הכוונות שלי בתפלת שמונה עשרה

איתא במס' ברכות כט: "רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר. אמר רבי זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא". למדנו שבמחשבה והרהור בברכה מסויימת והוספה עליה אפילו רבי זירא היה פוחד שהיא תפסיק את כוונתו הראויה ליתר הברכות שאחריה משום שתשאר מחשבתו טרודה בהוספה שהוסיף משלו על אותה ברכה. ומכל מקום למדנו שלדעת רבה ורב יוסף אפילו אם מחשבתו באותה הוספה תמשיך להטרידו בהמשך התפלה, מכל מקום צריך לחדש משהו בכל תפלה. ולמדנו שאפילו ר' זירא מסוגל היה לאבד את כוונתו מתוך טירדות החיים.

ואפשר שזו היתה כוונת חז"ל במ"ש "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלתן", שהיו מכינים עצמם במחשבה ובהבנת התפלה שהם עתידים להוציא מפיהם, כאדם שעתיד לראות את פני המלך ומכין את דבריו קודם שיכנס לטרקלין. ועל ידי הכנה זו מקבלת כל ברכה תוספת חיים, ועל ידה זוכה המתפלל לקבל שפע רב וברכות ללא מצרים. וברצותי ללכת בדרכם אמרתי אל לבי לחדש דבר בכל ברכה וברכה ולתקוע את אותו חידוש כיתד בל ימוט שינעל אותה לא רק בדיבור אלא בעיקר במחשבה, ובאופן שיתאפשר לי לנוע מברכה לברכה מבלי להתעכב באיזו ברכה מסויימת יתר על המידה, ובכך לאבד את מחשבתי ביתר הברכות הבאות אחריה.

והמשעול בו החילותי לצעוד הוא בהנחה שכל ברכה וברכה היא כנגד אחד משבעת אבות האומה וגדוליה שבשמם אנחנו מברכים את העולה לתורה בשבתות וימים טובים: אברהם, יצחק ויעקב. משה, אהרן, דוד ושלמה. וכולל אני את עצמי עם כל אחד מהם, בכוונה המיוחדת לאישיותו. ולצורך הענין אקרא לכל אחד מהם "אב" לאותה ברכה מסויימת, וכדלהלן:

הכוונה בכל אחת מברכות העמידה, מתיחסת אל האב שהתפלל ונענה תחילה באותה בקשה מסויימת, ובקשתינו היא להצטרף אליו בבקשתינו, ולהענות בזכותו כדרך שהוא נענה. וזאת על דרך תפלתינו בימי הסליחות ובימים הנוראים "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו", "דעני לאברהם יצחק ויעקב ענינן", כזו היא למשל ברכת "אתה חונן" שהיא כנגד משה רבנו נותן התורה, ושכל מה שעתיד תלמיד לחדש בכל הדורות ניתן לו בסיני, ומוסיפים אנחנו לבקש, כשם שחננתו להגיע לאותה מעלה רמה, לזכות בשיא החכמה, הבינה והדעת, כן תזכני גם אני, שיתן לי חכמה בינה ודעת להבין את עמקי סודות תורתך הקדושה. דוגמה נוספת היא תפלת "השיבנו אבינו לתורתך" תפלתינו, שהוא יתברך יעזור לנו לחזור בתשובה שלמה, ולאמץ את התורה שתהיה מנת חלקנו. זה שנענה בתפלה זו ביותר היה אהרן שזכה לא רק להציל את עצמו מעונש בשל חטא העגל "אשר עשה אהרן" אלא ביותר זכה למעלה הרמה להיות הכהן הגדול, שמייצג את כל עם ישראל בבית המקדש בהקרבת הקרבנות המכפרות על כל עם ישראל וביום הכפורים הקדוש ביותר בשנה בתפלתו בקדש הקדשים. וה' בחר דוקא בו מאחר שהוא עמל להסיר את מחשבת ע"ז מישראל בשעת עשית העגל. וכדלהלן:

ומנין תדע שראוי לך לאמץ את עצתי ואת הלך מחשבתי בתפלה? אסמכתא לכך מצאתי בגמ' מועד קטן טז: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה". ופירש"י "שהקים עולה של תשובה – שהוא שב תחלה, ונתן דרך לשבים, כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה ד: ולא דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד – אומרים לו כלך אצל דוד, שמחל לו הקדוש ברוך הוא אותו עון, אף אתה – חזור בתשובה" ע"כ. מכאן שהוא נחשב כביכול האב לענין תשובה שעוזר למתפלל לחזור בתשובה.

ומאחר שבנקל יכול המתפלל לאבד את כוונתו בהמשך תפלתו בעודו מחשב בברכה מסויימת בה הוא עומד, נראה לי לחדש פירוש חדשני במה שאמרו חז"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלתם, היתכן ששהו שעה אחת קודם תפלתם? והרי עם כל מחשבתם שקודם התפלה ישכחו מה חשבו בשעת התפלה עצמה, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לכן נראה לי שקודם כל ברכה היו שוהים קמעא לחשוב ולכוון במה שהם עומדים להוציא מפיהם באותה ברכה ורק אחר כך היו פותחים בברכה. וכשתצרף את כל זמני הכוונות שקודם כל ברכה תקבל שעה אחת. גם בסוף כל ברכה היו מסכמים במחשבתם מה היתה בקשתם. וממילא אין הכוונה שאם מתחילים להתפלל בשעה שבע שאותם חסידים היו באים לבית הכנסת בשעה שש, אלא שקודם כל קטע בתפלתם היו עוצרים בשקט וחושבים במהירות על תוכן הקטע הבא. וכך היו עושים בכל התפלה. ובכך יכלו להנצל מהפסד הכוונה.

ומהי הסברא לעשות כן אלא שהמחשבה קודם אמירת המלים יש לה חשיבות לאין ערוך שהרי המחשבה היא הלב של התפלה, שכן תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ובשבת סג. "אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". וכן לענין שבת הכל הולך אחר המחשבה והכוונה. ונאמר סוף מעשה במחשבה תחילה. וכן לענין נדרים מחשבת הלב מכרעת לאמירה. לפיכך צריך להשתדל לפחות בתפלת שמונה עשרה שלא לאבד את הכוונה בשום ברכה והסיוע לכך במתכונת דלהלן. ודי לזכור מי הוא האב לאותה ברכה, ואידך זיל גמור, הכוונה באה מאליה.

המקור לתפלת שמונה עשרה

איתא בירושלמי ברכות פרק ד דף ז טור ד ה"א "רבן גמליאל אומר בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה ורבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה רבי עקיבא אומר אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין שמונה עשר ולמה שמונה עשרה רבי יהושע בן לוי אומר כנגד שמונה עשרה מזמורות שכתוב מראשו של תילים עד יענך ה' ביום צרה אם יאמר לך תשע עשרה הן אמור לו למה רגשו גוים לית הוא מינון. וגו' אמ' ר' סימון כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן מה טעם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. א"ר לוי כנגד שמונה עשרה הזכרות שכתוב בהבו לה' בני אלים אמר ר' חונה אם יאמר לך אדם שבע עשרה אינון אמור לו של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה התיב רבי אלעזר ביר' יוסי קומי רבי יוסי והכת' אל הכבוד הרעים אמר ליה והתני כולל של מינים ושל פושעים במכניע זדים ושל זקנים ושל גרים במבטח לצדיקים ושל דוד בבונה ירוש' אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה. ר' חנינא בשם ר' פינחס כנגד שמונה עשרה פעמי' שאבות כתובין בתורה אברהם יצחק יעקב אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא מינהון אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק מינון ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן כנגד שמנה עשר' ציוויין שבת' בפרשת משכן".

ועיין בפירוש תורה תמימה בספר בראשית כח, יג שמביא את כל המקורות בהם נכתבו בתורה אברהם יצחק ויעקב כאחד. ונ"ל שאם יאמר לך אדם תשע עשרה אמור לו מכאן רמז לתוספת של ברכת המינים.

תפלת העמידה מחולקת לשלושה חלקים

החלק הראשון נקרא "אבות", ובו ג' ברכות: הראשונה כנגד אברהם, השניה כנגד יצחק, והשלישית כנגד יעקב. בנוסף לכך שכל ברכה וברכה מג' ברכות אלה כוללת בתוכה את כל אחד מג' האבות אלא שלכל ברכה יש אב עיקרי שבו פותחת ומסיימת הברכה, כדוגמת שבעת האושפיזין בחג הסכות. ונראה לי שחלק זה של תפלת שמונה עשרה מכוון כנגד הקרבנות הפותחות את משנת איזהו מקומן של זבחים והם קדשי קדשים הנשרפים בבית הדשן.

החלק השני נקרא "ברכות אמצעיות" שעניינו בקשות ותחנונים ובו שלוש עשרה ברכות, פותחת בברכת אתה חונן שהיא כנגד משה רעיא מהימנא, (מאחר וקדמו לה אברהם יצחק ויעקב בחלק הראשון שנושאו "אבות) והברכות שאחריה כסדרן כנגד אהרן, דוד ושלמה. והברכות שלאחריהן חוזרות חלילה על אותו סדר כנגד אברהם, יצחק ויעקב משה, אהרן, שלמה, ודוד חותם הברכות. הברכה האחרונה של חלק זה היא ברכת "שמע קולנו", והכוונה בברכה זו היא שישמע ה' יתברך את כל תפלות עם ישראל ויכלול את תפלתינו עמהם. ונראה לי שחלק זה של תפלת שמונה עשרה מכוון כנגד הקרבנות האמצעיות של משנת איזהו מקומן של זבחים, חטאות הציבור והיחיד, זבחי שלמי ציבור ואשמות. מלבד קרבן עולה שפותח את החלק האחרון של תפלת שמונה עשרה כדלקמן.

החלק השלישי של התפלה, כולל שלוש ברכות. הברכה הראשונה פותחת ב"רצה", כנגד קרבן עולה במשנת איזהו מקומן. בה אנחנו מבקשים שתקובל תפלתינו ברצון כקרבן עולה, ומתפללים שישיב את עבודת הקרבנות "לדביר ביתך ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

הברכה השניה פותחת ב"מודים", כנגד קרבן תודה במשנת איזהו מקומן, שכולה הודאה לבורא יתברך על כל הנסים והנפלאות שעושה עמנו בכל רגע ורגע בידיעתינו או אפילו מבלי שנבחין בכך, וכן על כל נשימה שאנחנו נושמים בחסדו יתברך.

והברכה השלישית והאחרונה פותחת ב"שים שלום" ומסיימת בברכת "המברך את עמו ישראל בשלום". והיא כנגד קרבן שלמים במשנת איזהו מקומן.

ובטרם אגש ללב המלאכה ברצוני להציע שקודם שנפתח באיזו שהיא מתשע עשרה הברכות נעצור למספר שניות בסיום כל ברכה לחשוב לאן פנינו מועדות בברכה הבאה. ולשם כך נשים בראש מעיינינו את האב של אותה ברכה, וזוהי הצעה מאוד חשובה ומנוסה לבל נסיר את מחשבתינו מהיוצא על דל שפתינו. ולשומע לי ינעם, ואשרי חלקו בזה ובבא.

החלק הראשון – אבות

כאמור ג‘ הברכות הראשונות בתפלת שמונ“ע נקראות "אבות“ וכל אחת מהן היא כנגד אחד מג' האבות כסידרם, ובו בזמן היא כוללת בחובה את כל אחד משלושת האבות, אלא שהאב של אותה ברכה עומד בראשן כדוגמת האושפיזין בחג הסכות. וכידוע האבות הם הם המרכבה. נמצא שאנחנו מתפללים לבורא העולם כאשר הוא כביכול רוכב על מרכבת האבות. ולהבנת הענין נתבונן בפרטי כל ברכה וברכה ובכוונה המיוחדת שבכל אחת מהן כדלהלן.

הברכה הראשונה היא כנגד אברהם שמדתו "חסד" – כנגד קדשי קדשים  

אברהם – אב האמונה ואב מידת החסד ונלוים אליו יצחק ויעקב

ברכה זו כוללת בתוכה גם את יצחק וגם את יעקב, "א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב", וטעם הדבר מפני שבעצמיותו של אברהם טמונים גם יצחק וגם יעקב, וזה משום שכל האבות מקשה אחת הם שהרי על כל שלושתם נא' "הם הם המרכבה". ובהתבוננות יתר נראה כי גם בהמשך הברכה כלולים כל אחד משלושת האבות כדלהלן. ואמנם סיומה של הברכה הראשונה אינה אלא באברהם שהיא ברכתו המיוחדת לו, והוא אבי מידת החסד.

הא-ל הגדול – כנגד אברהם, שנעשה מרכבה לשמו ית', על ידי זה שהגדיל את שמו של הקב"ה בעולם, שהרי קודם לכן לא היה שמו ידוע. ולפיכך הבטיחו הקב"ה "ואגדלה שמך".

הגבור – כנגד יצחק שעמד בגבורה בעקדתו ובכח מסירות הנפש שלו נעשה מרכבה לשמו ית'. גם נקרא "פחד יצחק" על דרך מלה והיפוכה. ונקרא כן משום שפחד וגבורה בעקדתו שימשו בערבוביא, שבו בזמן שהיה פוחד על חייו, היה מוכן בגבורה עילאית לבטל את רצונו מפני רצון בוראו ולמסור את נפשו לעולה על גבי המזבח. ראיה לדבר שהרי הוא לא היה ילד קטן, באופן שאביו יכול היה לעשות בו כרצונו, שהרי הוא היה אז בן ל"ז שנים והיה מודע לכל הנעשה בו, וידע שכל הנעשה בו אביו זה בציווי הי"ת. "א-להים יראה לו השה לעולה". ונ"ל שאף על פי שכלפי חוץ נחשב נסיון העקידה הגדול ביותר מבין עשרת הנסיונות של אברהם, מכל מקום הנסיון האמיתי הגדול יותר היה בדוקא זה של יצחק ולכן מעשה העקידה לא נקרא אלא על שמו "עקידת יצחק" ולא "עקידת אברהם".

והנורא – כנגד יעקב, שהעיד בעצמו שהיו ימיו מעט ורעים, במה שסבל מעשיו, לבן ויוסף, וכפי שרמזה זאת רבקה אמו בשלחה את בנה לקבל את הברכות "עלי קללתך בני" וכן אמר יעקב לבניו בבקשם לשלוח את בנימין "עלי" (בר"ת עשיו, לבן, יוסף) היו כלנה. ובכך שקבל על עצמו לשאת את סבל השעבוד שבהבטחת הקב"ה לאברם בברית בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". שגזרת השעבוד החלה מאז ירידתו למצרים, שמאז נשא על שכמו את חשכת הגלות המרה והנוראה. ותחילת המושג "נורא" החל במוצא שפתיו בבית אל "מה נורא המקום הזה". בכך זכה יעקב אבינו להיות מרכבה לבורא ית'.

א-ל עליון – כנגד הא-ל יתברך הרוכב כביכול על מרכבת האבות, ודרכם הוא ית' מנהיג את העולמות התחתונים, באשר הם היו הגורמים לבני האדם לראות את מה שאינו נראה במוחש, והם אלה שפרסמו את שמו יתברך בעולם, להודיעם שהקב"ה מנהיג את כל העולם והוא משגיח עליו יום יום ושעה שעה, ושרק אותו צריך לעבוד, ושרק אליו צריך להתפלל.

גומל חסדים טובים – כנגד אברהם איש החסד.

וקונה הכל – כנגד יצחק שקנה את כל רכושו של אברהם על פי מה שפירש"י בס' בראשית כ"ד, פל"ו "ויתן לו את כל אשר לו" – "שטר מתנה הראה להם", שעל ידו קנה יצחק את כל רכושו של אברהם. ומה היה אותו רכוש? ולמי היה שייך כל רכושו של אברהם? לבורא העולם, כפי שאמר אברם עצמו לאבימלך "ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ". נמצא שיצחק הוא זה שקנה את כל אשר לאברהם הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. בשל אותו קנין זכה יצחק לברכה מיוחדת מאתו יתברך כדכתיב "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה‘". עוד י"ל שכיון שאחרי העקידה זכה יצחק לקבל את חייו בחזרה מאתו ית‘, ראוי לומר עליו שהוא "קונה הכל" שהרי אין בעולם ערך עליון מזה של חיי האדם שלמענו מוכן האדם להקדיש את כל הונו.

וזוכר חסדי אבות – כנגד יעקב שהיה היחידי מבין האבות שהיה יכול לומר "זוכר חסדי אבות", שהיו מעליו "אבות" בלשון רבים, אברהם ויצחק.

ומביא גואל לבני בניהם – כנגד אברהם שהיה היחידי מבין האבות שהיה ראוי להאמר עליו "ומביא גואל לבני בניהם", שהיו מתחתיו שני אבות, בנו יצחק ובן בנו יעקב.

למען שמו באהבה – פי' מר אבי זצ"ל, "למען שמו" – אם לא ישמרו את מצוותיו, שבכל זאת יגן עליהם למען לא יתחלל שמו. אבל כשישמרו את מצוותיו יגאלם "באהבה", שאז יזכו לכך בזכות עצמם באהבתו אותם.

ונראה לי לקשר דברים אלה לפסוק "בעיתה אחישנה", לא זכו, יגאלם "בעיתה", ומדוע? "למען שמו". זכו, "אחישנה", אגאלם קודם זמנם "באהבה".

עוד נראה לי לפרש "למען שמו באהבה" – כנגד אברהם שנתנסה "למען שמו" יתברך בעשר נסיונות, ועמד בכולם "באהבה".

עוד נראה לי לפרש, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו" של אברהם. שעמד בעשר נסיונות. ומדוע ניסהו? "באהבה", באהבתו אותו, ובמטרה לגדל את שמו בעולם ולהרים אותו על נס.

עוד נראה לי לפרש "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", שיגאלם באהבה משתי סבות: האחת, משום שהם "בני בניהם" של האבות, ויש להם זכות אבות, שכך הבטיח הקב"ה לכל אחד מהאבות בנפרד. והסיבה השניה "באהבה", מאהבתו יתברך לעם ישראל מצד עצמם. ושתי הסיבות מפורשות בפסוק אחד בס' דברים פ"ז פסוקים ז' – ח' "לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְהוָֹ֛ה בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָֽעַמִּֽים: כִּי֩ מֵאַֽהֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַֽאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְהוָֹ֛ה אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם: "מאהבת ה' אתכם", היא הסיבה המעולה שבהן, כשהם ראויים מצד עצמם. "ומשמרו את השבועה", היא הסיבה השניה שיגאלם, שהיא תחול רק אם אינם ראויים בזכות עצמם, שאז יגאלם מצד השבועה שנשבע לאבותם.

מלך עוזר – כנגד יעקב שהיה הראשון לבקש עזרה מאתו ית‘ כמ“ש בפכ“ח פסוקים כ'-כ"ב "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:".

והיכן מצינו שקיים יעקב את נדרו לעשר את כל אשר לו? נראה שאף על פי שלא נכתב כן מפורש בתורה, ברור הוא שיעקב קיים את נדרו, שכן מצינו במקומות רבים בתורה, שהקב"ה אומר למשה "דבר אל בני ישראל", ולא מצינו מפורש בפסוק שהוא דיבר עמהם, וכן איפכא, אבל ברור מאליו שמשה העביר את המסר של הקב"ה לישראל וכן איפכא, שאילולא כן היה נחשב זה חטא עבורו ולא היתה התורה חוסכת מלפרסם את חטאו.

עוד נראה לי לפרש על דרך "מעשה אבות סימן לבנים", שנדרו של יעקב לא היה נדר לעצמו בלבד אלא לכל זרעו אחריו, ועינינו רואות במוחש איך מוסיף הקב"ה לקיים את תנאו של יעקב במשך שלושת אלפים ושמונה מאות שנה, שלא זו בלבד שזרעו של יעקב לא נכחד מגוי אלא גם עינו פקוחה עליהם לשמרם ולספק צרכיהם בכל ארצות פזוריהם. וגם בקיום תנאי הנדר, אנחנו רואים איך עין יעקב פקוחה לקיים את נדרו יום יום. שכן האבן הזאת אשר שם יעקב מצבה שהיא במסורת מאבותינו במקום המקדש, אבן השתיה, מאז ועד היום היא בית א-להים, וגם מבחינת "עשר אעשרנו לך" תנאו מקויים על ידי זרעו בכל הדורות, וסמכוהו אקרא, "עשר תעשר – עשר בכדי שתתעשר".

ומושיע – כנגד יצחק שזכה לישועה ממרום בשעת העקידה, ועליו נא' "מחיה מתים אתה רב להושיע", כפי שאבאר להלן.

ומגן – כנגד אברהם שאמר לו הקב“ה אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד. ולא מצינו לשון זו אלא אצל אברהם ודוד. באברהם נאמר – "אנכי מגן לך". ובדוד נאמר בשמואל ב' כב, לו "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי". ובתהלים ג, ד "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי", ועוד שם יח, לו "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי".

אברהם זכה לברכה הראשונה בברכת שמונה עשרה – "מגן אברהם", ודוד זכה לברכה הסמוכה לאחרונה בברכות ההפטרה – "ברוך אתה ה' מגן דוד". אברהם זכה לשם יחודי "אברם העברי", ודוד זכה לשם נצחי "דוד מלך ישראל חי וקים". לאברהם אין סמל "מגן אברהם", דוד לעומתו זכה לסמל "מגן דוד". "מגן אברהם" ו"מגן דוד" הם שמות לבתי כנסת ספרדים רבים בכל רחבי העולם. ומדוע זכו שנים אלה, מה שלא זכו אחרים, להגנה מיוחדת?

שמו של אברם היה "אברם העברי" משום שכל העולם היו מעבר אחד, והוא מהעבר השני. כל העולם סביבו היו עובדי אלילים, והוא היה יחידי בדורו, שהאמין בא-ל אחד. הוא לא עמד מן הצד בעבודתו את ה', אלא נלחם בכל עוז באליליות שהיתה שקועה בעולם. מלחמתו היתה מלחמת חרמה במסירות נפש נגד האליליות. בוודאי היו לו שונאי נפש רבים, עד שאפילו תרח אביו השליכו לכבשן האש, והקב"ה הגן עליו בתוך הכבשן. בכדי שיוכל להפיץ את אמונתו ברבים, ולתקן עולם במלכות ש-די זקוק היה שה' יתברך יהיה מגן בעדו לעיני כל. ולכן הוא זכה להגנה מיוחדת זו, "מגן אברהם".

ממסירות הנפש של אברהם להאמין בה' אחד, ולהלחם נגד עבודה זרה, עד כדי מסירות נפש, שנכנס לכבשן האש, למדנו שאף על פי שעל כל מצות התורה נאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אבל כשמגיע הדבר לעבודה זרה חייב למסור את נפשו, והיא הראשונה מג' עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שחייב למסור נפשו עליהם. ולכן האמונה בא-ל אחד והאיסור לעבוד עבודה זרה הן שתי הדברות הראשונות שבעשרת הדברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך", שניתנו ישירות מפי הגבורה, ועליהם נלחם אברהם במלא עזו. האמונה שהפיץ אברהם בעולם לא נפסקה, אלא היא נמשכת עד עצם ימינו אלה, על ידי צאצאיו דרך שלושת הדתות הגדולות בעולם: היהדות, הנצרות והאיסלאם שכלם מאמינים בה' אחד שהוא הכל יכול.

ובמה התבטאה הגנתו של אברהם? בכך שנתן הקב"ה בלב כל הסובבים אותו לכבדו עד מאוד ולכנותו בשם "נשיא א-להים". קו הגנה זה נמשך מאברהם לזרעו ממשיכי דרכו אחריו. וכיון שהוא היה האב הראשון ראוי היה לו לזכות בברכה הראשונה שבברכת שמונה עשרה, "מגן אברהם". ברכה זו היא היחידה בתפלה שאם לא כוון בה לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל.

כמו שלאברהם היו אויבים עד אין ספור, שהיו עובדי אלילים, והיה זקוק להגנה מיוחדת, כך גם לדוד היו אויבים רבים שבקשו את נפשו, מהזמן שהכה דוד את גלית, והיו שרות הנשים המחוללות "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", ועד שמלך על כל ישראל ויהודה. חרונו של שאול וקנאתו בדוד גרמה לשאול לרדוף אחריו במשך שלוש שנות כהונתו, עד יום מותו וניסה מספר פעמים להורגו ללא הצלחה. תוצאותיה של שנאה זו פילגה את העם באופן שרבים נשארו להיות חסידיו של שאול, ואויביו המושבעים של דוד. אחרי כן כעונש על חטאו במעשה בת שבע ואוריה, מת בנו הראשון מבת שבע, ואבשלום בנו רצה להרגו, ורבים מן העם נהרו אחרי אבשלום. ושבע בן בכרי רדף אחריו להורגו וגם אחריו נהרו רבים. לפיכך זקוק היה דוד לברכה מיוחדת "מגן דוד", להגנה ניסית יומיומית, שהרי במקרים רבים היה כפסע בינו לבין המות.

כשם שלאברהם אמר ה' "ואגדלה שמך", כך גם לדוד אמר  הקב"ה "וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ", וכן מפורש בפסחים קיז: "כשם הגדולים – זהו שאומרים מגן דוד". והוסיף הרד"ק ועוד מפרשים שם "ורז"ל דרשו זה האומרים מגן דוד כמו שאומרים מגן אברהם". ודרשו במדרש תהלים על הפסוק בפי"ח פ"ח "ותתן לי מגן ישעך", "כשם שאומרים מגן אברהם בתפלה, כך אומרים מגן דוד אחר הפטרה".

וזה מבוסס על המדרש דלהלן: "אמר דוד לפני הקב"ה מפני מה אומרים מגן אברהם, ולא מגן דוד, אמר לו בחנתיו בעשרה נסיונות, אמר לפניו בחנני ה' ונסני, כיון שנסה אותו בבת שבע ולא עמד בו, מיד התפלל דוד שיאמרו מגן דוד בברכת ההפטרה, כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד ברוך אתה ה' מגן דוד, הדא הוא דכתיב ותתן לי מגן ישעך". מפשט הכתובים, כמו גם ממדרש זה נראה ברור "שנסה אותו בבת שבע ולא עמד בו", ואמנם מהמשך הפסוק "וענוותך תרבני", למדנו שאף על פי שלא עמד דוד בנסיון, מכל מקום קנה ענווה. הדא הוא דכתיב "וענוותך תרבני".

ולפי זה קשה על הגמ' בשבת נו. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע, שביקש לעשות ולא עשה". ע"כ. שהרי מפשט הכתובים ברור לכל שדוד חטא באוריה ובבת שבע, ולא לחינם בא אליו נתן הנביא להודיעו על חטאו ועונשו, ולא לחינם בנו הראשון מת, ולא בכדי הודה דוד על חטאו באומרו "חטאתי", ואיך אם כן אמר רבי יונתן שביקש לעשות ולא עשה?

ובאמת רב שהיה תלמידו של רבי לא הסכים לדבריו, כדאיתא התם "אמר רב. רבי, דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד". ובאיזה אופן לימד רבי זכות על דוד? (כשאמר לו נתן הנביא) "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע" – רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות, שביקש לעשות ולא עשה. (וכשאמר לו) "את אוריה החתי הכית בחרב" – שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. (וכשאמר לו) "ואת אשתו לקחת לך לאשה" – ליקוחין יש לך בה. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, שנאמר ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח. מאי ערבתם? תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. (וכשאמר לו) "ואתו הרגת בחרב בני עמון", מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים". וגו' ע"כ לשון הגמ' שם.

ולפי זה קשה איך ניתן להבין את הרעיון שדוד חטא בחטא כזה שבכל חברה טובה היו סוקלים אותו ללא רחם? ואחרי שחטא, זכה להגנה מאתו יתברך?

ונראה לי שדוד, הקטן שבאחיו, שהיה רועה את צאן אביו, נבחר בראש ובראשונה מכח ענוותנותו, על כך שלא החשיב את עצמו כלל. ולא זו בלבד אלא ביותר מכח אמונתו התמה ובטחונו בה' שלא ניתן לערעור, שיוכל וגם יצליח להרוג את גלית, משום שחרף מערכות ישראל, חפץ היה הקב"ה להרים את דגלו על נס, כפי שהרים את דגלו של אברהם על נס בעשרה נסיונות. ואמנם, בעוד נסיונו של אברהם היה לידע אם ימלא את רצון ה' או אם יסרב במצותו, נסיונו של דוד היה כיצד ינהג לאחר החטא, שהרי ידע הקב"ה שדוד יכשל במעשה של בת שבע, ונסיונו היה בדרכי התשובה. אחר שיחטא אם וכיצד יודה, ואיך יתגבר על חטאו במעשה התשובה.

דוד מביע זאת בוידויו בס' תהלים "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי". היתכן? האם לא חטא דוד אלא "לך לבדך"? רק בין אדם למקום? האם לא חטא דוד גם כלפי אוריה ובת שבע? והרי דוד עצמו מודה בכך שחטא, אלא שהוא מצדיק את עצמו בהמשך דבריו "למען תצדק בדברך תזכה בשפטך". כביכול, אמר דוד, כך נגזר עלי מלמעלה שאחטא, ולא רציתי לעבור על רצונך ית'. והטעם, למען ידעו כל עמי הארץ החוטאים איך לעשות תשובה כראוי. וכיון שאין הקב"ה מנסה את האדם אלא בדברים שהם בכחו וביכלתו להתגבר עליהם, וגם ידע הקב"ה שתשובתו תהיה איתנה באופן שיוכל להיות מורה דרך לכל הדורות הבאים אחריו בענין התשובה, לכן העמיד הקב"ה את דוד בנסיון זה כדי להרימו על נס, בו בזמן שהיה מגן עליו מפני כל אויביו.

וידויו של דוד ותחנוניו לכפר על חטאו מובעים במזמור נ"א של תהלים "למנצח מזמור לדוד: בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע: חנני אלהים כחסדך כרב רחמיך מחה פשעי: הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני: כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד: לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך".

כבר העיד הבורא ית' "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ממילא כל אדם הוא בבחינת "עלול" לחטוא. וכידוע "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". לפיכך אין זה פלא שחטא דוד בבת שבע ונכשל ביצר הרע של עריות. השאלה היא מהו הצעד הבא שעל החוטא לעשות לאחר החטא? בכאן נתונה הבחירה ביד החוטא, להיות מודה ומתודה, להכות על חטא בתשובה ובתחנונים, או להתנצל בכך שעשה זאת מסיבה זו או אחרת שמצדיקה את מעשיו, או שהיתה זו אשמת מישהוא אחר וכיו"ב. ובימינו אדם שהיה ידוע כדתי חובש כיפה לראשו עלול להסיר את הכיפה מעל ראשו ולהחליט שמהיום ואילך הוא "חוזר בשאלה". ואורטודוכס באמריקא עלול להחליט להיות קונסרבטיבי או רפורמי, או שיבחר להודות ולהתודות ולשוב בתשובה שלמה כפי שעשה דוד. ההבדל המהותי בין שני הדרכים הוא שזה שלא הודה, יוסיף לחטוא ואילו זה שהודה ולא בוש יגיע מיד לידי עזיבת החטא, ובקשת מחילה על מעשיו, ולהתרומם מבחינה רוחנית מעל ומעבר מעמדו שהיה נתון בו קודם החטא.

נמצא כי אף על פי שאמרו חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" מכל מיני סיבות, מכל מקום כיון שבפועל ברור לכל בר דעת שדוד אכן חטא כפי שמשתמע מפשט הכתובים, לכן גם עונשו היה גדול כמידת חטאו. החידוש אצל דוד המלך היה שאף על פי שחטא, מכל מקום הגדיל לעשות בנסיון התשובה וההכאה על חטאו. בגודל צדקתו לא זו בלבד שלא כיחש ומיד אמר "חטאתי", ולא זו בלבד שהצדיק עליו את העונש שנגזר עליו מלמעלה, אלא גם שמתוך ידיעתו שה' יתברך הוא זה שמענישו ולא הסובבים אותו, נהג בכל אחד מאויביו שקמו עליו להרגו, כאל שליח ה'. משום כך דאג להגן עליהם בכך שלא התיר לאנשיו להרוג את שאול, כי הוא משיח ה', וכן דאג שלא יזיקו לאבשלום בנו, ולאבנר שעזר לבנו, שנשלחו מלמעלה להלחם בו, וכן גם לשמעי בן גרא כי ה' אמר לו קלל. וכל ימיו היה מתפלל ומתחנן לה' ומבקש את סליחתו בבחינת "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד", ורק התחנן להי"ת שהוא ילחם את מלחמתו נגד כל הסובבים אותו, וכל הודאותיו ותשבחותיו לה' יתברך הלא המה כתובים על ספר התהלים, הספר המפורסם ביותר בעולם אפילו יותר מכל התנ"ך שאותו קוראים וממנו מתפללים היהודים והנוצרים במשך אלפי שנים. לפיכך במידה כנגד מידה שילם הקב"ה לדוד כפרי מעלליו בעד חטאיו בעולם הזה, ובו בזמן זכה להגנה מיוחדת מאתו יתברך, "מגן דוד".

דוד שקיבל על עצמו את גזרת העונש מאתו יתברך, שמר על שלוחיו של מקום כעל בבת עינו, כי אם הוא היה מאפשר לאנשיו להרגם הרי הוא היה כביכול סותר את בקשתו מהי"ת "נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה" והם הרי היו שלוחיו של מקום להענישו, ובשל כך אמר דוד לכל אלה שרצו להרוג את שאול לא להזיקו "כי משיח ה' הוא".

ובכאן נראה לי לחדש שכוונתו במלה "משיח ה'", היא לא במובן של "משיח" שהרי מפורש בשמואל א' פרק ט"ו פסוק כ"ד "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך" ואיך א"כ המשיך דוד לקרוא לו "משיח ה'"? אלא בהכרח כוונתו היתה במובן של "שליח ה'".

בכח התשובה זכה דוד לשיא ההתעלות בכך שנעשה "אב" למידת "מלכות" שהיא אבי אבות התשובה, המורה על כיבוש יצר הרע שהסית אותו לחטוא, והמלכת יצר הטוב עליו. ספירה זו היא העשירית שבי' ספירות, והיא החשובה ביותר בעולמנו, עולם התיקון, ובשל כך זכה דוד שהמלוכה לא תמוש מזרעו עד עולם, "דוד מלך ישראל חי וקים".

בכח תשובתו זכה דוד להיות מורה דרך לעמו, ללמדם מה כחו של יצר הרע ומהי כחה של התשובה. מחטאיו למדנו שאפילו מלך ישראל מסוגל לחטוא בחטאים היותר גרועים, היותר חמורים, והיותר בלתי מוסריים. מתהליך חזרתו בתשובה למדנו, עד כמה חשוב להודות על האמת, ולהצדיק עליו את הדין בקבלת העונש שהוטל עליו, ולסבול את עונשו בידיעה ובאמירה בפה מלא "כפרת עוונות". עוד למדנו מהעונשים שקיבל על חטאיו, שאין התשובה מוחקת את החטא, אלא מאפשרת לאדם למחוק אותו על ידי יסורים או על ידי תשלומים בגופו או בממונו. והמסר החשוב ביותר שלמדנו מגודל חטאו ומזה שהיתה באפשרותו לעשות תשובה, שלעולם לא ננעלו שערי תשובה.

וסוף כל סוף נוכחנו לראות שיחודו של דוד התבטא בכך שדוקא בכח זה שהוא חטא בחטאים החמורים ביותר, זכה להיות שלוחו של מקום להורות לעולם את כח התשובה, ובשל כך זכה להיות השביעי במרכבת שבעת הרועים, אושפיזי דמהמנותא. וכשם שאברהם היה אבי מידת החסד בעולם, שהיא הראשונה שבי' ספירות, כן זכה דוד להיות אב למידת המלכות, שהיא האחרונה שבהם. ולא זו בלבד, אלא גם שמידתו של דוד היא הנעלה מכולן בעולם התיקון. וכמו שזכה אברהם לבחינת "והא-להים נסה את אברהם" שהעלהו על נס ונקרא "אברהם אוהבי", על שעמד בעשרה נסיונות, כן זכה גם דוד להעלותו על נס ונקרא "דוד עבדי", על שעמד בנסיון התשובה. וכשם שזכה אברהם להגנה פרטית מאתו יתברך בבחינת "מגן אברהם", כן זכה גם דוד להגנה פרטית מאתו יתברך בבחינת "מגן דוד". ולא עוד אלא שזכה דוד שכל מהלכיו ומובאיו יהיו חרוטים לעד ולעולם בספר התהלים שכל עם ישראל, כמו גם כל הנוצרים בעולם יקראו את מזמוריו בכל תפלה ותפלה.

ואחרון חביב ישנו פן נוסף המקשר בעצם ימינו אלה בין אברהם ודוד. וזה על פי מה שכתבתי באריכות בתיקיה "שמע", מנופת צוף הרה"ג י. ל. מיימון זצ"ל בעל "שרי המאה", בכאן רק קצהו תראה וכלו לא תראה. "בתקופתינו ניתן לומר שהעולם עומד על גמילות חסדים, ועל תקופה זו נאמר "ואף את בריתי אברהם אזכר". לפיכך נא' "וזכרתי את בריתי יעקב" בראשונה, משום שיעקב ייצג את התקופה הראשונה בה העמוד שהיה העולם עומד עליו   מבוסס "על התורה". ואח"כ "ואף את בריתי יצחק" שייצג את התקופה השניה שהיתה בזוהרה  על העבודה של הקרבנות. ואחרון חביב "ואף את בריתי אברהם אזכר" ללמד על דורנו המיוצג בעמוד החסד בזכות אברהם איש החסד. ע"כ. ומכיון שאנחנו חיים בעולם התיקון ובשיאו המייצג את מידת המלכות של דוד, נמצא שאברהם ודוד חופפים זה לזה בתקופתינו יותר מאי פעם בהסטוריה של עם ישראל.

מטרת בואו של האדם בעולמינו, עולם התיקון, היא לתקן בנשמתו מה שלא הצליח לתקן בגלגוליו הקודמים, ועי"ז לעלות למעלות גבוהות מאלה שעזב בגלגולו הקודם. תיקון נשמתו מתבטא בכך שהוא מצליח לעמוד בנסיונות. ובאיזה נסיונות? באלה שלא הצליח להתגבר עליהם בגלגוליו הקודמים, והוא מקבל הזדמנות נוספת לתיקון. ומאין ידע מה לתקן שלא תיקן בגלגוליו הקודמים? התשובה לכך היא בדברים שהם הקשים ביותר עבורו להתגבר עליהם, וזה מתבטא במידות ובשמירת המצוות, והדרך לתיקון הוא רק דרך קיום התורה והמצוות, שמחזקות ומחשלות אותו לעשות הטוב והישר, וכמאמר רבי חנניה בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". עליו להתבונן שככל שמלחמתו עם יצרו הרע חזקה יותר, ויצרו הטוב מצליח להתגבר עליו, ולמנוע עצמו מעבירה או מצליח לקיים את המצוה, הוא זוכה בכך לתיקון נשמתו ולהתעלות רוחנית, ולפום צערא אגרא.

הברכה השניה היא כנגד יצחק שמדתו "גבורה" – כנגד עולת תמיד

יצחק – אב ההתגברות העצמית על המוצאות אותו והתקוה לטוב

ונלוים אליו אברהם ויעקב

יצחק בפרשת הקרבנות כנגד עולת תמיד, כי הוא הממוצע, ובמשנת איזהו מקומן קרבן עולה ממוצעת בין חטאות הצבור והיחיד לבין זבחי שלמי צבור ואשמות. וגם מפני שאנחנו מתפללים תמיד שיהיה אפרו צבור ומונח על גבי המזבח להזכיר את מסירות נפשו כעולה תמימה. יצחק הוא אב למדת הגבורה. במה מתבטאת גבורה אמיתית? כשאדם מצליח להתגבר על אתגרים קשים. ככל שהקושי רב יותר, באותה מידה גדול כוחו וגבורתו. דבר זה נכון במישורים רבים. מבחינה גופנית פיזית כגון בהרמת משקלות שהן למעלה מכחו של האדם, כשהוא מצליח בדרכי-על להרימם. מבחינה רפואית בהתגברותו על מחלה קשה בכח תפלתו ותקותו החזקה על אף שבדרך הטבע אין באפשרותו להתגבר עליה. מבחינת מצב רוחו של האדם בעודו מיואש מהצרות הפוקדות אותו הן מבחינה כלכלית מחמת העול הכספי המוטל עליו ואין לו, והן במציאות של כשלון בעבודתו והוא על סף גירוש, וכדומה. או שהוא או קרוביו נמצאים על סף המות, או שפוקדות אותו או את עמו גזרות קשות ורעות, ובעודו על סף היאוש, הצליח בכח התפלה והתקוה להפוך את הקערה על פיה, ולהמשיך לחיות בתקוה לרפואה שלמה, לאושר ועושר, לביטול גזרות קשות ורעות, ולגאולה שלמה, בבחינת "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", דהיינו לאחר שכבר הגיע לידי יאוש מחלט שב לקוות, ואז בא לידי תשועה, זוהי הגבורה העילאית המחלטת, שבה זכה יצחק אבינו להיות "אב" במסירות נפשו ובתקוה עזה.

יצחק אבינו היה סמל התקוה והגבורה. בדרכם להר המוריה שאל יצחק את אברהם אביו "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", מעצם השאלה נראה שמאותו הרגע הדהד במוחו הרעיון שהוא השה לעולה. תשובתו של אברהם "א-להים יראה לו השה לעולה בני", רק חיזקה במוחו את האמת המרה שהוא צועד עם אביו להיות כצאן לטבח יובל. ועל אף שלכאורה היה נראה שהוא היה חסר אונים, הוא לא נתן להרהורי היאוש להדהד במוחו. תקותו החזקה של יצחק ותפלתו השקטה לבורא העולם, שלו העוז והגבורה, הם שניצחו את השטן להצילו מהגזרה המרה, וכפי שאמר חזקיה לישעיהו בן אמוץ: "כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: (איוב יג, טו) "הן יקטלני לו איחל". ומכאן הסיק רבינו בחיי בפרשת עקב "הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה" כך אפילו כאשר החרב החדה היתה מונחת על צוארו של יצחק לא פסק מתקוותו. ובשמעו את קולו של המלאך אומר אל אברהם אביו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". בכך נתקבלה תפלתו והיה יצחק סמל של תקוה וגבורה קלאסית עילאית שאין למעלה הימנה.

לעתים מהרהר אני ברך הנימול שמובילים אותו אל המוהל למולו, ושואל את עצמי איזו מסירות נפש היא זו מבחינת התינוק הרי הוא לא משער בנפשו מה הולך לקרות לו והוא לא מתכונן לקראת המילה? אלא שבאמת אין אנחנו יודעים איזה מחשבות עוברות במוחו. שהרי אנחנו רואים במקרים רבים שהתינוק מתחיל לבכות בבכי מעורר רחמים עוד טרם החל המוהל את עבודתו. ואני תמיה, האם לא הבין התינוק שהוא עומד לקראת המילה? האם אין הוא ממש כיצחק ששאל "ואיה השה לעולה" בשעה שהוא שיער בנפשו שהוא עצמו יהיה השה לעולה? לכן נראה לי שההכנה למצוה חשובה יותר מהמצוה עצמה. יצחק הרי היה מובל כשה לעולה ולכאורה מדוע אנחנו נותנים לו את הזכות בכך שמסר את נפשו? אלא כל אותם הרהורים שהיו לו בטרם עלותו על המזבח הם שהיוו את מסירות הנפש של יצחק כמו גם של כל תינוק בשעת המילה ובפרט קודם לשעת המילה עצמה, שאין בידינו הדרך לדעת מה עובר במוחו.

יעקב מכנה אותו "פחד יצחק" בדבריו ללבן "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי". מה ענין פחד לכאן אלא שכאמור יצחק היה מודע לכל הקורות אותו והפך בתקותו את הפחד לגבורה, שהיא ממש בגדר מלה והיפוכה.

במלים אלו פותחים את הברכה השניה כנגד יצחק וגם היא כוללת את כל ג' האבות וכדלהלן:

אתה גבור לעולם ה‘ מחיה מתים אתה – את גבורתו העילאית של יצחק בשעת העקידה מיחס הוא לה' יתברך. כאשר הייתי חשוב כמת, קויתי לעזרתך, ואכן עזרתני באמרך לאברהם אבי "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". הגבורה האמיתית לא היתה גבורתי, אלא גבורתך יתברך שהחיית את נפשי. תחית המתים מבטאת לא רק את תחית המתים במובנה הקלאסי שהיא באחרית הימים, אלא גם ובעיקר בעולם הזה בחיינו הגשמיים, לעיתים נמצא האדם במצוקה נפשית מבחינה כלכלית, ובמצוקתו הוא חש בעצמו את מה שאמרו ז"ל "עני חשוב כמת", ולפתע האיר מזלו וזכה לעושר רב הרי תקומתו היא בכלל "תחית המתים". כיוצא בזה תלמיד שנמצא במצוקה חברתית, מכיון שאין לו מי שרוצה להתחבר אליו, ולעתים אף בזים לו וצוחקים עליו, דבר שמצוי מאוד בבני נוער, באופן שכאשר הגיעו מים עד נפש, מהדהד במוחו הרעיון לאבד את עצמו לדעת, ולפתע אחת מעבודותיו האירה לו פנים וזכה בגינה לעיטורים ושבחים פומביים, והכל רוצים להתחבר אליו, גם הוא נכלל בהודאת "מחיה המתים". וכן הנמצא במצוקה בטחונית שרודפים אחריו להורגו, וניצול מהם. או חולה סופני שהתיאש מהחיים ולפתע תרופת פלא הצילה את חייו. ללא ספק, מחלתו הסופנית והתרופה ממנה, הם בכלל ממית ומחיה ומצמיח ישועה. לישועה זו זוכה האדם בכח תפלה זכה מעומק הלב ובכח האמונה העצומה בבורא העולם, שאליו הוא מתפלל, מקוה ומיחל שיוציאו ממצוקתו, על אותה הדרך שהוציאה את יצחק ממצוקתו, והחייתהו בשעת העקידה, והיא היא בחינת "מחיה מתים".

ויש להבין מדוע במובן של עולמינו הגשמי, פתח במלה השלילית "ממית", וסיים "ומחיה", ולא ההיפך? נראה לי שרעיון זה מבוסס על ביטולו העצמי של האדם שרק אחרי שהאדם מבטל את עצמו להיות בבחינת אפס לפני הבורא ית', זוכה לחיים "ומחיה".

רב להושיע – כנגד יצחק וכנזכר בברכה הראשונה במלה "ומושיע" שהיא כנגד יצחק שזכה לישועה ממרום בשעת העקידה.

מכלכל חיים בחסד – כנגד אברהם שמידתו "חסד", והוא חסד שבגבורה. והברכה היא בל' הווה, שבה מזכיר המתפלל את חסדי הבורא יתברך שמכלכל את כל בריותיו יום יום בחסדים רבים ולאו דוקא בצדקת בני האדם. (ראה עוד מה שכתבתי בברכת השנים).

עוד נראה לי שראוי לכוון בגימטריא של ”חסד“ שעולה ע“ב כנגד שם המפורש, שבשמו המפורש הוא מכלכל את כל בני האדם ואת כל יצוריו בעולם.

חיים בחסד לאור התפתחות המדע – שם "הויה" נמצא בתוך הדי. אן. איי. של כל בני האדם.

תגלית מרעישה פורסמה בתקופה האחרונה על ידי ארגון "הידברות", מרעידה ומטלטלת:

ד"ר ישעיהו רובינשטיין, מדען במכון ויצמן, ריכז מאמצים אדירים וניסיונות אינספור בחקר הביולוגיה המולקולרית. וכך הוא מספר:

במהלך המחקר בדקתי תאים רבים. הגעתי אל היחידה הבסיסית המרכיבה כל תא ותא בגוף האדם והיא הדי. אן. איי.

כאשר מביטים עליה דרך מיקרוסקופ, היא נגלית כשני סלילי חוט המצטלבים זה בזה.

כל עוד ההצלבה נשמרת – יש חיים. כאשר חלילה מתפרקת ההצלבה – מסתיימים החיים.

גיליתי, כי לאורכו של הדי. אן. איי. קיימים כעין "גשרים" המחברים בין שני הסלילים, לבלתי "יתפרקו", ובכך בעצם שומרות על חייו של האדם.

ביקשתי לברר היכן מצוי אותו "גשר", וגיליתי כי קיימת חוקיות מסוימת החוזרת על עצמה הנראית כך:

עשר חומצות, ואז "גשר", חמש חומצות נוספות, ושוב "גשר", שש חומצות – גשר, חמש חומצות – עוד גשר.

הסדר הזה חוזר ונשנה מיליארדי פעמים בגוף האדם.

ניסיתי לפצח מהו הצופן בחוקיות המספרים הזו: עשר, חמש, שש, חמש?

וירעש ונפחד לבי. אור גדול זרח מן המיקרוסקופים.

אין אלו כי אם אותיות שם השם המפורש: י-ה-ו-ה

כשם שבשולי כל יצירה משאיר האומן את חתימתו, כך על כל תא ותא בגופנו – מתנוססת חתימתו של היוצר הגדול! אין צייר כאלוקינו!

אנו טוענים שהמציאות היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית: מדובר ב-4 אותיות של השם המפורש י-ה-ו-ה ,השם "הויה" הקדוש ביותר מעשר שמות הבורא שמשמעותו מהווה תמיד. ע"מ להוכיח זאת, אנו מציעים זיהוי ספציפי בין ארבעת הבסיסים A,C,T,G וארבעת האותיות של השם "הויה". ע"כ

עוד נראה לי לפרש שהקב"ה מכלכל "חיים" מתוך חמלה על יצוריו וזה רמוז במלה "חסד", "חס-ד" כשהאות ד' רומזת לארבע אותיות של שם הוי"ה שהוא "חס" על ברואיו.

מחיה מתים ברחמים רבים – כנגד יצחק, בלשון הווה והכוונה לאנשים החיים עלי אדמות שיוצאים ממצוקתם, אחרי שהגיעו עד שערי מות והיו זקוקים לרחמים רבים נגד הטבע, והכוונה בזה אינה בהכרח לתחית המתים שלעתיד לבוא.

הקב"ה מכלכל את החיים בחסד שעושה עם בריותיו בכל עת ובכל שעה, ואין צורך כביכול בהתאמצות יתר. אבל אחרי שהאדם הוא בבחינת מת צריך "רחמים רבים" לשוב ולהחיותו. ולכן ציוותה התורה "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". אל תתן לו ליפול כי אז יהיה הרבה יותר קשה להרים אותו.

סומך נופלים – כנגד יעקב בהלחמו עם המלאך – שרו של עשיו, שאף על גב שהיה נראה לכאורה "מנוצח", כדכתיב "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו", מכל מקום סמכו הקב"ה אחרי נפילתו באומרו לו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל". גם זה בל' הווה שיום יום סומך הקב"ה את כל אחד מאתנו שנוטה ליפול והקב"ה כביכול סומכו בידו.

ורופא חולים – כנגד אברהם שהיה הראשון שחלה בהמולו את בשר ערלתו, וזכה לביקור חולים מצד הקב"ה שנא' "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ובו בזמן שלח ארוכה למכתו על ידי המלאך רפאל שהיה אחד מג' המלאכים שבאו לבקרו שנא' "והנה שלושה אנשים נצבים עליו". וגם זה בל' הווה, ומורה על חיינו הטבעיים שאף על פי שהתיר לנו הקב"ה להתרפא על ידי רופאים מהפסוק "ורפא ירפא", הודיענו בזה שידו היא המרפא והרופא הוא שליחו.

אי נמי, ורופא חולים – כנגד יעקב שנתרפא אחר שנקע שרו של עשיו את כף יריכו.

ומתיר אסורים – כנגד יצחק שהיה עקוד ואסור בשעת העקידה, וזכה לצאת ממאסרו, בעוד נפשו בכפו, על פי ציוויו של הקב"ה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". וגם זה בל' הווה ללמד שהקב"ה מתיר אותנו יום יום מכל מיני מאסרים שאנחנו במו ידינו אוסרים את עצמנו בהם, עד כדי כך שלעיתים גם יד אחרים ויד השלטונות מושלת בנו והקב"ה מתיר אותנו ממאסרינו.

אי נמי, ומתיר אסורים – כנגד י"ב שבטי י-ה וכל עם ישראל שהיו אסורים במצרים.

ומקיים אמונתו לישני עפר – בל' הווה, כנגד זרעו של יעקב שסובלים יום יום את עול הגלות במשך אלפי שנים עד עת קץ, וכח השרדותם הוא אך ורק מכח אמונתם ותקותם שגאולתם קרובה לבוא, ושהקב"ה יקיים אמונתו לישני עפר בתחית המתים הקלאסית.

מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה – כנגד יצחק שהוא בבחינת אב ביחס לאמונה בכח ישועתו יתברך להחיות כל שהוא במצוקה ולהצמיח לו ישועה.

יש להתבונן בכך שהמלים "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה" הם בזמן הווה. שאילו היה מדובר על תחית המתים הקלאסית, הרי זה דבר עתידי והיה צריך להשתמש בלשון עתיד. אלא הכוונה שבכל יום ויום הקב"ה ממית ומחיה ומצמיח ישועה לאנשים החיים בהווה. ואפילו המלים "ונאמן אתה להחיות מתים" אפשר לפרשם על החיים בהווה. שהרי כל דבר בעולם עובר תהליך של גלגל החוזר בעולם, רקבון וצמיחה. וכמו שבצמחים הזרעים מרקיבים ורק אחר כך מניבים פירות, כך גם בבני האדם ובבעלי החיים, הזרע מרקיב בגוף הנקבה וממנו נוצר העובר כמאמר רבי חנניא בן עקשיא באבות "מאין באת מטיפה סרוחה". וכן הדבר בדומם פושט צורה ולובש צורה. ונראה לי טעם הדבר כי הקב"ה אין בלתו ואין זולתו וכל מה שברא בעולמו, בראשית דרכו מודה שהוא אין ואפס ורק אחר כך הוא נוצר מרקבון מחלט, ממצב של אפסיות מחלטת, ממית ומחיה.

ולכאורה קשה מדוע משתמש הבורא ית' בתהליך זה של ממית ומחיה ומצמיח ישועה? ולמה שלא תמשך הישועה ללא המתה כלל? נראה לי שבכך רואה האדם בכל רגע בחיים שהוא תלוי בבורא העולם, הוא רואה איך בשבריר שניה הוא עלול להתמותת ורק הבורא ית' מחזיק בו להחיותו. ואמנם יש רבים שמאמינים ביד המקרה והמזל. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". הצדיק רואה את יד ה' בכל פעולה בחיים הן לטוב הן למוטב, והוא מפשפש במעשיו ומתקן אותם. ובעצם העובדה שהוא רואה בכך את יד ה' הוא מתגדל ברוחו ונפשו ונשמתו. ואילו הפושעים לא שמים על לב שהכל מאתו ית' ושהמלה "מקרה" בשינוי האותיות היא "רק מה'", וממילא הם לא שמים לב שכל "המתה" אינה אלא סימפטום למחלה בנפש שצריך לטפל בה, ואם מזניחים אותה, מתדרדרים עוד ועוד למטה, ובכך הם פושעים בנפשם.

ונראה לי שזו היתה מטרת המן שאכלו ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. עומר לגולגולת יום יום ביומו, לא פחות ולא יותר, וביום השישי לחם יומיים כי לא ירד המן בשבת. ללמד שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי ושידע האדם שהוא תלוי יום יום בחסדי הבורא ית'.

אי נמי, על דרך "מודה אני וגו' שהחזרת בי נשמתי בחמלה", וכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", נמצא שבכל יום ויום הוא ממית ומחיה את כל בריותיו בפועל ובכך הוא מצמיח ישועה.

ונאמן אתה להחיות מתים – אף על פי שלא ראינו תחית המתים בעינינו, מכל מקום האמונה בתחית המתים הינה אחת מי"ג עקרים כפי שמנאה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות לפרק חלק, "ואמונתינו היא בא-ל הנאמן להחיות מתינו". תיאור דרמתי זה של תחית המתים מובא ביחזקאל פל"ז פסוקים א' – י"ד

"הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'": ע"כ.

מלך ממית ומחיה – יש לדקדק מדוע אומרים "ממית ומחיה" ולא "מחיה וממית", שהרי אדם נולד קודם שהוא מת? נראה לי לפרש שכל חיות בעולם הזה או בעולם הבא לא תתגשם בפעל אלא אחרי כליונה המחלט. בהתבוננות יתר נוכל לוודה דבר זה בנושאים רבים כדלהלן:

הקב"ה רצה לשלם שכר טוב לאברהם על היותו נאמן אליו. ומה שכר שילם לו? "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". היתכן? אכן כן, זהו התהליך הטבעי שקבע הקב"ה בעולם בכדי לברוא בריאה חדשה. בענין זה, הבריאה היא "עם ישראל", עם יחיד ומיוחד שאינו ככל העמים. התהליך הוא בתחילה לבטל אותם ביטול מחלט בבחינת "ממית", ואחר כך לשחררם ולהוציאם לחירות בתור עבדי ה' בבחינת "ומחיה". לפיכך היו ישראל חייבים לירד למצרים ולבטל את עצמיותם, שהרי אין לך ביטול עצמי של האדם גדול מזה של העבד, ורק מתוך הביטול המחלט שלהם יכלו לצאת לחירות, לפיכך "מלך ממית ומחיה". ממית תחילה ורק אחר כך, מתוך אותו ביטול, מחיה בתור בריאה חדשה.

כיוצא בזה בעולם הצומח כל הפירות והירקות לא יכו שרשים באדמה ולא יצמיחו אלא אחרי רקבונן המחלט. גם אם הם גדלים במים הם חייבים להסריח תחילה באופן שיש גועל באחיזתם כשהם מלאי ריר ומסריחים ורק אחר כך יוכלו להצמיח.

וכן בעולם החי הזרע הנקלט בנקבה אינו מזריע אלא לאחר רקבון וסרחון מחלט בתוך הרחם, והוא מה שאמר עקביא בן מהללאל במס' אבות "מאין באת? מטיפה סרוחה".

וגם בדרכי נסים בשעת מלחמה, בכדי לנצח בדרך ניסית אנחנו חייבים קודם כל לבטל את כוחנו ולהודיע בפומבי שזה מעל ומעבר לכוחנו הפיזי לנצח את אויבינו הרבים. וזוהי בחינת "ממית", וכפי שמפורש בדברים פ"ז פסוקים יז-יט "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם": רק אז נזכה לבחינת "ומחיה", "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם":

כעוצמתו של ה"ממית" כך גם עוצמתו של ה"ומחיה". מציאות זו של ממית ומחיה אינה רק מנת חלקו של הפרט אלא גם של האומה בכללה. דורינו חזה במו עיניו את השואה האיומה והאכזרית ביותר בתולדות עמנו שפקדה את יהודי אירופה שהיתה בפועל בבחינת "ממית" תחילה, ומיד אחריה זכינו ל"ומחיה", לתקומתה של מדינת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. ואפילו בתוך שואה אכזרית זו יש לראות את כחו של הקב"ה בכל פרט ופרט. רבים מאותם בני אדם שנחנקו בתאי הגזים ונשרפו במשרפות אדם קמו לתחיה, אפשר אפילו בו ביום בבתי חולים בתוך מדינת ישראל שלפתע קמה לתחיה. אין מי שיוכל להשמידנו משום שהבטחתו יתברך לאברהם אבינו בין הבתרים היא שעמדה לנו ותעמוד לנו בכל דור ודור. ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא. לא זו בלבד, אלא אנחנו גם זוכים לראות ולחוש במו עינינו את עקבות הגאולה האחרונה, העיקבתא דמשיחא שהיא מפעפעת בכל תחומי החיים, ובכל חור ופינה בעולם, ממש בבחינת "ומחיה".

וגם תחית המתים הקלאסית תהיה על אותה הדרך כמתואר ביחזקאל בפרק ל"ז שם "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':" הנס האדיר של תחית המתים יתהווה אחרי שכל העצמות כבר יבשו ללא לחלוחית. קודם ממית, ואחר כך מחיה.

גם ההארה הרוחנית – א-להית, לה זוכה האדם בלימוד התורה, אינו זוכה לאותה הארה אלא לאחר עמל רב, וכאשר נגוזה כל תקוה להבנת הסוגיה או לפתרון הבעיה בדרך הטבע, לפתע מקפץ האדם כילד קטן מרוב שמחה וצהלה מתוך תענוג רוחני מיוחד, בעת שזכה לפתור את התעלומה. זוהי הארה רוחנית שבאה לאחר ביטול ישותו השכלית של האדם. וזהו מה שאמר שלמה המלך עליו השלום במשלי פט"ו פ"ל "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם". ופי' המצודת דוד שם, "מאור עינים – הארת עינים בדבר המסופק ישמח לב כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות".

עוד נראה לפרש "מלך ממית ומחיה" בכל רגע ובכל זמן בחיי היום יום, אדם נוסע במכוניתו וממש בשבריר השניה נמנעה ממנו תאונה נוראה שהיתה עלולה לשים קץ לחייו, ולפתע הוא נאנח אנחה עמוקה "איזה מזל", "ממש נס מן השמים", זוהי אכן מציאות חיה ל"מלך ממית ומחיה", ממית לשבריר השניה, ומחיה מיד לאחר מכן.

כאשר הולך האדם לביקור רפואי שנתי, והרופא מבשר לו את הבשורה הנוראה שהוא חלילה לקה במחלה ממארת – אכן בשעה זו הוא חשוב כמת "מלך ממית", ואם אחרי כל הטיפולים הרפואיים הוא זוכה לצאת מכלל סכנה, הרי הוא זוכה לשלב השני – "ומחיה ומצמיח ישועה".

וכן מבחינה כלכלית, אדם מקבל הודעה ממעבידו שהוא מפוטר מעבודתו ואין לו שום מקור פרנסה, אכן זהו בבחינת "מלך ממית", ואם אחרי מספר ימים הוא מקבל משרה חדשה שלעתים טובה הימנה, זוכה הוא ל"ומחיה ומצמיח ישועה" מבחינה כלכלית.

הרעיון הוא שכל החיים מרכבים משני גורמים אלה "ממית ומחיה" ואל לו לאדם לומר אני יושב לבטח תחת גפני ותחת תאנתי ואז שכבתי ינוח לי, כי אין מנוחה בעולם הזה. אדם לעמל יולד ולא ידע מה ילד יום וצריך אדם לומר ברוך ה' יום יום, שעה שעה ורגע רגע. ובכל דקה בחיים צריך אדם להיות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה". והוא הנאמר במדרש "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף", והטעם כי אין שלוה ליהודי בעולם הזה. ונאמר "אשרי אדם מפחד תמיד מקשה לבו יפול ברעה".

וטרם אחתום נושא זה ברצוני לספר מעשה שהיה בדידי שנשאלתי על ידי אשה בשם דינה ק.,  חברה בביהכנ"ס בית יעקב באטלנטה, אם אהיה מוכן לפגוש זקנה אחת בת שמונים ושתים ששמה אמילי אדלר, שביקשה להפגיש אותה עם רב ספרדי אורטודוכסי. מכיון שהייתי היחידי באטלנטה שתואם לדרישותיה נענתי בשמחה לבוא לעזרתה. מי היא ומה מעשיה? היא חברה בכנסיה נוצרית השייכת לכת ה"יוניטריאן". חבריה נאספים מכל הדתות, ובהם יהודים רבים המאמינים באל אחד וגם מאמינים שישו הנוצרי לא היה "הבן" כאמונת הנוצרים, אלא הוא כאחד הנביאים. והיכן היא גרה? בבית אבות השייך לכנסיה וממוקם מאחריה. ומדוע היא מבקשת רב אורטודוכסי וגם ספרדי, שאלתי? תשובתה היתה כי האמה שלה באה מבית אורטודוכסי נוסח ספרד. כנראה שהיא לא ידעה להבחין בין ספרדי לבין אשכנזי נוסח ספרד, ולכן בקשה רב ספרדי. לא ידעתי מה פשר הביקור, וגם דינה ק. ששלחה אותי אליה לא ידעה מאומה ממטרת הביקור. אבל רצוני היה לגמול עמה חסד, ולכן החלטתי להענות לה בחיוב, ושמתי לדרך פעמי.

לא היתה לה שום בקשה ממני, רק רצתה לספר לי את כל הקורות אותה בימים הספורים שלפני פגישתינו. אמילי היתה חולה מאוד מספר שנים במחלת סרטן העצמות, וכנראה הגיע זמנה ליפטר מן העולם. רופאה יעץ לה כצעד נואש אחרון לעבור תהליך השתלת מח עצמות שאולי יתן לה בין עשרים לשלושים אחוז סיכויים להמשיך ולחיות עוד מספר שנים. אחרת, היא נמצאת כבר בתהליך גסיסה ומות מוחלט ממש תוך ימים ספורים. כיון שטבע הקב"ה בנו את אהבת החיים, רוב בני האדם מעדיפים לחיות ולנשום ואפילו עם סבל אם הוא יחסית נסבל, ולכן היא החליטה לבחור בחיים. בתה שהיתה אז בת ששים ושתים חתמה על כל הטפסים המשחררים את הרופאים מאחריות על תוצאות ההשתלה, ועל האפשרות המירבית של מות כתוצאה מתהליך ההשתלה.

לא עברו שעות ספורות והרופאים החלו בתהליך ההשתלה, וכמצופה, תוך כדי ההשתלה אמילי נפטרה והלכה לעולמה. כמקובל בכל בתי החולים, כל הצוות הרפואי שבמחלקה נאספו ליד מיטתה להשתדל להנשימה ולהחיותה באמצעות כל המכשור הרפואי המודרני ביותר, אך לשוא. כל המכשירים הצביעו על מותה. הרופא חתם על תעודת פטירתה, והיא נשלחה מיד לחדר קרור.

כעבור זמן קצר שבה רוחה אליה, והיא עמדה על רגליה וצעדה לעבר הקומה שבה אושפזה. כמובן שכל הרופאים והאחיות נבהלו כשראו אותה הולכת על שני רגליה הישר מחדר המתים. הרופא בדק אותה וראה זה פלא. כל הבדיקות מורות על בריאות סדירה כאילו לא היתה אשה זו חולה בסרטן מעולם.

מה שקרה לאמילי הוא לעניות דעתי הדוגמה המאפיינת ביותר של המושג "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". אני אישית למדתי ממקרה זה פרק חשוב בחיים, שלעולם אל יתיאש אדם מן הפורענות, שהרי אפילו מחלה סופנית כפי שהיתה לאמילי נמחקה כליל, אפילו אחרי שהמחלה הכריעה את חייה. לאחר זמן הרהרתי בלבי אולי במקרים כאלה יוכלו הרופאים להרדים את החולה הרדמת מות קלינית ולהעירו מתרדמתו כעבור מספר שבועות, ובכך אולי יצליחו לרפא מחלות סופניות בתהליך קלאסי זה שהוא בגדר "ממית ומחיה ומצמיח ישועה". אבל מכל הרופאים למדתי שעם כל ההרדמות עדיין האדם נושם, שברגע שהוא יפסיק לנשום הוא נקרא מת, ואין להם דרך להשיב מת לחיים, ורק בעל הנס יוכל להשיבו לחיים.

ישבתי עם אמילי שעות רבות לשמוע את כל קורות חייה שראתה בסרט הנע שלאחר המוות, מיום הוולדה ועד אותו היום בפרטי פרטים. בעברה את המנהרה היא נכנסה לעולם האמת ופגשה שם את כל משפחתה שקבלו את פניה בשמחה רבה. באופן מיוחד היא שמחה לפגוש שם את בעלה שהיה אדמירל בחיל הים האמריקאי ונפטר עשרות שנים לפניה. סוף כל סוף הם שלחו אותה חזרה לעולם הזה, והיא המשיכה לחיות בבריאות עד גיל מאה ושלוש. כששאלתי אותה מדוע היא שבה לעולם הזה, היא השיבה שאין לה מושג. הרהרתי בלבי וכעבור מספר דקות עלה בלבי רעיון, ושאלתי אותה "כאשר את נכנסת לבית האבות ולבתי חולים שונים האם אי פעם את מזהה את עצמך בתור יהודיה"? היא השיבה, לעולם לא! אמרתי לה יתכן שזוהי הסיבה שחזרת לעולם כדי להזדהות בתור יהודיה. חזרת לעולם כדי להודיע לבת שלך ולכל נכדיך ונכדותיך שהם יהודים. היא הודתה לי מאוד ועזבתי את חדרה. כאשר היתה בת מאה ואחת היא שלחה לי הודעה דרך הגברת דינה ק. להודיעני שמאז פגישתינו, בכל מקום היא מזהה את עצמה בתור יהודיה. בדרך אגב דינה ק. מעולם לא ידעה מדוע אמילי ביקשה לדבר אתי, עד שאני בעצמי ספרתי לה לאחר שנים רבות את כל המעשה.

ומצמיח ישועה – נ“ל הטעם שאנחנו משתמשים בל' צמיחה לישועה כי הישועה לא באה בפתע פתאום אלא במהלך כמו הצמח שמרקיב תחילה ורק אחר כך מציץ, כך גם הישועה קודם בואה האדם מתיאש ממנה, ועל פי רוב אינו מצפה לישועה. בכך מבטל האדם את עצמיותו באופן מחלט, ובידיעה מחלטת שהישועה ממנו והלאה. ורק אז, אם יש לו זכויות יזכה לתשועת ה' כהרף עין.

ועל פי זה יתבאר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כי קודם היותם בעלי תשובה היו נקראים חוטאים שהם בבחינת "מתים", ובחזרתם בתשובה זוכים למדרגת "חיים", הוי אומר "ממית ומחיה", מה שאין כן צדיקים גמורים שמעולם לא היו בבחינת מתים.

הברכה השניה שהיא כנגד יצחק מסיימת ברוך אתה ה' מחיה המתים – שתחית המתים היא אות הישועה בגאולה האחרונה, ובהצלתינו בהווה. שהרי תמיד כאשר היאוש פוקד את עם ישראל בתור עם כמו גם בפרטיו, מצפים הם לגאולה בבחינת "מחיה המתים". לצערינו ישנן אין ספור דוגמאות לתקופות יאוש שפקדו ופוקדות את עמנו בכל עת ובכל שעה, כל פעם בקצה אחר של העולם. ובדור השואה, כאשר ענן שחור פקד את אירופה, וחשבנו כי נגזרנו,  אבדנו ונכחדנו מן הארץ, קמה לתחיה מדינת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, וקרוב לודאי שאותם יהודים שנשרפו ונחנקו במשרפות אירופה, קמו גם הם לתחיה בגופות חדשים במדינת ישראל. כיוצא בזה שמענו על  חיילים שהיו בתנאי מוות מחלט במלחמות השונות ובתפלה ממעמקי לבם זכו לנסים גלויים להנצל ממוות בטוח. גם בתאונות דרכים, ובמחלות סופניות, לא עלינו, חזינו ראינו איך משפיעה התפלה כשהיא יוצאת מעומק הלב לנסים גלויים ולהצלה של ממש בבחינת "מחיה המתים". תפלה זו אינה בדוקא אחת מהתפלות המקובלות בנוסחי התפלה, אלא היא מנוסחת במלותיו הפרטיות של המתחנן, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".

בערב שבת זה של פרשת דברים היו גשמי זעף עזים במהלך ליל השבת ותוך כדי סופות הברקים והרעמים היתה לנו הפסקת חשמל בחצות הלילה למשך שעה אחת. השעון האלקטרוני של אורות בית הכנסת שבביתי נוטרל, ועקב זאת לא נדלק האור למנחה של שבת, אלא שיכולתי לקרוא בתורה דרך האור החיצוני. אבל באותו הזמן גם השעון של המזגן, אם כי אינו אלקטרוני, לא הופעל אלא כמעט אחרי שסיימנו את תפלת המנחה, באופן שממש לא היה אויר לנשום כי החדר היה חם ורווי מחמת הלחות הגבוהה. ואמנם בדיוק אחרי שאמרתי בחזרת הש"ץ ברוך אתה ה' החל המזגן לפעול וסיימתי "מחיה המתים" וקדשנו את ה' באויר קר וצח.  

הברכה השלישית היא כנגד יעקב שמידתו "תפארת" לא-ל עליון – כנגד קרבן פרים הנשרפים  ושעירים הנשרפים. יעקב – בחיר האבות – אב האומה הישראלית על כל גווניה, ונלוו אליו אברהם ויצחק

יעקב הוא האב לי"ב שבטי י-ה שכולם קדושים אשר בארץ המה, אחד מהם לא נעדר. והיא הברכה האחרונה של סדר האבות – הם הם המרכבה. גם ברכה זו כוללת בתוכה את כל ג' האבות, וזהו סדר הברכה "אתה קדוש" – כנגד אברהם שהפיץ את ייחוד שמו יתברך בעולם, ובכך קידש את שמו. "ושמך קדוש" – כנגד יצחק, שבגבורתו העילאית במעשה העקידה קידש את שמו יתברך. "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" – כנגד יעקב, שכביכול אומר לאבותיו נכון הוא שלכל אחד מכם יש בן קדוש אחד לאברהם בן קדוש – יצחק. ליצחק בן קדוש – יעקב, אבל לי יש י"ב בנים שכולם קדושים, וקדושתם אינה מסתיימת בי ובפעולותי אלא נמשכת הלאה לכל זרעי אחרי, ומוסרים את נפשם על קדושת שמו יתברך, ולכן ראויה ברכה זו לחתום בי, שאני בחיר האבות – יעקב. ברוך אתה ה' הא-ל הקדוש.

אי נמי, ברכה זו בשלמותה היא כנגד יעקב העומד בראש הקדושים הנלוים אליו בבחינת "בקרובי אקדש", ועל פי מה שפירש"י ששמו של הקב"ה מתעלה כשהוא משלם לבריותיו מדה כנגד מדה, ובפרט כאשר הוא מתנהג עם חסידיו עושי רצונו במדת הדין, שכן הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ויעקב בחיר האבות, ובניו אחריו הם הם המקדשים את שמו יתברך בשמירת מצוותיו, וכאשר כל הסובבים אותם רואים בסבלם ועוניים וצרותם, ורואים שבו בזמן הם עובדים את ה' יתברך בכל כחם, עי"ז הם מחזקים את לב ההמון לעבודת ה' יתברך.

זאת ועוד, שבעקשנותם ובקשיות ערפם כלפי הגויים שמבקשים מהם להמיר את דתם במשך כל הדורות, הם מקדשים את שמו יתברך עי"ז שמוסרים את נפשם על קדושת שמו. וזו היתה טענתו של משה בתפלתו על עם ישראל אחרי חטא העגל "כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו", דהיינו, בשל כך שהם ימסרו את נפשם על קדושת שמך ולא ימירו את דתם, ראוי שתסלח להם. וה' יתברך נענה לו באומרו "סלחתי כדבריך". ולפיכך ראויה ברכה זו לחתום בשמו של יעקב, אבי העם "המקדש את שמו ברבים" – בא“ה הא-ל הקדוש.

ובזה אבאר את הנאמר בפ' "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד"י", שבמלה "שד"י" ישנן ג' אותיות, והן כנגד ג' האבות.

האות הראשונה ש' היא כנגד אברהם שיש לה ג' קוים שהרי בברכה זו מפורשים כל ג' האבות "א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב", וגם כדלעיל בברכה הראשונה ישנן ג' קוין הרומזים לג' האבות כסדרן. הקו הראשון שהוא כנגד ג' האבות "הגדול הגבור והנורא". הגדול – כנגד אברהם. הגבור – כנגד יצחק. והנורא – כנגד יעקב. הקו השני כנגד ג' האבות "גומל חסדים טובים – כנגד אברהם. וקונה הכל – כנגד יצחק. וזוכר חסדי אבות – כנגד יעקב. והקו השלישי כנגד ג' האבות. "ומביא גואל לבני בניהם" – כנגד אברהם. "למען שמו באהבה" – כנגד יצחק שמסר את עצמו על גבי המזבח למען שמו ית' באהבה. "מלך עוזר" – כנגד יעקב שהתפלל לעזרתו ית' ונענה בבקשו "אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" וכו' . בכאן נסתיימו ג' קווי הש'. אחרי שסיים "מלך עוזר" – כנגד יעקב חוזר לאחור "ומושיע" – כנגד יצחק, שנושע על ידו ית' בעת העקידה. "ומגן" – כנגד אברהם כדפרישית לעיל. פותח ביעקב שגם מסיים את הקו השלישי, ומסיים באברהם, שבו חותמת הברכה "ברוך אתה ה' מגן אברהם". והוא מסמל את האות ש' בעלת ארבע קוים שאין זו ש' כסדרה.

והאות השניה ד' היא כנגד יצחק שיש לה רק שני קוים אחד מאוזן ואחד מאונך ירמזו ליצחק ויעקב שנותרו להשלים את מעגל המרכבה. הקו המאונך כנגד יצחק שהוא מקשר וממציע בין אברהם ליצחק, והמאוזן ירמוז ליעקב שבא אחריו. וכדלעיל כל ג' האבות משתחלים בברכה זו, ואמנם רק ב' פעמים הקו הראשון שכנגד ג' האבות "מכלכל חיים בחסד" – כנגד אברהם. "מחיה מתים ברחמים רבים" – כנגד יצחק. "סומך נופלים" – כנגד יעקב. וגם הקו השני כנגד ג' האבות "ורופא חולים" – כנגד אברהם. ומתיר אסורים" – כנגד יצחק. "ומקיים אמונתו לישני עפר" – כנגד יעקב.

האות השלישית י', יש לה קו אחד בלבד (ואפילו נקודה כשרה). והיא כנגד יעקב בחיר האבות, המשלים את מעגל המרכבה. האות י' מסמלת כידוע את הבורא יתברך. וגם כפי שפירשתי לעיל נכללים בברכה זו כל ג' האבות, ואמנם פעם אחת בלבד "אתה קדוש" – כנגד אברהם. "ושמך קדוש" – כנגד יצחק. "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" – כנגד יעקב. ואומר להם יעקב  בעוד אתה אברהם קדוש בלשון יחיד, וגם אתה יצחק קדוש בלשון יחיד, אבל אני יעקב "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" בלשון רבים, כי היא כוללת את כל שנים עשר שבטי י-ה שתחתי ולזה נא' "סלה" פי' לעולם ועד עד סוף כל הדורות.

עוד נראה לי שיעקב אבי הברכה הזו מדבר אל אברהם ואומר לו "אתה קדוש". גם ליצחק הוא אומר "ואתה קדוש", אבל לכל אחד מכם יש רק אחד שמסר את נפשו על קידוש ה', אבל לי "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" – לי ישנם י"ב שבטי י-ה שמהללים את שמו ית' ומוסרים עצמם על קידוש ה' "סלה" עד סוף כל הדורות.

ויש לשאול והרי משה היה במדרגה גבוהה בהרבה מזו של האבות שבמשה נא' "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה‘ יביט", ואילו אצל האבות נא‘ "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ה‘ לא נודעתי להם". נמצא שמשה רבינו לא זו בלבד שהיה גדול מהם, אלא זכה גם להיות אדון כל הנביאים. ומדוע א“כ אנחנו מבקשים יום יום בתפלתינו לקבל זכות אבות "א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב" ולא מזכירים בתפלתינו "א-להי משה"?

ונראה ליישב שישנם שני סוגים של עבודת ה‘ האחת היא זו של משה רבינו עליו השלום שהגיע לשיא פסגת הקירבה לה' יתברך, בכך שהוא ביטל את עצמו לבורא ית‘ בבחינת "ונחנו מה", היינו שלא היתה אצלו מציאות של אני, אלא היה בבחינת כלי לה' יתברך ולית ליה מדידיה כלום, וזה מה שנתן לו את הכח להיות נותן התורה ולמצע בין ה' יתברך לעם ישראל כי הוא מסר להם בדיוק מה שקבל מה' יתברך לא פחות ולא יותר מדיליה, והקב"ה היה כביכול מדבר מתוך גרונו של משה. קרבתו לה' יתברך לא החלה מצידו של משה אלא מצד הקב"ה בהראותו אליו מתוך הסנה. מאידך היה הוא ככל הנביאים בכך שהגיע אל רום מעלתו לא בהדרגה, מדרגה אחר מדרגה שהיא בבחינת העולמות, אלא בקפיצת דרך, כמו נס משמים. ואמנם אישיותו הייחודית "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", הבדילה אותו מכל יתר הנביאים, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

האבות לעומת זאת זכו לקרבת א-להים מתוך עבודה רוחנית עילאית דרך העולמות מצד עצמם ללא קפיצת דרך, ובלא הזמנה מלמעלה. ואף על פי שלא קם נביא עוד כמשה, אין אנחנו מבקשים בתפלתינו להענות כמשה כי אין סומכין על הנס, אלא דוקא בזכות האבות אברהם, יצחק ויעקב, כי גם אנחנו כמותם עובדים את הבורא יתברך בהדרגה במטרה לתקן עולם במלכות שד-י, וגם אנחנו צריכים לבטל את עצמנו לבורא יתברך באותה בחינה של האבות, שהיא דרך העולמות.

ואחרון חביב אברהם, יצחק ויעקב. אברהם היה החולה הראשון שזקוק לרפואה בימי מילתו. יצחק היה בבחינת מת בעקדתו וברחמים רבים ניצול. יעקב היה ונשאר סובל את עול הגלות ומצפה לישועה ומאז ועד היום הוא עומד בקדושתו, ומצפה לישועה. ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ובידוע שעשיו שונא ליעקב עד סוף כל הדורות.

בכאן מסתיימות ג' הברכות הראשונות הנקראות "אבות" שהן כולן חטיבה אחת שאם טעה באחת מהן כגון בברכת אתה גבור אם לא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בזמנה וגם לא הזכיר מוריד הטל, או שכן הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם שלא בזמנה. וכן בברכת אתה קדוש אם טעה בעשרת ימי תשובה ואמר הא-ל הקדוש במקום המלך הקדוש, והזכיר שם ה' בסיום הברכה צריך לחזור לראש התפלה, ולא מהני לחזור לברכה שטעה בה.

הברכות האמצעיות – ברכות פרטיות – כנגד חטאות הצבור והיחיד, וכנגד זבחי שלמי צבור, ואשמות, שבמשנת איזהו מקומן.

י"ג הברכות האמצעיות הן כולן בקשות פרטיות, ולהבדיל מג' הברכות הראשונות "אבות" שאף על פי שלכל אחת מהן יש אב אחד, אך בו בזמן כל ברכה מהן כוללת את כל ג' האבות. מאידך, לברכות האמצעיות יש אמנם "אב" אחד לכל ברכה, אך ללא שותפים. כל אב הוא אחד משבעת גדולי האומה שהיה לו קשר מיוחד להתפלל על עצמו בסגנון ברכה זו, וכולל אני את עצמי בבקשתו ומצפה להענות גם בזכותו. אבות כל הברכות מתחילת תפלת שמונה עשרה הם כדלעיל: אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה. בקשתי, עוברת כביכול דרך בקשתו של אב הברכה, ותפלתי שהקב"ה ימשיך לי את ברכותיו כשם שבירך בהם את אבות העולם. על דרך תפלתינו דעני לאברהם אבינו בהר המוריה ענינן וגו'. וכיון שהגענו לברכה הרביעית שבתפלת שמונה עשרה, אנחנו פותחים מכאן ואילך את הברכות האמצעיות בבקשותינו המיוחדות בסדר מופתי.

הראשונה שבהן היא בקשת דעת בכדי שנוכל להמשיך לבקש את יתר הבקשות באופן הראוי, ואחריה הבקשה לשוב בתשובה, ואח"כ לבקש מאתו ית' מחילה, ואחריה בקשה לגאולה שלמה ואחריה לרפואה שלמה ולפרנסה טובה ולמשפטי צדק ולהכחדת המלשינים ולחוס על צדיקי הדור, על בנין ירושלים ועל צמיחת קרן דוד בגאולתינו השלמה.

משה – אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה – כנגד משה רבנו, האב של הברכה הרביעית, שהגיע לשיא החכמה בינה ודעת בקבלת התורה, ותפלתינו שיושפע לנו מאתו יתברך חכמה בינה ודעת כאותו שפע שהשפיע למשה רבינו עליו השלום. ולשון "חונן" היא כנגד משה שהוא עצמו השתמש בלשון זו – "ואתחנן", לשון נופל על לשון. (ב)

אהרן – השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך – כנגד אהרן הכהן הגדול שהגיע לשיא מבחינת ה"עבודה" בבית המקדש. ותפלתינו שתהיה לנו אהבת תורה ויראת שמים בתפלותינו שהן כנגד הקרבנות כמו שכתוב "ונשלמה פרים שפתינו". ועל ידה נזכה לכפר על כל עוונותינו.

משה ואהרן, צמד רועים נאמנים, שהנהיגו את עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים, ויחדיו מסרו נפשם בהנהגה זו, ובעקבותיה גם נענשו יחדיו לבלתי בא אל הארץ הטובה לה ערגו כל הימים. "משה ואהרן" נזכרו בד בבד במקומות רבים בתורה, וגם דוד המלך עליו השלום הזכירם יחדיו בס' תהלים "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" וכן "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם". ועם כל זאת שהיתה להם הנהגה משותפת כל אחד מהם זכה לכתר מיוחד לעצמו.

מעניין לציין שמשה ואהרן שונים היו בתכלית אחד מהשני. משה מסמל את חכמת התורה ותואמת לו ברכת "אתה חונן לאדם דעת". וכשראה איך שתי הדברות הראשונות שבעשרת הדברות נרמסות, קינא את קנאת התורה ואזר עוז בנפשו לשבור את הלוחות, והקב"ה הסכים עמו באומרו "ישר כחך ששיברת". מראשית דרכו, משה היה סמל לשיא הצדק והיושר, ברצחו את המצרי שנהג ברודנות כלפי אחיו. וכן בהצלת בנות יתרו מיתר הרועים. תפלתו לצדק מקנה לו את ברכת "השיבה שופטינו וריבה ריבנו". תפלתו "אל תפן אל מנחתם" נגד קרח ועדתו כמו גם תפילתו נגד דתן ואבירם שהלשינו עליו לפרעה על כך שהרג את המצרי הקנו לו את ברכת "שובר אויבים ומכניע זדים". משה היה סמל למחנה הימין. לעומת זאת אהרן אחיו היה אוהב שלום ורודף שלום, ואפילו במחיר הגנה ושיתוף פעולה עם עובדי עגל הזהב. במושגים של ימינו אהרן מסמל את המחנה השמאלני, את הדמוקרטיה והליברליזם.

משה שהנחיל לנו את התורה בהר סיני זכה לכתר התורה, שנקראת על שמו – תורת משה, כפי שמפורש במלאכי "זכרו תורת משה עבדי", וכן בפ' וזאת הברכה "תורה צוה לנו משה". וזכה משה וזרעו אחריו למעלת הלויים המשוררים והשוערים המשרתים את הכהנים בעבודת המקדש, כדכתיב בדברי הימים "ומשה איש הא-להים בניו יקראו על שבט הלוי". ונא' "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה". לעומת זאת זכו אהרן וזרעו אחריו לכתר הכהונה במשכן ובבתי המקדש לדורות עולם. וזכו לברך את עם ישראל בברכת כהנים בכל מקדשי המעט אחרי ירבן המקדש.  ואע"ג שברכת אתה חונן התיחסה בלעדית למשה, ברכת השיבנו פותחת בשניהם יחדיו כצמד רועים – השיבנו אבינו לתורתך כנגד משה, וקרבנו מלכנו לעבודתך כנגד אהרן, ולבסוף מסיימת בלעדית לאהרן שאליו מתיחסת ברכה זו.

ברכת השיבנו אבינו לתורתך מסיימת בא"ה הרוצה בתשובה. וכי מה ענין תשובה לתורה? תירץ הרב שלום הלברשטאם שבכדי להגיע לתכלית לימוד תורה, צריך האדם קודם לכן לשוב בתשובה שלמה. ולזה נאמר כל מי שיראת חטאו קודמת לתורתו, תורתו מתקיימת.

ובמה זכה אהרן שחטא במעשה העגל בכתר הכהונה? ואין לומר שלא חטא, שהרי צווח עליו משה ברדתו מן ההר באומרו "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה". באמת כבר עמדו על מדוכה זו כמה מפרשני המקרא ובתוכם הראב"ע עיי"ש.

ולעניות דעתי נראה שהטעם שנבחר אהרן לכהן גדול הוא דוקא בשל חטאו במעשה העגל, לכפר על עצמו ועל ישראל בעבודת הקרבנות. ואע"ג שלכאורה אין קשר בין עבודת הקרבנות למעשה העגל, שהרי המושג של הקרבת קרבנות קדם בהרבה למעשה העגל כפי שמצינו בנח "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח", וגו' ואברהם הקריב איל לעולה תחת יצחק בנו, וביעקב נא' "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם", וכאשר יצא בשלום משכם נא' "ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל א-להי ישראל", ובנה עוד מזבח בבית אל, כדכתיב "ויבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית א-ל", ואולי היא עצמה המצבה שהציב יעקב אחרי כן שנא' "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן". וכן "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק". ואחריו מצינו שמשה אמר לפרעה "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' א-להינו", ומאוחר יותר "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים", ושוב ציווה הקב"ה בעצמו על הקרבת הקרבנות לצורך המשכן, וכל אלה היו קודם שחטאו בחטא העגל, וא"כ נראה לכאורה שאין קשר בין הציווי להקריב קרבנות בבית המקדש על ידי אהרן ככהן גדול, לבין חטא העגל.

מאידך נראה שישנו קשר הדוק בין מעשה העגל להקרבת הקרבנות, וכמו שפירש"י במספר מקומות ובשמות כט, א במלים "פר אחד – לכפר על מעשה העגל שהוא פר", וכן בויקרא ט, ב על הפסוק "קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה". ולפי זה ניתן לומר שאף על פי שקדמו הקרבנות למעשה העגל, מכל מקום לאחר שחטאו בחטא העגל נתהדק הקשר בין חטא העגל לכפרה על חטא זה באמצעות הקרבנות, ומשום כך ראוי היה אהרן לייצג את העם בהקרבת קרבנותיו. וכמובן שהדברים טעונים ביאור וכדלהלן.

כבר ידענו שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום, וגם ידענו מהכתוב "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", שלא נתכוון אהרן לעשותו, אלא שיצא העגל במעשה שטן. וידענו שכוונתו וכל מחשבתו של אהרן במעשה העגל היתה לשם שמים, לדחות את עשייתו עד בואו של משה ובכך לבטל את מחשבת עבודה זרה של ישראל. ועם כל זה הדברים תמוהים שהרי עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, הרי בפעל היה זה הוא בעצמו שעשה את העגל, ומדוע א"כ נבחר דוקא הוא להיות הכהן הגדול? ונראה לפרש על פי מה שפי' יפה השפת אמת, שכיון שבחטא  העגל חטאו ישראל במחשבה ובמעשה, ואילו אהרן חטא רק במעשה שאסף את הזהב מכולם והיה זה הוא שהשליכו אל האש ויצא ממנו העגל, אבל מבחינת המחשבה הוא השתדל לבטל את מחשבת ע"ז מישראל. לפיכך ראוי שגם בתיקון החטא, יהיה זה הוא עצמו שיתקן חטא זה בבחינת המעשה בבית המקדש. וכיון שמחשבתו בחטא העגל היתה להסיר חרפת חטא זה מישראל, ולא הצליח לעשות כן בשעת מעשה, ראוי שעתה בעבודתו בבית המקדש, שלא זו בלבד שהיא במחשבה ובכוונה זכה לשם שמים, אלא גם במעשה, תנתן לו ההזדמנות לכפר על עצמו שחטא מבחינת המעשה אך לא מבחינת המחשבה, וכן גם על כל עם ישראל שחטאו במחשבת עבודה זרה אך לא במעשה, וזוהי בדיוק עבודת וסוד הקרבנות, שמטרתן לכפר על החטאים במחשבה ובמעשה.

דוד – סלח לנו אבינו כי חטאנו – כנגד דוד שנתקבלה סליחתו אחרי שחטא בבת שבע ובבעלה אוריה כמסופר בשמואל א' פי"א, ופרשת תחנוניו למחילה הלא היא פרוסה על פני פרקים רבים בספר תהלים. בכך הורה לנו דוד שהאדם הגדול ביותר ואפילו שהוא מורם מעם עלול לחטוא בחטאים החמורים ביותר. ומאידך לימד אותנו דוד את חשיבות הוידוי להודות מיד על החטאים ולא כאלה שתולים את החטא באחרים או במצבים מסויימים. ובעיקר לימד אותנו דוד שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ואין לך דבר בעולם שעומד בפני התשובה, ודוד היה האב להורות לנו את דרכי התשובה. ואנחנו מתפללים שנזכה להגיע למדרגת הוידוי ולבקשת הסליחה של דוד המלך ע"ה ועל ידי כן נזכה לסליחה ומחילה מאתו יתברך בזכות דוד המלך עליו השלום. וכשם שהוא זכה שה' ימחול לו אחרי שהודה והכיר בחטאו, כן נזכה גם אנחנו שה' יתברך יסלח לנו על כל חטאינו על אותה הדרך שמחל לדוד.

שלמה – ראה נא בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמך – כנגד שלמה המלך שבנה את בית המקדש. ותפלתינו שנזכה לראות שוב בבניינו בגאולה העתידה. וכאשר אנחנו מהרהרים בבית המקדש הראשון, בפארו ובהדרו, יגדל חשקינו ומאוויינו לראותו שוב בבניינו. שלמה המלך הוא ללא ספק "אב" בבנין בית המקדש הראשון בשיא הודו והדרו, וללא ספק הוא מתפלל על בניינו הנצחי. בתפלתינו אנחנו כוללים את עצמנו ואת כל מחשבתינו בתפלתו של שלמה המלך ע"ה, בתקוה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בנין עדי עד. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

ובזה נסגר המעגל הראשון של שבעת המנהיגים שכוללים את האבות, הרועים והבונים של עם ישראל. אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן דוד ושלמה.

ומה המיוחד במעגל הראשון? שכל אבות המעגל הזה זכו למדרגתם בכחות עצמם בבחינת מלתתא לעילא. שכידוע אנחנו אומרים א-להי אברהם, א-להי יצחק, וא-להי יעקב ולא מזכירים את כולם כאחד א-להי אברהם יצחק ויעקב, כי כל אחד מהם זכה בכחות עצמו לקרבת א-להים. משה הכין את עצמו וזכה לשיא של חכמה בינה ודעת בכדי להגיע למעלתו במעמד הר סיני. לפיכך אנחנו מברכים בברכת ההפטרה "הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו". אהרן זכה בכח זה שעמד בפרץ שלא יחטאו ישראל במעשה העגל אחרי שהיתה בלבם מחשבת עבודה זרה, בכך זכה להיות הכהן הגדול בכדי לתקן את מחשבתם בחטא העגל ולהשיב עמו את כל עם ישראל בעבודת בית המקדש במעשה ובמחשבה תחילה. דוד בכח התשובה שעשה כפי שהיא מובעת בעשרות פרקי ספר התהלים, זכה להיות מלך ישראל חי וקיים. שלמה, בכח בחירתו בבקשתו מה' שיתן לו חכמה לשפוט בצדק את עם ישראל זכה בכח זה לבנות את בית המקדש ועל ידו לגאול את כל עם ישראל משפלותם, ובכח זה אנחנו מתפללים שיגאלנו גאולה שלמה בבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.

וחוזר חלילה נפתח שנית באותו מעגל של אבות האומה אברהם, יצחק, יעקב, משה אהרן, דוד ושלמה, אך הפעם מלעילא לתתא. על דרך מה שאמרו חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". וגם שבמעגל זה דוד שהוא כנגד מלכות יחתום את הברכה האחרונה ולפניו יבוא שלמה כדלהלן.

אברהם – רפאנו ה' ונרפא – כנגד אברהם שהיה החולה הראשון שנזכר בתורה עד שבא הקב"ה כביכול לבקרו אחרי מילתו, ושלח לו את המלאך רפאל לרפאותו. תפלתינו לקב"ה שימשיך להחלים את כל חולי עמו ישראל ובכללם יהיו גם כל החולים המיוחדים שבמחשבת כל אחד ואחד מאתנו וגם בדיבור בהוספת שמם ושם אמם, שישלח להם רפואה שלמה כשם ששלח את החלמתו המהירה לאברהם.

זאת ועוד, לכשנתבונן באליהו הנביא נבקש שהקב"ה יחלימנו במהרה ברוחו של אליהו הנביא שהחיה והחלים את הנער, ונזכה בזכותו להחלמה מהרה, שלעתים זקוקה לישועה נסית. כנזכר במלכים א' פסוקים י"ז – כ"ד "וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָֽאִשָּׁ֖ה בַּֽעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה: וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֹנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי: וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִֽי־לִ֣י אֶת־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵֽחֵיקָ֗הּ וַיַּֽעֲלֵ֨הוּ֙ אֶל־הָֽעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל־מִטָּתֽוֹ: וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י הֲ֠גַם עַל־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת־בְּנָֽהּ: וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֨לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י תָּֽשָׁב־נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ: וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה בְּק֣וֹל אֵֽלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי: וַיִּקַּ֨ח אֵֽלִיָּ֜הוּ אֶת־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּֽרִדֵ֤הוּ מִן־הָֽעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ: וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר־יְהֹוָ֥ה בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת:".

יצחק – ברך עלינו – היא ברכת השנים בעד פרנסה וכלכלה טובה – כנגד יצחק אבינו שזכה לברכתו ית' בשדותיו כמו שנא' "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". ובבארות שחפר בהצלחה עד כדי "ויקנאו אותו פלשתים", והוא זה שהשפיע את הברכה בגשמיות "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש". תפלתינו להי"ת שבזכות יצחק אבינו תחול הברכה שהשפיע ליעקב, לכל זרעו אחריו לא רק באופן פרטי, אלא גם באופן כללי לכל עם ישראל. בנוסף לכך תפלתינו היא שהקב"ה ישלח לנו טל ומטר בעתו ביודעינו שברכת השנים אינה אלא על פי דברו יתברך, ולבל נאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. כנזכר בפ' והיה אם שמע.

יעקב – תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו – כנגד יעקב אבינו שגלה הוא וכל זרעו למצרים ועליו נגזרו כל הגלויות העתידות ושעבוד מלכויות. יעקב אבינו לא מת אלא הוא מתפלל על בניו שיצאו לחירות, שיקבץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ מהרה קוממיות לארצנו, ושיגאלנו בקרוב גאולה שלמה. תפלתינו לקב"ה שבזכות יעקב אבינו נזכה לגאולה העתידה בביאת המשיח שיתקע בשופר גדול לחירותינו הנצחית ולקיבוץ גלויותינו. יעקב היה זה שהוביל אותנו לגלות הראשונה במצרים, והוא זה שממשיך להתפלל עלינו שנגאל משם ומיתר הגלויות, שהם בבחינת מצרים, גאולה שלמה. ואנחנו מצטרפים לתפלתו שהוא בבחינת "אב" לגאולה השלמה. ובבקשתו ליוסף "אל נא תקברני במצרים. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", לא תהיה זו בקשה לעצמו בלבד אלא לכל זרעו אחריו. מי יתן ונזכה לגאולה שלמה בזכות אבינו יעקב.

ובמחשבתינו על הגאולה נכנס גם עזרא לתמונה זו שנלחם והעלה עמו רבים מגולי בבל לירושלים ובנה שם את בית המקדש השני ברשות כורש מלך פרס. ובכך אנחנו כמהים לעלות שנית ולבנות את הארץ ובית הבחירה.

משה – השיבה שופטינו כבראשונה – כנגד משה רבינו שהיה "אב" בבחינה זו של צדק ומשפט, שהרי את ראשית דרכו החל במלחמתו בעד הצדק, שכאשר ראה איך המצרי מתעלל באחיו העברי, חירף את נפשו בהורגו אותו ויטמנהו בחול. ולאחר מכן כאשר ראה איך אחד מאחיו מכה את אחיו העברי הוכיחו על מעשיו, שלא יאה לעשות כן. דבר זה עלה לו כמעט בחייו כי אותו עברי רשע הלשין עליו למלכות על שהרג את המצרי. ונתחייב להריגה על ידי המלכות, ובשל כך היה צריך לגלות ממצרים. ובהיות מידת הצדק זורמת בעורקיו, גם בהיותו בארץ נכריה שלא עם אחיו היהודים נלחם בעד הצדק עם הרועים שרצו לנשל את בנות יתרו מזכות הקדימה שהיתה להן להשקות את צאן אביהן.

בזכות זה שידע איך לשפוט בצדק דלים זכה להיות הרועה הנאמן של כל עם ישראל עד יום מותו ולהנחיל להם את התורה המושתתת על יסודות המוסר והצדק, ונקראת על שמו "תורת משה". משה רבינו מסמל את המנהיג והשופט הקלאסי ביותר של עם ישראל שהעיד עליו בוראו "בכל ביתי נאמן הוא". "נאמן" משורש "אמת", שנלחם במסירות נפש בעד צאן מרעיתו באומרו "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". משה הנצחי שמדתו מדת נצח, עומד ומתפלל בעד הצדק ואנחנו משתפים את עצמנו בתפלתו שנזכה לשופטי צדק ולמשפטי צדק בבחינתו של משה. ולזה התכוון ישעיהו בחזונו "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".

משה – למינים ולמלשינים אל תהי תקוה – לא היתה ברכה זו ממנין שמונה עשרה ברכות הלחש, אלא נוספה מאוחר יותר על ידי שמואל הקטן שהיה מבית דינו של ר"ג כדאיתא במס' ברכות כח: ומגילה יז: ונקראת "ברכת המינים", והיא הברכה התשע עשרה. ונתנוה אחרי ברכת השיבה שופטינו, מאחר שגם היא כנזכר לעיל היא כנגד משה והיא על דרך מה שהתפלל משה על דתן ואבירם שהלשינו עליו לפרעה על שהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולא נענה, והיה צריך לברוח למדין מפני פרעה. ומאוחר יותר בתפלתו כנגד קרח "אל תפן אל מנחתם" התפלל משה שיבואו על ענשם, ונענה. והקדימוה לברכת על הצדיקים שהיא כנגד אהרן. כי בברכה זו כלולים שתי תפלות שונות. האחת מצד משה לכלות, להשפיל ולמגר את הרשעים ולעשות בהם דין, ולקיים בהם "ובערת הרע מקרבך". והשניה מצד אהרן אוהב שלום ורודף שלום, לא רק עם הצדיקים אלא שהיה מלמד זכות גם על הרשעים,. ועל זה אמר דוד בתהלים פה, יא "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" חסד של אהרן ואמת של משה. בפגישתם נעשה צדק כי אילולי זה היה העולם חרב ולא היה מקום לתשובה, ומבין שניהם יצא טוב, שה' יברך את עמו בשלום.

ויש לכאורה להקשות מדוע התפלל משה על עובדי העגל שיכופר להם ואילו על קרח ועל כל עדתו לא זו בלבד שלא התפלל להצילם אלא התפלל שגם תפלתם לא תקובל ברצון? זאת ועוד, שלהלכה מצינו שהחלבנה נכללה בין י"א סממני הקטורת והיא חלק בלתי נפרד ממנה אף על פי שריחה רע, וכפירש"י ז"ל בשמות פ"ל פל"ד "וחלבנה – בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". עד כאן לשונו.  וכן איתא בילקוט שמעוני פ' כי תשא רמ"ז "אמר רב חנינא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בהן מן פושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בסמני הקטרת". ולפי זה נראה שצריכים להתפלל על הרשעים ולכלול אותם עמנו בתפלתינו ולאו איפכא.

ויש ליישב, שכאשר הדבר נוגע לכלל ישראל כמו בחטא העגל שנעשה על ידי ההמון, בודאי שראוי היה ללמד עליהם זכות לבל יכלו. אבל בקרח ועדתו שהיוו רק מיעוט בעם ישראל עדיף להתפלל עליהם שימותו בבליעת האדמה למען ישמעו ויראו. ויש לדמות את זה לקרבן פסח שאם רוב העם טמאים עושים פסח בטומאה, ורק כאשר המיעוט טמאים, הם עושים פסח שני.

וגם מהחלבנה אין  ראיה כי אפילו שריחה רע לא זו בלבד שבטלה ברוב מחלט, אלא גם שהיא עצמה תורמת לאיכות הקטורת, כמו שנותנים טיפת מלח וטיפת פלפל חריף לעיסה מתוקה שסממנים אלה נותנים לעוגה טעם מיוחד. אבל כאשר הפלפל החריף והמלח גוברים בטעמם על הסוכר הם רק מזיקים עד כדי שצריכים לזרוק את כל העוגה. וכן הוא בענין קרח ועדתו שנלחמו בהנהגתם של משה ואהרן והיוו מעין מחלה ממארת מדבקת.

עוד נראה ליישב שמבחינת משה רבנו מידת הדין היא המידה האמיתית שכל אחד מאתנו צריך לשאוף אליה כדי שהקב"ה ישלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעולם הזה, וכשהולך האדם אל בית עולמו לא ישאיר חובות אחריו, ולא יצטרך להענש על חובותיו בגיהנם. ואמנם לא הכל מסוגלים לעמוד בדין וכדאיתא בבריאת העולם דבתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין דכתיב "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ" ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במידת הדין לפיכך שיתף מידת הרחמים למידת הדין דכתיב "ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים". ואמנם אין מידת הרחמים רצויה אלא באדם חוטא בשוגג או אפילו בפושע במזיד שיש סיכויים שיעשה תשובה. וכזה שאינו סוחף את ההמון אחריו. אבל אם אין ממנו תקוה לטוב, וכגון שאין סיכויים שיעשה תשובה, וגם לא שיוולד ממנו אדם צדיק, וכ"ש כשהוא משפיע לרעה על סביבתו מצוה לקיים בו דין "ובערת הרע מקרבך". כדכתיב "וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול".

ויש לכאורה לשאול כאשר ראה משה את מרים מצורעת מדוע לא התפלל מיד עבורה, ומדוע המתין עד שיבקש ממנו אהרן להתפלל עבורה? ונראה לי שמצידו של משה הוא ראה בעונשה צדק מצד הדין, ולא התפלל עבורה אלא בגלל הבקשה המיוחדת של אהרן. וגם אז לא התפלל תפלה ארוכה אלא קצרה ביותר "א-ל נא רפא נא לה". וכפי שמפורש בפסוק.

אהרן – על הצדיקים ועל החסידים וגו' יהמו נא רחמיך וגו' ועל חסדך הגדול באמת נשעננו – ברכה זו כנגד אהרן איש החסד, זקן הצדיקים וחסידי עליון שלשם כך נבחר להיות הכהן הגדול מאחיו להיות שלוחם של ישראל למקום, להקריב קרבנם ולהתפלל עבורם בבית המקדש.

אהרן שעשה את העגל עם העם האמין שאפשר בדרכי נעם להחזיר בתשובה אפילו את הרשעים הזדוניים שמשפיעים על ההמון ולכן הוא התפלל גם על רשעים אלה שיחזרו בתשובה שלמה, לבל ידח מהם נדח, וכדאיתא בתלמודא  דברכות דף י. "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך? משום דכתיב יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב. ועוד, שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים, ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה". ע"כ. ומבחינה זו של אהרן יש בברכה זו תוספת של מלת "ותכניעם", שאהרן איש החסד השתדל אפילו בחטא הגרוע ביותר להגן על החוטאים לבל יפלו לבאר שחת בחטאם.

אלא שצריך להבין מדוע מתפלל אהרן בעד הצדיקים והחסידים בלבד ואינו מתפלל על כלל ישראל בין אם הם צדיקים או רשעים? ועוד, צריך להבין מה פשר תפלה זו בכאן?

ונראה לי לפרש כי כאשר האדם חוטא על פי דין צריך לשלם בעד חטאו. וזאת ניתן לעשות באחת מכמה דרכים:

הדרך הראשונה והפשוטה שבכולם היא כמו שכתוב ביחזקאל פי"ח פ"כ "הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה".

הדרך השניה היא התשובה כמו שכתוב שם פסוקים כ"א – כ"ג "והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות: כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה: החפץ אחפץ מות רשע נאם אדני א-להים הלוא בשובו מדרכיו וחיה". ושם פסוקים כ"ז – כ"ח "ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה:  ויראה וישוב מכל פשעיו אשר עשה חיו יחיה לא ימות".

והדרך השלישית היא כאשר הצדיק מת בעוון הדור וכפי שאמרה הגמ' במועד קטן כח. "אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת".

והדרך הרביעית במקום שישפוך ה' את חמתו על הצדיק, שופך הוא את חמתו על העצים ועל האבנים כמו שהיה בחרבן בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן. כדאיתא במדרש איכה רבה פרשה ד' "משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".

ולפי זה יתבארו הדברים כמין חומר, אהרן שמבקש חנינה ואריכות אפים בעד הרשעים, ומבקש מהקב"ה שיכניעם לעבודתו יתברך, הרי הוא לוקח סיכון גדול מאוד. כי הרי תפלתו היא נצחית לבלתי המית את הרשע ברשעתו. ואם בכל זאת חוטא הרשע, אפילו אחרי תפלתו של אהרן, הרי בכדי שישלם בעד חטאיו לא נותרו לו אלא שתי ברירות בלבד, או שיכנע וישוב בתשובה או שיצטרכו צדיקי הדור למות ועי"ז יכפרו על כל חטאי הדור. נמצא כי במידה ולא ישוב הרשע מרשעו, לא נותרה אלא מיתתן של צדיקים, ולפיכך מתפלל אהרן על הצדיקים ועל החסידים במידת החסד שהי"ת יחוס ויחמול עליהם אפילו אם מגיע להם למות בעוון הדור.

ומה ענין חסד בכאן? והרי הצדיק צריך לחיות על פי דין, ומכיון שהוא עצמו ואחרים כמותו יצטרכו למות אך ורק בכדי לכפר על חטאי הדור, ולא משום חטאם הם, לפיכך זקוקים הם לתפלתו של אהרן שיחוס עליהם במידת החסד, וזהו שאמר "ועל חסדך הגדול באמת נשעננו". ותפלתינו מצטרפת בזה לתפלתו הנצחית של אהרן הכהן, להיותו יתברך משען ומבטח לצדיקים. מאידך תשובתם תלויה בתפלתו של הכהן הגדול בציץ שעל מצחו תמיד ועל הכוונות שנמצאות בפנימיות מצחו, ואם הוא לא מכוון כראוי שישובו בתשובה עולה הדבר בחייו, והם משוחררים מערי המקלט, ולכן אמותיהם של הכהנים הגדולים היו מספקות להם מזון ומחיה שלא יתפללו על בניהם שימותו.

אי נמי, יש לבאר עוד על דרך מה שפירש"י על הפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר " – מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע". ועל כך מתפלל אהרן שיחוס על הצדיקים והחסידים וימנע מהמשחית לחבל אותם.

עוד נראה לי לפרש שאהרן לא מתפלל בעד כל הרשעים המזידים שבכוונתם להרע לעם ישראל, כמו כל שונאי ישראל שבימינו שמדברים בגנות מדינת ישראל ובגנות היהודים קבל עם ועדה בכל מדינות אירופא ובשאר מדינות העולם, וגם בתוך הארץ משתדלים בכל כחם להגביר את כח השמאל על כח הימין, והכל בעד בצע ממון של מאות מליוני דולרים שזורמים אליהם מאויבינו המושבעים שבאיחוד האירופי וממדינות ערב שחפצים בהשמדתינו. ואמנם נראה לי שאהרן מתפלל על אלה שעושים כמעשי השמאלנים אבל בכוונה טובה כי הם חושבים שלהקים שתי מדינות ולגרש את עשרת אלפי היהודים מבתיהם בגוש קטיף זה טוב לישראל, והם מאמינים שלהפעיל תחבורה ציבורית בשבת זה ימנע יותר חילול שבת, וכן הלאה. לזה סיים את הברכה "ועל חסדך הגדול באמת נשעננו", חסד לאלה שאתה ית' יודע שכוונתם היא באמת לטובת עם ישראל.

שלמה – תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ירושלים – כנגד שלמה שבנה את בית המקדש הראשון בירושלים. ותפלתו הנצחית לבנין העיר ולהחזרת עטרה ליושנה, ואנחנו כוללים את תפלתינו בתפלתו של שלמה שיבנה בימינו בית המקדש בירושלים בנין עולם.

עוד נראה לי לפרש שברכה זו שהיא כאמור מתיחסת לשלמה, ולא לדוד כפי הראוי לפי הסדר של כל הברכות מאחר שדוד מלך ישראל חי וקיים ראוי הוא לסיים בו את הברכה האחרונה. וגם זאת ששלמה מלך בירושלים כל ימי חייו ולא כדוד שמלך בה רק שלושים ושלוש שנים. ותפלתינו שירושלים עיר הנצח, שהיתה ממושכנת בין האומות עד לתשובתם ולשובם של כל בניה לתוכה, שאז תהיה שלמות וגאולה שלמה בביאת המשיח שיהיה מזרע דוד המלך. לכן נקראת ירו-שלם, יראה המביאה לידי שלמות, אפילו היא יראת העונש. וכל שכן אם היא תשובה מאהבה. שבזכותה נזכה לביאת משיח צדקינו במהרה בימינו בשלמות העם והארץ.

ונראה לי שזוהי הכוונה ל"כסא דוד" שהוא בגי' "המלך" כנגד דוד המלך. ובגי' "יפה" שהיה דוד יפה עינים. ובגי' "וְהָיָה יוֹם אֶחָד" הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר", (זכריה יד, ז) ואז, לאחר שיעשו תשובה, יהיה שמו של הקב"ה שלם וכסאו שלם.

דוד – את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח – כנגד דוד מלך ישראל שידע והכיר שכל פעולותיו ברצותו לבנות בית לה' ובהכנת כסא המלוכה לשלמה בנו שהוא יבנה את ביהמ"ק, כנזכר בס' מלכים א' פ"ח פכ"ה "ועתה ה' אלהי ישראל שמר לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו לאמר לא יכרת לך איש מלפני ישב על כסא ישראל רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני כאשר הלכת לפני". וגם אנחנו משתתפים עמו בכוונתינו לצמיחת קרנו של דוד, קרן ישועה, במהרה בימינו. ונראה לי שהכוונה במלים "צמח דוד" הוא ענין החזרה בתשובה, שמטפסת ועולה מיום ליום כמו צמח, ודוד הרי הוא סמל של החזרה בתשובה כאמור לעיל.

גם נראה לפרש "ואבימלך מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון", אבי-מלך, האב של מדת המלכות שהיא מדתו של דוד, הוציא לחם ויין שהם הכרחיים כל שבת לקידוש ולסעודה. ולחם קודם ליין ולכן מכסים אותו בשעת הקידוש, גם מפני שהוא קודם בשבעת המינים והיה ראוי לעשות עליו קידוש ולא על היין. והטעם שמקדשים דוקא על היין משום חשיבותו שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש". ולכן בכל מעמד של שמחה מברכים על היין כמו במועדים ובשבע ברכות ובברכת המזון, ועוד. שאם יקדש על הלחם תחילה צריך שיטול ידיו קודם הקידוש ולא יהיה ניכר מעמד הקידוש בפני עצמו. ועוד, נמצא שבקידוש של הבוקר שכל הקידוש אינו אלא ברכת היין או המוציא לא יהיה ניכר שהוא מקדש כלל. והשבת עצמה היא סמל לתשובה ששורש המלה "שבת" הוא תשובה. והוא כהן, הכוונה לדוד. לא-ל עליון הוא הקב"ה. "ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ", שהוא אב האומה היהודית שבשלה נברא העולם וכל שבתוכו, הם השמים והארץ וכל צבאם.

שמע קולנו – תפלת כנסת ישראל

שמע קולנו היא תפלה שכנסת ישראל מתפללת לקבל ברחמים וברצון את כל תפלות עמו ישראל, ואנחנו תפלה שגם תפלתנו הפרטית תהיה כלולה בכלל כל תפלות עמו ישראל באשר הם. ואף על פי שלא היתה בה הכוונה הנכספת והראויה, תקובל ברחמים וברצון בצירוף כל תפלות עמו ישראל.

המלאך הממונה על תפלות עם ישראל – וכנגד עולת יחיד

רצה – "רצה ה' א-להינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה". כנגד קרבן עולה במשנת איזהו מקומן. ואף על פי שאין מקריבין נדרים ונדבות בשבת ויו"ט, אין זה אלא משום טורח ציבור, ולכן גם תפלת עמידה אין בה אלא ז' ברכות. וראיתי בספר שבט הלוי חלק ו' סימן ס"ה שכתב שמשמע "מדברי הרמב"ם והתוספתא פ"ה דמנחות דמבואר שם דשחט חטאת או עולת יחיד בשבת דיצא ידי חובתו". ועוד נראה לי שאפילו אם אסור לשחוט קרבנות יחיד בשבת ויום טוב אין זה דומה לתפלה שהיא בבחינת ונשלמה פרים שפתינו. והראיה לכך ממה שפסק מרן באו"ח סימן רסח סעיף ב' "אם טעה והתחיל תפלת החול, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה". והטעם לכך פירש המגן אברהם שם סעיף קטן א' "דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אפי' במוסף אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וכיון שהתחיל גומר". לפיכך נראה לי שברכת רצה היא כנגד עולת יחיד שאומר אותה אפילו בשבת ויום טוב.

אי נמי, אחרי שנתקבצו כל תפלות עם ישראל על ידי כנסת ישראל בברכת שומע תפלה, הם נשלחים לבורא העולם באמצעות המלאך הממונה להעביר את כל התפלות של כל שעה ושעה ביום לבורא העולם ולסנגר על עם ישראל בברכת רצה, שהרי המדבר, מדבר בגוף שלישי. ונראה שאנחנו בתפלתינו, כביכול, מנסחים לו את תפלתו איך יבקש מהקב"ה להכניס את תפלותינו בכלל תפלות כל עמו ישראל לפניו יתברך. ומסיימת בתפלת "והשב (את) העבודה לדביר ביתך", על דרך מה שאמרו ז"ל "ווי לשכינתא דהיא בגלותא", תפלתינו שישוב ויבנה את בית המקדש ונשוב להביא את קרבנות חובותינו לפניו יתברך כי הרי תפלות כנגד תמידין תקנום. "ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך", היינו בין אם תחזיר את העבודה לבית המקדש ונקריב לפניו את אישי הקרבנות ובין אם לא תבוא הגאולה מיד עכשיו ונמשיך להתפלל לפניך כנגד התמידים, אנא קבל באהבה וברצון את עבודת ישראל עמך, שתהיינה תפלותינו מקובלות ברצון, ולא תדחה אותן מלפניך.

ונוסח הספרדים להוסיף את המלים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", והיא תפלה שאפילו אם אין אנחנו ראויים מצד הדין לקבל את תפלתינו ברצון, מכל מקום מצד החסד והרחמים תחפוץ בנו שאנחנו בני אברהם יצחק ויעקב ולא תדחה אותנו מלפניך.

ובנוסח אשכנז ממשיכים בכאן "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון", שאחרי שביקשנו לעיל להשבת העבודה והקרבנות בבנין בית המקדש אנחנו מסיימים בתקוה שנהיה שם בשובו לציון, ושחבלי המשיח לא יהיו קשים אלא יבואו ברחמים כי כבר הורונו חז"ל בסנהדרין צח: "אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר [רבה]: ייתי ולא

איחמיניה" מגודל הצרות שיבואו אז, ולזה אנחנו מבקשים שחבלי משיח יהיו ברחמים.

מודים – ברכת ההודאה – כנגד קרבן תודה

"מודים אנחנו לך" נקראת ברכת ההודאה, ונראה לי שהיא כנגד קרבן תודה במשנת איזהו מקומן. ובה כל אחד מאתנו מודה לה' יתברך על כל הנסים והנפלאות שפוקדות אותנו בכל יום ויום, ובכל רגע ורגע, ביודעין, וביותר שלא ביודעין. וכאומר אמנם בקשנו בקשות רבות מאתך יתברך, והיה נשמע כביכול מדברינו שאין אנחנו מעריכים את כל החסדים שאתה כבר עושה עמנו בכל עת ובכל שעה, לפיכך באנו בזאת להודיעך שאין אנחנו כופרים באותם חסדים, אלא אנחנו מודים לך יתברך על כל אחד ואחד מהם. ובראשית דבר הרינו מצהירים בזה שאתה הוא צור חיינו, וכל ישועתינו תלויה רק בך, ובאנו בזה לספר את תהלתך על עצם כך שאנחנו בחיים, ועל כך שאתה מחזיר יום יום את נשמתינו שהיתה מופקדת בידך בכל לילה, ועל כל הנסים והנפלאות והטובות שאתה עושה עמנו יום יום בכל עת, ערב ובוקר וצהרים. ומסיימים בברכת הטוב שמך ולך נאה להודות.

שים שלום – כנגד קרבן שלמים

הברכה האחרונה היא ברכת שים שלום פותחת בשלום ומסיימת בשלום. "המברך את עמו ישראל בשלום", כי באין שלום כל הברכות ירדו לטמיון. לפיכך נראה לי שהיא כנגד קרבן שלמים במשנת איזהו מקומן.

ומסיימים בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך" שהוא חותם את התפלה כמו שהפסוק "ה' שפתי תפתח" פותח את התפלה. וביאר זאת יפה מור אבי עטרת ראשי, נשמתו עדן. פעמים רבות האדם מרחף בתוך תפלתו על פני עולמות בענייני העולם הזה, ואינו מכוון לכל מלה ומלה שמוציא מפיו, הן אם זה בחלק מתפלתו או כשיש לו טירדות רבות עלול הוא לאבד את כוונתו בכל התפלה, לפיכך בקשתו מהבורא יתברך "יהיו לרצון אמרי פי", אל תשים לב למחשבות הזרות שחשבתי עליהם בשעה שאמרתי את ברכות התפלה, כי אתה יתברך יודע ומכיר בכוונתי האמיתית שהיא לכוון בתפלתי אליך, והיינו "והגיון לבי לפניך".

ולי נראה להוסיף נופך לדבריו דאם תקשי, הרי המחשבה והכוונה הן לב התפלה כמו שאמרו ז"ל תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ואיך א"כ אנחנו מבקשים ממנו יתברך שלא להתחשב בכוונה, ולקבל את המלים בעירום ובחוסר כל? לזה אנחנו מוסיפים "והגיון לבי לפניך" פי' שהרי בכל תפלה משתדל האדם לכוון לפחות בחלק ממנה, פעם בברכה זו, ופעם באחרת. פעם בכוונה זכה ועמוקה יותר, ופעם בשטחיות, ואין הכוונות שבאותה ברכה בתפלה זו, שוות לכוונות שבאותה ברכה בתפלה בזמן אחר. ומה עושה הקב"ה עם כל אותן כוונות שכוון בהם האדם במשך כל ימי חייו? מסתמא הוא שומר עליהם כביכול בבית גנזיו בכספת כוונות מיוחדת. ואנחנו מבקשים ממנו יתברך להוציא מאותה כספת את המחשבות הזכות ביותר המתאימות לאותה שעה שאנחנו מתפללים עתה, ולצרף אותם לאותם מלים שנאמרו עתה בלא כוונה. וה' יתברך יקבל את תפלותינו ברחמים וברצון ובזכות התפלות של כל עמו בית ישראל נזכה לגאולה וישועה אמן.

עוד נראה לי לפרש "והגיון לבי לפניך", זה שעצרתי באמצע תפלתי באיזו ברכה מסויימת כגון ברפאינו או ברך עלינו הוא מחמת הטירדה השייכת לאותה ברכה, ומחמת דוחק השעה, ובכך נגררתי למחשבות על גבי מחשבות בענייני הדוחק שאני או אחד ממקורבי צריך להתמודד עמהם. לזה אומר המתפלל בסוף תפלתו אם כי כל המחשבות שאינן נוגעות לברכות שאחרי ברכה זו בה נעצרתי, היו אמנם כגוף בלא נשמה. אבל "הגיון לבי", שהן כל אותן המחשבות שהיו מציקות לי, שעליהן חשבתי באותה ברכה בה נעצרתי, יהי רצון שהן "יהיו לפניך" כברכה מורחבת עם כל מחשבותיה, שתצרף את אותן מחשבות לאותה ברכה.

הערות

הערה (א) הרקאנטי בפרשת בשלח עמד על שאלה זו וכתב "כוונת הרמב"ן ז"ל ושאר חכמי הקבלה היא, כי הדיבור לנכח הוא לתשובה הנקרא מלך עולם, כי הוא המלך, והעולם רומז לתפארת ישראל על שם שהוא מעמיד השש קצוות ברצון סבת הסבות המשפיע אליו, ורוצה לומר מלך של עולם, וכשאומר אשר קדשנו במצותיו וצונו, כוונתו לעולם הנזכר אשר קדשנו במצותיו כי משם נתנה התורה, ואם היה אומר קדשתנו היה משמעותו לתשובה, ואינו אלא התפארת שהוא עיקר העולם המקדש אותנו ואשר עשה לנו. אמנם הנראה לי מכוונת רבותינו ז"ל בספר הזוהר, וכן מדברי רבינו יהודה החסיד והרב רבי אלעזר מוורמישא, והסברא נותנת כי הדיבור לנוכח הוא לשכינה הנקראת אתה, ולתפארת ישראל מדבר בנסתר, כי השכינה היא הצריכה לברכה כמה דאת אמר ברוכה את לי"י בתי, וכבר רמזתי זה". עד כאן לשונו.

ואחר כך ציטט שני קטעים שונים מהזהר הק' ח"א י"ח ע"א בפסוק "ותראה היבשה (כמו ה-יבשה) דא ה' תתאה (ה' אחרונה של השם המפורש), דא איתגלי וכל שאר אתכסי, ועל דא רזא דברכה באתגלייא ואתכסייא, ולית באתגלייא בר מן ה"א תתאה, וכל שאר אתכסי, ומגו האי דתתאה, אשתמודע בסוכלתנו ההיא דאתכסיא. אל מקום אחד, בגין דהכא הוא קשורא דייחודא דעלמא עילאה. י"י אחד ושמו אחד, תרין ייחודין, חד דעלמא עילאה לאתיחדא בדרגוי, וחד דעלמא תתאה לאתייחדא בדרגוי וגו', ובגין כך איקרי מקום אחד, דכל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוו כולהו ביה חד בלא פרודא כלל". וגו'

ובזהר ח"ג רפ"ט ע"א "שמא קדישא סתים וגליא, ההוא דסתים, לקבליה דעתיקא קדישא סתימא דכלא, ההוא דאיתגלייא, בגיניה ההוא דאיתגלייא דתליא בזעיר אפין, ובגין כך כל ברכאן בעיין סתים וגליא".

וכ' הרקאנטי שם "ובלשון הזה כתב ה"ר אלעזר מוורמשא ז"ל, 'לכך תיקנו בחתימת כל ברכה ברוך אתה ה' לשכינה, וכל שלא ידע זאת החכמה המופלאה אל יהי מהרהר למי מתכוין רק לאביו שבשמים, וכן ראיתי בכתב ר' יהודה החסיד ששלח לבנו', עד כאן לשונו ז"ל. ובספר הבהיר אות קפ"ד "ומאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו, מלמד שחי העולמים כלולין בו כל המצות וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה. מזה המאמר אין הכרעה על מלת "אתה" כאחת מן הדיעות, רק יש להוכיח מכאן כי דיבור אשר קדשנו במצותיו וצוונו הוא לחי העולמים, והוא העולם הנזכר בברכות הכלול מן המצות, והוא אשר קדשנו ברחמיו עלינו". עד כאן לשון הרקאנטי.

ואכן דבריו סתומים וגם הכוונות השייכות בלשון נסתר, נסתרות יותר מאשר אילו היו בלשון נוכח, והן נעלמות מבינתי הפשוטה. זאת ועוד שאפילו היה המברך יורד לסוף כוונתו היה קשה לו לחלק כוונתו לחצאין בכל פעם שמברך שכשמדבר בל' נסתר מכוון לשכינה או לתשובה הנקראת מלך עולם וכשהוא מדבר בלשון נוכח, מכוון לתפארת או לעולם הרומז לתפארת ישראל.

וראיתי בשו"ת פאר אהרן סי' י' שעמד גם הוא על שאלה זו ותירץ בזה הלשון: "אלא על כרחך הפירוש הכי הוא, ברוך אתה ה' וכו' איזהו מלך העולם? זהו מלך העולם אשר קדשנו בעת מתן תורה במצותיו, אשר גם הוא מקיים, וזה המלך העולם צונו לקרוא את ההלל. והיכן צונו? כמו שאמר הש"ס שבת דף כ"ג בלאו דלא תסור או משאל אביך ויגדך וכו'. וממילא לא קאי המצותיו על קריאת ההלל רק אשאר מצות וזה ה' גם כן צונו לקרוא את ההלל, או שפיר טפי יכול לומר וצונו קאי על לאו דלא תסור, והקב"ה גם מקיים הלאו דלא תסור כלומר ה' מקיים גם המצות דרבנן מה ששייך ביה, זה הפירוש הפשוט". עד כאן לשונו.

ולא ירדתי לסוף דעתו במש"כ "זהו מלך העולם אשר קדשנו בעת מתן תורה במצותיו", וכי קודם שקדשנו במצוותיו לא היה מלך העולם?  ומהו "אשר גם הוא מקיים", וכי מי היה מצוה עליו? ומה מפריע לו לפרש במצוות שנתן לעם ישראל כמו שאמר רבי חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ואחת מאותן מצוות הן לקרוא את ההלל כפי שציוו לנו חכמינו ז"ל.

(ב) הבנת המושגים חכמה בינה ודעת מאור החיים הק'

והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה? (איוב כח, יב) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. (משלי ג, יג) "מה רבו מעשיך ה‘ כלם בחכמה עשית“. (תהלים קד, כד) "וחננו מאתך חכמה בינה ודעת“.

כל מה שברא הקב“ה בעולמו בין אם הוא חי, מדבר, צומח או דומם, נברא בחכמתו ית'. ולא זו בלבד, אלא גם מה שהאדם משתמש בחכמתו ליצור ולברוא כביכול דברים חדשים בעולם גם זה הוא מחכמתו ית‘. שורש החכמה נעלה מאוד, כדכתיב "והחכמה מ“אין“ תמצא, חכמה היא בבחינת כח מ“ה, דהיינו שלבוש החכמה הוא אור האין סוף, וביטולו של האדם לאין סוף מתיחס להתגלות החכמה והאצלתה בכל נפעל, באותו סדר.

בחכמה ישנן שתי בחינות: בחינת מים ובחינת שמן. סגולת המים שיורדים תמיד ממקום גבוה למקום נמוך והם עצמם נשארים מים חיים ולא משתנים לעולם עקב ירידתם. מבחינה זו המים מסמלים את המשכת חכמתו ית‘ בעולמות מלעילא לתתא, זאת ועוד שסגולת המים החיים שגם בירידתם אינם משתנים כלל, וכן היא החכמה שכשהיא כביכול יורדת לעולמות נשארת כמות שהיא בלא שינוי כלל. ואמנם המים בלכתם ירעשו ויתגעשו על ההרים, בגאיות ובעמקים, ורעש המון גליהם נשמע בקולות אדירים ונראה במחזות מסחררים, כמ"ש "קול המון מים רבים כקול ש-די". אבל סגולת השמן שהיא נמשכת בחשאי ובהסתר. מבחינה זו מסמל השמן את המשכת חכמתו ית‘ בנבראים בבחינת הסתר, כי הוא מסמל את הכח השכלי הנסתר בכל נברא כל אחד כפי אופנו וסדרו כשהוא מחובר ובטל למקורו, לכח האין סוף ברוך הוא, ומשום כך השמן תמיד צף מעל המים, כי בכח השכל הנסתר שבכל אחד, כפי מה שהוא, נבדלו בני האדם.

החכמה מתגלית ע“י הבינה ועל ידי הדעת. החכמה מתגלית על ידי הבינה, דהיינו ע“י שהאדם מתבונן ועמל להשכיל ולהבין מי ברא אלה, ויודע שאינו יכול להצביע על בורא העולם כי הוא מושלל מערך עולמות וגבולות, אך לעומת זאת הוא משכיל לראות את כח חכמתו ית‘ כשהוא נסתר בתוך כל פרט ופרט שבנפעלים, ושאין דבר במציאות שלא נוכל לגלות בו את אמיתת המצאו, והוא מבין שאין זולתו ית‘. והחכמה מתגלית ע“י הדעת, ע"ד הנא' "דע את א-להי אביך ועבדהו", שע"י הדעת זוכה האדם להכיר את הי"ת וגם להתקשר אליו בקשר אמיתי עד שאפילו ירצו להכחיש אותו בכל מיני ראיות לא יוכלו כי הוא כביכול הגיע למדרגה שהוא מכיר אותו אישית.

ואמנם החכמה והבינה הם שני הפכים. כי החכמה היא דוקא להשכיל ולהבין את כחו ית‘ בכל הנפעלים שהם כח אחד של האין סוף ברוך הוא. ואילו הבינה היא הרחקת האין סוף מהעולמות. והמקשר ביניהם הוא הדעת כיון שמכיר ומרגיש את האין סוף בכל נפעל כמו אדם המרגיש את החיות שבגופו אעפ“י שמבחינת הבנה הוא ההיפך כי הוא מרחיק בתכלית הריחוק בין גופו לרוח החיים הנסתרת בתוך גופו ומחיה אותו.

ובכדי להבין את נשמת החכמה והשכל יש להתבונן במה שכתב אור החיים הק' בס' ויקרא פרק טז פסוק א' וזה לשונו:

"ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות, ובהשכל בהשכלתו, ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל, וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו, ישכיל, שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד, השכלתו בסוד נשמה לנשמתו. ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה ובחרת בחיים בית המודעות, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך ברוך אלהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו". עכ"ל. ולרדת לעומק דבריו אתיר את אסיריו כדלהלן:

המונחים:

המושכל – הדבר הנלמד ונקלט בשכל.

השכלה – פעולת הלמידה.

ההשכל – ההבנה, כח החשיבה.

השכל – הכלי שמקבל את המושכל, ע"י כח ההשכל הנטוע בו, בתהליך ההשכלה.

ואודיע למתבונן בפנימיות השכל המושכל – פי' רצונו לבאר בזה איך פועל המושג "השכל", שהוא כח החשיבה, בפנימיותו, בנשמתו, ומהו אותו כח המאפשר לאדם להשכיל דבר מה בכח חשיבתו.

שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות – בא לבאר מדוע חשוב לנו לבאר את פנימיותו של ההשכל? לזה אמר שכאשר נגיע לידי הבנת פנימיות פעולת כח החשיבה, אותה הבנה תהיה מעל ומעבר לאותה הבנה כשלעצמה, כי בזאת נגלה את שורשה, את עומק נשמתה ובהבנה הזאת נשכיל שאותו שורש יהיה מרכזי לכל ההשכלות ולא רק להשכלת דבר מסויים בלבד. דהיינו שאותה הבנה תהיה נשמת כל ההשכלות האחרות. ובעמקות הדברים יבואר כי כאשר נגיע לידי הבנה שפעולת ההשכל היא פעולה רוחנית עליונה שהיא כביכול חלק א-לוה ממעל, ממילא בכל פעם שנשכיל בכל השכלה אחרת נדע לייחד בה את שמו ית'. וכדלהלן:

ובהשכל, בהשכלתו ישכיל – פי' בכח החשיבה כשלעצמה, בזמן שירד לעומקה, ויבין את מהותה, אז ישכיל לדעת ש…

שמושכל ההשכל, מושלל ההשכל – פי' שאותו כח רוחני הנקרא "השכל" אין לו במציאות שלנו כל הבנה כי אין אפשרות לבארו, דהיינו הוא מושלל "ההשכל" – ההבנה, כי הוא מופשט.

וכשישכיל בהערת עצמו ולא עצמו – דהיינו יש כאן שתי מלים שונות בביאורן אך שוות בכתבן. הראשונה מל' עוצמה, והשניה מלשון עצמיות. וכך ביאורו. כאשר ישכיל בהערת עוצמו של ההשכל, דהיינו באיכותו, בעוצם גדולתו, בכוחות הפנימיות העצומות החבויות בו, ולא בעצמו כחלק מהגוף הנקרא "שכל" שהוא כלי העשוי מבשר ודם…

ישכיל שהמושכל, מושכל ממושכל – אזי יבין שהדבר הנלמד בכח השכל, מיוסד ובנוי על יסודות של מושכל אחר, שהוא מושכל עליון.

בלתי מושכל מהשכל – ואין אותו דבר הנלמד והמושכל נובע מ"השכל", מכח החשיבה כשלעצמו, אלא ממושכל אחר שהוא עליון ממנו כאמור לעיל.

השכילו למשכילים ביחוד השכלתו – השכלתו או הבנתו למשכילים, מתבטאת בזה שהם מייחדים את אותו כח בבורא העולם שהוא המקור והשורש והנשמה של השכלתו.

שהוא בסוד נשמה לנשמתו – פי' כמו שיש לנשמה מתחת, נשמה ממעל, כך גם ל"השכל" מתחת ישנו "השכל" ממעל, שהוא נשמת פעולת החשיבה, וכדוגמת הנשמה גם ה"השכל" הוא חלק א-לוה ממעל.

ואז מותריו יהיו עטרי מלכים – פי' שיתר פעולת החשיבה כפי שאנחנו מכירים אותה תהיה עטרה לאותו כח רוחני עליון שהיא נשמתו ממעל שהיא כביכול חלק א-לוה מלך מלכי המלכים.

וכי יש חיים לחיים – ובאותה מידה נבין גם שכמו שיש חיים גשמיים למטה, יש גם מעליהם חיים רוחניים ממעל. ללמד שאעפ"י שהמושג "חיים" הוא מופשט כשלעצמו, ישנו מושג של "חיים" למעלה ממנו שהוא נשמתו.

שעליהם אמר משה ובחרת בחיים – שברור הוא שאין כוונתו בזה לחיים הגשמיים, אלא לחיי הנצח שהם נשמת החיים עלי אדמות.

בית המודעות ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי – דהיינו בית הידוע בעוה"ב ושולל בזה את החיים הגשמיים של העוה"ז שהם מוערכים בהרגש וחיות האדם הגשמי שבזה המושג שווה הוא לכל נפש חיה בין במדבר בין בחי בין בצומח ואפי' בדומם.

ויברך ברוך א-להים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו – פי' שאז יוכל לברך ברוך א-להים חיים שהוא נשמת החיים עלי אדמות. אשר סגל סגולה זו להבין שלכל נשמה בעוה"ז ישנה נשמה עליונה ממנה שהיא חלק א-לוה ממעל והיא הסגולה האמיתית, לסגולתו – שהיא נשמתו בעוה"ז. ועניין סגולה הוא ייחודיות המייחדת אותו משאר בני האדם, ושלכל אחד מהם ישנה סגולה בפני עצמו השונה מזו שלו. ואמנם לכל סגולה ישנה סגולה רוחנית מעליה.

נשמת דבריו והמסר הנלמד ממנו הוא כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה. ולכל דבר "רוחני" בעוה"ז שאי אפשר לבארו כמו המושג "השכל", "חיים", "נשמה", וכיו"ב, יש מעליה רוחניות אחרת שהיא מעין מלאך, או נשמה שאותו ענין רוחני בעוה"ז אינו אלא צלו של הרוחני העליון.