שאלה: האם חייב כל יחיד ויחיד לשמוע קריאת התורה בשחרית של שבת או שהיא חובת הציבור בלבד. והאם יש חיוב לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי ובמנחה של שבת? ואת"ל שהיא חובת כל יחיד ויחיד האם יוכל לצאת ידי חובה בדיעבד בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום? והאם יוכל לקרות לכתחילה כל הפרשה שנים מקרא ואח"כ כל הפרשה אחד תרגום? והאם יוכל לקרות ביחד עם השליח ציבור אחת משתי הקריאות של שנים מקרא או שחייב להאזין בשתיקה? והאם מי שתורתו אומנותו חייב גם הוא לשמוע קריאת התורה?
תשובה: מקור החיוב של קריאת התורה היא תקנת עזרא כדאיתא בב"ק פב. "ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא? דתניא "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה? מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי, כנגד עשרה בטלנין".
והרמב"ם בה' תפלה פי"ב ה"ט כתב "משה רבינו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית… ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת… וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי ג' בני אדם ולא יקראו פחות מי' פסוקים". ולכאורה קשה מדוע שינה הרמב"ם מלשון התלמוד לכתוב "משה רבינו עליו השלום תיקן", בו בזמן שהמשנה בהדיא אומרת שהנביאים שבימיו תקנוה?
על קושיא זו עמד הכסף משנה ותירץ כי משה רבינו עליו השלום היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא. ועוד, שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא"כ אליו ראוי ליחס הענין.
וקשה לי על הכסף משנה שמפשט לשון הגמ' "עמדו נביאים שביניהם ותיקנו" מלמד שמקור התקנה אינו מפי משה אלא מפי הנביאים שביניהם. ואיך אפשר שאליו תתייחס התקנה? ועוד, דאם תימצי לומר שהיתה תקנה זו תלויה במשה הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא מרע"ה, ולא "נביאים שביניהם". ונראה כי הרמב"ם סמך בזה על הירושלמי.
במגילה פ"ד דף עה. בתלמוד ירושלמי מפורש הלשון "משה התקין את ישראל שיהו קורים בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שנא' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל". וכן הוא לשון הרי"ף במגילה הו"ד בכסף משנה במשנה מגילה כא. ונ"ל דהכ"מ דלעיל בא ליישב בדוחק את לשון הבבלי עם לשון הירושלמי שלא תהיה סתירה ביניהם, ולכן ייחסו למשה בל' "נביאים שביניהם". וקרא לו הנביא הגדול, שכן לא קם כמשה עוד בנבואתו.
ומיהו גם על ראיה זו של הירושלמי יש להקשות שמהפסוק "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" לא למדנו אלא שלימד אותם משה את הלכות שבת ומועדים מה מותר ומה אסור. ומהיכן למדו שתיקן משה את עצם החיוב לקרוא בתורה בשבתות ובמועדים? ונראה שקריאת התורה כלולה בהלכות שבת ומועדים.
האם המצוה לשמוע קריאת התורה היא על כל יחיד ויחיד, או שהיא מצוה של הציבור שכן צריכים עשרה לקרוא בתורה? ולכן נצטוו בלשון רבים "אל בני ישראל", וגם תיקן משה "שיהו קורין" בלשון רבים, האם יש ללמוד מזה שתקנה זו אינה לכל יחיד ויחיד?
היה נראה לכאורה שהיא מצוה המוטלת על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד, שכן מצוה זו נאמרה בלשון רבים, כי אילו היתה מצוותה על כל יחיד, היתה צריכה להאמר בלשון יחיד. אלא שאין זו ראיה שכן ישנן מצוות רבות בתורה שהם מיועדות ליחיד ונאמרו בל' רבים כגון ועשו להם ציצית, כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, זאת החיה אשר תאכלו, ועוד.
מאידך יש לומר שהיא מצוה על כל יחיד ויחיד, והטעם שנאמרה בלשון רבים, כי אילו היתה נאמרת בלשון יחיד היינו אומרים שכל יחיד יכול לברך ולקרוא בתורה בלא ציבור, קמ"ל שאין קריאתה אלא בצבור, ולכן נתקנה בל' רבים. ובכדי שלא ילכו שלושה ימים בלא תורה בהכרח חייב כל יחיד ויחיד לשמוע את קריאת התורה.
ובעצם התקנה "שיהו קורין בתורה" שנאמרה בלשון רבים נראה לי שבא ללמד שלא יהא בעל קורא אחד שקורא לכולם כפי שנהוג היום, אלא שיהו קורין כל אחד ואחד את עלייתו. וממילא תקנה זו למנות "בעל קורא" אינה אלא קלקלה, כי היא מבטלת את מה שהתקין משה את ישראל שיהו קורים בתורה, שבכך כל העולים אינם קורין בתורה ונשארו עמי ארצות.
ובאמת יש לפנינו שני ענינים שונים. האחד, שלא ישהו ג' ימים מבלי שישמעו קריאת התורה מתוך ספר תורת משה. והיא המצוה המקורית ש"משה התקין את ישראל שיהו קורים בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שנא' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל". והסברא נותנת שמי שלומד תורה שבכתב או תורה שבעל פה בתור יחיד לא קיים מצוה זו, שאם כל הלומד תורה נחשב מקיים את המצוה, הרי מצווה זו מפורשת בתורה "והגית בו יומם ולילה" ואילו מצוה זו שהתקין להם משה היא מיוחדת לשבתות וימים טובים. וגם שמצות "והגית בו יומם ולילה" נאמרה בלשון יחיד. ומה שהתקין משה היא בלשון רבים ובעיתים ידועים, ובהכרח שהמצוה היא לקרוא מספר תורת הא-להים מתוך הקלף וכן עזרא תיקן. ולפיכך אף על פי שעסק בתורה בינו לבין עצמו ולא שמע קריאת התורה מתוך הקלף ולכאורה לא שהה ג' ימים בלא תורה. לא קיים את מה שהתקין להם משה. והעולה מזה שאין לכאורה מצב של "יוצא מן הכלל" אפילו למי שתורתו אומנותו.
מאידך יש לומר שכל מי שעוסק בתורה באופן פרטי אינו בכלל החיוב לשמוע קריאת התורה וזה ניתן ללמוד מהא ד"רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו", הם עסוקים בלשמוע את קריאת התורה ואנחנו עסוקים בלימוד תורה, והיינו הך. משמע שהוא פטר את עצמו מחובת השמיעה. בטענה שאינו שוהה ג' ימים בלא תורה, ואין הבדל בין העוסק בתורה בפני עצמו לבין קריאת התורה מהקלף. ולפי זה אין הבדל בין מי שתורתו אומנותו למי שעוסק בתורה בביתו באופן פרטי שאינו שוהה ג' ימים בלא תורה ויכול לפטור את עצמו מלשמוע קריאת התורה.
והענין השני הם הפרטים הקשורים לקריאת התורה והם מנין הפסוקים שכל עולה קורא, ובאיזה ימים צריך לקרות, שלא שייכים במי שתורתו אומנותו.
האם כל יחיד חייב לשמוע כל קריאה בשלמותה? היה נראה לכאורה שדבר זה נלמד מהגמ' בסוטה לט. "אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה". ולכאורה הטעם משום שהוא חייב לשמוע את כל הקריאה, ואם יספר בשעת הקריאה איך ישמע את כל הקריאה?
אלא שיש לדחות ולומר שלעולם אינו חייב לשמוע כל מלה, והטעם שכיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה הוא משום דהוי זלזול בכבוד התורה. ראיה לכך שאין חובה לשמוע קריאת כל מלה ומלה, שאילו היה הדבר כך, הוה ליה למימר בלשון איסור וטעמו בצידו כמו בקריאת המגילה.
וכן מצינו בברכות ח. "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו? זה המניח ס"ת ויוצא". וכן מהא ד"רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא" מוכח בהדיא שהטעם הוא לכבודה של תורה, שהרי איסור זה אינו חל אלא על מי שנמצא באותה שעה בביהכנ"ס ואפילו אם יצא כבר ידי חובתו במנין אחר. ועוד, אם תאמר שהוא חייב לשמוע כל מלה, איך יכול לצאת בין גברא לגברא, והרי הוא יפסיד חלק מהקריאה?
ועוד, שהרי אפילו אם שמע קטע אחד בלבד מקריאת התורה, הרי לא שהה ג' ימים בלא תורה. ואין לומר שלא יצא ידי חובת התקנה בשלמותה, שהרי יש שקוראים את התורה אחת לשלוש שנים.
וכן משמע מהמשך הגמ' שם. "רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו". היאך נפיק רבי אבהו בין גברא לגברא. והרי חייב היה לשמוע קריאת התורה? וכן ק' על רב ששת שאמר "אנן בדידן". היאך פטר עצמו מהתקנה לשמוע קריאת התורה מהקלף?
וכן משמע מלשונו של הרמב"ם שבאותה הלכה שכתב "כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה. אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא", כתב גם "ומותר לצאת בין איש לאיש" ולא הגביל היתר זה באם שמע כבר קריאת התורה, משמע שאפילו אם לא שמע ולא ישמע את מה שהפסיד ביציאתו מותר לצאת, ובלבד שלא יזלזל בכבוד התורה. ואילו באמצע הקריאה אפילו מי ששמע קריאת התורה, ואפילו אם תורתו אומנותו אסור לצאת דזה מקרי זלזול בכבוד התורה.
וזה לשון הרמב"ם בפי"ב מה' תפלה ה"ט "כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה. אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא. שנא' ואזני כל העם אל ספר התורה. ואסור לצאת מבית הכנסת בשעה שהקורא קורא. ומותר לצאת בין איש לאיש. ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו מותר לו לעסוק בדברי תורה בשעה שהקורא קורא בתורה",
וכן משמע מלשון הטור או"ח סי' קמ"ו וז"ל: "גרסינן בפ"ק דברכות ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. ואפילו בין פסוק לפסוק אסור לצאת, אבל בין גברא לגברא שפיר דמי. גרסינן בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדברי תורה שנאמר וכפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר כי עמדו ולא ענו עוד".
וממה שפסק הרמב"ם "ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו מותר לו לעסוק בדברי תורה בשעה שהקורא קורא בתורה" מוכח שהחיוב בקריאת התורה הוא של הציבור ולא של כל יחיד ויחיד.
ועוד, ממה שפסקו הרמב"ם והטור שמותר לצאת בין גברא לגברא ולא חילקו בין שמע ללא שמע מוכח דלא מיירי מנקודת החיוב לשמוע קריאת התורה אלא מבחינת הזלזול בכבודה של תורה.
ואין לומר שדעת הרמב"ם שגם מי שתורתו אומנותו חייב לשמוע קריאת התורה, אלא שיש לומר שהוא כבר שמע או ישמע מאוחר יותר קריאת התורה. דאי הכי מה בינו לבין כל אחד מהציבור? אלא בוודאי שדעת הרמב"ם היא כפשט לשון הגמרא שמי שתורתו אומנותו פטור לגמרי משמיעת קריאתה, ולא הוי זלזול בכבוד התורה כי הכל רואים שהוא מכבד אותה בלימודו בלחש, באופן שהוא לא מפריע לאחרים לשמוע את הקריאה. אבל כל אדם אחר אפילו שהוא עוסק בתורה חייב לשמוע קריאת התורה.
אבל הגה"מ הגיה שם אות ו', דלהגאונים גם מי שתורתו אומנותו, אסור לעסוק באותה שעה בדברי תורה שגם זה מקרי זלזול בכבוד התורה, אלא חייב לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. ובכדי ליישב איך רב ששת הוה גריס בדברי תורה בשעת הקריאה, כתב שם הגה"מ אות ז' וז"ל: "עוד כ' ר"ח ורבינו אלפס, דקיימא לן כרבה דפ' אלו נאמרין לפי שאין לנו מי שתורתו אומנותו כרב ששת". ולענ"ד הם דברי פלא אפילו בדורנו העני בתורה. ועוד, אפילו אם היה רב ששת יחידי בעולם איך הוא פטר את עצמו? ואיך הוא לא חשש לזלזול בכבוד התורה?
ואמנם הגאונים לא דנו אלא בהלכה למעשה לדורות הבאים ולכן קבעו שאין לנו היום מי שתורתו אומנותו כרב ששת. ועל מה הסתמכו? נראה לפרש שמאחר שלא מצינו מי שטען טענה זו מלבד רב ששת והוא היה ידוע ככזה שתורתו אומנותו, דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אבל באמת כשדנים במושג "תורתו אומנותו" קיימא לן יפתח בדורו כשמואל בדורו, וממילא בוודאי שישנם היום וכמובן שהיו מאז רב ששת ועד היום רבים וטובים שהיתה תורתם אומנותם.
ואפשר ללמוד מלשון רש"י דס"ל שהפטור מלשמוע קריאת התורה אינו רק על מי שתורתו אומנותו, אלא על כל מי שעוסק בתורה, שהוא פטור כרב ששת. שכן פירש"י בהא ד"רב ששת מהדר אפיה וגריס" – "שהיה גורס בלחש. דהא דאמרינן שאסור לספר, היינו דוקא בקול רם, לפי שמונע האחרים מלשמוע, אבל בלחש שרי".
וכן משמע מלשון בה"ג שפירש ה"מ דאסור לספר בדליכא י' דצייתי לס"ת, אבל אי איכא י' דצייתי, שפיר דמי. ולמה צריך י' דצייתי? שאף על פי שהיא מצות הציבור ולא של כל יחיד ויחיד מ"מ אי אפשר לקיים את המצוה בציבור אם אין י' דצייתי. ואמנם כאמור לעיל דעת הרי"ף והרמב"ם לפטור מקריאת התורה רק את מי שתורתו אומנותו, וכמובן כשהוא עוסק בתורה בלחש.
והאם מותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה? כתב עוד שם בהגהות מיימוניות "והאור זרוע כתב שמותר לאדם לקרות הפרשה בשעת קריאת שליח צבור את ס"ת הואיל ובאותו ענין קא עסיק. וכן כתב ר"י בה"ר משה. אמנם אני ראיתי את מורי רבינו שלעולם כשחזר את הפרשה בעת ההיא שתק בזמן ששליח ציבור קורא ואזניו אל ספר התורה עד בין גברא לגברא. וכן מצאתי שכתבו תלמידיו מפיו שאסור לחזור את הפרשה או ללמוד שום דבר בשעה שקוראים הפרשה דאין לנו מי שתורתו אומנותו כרב ששת". ע"כ לשון הגהות מיימוניות.
ולענ"ד נראה בדעת האור זרוע שמתיר לקרוא רק את הפרשה עצמה ביחד עם הש"ץ אבל לא את התרגום. ולזה אמרו "הואיל ובאותו ענין קא עסיק" דאי תימא שהוא קורא שנים מקרא ואחד תרגום הרי אין זה באותו ענין. וכן כתב להדיא המגן אברהם בשם מטה משה "דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם השליח ציבור דבלא זה אי אפשר לכוין ולשמוע. וכן כתבו כמה אחרונים (לבוש ודה"ח ושלחן עצ"ש)". ומהי אותה כוונה אם לא שצריך לכוין לשמוע כל מלה ומלה כדי לצאת ידי חובת קריאת התורה.
לעומת זאת בסימן קמ"ו ס"ב פסק מרן וז"ל: "ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי". עכ"ל ולכאורה משמע שאפילו שאינו שם לב לקריאת השליח ציבור לא איכפת לן, ובעיקר שיקרא שנים מקרא ואחד תרגום. אבל אין זה מוכרח אלא כדלעיל דמיירי שאומר מלה במלה עם השליח ציבור בנחת כל הקריאה, ונחשבת לו קריאתו עם הש"ץ כקריאה אחת מ"שנים מקרא".
ונראה שמרן פסק בזה כדעת הטור וס"ל דאין כל יחיד ויחיד מחוייב לשמוע קריאת התורה. מאידך הקפיד מרן מאוד בהא דחייב אדם לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום. וכן פסק בסי' רפ"ה ס"א וז"ל: "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות שנים מקרא ואחד תרגום". וכיו"ב פסק בפשיטות הרה"ג עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת ח"ג סי' נ"ג שאין חובת קריאת הפרשיות מוטלת על כל יחיד ויחיד אלא על הצבור בכללו. וכתב שכן משמע מהרמב"ן במלחמות במגילה ה. והר"ן שם. ועוד חבל אחרונים עיין שם. עכת"ד.
אבל המ"ב סי' רפ"ה סקי"ד הביא בשם השל"ה שמחמיר בזה באומרו "אלא הכל צריכין לשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן הוא דעת הגר"א שהובא בספר מעשה רב דצריך לשמוע כל תיבה ותיבה ולראות בחומש ולא יסייע להקורא כלל ומשמע שתפסו העיקר כדעת השבלי לקט בשם רבו והר"מ שהובא בהגהות מיימוני ובב"י שם דרק בין גברא לגברא מותר. ומ"מ נראה דלקרוא בלחש מלה במלה עם הש"ץ אין להחמיר בזה כיון שמכוין אז גם לשמוע כל תיבה מפי הש"ץ והמ"א הביא שם בשם מטה משה דלכתחלה נכון לעשות כן וכ"כ כמה אחרונים". עכ"ל.
ובאות ט"ו כתב המשנה ברורה: "דשם מסיק המחבר בס"ב דנכון להמדקדק בדבריו לכוין דעתו לשמעם מפי הקורא והוא משום דחשש ג"כ לדעת הפוסקים שהבאתי למעלה". עכ"ל. והאמת כדבריו שכתב שם בסי' קמ"ו סס"ב: "והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשומעם מפי הקורא". עכ"ל. ואמנם מפורש בדבריו של מרן שאין זה מצד הדין לחייבו לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור מלה במלה, אלא שכך ראוי ונכון אבל מצד הדין יוצא ידי חובה בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ולא כפי שכתב המשנה ברורה דחשש ג"כ לדעת הפוסקים שמחייבים אותו לשמוע כל מלה בקריאת התורה.
ונראה שגם כף החיים סי' קמ"ו ס"א בד"ה "אסור לצאת" הסכים לדעת מרן שיוצא ידי חובה בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום. ודקדק בדבריו דמשמע שאם אינו קורא שנים מקרא ואחד תרגום נראה שמחייב להדיא מדינא כל יחיד ויחיד לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור שכן פסק בזה"ל: "ואם קורין לאדם באמצע קריאת התורה לעלות לביהכנ"ס הסמוך שרי ואין שום פקפוק. וכן היה מנהג בירושות"ו. אמנם מי שאינו קורא הפ' שנים מקרא ואחד תרגום לא יעלה לביהכנ"ס אחר, שבקריאה זו ששומע מפי שליח ציבור יוצא ידי חובה וע"י הליכתו לעלות לביהכנ"ס אחר מאבד הקריאה שקורין בעוד שהוא שם". הרי בהדיא שאם לא קורא שנים מקרא ואחד תרגום יש עליו החיוב לשמוע קריאת התורה מהשליח ציבור מלה במלה.
עוד פסק כה"ח בסי' קל"ט ס"א בשם השכנה"ג בהגב"י אות ב' "דבקריאת הפ' שנים מקרא ואחד תרגום יוצא ידי חובת הסידור". וכוונתו בזה למה שכתב בתחילה "משמע דהחזן צריך לסדר תחלה ולא העולה, וכ"מ בב"י. וקשיא על לבוש דמצריך גם עולה. מיהו גם הב"ח ס"א כתב דמצוה מן המובחר שגם העולה יסדר פעמיים ושלש, ועל כן ראוי שכל אחד יסדר אותה תחלה דשמא יקראו אותו לעלות למחר בשבת ע"כ. ומשמע מדברי הב"ח שאם יקראו אותו לעלות למחר יצטרך לקרוא את עלייתו ולכן צריך להכין ולא כמו שנהגו בטעות שאסור לו לקרוא את עלייתו כדי שלא לבייש.
ואין להקשות מהא שכתב כה"ח שם בס"ב בד"ה ואפילו אם השלים הוא הפ' "פי' שקרא שנים מקרא ואחד תרגום (ב"י בשם הרשב"א עו"ת אות ג')", דאפי"ה אסור לספר אפילו בדברי תורה מאחר שהתחיל הקורא לקרות". דזה אינו אלא בנשאר בביהכנ"ס שמפריע ע"י דבורו לשומעים האחרים ומהווה זלזול בכבוד התורה. אבל לענין זה דראוי לכתחילה לשמוע מפי השליח ציבור גם הוא הסכים בזה עם מרן וכתב זאת מפורש בהא דיש מתירים לגרוס בלחש "ובבד"ה כ' דמ"מ נכון לכוין אדם דעתו בכל הפרשיות ולשומעם מפי שליח ציבור. וכ"כ בשו"ע בסוף סעיף זה".
אבל השל"ה הקדוש במסכת שבת פרק נר מצוה החמיר מאוד בזה וז"ל: "ואל יחלל אותה בעיני עמי הארץ והקלים, שבראותם את בעלי תורה עוסקים בעניניהם ולמודם, ומניחים שמיעתה ואין חוששין לכבוד ספר תורה הפתוח לעיני הכל, מהבילים הם בעיניהם גם הם דברי הדת והדין, ועוסקים גם הם בהבליהם ובשיחת חולין, ואינם חוששין לשמוע, ונמצא גורם חילול גדול חס וחלילה. ואמרו ז"ל כל המחלל את התורה וכו'. לכן צריך כל אדם להשתדל לשמוע ולהקשיב באזניו פתוחות, כמי ששומע פתגם המלך הבא עלינו מחדש. כאשר אמרו חכמינו ז"ל 'אשר אנכי מצוך היום', יהיו חביבין בעיניך כאילו היום נתנו חדשים לפניך ולא תקוץ משמיעתם. וכן אמרו 'אם שמוע תשמע', אם שמוע בישן תשמע בחדש. ומה לנו כי אם לעשות רצון אבינו שבשמים יתברך ויתעלה, והרי ידענו שחפצו ורצונו הוא שיהיו אזנינו אל הספר תורה. וצא ולמד מפרשת הקהל, שאפילו הטף היו מביאים לשמוע, אף על פי שאין בהם דעת והבחנה, כדי שיקבלו שכר, מפני קדושת השם וקדושת התורה, שבענין זה מתקדש בעיני כל העם ובעיני הקדוש ברוך הוא. וכן צריך להשתדל להזהיר את העם אשר עומדים אצלו, וקרובים אליו וסרים למשמעתו, שלא ידברו ולא יעסקו בשום ענין ודבר, כי אם לשמוע את דבר ה'. והעושה כן, אשריו ואשרי חלקו, זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, ועליו נאמר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".
וכ' התשב"ץ ח"ג סי' צ"ח דאפילו בין גברא לגברא דשרי לצאת מביהכנ"ס "דזהו דוקא כשאירע הדבר באקראי בעלמא. אבל כשעושה זה תדיר נראה פירוק עול תורה וכמעט שאני אומר שעליהם נא' ועוזבי ה' יכלו ח"ו (באו"ה שם).
ולמסקנא: החיוב לשמוע קריאת התורה אינו על כל יחיד ויחיד, אלא היא חובת הציבור. ואמנם יש מחלוקת בפוסקים באם הוא בביהכנ"ס בשעת הקריאה אם מותר לו לעסוק באותה שעה בדברי תורה או בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום וכיו"ב. שלדעת מרן שרי אלא שלא ראוי לעשות כן מחשש בזיון התורה ולא מדינא דחיובא לשמוע קריאת התורה. ולכל הדיעות אסור לעזוב את ביהכנ"ס אלא בין גברא לגברא ורק באקראי בעלמא ולצורך דבר הנחוץ ביותר, כגון שהוא כבר שמע קריאת התורה במנין אחר. וראוי שלא ידבר בשעת הקריאה אפילו בלחש ואפילו בדברי תורה. ולא יעסוק בתורה אפילו אם כבר קרא שנים מקרא ואחד תרגום שיש בזה קצת זלזול בכבוד התורה וגם משום עמי הארץ הרואים שהוא מזלזל בכבוד התורה. מיהו מותר לו לכתחילה לקרוא בלחש מלה במלה עם השליח ציבור אם זה עוזר לו לכוין בקריאת השליח ציבור. וגם לענ"ד עולה לו קריאה זו עם הש"צ לאחת משנים מקרא. עוד נ"ל בפשיטות דמי שאין לו ס"ת במקומו או שהוא חולה וכיו"ב שלא יוכל לילך לביהכנ"ס יוצא ידי חובת קריאת התורה ע"י שיקרא שנים מקרא ואחד תרגום. ומכל מקום משמע שמי שתורתו אומנותו פטור מלשמוע קריאת התורה. ואפילו הכי ראוי שישקול את מעשיו מבחינה זו שעלול לגרום חלול ה' כשיראוהו עמי הארץ עושה כן. ולדעת מרן ודעימיה יוצא בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ולא חשש לדעת המחמירים בזה, אלא שאם לא קורא שנים מקרא ואחד תרגום חייב מדינא לשמוע קריאת התורה מפי השליח ציבור.
מ"מ מפורש החיוב להלכה ולמעשה לא להתעסק בשום דבר אחר בזמן קריאת התורה ואפילו לא בדברי תורה ולא בקריאת הפרשה עצמה שלא באותו ענין עם הקורא אלא יהיו הכל שומעין ומכוונים דעתם לשמוע קריאת התורה מלה במלה. וכן עמא דבר.
ובאם יש חיוב לשמוע כל מלה בפרשת השבוע שהרי מצינו במגילה כט: "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין", ופירש"י "מסיימין חמשה חומשין פעם אחת לשלוש שנים ולא בכל שנה כמו שאנו עושין". וכן מפורש בדברי הרמב"ם בה' תפלה "ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים. ואינו מנהג פשוט". וכן העיד בנימין מטודילא בשנת אלף תשע מאות ושבע על שתי קהלות גדולות שהיו בקהיר שבמצרים. האחת מא"י והשניה מבבל. זו שבבבל היו נוהגין כמנהגנו לחלק התורה לארבעה וחמשים פרשיות ולסיימה כל שנה בשמחת תורה ואילו קהילת א"י היו מחלקים את התורה לג' שנים. ואמנם היו חוגגים שתי הקהלות יחדיו את זמן מתן תורה בחג השבועות ואת גמרה של תורה בשמחת תורה. (אנציקלופדיה ג'ודייקא דף אלף מאתים ארבעים ושבע).
ומכאן שיוצא ידי חובת תקנת עזרא לאותם מנהגים גם בפחות מקריאת כל הפרשה כל שנה. ואף שאין זה מנהגנו תיפוק ליה שיצא ידי חובה גם אם שומע חלק מהקריאה ולא כולה. ואין לדחות ולומר שהמנהג הוא לסיים את התורה אחת לשנה או לשלוש שנים ואם יחסרו לו כמה מלים באיזה אופן שיהיה הרי הוא לא יסיים את התורה עם כולם. יש להשיב שלא קרה מאומה אם הוא בתור יחיד לא יסיים עם כולם, ובלבד שהציבור סיימו.
ומה שכתב הב"י על הטור סי' קכ"ד אות ח' גבי ברכות התורה וז"ל: "דאפשר למימר בהו שחייבים הציבור בהם לשמעם כשם שחייבים לשמוע קריאת התורה". הרי לכאורה מפורש החיוב לשמוע קריאת התורה. יש לומר דמיירי במי שאינו קורא שנים מקרא ואחד תרגום, ואין תורתו אומנותו, או שיש י' דצייתי וכיו"ב.
עוד נראה לענ"ד שזוהי חובת הציבור שיהיו עשרה לפחות שיקראו את התורה בברכותיה. ואפילו לעשרה ששומעים אין חיוב לשמוע כל מלה ומלה, ואפילו בג' פסוקים יצאו ידי חובתם בכך שלא ישהו ג' ימים בלא תורה,. וכמובן שעל צד היותר טוב ראוי לכל אדם לשמוע קריאת התורה כל מלה ומלה בדקדוק רב ולקרוא גם שנים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש"י, אבל לא מצד החיוב.
מאידך ראיתי למה שכתב הרה“ג משה פיינשטין בספרו אגרות משה חלק או"ח ד' סימן כג ”בדבר קריאת התורה ודאי שצריך כל אדם לשמוע כל הקריאה שלא יחסר לו אף תיבה אחת שלא שמע, ובדיעבד אם חסר תיבה אחת ופסוק אחד, אם הקריאה הוא בשני וחמישי ומנחה בשבת ואף בקריאה דיו"ט, תלוי אם הוא רק בקריאה דג' פסוקים לא יצא, דהא אין פוחתין מג' פסוקים וכיון שהחסיר לשמוע אף תיבה אחת הרי חסר מג' הפסוקים והוי כמו שלא שמע אלא שני קרואים שלא יצא, ואם היא קריאה ביותר מג"פ אם שמע ג"פ שלימים יצא, אבל בקריאת הפרשה דשבת הרי לבד חיוב שמיעת ז' קרואים שמצד זה אם היו ז' קרואים אף במקצת מהפרשה הקבועה יצא, וממילא היה ג"כ חלוק בין קריאה דג"פ לקריאה דהרבה פסוקים, מ"מ הא יחסר לו הפסוק שדילג בו התיבה וכ"ש כשלא שמע פסוק שלם שאיכא דין מצד מנהג קבוע בכל העולם לגמור את התורה בכל שנה ושנה. אך שאין לו עצה לזה דהצבור לא מטרחינן לחזור עוד הפעם בשביל יחידים, ואם יש מנין שלם שהחסירו לשמוע תיבות ופסוקים, יש להם אחר התפלה כשלא יהיה שוב טירחא לאלו ששמעו כל הקריאה לחזור ולקרא בברכה המקומות שהחסירו לשמוע, ומטעם זה שא"א לחזור צריך כל אחד להשתדל לשמוע כל הקריאה ולא יחסירו מלשמוע אף תיבה אחת". עכ“ל.
וקשיא לי טובא על דבריו. חדא שאם היה הדבר מחוייב על כל אחד ואחד, היו צריכים לקבוע קריאה חוזרת שוב ושוב בכדי להשלים כל אחד את המלים שחיסר. ועוד, שלא מצינו חיוב כזה באף מקום בקריאת התורה, מלבד זה שלא ישהו ג' ימים בלא תורה, ומה לי אם קרא ג' פסוקים או יותר. וזה שנהגו כל ישראל לסיים את התורה אחת לשנה או לג' שנים אין זה אלא מנהג ולא חיוב לשמוע כל מלה ומלה. ועוד, שרבים מבעלי הקריאה רצים כסוס כפרד אין הבין ובולעים מלים ולא מבטאים כל אות וכל דגש כראוי ואין פוצה פה ומצפצף, ואם אכן היה חיוב כזה היו צריכים לדקדק בקריאת התורה לפחות כמו בקריאת המגילה.
והיה נראה לכאורה שהגר"מ פיינשטיין שכ' בנדון ההיתר לצאת בין גברא לגברא וז"ל "והיינו כשכבר שמע קריאת התורה, או שדעתו לבוא מיד. וגם זה אינו מותר כי אם כשהוא לצורך גדול (ש"א ודה"ח)". הרי מפורש שאם לא שמע קריאת התורה אסור לצאת אפילו בין גברא לגברא, והיינו טעמא משום שהמצוה לשמוע קריאת התורה היא על כל יחיד ויחיד. והסתמך במש"כ הפמ"ג הו"ד במשנה ברורה שם סק"ג. אלא שיש לדחות שאם הוא לצורך גדול כגון שצריך לעשות צרכיו מותר. ואיך ישלים את מה שחיסר בתיבות שקרא הש"צ בהעדרו? אלא בוודאי שאין חיוב כזה לשמוע כל מלה ומלה אלא שזה מן הראוי ולא מן החיוב.
עוד נראה לענ"ד שאין שום הוכחה שחייב כל אדם לשמוע כל מלה ומלה בקריאת התורה. שהרי משה רבינו התקין "שלא ילינו ג' ימים בלא תורה" ואסמכיה על הפסוק "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", ומכך שדרשו "דורשי רשומות שאין מים אלא תורה, וכו' וכמה היא "תורה"? אין לזה גבול שאילו היה חיוב כזה איך בני מערבא מסקי לדאוריתא בתלת שנין? ואף על פי שמנהג זה לא היה לרוחו של הרמב"ם שכתב בה' תפלה "ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים", והוסיף בדבריו "ואינו מנהג פשוט". מכל מקום איך זה שתורתו אומנותו כרב ששת היה נפטר מקריאת התורה ואומר אנן בדידן ואינהו בדידהו, מה שהוא לא יכול לומר כך בשאר מצוות. זאת ועוד, שלדעת כף החיים סי' קמ"ו ס"א יוצא ידי חובה בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום. ורק אם לא קרא חייב כל יחיד ויחיד מדינא לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. מ"מ יש ללמוד מכאן שאין חובה לשמוע כל מלה ומלה כמו במגילה. והנלע"ד כתבתי.