בגמ‘ ברכות כא: "אמר רב הונא הנכנס לביהכנ"ס ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. ריב"ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל. במאי קמפלגי? מר סבר יחיד אומר קדושה ומ"ס אין יחיד אומר קדושה". ומסקנת הגמ' שאין יחיד אומר קדושה וממילא צריך שיוכל להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה. וכיון שגמ‘ זו נפסקה להלכה ע“י כל שלושת עמודי ההוראה הרי“ף, הרמב“ם והרא“ש וכן נפסק גם בטור ובשו“ע, ראוי להקדיש לה פרק מיוחד.
א. בין לר' הונא, ובין לריב"ל שאמרו "אם יכול להתחיל ולגמור וגו‘. יתפלל", משמע שלכתחילה עדיף להתפלל ביחד עם הציבור, אעפ“י שהם באמצע תפלתם והוא רק מתחיל תפלתו. וצריך להבין מדוע? למה שלא ימתין ויתפלל ביחד עם הש“צ? שהרי אם יתחיל תפלתו כאשר הם באמצע התפלה, יצטרך להתפלל בחפזון כדי לסיים קודם שיגיע ש“צ לקדושה או למודים מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ולמה א“כ העדיפו שיתפלל בלחש עם הציבור?
הניחא לריב“ל יש להסביר הטעם כדי שיוכל להשלים צ' אמנים, ולכוון לברכות הש"צ ולהשלים בזה מה שלא כוון דיו בתפלתו. א"נ כדאיתא בירושלמי פ' תפלת השחר הו"ד בתוס' שם בד"ה "עד" משום אמן דהא-ל הקדוש או דשומע תפלה, דחשיבי כדברים שבקדושה. ועוד ירויח בזה שיוכל לענות מודים דרבנן. ולכן "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל“ דכל היכא דאפשר למיעבד הכי עבדינן. "ואם לאו אל יתפלל“ עם הצבור אלא יתחיל תפלתו ביחד עם הש“צ. דכל היכא דלא אפשר אלא אם כן יפסיד קדושה, עדיף שיתפלל ביחד עם הש"צ, ויענה עמו קדושה ומודים.
אבל לרב הונא דס“ל שיכול להתחיל תפלתו אפי‘ כאשר הצבור עומדים בסוף תפלתם שבלחש או כשמתחיל חזרת הש“צ ובלבד שיסיים קודם מודים, הרי בודאי יפסיד את כל האמנים שקודם מודים, כולל אלו של הא-ל הקדוש ושומע תפלה. ומדוע א“כ לא ימתין עד שיתחיל ש“צ ויתפלל עמו בשופי?
ועוד, קשה לרב הונא אם הוא משער שכשיתחיל תפלתו קודם שיתחיל ש“צ, לא יסיים קודם שיגיע ש“צ למודים, איך יתחיל תפלתו ביחד עם הש“צ, הרי בכה“ג בודאי שלא יסיים תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים אלא אם כן ידלג על ההרים יקפץ על הגבעות.
ואמנם מזה שאמרה הגמ' "במאי קמפלגי? מר סבר יחיד אומר קדושה ומ"ס אין יחיד אומר קדושה" ותו לא, משמע שריב"ל אינו חולק על רב הונא בזה שצריך לומר מודים עם הציבור, אלא שכיון שס"ל שאין קדושה נאמרת ביחיד מצריך שיהיה פנוי גם לאמירת קדושה, וזה ואצ"ל זה קמ"ל. ולכן לכאורה נראה שגם לריב"ל לא יתפלל ביחד עם הש"צ אא“כ יוכל לסיים קודם שיגיע ש“צ למודים.
ואי נימא שלהתחיל תפלתו בשעה שהציבור מתפללין בלחש, או להתחיל תפלתו ביחד עם הש"צ מקרי תפלה בציבור, קשה בין לרב הונא בין לריב“ל איך אמרו שאם אינו יכול לסיים קודם שיגיע ש“צ למודים אל יתפלל? אם הש"צ רץ במהירות שגוברת על זו של המתפלל עמו, שלא יוכל לסיים תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים, שאמרו "אל יתפלל“, א“כ מתי יתפלל? האם יבטל תפלה בצבור בשל אמירת מודים?
ואפשר לפרש בדוחק דבין לריב“ל בין לרב הונא, "מודים דרבנן“ יותר חשוב מלהתפלל עם הצבור, כי לדעתם עיקר תפלה בצבור היא זו של הש“צ. ומה שאמרו "ואם לאו אל יתפלל", הכוונה היא שבכלל לא יתפלל אלא יצא י"ח ע"י שיכוון לצאת עם הש"צ בחזרת התפלה, ובלבד שיאמר מודים דרבנן עם הציבור. ואעפ"י שאם יכוון לצאת בתפלת הש“צ לא יוכל לומר מודים דרבנן, לית לן בה כי כך תקנו חכמים לכל אלה היוצאים ידי חובתם בתפלת הש"צ. לכוין למודים של הש"צ דקים ליה בדרבא מיניה שהוא עדיף ממודים דרבנן. ואפשר שמכאן שאב החת"ס את סברתו דעיקר תפלה בצבור היא כאשר הש"צ חוזר התפלה שבה מוציא את הרבים ידי חובתם.
ובזה יתבארו דברי התוס' שם בד"ה "עד" שפסקו שאף אם מגיע למודים כשהש"צ יגיע למודים שפיר דמי, ואינו צריך שיגמור תפלתו קודם שהש"צ יגיע למודים. ואף על פי שגם התוס' עצמם מודים שלא משמע כן מל' הגמ', ובלשונם "אבל אין גמרא פסיקא לה כי האי גוונא", שהרי מפורש בגמרא "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל“, משמע שצריך לסיים תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים כדי שיוכל לומר "מודים דרבנן“, שהרי אם הוא מגיע למודים כשהש“צ מגיע למודים אינו אומר אלא מודים שהש“צ אומר ולא מודים דרבנן. וכמובן עדיף אם יוכל לומר גם מודים דרבנן. אבל היכא שיש ברירה לזה או לזה, "מודים" דשל הש"צ עדיף.
אבל במה שכתבו התוס' "אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא". תמוה הוא דהא מקורו שם בסוטה דף מ. "בזמן שש"צ אומר מודים העם מה הם אומרים? אמר רב. . . ". וכן הוא בירושלמי פ"ק דברכות הו"ד בתוס' שם. ואחר שהקשתי זה מצאתי להמהרש"א שתמה עליו תמיהא זו, הו“ד בשו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סימן ד' וברוך שכוונתי לדבריו. וכן הוא ברי"ף שהביא את הגמ' בסוטה באריכותא. ומקור נוסף הוא בגמרא דידן בדברי רב הונא "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל", מדוע צריך להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים? בהכרח בכדי שיוכל לומר מודים דרבנן עם הש"צ.
והרה"ג יבי“א כ' שם "והנה מ"ש התוס' דאמירת מודים דרבנן לא מצינו לו עיקר בגמרא, בודאי שלא נעלם מעיני קדשם של בעלי התוס', דברי הגמ' בסוטה בזמן שש"צ אומר מודים, העם מה הם אומרים, מודים אנחנו לך וכו'. אלא דס"ל שאין זה חובה רק מנהג. וכמ"ש כן במעדני יו"ט פ"ג סי' י“ח אות ע‘, דס"ל להתוס' דממ"ש העם מה הם אומרים, משמע שמנהג העם הוא, ולא חיוב מדברי חכמים. ע"כ. וכ"כ הצל"ח ברכות כא: דמלשון העם מה הם אומרים, משמע שהעם מעצמם אומרים כן. וגו‘“.
ובמחכ"ת קושית המהרש“א עדיין במקומה עומדת, דאפי' תימא שאינו אלא מנהג, הרי מנהג ישראל דין הוא, וכ"ש שמנהג זה הובא בגמ', ונפסק כן להלכה, והכי נהוג עלמא עד עצם היום הזה. ואיך אמרו התוס' שאין לו עיקר בגמ'? ועוד, ששאלת הגמ' "בזמן שש"צ אומר מודים העם מה הם אומרים" נראית יותר כהלכה לדורות מאשר תיאור היסטורי איך נהגו באותה שעה, והראיה לכך היא מזה שנקבעה הלכה זו לדורות. כדאיתא התם בסוטה מ. "בזמן ששליח צבור אומר מודים, העם מה הם אומרים? אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך. ושמואל אמר אלהי כל בשר על שאנו מודים לך. רבי סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך. נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך. רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותחננו, ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו“. ודיינו ללמוד מפשט הסוגיה שהיא חובה ולא מנהג.
ועוד, אע"ג דלא פסקינן כרב הונא שאמר "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל". היתכן שרב הונא דס"ל שאומר קדושה ביחיד, יסבור שעדיף שיתפלל יחידי ויאמר קדושה ביחיד ויפסיד את ענית כל האמנים ובלבד שיוכל להגיע למודים דרבנן בצבור, שאינו אלא מנהג בעלמא? ואם מודים דרבנן אינו חובה אלא מנהג בעלמא, מדוע שלא יתפלל ביחד עם הש"צ ויוותר על מודים דרבנן? ולפיכך דברי התוס' שם שכתבו "אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא", טעונים ביאור ולא דחיה בעלמא. ודו"ק.
ועוד, שהוא עצמו הביא את קושית הרה"ג ר' שלום יצחק מזרחי נר"ו על התוס מהא דאיתא בירושלמי מס‘ ברכות פ“ד ז. "רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה אמרו לו תלמידיו מה מקום לתפילה זו אמר להן בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי“. ולסברת התוס‘ גם תפלה זו לכאורה אינה להלכה אלא לספר מה היה רבי נחוניא בן הקנה מתפלל. מאידך הרמב“ם בפי' המשנה ברכות כח: גבי תפלת ר' נחוניא בן הקנה, כתב "ואלה התפלות חובה לכל מי שיכנס לקרות בבית המדרש, שהרי לא אמרו בכניסתו מה היה אומר, כדי שיהיה סיפור למה שאמר רנב"ה, ואז יהיה רשות בידינו, אבל בכניסתו מה הוא אומר ר"ל כשיכנס לבית המדרש מה חייב לומר". עכ"ל. וזה היפך הצל"ח והמעדני יו"ט.
והרה“ג יבי“א דחה את דברי הרה"ג ש"י מזרחי בזה“ל "ולפע"ד על כגון דא אמרינן גברא אגברא קא רמית? והתוס' לא יסברו כהרמב"ם הנ"ל“. ואני הקטן תמיה על דבריו אם איתא שיש כאן מחלוקת, אין מחלוקת זו בין הרמב“ם לתוס‘ אלא בין הרמב“ם לצל“ח והמעדני יו“ט שפירשו את התוס‘ היפך פשט הרמב“ם.
ואמנם המשיך שם הגאון יבי“א וכתב "ואי קשיא לי הא ק"ל עמ"ש הגאון ערוך לנר סוכה מה. אהא דתנן בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח וכו', דה"ט דהרמב"ם בחבורו שלא הזכיר זה אף שהביא כל מ"ש במתני' דהתם, דמהלשון מה הן אומרים משמע שלא היה חובה מכח תקנה לומר כן, אלא הם מעצמם נהגו כן אז. וכיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא חש הרמב"ם להביאו בחיבורו. ע"כ. ואשתמטיתיה דברי הרמב"ם עצמו בפירושו בברכות כח: הנ"ל דלא ס"ל הכי. אא"כ יאמר דהרמב"ם בחיבורו חזר בו ממ"ש בפירושו הנ"ל. ומ"מ הי"ל להביאו ולהעיר בזה".
ולענ“ד יש לחלק בין סוגית רבי נחוניא בן הקנה שהיא כמו הסוגיא דידן שעפ“י הפשט היא ל‘ חובה לעתיד לבין הסוגיה בסוכה שהיא ל‘ עבר. שהל' "בפטירתן מה הן אומרים" הוא באמת ל' עבר, משום שכל המשנה שם דנה במצות ערבה כיצד היתה נעשית בזמן המקדש שהוא בעבר ואינה מצוה מעשית לכל אדם. וכן הוא מפורש בל' המשנה שם בסוכה מה. "מקום היה למטה מירושלים", "תקעו והריעו ותקעו", "אלא שהיו מלקטין אותן מערב", "חריות של דקל היו מביאין". ממילא גם בשעת פטירתן מה הן אומרים הכל הוא בזמן עבר. ולפיכך צדקו דברי הערוך לנר במ“ש שזהו הטעם שלא פסקה הרמב“ם להלכה כי אלה הם דברים שהיו יוצאים מלבם באותה שעה, ואינה חובה לכל אחד לעשות כן. משא“כ הא דרבי נחוניא בן הקנה היא מצוה מעשית לכל מי שנכנס לביהמ“ד ושייכת גם לעתיד ולכן פירשה הרמב“ם בל‘ חובה לכל הנכנס לביהמ“ד. וכן בנד"ד "בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים" נראה בפשטות שהוא ל' חובה, והראיה שגם הרמב"ם הבין כך בגמ'. ואינה ל' רשות כיון שהיא מצוה מעשית השייכת גם לדורות. וממילא קושית הרה"ג ר' שלום יצחק מזרחי על התוס‘ במקומה עומדת, שכן מפורש ברמב“ם שהל‘ מורה על העתיד ולא על העבר בלבד. וכן גם קושית המהרש“א על התוס‘ שהרי מצינו מקור בגמ‘ לאמירת "מודים דרבנן“ ואיך אמרו שאין לו מקור בגמ‘?
והנראה לענ"ד בביאור דברי התוס' שבאמת גם התוס' הבינו להלכה כהרמב"ם שהוא ל' חובה, אלא דטעמא דמילתא קא אמרי שהטעם שחייבה הגמ' לומר מודים דרבנן אינו אלא שלא יהא נראה ככופר, אבל אם הוא מגיע למודים ביחד עם הש"צ הרי גם הוא כורע במודים של שמונ"ע ואינו נראה ככופר ולכן גם מעיקרא דדינא דגמ' שפיר דמי. וזהו שהוסיפו לכתוב בלשונם "אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות, שזה לא מצינו לו עיקר בגמ'". פי' שגם הגמ' שמחייבת לכרוע ולהודות, לא חייבה בדוקא שתהיה הודאה זו במתכונת של "מודים דרבנן" דוקא, דהיינו שהש"צ אומר מודים רגיל והם אומרים מודים דרבנן, אלא העיקר בגמ' שיהיה כורע ביחד עם הש"צ ומודה באיזו הודאה שירצה. ראיה לדבר שגם אם הוא באמצע שמונ"ע צריך לכוון שלא להיות בתחילת אחת מהברכות או בסופה ולכרוע ביחד עם הציבור. ודו"ק.
ונראה לדייק כן מל' הגמ' "בשעה שאומר הש"צ מודים, העם מה הן אומרים"? דמיירי בשעה שהציבור יושבים ומכוונים לברכות הש"צ. דהוי כמי שבא לביהכנ"ס בשעה שקורין שמע, שחייב לקרות עמהם שלא יהא נראה ככופר. ולפי“ז אם אי אילו מהם מתפללים ביחד עם הש"צ אין מקום לשאלת הגמ'.
שהרי לכאורה קשה למה לא יאמרו הציבור מודים שלם ביחד עם הש"צ? ומה מקום בכלל לשאלת הגמ' העם מה הם אומרים, עד שהשיבה למסקנא שיאמרו העם מודים דרבנן? לכן נראה שכמו שעל כל ברכה וברכה אומרים אמן נשאלת השאלה איזה אמן אומרים על מודים? שהרי אין זו ברכה רגילה הקובעת עובדה על גדולתו של הבורא ית' בפרט אחד שעליו מהנהן הציבור בהסכמה לדברי הש"צ בענית אמן, אלא זוהי הודאת הש"צ להי"ת על חסדיו המרובים, וכל אחד מהציבור צריך לאמת דברי הש"צ באופן שגם הוא מביע בו את תודתו על כל פרט ופרט שבאותן חסדים. ולכן כל אחד מהחכמים אמר גדולה חשובה אחת מסויימת הנראית לו חשובה ביותר מעין זו שאומר הש"צ ואומר עליה "על שאנו מודים לך". נמצא כי מסקנת ר"פ "הלכך נימרינהו לכולהו", אינה אלא תודה מיוחדת הנאמרת ע"י כל אחד מהציבור שהיא מעין אמן ארוך חופף למודים של הש"צ שהוא העיקרי. וכן כתבו התוס' שם בהרחבה בד"ה "על שאנחנו מודים לך". ולפי"ז המודים העיקרי דינו כדין כל ברכה מברכות הש"צ, ומודים דרבנן דינו כמו כל האמנים שאומרים הציבור על ברכות הש"צ. נמצא לפי"ז שאם הוא מתפלל ביחד עם הש"צ כיון שאומר את הברכות עצמן וכן את המודים העיקרי אין לו מקום כלל לענית אמנים או מודים דרבנן, ואין חסרון לו בחסרונן, דקים ליה בדרבא מיניה.
ובזה יתבארו דברי הטור או“ח סי‘ קכ“ד שכ‘ "וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו“, ולא אמר גם וכדי שיאמרו הצבור מודים דרבנן משמע דכיון דהלכתא כריב“ל לא סבירא לן כלל כרב הונא שצריך לסיים תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים. אלא דיו בכך שישתדל להגיע גם הוא למודים בשעה שהש“צ מגיע למודים. אבל אם לא יגיע עם הש"צ למודים כי הש"צ רץ כצבי אין בכך כלום.
וכן דעת הרמב"ם בפ"י מה' תפלה הט"ז וז“ל: "אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפלתו לתפלת הציבור, הנכנס לבית כנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל, ואם לאו ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה עונה קדושה עם הציבור ומתפלל שאר תפלה לעצמו, ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור והגיע שליח ציבור לקדושה לא יפסיק ולא יענה קדושה עמהן, וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא מברך והוא באמצע התפלה ואין צריך לומר בשאר הברכות".
מפורש מדבריו שמותר להתפלל ביחד עם הש"צ עד סוף קדושה ואח"כ ממשיך תפלתו לעצמו, וא“צ לומר עם הש"צ מלה במלה, ואין לו לחוש כלל למודים כיון שאין הלכה כרב הונא. ואפי‘ אין לו לחוש להיות שם עם הש“צ. מיהו לכתחילה עדיף שיתפלל עם הציבור בלחש אם יוכל להגיע עם הש"צ לקדושה. ונראה טעמו בזה משום שזוהי עיקרה של תפלה בציבור. ועוד, שכך יוכל לענות על כל האמנים ויאמר ביחד עם הציבור מודים דרבנן. עוד למדנו מדבריו שאם הוא באמצע שמונ"ע לא ישתוק ויהרהר בקדושה אלא ימשיך כדרכו. ואולי ס"ל דהרהור כדבור דמי והוי הפסק. ומ"מ אם יודע שאם יתפלל ביחד עם הציבור לא יגמור קודם שיגיע הש"צ לקדושה אסור לו להתחיל תפלתו קודם הש"צ אלא ימתין עד שיחזיר הש"צ התפלה ויתפלל עמו עד סוף קדושה כנז"ל.
וכן מפורש בב"י על הטור סי' ק"ט אות א' שמדברי הרמב"ם משמע דלא חיישינן לדרב הונא כלל. ואמנם מדברי התוס' בד"ה "עד" ומהרא"ש משמע "דרב הונא הוא דפליג אדריב"ל דלא בעי שיגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה. אבל ריב"ל לא פליג אדרב הונא דמודה הוא דבעינן נמי שיגמור קודם שיגיע ש"צ למודים. וטעמא דרב הונא פי' רש"י משום דאע"ג דיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוים לו". עכ"ל הב"י.
ובאמת יש לדחות ולומר שאעפ“י שריב“ל לא פליג אדרב הונא בהא שצריך לכרוע במודים, מיהו פליג עליה בהא דס“ל שצריך לגמור תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים וס“ל שיכול להגיע עם הש“צ במודים ולכרוע עם כל הצבור ויאמר מודים שאומר הש“צ ולא מודים דרבנן. דא"ת שריב"ל מודה לרב הונא במודים, הול"ל נמי שאסור לו להתפלל עם הש"צ מלה במלה אא"כ יכול להשיג את הש"צ אחרי קדושה ולגמור תפלת שמונ"ע קודם שיגיע ש"צ למודים. ומהא דלא חש לזה משמע דלא ס"ל הכי.
עוד כתב שם הב"י "אבל מדברי התוספות ד"ה "עד“ והרא"ש סי' י"ח משמע דצריך נמי שיגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים שהרי פירשו דברי רב הונא וכתבו מנהגו של ר"ת כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא ולכן כתב רבינו ואם נכנס אחר קדושה אם יכול להתחיל ולגמור וכו' ונראה שסוברים דרב הונא הוא דפליג אדרבי יהושע בן לוי דלא בעי שיגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה אבל רבי יהושע בן לוי לא פליג אדרב הונא דמודה הוא דבעינן נמי שיגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים“.
עוד כ‘ שם הב“י "ומ"ש רבינו ומיהו לכתחלה אין לעשות כן וכו'. פשוט הוא מדאמרינן דאם אינו יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים לא יתפלל ולא סמכינן שישחה באמצע ברכה וכן כתבו שם התוספות והרא"ש“.
דברי הב“י בדעת הטור טעונין ביאור שכן בעיון מדוקדק בדברי הטור לא משמע דס“ל דרבי יהושע בן לוי לא פליג אדרב הונא ומודה הוא דבעינן נמי שיגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים. שהרי מפורש כתב שלכתחילה צריך לעשות אחד מג‘ דברים או לסיים תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים או להיות עם הש"צ במודים או בברכה ששוחין בה בשעה שהש“צ מגיע למודים כדי שישחה עם הצבור ולא יראה ככופר. או שישחה באמצע איזו ברכה אחרת, אבל לא בתחילת ברכה ולא בסוף ברכה שאין שוחין בהן. וכן ס“ל להטור דבדיעבד כגון שצריך לסמוך גאולה לתפלה יכול לשחות גם באמצע ברכה, וכמו שהיה עושה ר“ת דאיתא בתוס‘ דלעיל שהיה רגיל לשחות באמצע ברכה אך אין לעשות כן לכתחילה. אבל אם הגיע עם הש“צ כשהוא במודים או בסוף ברכת הודאה ששוחין בהן ס“ל שיכול לעשות כן לכתחילה. ואם איתא דריב“ל לא פליג אדרב הונא, הרי לרב הונא לא היה יכול לעשות כן אפי‘ בדיעבד דהא פסיק ותני שאם לא יכול לסיים תפלתו קודם שיגיע ש“צ למודים אל יתפלל. ומכאן שבודאי ריב"ל חולק על רב הונא ובפרט שאין הלכה כרב הונא דס"ל שאומר קדושה ביחיד.
ונלענ“ד לחדש עפ“י מה שפירש רש“י שהביא הב“י "וטעמא דרב הונא פירש רש"י משום דאע"ג דיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הציבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחביריו משתחוים לו“, דכשנדקדק בטעמו של רב הונא נלמד שגם הוא עצמו יודה שלכתחילה מהני נמי שישחה אם הוא במודים או בברכה ששוחין בה כשמגיע הש“צ למודים, ובדיעבד יכול לשחות גם באמצע ברכה כמו שהיה עושה ר“ת, שהרי בכה“ג אינו נראה ככופר. ועפי“ז יתיישבו דברי התוס' שם בד"ה "עד" שפסקו שאף אם מגיע למודים כשהש"צ יגיע למודים שפיר דמי. והטעם שכתבו התוס‘ שם "אבל אין גמרא פסיקא לה כי האי גוונא" הוא משום שבאמת בלא פירש“י לא משמע כן בגמ‘ שהרי רב הונא אמר במפורש שצריך לגמור קודם שיגיע ש“צ למודים. ולפי“ז אפי‘ אי נימא דריב“ל לא פליג אדרב הונא, יוכל להתפלל ביחד עם הש“צ ויאמר עמו מודים.
ומרן בשו"ע או"ח סימן ק"ט ס"א פסק בזה“ל: "הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל. וה"ה אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דינן כקדיש וקדושה (תוס' והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סי' י"א). ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת; ואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל; וה"ה אם יכול להגיע למודים, או לאחת מהברכות ששוחים בהם, כשיגיע שליח צבור למודים, יתפלל; ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפלה, ונזדמן לו שמגיע ש"צ למודים כשהוא באחת הברכות (באמצע), ישחה עמו; אבל אם הוא בתחלתה או בסופה, לא ישחה, שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה, אלא באבות ובהודאה". ובזה חולק על הרב יונה שהובאו דבריו בב“י שם "שמשמע מדבריו שאין חילוק בין עומד באמצע ברכה לעומד בתחלתה או בסופה לעולם שוחה כדי שלא יראה כפורש מן הציבור“. ובשו“ע לא הסכים עמו בזה אפי‘ בדיעבד.
מדברי מרן משמע שחייב לענות על קדיש וקדושה ואמן דהא-ל הקדוש ואמן של שומע תפלה. ולא יתפלל שמונ"ע אא"כ יודע שלא יפסיד אחד מהם. אלא יתפלל ביחידות אחר שיגמרו הציבור כל התפלה והקדישים. ומאידך, ממ"ש "ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת", משמע שאינו יוצא בתפלת הש"צ אלא חייב להתפלל בפ"ע. ובענין מודים פסק כדעת הטור שפסק כהתוס' והרא"ש שהיא נגד דעת הרמב"ם. ומשום דסברי דרב הונא הוא דפליג אדרבי יהושע בן לוי אבל רבי יהושע בן לוי לא פליג אדרב הונא. ומיהו ס“ל כהטור דשרי להתפלל לכתחילה ביחד עם הש"צ אם יודע שיגיע עם הש"צ למודים, או שישיג את הש"צ ויהיה בברכת הטוב שמך ולך נאה להודות ששוחין בה, בשעה שהש"צ אומר מודים. הלא"ה לא יתפלל אא"כ צריך לסמוך גאולה לתפלה, שאז אפי‘ הוא בשאר ברכות שאין שוחין בהן, ישחה דוקא באמצע ברכה ולא בתחילתה או בסופה.
אלא שק“ל על דבריו במ“ש וה"ה אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דינן כקדיש וקדושה. דאי תימא הכי הרי לעולם לא יוכל להתפלל ביחד עם הש“צ. דבשלמא קדושה ומודים הרי יכול להיות שם עם הש“צ ולומר עמו מלה במלה אבל אמן דהא-ל הקדוש ודשומע תפלה הא הוי הפסק ואסור לו לענות באמצע תפלתו?
ועוד קשה, שלדבריו מי שבא לביהכנ"ס קצת מאוחר והוא איטי בתפלתו עדיף שיתפלל ביחידות ובלבד שלא יאבד שום קדיש או קדושה או אמן של הא-ל הקדוש ושומע תפלה ומודים. דלדבריו משמע שאין תפלה בציבור חשובה כמו עניה לדברים שבקדושה. והוא דבר תמוה.
ונ"ל להסיק מכאן מספר מסקנות חשובות:
א. בהכרח שגם כשמתחיל להתפלל עם הצבור בזמן שהם באמצע תפלת שמונ“ע חשובה תפלה בצבור, ואין צורך שיתחיל עמם מלה במלה מתחילת תפלת שמונ“ע, דאל“ה מדוע אם יכול להתחיל ולגמור יתחיל.
ב. ובהכרח שענית קדושה עם הציבור חשובה יותר מתפלה בלחש יחד עם הציבור. דאל“ה אמאי ”ואם לאו אל יתפלל“ הרי יוכל להתפלל עמם בלחש לפחות חלק מהתפלה?
ג. ובהכרח שגם בכה"ג שמתפלל ביחד עם הש“צ מקרי "מתפלל עם הצבור", דאל"ה אמאי ”ואם לאו אל יתפלל“? וכי אומרים לו לאדם לבטל מצוה של תפלה בצבור כדי שיזכה במצוה אחרת של קדושה.
ד. ובהכרח שאמירת קדושה עם הש“צ עדיפא ממה שישתוק ויכוון בתפלתו בזמן קדושה, דאל“ה למה זה שבא לביהכנ"ס בשעה שהציבור מתפללין צריך אי אלו השערות אם יכול לגמור קודם שיגיעו הציבור לקדושה או למודים, ולמה לא יתפלל בלחש עם הציבור וכשיגיעו הציבור לקדושה ישתוק ויכוין עמהם?
וזה נראה ברור דאי תימא שבאותה שתיקה יוצא ידי חובתו כדין שומע כעונה הרי זה נקרא הפסק בתפלה והיה צריך לאסור עליו לשתוק ולכוין. אלא מאי אית לך למימר שמאחר שאינו אומר כלום לא הוי הפסק. אי הכי איך א“כ תחשוב אותו כעונה? ולכן ברור מדוע הצריכתו הגמ‘ להמתין עד שיתחיל ש“צ החזרה כדי שיוכל לענות בפועל לקדושה.
ה. כשם שמי שבא באמצע התפלה ולא יוכל להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה, דינו שלא יתחיל, אלא יתפלל עם הש“צ בחזרת הש“צ, מאותו טעם גם אם מתחיל תפלת לחש ביחד עם הצבור, ולא יוכל להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה, סברא היא שגם הוא לא יתפלל תפלת לחש עם הציבור אלא ימתין ויתפלל עם הש“צ בחזרת הש“צ. או שיתחיל תפלת לחש מעט קודם חזרת הש"צ בכדי שיגיע עם הש"צ לקדושה.