אם עולה קורא
שאלה: יהודי העולה לתורה ובקי בקריאתה וחפץ לקרוא בעצמו את קטע עלייתו, ואמנם מנהג המקום הוא שהש"צ קורא עבור כולם. האם יש בזה איסור אם יקרא הוא בעצמו את קריאתו? והאם יש חילוק בין אם הוא ספרדי או אשכנזי? ובין אם הוא בביכנ"ס ספרדי או בביכנ"ס אשכנזי?
תשובה: בשו"ע או"ח סי' קמ"א ה"ב פסק מרן: "לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם".
והמ"ב שם ס"ק ז' כ' "וש"ץ שותק – מיהו אם העולה טועה בנקודות או בטעמים מסייעו בלחש".
ובכף החיים שם אות ט"ו העיר כדלהלן: "ומה שנהגו האידנא שש"צ קורא לפי שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו, והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו אתי לאינצויי עם ש"צ. לכך תיקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה. טור בשם הרא"ש וב"י. והר"ן כתב הטעם שהנהיגו כן כדי שלא לבייש מי שאינו בקי לקרות בדקדוק הקריאה הב"ד כ"י. וכן הלבוש כתב ב' הטעמים. ומשמע מזה שאפי' הבקי אין לו לקרות כדי שלא לבייש את שאינו בקי". עכ"ל כף החיים.
ונ"ל שהנפקא מינה בין שני הטעמים הוא שלסברת הר"ן "כדי שלא לבייש את שאינו בקי" בכל אופן אין לבקי לקרות. אבל לסברת הרא"ש "לפי שאין הכל בקיאין ואטו לאינצויי", אם בטל הטעם באופן שאין לחוש לשמא אטו לאינצויי יוכל העולה לקרוא אם הוא בקי בקריאה.
אבל המ"ב שם ס"ק ח' הביא את שתי הדיעות של הרא"ש והר"ן וקלע אותן בקליעה אחת וז"ל: "או ש"ץ קורא וכו' וכמנהגנו עכשיו שלעולם הש"ץ קורא אפילו כשהעולה הוא בקי כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות וגם ימצאו הרבה שאין יודעין בטוב לקרות הנקודות והטעמים וירצו לקרות והצבור אין יוצאין בקריאתן וכשימנעום מקריאה אטו לאינצויי". משמע דס"ל במש"כ מרן "או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם", שהן לסברת הר"ן הן לסברת הרא"ש לא יקרא אפי' הוא בקי.
מדברי כה"ח והמ"ב משמע לכאורה דסבירא להו שמרן כביכול מסכים לשתי הדיעות הנז', ומסכים למאי דנהיגי האידנא, ונשמע כאילו מרן מחזק את ידי שניהם לאסור על העולה הבקי לקרוא את עלייתו, אעפ"י שלא יצאו דברים אלה מפי קדשו.
אלא שלדבריהם קשה לי מדוע לא הביא מרן מנהג זה שנהגו האידנא לעיכובא, להורות שאסור לעולה לקרוא עלייתו, וכפי שנימקו זאת הרא"ש והר"ן? ולענ"ד לא זו בלבד שלא אסר מרן על העולה לקרוא עלייתו מאחד מהטעמים הנז', אלא אדרבא נתן את הברירה בידי העולה הבקי בקריאת התורה לקרוא בעצמו קריאת עלייתו, כפי שהיה נהוג מאז ומעולם, או לתת לש"צ לקרוא והוא לא יקרא בקול רם.
ויש ללמוד זאת מלשון מרן סי' קל"ט ס"א שכ' "במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם אם לא סידר תחילה הפרשה…. לא יעלה", ונראה דמיירי אפי' במקומות שיש בעל קורא אם נוהגים שכל עולה שרוצה לקרוא את עלייתו קורא, אם לא סידר תחילה הפרשה לא יעלה, כדי שלא יתבייש. ולא חש בזה לסברת הר"ן שלא לבייש את מי שאינו בקי, וגם לא לסברת הרא"ש דאטו לאינצויי. אלא ס"ל שאם סידר תחילה הפרשה יקרא כמיטב ידיעתו בטעמים ובדקדוק התיבות, והקהל יתקנו אותו במה שלא קרא כהוגן ואין קפידא בזה. וכן הוא מנהג הספרדים בעיה"ק ירושלים ובכל ערי ישראל ובכל העולם הספרדי שנוהגים שאם העולה יודע לקרוא את עלייתו מברך וקורא בעצמו, שכן הוא מעיקר הדין.
ומלשונו של מרן בס"א שם וגם בס"ב מוכח שהוא תופס כעיקר הדין שצריך בדוקא שכל אחד יקרא עלייתו, ולא שיקרא אחר עבורו. שכתב "מי שאינו יודע לקרות צריך למחות בידו שלא יעלה לס"ת". ומאידך "אם לא סידר תחילה הפרשה….לא יעלה", שלכאורה ק' למה לא יעלה? שיעלה ויקרא הש"צ עבורו? אלא ודאי דס"ל שעדיף שלא יעלה לתורה כלל, מאשר יעלה ויקרא הש"צ עבורו.
אלא שיש לדחות דמיירי רק במקום שנהגו שכל אחד קורא עלייתו ואין ש"צ שקורא עבורו, אבל כהאידנא שהש"צ קורא עבור כלם גם לדעת מרן יעלה אפי' אם לא סידר הפרשה תחילה, ובלבד שיקרא בלחש עם הש"צ כמו שכ' בסי' קמ"א ס"ב. וכן מפורש בלשון הב"י על הטור סי' קל"ט בד"ה "הקורא" שמקורו במדרש תנחומא וגו'. וסיים "ונ"ל דהיינו לדידהו שהעולה היה קורא בקול רם אבל לדידן שהעולה אינו קורא בקול רם אעפ"י שלא סידר אותה לית לן בה. והחזן שקורא בקול רם הוא שצריך לסדר אותה". וכ"כ הפרישה. וכן משמע מלשון מרן בשו"ע שכתב שם "במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם אם לא סידר תחילה הפרשה…. לא יעלה". משמע שלא יעלה רק במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם.
ומ"מ לא מצינו בלשון מרן שאסר לעולה לקרוא עלייתו בעצמו מטעמי הרא"ש והר"ן, דאי סבירא ליה הכי, הוי ליה לפרושי ולמימר "במקום שנהגו שהש"צ קורא לא יקרא העולה כלל כדי שלא לבייש וי"א משום שאין הכל בקיאין ודלא ליתו לאינצויי", ומעצם העובדה שעיקר זה חסר מן הספר, מוכח דלא ס"ל לאסור על העולה לקרוא עלייתו אפי' במקום שנהגו שהש"צ קורא.
ואם תקשי אמאי לא חש מרן לסברת הרא"ש? יש לומר דקשיא ליה למרן איך אפשר לבטל את עיקר הדין המחייב כל עולה לקרוא את עלייתו משום שאין הכל בקיאין וגו' שהרי אדרבא, תקנה זו שיהיה ש"צ קורא עבור הצבור כולו גורמת לכך, כפי שעינינו רואות, שרוב הצבור ככולו אינו יודע לקרוא בתורה והיא קלקלה הרבה יותר גדולה. ויש לומר שמרן סובר בצדק, שעדיף לעודד את הצבור להכין את הפרשה, על ידי זה שאם לא למד לא יקבל עליה לתורה. ואם סידר את הפרשה ועדיין אינו קורא כהוגן והוא חושב שהוא קורא כהוגן לית לן בה, שהרי לא בשמים היא, ועדיף שיעמוד הש"צ אצלו ויעזור לו ממה שיעמוד ויעזור לקורא הקבוע. וממילא לא אטו לאינצויי.
ונראה שמרן לא חש גם לסברת הר"ן כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כהוגן דהא איפכא מסתברא, שאם אינו יודע לקרוא כהוגן גם אחרי שלמד וסידר פרשיותיו בד"כ לא יתבייש לקרוא, שהרי אדרבא אפי' אלה שלא יודעים לקרוא כלל ולא למדו אלא ליום בר המצוה שלהם, לא שתו לבם אל החרפות והגידופים של צבור המתקנים, וכל מעיינם להיות משתתפים בתפלה באופן פעיל ולא כצופים. ובפרט אלה שיודעים איך לקרוא כהוגן, הרי ברור שלא יבואו לידי בושה. ואף אם אמנם יש להם שגיאות וזקוקים למעט סיועו של הגבאי העומד לצידו של הקורא, מה בכך? במקום לתקן את הש"צ שגם הוא עושה טעויות יתקנו את העולה בטעויותיו. וכך עדיף טפי, לתקן שילמדו קהל העולים לקרוא כהוגן, ואם מי מהם אינו מעוניין ללמוד, או שלא סידר פרשיותיו, האידנא שיש ש"צ שקורא, יעלה, ויקרא הש"צ עבורו.
ועוד, שאם באת לחשוש לבושתו של העולה כשהוא קורא בתורה, אמאי לא חיישינן לבושתו של הש"צ הקורא בתורה במאי דנהיגי האידנא שעומד הגבאי לידו ומסייע לו בטעמים ובדקדוק המלים, מחמת שלא הכין כראוי, או מחמת חוסר בקיאותו בדקדוק, ואין מי שחש שלא לביישו ע"י זה שמחזירים אותו פעמים רבות? ועוד, איך אפשר שיהיה אותו קורא בתורה שליח של זה העולה, שיודע לקרוא כראוי?
לפיכך יש לומר שדקדק מרן בלשונו לאפשר לעמי הארץ שאינם בקיאים בטעמי המקרא ולא בחכמת הדקדוק, שיהיה מי שיקרא עבורם, מאידך, לא שלל מהבקיאים את זכותם הבלעדית מן קדמת דנא לקרוא לעצמם ולא חש בזה לא לסברת הר"ן ולא לסברת הרא"ש.
ונראה לענ"ד שגם הר"ן עצמו שכתב הטעם שהנהיגו שיקרא הש"ץ "כדי שלא לבייש מי שאינו בקי לקרות בדקדוק הקריאה", לא שלל זכות זו מהיודעים ורוצים לקרוא בעצמם. אלא י"ל דס"ל שהטעם שהנהיגו שיהיה שם "בעל קורא" כדי שאם יש מי שאינו בקי יהיה מי שיקרא עבורו ובכך לא יתבייש בקריאתו, אבל לומר שגם הבקי לא יקרא כפי שהסיק כף החיים מדבריו שכתב "ומשמע מזה שאפי' הבקי אין לו לקרות כדי שלא לבייש את שאינו בקי", אין זה מוכרח לענ"ד בדברי הר"ן.
עוד יש לומר שאין כוונתו של הר"ן שש"צ קורא במקום העולה, אלא שהוא קורא בלחש והעולה קורא בקול רם כדאיתא בתוס' מס' מנחות דף ל. בד"ה "שמנה פסוקים": "שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן – וגו' ומה שנוהגין עכשיו שמסייע ש"צ לקורא בתורה, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות, כענין שמצינו במס' ביכורים שהתקינו שמקרין את הכל" וגו' עכ"ל התוס'. הא בהדיא שאין הש"צ "קורא" בקול, אלא הוא "מסייע" לעולה בלבד כדרך שהיו מקרין בבכורים, ולא כפי שכ' המ"ב שהש"צ קורא במקום העולה כפי שנהוג בימינו.
וכן משמע מדברי המאירי בבית הבחירה למס' מגילה כה: וז"ל: "במס' מנחות ל. התבאר ששמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבית הכנסת ופסוקים אלו הן מ"וימת משה" עד "לעיני כל ישראל". ודבר זה מתפרש בכמה ענינים וגו' וי"מ יחיד קורא אותן ולא שליח צבור עמו. ואין נראה כן שאף בשאר התורה לא היה שליח צבור קורא כלל אלא שהאחרונים נהגו כן שלא לבייש מי שאינו בקי כל כך על הדרך שאמרו בבכורים בראשונה היה יודע לקרות קורא לא היה יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהיו מקרין את הכל שלא לבייש את מי שאינו יודע" וגו'. עכ"ל המאירי.
מוכח בהדיא מדברי המאירי שבתחילה "לא היה שליח צבור קורא כלל", "אלא שהאחרונים נהגו כן". ומה היתה תקנתם? "התקינו שיהיו מקרין את הכל שלא לבייש את מי שאינו יודע", היינו שהש"צ יסייע לעולה לתורה הקורא בעצמו. והטעם "שלא לבייש מי שאינו בקי כל כך", מדקדוק המלים "כל כך" משמע שהעולה סידר פרשיותיו כפי שחייב עפ"י דין, וגם שהוא בקי, אלא שאינו בקי כל כך, כפי שמקובל אצל הקוראים בתורה בשנתם הראשונה, ולכן עם קצת סיוע של הש"צ לא יבוא לידי בושה. והכי מסתברא טפי, והראיה ממאי דמדמי לה לבכורים "על הדרך שאמרו בבכורים" וגו' "התקינו שיהיו מקרין את הכל שלא לבייש את מי שאינו יודע", משמע שהעולה לתורה קורא בעצמו אלא שהש"צ מקרא אותו ומסייע לו שיוכל לקרוא בפני עצמו. וכן פי' רש"י בשבת יב: ד"ה "ראשי" שבימי הגמ' היה הש"צ מסייע לעולה בלחש.
כיו"ב כתב מרן בסי' קמ"ג ס"ב "ובמקום שיש ס"ת ואין ש"ץ הבקי בנגינה בעל פה, ראיתי נוהגים שהש"ץ קורא מן החומש בנקוד והעולה קורא אחריו מן הס"ת הכשר".
ונפלאתי על המ"ב שם ס"ק י' שכ' "והעולה קורא – והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש בלחש והש"ץ קורא אחריו מס"ת הכשר משום דיש אנשים שאין יודעין לקרות בניגון וטעמים ואפילו מקרין אותם לכן מקרין להש"ץ". מדבריו משמע שגם הש"צ אינו מתכונן כהוגן לקריאה, ויש אחד שמקרא אותו בלחש והש"צ מנגן אחריו. ואם תקשי למה לא יעשה כן לזה שעלה לתורה? תי' משום שיש שאפי' אם מקרין אותם אינן יודעים לנגן המלים בניגון הטעמים כראוי. ואם תיקשי מה בכך? פי' המג"א שם סק"ג "ויהיו מתביישים. לכן מקרין להש"ץ". וכן פ' הגר"א שם סי' קמ"א ס"ב בד"ה "או ש"צ קורא". "כן הנהיגו עכשיו שלא לבייש את מי שאינו יודע וכמ"ש בפ"ג דבכורים, תוס' מגילה שם בפ"ג דר"ה כז. ובפ"ג דמנחות כ"א, ופ"א דב"ב.
ודבריהם קשים מנשוא, שהרי כמה וכמה בעלי קריאה שאינם מתכוננים כראוי ומחזירים אותם ואין מי שחושש בזה שלא לביישם? ועוד, שהרי בעצם העובדה שיש שם אחד שקורא מתוך החומש והש"ץ קורא מהס"ת הכשר היא תעודת עניות שראוי הש"צ הקורא להיות מתבייש על כך שלא הכין את הפרשה. ואם אין אנחנו חוששים שלא לביישו מדוע נחוש שלא לבייש את העולים שאפי' אם מקרין אותם אינן יודעים לנגן המלים בניגון הטעמים כראוי. והרי יש בזה איפה ואיפה נגד עיקר הדין שהעולה יקרא?
ועוד, תמוה מאוד שהרי תקנה זו לא זו בלבד שלא הועילה, אלא גם וביותר דרדרה את הצבור לרדת מדרגה לדרגה.
שבראשית דבר היה העולה קורא ולא היה ש"צ,
ואח"כ תקנו שיהיה ש"צ שיעזור לעולים באם הם נחוצים לעזרה,
וכדי שלא לבייש את הנחוצים לעזרה תיקנו שיהיה הש"צ מקרא את כל העולים,
ואחרי שחלק מהעולים לא היו בקיאים בחכמת הדקדוק והטעמים אפי' כשמקרין אותם תיקנו שלא יקרא אלא הש"צ ולא העולים,
ואחרי שגם הש"צ לא היה בקי בחכמת הדקדוק והטעמים תיקנו שיהיה מי שיקרא אותו,
ועדיין נאסור לעולה לקרוא בעצמו? ואפי' אם כשמקרין אותו יודע לנגן המלים בניגון הטעמים כראוי? ואפי' אם הוא קורא כראוי בלא עזרת הש"צ? ואפי' אם הוא קורא ביתר דיוק מהש"צ? היתכן שרק העולה, שעליו מוטלת הקריאה מעיקר הדין, נאסר לקרוא את עלייתו, כדי שלא לבייש את אותו אחוז קטן של אנשים שאפי' אם מקרין אותם אינן יודעים לנגן את המלים בניגון הטעמים כראוי? אתמהה!
ונ"ל שעובדה זו שיש אחד שמקרא את הש"צ הוא היפך סברת הרא"ש כפי שהובאה בטור שם סי' קמ"א שכתב "לכך תיקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה". שאם גם הש"צ אינו בקי בקריאה מה הועילו חכמים בתקנתם? היתכן שלא חש הרא"ש אלא שלא לבייש את העולים, ולש"צ לא חש שלא לביישו?
וכן הובא בספר האשכול בה' סדר פרשיות והפטרות דף ס"ח אות ו' "מנהגנו עתה שהקורא עומד לימין ש"צ שמקרא מלה במלה לעולים בתורה". ושם דף ס"ז אות י"ח, וי"ט כ' וז"ל: "שנים לא יקראו בתורה כאחד. אלא העולה קורא וש"צ שותק. ועכשיו נהגו כדי שלא לבייש מי שלא יוכל לקרות היטב שש"צ קורא והעולה קורא עמו בלחש". מדבריו משמע שכל התקנה לא נועדה אלא משום שיש מי מהעולים שלא יוכל לקרות היטב, ומאידך הש"צ יוכל לקרות היטב. אבל אם הש"צ לא יוכל לקרוא היטב כמו בפעמים רבות בימינו הרי הוא שוגה לא רק בעליה אחת אלא בכולן ולמה לא נחוש שלא לבייש את כל אלה שכן יודעים לקרוא?
ועל כן נלענ"ד שהמנהג הנכון הוא כמו שכתב נחל אשכול שם אות י"ט שהמקור לדין זה הוא במגילה דף כ"א ובתוס' שם ובתוס' מס' ב"ב דף ט"ו וברש"י סוף דף י"ב במס' שבת, משם משמע שאף בימי חכמי הש"ס ש"צ היה מסייע לקורא. ומה שכתב "ועכשיו נהגו כדי שלא לבייש מי שלא יוכל לקרות היטב שש"צ קורא והעולה קורא עמו בלחש", אין כוונתו לכל העולים אלא הכי פירושא "ועכשיו נהגו כדי שלא לבייש (את) מי שלא יוכל לקרות היטב, (ויבוא לידי בושה בקריאתו) שש"צ קורא (עבורו) והעולה קורא עמו בלחש", אבל לא שש"צ קורא גם למי שיוכל לקרות היטב.
ועיין בב"י או"ח סי' קמ"א אות ב' וז"ל "בני רומניא נוהגים שהעולה הוא קורא בקול רם כדין התלמוד וכדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה מעמידין מקרא אחד אצל העולה והמקרא אומר כל תיבה ותיבה תחלה ואח"כ אומרה הקורא ויש סמך למנהג זה ממאי דפירש רש"י בפרק קמא דשבת (יב:) אהא דתניא אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורים בנקודה וטעמיה בלחש ע"כ". עכ"ל הב"י. ע"ע מש"כ בזה ערוך השולחן או"ח סי' קמ"א ס"ו.
ובערוך השלחן סי' קמ"ג ס"ב כ' "ובמקום שיש ס"ת ואין שם ש"ץ בקי בנגינה בע"פ יש נוהגים שהש"ץ קורא מן החומש שכתובים בו נקודות וטעמים והעולה קורא אחריו מן הס"ת הכשר ואם העולים גם זה אין יכולים שאינם יכולים לקרות בנגון וטעמים אפילו כשמקרין אותם, וכן לפי מנהג שלנו שאין העולים קוראים רק הקורא קורא, עומד הש"ץ אצל הס"ת ואחד אצל החומש ומשמיע להש"ץ והש"ץ קורא מתוך הס"ת וכמ"ש בס"ס הקודם עיין שם". ע"כ.
היש נוהגים שהביא שכל עולה קורא אחרי הש"צ שקורא מתוך החומש, הוא מנהג נדיר שכמעט לא בנמצא היום. אבל ידוע הוא מנהג הספרדים עד הלום שכל עולה שיודע לקרוא אפי' עם סיוע הש"צ קורא בלא עוררין. אבל מש"כ "לפי מנהג שלנו שאין העולים קוראים", הוא מנהג האשכנזים שאין העולים קוראים כלל.
סמך למנהגנו מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז סי' י"ח בשם הרב דברי חמודות ברכות פ"א אות ל"א שהטעם שלדעת מרן אינו יוצא י"ח אפי' בדיעבד בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום אם קורא התרגום בין שנים מקרא ולא לאחריהם, הוא עפ"י מה שפי' הראב"ן "שהטעם לשנים מקרא ואחד תרגום כנגד שנים קוראים ואחד מתרגם, והסביר המעדיו"ט שם אות ד' דהיינו הש"ץ קורא והעולה קורא ואח"כ אחר מתרגם".
ואסיים בניתוחו המבהיק של הרה"ג חיד"א זיע"א בספרו ברכי יוסף או"ח סי' קמ"א ס"ק ד' בשאלה מדוע לא ס"ל להרא"ש טעמא דשלא לבייש כהר"ן? כתב שנראה שהרא"ש למד זאת ממאי דקאמר גבי בכורים "נמנעו מלבא, התקינו שיהיו מקרין את מי שאינו יודע", והקשה למה היו צריכים להמתין עד שנמנעו מלבוא? "והרי בשילהי מ"ק אמרו כמה מילי דתקון רבנן כדי שלא לבייש נדות וחולי מעיים ועניים וכיוצא, והרי דחיישי רבנן שלא לבייש. וכן בשלהי תעניות דבנות ישראל יוצאות בט"ו באב ובמוצאי יוה"כ בכלי לבן שאולים שלא לבייש. והרי בכל הני דלא שייך שיתבטלו ממצוה ואפ"ה תקון שלא לבייש". ואמאי לא קאמר "בתחילה יודע קורא ושאינו יודע מקרין, התקינו שיהיו מקרין הכל שלא לבייש מי שאינו יודע"? מזה למד הרא"ש "דלא חיישי רבנן בעלמא שלא לבייש, אלא כי הנך דהם מתביישים על כרחם, והם אנוסים שאין בידם להסיר מסוה הבושה, דהבושה בא להם מעניותן או מחולייהם או נדתן, ומשו"ה עבדי תקנתא שלא לביישם, אבל במקרא בכורים דהם גרמו הבושה, שאינם לומדים לקרות, אדרבא לא תקון מידי, כי ע"י הבושה יתלמדו לקרות, ובכי הא ליכא לתקוני, וכשראו שנמנעו, וזה לא עלה על לב שיבטלו התורה, אז הוכרחו לתקן. א"כ הכא בספר תורה דלא שייך מניעה, דיקראו למי שיודע דוקא, ואדרבה בזה יבואו להתלמד, מוטב שלא לתקן דבר, כי היכי דלא תקון מקמי דנמנעו". ולכן נתן הרא"ש טעם לתקנה שהש"צ קורא משום "שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאנצויי".
לאור האמור נראה לענ"ד שלדעת מרן שכ' בהדיא "לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם", וכן ממה שכ' בסי' קל"ט ס"א "במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם אם לא סידר תחילה הפרשה…. לא יעלה", משמע דס"ל שהברירה ביד העולה לקרוא עלייתו. ולא חשש לסברת הרא"ש שמא אטו לאינצויי ובוודאי שלא חשש לסברת הר"ן שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות דס"ל כהחיד"א ז"ל שאדרבא לא יעלה לתורה עד שילמד לקרוא כהוגן, ואם הוא יודע לקרוא כהוגן וקבל את רשות הרב לקרוא את עלייתו, בוודאי שמצוה עליו לקרוא לא ע"י שליח אלא הוא בכבודו ובעצמו, ובכל מקום אשר הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר בבתי כנסיות של ספרדים בכל העולם שהבקיאים המעוניינים לקרוא בעצמם קוראים עלייתם. ולא זו בלבד אלא לגנאי יחשב הדבר אם הרב אינו קורא עלייתו.
ואמנם כל זה אינו אלא לספרדי שעולה לתורה בביכנ"ס של ספרדים וכתבתי כל זאת כי ראיתי חדשים מקרוב באו שרבנים צעירים שלמדו בישיבות של אשכנזים שהנהיגו בקהילתם שאסור לשום עולה לקרוא עלייתו. והוא כמובן נגד הנהוג בקהילות הספרדים. אבל עדיין יש לנו לדון אם מותר לספרדי לקרוא עלייתו בביכנ"ס של אשכנזים?
ונראה לענ"ד שאין אחד משני הטעמים נכון לימינו. שהרי כבר כתב הרה"ג חיד"א לעיל לדחות סברת הר"ן שלא שייך לתקן שהש"צ יקרא כדי שלא לבייש מטעם "דהם גרמו הבושה, שאינם לומדים לקרות", שהרי בדיוק כמו בבכורים כך גם בקריאת התורה אין לתקן מטעם זה שיקרא הש"צ "כי ע"י הבושה יתלמדו לקרות", "ומוטב שלא לתקן דבר, כי היכי דלא תקון מקמי דנמנעו". ועינינו הרואות שמתקנה זו צמחה חורבה שרבו עמי הארץ שלא קראו עלייתם מאז שנכנסו לעול המצוות. וגם אין לחוש שלא לבייש את העולה בקריאתו, דכיון שעומד לידו מי שיוכל לעזור לו לקרוא כהוגן כנהוג בימינו, לא יבוא לידי בושה. ולא נותר לנו אלא טעמו של הרא"ש "שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאנצויי". בזה נלענ"ד שאין טעם זה שייך בימינו שהרשות נתונה למרא דאתרא, או לבאי כחו לאשר מי ראוי לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה, וממילא ליכא למיחש דילמא אטו לאינצויי, לפיכך נ"ל שאם רב המקום או מי הבא מכחו מכיר בו שיוכל לקרות כהוגן, ונתן לו רשות לקרוא בעצמו, אעפ"י שלא יעשה כן במקומם, רשאי לקרוא ובלבד שיסדר תחילה הפרשה.
זאת ועוד, נראה לי שכמעט כל נער שנכנס למצוות לומד לקרוא את עלייתו או אפילו את כל הפרשה של שבת בר המצוה שלו. ומאחר שיש לו את הידע, כל מה שחסר לו זה הרצון לקרוא עליות נוספות במשך חייו ואין זה כמו שהיה נהוג בימיהם שלא היה נער בר המצוה יודע ספר. ולכן מצד זה בוודאי שלא ראוי לתקן עבורו שיהיה ש"צ קורא במקומו, וכהיום מבחינה זו צריך לבטל תקנה מוזרה זו שרק מרחיקה את העם מקריאת התורה כפי שתקנוה. ואם מצד זה דלא אטו לאינצויי, הרי אדרבא, בכך שלא מרשים לעולה לקרוא בתורה אטו לאינצויי כפי שעינינו רואות.
סוף דבר ראיתי למה שכתב בשו"ת יחווה דעת ח"ד סי' י"א וז"ל: ומצאתי לרבינו יהודה בר ברזילי הנשיא אלברצלוני בספר העתים סי' קע"ח שכ' "וכל אחד מאלו השבעה עולים לספר תורה קורא בתורה, ומברך תחלה וסוף, ומה שעושים מבני הדור שהחזן קורא והעולה שותק, או שקורא עמו, לא יפה עושים, והמברך על קריאת התורה בקריאת החזן אינו יוצא ידי חובתו, ולא נראה לנו שיוכל החזן לקרות עבור המברך על קריאת התורה, מפני שלא מצינו שבכיוצא בזה יוכל למנות שליח שיקרא אחר עבורו, שהיאך זה מברך וזה קורא וכו'. והרי שנינו בתוספתא פ"ג דמגילה בני הכנסת שאין להם מי שיודע לקרות אלא אחד, עומד וקורא. ויושב, וחוזר ועומד וקורא, ואפילו שבע פעמים. ואם איתא שיכול אדם אחד לקרות עבור כל העולים, יעלו שבעה עולים מהצבור ויקרא החזן עבור כולם. אלא ודאי שאין לעשות כן. וגם אין להתיר שיהיו שנים קוראים, וכמו שאמרו בגמ' מגילה כא: שאם קראו שנים את המגילה יצאו השומעים, מה שאין כן בתורה, משום דתרי קלי לא משתמעי. ואם אין העולה יודע לקרות בתורה כהוגן, יאמר לו החזן בלחש כל תיבה ותיבה. והעולה יקרא בקול רם כדרך כל הקוראים כדי שישמעו הצבור, ומי שאינו עושה כן לא יצא ידי חובתו". עכ"ל בס' העתים. וכ' שם ש"דברים אלו הובאו בשבולי הלקט סי' ל"ו בשם הגאונים. (וראה עוד בשו"ת הגאונים שערי תשובה סימן נ"ט, ובהגהות איי הים שם)".
ומכאן הסיק מרן הראשל"צ הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל "הנה מבואר מדברי הגאונים כמו שכתבו הרא"ש והריב"ש ומרן השלחן ערוך, שצריך העולה לספר תורה לקרוא בפיו, ולא שייך בזה דין שומע כעונה. וכן מבואר בתשובת רבינו אפרים שהובאה באור זרוע (ח"ב סוף סימן מ"ב). ע"ש. וצריך לומר הטעם כמו שהסבירו האחרונים הנ"ל, לחלק בין קריאת המגילה לקריאת ספר תורה. וכן בהגהות עתים לבינה שם הסביר גם כן הטעם משום שבקריאת התורה שאינה מצות יחיד, אלא חובת צבור, לא שייך דין שומע כעונה, ולא דמי למקרא מגילה שהיא חובה על כל יחיד ויחיד. ע"ש". עכ"ל.
נמצינו למדים מדבריהם שלא זו בלבד שהברירה נתונה ביד העולה אם לקרוא או לתת לש"צ לקרוא עבורו, אלא שלדעת הגאונים וסייעתם שלא שייך בזה דין שומע כעונה ברכותיו של העולה הן לבטלה אלא אם כן הוא קורא עלייתו בעצמו. ואם נכון חילוק הגיוני זה בין מגילה לס"ת, ואם אמת נכון הדבר להלכה שלא שייך דין שומע כעונה בס"ת איך א"כ נוכל לחלק בין אם העולה קורא בביכנ"ס אשכנזי או ספרדי ואם העולה הוא אשכנזי או ספרדי, והרי יש בכאן חשש שברכתו היא ברכה לבטלה. וכבר הטיף הרה"ג הנז' בארוכה על חומרת ברכה לבטלה בסי' ד' לעיל ותמצית דבריו להלן:
המג"א סי' רט"ו כ' שלהרמב"ם איסור ברכה לבטלה הוא מן התורה, שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כמבואר בברכות לג. וכן מפורש בשו"ת הרמב"ם סי' פ"ד. ואף מרן השלחן ערוך סי' רט"ו ס"ד סובר כהרמב"ם וכ"כ מרן החיד"א בספר ברכי יוסף סי' מ"ו סק"ו, ובס' יעיר אזן, והגאון מהר"ם בן חביב, והגאון מלובלין ובס' חינא וחסדא ובשו"ת שבט סופר ובשו"ת אבני צדק, ועוד אחרונים רבים.
ואפילו להתוס' ר"ה לג. וסיעתם שסוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, והפסוק לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, הוא רק במזכיר שם שמים בלי ברכה, מכל מקום מודים שאיסור חמור הוא, כיון שלמדו חז"ל שם איסור זה באסמכתא מהפסוק לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכמבואר בשבועות לט. שהעולם נזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא דיבור זה. וראה בחידושי הריטב"א ר"ה טז. שכ' "שכאשר חז"ל לומדים איסור דרך אסמכתא מהפסוק, התורה עצמה נתכוונה לכך, אלא שלא קבעתו חובה ומסרתו לחכמים. ושלא כמי שאומר שהאסמכתא היא רק סימן בעלמא שנתנו חכמים לדבר, ולא שכוונת התורה לכך, חס ושלום, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו מינות היא".
ולדבריו מי יהין למנוע טוב מבעליו ולשאת עוון זה על ראשו במניעת העולה לתורה לקרוא עלייתו? ובפרט שכאמור לעיל, אין בימינו לחוש לאחת מחששות הר"ן והרא"ש.
ולמעשה אני משתדל מאוד לקרוא את עלייתי בנחת ובדקדוק רב, בכל מקום בואי הן בבתי כנסת של חסידים והן באלו של המתנגדים, וכל שכן בבתי כנסת של ספרדים, וישנו רק מספר קטן של ממורמרים אדוקים שנלחמים בכל עוז מלחמת חרמה להעמיד את מנהגם כאילו העובר עליה, עובר על איסור חמור מדאורייתא. ובאמת אילו היו מודעים לכל הנאמר לעיל בוודאי היו משנים את דעתם ולכל הפחות היה אש כעסם עלי דועך. לא כתבתי תשובה זו אלא בכדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולבער את הבערות שקיימת בדורינו עקב איסור מדומה זה. והנלענ"ד כתבתי והי"ת יצילני משגיאות. אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל.