" – היא הנשמה הטהורה שבקרבנו.
כט וְאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים תְּצַפֶּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹֽתֵיהֶם֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וְצִפִּיתָ֥ אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב: ל וַֽהֲקֵֽמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר: לא וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַֽעֲשֵׂ֥ה חשֵׁ֛ב יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים: לב וְנָֽתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָֽוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף: לג וְנָֽתַתָּ֣ה אֶת־הַפָּרֹ֘כֶת֘ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵֽבֵאתָ֥ שָׁ֨מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֨כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים: לד וְנָֽתַתָּ֙ אֶת־הַכַּפֹּ֔רֶת עַ֖ל אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת בְּקֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים: לה וְשַׂמְתָּ֤ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָ֑נָה וְהַ֨שֻּׁלְחָ֔ן תִּתֵּ֖ן עַל־צֶ֥לַע צָפֽוֹן: לו וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם: לז וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָֽוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָֽצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת:
פרק כז, א וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִֽהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹֽמָתֽוֹ: ב וְעָשִׂ֣יתָ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ תִּהְיֶ֣ין ָ קַרְנֹתָ֑יו וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת: ג וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכָל־כֵּלָ֖יו תַּֽעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת: ד וְעָשִׂ֤יתָ לּוֹ֙ מִכְבָּ֔ר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת וְעָשִׂ֣יתָ עַל־הָרֶ֗שֶׁת אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת נְחֹ֔שֶׁת עַ֖ל אַרְבַּ֥ע קְצוֹתָֽיו: ה וְנָֽתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָֽיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ: ו וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת: ז וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ: ח נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹֽתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַֽעֲשֽׂוּ: ט וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָ֠נָה קְלָעִ֨ים לֶֽחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָֽאֶחָֽת: י וְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף: יא וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ וְעַמֻּדָ֣ו [וְעַמּוּדָ֣יו] עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף: יב וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה: יג וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה: יד וַֽחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה: טו וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה: טז וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה: יז כָּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָֽוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת: יח אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב ׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּֽחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת: יט לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹֽדָת֑וֹ וְכָל־יְתֵֽדֹ֛תָיו וְכָל־יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת:
מזבח הזהב – מזבח הזהב שעליו היה מקטיר אהרן את הקטורת נקרא גם מזבח הקטרת. מהקטורת היה עולה עשן ניחוח נעים שכנראה היה מאוד דומיננטי ואופף את כל בית המקדש. ריח הוא עניין רוחני והוא רומז לרוחניות, לאמונה זכה ותמימה. מזבח הקטורת היה עשוי זהב טהור ורומז למעשים טובים.
מבחינת חמשת החושים השלחן רומז לחוש הטעם, המנורה רומזת לחוש הראיה, מזבח הקטורת רומז לחוש הריח, הארון רומז לחוש השמיעה, ומזבח העולה רומז לחוש המישוש. מעניין שרק ארבעה מהכלים הנז' היו עשויים מזהב אבל מזבח הנחושת הרומז לחוש המישוש לא היה עשוי אלא מנחושת. ונראה הטעם משום שחוש המישוש הוא במדרגה הנמוכה מכולם. דוק ומצא כי גם הכיור היה עשוי מנחושת של המראות הצובאות של בנות ישראל שהיו מסתכלות בהם במצרים בכדי להתיפות לבעליהן שגם זה רומז לחוש המישוש. מעניין גם שכל הארבעה שהיו עשויים מזהב טהור נזכרו בפ' תרומה ואילו הציווי על מזבח הנחושת נצטוו בו בפ' תצוה, ועל כיור הנחושת נצטוו בפ' כי תשא.
עוד נלענ"ד שכלי הקדש הללו רומזים לנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. שמזבח הנחושת רומז ל"נפש" הבהמה שאותה מקריבים לה‘ על מזבח הנחשת. מזבח הזהב שעליו מקטירים את הקטרת, ריחה רומז ל"רוח". המנורה רומזת ל"נשמה" – נר ה' נשמת אדם. והשלחן רומז ל"חיה" – זה השלחן אשר לפני ה'. הארון שבו שוכנת התורה שעל ידי שמירת מצוותיה זוכה האדם להתעלות למדרגות הנעלות ביותר רומז ל"יחידה" שהרי תלמוד תורה כנגד כלם.
הרמב"ם אמר לאברהם בנו שהמשכן וכליו דומים לגוף הנכבד. הארון משל על הלב, והלוחות שבתוכו משל לשכל האנושי שהוא נתון בלב, והכרובים שהיו פורשי כנפים למעלה הם משל לריאה שהיא פורשת כנפיה על הלב להחיותו, והשלחן שעליו מאכל ומשקה משל על הכבד שהקיבה מונחת עליו, והמנורה המאירה במשכן משל למרה המאירה על הגוף כולו, ומזבח העולה שעליו נא' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה משל על החום הטבעי הנתון באדם כל ימי חלדו עד יום מותו, ומזבח הקטורת משל על השפע הא-להי הנשפע על השכל הא-להי הנתון במוח, והמסך משל על המסך המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המאכל והמשקה, והאדנים משל לגידים והעורקים, והכיור והמים שבו רומזים ללחות הניגרת בגוף, והיריעות משל לעור המכסה את כל הגוף, והקרשים משל לבשר שהוא מחזיק את הגוף, וגם על העצמות שהם דפנות הגוף כולו. ע“כ (תולדות יצחק).
וק' מדוע ציונו הי"ת להביא עולות ושלמים? והרי ציוח הנביא ישעיה "למה לי רב זבחיכם אמר ה' שבעתי עולות אלים וחלב מריאים ודם פרים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי קטורת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה". ונ"ל שהטעם לכך הוא דוקא משום שאין זה מובן מצד ההגיון. אפשר שמטרת הקרבנות היא בדוקא להכניע את מה שנראה לנו בלתי הגיוני בשכל הישר, שבכך יתוקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, עץ ההגיון. ואפשר לומר שהקרבנות הם אבי אבות החוקים שבתורה שאין להם טעם וחייבים לקיימם אך ורק משום שכך צונו הבורא ית' כמו שעטנז, ציצית תפלין, איסור אכילת חלב ודם, שחיטה כשרה וכדומה.
מפניני הזוהר הק'
זהר פ' תרומה אות א': ר' חייא פתח להורות את הקשר והאהבה שבין ישראל לקוב"ה שכן עם ישראל בחר בקב"ה, והקדוש ברוך הוא בחר בישראל ולשאר עמים מינה שרים. שנא' "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ונא' "כי יעקב בחר לו י-ה". ונא' "כי חלק ה' עמו יעקב נחלתו".
אות ב': ר' שמעון פתח בקשר ובהתחברות עולמות עליונים עם עולמות תחתונים בסוד המלים "מי זאת". שכן מלת "מי" משמשת בל' שאלה לעולמות העליונים ובכך נתקדשה שכן נא' "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", והמלה "זאת" בידוע שהיא מדברת בעולם התחתון. (אולי משום ש"זאת" הוא ל' נקבה ומרמז לעם ישראל הכלה, ואילו "מי" מרמז לזכר שהוא הקדוש ברוך הוא החתן שכן מסיים בי' המורה על ל' זכר, ועל שתי עולמות אלה אומר שלמה בשיר השירים "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברא כחמה איומה כנדגלות".
אות ג': ישראל נמשלו ללבנה המקבלת אורה מן החמה. והיא כמו השחר (מל' שחור) שהיה בחשכת הלילה ובבוקר מקבל אורו מן החמה ובהדרגה מאיר יותר ויותר. כך הלבנה בתחילת החודש מקבלת אור מועט מן החמה והולך אורה ומתחזק עד שכשהיא בשלמותה באמצע החודש היא בתוקפה, שאז יש לה את הכחות להגן על כל העולם כולו, ואז יש לה שלמות וכח לעשות חיל. (שהרי כידוע כל מזג האויר והגשמים והרוחות הן ביד הלבנה).
אות ד': כך עם ישראל הנמשל ללבנה מקבל את אורו מהעולמות העליונים שנמשלו לחמה ע"י יעקב שלימא המחבר עולמות עליונים ותחתונים (שכן אברהם קו ימין ויצחק קו שמאל ואילו יעקב הוא הקו האמצעי המחבר ביניהם) וכחו של יעקב הוא בזה שהוא מחבר אותם למעלה, וכמו כן מחבר אותם למטה. (שהרי האבות הן הן המרכבה). וכמו שלמעלה ישנם י"ב מזלות כך למטה י"ב שבטי י-ה. ויעקב הוא זה שהכניס אהבה בין העולמות העליונים והעולמות התחתונים בהיפך אלו מגלי העריות המכניסים שנאה בין העולמות שעליהם נא' "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה".
הערות
ועיין במ"ש הלבוש בסי' רמ"ט וז"ל "והנותנה בפרהסיא לעני צנוע מוטב לו שלא היה נותנה לו, כיון שביישו ברבים" וכו' "ושמנה מעלות יש בנתינתה זו למעלה מזו וכו'. המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו במתנה או הלואה, או עושה שותפות עמו, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל וכו', והעושה עמו שותפות הוא יותר מכולם וכו', פחות מזה, הנותן צדקה לעני ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי מקבל וכו', פחות מזה, שיודע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי לקח וכו', פחות מזה, שיודע העני ממי נוטל ולא ידע הנותן למי נותן וכו', פחות מזה, שיתן לעני בידו, שהעני מתבייש הרבה אלא שיתננו לו קודם שישאל. פחות מזה, שיתן לו כראוי אחר שישאל ממנו. פחות מזה, שיתן לו פחות מהראוי אבל יתננה לו בסבר פנים יפות. פחות מזה, שיתן לו בעצב ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר אלא אפילו חטא הוא בידו ומענישין אותו וכו', ומכל מקום מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו, שאין זה התפארות אלא זכרון בעלמא שיזכר הדבר מי הנותן, וראוי לעשות כן".
———————–
פניני התרומה
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ממילא גם המקדש אינו בית המקדש אלא הכוונה היא שבתוכם יעשו לי מקדש, דהיינו שיקדשו עצמם במותר להם, ואז אשכון בתוכם.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – צריך להבין מאחר שהקדושה באה מאתו ית' ולא מעם ישראל, היה צריך לומר ועשיתי מקדש ושכנתי בתוכם? ומדוע שינה בלשון בין מקדש למשכן, צריך היה לומר ועשו לי מקדש ונקדשתי בתוכם, או ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם?
ועוד, מאחר שמטרת התרומות היא לבנין בית המקדש, היה צריך לקרוא לפרשתינו פרשת מקדש, פרשת משכן, או פרשת שכינה. ומדוע נקראה פרשת תרומה?
לכן נלענ"ד שבאמת כל המטרה היא השכנת כבודו ית' בתוך כל אחד ואחד מישראל. ואמנם אין הדבר בא מאליו אלא ישראל צריכים להכין עצמם לקבלת השכינה. ואיך יכינו עצמם? לזה אמר ויקחו לי תרומה.
ועשו ארון עצי שטים – הארון הוא לא התורה אלא הוא הכלי שבתוכו נמצאת התורה. והוא מסמל את איש ישראל העוסק בתורה, שצריך שיכין עצמו לקבל את התורה אל תוכו. ואיך יעשה זאת?
העוסק בתורה צריך שיהיה כמו הארון שהיה בנוי בחוזק, באופן שלא ישבר מחד גיסא, ומאידך שלא יהיה מדי חזק עד כדי כך שיאבד מגמישותו. כך העוסק בתורה אל יעמוד על דעתו בעקשנות אלא יקבל את דברי החכמים שיהיו אור לרגליו.
אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. כל מדות הארון שבורות, ללמד שיהיה ענו, ולא גאה.
וצפית אותו זהב טהור – כלפי חוץ ראוי הוא ללכת מהודר כתלמיד חכם המייצג את הקדוש ברוך הוא שיהיו הכל מהדרים אותו לכבוד התורה שבו.
מבית ומחוץ תצפנו – שיהיה תוכו כברו.
ועשית עליו זר זהב סביב – שיהיו העם מכבדים אותו כמלך.
ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמותיו – חבר אותו עם הבדים שיהיו עשויים מעצי שטים. הבדים כידוע רומזים לעשירי העם התומכים בלומדי התורה. ולזה אמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.
ואם כל זאת תעשה ויכלת עמוד – הרי אתה מוכן לקבל את התורה אל תוך קרבך, ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך.
ועשית כפורת זהב טהור ושני כרובי זהב טהור משני צדי הכפורת ויהיו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. הכפורת רומזת לכפרה – לרמז שכל למודך יהיה בחרדת קודש. ראה עצמך כאילו הכרובים הרומזים על המלאכים סוככים בכנפיהם עליך מלמעלה בכל עת ובכל שעה, שלא יהיה בך ערות דבר – ללמד על יראת חטא.
ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים – השכינה תשרה עליך בהיותך ירא חטא וכל למודך בכל אשר אצוה אותך שהם כל המצוות – יהיו בקדושה.
ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו. השלחן אינו האוכל אלא עליו אוכלים. וזה רומז שוב על הצורה שבן ישראל מכין עצמו לאכילה. אכול כפי הצורך אך השאר קמעה מקיבתך ריקה וזה נרמז במידת הקומה אמה וחצי קומתו- מידה שבורה.
רק צפויו יהיה מזהב אך לא מתוכו, לרמוז שלא יראה עצמו רעב ומקבץ נדבות אף על פי שתוכו חסר, אלא ישים בה' מבטחו שימציא לו מה יאכל.
ועשית לו זר זהב סביב – הראה עצמך כאילו יש לך כל טוב כמלך.
ועשית לו מסגרת טפח סביב – אזהרה לעם לא לחייב אותו במסים וארנוניות כיתר העם העובד, אלא שים אותו בתוך מסגרת מיוחדת, להורות על ייחודו.
ועשית זר זהב למסגרתו סביב – ולא תזלזל בו משום כך, שאינו משתתף במשא העם אלא כבדהו בשל תורתו, עטר מסגרתו בזר זהב.
וכמו לארון עשה גם לשלחן ארבע טבעות זהב ויהיו הבדים קשורים בטבעות ונשא בם את השלחן. שהרי הבדים הם בעלי הבתים שצריכים לדאוג למזונותיו.
ועשית קערותיו ומנקיותיו אשר יוסך בהם זהב טהור תעשה אותם, ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. רמז לעשירי העם שלא יתנו לתלמידי חכמים את השאריות אלא כל הניתן ינתן בגדר זהב טהור, ושלעולם לא יחסר לחם על שלחנו של תלמיד חכם.
ועשו ארון עצי שטים – שלימוד התורה יהיה מעין עצי שטים שהם ארוכים ורחבים, דהיינו שהבסיס היומי של האדם יהיה בעסק בתורה. ולא די במספר רגעים ליום.
ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו.
נא' "ויקחו לי תרומה" – לי, לשמי. ללמד שאין אותה תרומה מוגבלת למקדש וקדשיו אלא בכל פעולה ופעולה שאדם עושה בחיים צריך להקדיש ממנה תרומה. לתת ממנה חלק לגבוה. אם זה ממון או זמן, ביגוד או מאכל ומשתה, אם זה זמן של שמחה או של עצב, אם הוא בביתו או בבית מסחרו, ללמד שמכל פעולה ופעולה תן חלק לגבוה בבחינת לשמי. א"נ שכל פעולה תהיה במטרה לשמו ית', וזהו החלק התרומתי – הכוונה שבכל המעשים, המטרה תהיה לשמי.
ועל פי זה נראה לי לחדש בהבנת המושג "המקום ברוך הוא". למה נקרא שמו "מקום"? ללמד שמלא כל הארץ כבודו, ואמנם האדם הוא הקובע איה מקומו להיות שכינתו שורה שמה, וזה במקום שהוא מכין לו להכנס שם.
ואיך נבין על פי זה את מעלת ארץ ישראל וירושלים ומקום המקדש שהשכינה שורה שם אפי' בעת גלותינו? אלא שכיון שנתקדש אותו המקום ע"י אבותינו הק' נשאר עומד בקדושתו, וגם עד עצם היום הזה עיני כל ישראל נשואות אליו ומתפללים כנגד ארץ ישראל ומכוונים כנגד ירושלים ובית המקדש, ולכן עומד הוא בקדושתו בכל הדורות.
ועל פי זה יתבארו דברי חז"ל שאמרו "גלו ישראל, גלתה שכינה עמהם". להורות שהשכינה נמצאת במקום שהם נמצאים. ואמנם "מעולם לא גלתה שכינה מכותל מערבי", כי עיני כל ישראל נשואות אליו אפי' בגלותם ודמעתם על לחיים.
דרשות
דרשתי בביהכנ"ס זכור לדוד בשבת פ' תרומה שנת תשע"א
ישנן שאלות רבות בכל פרשה ופרשה. מהן שיש להן מענה מתקבל על דעת שומעיו ומהן שאין להם מענה הגיוני. כך למשל בפיטום הקטורת אנחנו אומרים "ועוד תני בר קפרא אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". ויש לשאול מאחר שקורטוב של דבש יכול להשפיע כ"כ הרבה לטובה על הקטורת, מדוע אסרה התורה לערב בו דבש? אי תשובה הגיונית לשאלה זו מלבד "מפני שהתורה אמרה".
וכוונתי ליישב בדברים אלה את הקושיא העצומה ששאל מר אבי שיחי‘ בדרשתו אתמול על הפסוק "ועשית שנים כרובים זהב", היתכן שהתורה שהזהירה אותנו כ"כ הרבה פעמים להתרחק מכל דבר שנראה כביכול כפסל ומסכה, שהיא עצמה תצוה אותנו להניח כרובים בדמות זכר ונקבה בבית המקדש, ולא עוד אלה בקדש הקדשים מעל ארון העדות? לכאורה דבר זה לכאורה מאוד תמוה.
ואמנם מצינו תשובות שונות המוצעות על ידי מספר מפרשים, אלא שהן לא משיבות על גוף השאלה אלא על הסיבה מדוע נראים הכרובים בצורה זו של זכר ונקבה וכדו' אך לא הניחו את הדעת בשאלה מדוע צוה הקדוש ברוך הוא להניחם בבית המקדש. לפי האמור נראה לענ"ד שהתשובה האמיתית היא "מפני שהתורה אמרה".
עוד נ"ל שבכל אחת מהמצוות שאין לנו הבנה בטעמה, התשובה האמיתית היא "מפני שהתורה אמרה" ותו לא. ואם תשאלך נפשך מה החידוש בזה? והרי תשובה זו אינה אלא כביכול לאנשים שטחיים שמתעצלים לרדת לעומקה של הלכה. השב תשיבם, מדוע אנחנו אומרים שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה שלוש פעמים בכל יום את פטום הקטורת ובה מפורשים דברי בר קפרא "ועוד אמר בר קפרא אילו היה נותן בה קרטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". בהכרח שתשובה זו היא שרשית וחזקה עד כדי כך שהיא למעשה הבסיס לקבלת התורה "נעשה ונשמע". הכיצד?
אדם הראשון גורש מגן עדן אך ורק מפני שאכל מעץ הדעת. האם חטא זה הוא כל כך חמור עד כדי כך שראוי לאדם להיות מגורש מגן עדן בשל כך? אלא שנתן ה' כח בעץ הדעת שיגרום לאוכל ממנו להבין ולהבדיל בין טוב לרע, לסנן בשכלו את כל אשר יצווה הבורא ית' במטרה שכל מצוה תעמוד במבחן הגיונו, ומה שלא נשמע לו הגיוני לעיתים, אותה הוא ידחה על הסף. וזה נלמד מהפסוק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשהּ עמהּ ויאכל. נמצא שלא אכלה חוה מעץ הדעת אלא אחרי שנהנתה ממראהו וטעמה מפריו וסיננה את מצות ה' "לא תאכלו ממנו", והחליטה שהיא בלתי הגיונית מטעמה, כי התענוג באכילתו היה כל כך חזק בל יתואר ובל ישוער.
ובמושגים של ימינו הרי האכילה מעץ הדעת דומה לצורכי סמים כמו הרואין או חשיש, שרבים נפלו בעטיו, ושמעו שישנו סם מיוחד שטמון בו כח שהוא פי מאה חזק יותר מהירואין אבל כתובה עליו אזהרה דע "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל המשיכה הטבעית אליו כל כך חזקה, באופן שאם ינהג אדם לפי הבנתו, ימות. זוהי מטרת מצוות התורה ואזהרותיה ללמד את מצות ההגבלה בכל דבר בחיים. זה מותר וזה אסור. ולימוד זה החל בהר סיני "והגבלת את ההר סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת" ורק אחרי שתיקנו את חטא אדם הראשון באמרם "נעשה ונשמע", נקיים את כל המצוות אפילו בלא הבנה ורק אחרי שנקיימם נעמול ונשתדל להבין את טעמם, רק אז זכו לקבלת התורה.
והייתי אומר שכל הנאמר אינו אלא בזמן שמקבל האדם על עצמו לקיים את החוקים הידועים כחוקים שאין להם טעם כגון שעטנז וציצית קרבנות ופרה אדומה וכמותם. אבל במצוות שאינם ידועים בתור חוקים ואפשר לחפש ולמצוא טעם הגיוני ממש נגד ציווי ה' בקיום המצוה את זה לא קבלו על עצמם לקיים. כגון "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", לזה בא בר קפרא לחדש שאף על פי שמבחינה הגיונית הרי זה ממש היפך הסברא הישרה, שהרי הדבש יכול לשפר מאוד את ריח הקטרת, בכל זאת אסור לצרף אותו לסממני הקטרת רק משום שהתורה אסרתו ללא כל טעם הגיוני.
ומכל מקום מה שהתורה מלמדת אותנו הוא מסר ברור שאת כל המצוות צריך לקיים לא מכח הבנתינו אלא מפני שהתורה אמרה. והראיה לכך היא שבאמת הרבה דברים אין בהם הגיון. שהרי כל מה שהתורה אסרתו עלינו בענין אחד, התירה בכיוצא בו דבר אחר. כגון: התורה אסרה על הכה"ג להכנס לפני ולפנים בבגדי זהב בכדי שלא להזכיר את עוון העגל ומאידך ציוותה שהמנורה שתהיה מקשה אחת זהב טהור, ושהארון יהיה מצופה זהב טהור מבית ומחוץ וכן ברוב בגדי הקדש מלבד בגדי הכהן הגדול ביום הכפורים שלובש בגדי לבן ורק החוטים יהיו טוויים ושזורים בחוטי זהב. כיו"ב אסרה התורה בעילות אסורות והתירה בעילות מותרות ע"י חופה וקידושין. וכן האדם מותר באשתו, ואסורה עליו בימי נדתה, וכן לכל מצוה ומצוה יש גבולות. ומאידך, אסרה התורה עבודת אלילים וציוותה על הכרובים. ומכאן נלמד לכל דבר ודבר בעולמנו המודרני כמו למשל המחשב שלא ציוותה עלינו התורה לסלק אותו מהבית כי יש בו הרבה דברים שהם חיוביים, והנכון הוא לחנך את עצמנו תחילה איך להשתמש בו בצורה נכונה ואח"כ לחנך גם את ילדינו. וזו היא דרך ה' להפוך את הרע לטוב ולהשתמש בו לעבודת ה'.
————————-
דרשתי בפרשת תרומה – שנת תשנ"ה – ביהכנ"ס נצח ישראל
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"
לכאורה קשה איך יתכן שהקדוש ברוך הוא שמלא כל הארץ כבודו זקוק לתרומה מברואיו? והרי אם רוצה הוא לבנות את המשכן יוכל ברוח פיו לבנותו בלי טובות של אף אחד, ומדוע א"כ ביקש הקדוש ברוך הוא תרומות?
עוד קשה הלשון. שבתחילה אמר ויקחו לי תרומה. שהוא לשון קשה, בכח. ואח"כ נאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", משמע שיבקשו מהעם לתת מרצונם הטוב, וסוף הפסוק "תקחו את תרומתי", שהוא לשון קשה, בכח. הכיצד?
בפשט הדברים נראה לבאר שהקדוש ברוך הוא מדבר לגבאי ישראל שיקחו תרומה מבני ישראל, ולא שהוא מדבר אל כל יחיד ויחיד שיתן תרומה. ומדוע? נראה לי הטעם, כיון שאין כל התרומות שוות, ואין כל הנעשה מהם שווה צריכה התרומה לבוא דרך הגבאים בכדי שהגבאים ידעו מה יעשו בכל תרומה. ומאחר שהקדוש ברוך הוא רצה לזכות בהם את ישראל שיהיה להם חלק בבנין המשכן, אמר ויקחו לי ולא אמר ויתנו לי. וזה גם יבאר מדוע אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ללמד שלא יקחו בכח מאף אחד כי אין זו חובה אלא הזדמנות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל לזכות בבנין המקדש כאמור לעיל.
"ויקחו לי תרומה" – לי, לשמי. ללמד שאין אותה תרומה מוגבלת למקדש וקדשיו אלא בכל פעולה ופעולה שאדם עושה בחיים צריך להקדיש ממנה תרומה. לתת ממנה חלק לגבוה. אם זה ממון או זמן, ביגוד או מאכל ומשתה, אם זה זמן של שמחה או של עצב, אם הוא בביתו או בבית מסחרו, ללמד שמכל פעולה ופעולה תן חלק לגבוה בבחינת לשמי. א"נ שכל פעולה ופעולה תהיה במטרה לשמו ית', וזהו החלק התרומתי – הכוונה שכל המעשים יהיו לשמי.
ועל פי זה נראה לי לחדש בהבנת המושג "המקום" שמתכוין לבורא ית'. ונאמר בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ למה נקרא שמו "מקום"? ללמד שאף על פי שמלא כל הארץ כבודו, בכל זאת האדם קובע את המקום שם תשרה שכינתו ית', והוא במקום שהוא מכין לו להכנס שם.
עוד ראיתי שהמלה "מקום" רומזת לשם הוי-ה שהמלה "מקום היא בגי' 681. קח כל אות ואות מהשם המפורש ותכפיל אותה בעצמה ותחבר את כולם, תקבל 681. י' כפול י' = ק'; ה' כפול ה' = כ"ה; ו' כפול ו' = ל"ו; ושוב ה' כפול ה' = כ"ה.
ואיך נבין על פי זה את מעלת ארץ ישראל וירושלים ומקום המקדש שהשכינה שורה שם אפי' בעת גלותינו? אלא שכיון שנתקדש אותו המקום ע"י אבותינו הקדושים, נשאר עומד בקדושתו. ועד עצם היום הזה עיני כל ישראל נשואות אליו ומתפללים כנגד ארץ ישראל ומכוונים כנגד ירושלים ובית המקדש, ולכן עומד הוא בקדושתו בכל הדורות.
ועל פי זה יתבארו דברי חז"ל שאמרו "גלו ישראל, גלתה שכינה עמהם". להורות שהשכינה נמצאת במקום שהם נמצאים. ואמנם "מעולם לא גלתה שכינה מכותל מערבי", כי עיני כל ישראל נשואות אליו אפי' בגלותם ודמעתם על לחיים.
——————–
דרשתי בשבת בבוקר פרשת תרומה י"ב ניסן תשס"ב בביהכנ"ס שומרי אמונה בבולטימור, מרילנד
פרשת השבוע פותחת במלים "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת וגו' ורק לבסוף נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ולכאורה קשה, שהרי מטרת התרומות הוא לצורך בנין בית המקדש, ואילו בית המקדש וכליו עצמם אינם אלא אמצעים למטרה הנכספת שהיא השכנת שכינתו ית' בתוך העם כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וא"כ ראוי היה יותר לפתוח את הפרשה בציווי המטרה הנכספת שהיא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולא במלים "ויקחו לי תרומה"?
ועוד, שאין זה מן הראוי לאסוף כספים בסתם ורק אח"כ להבהיר את מטרתם.
ועוד, שאילו היתה הפרשה פותחת בציווי עשית המקדש היה אז גם שם הפרשה משתנה בהתאם, להיותו פרשת מקדש, פרשת משכן או פרשת שכינה, שם כזה, שהיה הולם יותר את מטרת התרומה שהיא המטרה המשנית לזו הנכספת.
ועוד צריכים להבין, מה שפירש רש"י ז"ל בד"ה "זהב וכסף ונחשת" – "כלם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד. ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוהו לכלי שרת". והרי בדרך כלל בשעה שרוצים לבנות ביכנ"ס קודם כל צריכים להחליט מהו גודל הבנין וכמה עולה לבנותו ורק אחרי כן מחליטים אם צריך וכמה צריך להתרים את נדיבי העם לבניינו. ואילו במלאכת המשכן מצינו שמחצית השקל היה בה די לבנין המקדש, ללא צורך של נדבות. ומדוע אם כן נתנה התורה חשיבות מיוחדת לכל יתר התרומות שלא היו קשורות למהות הבנין, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ונקראה פרשה זו על שם התרומה שבאה מנדיבות הלב?
ונלענ"ד ליישב על פי מה שפי' האלשיך בשיר השירים, שהוא כידוע קודש קדשים, ושכולו משל לקשר בין ישראל לקב"ה כדוגמת חתן וכלה. ושם נא' "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". פירש האלשיך שפסוק זה רומז לבנין ביהמ"ק. שלמה רומז לקב"ה מי שהשלום שלו, ואפריון הוא ביהמ"ק. וביאר את הנאמר "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו", וכי יש חפץ לקב"ה בתרומות? והרי נאמר לי הכסף ולי הזהב? ומה המטרה של "ועשו לי מקדש"? ותירץ שהמטרה היא האהבה והפנימיות של התורמים. ולזה אמר "תוכו רצוף אהבה". השכינה שרתה בו בשל נדבת ישראל בכל לבם ובכל נפשם לבניינו. וזהו מה שפירש רש"י ז"ל שכל כספי נדיבות הלב השתמשו בו לכלי שרת בלבד. להורות שאעפ"י שידעו שלא היתה בו נחיצות, בכ"ז התנדבו בכל נפשם ומאודם. לפיכך ראוי היה לשכינה לשרות בתוכם כי נדבה זו אינה אלא מחמת אהבה ולא מחמת הצורך.
ועפי"ז יבואר מדוע פתחה הפרשה ב"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" ורק לאחר מכן נכתב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כיון שהנתינה היתה העיקר, שהיא לא מחמת הצורך לכסף וזהב, שהרי לי הכסף ולי הזהב, אלא היסוד הוא נדיבות הלב של התורמים שתוכו רצוף אהבה, ולכן נקראת הפרשה, פרשת "תרומה" בדוקא.
ועפי"ז יבואר מדוע נאמר "ושכנתי בתוכם", ולא נאמר "ושכנתי בתוכו", בתוך בית המקדש, להורות שלא תחשוב שהמקדש היה העיקר והתרומה טפלה אלא בהיפך, המקדש הוא רק אמצעי למטרה האמיתית, שהיא התקדשותו של עם ישראל ודבקותו בהי"ת. ולכן נא' ושכנתי בתוכם, בתוך כל נדיבי הלב.
וזה יבאר גם מדוע שינה הכתוב בין "מקדש" ל"משכן", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – והרי צריך היה לומר ועשו לי מקדש ונקדשתי בתוכם, או ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם?
ומכאן ש"מקדש" הוא מצד ישראל המקדשים אותו לפיכך הוא נקרא "מקדש מעט", ועניינו הרחקה מן הגשמיות והתקרבות אל הרוחניות, ואילו "משכן" הוא מצד הקב"ה השוכן בו, על דרך "ונתתי משכני בתוככם". תחילה צריכה להיות ערגה נפשית לבורא ית', מצד ישראל, מלתתא לעילא, "ועשו לי מקדש", ורק אחר כך תשרה שם השכינה מלעילא לתתא "ושכנתי בתוכם". וכן "אני לדודי" תחילה, ואח"כ "ודודי לי".
בכדי להשיג את המטרה, השכנת כבודו ית' בתוך כל אחד ואחד מישראל, אין דבר זה בא מאליו אלא ישראל צריכים להכין את עצמם תחילה לקבלת השכינה. ואיך יכינו את עצמם? לזה אמר ויקחו לי תרומה.
"ויקחו לי תרומה", היא האהבה שמלתתא לעילא. מאידך האהבה שהיא מלעילא לתתא, רומזת לאור הא-להי שיורד מלמעלה אל הנשמה לעתים ראויות כל חד וחד לפום דרגא דיליה, בעיקר ביום שבת קודש.
ובאותה מידה שאנחנו תורמים בתור יחידים לאוירה של ביהכנ"ס. בדיוק באותה מידה ביהכנ"ס תורם להתקדמותנו ולעלייתינו הרוחנית.
ומכאן מודעה רבה לכל מתפלל לשאול את עצמו. האם אני תורם לקדושת המקום? או שאני מכניס את ענייני הגשמיים להיכל הקדש? האם אני מדבר בתוכו דברים בטלים שבין אדם לחבירו? והאם אני משגיח לדבר רק בזמן המותר? האם אני מערב את אהבת המקום עם אהבת בני ובנותי, בכך שאני מנשקם בהיכל הקדש? האם ביהכנ"ס עבורי הוא מועדון ומקום מפגש עם חברים ובעלי עסקים, או שהוא בית תפלה לה'? האם אני מהווה דוגמא נאותה לבני ולשכני? והאם אני מאמין בתוך תוכי שזה השער לה', בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד? ולמסקנה, באיזה רגש רוחני אני יוצא מביהכנ"ס? האם אני מרגיש שקבלתי תוספת רוחנית מחמת שהותי בתוכו, או שאני יוצא כלעומת שנכנסתי?
וכאשר זוכים להארה מלעילא לתתא, כשתגיע לאדם איזו התעוררות אהבה ויראה להשי"ת, כתב הרמב"ן שתיכף צריך לעשות לה כלי. תיכף צריך לעשות איזו מצוה כגון צדקה או לימוד תורה וכדומה. כי התעוררות הבאה בפתע פתאום היא אור הנשפע מלמעלה ונקרא בחינת נשמה, על כן צריך להלבישה תיכף בגוף בכדי לתת לה חיזוק ובסיס, שחס ושלום לא תעיף עינך בו ואיננו. כי זהו הזמן שעליו נאמר בשיר השירים "מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ". מלעילא לתתא, היא ההארה שבבחינת "עד שתחפץ",
——————
כי נר מצוה ותורה אור – שבת בר מצוה
דרשתי בביהכנ"ס נצח ישראל – בולטימור, מרילנד
”להעלות נר תמיד“, ונאמר ”כי נר מצוה ותורה אור“ – ראיתי לנכון לנתח רעיון זה המבטא את איכותו של הנר ביחס לאור. דלכאורה קשה, שהרי הנר קטן ואורו חלש ומצומצם ואילו האור מקורו גדול והשפעתו על איזור רחב ידים. וכיון שכל כוחה של המצוה אינו אלא בכח התורה, מדוע יגרע כחה של המצוה להיותה בבחינת ”נר“, ולא בבחינת ”אור“ כמו התורה עצמה?
ונראה לי לפרש שאעפ"י שאור הנר חלש ביחס לאור עצמו, מ"מ יש לנר מעלות שאין לאור. כמו למשל לענין בדיקת חמץ חייב לבדוק בדוקא לאור הנר ולא לאור יום. גם הנשמה נמשלה לנר ולא לאור "נר ה' נשמת אדם", וכן כל מצוה ומצוה היא בבחינת נר בדוקא ולא בבחינת אור. ”כי נר מצוה ותורה אור“ ומה המיוחד בנר שאין באור?
בורא העולם גזר בחכמתו להשפיע מאורו לבני אדם בהדרגה באמצעות קיומן של תרי"ג מצוות התורה, שכל אחת מהן היא בבחינת נר, כי נר מצוה, ולא את כל המצוות בפעם אחת. וטעם הדבר כי אילו היה באפשר לעלות בפעם אחת, הרי גם הירידה והנפילה היו בפעם אחת שהרי כל דבר שנרכש בקלות בא גם לידי הפסד בקלות. אבל כאשר האדם עולה בהדרגה כל מצוה בפני עצמה, ממילא עבירה אחת מכבה רק מצוה אחת, אבל לא מכבה את כל האור. ואילו היה האדם מגיע לאור במצוה אחת, הרי היה גם יורד חלילה לשאול תחתית ע"י עבירה אחת בכבותו את האור. ולכן כשם שהאור נרכש על ידי המצוות במנות קטנות כך הוא גם נפסד על ידי העבירות במנות קטנות. משל למה הדבר דומה לאחד שקונה מניות בחברות בבורסה. אם הוא מפזר את מעותיו לכל מיני חברות וקונה בכל אחת מהם מספר קטן יחסי של מניות אם חברה אחת פושטת את הרגל לא ירד מנכסיו. אבל זה שמשקיע את כל הונו בחברה אחת או שיעלה לגדולה בבת אחת או שיפול לשאול תחתית בנפול החברה. משל נוסף הוא זה של החולה שזקוק לתרופות רבות וחזקות שאם יקח את כולן בפעם אחת, ימות. ולכן צריך לקחתן אחת אחת בהדרגה. תרי"ג מצוות הן כולן חברות. ובכל אחת מהן משקיע האדם כמיטב כחו אם לטוב ואם למוטב. וכל רכישה היא קטנה בבחינת נר. ואמנם כאשר נבוא להעריך את הונו של אותו אדם שהשקיע בכל כך הרבה חברות בודאי שאור גדול שופע ממנו.
עוד נראה לי לפרש שהאור מחמת היותו מפוזר וחזק ביותר אין בכח האדם את היכולת לזכות בו אלא בדרך של צמצום למנות קטנות יותר שנקראים ”נרות“. ואמנם גם זה העוסק בתורה לשמה זוכה ליהנות מאורה מנות מנות, ביחס לעמלו בה ולפום צערא אגרא. ואפשר שכל פעם שהוא עוסק בתורה, הוא מקיים מצוה ככל יתר המצוות שהיא בבחינת נר, אלא שהתורה שהוא עסוק בה משפיעה עליו מאורה יותר משאר המצוות. ונראה לי שזהו רעיון הצמצום בגשת בני ישראל אל הקדש. בכדי שלא ימעדו מעוצמת האור צריכים לעלות מעלה מעלה דרך הספירות הידועות חג“ת נהי“ם.
ובזה יתבארו דברי חז"ל "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה". והטעם כי המצוה היא נר, אבל התורה, מלבד המצוה ללמוד תורה, שגם היא בבחינת נר, זוכה הלומדה לאור התורה, ואין כח בעבירה לכבות את אור התורה.
מלבד זאת ישנו יתרון נוסף ללימוד התורה ביחס לכל יתר המצוות, שאותו הביע רבי יוסף בגמ' סוטה כא. בשפה ברורה "ואמר ר' יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וגו' תורה בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא".
עוד נראה לי לפרש על דרך אחרת והיא כי הנר אף על פי שאורו קטן יחסית מזה של האור אך באותה נקודה מצומצמת שאותו הוא מאיר אורו גדול יותר מהאור המפוזר לכל עבר. ונ"ל הטעם כי אין הדבר נובע מצד האור ומכמותו, אלא דוקא מצד האדם שנאות לאורו, שהאדם מרכז ומצמצם את עיניו ואת כל מעייני לבו לאותו מקום מצומצם שאותו הוא רוצה לראות באמצעות הנר, כאחד המביט אל תוך המקרוסקופ או המשקפת. חשיבותו המיוחדת של הנר לפי"ז, נעוצה בכך שהאדם מאמץ ומעמץ את עיניו לראות הדק היטב דרך אותה נקודת אור, ונראה לי שזוהי הסיבה שאת החמץ צריך לבדוק בדוקא לאור הנר. שכאשר מחפשים לאור השמש לא רואים אלא מה שנגלה לעיני השמש, אבל לאור הנר אפשר לראות בדקדוק יתר גם פרורים דקים שלא יראו לאור השמש מחמת עצמת האור.
מכאן שהמצוה היא ההתרכזות בפרטים. כמו למשל בהקמת קהילתינו ”נצח ישראל“. ב"ה יש לנו קהל גדול של מתפללים והכל מתנהל יחסית כשורה, וזוהי הבחינה של האור. לעומת זאת ישנה הבחינה של הנר, והיא הדאגה לפרטים שכל פרט ופרט משפיע על עוצמת האור, כי האור מהווה את מכלול הפרטים. כמו למשל הירחון היוצא מביהכנ"ס חייב להיות בשיא הדיוק ובשיא היופי כדי שאור הקהילה יהיה גם הוא נוצץ. וכמו בכל עסק מצליח יש דאגה לפרטים הקטנים לשם הצלחת העסק, כך הוא הדבר גם ביהדות, לא די שיאמר אדם אני יהודי אם הפרטים הקטנים שגורמים לו להיקרא "יהודי" חסרים מן הספר.
וזהו שאמר דהמע"ה "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" – היינו דברי ה' עצמם כפי שנאמרו בתורתו ובדברי חז"ל הם הנר והם גם האור, והחילוק שביניהם הוא שהנר הוא "לרגלי", היינו לפעולה מסויימת שאני עומד לבצע ברגע זה. ואילו האור הוא המטרה הכללית של כל הנרות, של כל המצוות, שהם נתיב ה', "לנתיבתי", דרך התורה.
וזה יבאר לנו מדוע כאשר נכנס הנער לגיל המצוות הוא נקרא "בר מצוה" ולא בן מצוות? וכן כאשר האדם עובר עבירה הוא נקרא "בעל עבירה" בל' יחיד ולא בעל עבירות.
ומדוע לגבי המצוה הוא נקרא בן או בר, ואילו לגבי העבירה הוא נקרא בעל ולא בן? הטעם הוא כי המצוה היא חלק אינטגרלי של הנשמה שכאשר האדם מקיים אותה היא שבה למקורה כבן להוריו. היפך הדבר לגבי עבירה שהיא הצד הנגדי של הנשמה והעובר עבירה הוא בבחינת בעל לעבירה ולא בבחינת בן, והטעם כי הבעל יכול לגרש את אשתו וזהו "בעל תשובה", אבל הבן לא יכול לגרש את אביו.
והטעם שהוא נקרא "בעל תשובה" ולא בן תשובה, כי האידיאל אינו לחטוא ולשוב בתשובה אלא להיות בבחינת צדיק גמור. שאילו היה אידיאלי לשוב בתשובה היה השב בתשובה נקרא בן תשובה. ונראה לי הטעם לכך כי השב בתשובה מכיון שהיה מסוגל מלכתחילה לעבור על דבר ה' כשחטא, אפילו שעכשיו שב בתשובה, עדיין יש בפנימיותו את הפוטנציאל לחטוא שוב כמו בעל שמגרש את אשתו שהיא המצוה של התשובה.
לעומת זאת, כאשר רכש האדם תורה במשך שנים רבות הוא נקרא "בן תורה", כי היא הופכת להיות חלק מעצמיותו. והוא מאיר בכח היותו בן תורה על כל הסובבים אותו בבחינה זו שעליו נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", שאז הוא בבחינת אור.
ויראו ממך" – וכל זה אינו אלא כאשר יראת ה' נסוכה על פניו שרק אז ה' משפיע גם עליו שהרואים אותו יראו מפניו. ועל זה נאמר באבות "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה", והחכמה היא חכמת התורה.
———-
דרשתי בפרשת תרומה
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". היתכן? והרי מלא כל הארץ כבודו, ונא' השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואיך יצטמצם כבודו ית' בתוך בית המקדש וביותר בתוך ד' אמות של בדי הארון? ואיך למעשה שורה השכינה במקדש יותר מבמקום אחר?
עוד צריך להבין מה הפירוש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרי הקב"ה משרה את הקדושה מאתו ית' וממילא צריך היה לומר ועשיתי מקדש ושכנתי בתוכו? ולא "בתוכם"?
ועוד, שהרי כבר צווח הנביא ישעיה בשמו ית' "למה לי רב זבחיכם אמר ה' שבעתי עולות אלים וחלב מריאים ודם פרים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי קטורת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשכם ומועדכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשא ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. רחצו הזכו הסירו רע מעללכם מנגד עיני חדלו הריע". וא"כ מדוע ציוונו ית' לבנות לו בית ולהקריב שם עולות ושלמים? האם כבודו ית' צריך לכל זה?
ועוד ק' שהרי מהציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע שלא היה כבודו ית' שוכן בתוכם עד עתה, והרי נאמר וה' הולך לפניהם יומם וכו'? ועוד שהרי הקב"ה קובל על העם האומרים היש ה' בקרבנו אם אין? מדבריו משמע שהוא אכן שוכן בתוכם, גם בלא מקדש, ולשם מה, אם כן, ציוה הבורא ית' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"?
וראיתי להרה"ג משה מלכה בספרו "נטפי המים" שעמד על שאלה זו ותירצה עפ"י הגמ' בשבת קמ"ו שאומרת "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן". ואותה זוהמא חזרה שוב מיד אחר מ' יום. ולפיכך ירדו ממדרגתן הנעלית שקבלו בשעת מתן תורה, ושוב לא יכלה השכינה לשרות בתוכם אלא בביהמ"ק. ועדיין קשה איך יצמצם הקב"ה את כבודו במשכן ובארון? והרי מלא כל הארץ כבודו?
ונ"ל לחדש שאף על פי שמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לומר לעצמותו להצטמצם בתוך בית אחד, מכל מקום הרעיון של שכינתו ית' בבית המקדש הוא מצד ישראל שעיניהם ולבם של כל ישראל יהיו נשואות אליו. ואותו מקום כידוע, נבנה בזעיר אנפין על כל פרטי פרטיו בתבניתו של עולם ומלואו. וע"י שכלם ישאו עיניהם אליו ויקדשו אותו בבחינת "ועשו לי מקדש", אשרה שכינתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מהם, שהם קידשו את המקדש. ולכן אמר ועשו לי מקדש ע"ד והתקדשתם והייתם קדושים, מצד ישראל, ושכנתי בתוכם, מצד המקום ית', ע"ד אני לדודי ודודי לי.
נמצא לפי זה שהפירוש "ועשו לי מקדש" הוא שישראל יהיו הם המקדשים את ביהמ"ק. ואמנם בכדי שיוכלו לקדש את בית המקדש צריכים הם לקדש את עצמם תחילה, שנאמר "קדושים תהיו". ואיך יקדשו את עצמם? פירש"י ז"ל קדש עצמך במותר לך. ומעתה יתבאר בבחינת כפתור ופרח הפסוק "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". נדיבות הלב היא הבחינה של "קדש עצמך במותר לך". ברגע שנתעלה למדרגה זו של נדיבות לב לצורך המקום ברוך הוא, אותה נדיבות לב עצמה, היא אותו חלק א-לוה ממעל שדבוק בשכינה, ולכן אותה תרומה נקראת "תרומתי". באותה מדרגה ישראל וקוב"ה חד הוא, ואחרי שקידשו בכך את עצמם יהיו זכאים למצות "ועשו לי מקדש". נדיבות הלב בנתינת התרומה מהווה את ביטול עצמותם לבורא בכל מעשיהם, בפרט כשזה נוגע לחסרון כיס. ויתכן שזהו גם רעיון הקרבנות.
עוד נראה לפרש את היחס שיש בין אור לנר שהוא בדיוק היחס בין השכנת שכינתו ית' בכל העולם שהוא בבחינת אור, לבין הצטמצמותו בתוך המשכן שהוא בבחינת נר. וזוהי חשיבותן של הנרות במנורה שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ואמרו חז"ל אל מול פני המנורה של מעלה יאירו שבעת הנרות. שהמנורה של מטה מכוונת כנגד המנורה של מעלה. ונאמר "כי נר מצוה ותורה אור", שהנרות במנורה מסמלות את היחודיות של עם ישראל והשראת שכינתו בבית המקדש ביחס לאור האוניברסאלי שמאיר לכל העולם. ועל פי אותו עיקרון נאמר שישראל נמשלו ללבנה שהיא בבחינת "נר" ביחס לאומות העולם שנמשלו לחמה שהיא בבחינת "אור".
ואמנם נראה שישנו אספקט נוסף להכריח את הצורך בבנית בית המקדש ובתי כנסיות. מכיון שהאדם אינו מסוגל לשמור עשרים וארבע שעות ביממה על קדושתו כשהוא בארמון המלך, שאם יחטא חלילה, ואפי' החטא הקל ביותר בהיותו לפני המלך, עונשו רב. לכן צוה הקב"ה לבנות משכן אחד ולצמצם כביכול את כבודו שם, שאעפ"י שמלא כל הארץ כבודו, בכ"ז לא יענשו בני האדם בחומרה רבה אלא בהיותם באותו מקום שבו שורה שכינתו בתמידות. ומכאן נלמד לחשיבותם של בתי הכנסת, ולשמירה על קדושתם מפני המפטפטים בהם דברי חולין.
לפיכך הזהיר את הזרים לבל יכנסו למקדש, ואם נכנסו חייבים מיתה. ורק שבט לוי שלא עבדו את העגל הותרו להיכנס שם כל אחד לפי מעלתו בכדי לייצג את העם. ואפילו הכהנים או הלויים שעברו על חוקי המקדש, ונכנסו בטומאה וכדומה חייבים מיתה כפי שמצינו בנדב ואביהוא.
—————-
דרשתי בפרשת תרומה
הכוונה בהקרבת הקרבנות חשובה לאין ערוך שהרי הקרבן מתפגל במחשבת שלא בזמנו בד' עבודות המעכבות את הקרבן, ונפסל באם נתכוין לאוכלו שלא במקומו. ואחר שחרב בית מקדשינו ופסקו הקרבנות קבעו לנו חכמינו תפלות במקום קרבנות שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". אברהם תיקן תפלת שחרית כנגד תמיד של שחר, ויצחק תיקן תפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים ויעקב תיקן תפלת ערבית כנגד אברים ופדרים שהיו נאכלים על המזבח כל הלילה. ומאחר שהתפלות הן במקום קרבנות הרי ברור שהעיקר בתפלות היא הכוונה לכוין בכל מלה היוצאת מן הפה ללא הרהורים זרים. ואמרו חז"ל "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה".
ואמנם התפלה דורשת הכנה מראש כפי שאומרת הגמ' בברכות ל: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים". איך יכול אדם לכוין בתפלה אם קודם שהוא נכנס לביהכנ"ס הוא כבר חושב על זמן היציאה ורץ כצבי בכדי לסיים את התפלה בזמן שקבע מראש? והרי על זה אמרו חז"ל "אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום"? ובפרט אם הוא שליח ציבור שאחריות תפלת כל הצבור נתונה בידו, ובפרט אם הוא מתפלל בתור חיוב לזכות את אחד מקרוביו, איזה קטרוג הוא גורם לנפטר, שאותו הוא חושב לזכות בתפלתו כשליח צבור.
נאמר בפרשתינו "ועשו לי מקדש", רבים חושבים שהמושג "קדושה", שייך רק ליחידי סגולה, שהרי רק הם יודעים איך לקדש את עצמם. אבל אנחנו מדלת העם, מה לנו ולקדושה? ואמנם לא כן הוא. שהרי התורה מצוה לכל יהודי ויהודי "קדושים תהיו". איך האדם מקדש את עצמו? דרך התפלה. דרך הכוונה במלים היוצאות מן הפה, וההרחקה מהגשמיות ומהמחשבות הזרות בשעת התפלה. שויתי ה' לנגדי תמיד, זוהי דבקות רוחנית כאילו אנחנו והבורא ית' היינו גוף אחד בייחוד גמור.
ולכן נקרא הנער "בר מצוה" וכן "בן תורה", ואילו העובר עבירה נקרא "בעל עבירה" ולא "בר עבירה". מאחר שהמצוות הם חלק בלתי נפרד מנשמתו של כל יהודי, והשייכות שלהם לנשמה היא כמו השייכות של בן לאביו, שלעולם לא יוכל לגרשו מעליו. ולכן הוא נקרא "בר מצוה", אבל כשהוא עובר עבירה אין לעבירה שייכות לנשמתו והיא אליו כמו בעל לאשתו שיכול לגרשה כשירצה, ולכן הוא נקרא "בעל עבירה". ושניהם בלשון יחיד כי כל אדם הוא עולם בפני עצמו זה ישפיל וזה ירים. והאדם היחידי הוא בבחינת "נר" כשהוא מאיר. ונאמר "כי נר מצוה ותורה אור".
—————
דרשתי בפרשת תרומה
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – מאחר שכל עצמו של הבנין וכליו אינם אלא במטרה להשכין את שכינתו ית' בתוך העם, וכל היתר אינם אלא אמצעים, מדוע אם כן פתחה הפרשה במלים ”ויקחו לי תרומה“ ולא במלים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם? ואז גם שם הפרשה לא היה "תרומה" אלא כראוי לו, "מקדש", או "משכן".
ונראה לי הטעם כי אעפ“י שמטרת התרומות הוא לבנין בית המקדש, מ“מ התרומות קודמים לבנין המקדש. שהרי אם אין קמח אין תורה. אם אין כסף אין בתי כנסת ואין ישיבות. וזה ע"ד מה שאמרה הגמ' בחולין צב. "אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו כגפן נמשלה זמורות שבה אלו בעלי בתים אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא".
ויש לדקדק מדוע שינה הכתוב בלשון בין מקדש למשכן, והרי צריך היה לומר ועשו לי מקדש ונקדשתי בתוכם, או ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם? ועוד, מאחר שהקדושה באה מאתו ית' ולא מצד ישראל, מדוע לא אמרה התורה "ועשיתי מקדש ושכנתי בתוכם"?
ובאמת עצם הרעיון של שכינה במקדש טעון ביאור, שהרי נא' השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואיך יצטמצם כבודו ית' בתוך ד' אמות של בדי הארון? והיותר ק' על עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מצוה לבנות לו בית ולהשים בתוכו כביכול ארון ושלחן כסא ומנורה. האם כבודו ית' צריך לכל זה? ועוד, מדוע רק עכשיו נצטוו במצוה זו, האפשר לומר שעד עתה לא היה הי"ת שוכן בתוכם? והרי נאמר וה' הולך לפניהם יומם וכו'? והראיה לכך שכאשר התלוננו "היש ה' בקרבנו אם אין", נחשב להם הדבר לעוון, כי ברור היה שהוא שוכן בתוכם, ואיך א"כ משתלב עם זה הרעיון של בית מיוחד לשכינה?
לכן נראה לי שהמטרה היא השכנת כבודו ית' "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל. אלא שלשם כך יש חובה על כל איש ישראל להכין עצמו לקבלת השכינה. ואיך? "ויקחו לי תרומה", דהיינו ההכנה הנדרשת מתבטאת בפעולות גשמיות המורות על הרצון והחפץ שתשרה השכינה בקרבו, וזוהי חשיבות התרומה. אבל בנין המשכן לחוד לא היה משיג מטרה נשגבה זו.
כיו“ב למדנו איך אפשרי הדבר לידבק בו ית‘ "כי אם שמר תשמרון וכו‘ ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". שואל רש"י והרי אש אוכלה הוא ואיך אפשר לידבק בו? אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו. וכן איתא בכתובות קיא: "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיה לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה".
ואמנם רבי אברהם אבן עזרא פי' שם ללכת בכל דרכיו, "שלא ישנה ולא יהפוך". ונראה שכוונתו למה שפירש בשמות כג, כה ”ועבדתם את ה' א-להיכם“ – "ועבודת ה' היא לעשות כל אשר צוה, לאהבה אותו ולדבקה בו ולהשבע בשמו ולהתפלל אליו ולזבוח לפניו תמידין ומוספין ולכבדו בתת המעשרות". ”ולדבקה בו“ – והוא סוד גדול".
והרמב"ן שם העיר על דבריו בזו הלשון: "ואין הסוד מטעם המקום הזה…. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך בשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם רק הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי. ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן ה'".
ונ"ל לפרש שכיון שמלא כל הארץ כבודו, לא שייך לומר לעצמותו ית' להצטמצם בתוך בית אחד. אבל ענין המקדש הוא באמת מצד ישראל שהם יתרכזו כלם לקדשו במקום מסויים שכל ישראל יהיו עיניהם נשואות אליו ובזה יתקדש המקום מצד ישראל. ובזה שהם יפתחו לפניו פתח כפתחו של מחט בבנין המקדש, "ועשו לי מקדש", אז הי"ת יקיים "ושכנתי בתוכם", יפתח להם פתח כפתחו של אולם, ע"ד "אני לדודי ודודי לי".
ובענין התרומה יש להתבונן ברש"י על הפ' "קדושים תהיו", "קדש עצמך במותר לך". פי' שהקדושה מתבטאת בזה שהאדם תורם לה' דבר שאינו מצווה עליו אלא מנדבת לבו. ולכן אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". פי' ברגע שנתעלה למדרגה זו של נדיבות לב לבנין המקדש, קדוש יאמר לו. ובכך נתעלתה תרומתו להקרא "תרומתי". נמצא שנדיבות לבו היא עצמה חלק א-לוה ממעל הנקראת קדושה, שעל ידי התרומה מגיעים למדרגה שישראל וקוב"ה חד הוא, "ושכנתי בתוכם".
ומהי תועלתו של בית המקדש, והרי יכול היה הקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו על נדיב הלב גם בלא בית מקדש? אלא שאם היה משרה שכינתו על האדם, נמצאת השכינה בקרבו בכל שעות היממה, ואם חלילה יחטא ואפי' החטא הקל ביותר בהיותו לפני המלך, עונשו רב, לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא לבנות משכן שיצמצם כבודו שם, שאף על פי שמלא כל הארץ כבודו, בכ"ז לא יענשו בני האדם אלא בהיותם באותו מקום שבו שורה שכינתו בתמידות. שכן עונש החוטא והוא לפני המלך מוות נצחי ותמידי. ולכן נאסרו ישראל בכניסה לבית המקדש. ורק שבט לוי שלא עבדו את העגל הותרו להכנס שם ולייצג את העם. ואם אחד משבט לוי חוטא בתוך כותלי בית המקדש, עונשו כנדב ואביהוא.
נמצא שבאמת מלא כל הארץ כבודו, אלא שכלפי העם הגביל להם מקום מצומצם שכל העם ישאו עיניהם אליו, ובכך יתקדש אותו המקום. ולפי זה מי הוא המקדש את בית המקדש? ישראל. וזהו שאמר הכתוב "ועשו לי מקדש", ע"י שהם יעשו אותו מקודש, אשרה שכינתי בתוכו. ואותו מקום מצומצם, שהוא בית המקדש, נבנה בתבניתו של עולם ומלואו על כל פרטי פרטיו בזעיר אנפין.
ולכאורה קשה מדוע נאסרו הבכורות במקדש שהם למעשה מייצגים את כל ישראל, ולקח במקומם את הלוים? והרי הקדוש ברוך הוא היה יכול למחול להם על העבר ולפתוח עמהם דף חדש? אלא מכאן נלמד מסר חשוב מאוד בענין ההבדל שבין בעלי תשובה לבין צדיקים גמורים. שאף על פי שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, אין זה אלא לאותה שעה, אבל לעתיד הקרוב ואפילו הרחוק יותר יש גריעותא לבעלי תשובה שהרי עדיין יש להם את הפוטנציאל לחטוא, שהרי זה נמצא אצלם בתוך הגנים. כמו למשל אדם שהיה מחלל שבת ואוכל נבלות וטרפות ששב בתשובה. קרוב לודאי שאם יהיה עליו לחץ גדול מדי כגון אם יקבל שכר עתק ובלבד שיצטרך לנסוע לעבודה וכיו"ב הוא עלול לחשוב פעמיים ולהחליט לחלל שבת, משא"כ צדיק גמור אין אצלו את המושג של חילול שבת וכמעט ללא ספק הוא ימסור את נפשו לשמור את מצוות התורה, וכפי שאנחנו רואים מעשים בכל יום. זאת ועוד, אפילו אם הוא עצמו ימשיך לשמור שבת, בניו אחריו ירגישו שזה לא כל כך נורא אם יחטאו שהרי אביהם עשה זאת. וגם לזה אנחנו עדים שהם מעשים בכל יום. ובנידון של הבכורות, הפוטנציאל הוא עבודה זרה שעליה אדם מצווה "יהרג ואל יעבור", לכן היה הכרח להמיר את הבכורות בלויים. וזוהי מעלת ההלכה לעולם ישיא אדם את בתו לתלמיד חכם שהיא עיקר חשיבותו של היחוס.
ספר שיר השירים הוא כידוע קדש קדשים, וכולו משל לקשר שבין ישראל לקב"ה כדוגמת חתן וכלה. ושם נא' "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". פסוק זה רומז לבנין בית המקדש. שלמה רמז להקדוש ברוך הוא מי שהשלום שלו, ואפריון הוא בית המקדש.
ובאותו עניין, מדוע נצטוו ישראל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והרי לי הכסף ולי הזהב? תי' ספר אבירים בשם האלשיך כי דוקא בשל כך שכל ישראל התנדבו לבניינו, ונדבת הלב אינה מתבטאת אלא בחיצוניות ובגשמיות זהב וכסף ונחושת, לפיכך תוכו רצוף אהבה ושרתה בו השכינה. פנימיותו משקפת את חיצוניותו.
ומה החידוש בזה שהתנדבו למלאכת הקודש, והרי בכל בית כנסת הכל מתנדבים לבניינו? אלא שבאמת לא היו צריכים כספי נדבת לבם לבניינו כפירש"י ז"ל בפרשתינו שמחצית השקל שנצטוו עליו בשוה היה בו די לכל מלאכת המשכן "ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר". וכל כספי נדיבות הלב השתמשו בו לכלי שרת בלבד. ומכאן שכאשר לא היתה בו נחיצות ובכ"ז התנדבו בכל נפשם ומאודם ראוי היה לשכינה לשרות בתוכם כי סכום זה אינו אלא מחמת אהבה ולא מחמת הצורך.
ואמנם זוהי אהבה שמלתתא לעילא, אבל ישנה אהבה שהיא מלעילא לתתא, והיא רומזת לאור הא-להי שיורד מלמעלה אל הנשמה מתי שהם ראויים לכך, כל חד וחד לפום דרגא דיליה. וע"ז נא' מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ופי' בספר אבירים בשם הרמב"ן כי כשיגיע לאדם איזה התעוררות אהבה ויראה להשי"ת אז תיכף צריך לעשות לה כלי. דהיינו שיעשה איזה מצוה כגון צדקה או ישב ללמוד וכדומה. כי התעוררות הבאה בפתע פתאום היא אור הנשפע מלמעלה והוא בבחינת נשמה, ע"כ צריך להלבישה תיכף בגוף בכדי לתת לה חיזוק ובסיס שחס ושלום לא תעיף עינך בו ואיננו.
—————-
דרשתי בכ"ט שבט תשע"ב
"אתרוג נמכר בשלוש מאות דולר", נכתב באותיות של קידוש לבנה בכל כותרות העיתונים. מיד רבים מגיבים – לא היה עדיף לקנות אתרוג פשוט ואת ההפרש לתת לצדקה? טענות מסוג זה עולות ונשמעות כלפי כל מיני 'הידורי' מצוה. שאל הרב חנוך חיימוביץ רבה של קהילת היכל חנה בפתח תקוה, וסגן ראש ישיבת בני עקיבא בראשון לציון. האם טענה זאת נכונה? האם השקעה במצוה הינה בזבוז, ביחס למצוות שבין אדם לחברו? המשכן הוא אהל ובתוכו כלים עשויים מזהב טהור. לעומת זאת בית המקדש שבנה שלמה היה מרהיב ביופיו. בבנין זה היתה התאמה בין כלי הזהב שבתוך בית המקדש לבין מראהו הכללי של בית המקדש. האם בית המקדש של שלמה, נחשב יותר מבחינה רוחנית מחמת הפאר שנלווה אליו, או האם ההשקעה היתרה במקדש היתה נחשבת לבזבוז, והיה עדיף להשקיע את הכסף במצוות של בין אדם לחברו?
הספורנו בפרשת פקודי (לח, כד) התיחס ליחס שבין המשכן לבין שני בתי המקדש וכתב "העיד על קצבת הזהב והכסף והנחושת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון". ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס. "ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם". והוסיף לומר שככל שהמקדש היה מפואר יותר, כך רמת הקדושה שבו היתה פחותה יותר.
בנתוח הדברים כותב הרב חיימוביץ המשכן וכליו מתבססים על תרומת בני ישראל ונדבת לבם. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". לעומת זאת הבית הראשון שבנה שלמה היה על בסיס המיסים הכבדים שהיו מוטלים על העם. "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ". כאשר נתמנה רחבעם בנו של שלמה למלך על ישראל, בקשו ממנו להקל מעול העם, ולהפחית את המיסים. אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. על פי זה ניתן לומר שהמשכן נוצר כתוצאה מרצון העם וכפי יכולתו הכלכלית, ואילו המקדש נעשה בכפיה של גביית המס ללא התאמה לתחושה של העם. על פי זה נוכל להבין את התנהלות החשמונאים "כדרך שעשו בית חשמונאי … שפודין של ברזל היו וחופין בעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב". החשמונאים, שהיו חלק מהעם התחשבו במצבם הכלכלי, ולא הכבידו עליהם, ובנו את המנורה כפי היכולת הכלכלית של העם.
הנלמד מהאמור שזהו היחס הנכון בין הידור במצוות שבין אדם למקום לבין הידור במצוות שבין אדם לחברו. ההתחשבות ביכולת וברצון העם צריכים להאיר את דרכנו.