חקירה: בענין האיסור לעבור כנגד המתפללין. יש לחקור בטעם האיסור, ובגדרי האיסור, האם אסור לעבור מלפניו, מהצדדין או אפי' מלאחריו, ועד איזה מרחק מהמתפלל חל האיסור? והאם מותר על ידי מחיצה בין העובר למתפלל? ואם כן, מה חשובה מחיצה לענין זה? ובאיזה תנאים לא חל האיסור, ומדוע?
תשובה: המקור לאיסור זה הוא בגמ' ברכות כז. ועמוד ב' "רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בע"ש, והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה. שמע מינה תלת. שמע מינה מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ושמע מינה מתפלל תלמיד אחורי רבו, ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל אסור לעבור כנגד המתפללין. איני, והא רבי אמי ורבי אסי חלפי? רבי אמי ורבי אסי חוץ לארבע אמות הוא דחלפי". ופירש רש"י ולא פסקיה לצלותיה כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולילך ולישב במקומו אלא עמד על עמדו".
וממשיכה הגמרא "ורבי ירמיה היכי עביד הכי? והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו ותניא רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה" וכו'.
ויש לשאול, כיון שריב"ל כבר קבע הלכה זו שאסור לעבור כנגד המתפללין, מדוע אומרת הגמ' "ש"מ תלת" כאילו למדנו איסור זה רק ממעשה דרב?
ונראה ליישב שמדברי ריב"ל שהיה מהדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל, לא למדנו הלכה למעשה אלא שכך היא דעתו. אבל כאשר ראינו את רב שהיה רבן של כל בני הגולה ומייסד ישיבת סורא המפורסמת שנתקיימה כשמונה מאות שנה עושה כן הלכה למעשה, למדנו שנקבעה הלכה זו בלב כל חכמי ישראל לדורות ואפי' בגולה.
ועוד שמדברי ריב"ל לא ידענו מהו כנגד המתפלל, אבל ממעשה דרב למדנו ש"כנגד המתפלל" הוא מלפניו בדוקא, שהרי ר' ירמיה עמד בתפלה מאחוריה דרב. ועוד למדנו שאין איסור לעבור אלא בתוך ד' אמות של המתפלל, שהרי ר' אמי ורב אסי חלפי חוץ לארבע אמות.
וכן פסקו להדיא הטור והשו"ע באו"ח סי' ק"ב "ואסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד"א דוקא לפניהם אבל בצדיהם מותר לעבור ולעמוד".
וכן מפורש בב"י אורח חיים סימן ק"ב "ומ"ש ודוקא לפניהם אבל בצדיהם מותר וכו'. כ"כ ה"ר יונה שם יח: "אסור לעבור כנגד המתפללים ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא. ומ"ש שמותר לעמוד. נלמד ממה שכתב לעיל בתחלת סימן זה דלא אסרו אלא לישב אבל לא לעמוד ומשם יש ללמוד דכל שכן דלעבור שרי".
עוד כתב הב"י ביו"ד סי' רמ"ב אות ט"ז – י"ז "ומ"ש רבינו וחוץ לארבע אמות הכל מותר. משמע מהגמ' דלעיל דכל חוץ לארבע אמות כרשות אחרת דמי ולא שייך לגבי המרוחק ממנו ארבע אמות. וכך הם דברי ה"ר יונה שכתבתי בסמוך".
ואמנם בתוך ד"א אפי' ג' פסיעות שאחר שמונ"ע שהוא דבר מצוה אסור, שהרי רב לא פסע ג' פסיעות בסיום תפלתו עד שר' ירמיה סיים תפלתו. וכן דקדק בהדיא מהר"י אבוהב מעובדא דרב ירמיה בר אבא הו"ד בב"י סי' ק"ב אות ה' שאם השלים תפילתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו אסור לפסוע שלש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל. והוסיף "דנראה שצריך לדקדק בזה אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו מאחר שכבר התחיל". והביא הב"י ראיה לזה מהירושלמי פ"ב דר"ה ה"ה "רבי חייא בר בא הוה קאים מצלי עאל רב כהנא וקם ליה מצלי מן אחורוי מן דחסל רבי חייא בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא דמאריך בצלותיה".
ונראה שגם אם המתפלל מאחוריו הוא תלמידו אסור, שכן בהוה אמינא לא ידענו שר' ירמיה היה תלמיד חבר של רב. ולא נודע לנו שהוא תלמיד חבר אלא בכדי לתרץ איך רבי ירמיה התפלל אחורי רבו. אלא דאיכא למידחי דאין מכאן ראיה, ונימא דהטעם דרב לא פסע לתחומו של ר' ירמיה מפני שר"י היה תלמיד חבר, אבל אם היה תלמידו אולי היה פוסע כנגדו. אלא שמזה שהסיקה הגמרא "שמע מינה מתפלל תלמיד אחורי רבו, ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין" משמע בבירור שאין חילוק בזה, ונראה לי הטעם שאסור לעבור כנגד המתפלל מפני שהשכינה לפני המתפלל, ואם כן אין בזה עדיפות לרב מהתלמיד. והטעם שאסור לתלמיד להתפלל אחורי רבו הוא משום דרך ארץ, כי הוא מעכב בתפלתו את רבו שצריך להמתין לו עד שיסיים.
וכן כתב במפורש הב"י יו"ד סי' רמ"ב אותיות ט"ז-י"ז בדעת הרמב"ם וז"ל: "והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות ת"ת (ה"ו) ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל. וסבירא ליה דההיא דלא יתפלל אחורי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה".
וז"ל הזוהר כרך א' פרשת חיי שרה דף קלב. "רבי שמעון הוה אתי לטבריא והוה עמיה רבי אבא, אמר רבי שמעון לרבי אבא נזיל דהא אנן חמינן דבר נש חד ימטי השתא לגבן ומלין חדתין בפומיה ואינון מלין דאורייתא, אמר רבי אבא הא ידענא דבכל אתר דמר אזיל קודשא בריך הוא משדר ליה מלאכין טסין בגדפין לאשתעשעא ביה עד דהוו אזלי סליק רבי שמעון עינוי וחמא בר נש דהוה רהיט ואזיל, יתבו רבי שמעון ורבי אבא כד מטא גבייהו א"ל רבי שמעון מאן אנת א"ל יודאי אנא ומקפוטקיא קאתינא ואנא אזילנא אטיטריה דבר יוחאי דאתמנון חברייא במלין ידעין ושדרוני גביה, א"ל אימא ברי א"ל אנת בר יוחאי, א"ל אנא בר יוחאי, א"ל הא אוקימנא דלא יפסיק בר נש בצלותיה ביניה לבין כותלא כמה דכתיב (ישעיה ל"ח) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו', ומאן דצלי אסיר למעבר ארבע אמות סמיך ליה ואוקמוה להני ארבע אמות לכל סטר בר לקמיה ואוקמוה דלא יצלי בר נש אחורי רביה וכו' ואתמנון בכל הני מילי".
מלשון הזהר משמע כפי שכתב בשמו המג"א בסי' ק"ב אות ה' "ובזהר חיי שרה עמוד שי"ג איתא דלכל צד אסור" דהיינו שאסור לעבור בד' אמות של המתפלל מכל צד חוץ מלפניו. והדגש הוא על ד' אמות כפי שמדוייק בלשון הזהר שכתבו "ואוקמוה להני ארבע אמות לכל סטר בר לקמיה", אין הכוונה במלים "בר לקמיה", חוץ מלפניו, ולמימרא שלפניו מותר לעבור, אלא פירושו חוץ מלפניו הידוע באיסורו, שהוא כמלא עיניו. והזהר לא מיירי אלא בד' אמות. והכי מסתברא.
עוד נלענ"ד לפרש דכיון שהזהר הקדים שצריכים להיות פניו צמודים לקיר, ממילא לא שייך לעבור בינו לבין הקיר, ולכן מה שאסרו לעבור הוא מג' צדדיו. ומנין להם זה? נראה לי שלמדו זאת מרב שלא פסע לאחוריו מפני שהיה ר' ירמיה תלמידו מתפלל שם. שהרי הוא היה יכול לפסוע לימינו או לשמאלו ולא מול פניו, ומזה שלא עשה כן למדנו שגם מצדדיו אסור בתוך ד' אמות. ועפי"ז יבואר גם הדגש בלשון התלמוד "ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין", וכן הא "דאמר ריב"ל אסור לעבור כנגד המתפללין", מאי "כנגד"? בסמוך לו ואפילו לאחד מצדדיו.
ואמנם לעבור מלאחריו היה נראה לכאורה שהזהר מחמיר לאסור. ואמנם מתלמודא דידן אין ראיה לאסור. ולענ"ד נראה שגם לדעת הזהר, מאחריו שרי. ומה שכ' הזהר "ארבע אמות לכל סטר בר לקמיה" היינו לכל צד משני צדדיו, אבל מאחוריו שרי כיון שמאחוריו אינו בכלל "לכל סטר", כי "סטר" הוא צד, ולא אחור. וכן נ"ל עיקר.
והגר"ח פלאג'י בספר רוח חיים סי' ק"ב הוסיף דהאיסור אינו מוגבל דוקא למי שהוא בעמידה שהיא תפלת לחש אלא גם אם הוא אומר קדיש דהוא בכלל תפלה ואפילו יותר במעלה. הוב"ד בשו"ת יביע אומר חלק ז' או"ח סי' י"ד. והביא עוד חבל פוסקים שמסכימים לדעתו. אלא שבאמת אין ראיה לדבריהם לא מהתלמוד ולא מהזוהר.
ויש להקשות על מה שפירש רש"י ז"ל בגמ' שם בד"ה "ולא פסקיה לצלותיה", "כלומר לא הפסיק בין ר' ירמיה ולכותל לעבור לפניו", כותל מאן דכר שמיה? והרי ר' ירמיה הוה מצלי אחוריה דרב, ולא אחוריה דכותל? ואם תאמר שהיה הפסק של כותל בין רב לר' ירמיה כמו העמודים שיש לנו בביהכנ"ס, הרי אין רב מפסיק ע"י שפוסע לאחוריו בינו לבין הכותל העומד לפני ר' ירמיה? ולמה לא פסע לאחוריו?
ולכן נלענ"ד לחדש שכיון שמצוה לעמוד בתפלה לפני הכותל כפי שלמדנו מחזקיהו דכתיב "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל", וכיון שאין אפשרות לכל המתפללים להיות עומדים לפני הקיר, בהכרח שכיון שהראשון עומד כנגד הקיר, זה שאחריו חשוב ג"כ עומד כנגד הקיר, וכן זה שאחריו ואחרי אחריו עד אין סוף. א"נ אפי' אם הראשון אינו עומד כנגד הקיר אפשר שאדם העומד בתפלה אפי' באמצע החדר, המתפלל אחריו מקרי עומד לפני קיר. וטעם הדבר כי אין מי שיכול לעבור בינו לבין המתפלל שלפניו, ואין המתפלל שלפניו יכול לפסוע לאחוריו ממילא יכול הוא להתפלל בלא בלבול הדעת. ובזאת יתבארו דברי רש"י ז"ל שפירש "לא הפסיק בין ר' ירמיה ולכותל", ואם לא נבאר כך, אין ביאור לדברי רש"י ז"ל בשום אופן.
ועל פי זה יתבאר עוד שזה הפוסע לאחוריו אפי' לצדדי זה המתפלל אחוריו הרי הוא מפריד כביכול בין הכותל (בין עצמו שעמד ככותל) ובין המתפלל אחריו, וזה חשיב עובר מלפניו, ולא מצדדיו. ומינה נלמד שאם אחד עומד לכוון מזרח ואחריו מתפלל אחר והוא במקום לפסוע לאחוריו או לצדדי המתפלל, פוסע לכוון צפון או דרום גם זה אסור כי הוא נחשב כותל לגבי זה שאחריו. ובזה יתבאר יפה פירושו האמיתי של רש"י.
ונראה שלזה נתכוון מרן בשו"ע סי' צ' סכ"א במ"ש שאדם אינו חוצץ. להורות שאי אפשר לכל המתפללים להיות עומדים ממש סמוך לקיר, ולכן האדם העומד אחריהם נחשב כאילו הוא עומד סמוך לקיר.
וז"ל מרן "צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר. ודבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים, (ולא חשיב מחיצה רק בדבר גדול שגבהו י' ורחבו ד' אבל דבר קטן לא חשיב הפסק) (אבודרהם ואורחות חיים בשם הראב"ד), וכן בעלי חיים אינם חוצצים, אפילו אדם אינו חוצץ. הגה: ול"נ דבעלי חיים חוצצים ואדם אינו חוצץ, וכן נראה סברת הפוסקים, ואפשר דנפל טעות בספרים". עכ"ל.
אלא שאין פירוש זה עומד בקנה אחד עם דעת היש מי שאומר שהביא השו"ע בסעיף כ"ב שם "ויש מי שאומר שיש ליזהר מלהתפלל אחורי שום אדם, וטוב לחוש לדבריו", והרי אם נחוש לדבריו אין לנו ביכנ"ס שקירותיו כ"כ ארוכים עד שלא יצטרכו לעמוד אחרי שום אדם? ומוכרחים לפרש כוונתם שאעפ"י שאדם אינו חוצץ, מ"מ עדיף להתפלל ישירות כנגד הקיר היכא דאפשר, כמו שעשה חזקיהו. עוד אפשר לפרש "אחורי שום אדם" הכוונה לזה שפניו נוכח פני המתפלל, שאז נראה כאילו הוא משתחווה ומתפלל לו. או אפילו אחרי שום אדם שאינו מתפלל באותה שעה.
ובאמת שדברי האבודרהם שנכתבו אחרי פסק מרן מאוד מבלבלים. שמרן כתב שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר. ומה נקרא חוצץ? המשך דברי האבודרהם, (ולא חשיב מחיצה רק בדבר גדול שגבהו י' ורחבו ד' אבל דבר קטן לא חשיב הפסק) (אבודרהם ואורחות חיים בשם הראב"ד), משמע דבר גדול שגבהו וכו' שהוא דבר קבוע שאינו בר תזוזה מהווה חציצה בינו לבין הקיר. והם דברי פלא, דמשמע מזה שהחזן העומד על התיבה, התיבה עצמה מהווה חציצה. זאת ועוד שהמשיך בדבריו לומר שדבר קטן כגון כסא ושלחן לא מהווים הפסק ונחשב כאילו הוא סמוך לקיר. וזה היפך דברי מרן שכתב "ודבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים", משמע שהתיבה אינה חוצצת למתפלל בה בינו לבין הקיר. ומאידך דבר קטן כגון כסא ושלחן חוצצים.
לפיכך נ"ל שיש חילוק בין המלה "חציצה" לבין המלה "מחיצה" שמרן פסק שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר ואיברא דבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים. אבל דבר שאינו קבוע כגון כסא ושלחן, שאין להם חשיבות בפני עצמם, ואפשר בנקל להזיז אותם מהווים חציצה בינו לבין הקיר. אבל האבודרהם מדבר בענין של מחיצה שדבר גדול מהווה מחיצה וממילא הוא נחשב כמו קיר בפני עצמו ואפשר להתפלל סמוך לו כמו שהוא קיר, אבל דבר קטן כמו כסא ושלחן לא נחשבים הפסק של מחיצה, ואינן נחשבים כקיר אלא הם מהווים חציצה בין המתפלל לקיר. והרווחנו מדבריו לידע מה חשובה מחיצה. להורות שדבר קבוע שאינו בר תזוזה נחשב מחיצה ודינו כמו הקיר עצמו. ולכן אדם שגם הוא מתפלל באותה שעה אינו בר תזוזה ולכן אינו חוצץ.
בתשובת הרשב"א ח"א סי' צ"ו נשאל איך שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות. ומוציא את הרבים בתפילה והשיב דהתיבה לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה. והויא לה כתיבה שמניחין בה ספר תורה שאפילו היא גבוהה כמה אינה מפסקת. ע"כ.
ולענ"ד זהו היסוד להלכה שכתב מרן לעיל "ודבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים" כי לא לתשמיש בפני עצמם הם עומדים אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה ומשמע מדבריו שזה נכון אפילו הם גבוהים עשרה ורחבים ארבעה, וממילא העומדים בתיבה נחשבים כחלק מהמנין. ונ"ל בפשט הלשון "אינם חוצצים" היינו אינם גורמים להפרדה בינם לבין הקיר למתפלל בהם אלא הם נחשבים כקיר בפני עצמו. והחידוש הוא שאף על פי שאינם חוצצים מ"מ לענין מחיצה נחשבים כמחיצה לעובר לפניהם מחמת גבהם ורוחבם. וכן עמא דבר בכל בתי הכנסת חדשים גם ישנים ובפרט בצפת ובירושלים עיה"ק. שהתיבה מהווה מחיצה מחמת גובהה ושאינה בת תזוזה באופן שמותר לשבת ולעבור לפניה.
ויש לדון מה חשובה מחיצה כנגד המתפלל? כבר קבענו לעיל שיש הבדל בין ארון או תיבה שאינם בני תזוזה שהם מהווים מחיצה לבין כסא או שלחן שהם בני תזוזה שאינם מהווים מחיצה, וכן הדין לשטענדער שאינו חשוב מחיצה.
ומאחר שלמדנו מחזקיהו שצריך להתפלל פניו אל הקיר. המושג של מחיצה לענין זה הוא שמחיצה היא במקום קיר. ונפקא מינה להתיר בכהאי גוונא שהיא חשובה מחיצה להתפלל כאשר פניהם אל התיבה במקום אל הקיר, וכן בענין האיסור לעבור כנגד המתפלל, יהיה אסור לעבור בין התיבה לבין המתפלל.
מאידך, מאחר שהם נחשבים כמו קיר, מותר לעבור לפני התיבה שלפני המתפלל. והוא הדין אם המתפלל עומד לפני תיבה על גלגלים שהיא גבוהה עשרה ורחבה ד' מותר לעבור לפניה כי היא מהווה מחיצה בין המתפלל לבין הקיר, והיא נחשבת כמו הקיר עצמו. והוא הדין שמותר לעבור לפני המתפלל שעומד בתיבה מכיון שגובהה י' ורחבה ד' והיא באמצע ביהכנ"ס, דכיון שהיא דבר קבוע היא נחשבת כמו קיר ומהווה מחיצה בין העובר לפני התיבה לבין היושבים לפני התיבה.
לפי האמור לעיל נדחה צד ההיתר של הרה"ג ציץ אליעזר ח"ט סי' ה' שדקדק מלשונו של הלבוש או"ח סי' ק"ב ס"ד שכתב "אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ארבע אמות ודוקא לפניהם שלא יפסיק בינם לכותל", ודקדק מדבריו לומר שטעם איסור זה הוא כדי שלא יפסיק בינם לבין הכותל, דהיינו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר כדאיתא בברכות ה: שלמדנו זאת מחזקיהו דכתיב ביה "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל". וכמו שנפסק בשו"ע או"ח סי' צ' סכ"א. ושכן מוכח מרש"י בברכות ד' כ"ז ע"א שכ' "ולא פסקיה לצלותיה, כלומר לא הפסיק בין ר' ירמיה ולכותל לעבור לפניו וכו'". וביאר כוונת רש"י דדין זה שלא לעבור נגד המתפלל הוא דוקא נגד זה שעומד ומתפלל נגד הכותל ואין דבר חוצץ בינו לבין הכותל, אבל אם הוא מתפלל באמצע ביהכ"נ וכדומה, שישנם דברים או אנשים שחוצצים בינו לבין הקיר מותר לעבור על פניו.
ודברי תימה הם שהרי מפורש בגמרא "והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב", ואם רבי ירמיה עמד אחרי רב הרי בהכרח שהוא לא עמד סמוך לכותל. ומדוע אם כן "וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה"? והרי לדבריו היה מותר לרב לפסוע בפני רבי ירמיה, שהרי רבי ירמיה לא עמד סמוך לכותל? אלא בהכרח כדפרישית לעיל שכל העומד בבית הכנסת בכל מקום שהוא ואין מה שחוצץ בינו לבין הכותל נחשב כאילו הוא עומד סמוך לכותל. וכפי שפסק מרן אנשים לא חוצצים, וכמובן שמדובר באנשים שמתפללים באותה שעה כמותו. וברור שלזה התכוון הלבוש ורש"י בפשט הגמרא.
הציץ אליעזר הביא דיעות שונות בשאלה מדוע אסור לעבור כנגד המתפלל, ועל פיהם פסק שהיום אין לחוש להלכה זו.
בספר אליהו רבה סי' ק"ב סק"ז כתב לבאר כונת הלבוש מפני דבהפסק יבטל כוונתו. והוסיף שכן משמע גם מדברי הלבוש בסי' צ' סעיף כ"א. ועל פי סברא זו שטעם האיסור הוא כדי שלא לבלבל את דעת המתפלל. פסק הרה"ג ציץ אליעזר ח"ט, סי' ח' וח"ז סי' כ"ג אות י"ד הלכה למעשה להתיר איסור זה כמעט מכל וכל מכיון שכיום רוב הצבור אינו מכוון, ואלה המכוונים עוצמים עיניהם, וכן פעמים שהעומד בתפלה עסוק בתחנונים. מכל הנך ספקות התיר את האיסור כאילו אינו שייך בימינו כלל. והביא חבל רבנים שמצורפים להיתר זה כמו הרה"ג אשל אברהם שהתיר היכא שהמתפלל עומד לפני עמוד שטענדר, או כשעיניו עצומות, או שהוא מעוטף בטליתו וכן כשיש ספק דאולי עומד הוא בתחנונים שיש להסתפק בכזאת כמעט תמיד, יש להקל.
וקשה לי שהרי כתב המ"ב שם "מפני שמבטל כוונתו עי"ז ולכן אסור אפילו עוסק אז בק"ש". ויש לומר שגם אלה שאינם מכוונים בתפלתם, אין זה אומר שלא מכוונים בשום ברכה אלא שאינם מכוונים בכל הברכות כקוצו של יוד. והגע בעצמך שהמתפלל מכוון באיזו ברכה בדיוק בשעה שזה עובר כנגדו ומבלבל את מחשבתו הרי האיסור עומד באיבו אפילו לפי סברתו. ובמה שכתב שאין תוקף להלכה זו אלא לעומדים סמוך לקיר, אין סמך לדבריו, ואדרבא מדר' ירמיה נלמד שלא חילקו בזה.
ובאמת נפלאתי עד מאוד גם במה שכתב בשם דעת תורה להמהרש"ם ז"ל על או"ח הנדמ"ח שמביא מה שמצא עוד בכתבי הד"ק ז"ל שכתב שהאיסור הוא רק כשרואה שפתיו נעות בתפלה, ויודע שהוא באמצע התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ולא בתחנונים, דמסתמא אין איסור רק בתפלה עיי"ש, וגם ס"ל להקל אם המתפלל עומד באמצע ברכה, או שוהה כדי לכוין לבבו, וגם מחלק בזה בין גדול לקטן בהיות דקטן אין לו כוונה, ובפרט אם הקטן עם הארץ שמותר לעבור לפניו. מנין לו היתר זה?
ואפילו לפי הלך מחשבתו, קשיא לי טובא על דבריו. חדא, איך ידע אם שפתיו נעות והוא עוסק בתפלה גופא או בתחנונים, ואם הוא עומד באמצע ברכה או בסופה? ועוד, האם לדעתו מותר לבלבל את מחשבתו של מי שהוגה בתפלתו מבלי שיהיו שפתיו נעות? ועוד, מנא ליה דמסתמא אין איסור רק בתפלה, והרי גם אם הוא רגיל בתחנונים הם נחשבים כחלק מהתפלה עצמה שאם שכח יעלה ויבוא חוזר לרצה ואינו חוזר לראש התפלה. ומאן יימא לן שקטן אינו מכוון בתפלתו? והאם כך מחנכים קטן למצוות?
ומאוד נפלאתי על מה שכתב הציץ אליעזר להתיר "בהיות דאליבא דרובא דהפוסקים טעם איסור העברה בזה הוא משום דעי"כ מבלבלים כוונת המתפלל, וא"כ בהיות דבזה"ז רוב המתפללים אינם מכוונים, ובפרט המוני עם הפשוטים שאלה המה שעומדים על פי רוב באמצע המעבר וחוטפים תפלת עמידה, וכבר העיד הטור או"ח סי' ק"א דקרוב הדבר שלא מכוונים והרמ"א שם בס"א, וא"כ קלקלתם היא תקנתם של העוברים שיוכלו בזה"ז לעבור על פניהם של המתפללים בלכתם אחר הרוב שאינם מכוונים, ושהוא כאחד מהם, ובזה נוכל להשקיט הסערה שראיתי שמסעיר ע"ז בספר רוח חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל".
והוסיף הצי"א לכתוב דלפענ"ד נראה שאפשר גם להקל להתיר לש"ץ לפסוע הג' פסיעות נגד המתפלל לאחוריו, ובפרט היכא דבביהכ"נ נמצאים גם פשוטי עם שלא יבינו על מה שהש"ץ לא פסע ג' פסיעות והתחיל בלעדי זה התפלה בקול רם, ויבואו עי"כ לרנן, או לזלזל בהג' פסיעות. והסתמך בזה על המג"א בסי' ק"ב סק"ז שנוטה לומר בדעת רש"י דמשמע מדבריו דס"ל דמותר בכלל לפסוע הג' פסיעות לאחריו רק שאסור לעבור לפני המתפלל לשוב למקומו ע"ש, ויש להסביר מפני שבהיות שהג' פסיעות הוא מחיוב התפלה לא אסרו בכה"ג.
עוד כתב שם הצי"א "וידעתי מה שחולקים על המג"א וכותבים לפרש אחרת בכוונת רש"י, וגם בשו"ע הרי לא נפסק כן, אבל אני כותב זה לסניף למה שאכתוב עוד בזה, והוא דכידוע ההמון וגם הרבה מבני תורה לא מדקדקים כיום בכלל בזה שלא לעבור כנגד המתפללים, וכמה מהפוסקים כבר הרגישו מזה".
ולפלא הוא וכי משום שבני תורה מזלזלים בהלכה מסויימת יש להתירה? ולעשות לה סניפים במקום שהלכה פסוקה היא בש"ס ובפוסקים להחמיר בה. ואם מזלזלים בזו יזלזלו גם בדיבור בביהכנ"ס ובדברי חול ועסקים בשבת, ובלשון הרע ורכילות והבה נמצא להם סניפים להיתר.
ובשלמא אם הוא עומד במקום שרבים עוברים שדימהו המהרש"ם לקבר המזיק את הרבים דמותר לפנותו ואינו תופס מקומו, ניחא. ואף על פי שהשכינה חופפת סביבו יש לומר דהוי טירחא דציבורא ללכת סביבו וכיון שהוא עומד במקום שאינו שלו הוי כתורם את שאינו שלו דלא הוי תרומה. הא בלאו הכי אין סמך להיתרים אלה.
והרי לפניך דברי הב"י סימן ק"ב כלשונו הבהיר.
ד ואסור לעבור כנגד המתפללים וכו'. בריש פרק תפילת השחר (ברכות כז.) רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת והוה מצלי רב ירמיה בר אבא אחורי דרב וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרב ירמיה שמע מינה תלת וכו' ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללים מסייע לרבי יהושע בן לוי דאמר אסור לעבור כנגד המתפללים איני והא רבי אמי ורבי אסי חלפי רבי אמי ורבי אסי חוץ לד' אמות הוא דחלפי ופירש רש"י ולא פסקיה לצלותיה כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולילך ולישב במקומו אלא עמד על עמדו:
ה כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שבארחות חיים (תפלה סי' ו) דקדק מעובדא דרב ירמיה בר אבא שאם השלים תפילתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו שאסור לפסוע שלש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל ונראה שצריך לדקדק בזה אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו מאחר שכבר התחיל עכ"ל וכן נראה מדגרסינן בירושלמי פ"ב דר"ה (ה"ה) רבי חייא בר בא הוה קאים מצלי עאל רב כהנא וקם ליה מצלי מן אחורוי מן דחסל רבי חייא בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא דמאריך בצלותיה מן דחסל רב כהנא א"ל הכי אתון נהיגין גביכון מצערין רבריבכון א"ל רבי אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי (ש"א ג יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה: עכ"ל הב"י
כל הנזכרים לעיל מבססים את טעם האיסור על בסיס זה כדי שלא לבלבל את המתפלל, ולפיכך תלוי גם אם הוא מבולבל ועומד, ובאם הוא מכוון או לא, שאז בטלה הלכה זו, ומי אנחנו לשפוט שזהו טעם האיסור? ומי אנחנו להחליט באיזה ברכה הוא מכוון ובאיזה לא? ואיך אפשר ללכת בזה אחר הרוב? וכי כשנתקנה הלכה זו כולם היו מכוונים בכל מלה בברכותיהם? וכי רוב המתפללים של ימינו לא מכוונים בשום ברכה? ומי הוא זה אשר מלאו לבו לקטרג עלינו ולומר "דבזה"ז רוב המתפללים אינם מכוונים, ובפרט המוני עם הפשוטים", והאם הם יושבי מרום להחליט למי מפריע זה העובר כנגדו ולמי זה לא מפריע? וממילא סערתו של הגר"ח פלאג'י לא שקטה ולא נחה.
ונפלאתי שהוסיף להוכיח מהמהר"ר גאראמיזאן ז"ל (שהיה רב בירושלים לפני למעלה משלש מאות שנה) שנשאל ג"כ על כך בשו"ת משפטי צדק סי' ב' שהשיב דמשום טורח דציבורא מותר לו להתחיל החזרה אחרי שהיה של כדי הילוך ד' אמות מבלי שיפסע ג"פ לאחוריו ויש לו תיקון לפסוע ג"פ בחזרה. והאי אדרבא משם מוכח שאסור לפסוע. וכן דעת הפקודת אלעזר על או"ח, שכתב וז"ל: בתפלת מנחה כשהשעה דחוקה אני רגיל שלא לפסוע שלש פסיעות אחר תפלה דלחש אלא תכף אחר אמירת פ' יהיו לרצון אני מתחיל החזרה.
ומלבד זאת מלשון התלמוד לא למדנו את טעמי האיסור אלא את מציאותו. ואם אמנם באנו לרדת לנקודת האמת נראה יותר שטעם האיסור הוא מפני שהשכינה סובבת את המתפלל כעין אורה. ונראה שזוהי דעת החיי אדם שהובאו דבריו במשנה ברורה סימן ק"ב סקט"ו "מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה". ובביאור הלכה שם כתב "ובפרט לפי מה שכתב הח"א דטעם האיסור מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה בודאי אין להקל בזה". וכן כתב בשו"ת הלק"ט ח"א סי' פ"ד משום שמפסיק בינו לשכינה. הו"ד בשו"ת יביע אומר חלק ז' או"ח סי' ט'. וכן הסברא נוטה שמאחר שהשכינה עומדת לפניו הרי הוא כביכול דוחק את רגלי השכינה. וממילא אין חילוק בין אם מכוון בתפלתו, או אינו מכוון, כיון שבאותה שעה עכ"פ הוא מתייחד עם בוראו.
ולענ"ד נראה שלפי האמת טעם האיסור אינו רק משום בלבול אלא בעיקר משום שהשכינה עומדת כנגד המתפלל. וממילא אין חילוק בין אם עיניו עצומות או שהוא מעוטף בטליתו, וכן אין חילוק בין גדול לקטן. וגם לסברתו שסמך על כך שרובא דרובא אינם מכוונים בתפלתם והסיק "וא"כ קלקלתם היא תקנתם של העוברים שיוכלו בזה"ז לעבור על פניהם", לא היתה כזאת. שלדבריו תקנתם של העוברים ושבים היא קלקלתם של כלל ישראל ואין לך קטרוג גדול מזה.
גם נפלאתי על האשל אברהם שכתב דלעבור כדי לשמוע קדיש או אפילו לענות אמן נראה להקל כי אין ספק בלבול דעת חבירו מוציא מידי ודאי מצוה. והרי זו מצוה הבאה בעבירה. ועוד, שהרי האיסור אינו רק מחמת הבלבול, אלא ביותר מפני שהוא עובר בפני השכינה שנמצאת לפני המתפלל.
ואמנם יש מקום להקל בזה אם היא מצוה עוברת שרק אז יכול לעבור, אבל להוסיף עוד מצוה שאינה נחוצה לו ויש אחרים שיכולים לעשותה בודאי דשב ואל תעשה עדיף. ואין שאלה באם הוא נחוץ לצרכיו ולא יכול להמתין, דאנוס הוא ויכול לצאת בשעת הדחק אפילו הוא עצמו עומד באמצע התפלה וכ"ש דשרי לעבור כנגד המתפלל.
למסקנה: מאומה לא השתנה מאז התלמוד ועד עצם ימינו אלה, אלא שאם יש שינוי, אינו אלא לטובה, שהיום אנשים מתפללים יותר בכוונה מהדורות הקודמים, ובפרט כל אלפי ועשרות אלפי בני תורה שנמצאים בינינו. שהרי לא היתה התורה כל כך נפוצה בימי קדם כמו בימינו, שיש ספרים עד בלי די שנפוצים בין המון בית ישראל, והתורה אינו עומדת בקרן זוית, בודאי שישנה הרבה יותר כוונה בתפלה אצל רוב בני התורה, ואפילו אצל כמה מפשוטי העם. וכמובן שלא הכל שווים בכוונתם, אבל ללא ספק כך היה גם בימי קדם, שיפתח בדורו כשמואל בדורו, ולפיכך אין שום סיבה לשנות את דין התלמוד בלא שום הצדקה, אלא אדרבא יש לחזק את ידי המתפללים בכוונה ולא לרמוס אותם יחד עם אלה שאינם מכוונים בתפלתם. והי"ת ינחנו באורח מישור להגדיל תורה ולהאדירה, וללמד זכות על עם קדוש שבימינו אלה זכו להיות בדור הגאולה.