בחקירה זו ברצוני לנתח וללבן מספר בעיות בנושא הנז' שהציקו לי שנים רבות. שהרי אמר שלמה בחכמתו "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". ובוודאי כוון שלמה המע"ה גם לזמני התפלות, ובפרט לזמני תפלות מנחה וערבית. ואני עולם הפוך ראיתי בכמה מהישיבות הגדולות מתפללים מנחה גדולה בכל יום תיכף אחר חצות. ויש חסידים המתפללים מנחה אחר השקיעה ותוכפים ערבית למנחה קודם צה"כ. וישנם כאלו המקפידים להתפלל מנחה קודם פלג המנחה בלילי שבתות כדי שיוכלו להתפלל ערבית אחר פלג המנחה, ואילו בימות השבוע מתפללים מנחה אחר פלג המנחה. ועוד אחרים המקפידים שלא להתפלל מנחה אחרי השקיעה, וישנם כאלו המקפידים שלא להתפלל ערבית קודם צה"כ. ואלו המתפללים ערבית קודם פלג המנחה בעוד השמש זורחת על הארץ. ובכל אחד מהמנהגים ישנם כאלו המקפידים מאוד על שיטתם, ומהם שילכו לפי מנהג המקום כל יום במקום אחר. ואע"פ שכולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה ובוודאי שכל מנהג בהררי קודש יסודו, חובה עלינו להבין את יסודות ההלכה שיהיו מושרשים בידיעתינו מכמה בחינות. האחת כדי לקיים מצות לימוד תורה לשמה, והשניה בבחינת ללמוד וללמד. והשלישית כדי שכאשר ננתח כל דיעה ונבין את הסברא הטמונה בה לא נלך בחשך כעיוור באפילה אלא נוכל להחליט מהי הדרך הנכונה על פי ההלכה. והרביעית כדי שנוכל ללמד זכות על זולתינו הנוהגים בדרך שונה משלנו ולא נקרא להם שוטים. והחמישית כדי שנדע מה נעשה בשעת הדחק, וכיצד נוכל לסמוך על דיעה שהיא שונה ממנהגינו. והי"ת יזכנו לחדור לעומק ההלכה בכדי שנוכל לאסוקי שמעתא אליבא דאמת.
שעה זמנית
א) איך מונין שעה זמנית? כל עניני השעות הדנים בזמני היום הן "שעות זמניות", וכל שעה זמנית יכולה להיות ארוכה יותר משעה בת ששים דקות, קצרה הימנה, או שוה לה. ואם למשל אורך היום הוא ארבע עשרה שעות, שהם שמונה מאות וארבעים דקות ונחלק אותם לשנים עשר חלקים שוים כל שעה מאותו היום, היא בת שבעים דקות ונקראת "שעה זמנית" של אותו היום, וה"ה בהיפך, אם נקח שעה של יום קצר בימות החורף שאורכו עשר שעות רגילות, שהם שש מאות דקות, ונחלק את אותו יום לשנים עשר חלקים שוים, תהיה כל שעה זמנית של אותו היום בת חמשים דקות בלבד. ואמנם בכדי לחשב את אורכו של היום, צריכים לדעת מאיזה זמן מתחיל היום ובאיזה זמן הוא מסתיים.
ב) מאימתי ועד מתי חשוב יום כדי לחלקו לי“ב חלקים שוים ולחשב שיעור שעה זמנית? לדעת המגן אברהם היום מתחיל בעמוד השחר ומסיים בצאת הכוכבים. ואילו לדעת הגר"א וכן פסק הגרע"י מחשבים מהנץ החמה עד שקיעת החמה.
ג) איתא במתניתין ברכות כו. "תפלת המנחה עד הערב. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע". ובגמ' שם כו: "ומפני מה אמרו (חכמים) תפלת המנחה עד הערב? שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. ר"י אומר עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע? שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מהערב קרבים והולכים כל הלילה". (תוספתא ברכות פ"ג)
ד) דברי ת"ק שאמר "עד הערב", טעונים הבהרה, שהרי הם מתפרשים לשני פנים. אפשר לומר שערב פירושו לילה כדכתיב, "ויהי ערב ויהי בוקר". דמשמע מיניה, דערב הוא הפכו של בוקר. ועפי"ז נוכל לומר שזמן המנחה הוא עד הלילה, דהיינו עד צאת הכוכבים. מאידך, ניתן לומר שפירוש ערב מתבטא במהלך השמש ובפנותה למערב, ו"עד הערב", פי' עד שהלכה השמש לסופה של אותה תפנית למערב, דהיינו שהשמש הלכה עד הקצה המערבי ביותר באופן שנכסית מעינינו, והוא מה שנקרא בלשונינו "שקיעת החמה". ולפי זה זמן תפלת המנחה יסתיים עם השקיעה.
ה) רש"י ז"ל פירש "עד הערב" – "עד חשכה", מדבריו נראה לכאורה דס"ל שיכול להתפלל מנחה לת"ק עד צאת הכוכבים, שהוא לכו"ע זמן חשכה, כי אין להניח שכוונתו קודם צאת הכוכבים. ומאי "עד חשכה", עד שמתחיל היום להחשיך, דהיינו שקיעת החמה. שהרי מלת "חשכה", היא שם עצם מורה על מציאות החושך, ובוודאי שקודם צאת הכוכבים אין עדיין מצב של חושך. ועוד, שבמשנת במה מדליקין שבת לד. משמע דודאי חשכה הוא צאת הכוכבים, שלכו"ע הוא לילה.
ו) ואמנם ראיתי בשו"ת עונג יום טוב סימן יב שציטט את דברי רבינו יונה וז"ל "אין לפרש עד צאת הכוכבים שהוא לילה ממש דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור כאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה משום דהכי אמרינן בזבחים מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו' רוצה לומר דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפילת המנחה הוא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת דם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה ה"נ לתפילת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד עכ"ל.
וכתב שם בשו"ת עונג יום טוב "והנה דעתו כדעת התוספת בזבחים דף נ"ו דהא דאמרינן דם נפסל בשקיעת החמה היינו בתחילת שקיעת החמה דהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים והביאו ג"כ ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ג) דדרך רחוקה לגבי פסח מיקרי מן המודיעים ולחוץ משום דלא מטי לירושלים עד תחילת שקיעת החמה דקעבר עליו זמן שחיטת הפסח".
ולדבריו משמע שגם לרש"י ודעימיה שסוברים "עד הערב" שהוא עד חשיכה שהוא עד צאת הכוכבים לאו דוקא הוא אלא עד השקיעה שאז נפסל הדם.
ז) וישנו עוד זמן שאינו ודאי יום ואינו ודאי לילה והוא הנקרא "בין השמשות". ובמשנת במה מדליקין שבת לד. הוא נקרא "ספק חשיכה ספק אינה חשיכה". ומה דינו? במשנה שם מפורש "אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הודאי ומערבין וטומנין את החמין" והוא מה שהסיקה הגמ‘ שם. ”תנו רבנן בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומר שני ימים". ואזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא.
ח) מתי מתחיל זמן בין השמשות ומתי הוא מסתיים? ישנה בזה מחלוקת יסודית בין הגאונים לרבנו תם.
לשיטת הגאונים זמן בין השמשות מתחיל עם השקיעה, ומסתיים בצאת הכוכבים, ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן צו),
ולשיטת רבנו תם זמן בין השמשות מתחיל אחרי זמן שלשה מיל ורביע מעת שנכסית השמש מעינינו. וכל מיל הוא שמונה עשרה דקות. נמצא מבחינה של זמן, שלשה מיל ורביע עולים חמישים ושמונה וחצי דקות אחרי השקיעה, בחישוב שכל מיל הוא שמונה עשרה דקות. ורק אז מתחיל זמן בין השמשות, וקודם לכן יום גמור הוא.
ט) מהו זמן "פלג המנחה"? אם נחשב לפי היום שהזריחה היתה בשעה חמש ארבעים וחמש, והשקיעה בשעה שבע ארבעים וחמש נמצא היום הוא בין ארבע עשרה שעות. נמצאת כל שעה זמנית בת שבעים דקות. וזמן מנחה לת"ק עד הערב היינו עד השקיעה. ולרבי יהודה שאומר עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם סוף היום נמצאת אומר שפלג המנחה הוא שעה זמנית אחת – שבעים דקות ועוד רבע שעה זמנית בס"ה שמונים ושבע וחצי דקות קודם צאת הכוכבים שהוא בשעה שמונה ושש עשרה דקות. דהיינו בשעה שש שלושים ושמונה הוא זמן פלג המנחה. ואילו השקיעה היא בשעה שבע וחמישים. נמצאת אומר שפלג המנחה קודם לשקיעה בשבעים ושתים דקות.
ואם נחשב מעלות השחר שהוא בשעה ארבע ושש עשרה דקות עד צאת הכוכבים שהוא בשעה שמונה ושש עשרה דקות נמצא היום בין שש עשרה שעות. נמצאת כל שעה זמנית בת שעה ועשרים דקות שהם שמונים דקות. וזמן מנחה לת"ק עד הערב היינו עד צאת הכוכבים. ולרבי יהודה שאומר עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם סוף היום נמצאת אומר שפלג המנחה הוא שעה זמנית אחת – שמונים דקות ועוד רבע שעה זמנית – עשרים דקות בס"ה מאה דקות קודם צאת הכוכבים שהיא שעה וארבעים דקות קודם השעה שמונה ושש עשרה. דהיינו בשעה שש ושלושים ושש, הוא זמן פלג המנחה. ואילו השקיעה היא בשעה שבע וחמישים. נמצאת אומר שפלג המנחה קודם לשקיעה בשבעים וארבע דקות.
מנחה גדולה ומנחה קטנה
י) ברכות כו: "תפלת המנחה עד הערב. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה". ”ואיזו היא מנחה גדולה? משש שעות ומחצה ולמעלה. ואיזו היא מנחה קטנה? מתשע שעות ומחצה ולמעלה. איבעיא להו רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר, או פלג מנחה אחרונה קאמר? תא שמע דתניא, רבי יהודה אומר פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע“.
הטעם שנקראת מנחה גדולה כי אורכה הוא שלוש שעות שלמות, לעומת מנחה קטנה שזמנה פחות משלוש שעות זמניות, מתשע שעות ומחצה עד שעה ורביע קודם הלילה שהוא פלג המנחה, או עד השקיעה. או גם לדעת היש אומרים שזמנה עד צאת הכוכבים, ארכה הוא רק שעתיים וחצי, ביחס למנחה גדולה שאורכה שלוש שעות.
פירש"י ”פלג מנחה אחרונה – חצה את שתי שעות ומחצה הנותרים ביום, ותמצא פלג אחרון של מנחה מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה“. נמצא לרבי יהודה סוף זמן תפלת המנחה הוא עד פלג המנחה שהוא עד שעה ורבע זמניות קודם הלילה. עליו חולק רבי נחמיה שסובר שזמנה כדי שילך אדם משתשקע החמה חצי מיל, וקודם לכן יום הוא. ולרבי יוסי כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא. ולסברתו אין מושג של בין השמשות אלא הוא יום עד צה"כ ואז כהרף עין היום יוצא והלילה תופס את מקומו.
יא) לרבי נחמיה שתולה את זמנה של פלג המנחה כדי שילך אדם משתשקע החמה חצי מיל כמה זמן הוא מהלך מיל? הגמ' בפסחים צד. "רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין". ועשר פרסאות הם ארבעים מיל. והיום הוא שתים עשרה שעות שהם שבע מאות ועשרים דקות לארבעים מיל. נמצא לכל מיל שמונה עשרה דקות. ומהשקיעה עד צאת הכוכבים חמשה מילין שהם תשעים דקות. נמצא מהלך חצי מיל לרבי נחמיה הוא כתשע דקות לאחר השקיעה.
נמצא ביום בן שתים עשרה שעות כשכל שעה בו היא בת שישים דקות, סוף זמן מנחה קטנה לרבי יהודה שסובר עד פלג המנחה, הם שבעים וחמש דקות קודם הלילה. ולרבי נחמיה הם שמונים ואחת דקות קודם הלילה. ולרבי יוסי שסובר "כהרף עין זה נכנס וזה יוצא", זמן מנחה קטנה הוא ממש עד צאת הכוכבים. ונמצא לרש"י שפירש "עד הערב" עד חשיכה, אין בין רבנן לרבי יהודה מאומה.
יב) ובאמת גם ל' הגמ' מורה שעד הערב משמע עד צה"כ דאיתא התם "אדרבא, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא שמע מינה דאין הלכה כר"י"? ואורתא במובן המילולי הוא "אור" ובל' סגי נהור הכוונה ל"חושך" שהוא לילה. וכן משמע בהדיא במס' פסחים ב: דאורתא לילה הוא. וכן נפסק בטושו"ע דזמן בדיקת חמץ אור לארבעה עשר, הוא בליל ארבעה עשר אחרי צה"כ. ואף שדעת הראב"ד שם דזמנה הוא קצת קודם הלילה כשיש עדיין קצת אור, טעמא קא יהיב, "דמשום לישנא מעליא לא הוה ליה לתנא משים אור לחשך", עיי"ש סי' תל"א באה"ט אות א'. אבל הכא לכו"ע אורתא לילה הוא, דהיינו לאחר צה"כ.
יג) וכן פי' הטור סי' רל"ג דעד הערב דרבנן פירושו עד הלילה. וכן היא דעת מרן בשו"ע סי' רל"ג ס"א וז"ל: ועיקר זמנה (של תפלת המנחה) מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע".
יד) אבל הרמ"א שם בהגהתו דקדק להבהיר שעד הערב אינו זמן צאת הכוכבים. ובלשונו "ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו צאת הכוכבים". משמע שלכתחילה לא סבירא ליה כמרן ורק בדיעבד או בשעת הדחק יצא.
ומה נפלאתי בקוראי את מה שכתב ביחוה דעת ח"ה סי' כ"ב וז"ל: "והרמ"א בהגה שם /א"ח סי' רל"ג/ סיים: ולדידן במדינות אלו שנוהגים להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר פלג המנחה, ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים. עכ"ל. וסיים במסקנתו "ודברי מרן והרמ"א ברורים שזמן מנחה נמשך עד צאת הכוכבים".
הפלא ופלא! איך הסיק מדברי הרמ"א דס"ל כמרן. שהרי הרמ"א בפירוש לא פסק כמרן אלא בדיעבד, שהרי דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ואם זו היתה דעתו לכתחילה, למה לא פירש כן. ועוד, דהול"ל "ואפילו לכתחילה יכול להתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו עד צאת הכוכבים".
וקשה גם על מה שכתב שם "והתפארת ישראל בהלכתא גבירתא תמה על הרמ"א שפסק היפך תלמידי רבינו יונה שאין להתפלל מנחה אלא עד שקיעה. ואין כאן קושיא כלל, שהרי הרבה ראשונים פסקו שזמנה עד צאת הכוכבים….. והמחבר לא סבירא ליה כתלמידי רבינו יונה, שהרי כתב פעמיים שלדעת חכמים זמן מנחה עד הלילה, והיינו צאת הכוכבים. וזה פשוט".
ברור מדבריו שהרמ"א סובר שזמן מנחה הוא כדרבי יונה עד השקיעה. אבל אפילו אם נסכים למה שכתב התפארת ישראל שהרמ"א מסכים למרן שזמן מנחה עד הלילה תמיהתו על הרמ"א במקומה עומדת ומה איכפת לן שהרבה ראשונים פסקו אחרת, והרי כנגדם ישנם ראשונים אחרים שפסקו ששקיעה היא כפשוטה ולא בצה"כ.
זאת ועוד, לא ברירא לי דמרן פסיקא ליה כרש"י שעד הערב הוא עד הלילה, דלענ"ד נראה שדעת מרן היא שאחרי השקיעה הוא בין השמשות ולכן יכול מספק להתפלל מנחה עד הלילה. וממילא גם מה שדחה שם את דברי הברכת ראש… והגהות לוית חן על ראבי"ה אינה דחיה.
והגאון רבינו עובדיה זצ"ל הסתמך הרבה על ראייתו של השאגת אריה מלשון הרמב"ם להוכיח שהיום נמשך עד צאת הכוכבים כרש"י. ולכשנדקדק בלשון הרמב"ם נווכח שאין זה כל כך ברור שהוא פוסק שזמן מנחה עד צאת הכוכבים אלא בדוקא נראה שהוא מסכים לדברי רבינו יונה וכדלקמן.
טו) וזה לשון הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק ד' הלכה א') "כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום, שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטים זבחים אלא ביום, ואין זורקים דמים אלא ביום השחיטה, שנאמר ביום הקריבו את זבחו, ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה חמה נפסל הדם. (וכן כתב עוד בהלכות פסולי המוקדשין פרק א' הלכה לז).
בהבנה פשוטה של לשון הרמב"ם מוכח בעליל דסבירא ליה כרבינו יונה שהשקיעה היא מה שהוא קורא שקיעה ראשונה או מה שהעולם קורא "שקיעת החמה" ובפירוש הוא כותב יום ולא לילה שלדבריו אחרי השקיעה מקרי לילה או לפחות ספק לילה והדם נפסל בספק לילה כי צריך להקריבו ולזרוק את דמו ביום ודאי, ולא בספק יום.
אבל כתב ביחוה דעת "השאגת אריה (סימן יז) הוכיח במישור מלשון הרמב"ם שכתב ביום ולא בלילה, שלא מיעט אלא לילה בלבד, אבל עד צאת הכוכבים זורקים את הדם. ומה שסיים שכיון ששקעה חמה נפסל הדם, היינו סוף שקיעה, והאריך להוכיח שכן עיקר כדברי הרמב"ם, ושלא כמו שכתבו התוספות בשם רבינו תם שהדם נפסל בתחלת שקיעה. ע"ש. ולענ"ד הם ממש היפוך היוצרות. זאת ועוד שגם התוס' חולקים על דבריו וסבירא להו שהדם נפסל בשקיעת החמה הידועה בעולם ולא בשקיעה השניה של ר"ת.
וביחוד שהוא עצמו כתב "הן אמת שהמעדני יום טוב הביא להלכה דברי תלמידי רבינו יונה. וכן דעת הלבוש. וכן הכנסת הגדולה העתיק דברי שלטי הגבורים שזמן מנחה עד שקיעת החמה, וכדברי תלמידי רבינו יונה. וכן העלה המנחת כהן. וכן פסק רבינו הגר"א שמיד שהשמש נכסית מעינינו מתחיל זמן בין השמשות, ואין להתפלל אז מנחה, שדם נפסל בשקיעת החמה. וכן כתב בשמו הגר"י אייזיק בספר סדר זמנים, והובא בשיח אליהו שבסוף מעשה רב, וכן הסכים שם. וכן פסק בחידושי רז"ה, שאפילו לרבנן שתפלת מנחה עד הערב, אסור להתפלל בבין השמשות לפי שהוא ספק לילה, אלא יתפלל ערבית שתים". ע"כ. וא"כ לא נעלמו ממנו כל גדולי הפוסקים שסוברים היפך מפסק מרן.
טז) עוד פסק מרן שם "ואסיקנא, דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד, והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו. שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה. ואם עושה כר"י ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה. ועכשיו שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה. ואם בדיעבד התפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא. ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה". עכ"ל.
יז) לשון מרן טעון ביאור במה שפסק "ועכשיו שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה". שהיה צריך לומר "אין להתפלל תפלת ערבית קודם צאת הכוכבים". שמדבריו משמע שיכול להתפלל מנחה אחרי השקיעה קודם הלילה, וביום אחר להתפלל ערבית אחרי השקיעה קודם הלילה.
יח) אלא שבאמת צדקו דבריו. דכיון שזמן זה שבין השקיעה לצה"כ, מקרי "בין השמשות", שהוא ספק יום ספק לילה, וכיון דתפלות דרבנן, וספק דרבנן לקולא, פסק יפה דמנחה יכול להתפלל עד הלילה לחכמים שהוא עד צה"כ מבחינה זו שהוא ספק לילה, ואם נוהג הוא מנהג זה לא יתפלל ערבית קודם שקיעת החמה שהוא חמש מילין שהם תשעים דקות קודם הלילה (שמונה עשרה כפול חמש) כדלעיל, שאז הוא ודאי יום אבל אחרי השקיעה שפיר דמי, אעפ“י שהוא החשיבו ליום בהתפללו מנחה באותה שעה, מ“מ זמן זה, של "בין השמשות" שהוא ספק יום ספק לילה, אחרי השקיעה לא נפק מכלל ספק לילה. ומשום כך נראה שאעפ“י שאפשר שיתפלל מנחה וערבית בזמן שבין השקיעה לצה"כ, בימים שונים, והוי לכאורה תרתי דסתרי, לית לן בה.
יט) ובפירוש יש להוכיח מלשון הרמב"ם בפ"ג מה' תפלה ה"ד דס“ל להלכה שלת"ק שאמר ”עד הערב“ זמנה עד שתשקע החמה, שכן לא הזכיר כלל מלת ”חשכה“ או "לילה" בדבריו. ומוכח מדבריו דס"ל שזמן מנחה לכתחילה הוא כרבי יהודה דס"ל עד פלג המנחה שכתב "וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע“. ומדוע אם כן הוסיף בדבריו ”ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה"? ועוד, מנא ליה להרמב"ם לפרש דעת ת"ק דאמר "עד הערב" שהוא עד "שקיעת החמה"?
כ) כתב הלח"מ שם וז"ל: "ומדברי רבינו לא נראה כן אלא שיכול לנהוג כקולתו של זה וכקולתו של זה. שכן כתב וזמן מנחה קטנה וכו' ויש לו להתפלל וכו'. נראה דפירוש דבריו הוא דמאי דקרא לזה זמן מנחה קטנה עד אותו העת הוא כדי שיוכל לומר ערבית משם ואילך כר"י אבל לענין המנחה עצמה יכול להתפלל אותה עד שקיעת החמה, דהיינו כרבנן דאמרי עד הערב והוא ז"ל מפרש דעד הערב ר"ל עד שקיעת החמה". משמע שלדעת הרמב"ם דס"ל דזמן המנחה הוא אפילו לכתחילה עד שקיעת החמה, כיון שהלכה דעבד כמר עבד וכו'. והרי הוא יכול להתפלל ערבית מיד אחרי פלג המנחה, נמצא שיכול להתפלל מנחה וערבית בין פלג המנחה לשקיעה.
כא) אלא שקצת קשה לפירושו מהלכה ז' שם שפסק הרמב"ם שמתפלל ערבית של מוצ"ש בשבת, "לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה", ואם איתא לפירושו של הלח"מ, שנתן הרמב"ם זמן למנחה עד שעה ורביע קודם הלילה, "כדי שיוכל לומר ערבית משם ואילך כר"י", ל"ל למיהב טעמא "לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה" דהוא ל' דיעבד, בו בזמן דס"ל שהוא זמנה לכתחילה?
ונראה לפרש מאחר שפסק הרמב"ם ויש לו להתפלל מנחה עד שקיעת החמה ממילא איך יתפלל ערבית קודם השקיעה אחרי פלג המנחה? לכן כתב "לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה". ועוד, דמאחר שזמן בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה לכן אין מדקדקין בזמנה, והיינו הך.
כב) ואמנם לענ"ד נראה דדעת הרמב"ם מסכימה יותר לת"ק, דאמר שזמן המנחה הוא "עד הערב" וס"ל שהוא עד "הערב שמש", שהיא השקיעה. וכמו שכתב בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג' הלכה ד' "וזמן מנחה קטנה וכו' ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה". וזה בדיוק כפי שפסק שם בהלכה א' גבי תפלת שחרית "תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום" וגו'. ומיהו לענין הלכה כיון שנפסק בתלמוד "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד", לכתחילה חש גם לסברת רבי יהודה מכיון שהגמרא דנה בסברתו "איבעיא להו רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר, או פלג מנחה אחרונה קאמר". אבל אחרי השקיעה אין זה זמן זריקת דם התמיד של בין הערבים, ולפיכך אסור לו להתפלל מנחה אחרי השקיעה.
כג) והיה נראה שהמקור לסברת הרמב"ם שקבע ”ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה", הוא על פי פירושו של רבינו יונה ז"ל על הרי"ף והוא טעם נאה הובא בריש פ"ג דברכות בד"ה "תפלת המנחה" וז"ל: "תפלת המנחה עד הערב. אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש. דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה. משום דהכי אמרינן בזבחים נו. מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו'. רוצה לומר דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים. ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים. ועיקר התמיד הוא זריקת הדם. וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה ה"נ תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד". עכ"ל.
כד) מאידך יש לומר שסברת הרמב"ם בדעת רבנן ד"עד הערב" הוא אמנם עד זמן שקיעה אבל לא מטעמיה דרבינו יונה. דלרבינו יונה "דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים", לא יתפלל מנחה אחרי השקיעה אפילו בדיעבד אלא יתפלל ערבית שתים, אבל לדידיה אפשר שיסבור דבדיעבד או בשעת הדחק יוכל להתפלל מנחה אפי' אחר השקיעה עד צה"כ. ומשום דמיירי הכא בזמן שהוא לכתחילה שאמר "ויש לו וגו'", וכיון דאחר השקיעה הוי ספק לילה, ולא שרי אז להתפלל מנחה אלא בדיעבד או בשעת הדחק, לפיכך קבע זמן שקיעת החמה שהוא לכתחילה.
כה) ומאידך יש מקום לומר על פי סברת הר' יונה דלעיל דלכו"ע סוף היום הוא צה"כ. וזה שקבענו שזמן מנחה עד הערב, היינו שקיעת החמה, הוא לא משום שאז סוף היום אלא משום שמנחה כנגד הקטורת תקנוה. ולסברא זו שקיעת החמה הוא בדוקא ולא יתפלל מנחה אחרי השקיעה, דמקרי עבר זמנה. ואמנם לשיטת רש"י ודעימיה דס"ל דמתפלל מנחה עד הלילה משמע דלא סבירא להו סברא זו דרבינו יונה, ואמנם אפי' לדידם נראה דלאחר שקיעת החמה, וקודם צה"כ, בזמן דמתקרי בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, אף שתפלות הן מדרבנן, לא יכול לכתחילה להתפלל באותו זמן לא תפלת מנחה ולא תפלת ערבית, אלא בשעת הדחק או שהוא בדיעבד שאז אינו צריך לחזור ולהתפלל. שמאחר שבין השמשות ספק יום ספק לילה, צריך להתפלל מנחה לכתחילה בזמן שהוא בוודאי יום וערבית בזמן שהוא בוודאי לילה.
כו) ומנא ליה לרבי יהודה שזמן מנחה קטנה עד פלג המנחה וכאמור לעיל זוהי גם דעת הרמב"ם שכתב "וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע“, דהיינו עד פלג המנחה? נראה שהמקור לסברתו מהא דכתיב "תכון תפלתי קטורת לפניך" דמשמע שתפלת מנחה היא כנגד הקטורת. ולפיכך אע"ג דתנן בפסחים נח. דתמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, "מ"מ הקטורת שהיו מקטירין אחר התמיד היה שעה ורביע לעיסוקו שנמצא שהיה כלה בי"א שעות חסר רביע. ותפלת המנחה כנגד הקטורת תקנוה". סברא זו הובאה בלח"מ שם בשם התוספות ולא פירש מקומה, ואני יגעתי ולא מצאתיה.
כז) וז"ל הר' יונה הובאו דבריו בלח"מ שם אות ב': "וכתב הר' יונה בפי' ההלכות דמאן דנהוג כר"י צריך לנהוג כוותיה לגמרי בין לערבית בין למנחה. כלומר במנחה עד פלג המנחה דוקא ולא יותר, וערבית מכאן ואילך. ומאן דנהוג כרבנן צריך לנהוג לגמרי כרבנן, דמנחה עד הלילה וערבית אחר צאת הכוכבים ולא קודם",
ולכאורה קשה על דבריו ממש"כ לעיל אות כ"ג בשם הר' יונה דלרבנן "אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש. דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה". ובכאן פירש "וערבית אחר צאת הכוכבים ולא קודם". ובאמת שהיא סתירה קשה בדברי רבינו יונה מיניה וביה בפירוש "עד הערב" אם הוא עד צאת הכוכבים או עד שקיעת החמה.
כח) ועוד קשה מה שכתב הכ"מ שם "וזה שכתב רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו עד הערב כת"ק" והרי זמן זה הוא זמן פלג המנחה, והיא סברת ר"י ולא סברת ת"ק? ואפשר שהסופר טעה ואחר מלת "ורביע" השמיט מלת "וכו'", להורות על סוף לשונו שכתב "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה", וע"ז כתב שהוא כת"ק שאמר "עד הערב". כן נ"ל ברור.
כט) ולמעשה למדנו שישנם דרכים שיכול להתפלל לכתחילה מנחה וערבית אחרי פלג המנחה וקודם השקיעה אף על פי שהוא תרתי דסתרי. שכן מפורש בב"י על הטור סי' רל"ג בד"ה ומ"ש והוא שיעשה כחד מינייהו" כתב מרן וז"ל: "ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אע"פ שמתפללין תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג"כ באותה שעה. ואע"ג דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי אפשר שסומכים על מה שכתב הרא"ש בריש ברכות לדעת ר"ת וז"ל ומיהו ק"ק וגו'. וי"ל דלענין תפלה הקילו. וכ"כ ג"כ הרשב"א. ואע"פ שלא נראה דברי ר"ת להרא"ש וגו', מ"מ העולם סומכים על דעת ר"ת". עכ"ל הב"י. ולפי מה שפירשנו לעיל זוהי גם דעתו של הרמב"ם להלכה משום דתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה.
ל) וראיתי עוד סברא אחרת לקולא זו העתיקה בעל דברי חמודות בפירושו על הרא"ש שם וז"ל: "וכ"כ אהל מועד בשם ספר ההשלמה שעכשיו שנהגו ע"י הדחק שעושים פעמים כר"י ופעמים כרבנן שפיר דמי דלא גרע מהשכים לצאת לדרך שמשכים וקורא ע"כ. ואנו בכל יום כעל ידי הדחק הוא שאם ילכו להם הקהל אחר המנחה לא יתאספו אח"כ מיד כולם לערבית ומתוך כך תתבטל התפלה בציבור וגם הקדישים ואולי עי"כ גם יחידים ישכחו ויתבטלו. כך מסיק הב"י סי' רל"ג דהאידנא סמכו על ר"ת שכתב רבינו בפ"ק אע"פ שרבינו חולק עליו שם".
לא) והיה נראה לכאורה מכל הנז"ל דלכו"ע אסור להתפלל ערבית קודם פלג המנחה. אלא שראיתי להב"ח בריש סי' רל"ג שכתב וז"ל: "ומה שקשה דהכא משמע דקודם כלות י"א שעה ורביע לכו"ע לא יצא בתפלת ערבית. ועכשיו נהגו להתפלל ערבית הרבה קודם. פי' הרמב"ם דחשבינן ליום ארוך לי"ב שעות גדולות דלפי"ז יכול להתפלל ערבית אחר כלות כ"ב שעות וחצי רביע שעה ומיהו כבר נהגו להתפלל גם קודם לזמן הזה ועיין במ"ש ת"ה סי' א'".
לב) וכתב הפרישה על הטור סי' רל"ג אות ה' וז"ל: "ומיהו בדיעבד או בשעת הדחק יוצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צה"כ. וכ"כ מהרי"ל ע"ש". ודבר זה ברור הוא כדלעיל, דכיון דתפלות דרבנן הן הוי ספיקא דרבנן ולקולא במקום צורך.
למסקנה – יין סעיף ט"ז לעיל "ועכשיו שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה. ואם בדיעבד התפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא. ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. מוכח שיכול לדעת מרן להתפלל מנחה וערבית מפלג המנחה ולמעלה. דס"ל שיכול להתפלל מנחה "עד הערב" שפירושו עד הלילה לדעת רבנן. ויכול להתפלל ערבית בזמן שהוא ספק לילה הנקרא "בין השמשות" שהוא בין השקיעה לצאת הכוכבים.
ובב"י על הטור סי' רל"ג בד"ה "ומ"ש והוא שיעשה כחד מינייהו" כתב מרן וז"ל: "ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אע"פ שמתפללין תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג"כ באותה שעה. ואע"ג דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי אפשר שסומכים על מה שכתב הרא"ש בריש ברכות לדעת ר"ת וז"ל ומיהו ק"ק וגו'. וי"ל דלענין תפלה הקילו. וכ"כ ג"כ הרשב"א. ואע"פ שלא נראה דברי ר"ת להרא"ש וגו', מ"מ העולם סומכים על דעת ר"ת". עכ"ל הב"י. ולפי מה שפירשנו לעיל זוהי גם דעתו של הרמב"ם להלכה משום דתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. שהלכה היא דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד.
ועיין סעיף ל' לעיל שכתב בספר אהל מועד בשם ספר ההשלמה וז"ל: "ואנו בכל יום כעל ידי הדחק הוא שאם ילכו להם הקהל אחר המנחה לא יתאספו אח"כ מיד כולם לערבית ומתוך כך תתבטל התפלה בציבור וגם הקדישים ואולי עי"כ גם יחידים ישכחו ויתבטלו. וכך מסיק הב"י סי' רל"ג דהאידנא סמכו על ר"ת שכתב רבינו בפ"ק אע"פ שרבינו חולק עליו שם".
ולכתחילה יתפלל מנחה עד פלג המנחה וערבית מיד אחרי פלג המנחה כדעת רבי יהודה. או שיתפלל מנחה עד הלילה וערבית אחרי צאת הכוכבים כדעת ת"ק לרש"י שסבר עד הערב "עד חשיכה" וכן היא דעת מרן.
ועיין סעיף כ' לעיל שלדעת הלח"מ בדעת הרמב"ם יכול להתפלל מנחה וערבית באותו הזמן בין פלג המנחה לבין השקיעה. שהלכה היא דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד.
כתב בשבולי הלקט בשם רבינו האי הביאו הב"י סי' רל"ב "והיכא דדחיקא שעתא, אית להו לצלויי בלחש, והדר לנחותיה לש"צ ואומר מגן ומחיה ועני קדושה ומסיים הא-ל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות. והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות. אבל במדינות אלו עושים בהיפך שהש"צ מתחיל בקול רם ואומר עד הא-ל הקדוש ומסיים כל הי"ח והציבור כשענו אמן דהא-ל הקדוש מתפללים אח"כ כל א' וא' בלחש…".