טעמים

כפי האמור בפרקים אחרים בכללי הדגש הקל באותיות בג"ד כפ"ת שהן מושפעות גם על ידי הטעמים השונים שאם הם טעמים מושכים להבא אז הכללים לא יחולו עליהם. לפיכך ראיתי לנכון לחלק בין הטעמים המפסיקים לבין הטעמים שאינם מפסיקים. להלן הטעמים שאינם מפסיקים אלא נמשכים לתיבה שאחריהם, באופן שאותה משיכה גורמת להתחברות המלה המסתיימת באחת מאותיות אהו"י נחות עם המלה שאחריה הפותחת באחת מאותיות בג"ד כפ"ת שבשל כך הן תהיינה רפות. ושאילולי אותה התחברות היו אותיות בג"ד כפ"ת דגושות בראש המלה שאחריהן.

המקף – המקף מחבר כביכול שתי מלים עד כדי ששתיהן תחשבנה למלה אחת מבחינה דקדוקית. ולפיכך המקף גורם להמשכיות הטעם למלה שאחרי המקף. וכאשר האות האחרונה שקודם המקף תהיה אחת מאותיות אהו"י נחות, לא יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה שאחרי המקף, כי המקף גורם לכך שהן נחשבות כמלה אחת. כמו אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֨רֶב֙ (ויקרא יג, נז) וכן שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ (בראשית ט, ז). ואף במלים שיש מתג להגות את המלה שקודם המקף מלעיל כמו במלים וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר (בראשית א, ה); וַֽיְהִי־כֵֽן (בראשית א, ז); וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן (שמות יד, ד); המקף גורם להתחברות שתי המלים.

התחברות זו שעל ידי המקף יש לה השלכות לא רק לענין הדגש באותיות בג"ד כפ"ת אלא לפעמים בגלל המקף תשתנה התנועה. כמו למשל במלים "בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥", איך היו נראות מלים אלה בלא מקף?

עיין סי' ס"א בבאה"ט סקי"ב ובמ"ב סקל"ג בשם המג"א שאילולי המקף המלה "בְּכָל" היתה בתנועת חולם חסר, ובשל החיבור שעל ידי המקף היא בקמץ קטן שהיגויו כחולם. "והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר תנועה גדולה אם לא שבאה הנגינה אחר ת"ג. מש"ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת התיבה שאחרי זו שלפני המקף. ולכן משתנה החולם לקמץ קטן שהוא תולדת החולם, שהיא תנועה קטנה כדי שיכול לבוא אחריה נח נראה. ואף על פי כן אינו זז מגזרתו כמ"ש רש"י בחומש פ' יתרו פסוק כ"ד פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם". עכ"ל

ואין לטעות בדבריו ולחשוב שהוא מחלק בין ההגוי של קמץ קטן לבין ההיגוי של החולם. לא כן הוא, שבאמת היגוי שניהם הוא כחולם כי הקמץ הקטן הוא תולדת החולם, אלא השאלה היא על עצם התנועה אם היא תנועת חולם חסר ”בכֹל“, שהיא תנועה גדולה, או תנועת קמץ קטן "בכָל", שהיא תנועה קטנה. ועיין במלים "כָּל הדברים" ובחן דבריו בפלס.

עוד עיין שם בשם המג"א "וכן נמי אֵת בצירה וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה". ומכאן תוכחת מגולה לאשכנזים המבטאים את הצירה כאילו היו שני יודין אחרי האות כמו אֵיי, ואילו את הסגול מבטאים אֶ רגילה. והרי כשם שאין חילוק בהיגוי בין חולם לקמץ קטן תולדתו כך גם אין חילוק בהיגוי בין צירה לסגול תולדתו.

עוד עיין שם מה שכתב בשם המג"א, ושם באות י"ג כתב כי שוא נח הוא שוא הבא בסוף תיבה או אחרי ת"ק. ואילו שוא נע (קוראו נד) הוא בראש תיבה או אחרי ת"ג. "וסימן ת"ג פתוחי חותם. רק החיריק כשיש י' אצלה נקראת ת"ג וכשאין י' אצלה נקראת ת"ק". (ודע שכלל זה נכון רק בתנועת החיריק אבל תנועת החולם בין אם היא עם ו' או בלי ו' הן בכלל תנועה גדולה ואילו תולדתה הוא הקמץ הקטן).

"וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה" (במדבר יט, ב) – פ' רפויה אחרי ך'. כתב שם "שהתרסא שבסוף התיבה אעפ"י שנגינתה קרובה לתלשא אין לה דין מפסיק". (מנחת שי).

תלשא ביחס לתרסא – למדנו שהוא מחלק בין תלישא גדולה הנקראת בלשונו "תלשא" סתם, שעיגולה מתחיל למעלה מימין והקו שלה מושך שמאלה כלפי מטה. לבין תלישא קטנה הנקראת בלשונו "תרסא", שעיגולה מתחיל למעלה מהשמאל והקו שלה מושך ימינה כלפי מטה. לדעתו, לתלישא הגדולה יש דין מפסיק, ולכן יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שפותחות את המלה שאחריה, מה שאין כן לתלישא הקטנה אין דין מפסיק והאותיות בג"ד כפ"ת שאחריה תהיינה רפות.

תלישא קטנה – (שהיא משמאל והגיית התיבה היא פעמים מלרע) כמו "וַיִּשְׁמְעוּ֩ כׇל־שָׂרֵ֨י הַֽחֲיָלִ֜ים" (ירמיה מ, ז). כל (רפה). וכן במלה אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה (במדבר ט, י) ב' רפה. וכן וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י (ויקרא יד, ט) ב' רפה. וכן וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם (בראשית א, כו). ב' רפה. וכן וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם (שמות יד, י). ב' רפה. וכן וַיְהִי֩ כָל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר (במדבר ג, מג). כ' רפה.

קדמא שהגויה מלרע קודם מהפך פשטא – כמו בפסוק "וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד" (מלכים א', ב, ז). ב' רפה. וכן "וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַֽאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר" (שמואל א', ל, ג). ד' רפה. וכן "וַיֹּֽאמְר֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־יְהֹוָה֙ חָטָ֔אנוּ" (שופטים י, טו) ב' רפה. וכן בכל קדמא שהגויה מלרע ומסיימת באחת מאותיות אהו"י נחות ובאה לפני מהפך פשטא יבוטל הדגש מאותיות בג"ד כפ"ת שבראש המהפך. וטעם הדבר כי טעם הקדמא נמשך אל המהפך.

קדמא שהגויה מלרע קודם מהפך שני גרשים – כמו "אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את" (במדבר יב, יא) ת' רפה. וכן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֨עַת֙ אֶת־כָּל־בְּשָׂר֔וֹ (ויקרא יג, יג) כ' רפה.

מהפך שקודם שני גרשים – כמו דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר (שמות יד, יב). ב' רפה. וכן וְכִי־יִֽהְיֶ֤ה בַקָּרַ֨חַת֙ א֣וֹ בַגַּבַּ֔חַת (ב' רפה בשתיהן) (ויקרא יג, מב). ודע כי בהרבה חומשים הב' דגושה בהן, ואילו בחומש קורן וארם צובה היא רפה ונכונו דבריהם.

קדמא שהגויה מלעיל ואחריה מקף – כמו וְכִ֨סּוּ־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת (במדבר ד, ה). ב' רפה. מכיון ששתי המלים מחוברות במקף, אז המקף מחבר את חלק התיבה שהוא מלרע לתיבה שאחריו.

קדמא שקודם אזלא – בקדמא ואזלא נמשכת הקדמא אחר האזלא – כמו וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו (במדבר כד, ב). ב' רפה.

מהפך קודם פשטא – כאשר המהפך הוא מלרע, הוא נמשך לפשטא שאחריו. כמו וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ (בראשית ו, ב). ב' רפה. וכן לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ (בראשית ו, ג). ב' רפה. וכן יִשָּֽׁבַע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מלכים א' א, נא). כ' רפה. וכן אִם־פָּשׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר (ויקרא יג, כז). ת' רפה. וכן בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ (ויקרא יג, מה). פ' רפה.

מרכא שנהגית מלרע – כמו וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה (ויקרא ה, ה) כ' רפה. וכן הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ (בראשית א, ב) ת' רפה. וכן אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע (בראשית א, כט). פ' רפה. וכן וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת (בראשית ב', י"ד). פ' רפה. וכן וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא (בראשית ד, ד). ג' רפה. וכן וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ (בראשית ד, ו). פ' רפה. וכן נָ֥ע וָנָ֖ד תִּהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ (בראשית ד, יב). ב' רפה. וכן וְהָיָ֥ה כָל־מֹֽצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי (בראשית ד, יד). כ' רפה. וכן וְהַֽעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם (שמות יג, יב). כ' רפה. וכן וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ (שמות יג, יד). ב' רפה. וכן וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל (שמות יד, י). ב' רפה. וכן הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם (שמות יד, כט) ב' רפה. וכן ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם (שמות טו, א). ב' רפה. וכן נָשַׁ֥פְתָּ בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם (שמות טו, י) (ב' רפה). וכן נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ (שמות טו, יג). ב' רפה. וכן נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ (שמות טו, יג). ב' רפה. וכן וַיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה (בראשית יא, ב). ב' רפה. וכן וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן (בראשית ט, יח). כ' רפה. שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ (בראשית ט, ז). וכן וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ (בראשית ד, ו). פ' רפה.

מונח (שקודם מהפך) – כמו כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ (בראשית ב, ג) (ב' רפה).

מונח שנהגה מלרע (שקודם אתנחתא) – עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם (בראשית א, ב) (ת' רפה). וכן בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים (בראשית ג, טז) (ב' רפה). וכן בְּשַׁגָּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר (בראשית ו, ג) (ב' רפה). וכן וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים (בראשית ו, י) (ב' רפה). ואמנם אם יש מפיק ה' במלה שתחתיה מונח, אזי יגבר המפיק ה' על המונח לעשותו טעם מפסיק. ע"ע מפיק ה"א.

ואמנם במסורה עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ (שמות טו, יג), הג' דגושה, לכאורה נגד כללי הדקדוק. ועוד במסורה יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן (שמות טו, טז), הכ' דגושה, לכאורה נגד כללי הדקדוק. ונראה שכך הם במסורה יוצאות מן הכלל. ואולי משום שרגילים לקרוא את שירת הים בטעמים מיוחדים, מנגנים את המונח שקודם האתנחתא ביתר שאת עד שיש הפסק בינו לבין המלה שאחריו ולכן האותיות ג' וכ' שאחריהם דגושות.

מונח שקודם זקף קטון – כשהמונח טעמו מלרע כמו יִהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ (בראשית ב', ה'). ב' רפה. וכן וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה (בראשית ג, ז). ת' רפה. וכן וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב (בראשית ד, ז). וכן לֹ֣א תְנַסּ֔וּ (דברים ו, טז). ת' רפה. וכן וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ (דברים ו, ז). ב' רפה. וכן עַל־גְּחֹֽנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ (בראשית ג, יד). ת' רפה. וכן חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן (בראשית ט, כב). כ' רפה.

ודע כי בחומש קורן וברוב החומשים הב' של בְּהִכָּֽבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה (שמות יד, יח) דגושה, והיא חורגת לכאורה מכללי הדקדוק. וכנז"ל אולי טעם הדגש בב' משום שרגילים לקרוא גם איזה פסוקים שקודם שירת הים בטעמים מיוחדים מנגנים גם מונח זה שקודם זקף קטון ביתר שאת עד שיש הפסק רב בין שתי המלים ולכן האות ב' דגושה.

כיו"ב מצינו במסורה כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (שמות טו, כא), הג' דגושה, נגד כללי הדקדוק. ואף שאין פסוק זה בעצם שירת הים הנקראת בטעמים מיוחדים אלא אחריה, בכ"ז י"ל כנז"ל שמנגנים גם איזה פסוקים שאחרי השירה בטעמים יותר כבדים מיתר פסוקי התורה ואולי משום כך מאריכים יותר במונח עד שיש הפסק בינו לבין המלה שאחריו ולכן האות ג' שאחריו דגושה.

מונח שקודם זרקא – כמו הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֘ (בראשית ו', ד'). ב' רפה. וכן וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֘ (שמות יב, מח). פ' רפה.

מונח שקודם רביעי – כמו תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו (שמות יז, יב). ב' רפה. וכן וּבְנֵ֣י כ֗וּשׁ (בראשית י', ז'). כ' רפה.

מונח קודם מלה בלתי מטעמת – כמו וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן (בראשית ו', ד'). כ' רפה. וכן אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל־כְּלִי־ע֔וֹר (ויקרא יג, נז) וכן וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן (בראשית ב', טו). וכן וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ (בראשית ט', יח). ב' רפה.

מונח קודם זקף קטון – שופר הולך (מונח) שלפני זקף קטון, ואפי' אם הוא בכמה תיבות מרוחקות ממנה בלתי מטעמות יפטרו את הדגש כמו א֣וֹ בְכָל־כְּלִי־ע֔וֹר (ויקרא יג, נז).

מלה בלי שום טעם – כמו וַֽיְחִי־פֶ֖לֶג (בראשית יא, יח). אחרי הו' מתג ואין טעם במלת "ויחי". ועיין מה שכתב בזה במכלול להרד“ק דף קלו: וקל“ז. וז"ל: "אבל אם המלה שבראשיתה ו‘ נקשרת (ר“ל במקף) עם המלה שבצידה, אעפ“י שהו‘ במאריך (מתג), השוא נח, ולא יקרא כמו שוא ופתח. כמו וּֽשְׁלַח-לי עצי ארזים“. עכ“ל. והוא יסוד מוסד לכל התנ"ך שכאשר יהיה מתג בו' החיבור ואחריו אות שואית, והמלה נקשרת במקף למלה שאחריה, השוא הוא שוא נח ולא נע. כמו וַֽיְחִי־פֶ֖לֶג, וכמו וּֽשְׁלַח-לי עצי ארזים.

דרגא (שקודם תביר) – כמו וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל (שמות יד, כב) וכן שם בפסוק טז. וכן וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד־כְּלִ֛יל (במדבר ד', ו'). וכן וְהִנֵּ֧ה בְעוֹר־בְּשָׂרָ֛ם (ויקרא יג, לט), רפה אחר דרגא. ב' רפה בכולן.

חקירת דגשים חריגים

ודע כי בחומש קורן וארם צובה בפסוק וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ (שמות יד, ד') הב' דגושה, והיא אחר מהפך. וכן בְּהִכָּֽבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה (שמות יד, יח) ב' דגושה אחר מונח שקודם זקף קטון, ואותו דגש חורג לכאורה מכלל זה. ואולי תיקון סופרים הוא. ומשום כבודו של מקום, נטלה מלת "ואכבדה" וכן מלת "בהכבדי" יקר וכבוד בפני עצמה כי לא יאה לה החיבור לפרעה, ולכן שמו דגש בראש מלת "בפרעה" כי דגש זה מורה על הניתוק מהמלה הקודמת.

ודע כי בחומש קורן במלים "וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י" (בראשית א', יב) הפ' דגושה. והיה נראה שע"פ כללי הדקדוק צריכה היתה להיות פ' רפה מצד המקף. כיוצא בזה הדגישו את הפ' שבמלת עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ (בראשית א', יא) תחת ע' של 'עושה' מהפך ו'פרי' בפשטא ואין מקף ביניהם. וכן הדגישו את הב' של וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם (במדבר כד, א'). וירא במונח והטעם מלעיל תחת הי'. וכן הדגישו את הכ' של ’לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן‘ (בראשית יב, ה') מונח תחת הא' של ארצה (מלעיל) וכ' של כנען דגושה והראשונה בזקף קטון והאחרונה בסוף פסוק. והיה נראה שכל אלו חורגים מכללי הדקדוק, אבל באמת הטעם לדגש כי המלה שלפניהם נהגית מלעיל.

אלא שלפי זה מה נשיב על הפסוק "וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן" (רפה) (שמות יד, ד' ובעוד י"ד מקומות בתנ"ך). ואף שאין באחד מהם טעם כלשהוא מלבד המתג אחר הי' חוץ מאחד ביהושע י' כג שיש מונח תחת הי', כלם טעמם מלעיל נראה הטעם לכ' שהיא רפה מחמת המקף.

ולכן נראה שבאמת אם התיבה שבה אותיות אהו"י נחות בסופה תהיה הגייתה מלעיל אזי יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שלאחריה. כמו במלים וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם (במדבר כד, א'). וכן ’לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן‘ (בראשית יב, ה'). דכיון שאין הטעם נמשך למלה שאחריהם הב' שבמלת בִּלְעָ֗ם, והפ' שבמלת וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י והכ' שבמלת כנען דגושות. ועוד אפשר שבמקרה זה האחרון, כיון שהוא במקום אל ארץ כנען אין הה' שבסופה אלא במקום הל' שבתחילתה ולכן הכ' שאחריה דגושה כמשפט. ואמנם אם היא נהגית מלרע, אז תלוי הדבר בטעם שבה. אם יש בה טעם מפסיק, יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריה. ואם יש בה טעם הנמשך למלה שלאחריה, תבאנה אותיות בג"ד כפ"ת שאחריה רפות.

לפיכך לא די לנו שהגיית התיבה תהיה מלרע אלא שיהיה הטעם שלה נמשך לתיבה שלאחריה וגם שתהיה אחר אותיות אהו"י ת"ך נחות שאז לא יבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחריה. אבל אם הטעם בתיבה שבה אותיות אהו"י ת"ך הוא טעם מפסיק ואינו נמשך לתיבה שלאחריו, אף שהגיית התיבה הוא מלרע, יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שלאחריו, אע"פ שאותיות אהו"י ת"ך נחות קדמו לֹהן.

ומה ששאלת ממלת ויעשו כן שהיא רפה, נראה הטעם משום שהיא נמשכת אל מלת "כן", ולכן ברוב המקרים ישנו מקף בין "ויעשו" ל"כן", להורות שהן קשורות. אלא שיש עדיין לחקור כי בחומש קורן וארם צובא וכן הוא ברוב החומשים במלים "וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י" (בראשית א', יב) הפ' דגושה, ויש מקף המחבר אותה למלה שלפניה המסתיימת באחת מאותיות אהו"י ת"ך, ולא מצאנו לפ' זו להיותה דגושה ע"פ המסורת…..

ויש טעמים הגורמים לפירוד והפסקה בין אותן שתי מלים, ובאותה מלה נפרדת הפותחת באחת מאותיות בג"ד כפ"ת יבוא דגש קל.

והטעמים הנקראים טעמים מפסיקים הם:

קדמא – כמו וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע (ויקרא יג, נו). כ' דגושה. וכן וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ (בראשית ג, טז) וכן הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ (בראשית ג, כב). וכן וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה (בראשית ד, ח). וכן וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר (בראשית ד, יז). וכן וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת (בראשית ה, ח). וכן וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם (בראשית ו, א). וכן צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת (שמות טו, י).

זרקא – (כמו אֶת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹ֒רוּ֒ (ויקרא יט, יט). ת' דגושה. ואמנם נראה הטעם שהת' דגושה אינו משום הזרקא אלא כי האות הקודמת לת' היא י' נראית ונהגית.

מונח שקודם סגולתא – צריך לבודקו. לעולם יבוא אחרי זרקא. ולכן אותיות בג"ד כפ"ת שבראשו יודגשו, כי הזרקא היא טעם מפסיק.

סגולתא – כמו אֶת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹ֒רוּ֒ (ויקרא יט, יט) ת' דגושה. והטעם כי סגולתא הוא טעם מפסיק. ואפשר שהטעם שהת' דגושה אינו משום הסגולתא אלא כי האות הקודמת לת' היא י' נראית ונהגית.

רביעי – כמו כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ (בראשית ב, יז). ב' דגושה.

פשטא הבאה אחרי מהפך – היא קדמא, ודינה כקדמא, רק נשתנה שמה לפשטא בעבור המהפך שקדם לה. כמו אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ (בראשית ג, יז). ב' דגושה. וכן עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר (בראשית ו, יד). ת' דגושה. וכן לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם (בראשית ח, כא). וכן וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל (בראשית י, י). וכן אִם־פָּשׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר (ויקרא יג, כז). ב' דגושה בכולן.

זקף קטון – כמו וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים (שמות כד, ג) כ' דגושה. וכן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד (שמות יג, יד). וכן וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר (בראשית ט, טו). ב' דגושה.

זקף גדול – כמו וְהָיָ֕ה בְּעַֽנֲנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ (בראשית ט, יד). ב' דגושה.

טפחא – כמו וְשֵׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן (בראשית ב, יג). ג' דגושה. וכן וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ (בראשית ג, ג). ב' דגושה. וכן וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ (בראשית ד', ז'). ת' דגושה. וכן לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹֽצְאֽוֹ (בראשית ד, טו). וכן וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ (בראשית ה', ג'). וכן וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ (בראשית ה', כג). כ' דגושה בכולן. וכן וַֽיְנַֽהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת (שמות יד, כה). וכן וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו (במדבר ד', ו'). וכן שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ (בראשית ט', יט). ב' דגושה בכולן.

אתנחתא – כמו וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר (בראשית ו, יב). כ' דגושה. וכן עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ (בראשית ח, ה). ב' דגושה. וכן לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב (בראשית ט, ג). כ' דגושה.

פזר – וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה (במדבר ז, א). ב' דגושה.

תלישא גדולה – היא מימין והגיית התיבה הוא מלרע – בְמִדְבַּר־סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית (במדבר ט, א). וכן בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם (ויקרא טז, כט). ב' דגושה. וכן וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּ֠ה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ (ויקרא טז, יב). ג' דגושה. וכן וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ (ויקרא ג, ח ו-יג). ב' דגושה.

ודע שיש מדקדקים הטועים לחשוב שכל תלישא שהיא משמאל נגונה הוא מלעיל, וכל תלישא שהיא מימין נגונה מלרע. ולא כן הוא. אלא היא נהגית מלעיל או מלרע לפי הענין באופן שיש לה הבנה באחת משניהם בקריאה רגילה. והוא כלל נכון. ראיה לכך מהפסוק בפסוק "וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת" בתלישא קטנה שהיא משמאל ונקראת מלרע. (מלכים א', ב, כב) שאם תמצי לומר שנקרא אותה מלעיל היתה האות מ' צריכה להיות דגושה, ולמעשה היא רפה. והיגויה כמו "לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד" (בראשית כז, מה) שהיא מלרע והמ' בה רפה. וכן "לָמָ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא" (בראשית יב, יט). מאידך כאשר מלת "למה" טעמה מלעיל תמיד יבוא דגש במ' כמו "לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ" (בראשית ד, ו). וכן "לָ֚מָּה לֹֽא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י" (בראשית יב, יח). וכן "לָ֣מָּה זֶּה֩ צָֽחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה" (בראשית יח, יג). וכן "לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ" (בראשית כד, לא). וכן "לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי" (בראשית כה, כב). וכן "לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים" (בראשית כז, מו).

והיה נראה לכאורה להסביר את החילוק שביניהם ולומר כי טעם הדגש במלת למה שטעמה מלעיל הוא תמורת "על שום מה", ומשום כפל המ' נקבע בה דגש חזק. מה שאין כן מלת "למה" שנהגית מלרע אין אותה הל' אלא ל' השימוש מאותיות בכל"ם שנקודתה השתנתה משוא לקמץ, ואף שענינה שוה "מפני מה", המ' רפה כי אין כאן כפל אות.

ואח"כ ראיתי במכלול להרד"ק בשער דקדוק השמות דף ק"מ. שהעיר על "למה" בלא דגש שקריאת הל' בה קלה "מפני שוא הנע אשר עליה". ונראה שכונתו כדלעיל.

ואמנם לכשנדקדק בעומקם של דברים נראה שיש עוד חילוק ביניהם והוא הקשר הבא אחרי מלת "למה". שכאשר היא מלעיל נמשכת היא לפתרון כתוצאה משאלת "למה" כמו "לָ֚מָּה לֹֽא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא" (בראשית יב, יח) "לָ֤מָּה נַחְבֵּ֨אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ" (בראשית לא, כז). "לָ֣מָּה זֶּה֩ צָֽחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה" (בראשית יח, יג) "לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָֽנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת" (בראשית כד, לא), "אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְר֥שׁ אֶת־ה'" (בראשית כה, כב). "אִם־לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים" (בראשית כז, מו). משא"כ כאשר טעמה מלרע אין פתרון השאלה בצדה. דוק ותווכח בצדקת דברי.

אזלא (שבקדמא ואזלא) – כמו אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ (בראשית ו, ד). ב' דגושה.

אזלא גרש – דינו, וטעמו כמו אזלא שבקדמא ואזלא. כמו וְאִם־תַּחְתֶּ֜יהָ תַּֽעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֨רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה (ויקרא יג, כג). ת' דגושה.

גרשיים – כמו תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ (במדבר לא, יט). וכן וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם (בראשית א, כח). ב' דגושה. וכן וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ (בראשית ה, ה). וכן וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את (שמות יג, יד). כ' דגושה.

שני גרשים – כמו אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ (במדבר כד, יא). כ' דגושה. וכן בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם (בראשית ג, יט). וכן וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ (בראשית ד, ז). ת' דגושה. וכן אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֨ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל (שמות כח, לח). ב' דגושה. וטעם הדבר שכל מלה שטעמה בשני גרשים נגונה הוא מלעיל ואינה נמשכת למלה הבאה אחריה.

מהפך (של פשטא) – כאשר הוא מלעיל הוי טעם מפסיק. כמו עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ (בראשית א, יא). פ' דגושה.

תביר – כמו וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל (שמות לה, כ). וכן לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר (בראשית ג, כא). כ' דגושה. וכן וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ (שמות יג, כא). ב' דגושה. וכן בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר (ויקרא יג, לט). פ' דגושה.

פסק – כמו פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים (דברים ה, ד). ב' דגושה. וכן וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ (בראשית ג, כב). פ' דגושה. ולעתים יבוא מונח תחת המלה שאחריה פסק, ואותו מונח בטל לפסק, להיות טעם הפסק מפסיק בין אותה תיבה לזו שאחריה ואותיות בג"ד כפ"ת שבראשה יודגשו.

סוף פסוק – כמו אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: יג בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ (בראשית ז', יב-יג) ב' דגושה.

שלשלת – צריך לבודקו.
קרני פרה – צריך לבודקו.
מרכא כפולה – צריך לבודקו.

מפיק ה"א – כמו וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים (בראשית ו, טז). וכן אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ (ויקרא יא, ג). ת' דגושה. וכ' הרד"ק בשער דקדוק השמות דף ק"מ. כי ישנם שני סוגים של מפיק ה'. האחת שרשית ומטרתה להוציאה מן ההסתר ולהראות אותה כמו מלת הֲֽלֹא־אֱ֭לוֹהַּ גֹּ֣בַהּ שָׁמָ֑יִם (איוב כב, יב) ומלת כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י (תהלים סג, ב). והשניה משמשת כמו ידה, רגלה, שמורות על שייכות. היד שלה, הרגל שלה.

יתיב – כמו אֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ (בראשית ו', ט'). ת' דגושה.

ודע כי יש טעמים המשנים את מבטא כל מלה להיותה הגויה מלעיל, ויש המשנים אותה להיותה הגויה מלרע.

ולכן אם התיבה שבה אותיות אהו"י נחות בסופה תהיה הגייתה מלעיל אזי יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שלאחריה. כמו במלים וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם (במדבר כד, א). ב' דגושה. וכן וַיֵּֽצְא֗וּ לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן (בראשית יב, ה). כ' דגושה. כיון שאין הטעם נמשך למלה של אחריו.

ואם היא נהגית מלרע, אז תלוי. אם יש בה טעם מפסיק, יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שאחריה. ואם יש בה טעם שאינו מפסיק אלא נמשך למלה שלאחריה, אותיות בג"ד כפ"ת שאחריה תהיינה רפות. לפיכך לא די לנו שהגיית התיבה תהיה מלרע אלא גם שיהיה הטעם שלה נמשך לתיבה שלאחריה וגם שתהיה אחרי אותיות אהו"י נחות שאז לא יבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחריה. אבל אם הטעם בתיבה שבה אותיות אהו"י הוא טעם מפסיק ואינו נמשך לתיבה שלאחריו, אף שהגיית התיבה הוא מלרע, יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שלאחריו, אע"פ שאותיות אהו"י נחות קדמו להן.

והטעם לכך משום שיש טעמים הגורמים להתחברות של המלה המסתיימת באחת מאותיות אהו"י נחות עם המלה שאחריה הפותחת באחת מאותיות בג"ד כפ"ת. ומשום אותה התחברות לא יבוא דגש באותן אותיות בג"ד כפ"ת בראש המלה. ודע כי יש טעמים המשנים את מבטא כל מלה להיותה הגויה מלעיל, ויש המשנים אותה להיותה הגויה מלרע. ויש שאע"פ שהתיבה נהגית מלרע, הטעם שבה נקרא טעם מפסיק, ויש מלרע שהטעם שבה נמשך למלה שלאחריה. לפיכך לא די לנו שהגיית התיבה תהיה מלרע אלא גם שיהיה הטעם שלה נמשך לתיבה שלאחריה וגם שתהיה אחרי אותיות אהו"י נחות שאז לא יבוא דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחריה. אבל אם הטעם בתיבה שבה אותיות אהו"י הוא טעם מפסיק ואינו נמשך לתיבה שלאחריו, אף שהגיית התיבה הוא מלרע, יבוא דגש באותיות בג"ד כפ"ת שלאחריו, אע"פ שאותיות אהו"י נחות קדמו להן.

כללים בנגינת מלעיל או מלרע

כלל: כאשר המלה מסתיימת בתנועה גדולה ואחריה נח נראה, לעולם המנגינה תהיה מלרע על האות האחרונה המנוקדת בתנועה גדולה כמו "יוֹבֵ֥ל" ויקרא כה, יא. וכן "טָהוֹר֙" שם יג, יז. ואמנם בפעלים המנגינה יכולה להיות מלעיל (נסוג אחור) אך התנועה הגדולה של האות האחרונה תשתנה מת"ג לת"ק. כמו "וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְיָ֔ וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ" בראשית לה, כא.

ועל פי זה יתבאר מדוע המלים "בחר" ו"נתן" בברכות התורה "אשר בחר בנו" וכן "אשר נתן לנו", נהגות מלעיל כי האותיות האחרונות של המלים"בחר" ו"נתן" הן פעלים ולכן הן נקודות בפתח (תנועה קטנה).

שאלות ותשובות – הטעמים

שאלה: מדוע במלת "קרא" שמשפטה להיות נגינתה מלרע כאשר באה עם מלת לילה תשתנה להיות נגינתה מלעיל כמו "וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה" בראשית א, ה?

תשובה: כתב בצ"ה תה"ת אות ח' הטעם משום שהוא קשה על המבטא להאריך בשתי תנועות רצופות. וזהו דין "נסוג אחור".

ולי נראה מפני שהמלה "לילה" שאחריה הגויה מלעיל לכן גם המלה "קרא" נהגית מלעיל. עוד נראה לי משום שהמלה "קרא לילה" מסיימת ענין. עוד ראה בסמוך.

שאלה: מדוע בברכת סלח לנו "כי א-ל טוב וסלח "אתה" היגויה מלעיל. ואילו בברכת השנים "כי א-ל טוב ומטיב אתה ומברך השנים" היגויה מלרע?

תשובה: "כי א-ל טוב וסלח "אתה" היגויה מלעיל. כי המלה "אתה" מסיימת ענין. מה שאין כן "אתה" בברכת השנים "כי א-ל טוב ומטיב אתה ומברך השנים" היא מלרע כי היא לא מסיימת ענין אלא יש לה המשך "ומברך השנים". וו' החיבור תוכיח על המשכיות זו.

שאלה: מדוע המלה "שמע" בבראשית כ"ד וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם", היגויה מלרע?

תשובה: כתב בצ"ה תה"ת אות ט' פירשו המדקדקים כי כאשר יש טעם מפסיק אין נוהג שם דין נסוג אחור, והמלה שמע היא בטעם תביר שהוא טעם מפסיק. ולפי שמפסיקים בין מלה למלה שוה לא יכבד קירוב הטעמים על המבטא.

ולי נראה כדלעיל משום שהמלה "שמע" אינה מסיימת ענין אלא מצריכה את ההמשך – מי שמע? עבד אברהם. ומכאן נלמד שגם במלים הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים (דברים ד, לג) שהיגוי המלה "הֲשָׁ֣מַֽע" הוא מלרע באות מ' ששם יש מתג ולא מלעיל תחת האות ש' שבה טעם מונח אלא לעולם המתג גובר על כל טעם אחר במלה.

שאלה: מתי עוד אין נוהג דין נסוג אחור? (הגייה מלעיל) ומדוע?

תשובה: כתב בצ"ה תה"ת אות ט' בשם המדקדקים כי אין דין נסוג אחור נוהג כאשר יש דגש באות שיש בה נגינת טעם, או כאשר האות שיש בה נגינת טעם היא אחרי שוא נח.

ובמלים פשוטות – כאשר יש דגש באות שבה נגינת טעם הגייתה תהיה מלרע. "כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ" (שמות לג), "לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן" (במדבר יג) – האותיות המטעמות: יְדַבֵּ֥ר, לְמַטֵּ֣ה דגושות. וכן כאשר האות שבה נגינת טעם באה אחרי שוא נח כמו "וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ" (ויקרא ה). "לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ" (ויקרא ה, כו), "וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן" (בראשית כד) – האותיות המטעמות: וְנִסְלַ֥ח, לְאַשְׁמָ֥ה, וּלְרִבְקָ֥ה, הן אחרי שוא נח.

וטעם הדבר כי אילו היה נהגה מלעיל היה אחריו שוא נע או דגש כמו שוא אחרי מתג. והכלל הוא שלעולם לא יבוא דגש אחרי המתג כי הדגש יורה על חסרון השוא הנח.

שאלה: מדוע יש פעמים רבות בתיבה האחרונה של המלה מתג? מהי תועלתו?

תשובה: כתב בצ"ה תה"ת אות ט"ו שהמדקדקים הראשונים לא דברו מזה ואולי היתה להם לזרא משום שזה נוגד לכללי הדקדוק שכל שוא שאחר מתג הוא שוא נע וזה הוא שוא נח וקבלו הדבר בקבלה בתור יוצא מן הכלל. אלא שהיתה בידם קבלה נוספת והיא שכל אות שבסוף תיבה שאינו מאותיות אהו"י הנחות יש לו דין נח נראה, לפי שלא יתכן להיות שוא נע בסוף התיבה. ולדבריהם קשה, שהרי אין ראוי למתג להיות בתנועה גדולה שלפני נח נראה?

וקבע בזה כלל כי כל תיבה המסיימת בנח נראה הבא אחרי תנועה גדולה ואחרי הנח הנראה יש מקף למלה שאחריה יבוא מתג באות שבה התנועה הגדולה. כמו "מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַ֩יִד֩", (בראשית כז, לג) ושם "קוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה", (בראשית כז, יט) "עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד", וכן (במדבר כא, לה). וכן "אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם ע֥וֹז לוֹ־בָ֑ךְ" (תהלים פד, ו) וכן "וּבָ֘נִ֤יתִי לְדֹֽר־וָד֖וֹר כִּסְֽאֲךָ֣ סֶֽלָה", (תהלים פח, ה) וכן "הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּן־הִ֑יא". (איוב ה, כז) ומתג זה הוא מוכרח מאחר שיש מקף אחרי המלה, שוב אינה מוכשרת לקבל נגינת טעם. ועיקר גדול אצל המדקדקים שאי אפשר להיות נח נראה אחרי תנועה גדולה שאין בה טעם, וכל שוא שאחריה הוא בהכרח שוא נע, וקיימא לן שלעולם לא יבוא שוא נע בסוף המלה. לכן חייב להיות מתג בתנועה הגדולה והוא במקום נגינת טעם, ודינו כדין נגינת טעם.

שאלה: מתי תשתנה תנועה גדולה לתנועה קטנה תולדתה? ומדוע?

תשובה: כתב בצ"ה תה"ת אות ט"ו כי ענין זה יקרה באחד משני מקרים:

1. בכל מלה שטעמה נסוג אחור מפני קירוב הטעמים תשתנה התנועה הגדולה באות הבאה לאחר האות שבה נגינת הטעם לתנועה קטנה. כגון "וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְיָ֔" (בראשית כה, כא). וכן "לְצַ֥חֶק בִּֽי" (בראשית לט, יז). וכן "וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ" (קהלת יא, ו). וכן "תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַֽחֲר֑וֹן" (תהלים קב, יט). וכן "תֵּחָ֥שֶׁב לֽוֹ" (משלי כז, יד).

2. כאשר אין המלה מוכשרת להיות טעמה נסוג אחור, ואמנם ישנו מקף בין אותה מלה למלה הסמוכה לה, גם אז תשתנה הת"ג לת"ק תולדתה. כגון "הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ" (בראשית ו, ט). וכן"וַ֨נְּסַפֶּר־ל֔וֹ", "וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ" (בראשית מא, יב). וכן "וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ" תהלים קב, יט). וכן "יְֽדַבֶּ֫ר־פִּ֥י" (תהלים קמה, כא). וכן "פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם" (שמות יט, כד). וכן "וְלָשׁ֥וֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבָּר־גָּֽרֶם" (משלי כה, טו).

וסיבת הדבר היא כי בכל הדוגמאות הנז"ל יהיה בסוף התיבה נח נראה. וקודם השינוי לת"ק היתה שם ת"ג שאין בה נגינת טעם ולא מתג שהוא בכח נגינת טעם. וזה נוגד את כללי הדקדוק, כי אי אפשר להיות נח נראה אחרי תנועה גדולה, ולכן תשתנה בהן הת"ג לת"ק, כדי שיתכן להיות אחריה נח נראה כמשפטו אחרי ת"ק.

וע"פ האמור יתבאר מדוע בפסוק "כָּ֥ל עַצְמֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֘ יְיָ֗ מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ" (תהלים לה, י) – מלת כל מנוקדת בקמץ גדול, כי יש בה נגינת טעם.

שאלה: מתי לא תשתנה ת"ג לתנועה קטנה תולדתה? ומדוע?

תשובה: כתב בצ"ה תה"ת אות ט"ו כאשר תהיה אות הנחה הנמשכת מן התנועה הגדולה נמשכת ממנה לצורך שורש או לצורך שמוש אז תתקיים התנועה הגדולה ויהיה בה מתג שהוא בכח נגינת טעם ולא תשתנה התנועה הגדולה לתנועה קטנה. כמו "קוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה" (בראשית כז, יט). וכן "עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד" (במדבר כא, לה) שיש מתג תחת האות שבה הת"ג.

ואין צורך לראשית דבריו אלא לסופן שכל עוד ישנו מתג או נגינת טעם באות שבה התנועה הגדולה, לא תשתנה התנועה הגדולה לתנועה קטנה תולדתה.

שאלה: אמרו המדקדקים כלל ידוע שאחרי כל תנועה גדולה שיש בה נגינת טעם יהיה שוא נח או דגש. ואמנם ישנם מקרים רבים במקרא שכלל זה אינו נכון לגבם. באילו מקרים כלל זה איננו תקף?

תשובה: בצ"ה תה"ת אות ט"ז קבע כללים כדלהלן:

* בכל מלה שטעמה נסוג אחור מפני קירוב הטעמים, ותהיה הנגינה בת"ג, לא יהיה שוא נח ולא דגש אחרי הת"ג שיש בה נגינת טעם. כמו "אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ" (בראשית יב, יג). וכן "תּ֘וֹרַ֤ת יְיָ֣ תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ" (תהלים יט, ח). ואז כל שוא שיבוא אחריה הוא שוא נע, כמו "וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם" (הושע יד, י). וכן "וְ֝קֹֽדְרִ֗ים שָׂ֣גְבוּ יֶֽשַׁע (איוב ה, יא). וכן "אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי" (קהלת ב, ט). (ובכולם נגינת הטעם היא במונח). והראיה שהשוא הוא נע, ברפיון אות בג"ד כפ"ת שאחריו. ללמד שטעם נסוג אחור דינו כמתג. ודין המתג הוא שאחריו לעולם לא יבוא שוא נח או דגש.

* בכל מלה שיש בה שני טעמים, הטעם העיקרי וגם טעם משרת שהוא בדרך כלל מונח, והטעם המשרת הוא באמצע התיבה כדי להפסיק את התיבה ולחלקה לשנים, והטעם המשרת הוא תחת אחת מן התנועות הגדולות, אזי דין אותה נגינת טעם של אותו משרת כדין מתג שאין אחריו לא שוא נח ולא דגש. כמו "רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם" (במדבר טו, כ), וכן "וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י" (שמות כט, יט). וכן אם אחריה שוא הוא שוא נע כמו" וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ" (בראשית מה, ה). וכן "הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים" (אסתר א, י). והראיה שאותו שוא הוא נע היא רפיון אותיות בג"ד כפ"ת שאחרי השוא.

שאלה: בדרך כלל מהו מקום הנגינה הראוי בכל תיבה?

תשובה: ישנן שתי אפשריות: מלעיל או מלרע. מלעיל – בתנועה שלפני האחרונה. נסבו, הסבו. מלרע – בתנועה האחרונה שבמלה. פקדים, פקודיו. וכן הוא ברוב המלים העבריות.

שאלה: באיזה מקומות בתיבה לעולם לא תבוא הנגינה?

תשובה: באות הנקודה בשוא ואינה דגושה ואצ"ל באות שאין בה נקודה לגמרי. שדינה כדין שוא נח (שם)

שאלה: כאשר יש שני גרשים הנקרא גם תרי קדמין על המלה, קדמא אחת מלעיל במלה ואחת מלרע, האם טעמו מלעיל או מלרע?

תשובה: הטעם הולך אחר הקדמא הראשונה, דהיינו טעמו מלעיל, והראיה מס‘ בראשית מ"א, ל"ה "ויקבצו אֶת־כָּל־אֹ֨כֶל֙, מלת "אכל בטעם שני גרשים כאשר גרש אחד מעל הא' והשני בסוף הל'. ובהכרח שטעמו מלעיל כשם עצם, ולכן הכ' של מלת "אכל" מנוקדת בסגול שהיא תנועה קטנה וקריאתה מלעיל. וכן שם "אֹ֥כֶל בֶּֽעָרִ֖ים שהיא בסגול וקריאתה מלעיל. וכן שם בפסוק מ"ח אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים עוד ג' דוגמאות. ועוד רבים במקרא. משא"כ אם היה זה שם פועל כמו הוא אוכל, היתה הכ' מנוקדת בצירה כמו בבראשית מ' י"ז "וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם", ובשמות י"ב, ט"ו "כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ" ושם בפי"ט "כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת". וכן וְאֵ֨לֶּה נֹאד֤וֹת הַיַּ֨יִן֙ (יהושע ט‘, יג) ועוד רבים במקרא. ומכאן שבכל שני גרשים הראשון שבהם עיקר.

שאלה: "כָּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם" תהלים קז, יח תחת הא' ומצידה הימני במלת "אכל" ישנו טעם פשטא. האם יש להחשיבו כטעם, ומלת אכל תהיה כשם עצם, או שאין להתחשב בו ויהיה טעמו "אכל" כשם פעל?

תשובה: כתב ר' משה הנקדן בשער הנגינות הובאו דבריו בספר מסלול מסלת הנקוד נתיב ט' שביל ב' בעניין הנגינות שבספר תהלים כי "הנגינות נקראות במקום שראוי להאריך בניגון התיבה אע"פ שאינן ננקדות באותה אות".

ונראה לי הטעם כי הטעמים שבספר תהלים שונים מכל הטעמים שבתנ"ך ומטרתם לצורך המנצח על התזמורת, ולצורך המנגנים מעין תווי נגינה. והרי מספר דוגמאות בספר תהלים, של טעמים שהם כביכול מוזרים: בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם, לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ, תְּֽפִ֘לָּתִ֥י יִקָּֽח, ועוד אלפי דוגמאות כמותם. ולגופה של שאלה, הטעם שהמלה "אֹ֭כֶל" טעמה מלעיל הוא בשל הניקוד בסגול וכדלעיל. וכן "אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים" (בראשית מא, לה). מה שאין כן אם היה זה שם פועל כמו הוא אוכל, היתה הכ' מנוקדת בצירה כמו "וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם" (בראשית מ, יז).

שאלה: מדוע לפעמים ישנן במקרא שתי זרקות, או שתי פעמים סגול או שתי תלישות וכן שתי פעמים פשטא? ואת איזו אות בתיבה יש לנגן, האם את האות הראשונה או את האות האחרונה?

תשובה: כתב ר' משה הנקדן וז"ל: "ויש נקדנים שעושים שתי תלישות ושתי זרקות. אחת בסוף תיבה ואחת במקום שראוי לנגן בעבור בני אדם שאינם יודעים באיזה מקום ראוי לנגן…. וכל פשטא עושים ב' פעמים… וכן סגולתא". עכ"ל. מכאן למדנו שהניגון אינו אלא באות אחת ולא בשתים. ובאיזה אחת מהן? הולכים אחר המקום בתיבה שהיה ראוי להיות שם הניגון כמו למשל במלים "טֶ֘רֶם֘ יִשְׁכָּ֒בוּ֒" (בראשית י“ט, ד) שהטעם נמצא במקורו על הם' הסופית שבמלת טרם, וסגולתא על הו' שבמלת ישכבו. ומשום הטועים לחשוב שאותן טעמים הם כמו האחרים שמנגנים את התיבה באות שעליה הטעם, דקדקו באיזה ספרים להשים עוד זרקא על הט' ועוד סגולתא על הכ' במקום שראוי לנגן אותן וכדלעיל גבי שני גרשים שהטעם לעולם בראשונה וה“ה בכאן.

ודע שלעולם מטעימים את התיבה באות שבה הטעם, מלבד בטעמים פשטא וזרקא ותלישא קטנה שהן לעולם בסוף התיבה, ובתלישא גדולה שהיא לעולם בראש התיבה, והטעם בהן הוא במקום ששם ראוי היה להיות הניגון אילו לא היו שם טעמים כלל, אע"פ שהטעמים מונחים באחת מהאותיות האחרות באותה מלה. ומכאן נלמד כלל חשוב לטעמים אלה, שאם יש סתירה בין מיקום הטעמים לבין ההיגוי הנכון של המלה הולכים אחרי המקום שראוי להאריך בניגון התיבה, ולא אחרי המקום שבו הטעם. כמו במלה "וַיֹּ֩אמֶר֩" יְ֨יָ אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים שהטעם המקורי על הר' והניגון על הי', ולפיכך באיזה חומשים הוסיפו תלישא נוספת תחת האות י'.