חקירה דקדוקית: בענין מבטא השוא הבא אחרי ו' החיבור השרוקה, האם מבטאים אותו כשוא נח – ”וּכְתבתם“ או כשוא נע – ”וּֽכְתבתם“?
בעיה זו הטרידה אותי במשך שנים רבות, כי לא ידעתי עם מי הצדק. הספרדים ומדקדקי ארם צובא הוגים אותו כשוא נח, ורבים מאחינו האשכנזים הוגים אותו כשוא נע. ואין לחקירה זו ענין אלא לאלה שמחזיקים עצמם להיות מדקדקים לקרוא עפ"י המסורת, וכל אחד מהם טוען לצדקת דרכו מכח חזקה שכך קבלו עליהם דור מפי דור שזוהי קריאתן הנכונה.
ולענ“ד בענין הדקדוק יש להפריך את טענת אחינו האשכנזים המשתמשת בכלי ה"מסורת מדור לדור", ואימא בה טעמא שגם האשכנזים עצמם לא יחלקו עליה. שהרי כאשר מדברים על מסורת של קריאה נכונה, בהכרח שמוסרים נפשם עליה, באופן שלא דואגים לכבודו של הקורא בתורה אלא לכבודה של התורה עצמה שיקראו בה כל מלה ומלה בשיא הדקדוק, שבכגון דא יש לומר שכך נהוג על פי המסורת לבטאות כל מלה ומלה. אבל בהעדר הדיוק, ובהעלמת עין מפרטי פרטים כדי שלא לבייש את הקורא, הרי יתכן שהקורא שוגה בדקדוק האותיות, והטעם שאין מתקנים אותו הוא כדי שלא לביישו, ומשום שאין מצד הדין חובה לגעור בו כי לא משתנה הענין וכיו"ב, ממילא השומעים את קריאתו חושבים שקריאתו נכונה וכל אותן שגיאות עוברות במסורת מדור לדור. ובמציאות של ימינו זוהי הלך המחשבה של אחינו האשכנזים, וגם של רבים מקהילות הספרדים שהמרא דאתרא שלהם גדל והתחנך בישיבות אשכנזיות, בהן התנ"ך והדקדוק העברי המדוייק הוא ענין שולי.
ואמנם הרבנים שגדלו והתחנכו בישיבות הספרדיות מודעים היטב לכל כללי הדקדוק כי אותם הם נושמים בכל שעות היממה, בין כותלי הישיבה ומחוצה לה, דרך לימוד התנ"ך ופרשני המקרא כהראב"ע והרד"ק, ואפי' בלימוד התלמוד דואגים לדייק בהגיית כל מלה כפי הראוי להגותה. ובקריאת התורה אינם חסים על הקורא שלא לביישו ברבים, אלא חסים יותר על כבוד התורה להגותה כראוי בכל תג ושיח. ולא רק בזמן שהקורא הוא בצעירותו, אלא אפי' אם הרב קורא בתורה ושגה בהגיית אות אחת או אפי' בנגון הטעמים ואפי' אם לא משתנה הענין, כולם כאחד עונים ואומרים ביראת כבוד התורה את ההגיה והניגון הנכונים. בכגון דא לא זו בלבד שהקורא בתורה מתחנך לדעת כיצד להגות כל אות ואות כראוי אלא דואגים גם לחנך את השומעים לקריאה מדוייקת, וגם להאזין בדקדוק רב לכל הברה בקריאת התורה, ובכגון דא ראוי לומר שדרך היגוי זה קבלנו מאבותינו דור מפי דור.
וכיון שזיכני ית' לקרוא בתורה למעלה מעשרים שנה, ובגירסא דינקותא דילי קראתי בתורה לפני קהל שהיו מגדולי המדקדקים מארם צובא דייקא, ומגדולי חכמי המערב שהיו מדקדקים על קוצו של יוד, והיו מחזירים אותי על כל טעות קלה כבחמורה, הן בקריאת הטעמים, הן בהנחת הנע, או בהנדת הנח, וסבלתי על שכמי את כל חרפות הקורא בתורה, ובמקהלות עם ברכוני ברכות נמרצות, מודה אני לכל אחד מהם על החסד הגדול שעשו עמי בזה, שלא הניחו לי להמשיך בטעויותי, והחדירו לעצמותי את קריאת השואים הנכונה עפ"י המסורת דייקא מדורי דורות.
ולו היה טעם זה גרידא, היה בו די כדי להפריך את טענת אחינו האשכנזים שקריאתם היא הקריאה הנכונה משום שכך קראו אבותם ואבות אבותם, דיש להשיבם שאף אם קריאת אבותם קוראי התורה לא היתה מדוייקת, לא תיקנו אותם בכדי שלא לביישם ברבים, ושבשתא כיון דעל על. שהרי למנהגם אין מחזירים את הקורא אלא היכא שמשתנה המובן או היכא שמוסיף או מחסר אות, וממילא אפי' אם היה בין השומעים אחד שבקי בחכמת הדקדוק, והקורא לא דקדק בקריאתו, הרי לא היה מעיז להשיבו מטעותו הן מצד ההלכה כיון שלא נשתנה המובן בקריאתו המוטעית, והן משום שהרב עצמו ברוב הפעמים לא היה בקי בחכמת הדקדוק, ואין זה מן הראוי למי שבקי להיות מורה הוראה לבעל הקריאה בפני רבו, וכ"ש אם רבו עצמו הוא הקורא.
והעולה מהאמור שהדורות ששמעו קריאה זו בלא תיקון חשבו שנכונה היא והבנים אחריהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם בטענת אם אנו כבני אדם ראשונים כמלאכים. ולפיכך אעפ“י שטוענים שכך הוא מנהגם משום שכך קבלו במסורת מאבותם ומאבות אבותם הראשונים שהיו בקיאים בחכמת הדקדוק ומדקדקים לקרוא נכונה, אין להחזיק מסורת זו כבר סמכא, ובפרט אחרי שאפי' גדולי המדקדקים שביניהם כבעל ערוגת הבושם ואחרים סותרים את טענתם. ועוד, שגדולי המדקדקים האשכנזים מן קדמת דנא העידו במפורש שאין ביניהם בקי בחכמת הדקדוק ורק הספרדים בקיאים בחכמה זו.
וכיון שקריאה אחת נכונה והאחרת מוטעית, ושעל כגון דא לא נאמר "שבעים פנים לתורה", וכיון שבקריאה נכונה בתורתינו הק' של מאות ואלפי מלים שכל אחת מהם יסודתה בהררי קדש עסקינן, ראיתי לחקור עם מי הצדק מבחינה דקדוקית?
ואפילו בנוסח התפלה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דף נ‘ ע"ד שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער אחד, ושעל כן לא ישנה אדם ממנהג אבותיו בתפלה, הביא הרה"ג עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ב או"ח סימן ג' את מה שכתב הרה"ג חיד"א ז"ל בקשר גודל סימן י"ב אות ט' משמו של האר"י דנוסח הספרדים עולה בכל הי"ב שערים, ושעל כן וכו'. ומצינו להרב לב חיים ח"ב ד"ד ע"ב שכתב שהעידו על הרה"ג האר"י ז"ל שאף על פי שהיה מן האשכנזים בחר לו להתפלל בנוסח תפלות הספרדים. וכן מבואר שם שנוסח התפלה שכ' שם מהרח"ו מרבינו האר"י היא נוסח הספרדים.
עוד שם הביא מה שכתב עו"ש מה' פח"י דקל"ח ע"א המנהג בס' התפלות וכו' לכאורה נראה דחייב האדם ללכת אחר מנהג אבותיו. אבל מורי ז"ל כתב דמנהג הספרדים הוא יותר צח וברור שבכולם ולפי הנראה שכל הלשונות תפסו מנהג הספרדים זולת האשכנזים ואמרינן בזה הנח להם לישראל ע"כ.
וכתב שם הרה"ג עובדיה הדאיה דמסתמא מ"ש רבינו האר"י ז"ל דנוסח הספרדים עולה בכל הי"ב שערים, ודאי דכוונתו בזה לא רק על נוסח התפלה של הספרדים, אלא גם על המבטא של הספרדים שבאותו הנוסח, דהנוסח כפי ביטויים עולה בכל הי"ב שערים. דהרי הוא מדבר בדרך כלל על מנהגי הספרדים. ומנהגם הוא כפי ביטויים. וא"כ מכאן ראיה מוצקת דגם ביטויים הוא היותר נכון והגון שעולה גם הוא בכל הי"ב שערים. ומסתמא דגם האר"י ז"ל היה מבטא בביטוי הספרדים. ולא היה הולך בזה כמנהג אבותיו. ובלא"ה הלא הוא נתגדל במצרים. ומסתמא דנתגדל עפ"י ביטוי המדינה. ושם רובם ככולם ספרדים. ומסתמא דגם בתורה ובתפלה היה מבטא באותו הביטוי שנתגדל בו. דא"א דהיה משנה ביטויו בתפלתו. כל כי הא לא הוה משתמיט מהרח"ו מלהשמיענו כזאת שהוא חידוש גדול. ומכ"ש דכבר הוכחנו דס"ל דביטוי הספרדים עולה בכל הי"ב שערים כנ"ל.
והוסיף שם דאף שיש מקום לדוחה לדחות דהאר"י ז"ל לא כוין בזה על הביטוי. דהרי גם בספרדים ישנם ביטויים שונים. והוא לא נחית רק לענין הנוסח. הנה סו"ס ממ"ש דיש י"ב שערים כנגד י"ב שבטים מבואר דענין הביטוי אין לו שערים עפ"י הסוד כמו הנוסח. דא"כ היה מהראוי לכל ביטוי שער בפ"ע. ולא מצינו להאר"י ז"ל שכתב רק י"ב שערים ולא יותר ואם איתא, היה צריך כמה שערים כפי מספר הביטויים שהם רבים. ואף דמצינו להרב שמש צדקה ז"ל בסי' י"א שכ' דלכל מנהג יש חלון ברקיע לקבל התפלות וכו'. הנה ודאי דכוונתו בזה כדברי האר"י ז"ל דהיינו י"ב שערים לנוסחי התפלות. ואף את"ל דאינו כן, אנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל. ועוד, דהוא לא דיבר רק לענין המנהגים בעניני התפלות. ולא נחית לענין הביטויים כדלעיל. עכת"ד.
וכן נראה לענ"ד ברור שמה שכתב האר"י ז"ל שישנם י"ב חלונות ברקיע וכל שבט
ושבט עולה תפלתו דרך שער אחד אין כוונתו אלא לענין הנוסח ולא לענין הביטוי. ומ"מ ההגיון נותן שכיון שהאר"י ז"ל גדל במצרים והתפלל כנוסח הספרדים, מסתמא שגם התפלל בביטוי הספרדים, שאילולי כן היה המהרח"ו מודיע לנו פרט חשוב זה.
ולגוף השאלה במלה ”וכְתבתם“, האם השוא שאחרי ו' החיבור השרוקה, הוא נח או נע? היה נראה לכאורה בפשיטות שהוא שוא נע משתי סבות:
א) משום שהוא בא אחרי תנועה גדולה שורוק.
ב) מחמת רפיון הדגש באות שאחריו, שהרי כלל בידינו הובא במסלול (ה) וז"ל "ו' אותיות בג"ד כפ"ת הן רפויות תמיד בבואן אחרי שוא נע כמו זְכור, שפוט, סְפור (בציווי). ואחרי שוא נח הן לעולם דגושות בדגש קל כמו יזְכּור, ישְפּוט… ואין בכל המקרא יוצאת מן הכלל הזה חוץ מלות שְתּי, שְתּים שיש דגש בת' אחרי שוא שבראש התיבה שהוא שוא נע לעולם… ובעבור זה נקראות המלות האלה בא' גנובה כאילו כתוב אֶשְתי, אֶשְתים כדי שתהיה הש' נקראת בשוא נח, ויהיה דגש הת' כמשפט". עכ"ל
נמצא לפי"ז שבמלים כמו וּכְ-תבתם, וּשְ-ברתם, וּסְ-פרתם, וּשְ-פטתם, וּבְ-כן, וּבְ-כֹל אשר אמרתי אליכם תשמרו, פרו וּרְ-בוּ, וּלְ-כוּ באו ארצה כנען ובשמואל ב' פ"ט פי"ג "וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם", אין אחת מאותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן דגושה אלא רפויה, ולכאורה הטעם משום שהשוא שלפניהם הוא שוא נע. וכן נהגו בהיגויו רוב קהילות אשכנז.
ואמנם רוב קהילות הספרדים הוגים שוא זה כשוא נח אלא אם כן ישנו מתג תחת הו' השרוקה, כמו במלה "וּֽבְ-שכבך" שאז הוגים את השוא שאחרי הו' השרוקה כשוא נע. וכמה טעמים לדבר:
מעצם העובדה שיש שם מתג, שהרי למשל בפרשת "ואהבת" בס' דברים פ"ו פסוקים ה' – ט'
ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: ז וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: ח וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: ט וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:
ישנן שבע מלים שפותחות בו' שרוקה ורק באחת מהן "וּֽבְשָׁכְבְּךָ" יש מתג תחת הו' השרוקה. ואם תאמר שהשורוק הבא תמורת שוא הוא תנועה גדולה, ואחריו שוא נע כמשפטו אחרי תנועה גדולה, מהי א"כ פעולתו של המתג באותן אותיות, אם בין כה וכה צריך להגות את השוא כנע, גם בלעדי המתג? אלא בודאי שמעצם העובדה שיש שם מתג, סימן מובהק הוא שבמקום שאין מתג הוא שוא נח, מחמת שו' החיבור השרוקה לא זו בלבד שאין לה דין של תנועה גדולה שאחריה יבוא שוא נע, אלא אין לה אפי' דין תנועה קטנה שהרי השוא שהיה ראוי לו' החיבור אינו בכלל התנועות ופחות מהן במעלה.
ואין לומר שהמתג לא מעלה ולא מוריד, שהרי כמעט ללא יוצא מן הכלל משנה המתג בתכלית את מובן המלה כמו למשל המלה "ויִראו" בלא מתג הר' בשוא נח והיא משורש "ראה", ועניינה ראיה, וכאשר יש מתג תחת הי', "ויִֽראו" אזי הר' בשוא נע משורש "ירא" ועניינה יראה כדלהלן: וַיֵּחַתּוּ וַיִּֽרְאוּ מְאֹד שמואל א' יז, יא. "וַיִּֽרְא֣וּ אֲרָ֔ם לְהוֹשִׁ֥יעַ ע֖וֹד אֶת־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן" שמואל ב', י יט. "וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ" מלכים א' ג, כח. וַיִּרְאוּ מְאֹד מְאֹד מלכים ב' י, ד. "וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מָת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד שם יב, יח. "אֶל־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ יִפְחָ֔דוּ וְיִֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ" מיכה ז, יז. בכולן המתג שבמלה גורם לשינוי המובן. מראיה ליראה.
ב. אין לומר שו' החיבור השרוקה היא תנועה גדולה, והשוא שאחריה הוא נע, ומשום כך אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא הן רפות, שהרי גם כאשר באה אחת מאותיות השמוש בכל"ם בראש המלה בחיריק חסר שהיא תנועה קטנה, ושלכו"ע אחריה שוא נח, מ"מ אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא הן רפות. נמצא שאין חסרון הדגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא מטעם שהשורוק הוא תנועה גדולה ואחריו שוא נע. וכדלקמן:
בס' דברים פכ"ד פי"א "וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו". ושם פכ"ו פ"ה "וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט". ושם פכ"ח פס"ב "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט". וכן בס' מלכים ב' פכ"ג פכ"ט "וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ". ובס' בראשית פכ"ה פי"ב "וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ". וכן בשמואל ב' פ"ד פ"י "וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו". ובמלכים א' פ"כ פסוק י"א "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ". וביחזקאל פכ"ו פ"י "כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה". ושם פל"ג פל"א "וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם".
עוד ראיה מהמלה "מִמְתִים" הראשונה בתהלים יז, יד "מִמְתִ֥ים יָדְךָ֙ ׀ יְהֹוָ֡ה מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֘" שאין בה מתג ובכ"ז אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא רפות. ומכאן מוכח שהאות מ' שהיא אחת מאותיות בכל"ם בראש המלה לא נחשבת כתנועה קטנה לגבי השוא שאחריה להחשיבו כשוא נח, ושלפיכך אותיות בג"ד כפ"ת שאחריה צריכות להיות דגושות, שהרי האות ת' רפה.
אבל אין ראיה מהמלה "מִֽמְתִ֬ים" השניה שאין דגש בת' שאחרי השוא. שכן הטעם לחסרון הדגש הוא משום שיש מתג תחת המ' בחיריק החסר ולכן השוא שאחריה הוא נע, ולכן אותיות בג"ד כפ"ת שאחריה רפות.
ואין להקשות מהמלה "ממכר" ויקרא פכ"ה פכ"ה "מִמְכַּר אָחִיו" שהכ' דגושה, משום שהמ' הראשונה היא חלק משם העצם ולא אחת מאותיות השימוש בכל"ם.
ומ"מ נלענ"ד לחלק בין שורוק שהיא תנועה גדולה לבין שורוק שהיא תמורת שוא בו‘ החבור, שהיא חצי תנועה, ואין בכחה להתעלות אפי' לאחת מהתנועות הקטנות ומכ"ש שלא תתעלה לתנועה גדולה.
ואין לומר שהמתג המעמיד את ו' החיבור השרוקה בטעות יסודו ושהשוא שאחריו צריך להיות נח כאשר הוא מבלעדי המתג, כי למה יהיה הבדל בין מלת ובשכבך למלת ובקומך, שבראשונה יש מתג ובשניה אין מתג?
ואין לומר שהשוא שאחרי ו‘ החבור הוא שוא נע מהטעם שאילו לא הוחלף השוא הראשון בשורוק, הרי דינו היה כדין השוא השני שבשני שואים רצופים שהראשון הוא נח והשני נע, זה אינו, שהרי אין כלל זה חל אלא בשני שואים רצופים באמצע המלה שהראשון שבהם הוא נח, כמו יִבְ-גְּדו, אבל בראש המלה הרי לעולם לא יבוא שוא נח אלא נע, וממילא בהכרח שו' החיבור השרוקה היא במקום שוא נע, וכיון שאין שני שואים נעים אחד אחר השני, בהכרח שהשוא השני הוא נח.
וכן מצינו להרד"ק שכתב במכלול שער השוא "כי אין כח בלשון לחבר שני שואים מתנועעים". וגם הסברא נותנת לקרוא לשוא השני נח, כי למעשה הרי היגוי כל שוא היה צריך להיות נח, והטעם שלעתים הוא נע, אינו אלא משום שאין המנוחה יאה אלא לאחר עמל וטורח, ולא בראשית הפעולה. וכיון שו' החבור היא ראשית הפעולה, הרי המנוחה יאה אחריה.
ואחרי כן ראיתי שלא רק אחרי ו' החבור השרוקה יבוא שוא נח ואחריו אותיות בג"ד כפ"ת רפויות אלא גם אחרי ו' המהפכת שהיא בתנועת פתח, תנועה קטנה, ושאחריה שוא נח, אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא הנח הן רפויות כדלקמן:
בראשית א, כב "וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם", ושם ב, א "וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם", ושם ז, יט "וַיְכֻסּ֗וּ כָּל־הֶֽהָרִים֙", ושם טו, י "וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ", ושם כד, לב "וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים", ושם כט, יג "וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ", ושם ל, לז "וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת", ושם יא, יד "וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו", ושם יט, יד "וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו" ובשמות ב, טו "וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה", ובס' במדבר כב, לא "וַיְגַ֣ל יְהוָֹה֘ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒" ועוד רבים בתנ"ך. מאידך בשמות ב, יז "וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַֽיְגָֽרֲשׁ֑וּם" הי' בשוא נע מחמת המתג.
ומכאן ראיה ניצחת שהשורוק בו‘ החיבור אינו תנועה גדולה שאחריה יבוא שוא נע. ושאין להוכיח מזה שאין דגש באותיות בג“ד כפ“ת שאחריה, שהוא שוא נע. שהרי אפילו כשו‘ החיבור נקודה בפתח שהיא תנועה קטנה שאחריה שוא נח גם כן אין דגש באותיות בג“ד כפ“ת שאחריה. וזאת משום שהשורוק אינו תנועה גדולה והפתח אינו תנועה קטנה כשהם באים במקום שוא.
ובזה תתישבנה כל השאלות. מאחר שהכרחנו שהשוא הבא אחרי ו' החבור השרוקה או אחרי ו' המהפכת או אחרי אותיות השמוש בכל"ם, אף על פי שהיגויו כשוא נח, אין דינו כשוא נח אלא כשוא נע ולכן לא בא אחריו דגש קל באותיות בג“ד כפ“ת.
והטעם לכך, נראה לי מכיון שו' החבור השרוקה או ו' המהפכת או אחת מאותיות השמוש בכל"ם היו צריכות להנקד בשוא, וכל נקוד אחר שנוקדו בו תמורת השוא אינו אלא בכדי להקל על היגוי המלה, עם כל זאת דינו כדין שוא, וכיון שאחריו ישנה אות שואית נוספת, מבחינת כללי הדקדוק לא יצא מכלל שני שואים רצופים באמצע המלה שהראשון נח והשני נע, ולפיכך לא יבוא באותיות בג"ד כפ"ת דגש אחריו. והטעם שאנחנו מחשיבים אותם כאילו הם באמצע המלה מאחר ששונתה תנועת השוא הראשון לתנועה לא תנועה. ואף על פי שלעולם לא יבוא שוא נח בראש המלה, אמת הוא, ולכן הוא מנוקד בניקוד שונה כמו שורוק או חיריק או פתח וכיו"ב וממילא אין בעיה לשוא השני להיותו נע כמשפטו בשני שואים כאילו הם באמצע המלה.
ובמלים אחרות פלגינן דיבורא שלענין הדגש דינו כשוא נע, ולענין הביטוי דינו כשוא נח. שלענין הדגש אין דגש משום שאין לך לעולם בלשון העברית דגש אחרי שני שואים רצופים הן בראש המלה והן באמצעה, אבל לענין הביטוי השוא השני משני שואים בראש המלה הוא בהכרח נח.
ואחר שחדשתי כלל זה מצאתי בספר ערוגת הבושם למהר"ר שמואל ארקוולטי נר"ו שנדפס באמסטרדם בשנת תע"ב, בענין כללי יתד ותנועה בפרק ל"ב דף ק"ב שהסכים לדברי, שהשוא במלת וּבְכן הבאה אחרי ו' החבור שרוקה הוא שוא נח. והוא לא התייחס כלל לבעיה מדוע הכ' שאחרי השוא הנח רפה. וז"ל "ו' השמוש הבאה בשורוק על אותיות במ"ף הנעות, השורוק ההוא הוא במקום שוא, כמו וּבגוים ההם – יתד ושתי תנועות. וּפרו ורבו – כל אחד מהם הוא יתד ותנועה. לא כן מלת וּבכן, שהב' נקודה בשוא נח והו' באה בשורוק מפני פגישת השני שואים".
ומדבריו נלמד שלעולם כאשר היו צריכים לבוא שני שואים רצופים בראש המלה, ונשתנתה תנועת השוא הראשון לתנועה אחרת מחמת קושי הביטוי, אז לא יבוא דגש אחרי השוא השני הנח באותיות בג"ד כפ"ת, כפי שנתבאר בדבריו במלת "ובכן“ שו‘ החבור היא שרוקה תמורת אות שואית, והחשיב את השוא שאחריה נח ואחריו האות כ' שהיא מאותיות בג"ד כפ"ת רפויה. וכן במלים קטנים וּגְדולים, כבישים וּדְרכים, יתושים וּזְבובים, רוחות וּטְללים, דרכים וּכְבישים, וּנְערים ממשתה נגינתם, מחברות וּסְפרים, וּפוט וּכְנען, אבנים וּצְרורות, עצים וּקְרשים, צדיקים וּרְשעים, תחנונים וּתְפלות וכיו"ב.
עוד למדנו מדבריו שלעולם כאשר ישנן שני שואים רצופים בראש המלה ואפילו אם האות שאחרי ו' החבור היא מאותיות במ"פ לא יבוא אחריהם דגש באותיות בג"ד כפ"ת שהרי פירש מלת ”ובכן“ שו‘ החבור שרוקה, הן מצד שהיא מאותיות במ"פ והן מצד שהיא אות שואית, ובכ“ז החשיב אותה כשוא נח כאשר נתבאר בדבריו.
ועוד י"ל שחסרון הדגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחרי שוא נח, אינה הוכחה ברורה שהשוא שלפניהם הוא נע, שכ"כ הרב ערוגת הבשם פ"ה ש"אחר שוא נח יבוא פעמים רפה פעמים דגש כמו רשפּי אש בדגש, רשפי קשת רפה, וכן מלכי יהודה רפה. הרי שחסרון הדגש באותיות בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח אינה ראיה נצחת שהשוא הוא נע. ולפיכך גם בנידון דידן דו' החבור השרוקה שאחריה שוא אין ראיה שהוא שוא נע רק בגלל שאין דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריה.
ואמנם יש להעיר בדבריו שאין השוא הבא אחרי ו' החבור השרוקה נח לעולם, אלא במקום שאין מתג המעמיד את ו' החבור. אבל אם יש שם מתג, השוא הבא אחריו דינו והיגויו כדין כל שוא אחרי מתג שהוא נע. וכפי שהגעתי למסקנה בחקירתי בענין המתג לגבי כל האותיות שיש בהן תנועה קטנה, כמו הַֽלְוים, פִֽֽנְחס, זָכַֽרְתי, מִֽשְׁכוּ, וּֽבשכבך, שבאו במסורת עם מתג, אעפ"י שהמתג הוא בתנועה הקטנה, דין השוא שאחריהם הוא שוא נע. וזוהי הסיבה מדוע אין הכ' שבמלת מִֽשְׁכ֗וּ דגושה, כי קדם לה שוא נע מחמת המתג המעמיד.
זאת ועוד מצאתי סעד לדברי מסדור מהר“ש סופר במלת וּֽבְשָכְבְּךָ וז“ל: ”מפני המתג שבו‘ נקראת הב‘ בשוא נע ורפה כמבואר בפ“ג ופ“ד“ עכ“ל. הרי מפורש בדבריו שהטעם שהב' היא בשוא נע הוא רק מחמת המתג. אבל במקומות שאין בהן מתג אזי כפי שפירשתי לעיל האות השואית שאחריהם נחה, כמו במלים ”וּבְכל נפשך“, ”וּבְכל מאדך“, ”וּבְלכתך בדרך“, ”וּקְשרתם לאות“, ”וּכְתבתם על מזזות“, "וּבְכָל־בֵּית֖וֹ". מאידך, במלים "וּֽֽבְשָכְבְּךָ", "וּֽלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה", שיש מתג בו' החבור השרוקה שבהן, יש להגות את האות השואית שאחריהן בשוא נע. ודע כי כל מלות ”וּבְכָל“ בתורה באו בלא מתג תחת הו‘, והב' שאחריהן בשוא נח.
ומהא גופא שישנם רק מקומות בודדים שבא מתג בו' החבור השרוקה, יש ראיה נצחת שבמקום שאין מתג, השוא שאחריהם הוא נח. שאל"כ מדוע לא בא מתג גם בשאר המלים? אלא ודאי שרק באלה שיש בהן מתג השוא שאחריהן הוא נע מחמת המתג, אבל אם הן בלא מתג הוא נח.
ובמלים אחרות, אם תאמר שכל השואים שאחרי ו' החבור השרוקה הם נעים, מדוע א"כ היה צריך להשים מתג במלת ובשכבך, והרי בין כה וכה היינו מבטאים אותו כאילו היה בו מתג? אלא ודאי כדפרישית. ודו"ק.
שוב ראיתי בספרו של ר' מרדכי ברויאר "כתר ארם צובא", שהביא שתי נוסחאות על פי גינזבורג בדה"א ט"ו, ב' במלת "ולשרתו", שלנוסחת בן אשר הוא נקוד "וּלְשָֽׁרְתוֹ", ולנוסחת בן נתן "וּֽלְשָׁרְתוֹ", נמצא כי החילוק ביניהם הוא המעמיד (המתג) בו' החיבור, ונפקא מינה לענין היגוי הל‘ אם היא נהגית בשוא נע או בשוא נח. ואילו לא היה חילוק ביניהם בהיגוי, במה א"כ חלקו? שהרי בין כה וכה במקרא אין תנועות.
ואם מבחינת הת‘ הרי היא רפה בין לנוסחת בן אשר ובין לנוסחת בן נתן, כיון שהש' נקודה בקמץ גדול שהיא תנועה גדולה ואחריה שוא נע, ולפיכך המתג באות ש' אינו מעלה ואינו מוריד. ומכל מקום נראה לענ"ד שנוסחת בן אשר היא הנכונה שהרי קשה מאוד לבטאות בשוא נע את האות ל' ומיד אחריה את האות ר'.
ראיה נוספת יש לי מהפסוק חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב (בראשית מט, יב) שהמלה "וּלְבֶן" היא מלשון לבן ואם השוא הוא נע יהיה ענינו "ולבין שינים".
עוד יש לבאר בעומק הדברים מדוע תנועת השורוק שבו' החבור אין דינה כתנועה גדולה. שבאמת יש להתבונן באיכותה של התנועה הגדולה ומה גורם לכך שבהיותה שם יבוא שוא נע אחריה. שהרי כאשר באה תנועה גדולה שקודמת לשוא, ישנו כביכול מעמיד תחת התנועה הגדולה, באופן שאותה תנועה גדולה דינה כמתג שמחלקת את התיבה לשתים, כשחלקה הראשון מסתיים באות שבה התנועה הגדולה וחלקה השני פותח הברה חדשה באות השואית, ולפיכך אותו שוא נקרא שוא נע, כי איך ינוח בהיותו הוא פותח הברה חדשה? ולפי"ז את“ל שהשורוק בו‘ החבור הוא תנועה גדולה, הרי היה צריך ו' החבור להיותו מוטעם או שהיה צריך להיות תחתיו מתג בכדי שהשוא שאחריו יהיה נע, אבל בלא מתג או הטעמה איך יבוא אחריו שוא נע? ועוד, שהרי ו' החיבור השרוקה אינה מחלקת את התיבה לשתים אלא היא כביכול מתיימרת לחלק אות אחת משאר התיבה, וגם אין הגיון שהיא תעשה כן באשר מטרתה של ו' החיבור היא לחבר ולא לחלק. ואף אם אמנם יבוא שם מעמיד הנקרא מתג תחת ו' החבור השרוקה, אינו שם בכדי לחלק את התיבה לשתים, אלא נתנוהו שם במקום שהאות השואית עלולה להבלע בלעדי המעמיד. ולפיכך באופן שיש שם מעמיד יבטאו את השוא כשוא נע לא משום שהוא באמת שוא נע אלא בכדי שלא תבלע האות השואית. ועוד, פוק חזי מאי עמא דבר לומר אחת ושְתים, שבעים ושְמונה וכיו"ב בשוא נח.
וממילא כשם שהשוא הראשון השתנה בביטויו משוא לשורוק ולא במהותו מצד הדין, כי לא הפך על ידי זה לתנועה גדולה, כך גם השוא השני השתנה בביטויו משוא נע לשוא נח, אם כי במהותו נשאר דינו כשוא נע, ולכן לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריו.
ולענ“ד כלל זה נכון גם לאותיות החיך גכ"ק כמו וּגְאלו, וּקְרא אליה, וּכְתוב. (מלבד אות החיך י' שאם קדמה לה ו' החבור, אזי ו' החבור תנוקד בחיריק ויעלם השוא מהאות י' כמו וִירושלים).
אלא שיש לכאורה להקשות ממאי דאיתא בהדיא בספר בסוד דקדוק להראב"ע (ז) שנשמע לכאורה מדבריו שהשוא הבא אחרי ו' החיבור השרוקה הוא שוא נע וז"ל "דע כי משפט הו' שהיה ראוי להיותו בשוא נע, אם אחריו שוא נע, יניעו אותו בשורוק ויקרא כמו א' כמו וּלְקחתם, וּשְמרתם. ואם אחריו י' יעלם הי' ויקרא הו' בשבר שהוא חיריק כמו וִידעתם. וכן משפט חברי הו' שהם בכל"ם בִּימינו, כִּימינו, לִימינו, מִימינו. ואין מלה זו זרה בכל המקרא רק רבים מִיְשיני עפר יקיצו, על דעת בן נפתלי ולא על דעת בן אשר. ואלה הם שרי המסורת בניקוד ובקריאה כאשר קבלנו מאבותינו. ואם יבוא אחר הו' אחד מן במ"פ יקרא גם הו' כמו א' מקובץ בשורוק וּבאו בביתך, וּמלאו בתיך, וּפרו ורבו. ואין מלה זרה. ואם היה הטעם באות שהוא אחר הו' יקמץ הו' כמו וָביתה. ואין מלה זרה בשמות לבדם. בומ"פ הם אותיות השפה ובעבור שהוא כבד על הלשון כאשר יתחברו להזכיר שניהם יחד, שמו תנועת הו' כמו א'". עכ"ל.
אלא שעדיין יש לדון במש"כ "אם אחריו שוא נע יניעו אותו בשורוק ויקרא כמו א' כמו וּלְקחתם". מה כוונתו במלים שוא נע? האם כוונתו שלעולם צריך לבטא אותו כנע אחרי ו‘ החבור, ולפי“ז נלמד לכאורה מדבריו שהשוא הבא אחרי הו‘ השרוקה של מלת וּכתבתם הוא שוא נע? או כוונתו לכך שאילולי ו‘ החבור היה הוא נקוד בשוא נע כמשפטו בראש מלה, ואם כן, מהו ”אם“ הרי כל שוא שבראש המלה הוא נע כידוע? ואיך אפשר שיהיה שוא נח בראש המלה? ועוד, האם לא יניעו אותו בשורוק אלא אם כן אחריו שוא נע? ואם יהיה אחריו שוא נח, איך יהגו אותו?
ועוד קשה במש"כ שם "ואם אחריו י' יעלם הי' ויקרא הו' בשבר שהוא חיריק כמו וידעתם". מדוע צריך היה לשנות את ניקוד ו' החיבור לחיריק. והרי לדבריהם שהשוא שאחרי הו' השרוקה שהיא תנועה גדולה יבוטא כשוא נע, הרי גם הי' השואית שבאה אחרי ו' החיבור שהיא בחיריק תבוטא כראוי וללא קושי בשוא נע אחרי חיריק תנועה גדולה. כמו גברים וִיְלדים. אלא בהכרח שהאות י' היא בשוא נח לכן בהכרח היא נעלמת מאליה כי ממש אין אפשרות להגות אותה. אבל אם היא בשוא נע כדלעיל, מדוע תעלם? הרי בנקל אפשר לבטאותה?
אלא בהכרח שהסיבה שהיא נעלמה הוא דוקא משום שהיא בשוא נח, כי איננה עוד בראש המלה כי ו' החבור קדמתה. ומינה נלמד גם למלת וכתבתם שהכ‘ נהגית כשוא נח. וה"ה כאשר ו' החבור שרוקה השוא שאחריה הוא נח ואמנם לא יעלם כי אפשר לבטאותו, וכמו שהבאתי לעיל מספר ערוגת הבושם שכ' "לא כן מלת וּבכן, שהב' נקודה בשוא נח והו' באה בשורוק מפני פגישת השני שואים".
ונ"ל לפרש מש"כ "אם אחריו שוא נע", כוונתו בזה, שלעולם יבוא אחריו שוא נח כי אי אפשר לשני שואים נעים לבוא בזה אחר זה. ואמנם לפעמים יבוא אחריו שוא נע, אם יש מתג תחת ו' החבור השרוקה, אבל בלעדי המתג, לעולם יבוא אחריו שוא נח.
וליישב דברי הראב"ע ולהשוות דבריו עם מש"כ בעל ערוגת הבושם נ"ל שהיתה שם טעות סופר, וכך היא הגירסה הנכונה, דע כי משפט הו' שהיה ראוי להיותו בשוא נע כמשפטו בראש מלה, "אם אחריו שוא, נֹע (כמו נוֹע) יניעו אותו בשורוק", ויקרא כמו א' כמו וּלְקחתם, וּשְמרתם. ולא כמו שטעה המדפיס לכתוב "אם אחריו שוא נָע", יניעו אותו בשורוק. וממילא גם להראב"ע י"ל שהשוא שאחריו הוא שוא נח וכמו שכ' לעיל בעל ערוגת הבושם.
והעולה למסקנה: שלעולם לא יבואו שני שואים רצופים בראש המלה. ואם השוא הראשון שבהם הוא ו' החבור, ואז מחמת קושי הביטוי של שני שואים רצופים תשתנה תנועת ו' החבור לאחת מהתנועות הגדולות או הקטנות בהיגוייה, כמו במלה ”וכתבתם“ ו‘ החבור בשורוק. ובאמת היתה צריכה להיות שם תנועה קטנה כקובוץ שאחריה שוא נח, כי היא תחליף לשוא שהיא חצי תנועה. אלא שאז היו מבטאים את ו‘ החבור עם הקובוץ כב‘ רפה בֻ, ולא כאות אוּ, ולכן נכתב שם שורוק שנראה כתנועה גדולה והוא במקום קובוץ, ולכן השוא באות כ‘ שאחרי ו' החיבור נהגה כשוא נח כמשפטו אחרי תנועה קטנה. ומאידך לא ישתנה מדינו המקורי מהיותו שוא נע, כמשפטו בראש המלה בהעדר ו' החיבור, ולכן לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריו. זאת ועוד שאפילו אם היינו מחשיבים את ו‘ החיבור כמו ו‘ שואית כמשפטה בראש המלה יהיה דינה כמשפט כל שני שואים רצופים באמצע המלה, שהראשון הוא נח והשני נע כמו במלה "נִכְסְפָה", ולכן לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריו. לפיכך שוא זה נקרא שוא מרחף. ואמנם כאשר יבוא מתג מעמיד בו' החבור, אזי גם היגויו של השוא הבא אחרי ו‘ החיבור יהיה כשוא נע.
ובאמת דין זה של שוא מרחף קיים לא רק בו' החיבור אלא גם בכל אותיות השימוש כמו במלה "ובשפטים" שהאות פ' הבאה אחרי שוא שבהיגויו הוא נח, מכל מקום דינו כשוא נע, ולכן האות פ‘ רפה, ועוד רבים כמותו. והוא נקרא "שוא מרחף" כי הוא מרחף בין שוא נח לשוא נע. והטעם כי אותיות השימוש, וכן ו' החיבור אינן חלק מהמלה אלא נסחפים אליה. לפיכך, כל אות שואית הבאה אחרי אחת מאותיות השמוש "בכל"ם", כמו "בּשְפת הים", "בִּלְבבם", "כִּלְבבם", "לשְפת הים", "משְפת הים","וסְביביו", "ובְקומך", "וכְתבתם", "ולְכדוה", "וּבְכָל", בכולן השוא באות שאחרי אחת מאותיות השימוש היא בשוא נח, והוא נידון כשוא נע מבחינת כללי הדקדוק, כי אילולי אות השימוש, שבמקרה זה הוא ו' החיבור שקדמתו, היתה אות שואית נעה בראש המלה, כמשפט כל שוא בראש המלה, ולכן לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריה. אבל למעשה, מבחינת היגויה, היא נהגית כשוא נח, כיון שקדמתה תנועה שהיתה צריכה להיות קטנה, אפילו שלמעשה היה נראה שהיא גדולה, שורוק, אין זאת אלא שהיא תנועה גדולה בחיצוניותה אך לא בפנימיותה, כי אי אפשר לחצי תנועה שהוא שוא להמיר עצמו לתנועה גדולה, ולכל היותר יוכל להכתיר עצמו בתנועה קטנה. וכן הדין כשבאה ו' החיבור בחיריק קודם י' שואית נחה, כמו במלים "וִיבָרֵך", וִיבָקֵר", "וִיבוּל הארץ", אא"כ יבוא מתג תחת ו' החיבור כמו במלה "וּֽבְשכבך", או שהאות השואית דגושה בדגש חזק כמו במלה "מלְּפנים", שאז היא נהגית כשוא נע. והנראה לענ"ד כתבתי.
אחר כך ראיתי מה שכתב יוסי פרץ בספרו טללי אורות תחת הכותרת ”תורת ההגה“ וזה לשונו: ”בשו"ע או"ח סימן סא, סעיף ג כתוב בהקשר לק"ש "צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח." הלכה זו עוסקת בהגייה הנכונה של הדגשים ושל השואים. וכשם שיש להקפיד על הגיית הדגש החזק, כך יש להימנע מלהדגיש מקומות שאינם דגושים בדגש זה. אותו ענין אמור גם לגבי השוא, כשם שיש להקפיד על הגיית השוא הנע, כך יש להימנע מלהניע שוא שאיננו נע.
וכאן המקום להעיר לגבי השוא המכונה "שוא מרחף" (=שוא בינוני), שיש נכשלים בהגייתו. "שוא מרחף" הוא שוא המתנהג כשוא נע, מאידך הוא מופיע אחרי תנועה קטנה כשוא נח. הגייתו של שוא זה היא כשוא נח. ולכן בתיבה כמו וּבְקוּמֶךָ לא נקרא את ההברה הראשונה UVEKU… אלא UVKU…. מילים נוספות בק"ש שיש בהן שוא מרחף: וּבְלכתך, וּבְכל, וּכְתבתם, וּקְשרתם, ועוד“. עכ“ל
ולמסקנה ו' החיבור שרוקה ותחתה מתג, השוא שאחריה הוא שוא נע אך ורק מחמת המתג. וכאשר יש לעתים חשש שיהגו שוא זה כשוא נח שמו חטף פתח במקום השוא, כמו ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשֲׁבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם בשופטים ה', לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ בקהלת ט'. וכשאין חשש כזה, נשאר השוא כמתכונתו כמו לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַֽחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דְּלָֽתְךָ֖ בַּֽעֲדֶ֑ךָ בישעיה כ"ו. וּֽסְגֹ֥ר, האות ס' בשוא נע ולכן אין דגש באות ג' שאחריה. וּֽשְׁלַֽח־לִי֩ עֲצֵ֨י אֲרָזִ֜ים בְּרוֹשִׁ֣ים וְאַלְגּוּמִּים֘ מֵֽהַלְּבָנוֹן֒ בדה"ב ב'. וכן וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ במדבר כג, יח. וכן ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשְׁמָ֔ע.
אבל אם אין מתג מעמיד תחת הו' השרוקה השוא הוא נח כמו במלים וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ, וּבְקוּמֶֽךָ, וּכְתַבְתָּ֛ם ולא נע כקריאת האשכנזים. שאם תאמר שו' החבור השרוקה נחשבת לעולם כתנועה גדולה והשוא שאחריה הוא נע, מדוע אם כן יש מתג אך ורק תחת הו' במלה "וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖"? אלא בהכרח להורות שאחריו שוא נע, ומבלעדי המתג הוא שוא נח. אלא שלכאורה קשה מדוע א"כ האות ת' במלה וּכְתַבְתָּ֛ם, שהיא אחרי שוא נח אינה דגושה?
אחרי עיון רב והתחבטויות בשאלה קשה זו מצאתי גם לה פתרון. אנחנו מקבלים את זה בתור כלל בל יעבור שאחרי שוא נח יבוא דגש. ואמנם לא היא! העלמותו של הדגש אחרי שוא נח אינו יסוד מוצק ומכריע לגבי השוא שלפניו, להוכיח שהוא שוא נע. שכן בפרשת שמע "וּכְתַבְתָּ֛ם" האות ת' הראשונה שאחרי כ' בשוא נח אינה דגושה וכן מצאתי ראיות מוצקות הובאו על ידי האקדמיה ללשון העברית אותיות בג"ד כפ"ת באות רפות אחרי שוא נח כגון: מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם. וכן שִׁכְבַת־, פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן, יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה, כַּדְכֹד, יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה. מאידך, הכלל שאחרי אות במתג יבוא שוא נע, הוא יסוד מוצק מאוד שאין לו יוצאים מן הכלל.
ועוד, מדוע כאשר אות השמוש ל' משמשת בראש המלה בחיריק חסר ואחריה שוא נח, אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא, יש מהן שבאו דגושות כמו בנחמיה י, לב "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר". וכן בס' בראשית לב, ז לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב. ובס' במדבר ט, כב בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו. ובמשלי כד, לג מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. ובדברי הימים א' יט, ו לִשְׂכֹּר לָהֶם. בכולן אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא דגושות.
ויש מהן שבאו רפות כמו בשמואל ב' ט, יב "עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת". ובישעיהו מט, ז "לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי". וביחזקאל מד, ה וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת. ובתהלים מד, יד תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ. ובדברי הימים א' ד, לט "וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר". בכולן אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא רפות?
מקורות: מסלול מסילת הפעלים נ"ז שביל מ"ד; ערוגת הבושם פל"ב דף ק"ב;
מסלול מסלת הנקוד שביל י"ב; ערוגת הבושם פ"ה;
מסלת הניקוד נתיב ד' שביל כ' אות ו'; עמוד 7 כלל 8; דף 951 – 061