שאלה: האם רשאי כהן לבקר את אביו בבית חולים או שיש לחוש למתים המצויים שם?
תשובה: נראה לכאורה פשוט שמכיון שבתי החולים הם מקום שאנשים מתים בהם, כל בית החולים איקרי אהל המת שאסור לכהן ליכנס בו מדאורייתא ועובר בזה על לאו ד"לא יטמא בעמיו". וכן מבואר בס' החינוך מצוה רס"ג על הפסוק הנז', "והמת מטמא באהל בין אדם בין כלים או אוכלין ומשקין… והנפלים אפי' לא נתקשרו אבריהם מטמאין… וכזית בשר מן המת ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל" וגו'… ובשו"ע סי' שע"ג ס"ז פסק "אסור לכהן להיטמא למת אפי' בעת שמיטמא לקרוביו".
זאת ועוד, שבבתי החולים שלנו, הכל שולחים את חוליהם הגוססים להוציא שם את נשמתם. נמצא שבכל קומה וקומה שבבית החולים יש מתים. ואין ספק כלל על כך שהקומה התחתונה משמשת לחדרי מתים. זאת ועוד שבחדרי היולדות יש נפלים ובחדרי נתוחים יש טומאת אבר מן החי. וכיון שיש חדר מדרגות ומעליות המקשרות בין קומה לקומה בפתח שיש בו פותח טפח כל הבנין יש לו דין של טומאת אהל מדאורייתא. ואין לכאורה להקל בזה מחמת הספק שמא אין כאן מת, שהרי חזקה היא שבכל בית חולים יש חדר מתים עם מקררים, ועוד שכידוע אנשים מתים בהם בכל יום. ועוד שאפי' אם אין מת לפנינו, לא יצאנו מידי ספק דאורייתא ולחומרא.
ואין לדמות את זה לטומאת בית הפרס שהיא כפירוש רש"י במס' ע"ז יג. "בית הפרס – שדה שנחרש בה קבר וחשו חכמים עד מאה אמות דלדלה מחרישה את כתיתי העצמות ושמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטנו". שאין זו אלא טומאה מדרבנן וכפירושו בברכות יט: "ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל".
וגם אין לדמות את זה לנכנס לבית הקברות שפסק בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן ט"ו וז"ל: "נלפענ"ד דהדבר פשוט כביעתא בכותחא שכל ענין איסור כניסה של כהן בבית הקברות הוא משום עצם הקבר, ומן התורה אין אסור לכהן אלא כשהולך על הקברות, וגו', ואפי' תוך ארבע אמות שסביב לקבר אינו תופס לטומאה אלא מדרבנן, וזה שמזכיר הרמב"ם בפ"ג מה' אבל וכן בפ"ה מה' נזירות חיוב מלקות לכהן או נזיר שנכנס לבית הקברות. ברור הדבר שכוונתו באופן שנכנס והלך על הקברות, וגו'". שאין בכניסתו אלא איסור דרבנן.
ולכאורה יש היתר ברור בחוצה לארץ שרובם נכרים, שכידוע אין קברי עכו"ם מטמאין באהל כדאיתא בב"מ קיד: "אמר ליה לאו כהן הוא מר? מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? אמר ליה, לא מתני מר טהרות? דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם – אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם". וכיון דמדאוריתא הולכים אחרי הרוב, וכמו כן בבתי החולים שבחו"ל רובם עכו"ם, וכיון דעכו"ם אין מטמאין בהם באהל, אין לכהן לכאורה איסור כניסה לבתי החולים שבחו"ל אפילו מדרבנן.
והאמת שאין משם ראיה דהתם מיירי בבית הקברות שכולו של עכו"ם, דלא מיטמו באהל, אבל בנידון דידן, שיש בבתי החולים גם יהודים יש לומר שאין הולכים בזה אחר הרוב כיון שבית החולים מקום קבוע הוא, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. כדר' זירא בכתובות טו. וכדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק"י ס"ג: גבי "ט' חנויות וגו' לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".
אלא שיש לדון בגמ' דלעיל דלכאורה מה לכהן חבר בבית קברות של עכו"ם, ולכן בהכרח דמיירי שהיה בבית קברות שקבורים שם גם יהודים, ובכל זאת אזלינן בתר רובא שהם עכו"ם. והוא הדין בנידון דידן בבתי חולים שבחו"ל שרובם עכו"ם דניזיל בתר רובא.
אלא שעדיין יש לחלק בין בית קברות לבית חולים. שבבית קברות אין איסור דאורייתא אם אינו מאהיל על הקברות כפסק הציץ אליעזר דלעיל, שרק אז יש להסתפק אם האהיל על קבר ישראל, שרק במקרה זה שהאהיל הוי ספיקא דאורייתא, אבל אם רק הסתובב שם, כפי שהוא עשה הוי ספיקא דרבנן ולקולא. אבל בבית חולים, שכל בית החולים מקרי אהל, ודאי דהוי ספיקא דאורייתא דאזלינן בה לחומרא.
ואמנם יש לדון בבתי החולים שהם בבנינים גדולים, אם נעילת הדלתות חוצצת בעד הטומאה? ואיזה סוג דלתות חוצצים? והאם צירי הדלתות והמנעולים שבהם מעכבים? והאם יש מקום להתיר לכהנים לשהות בחלקי הבנין האחרים. ובחקירת נושא זה יש ללבן מספר נקודות כדלהלן:
א) עד היכן הולכת הטומאה ממקום למקום במספר בנינים הקשורים זה לזה ע"י פתח או חלון? ומהו שיעור הפתח שאינו חוצץ בפני הטומאה?
ב) מהו התיקון לסתום פתח קיים? והאם הגפת הדלתות חשיבה סתימה?
ג) מה דין דלתות העשויות מברזל שכידוע הוא דבר המקבל טומאה, האם הן יכולות להוות חציצה לאהל המת? ומה דין הצירים מברזל שהדלת סובבת עליהן? כיוצא בזה מה דין ידית הדלת והמנעול המחזיק את הדלת שתהיה נעולה, האם חשיבי כמו הדלת עצמה או שדינם כדין כלי המקבל טומאה שסומכים את הדלת?
ובכאן אדון בכל אחת מהשאלות בפרוטרוט
א) עד היכן הולכת הטומאה ממקום למקום במספר בנינים הקשורים זה לזה ע"י פתח או חלון? ומהו שיעור הפתח שאינו חוצץ בפני הטומאה?
בשו"ע יורה דעה סי' שע"א ה"א איתא "אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי' הוא גדול הרבה. ואפי' לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם". הרי מפורש שכל הבנינים הפתוחים לבית שהמת שם עד עולם, טמאים. ואסור לכהן לשהות בשום אחד מהם כיון שהם פתוחים לפחות בשיעור של טפח על טפח למקום שהמת שם.
ב) מהו התיקון לסתום פתח קיים? והאם הגפת הדלתות חשיבה סתימה?
איתא התם "ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית אחר. שהסתימה חוצצת אפי' לא ביטלו להיות שם עולמית. והני מילי שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אלא מיעטו מטפח, אם נתנו להיות שם עולמית ממעט, וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט". הרי בהדיא שמועילה הגפת השערים לחצוץ בפני הטומאה שהרי הדלתות שלנו חוסמות במלואן את הפתח שאז אין הטומאה עוברת מאהל המת אפילו אם הם חוסמים את כל הפתח רק זמנית.
אלא שיש לדון באם יש ריווח שלפעמים שמים בתחתית הדלת ובראשה שמקצצים מעט כדי שהדלת תפתח ותסגר בנקל ואם יש בה רווח של טפח על טפח, אין נעילת הדלת חשובה לחצוץ בפני הטומאה. אלא שבמציאות של בתי החולים בעולם אין לחוש לזה שהרי כל דלתותיהם נעולים בצורה מאוד אדוקה בלא רווחים.
ואפילו אם אכן ישנן דלתות עם הרווח הנזכר נראה שאינו מעכב והדלת חשיבה חוצצת בפני הטומאה, וכן נראה בעליל מדברי הרמב"ם בה' טומאת מת פי"ד ס"ו שדן בזה ופסק שאותו פתח הן בתחתית הדלת הן מעליה חשוב כסתום, שכתב שם: "החור שבדלת או ששייר בה החרש מקום פתוח למטה או למעלה ונשאר אויר בין שני הדלתות או שסגר הדלת ופתחו הרוח בכל אלו אם היה הפותח כאגרוף, הטומאה יוצאה ממנו ונכנסת לה במקום פתוח זה. ואם היה פחות מכאגרוף הרי הוא כסתום". ומיירי בדלת שפותחים וסוגרים, ואזלינן בתר השתא שהוא נעול.
המקור לדבריו הוא במשנה דאהלות פי"ג ה"ג וז"ל: "שייר בה החרש מלמטן או מלמעלן…שעורו מלא אגרוף". ופי' היכין שם "שהיו הנסרים קצרים מגובה הפתח, ועי"ז נשאר קצת מגובה הפתח פתוח סמוך להמשקוף או להאסקופה והוה ליה ודאי כנקב דממילא". ונראה שכונתו במה שכתב שהוא "נקב דממילא" לאפוקי מנקב שנתכוין לעשותו לצורך תשמיש כל שהוא שאז דינו בפותח טפח. וכיון בזה לפירושו של רע"ב שחילק בין הרישא של המשנה שדנה בחור שבאמצע הדלת שחשיב כעשוי במתכוין ושלכן ר' טרפון פליג אר' עקיבא וס"ל דשיעורו בפותח טפח, לבין אם הסדק הוא מלמעלן או מלמטן שאין זה חשוב מתכוין להניחו כך אלא שהניחו החרש כן מפני שהיה לו מחסור בנסרים, ולכן גם ר' טרפון מודה ששיעורו כמלא אגרוף. ונראה ששיעור כאגרוף הוא גדול מזה של כפותח טפח.
ונראה לעניות דעתי לחלק בין דלת שדינה כמו במשנה ובנידון דידן שיעור הפתח מלמעלן או מלמטן בכאגרוף, לבין נקב שבקיר דבהא צריך שתהיה סתימתו מלאה או שמיעטה מפותח טפח להיות שם עולמית. אבל הדלת נחשבת כסתומה אם יש בה ריווח של פחות מכאגרוף מלמעלה או מלמטה כי אין אותו ריווח מכוון בה לצורך תשמיש, ואין לה דין של פתח אלא אם כן היא פתוחה. ועוד נראה ברור דזה שצריך לסתום כל הנקב הוא רק בזמן שקודם סתימתו היה פתוח בכפותח טפח והוא בא למעטו, בזה אמרינן שצריך לסתמו מכל וכל. אבל אם לא היה הפתח כפותח טפח אין צריך לסותמו כלל שהרי בכהאי גוונא אינו מעביר את הטומאה. וגם ההגיון אומר כן שהרי אין לך דלת בעולם שנעה על ציריה ואין תחתיה איזה שהוא סדק שבלעדיו לא תוכל ליסוב על ציריה. ודו"ק.
ג) מה דין דלתות העשויות מברזל שכידוע הוא דבר המקבל טומאה, האם הן יכולות להוות חציצה לאהל המת? ומה דין הצירים מברזל שהדלת סובבת עליהן? וכיוצא בזה מה דין ידית הדלת והמנעול המחזיק את הדלת שתהיה נעולה, האם חשיבי כמו הדלת עצמה או שדינם כדין כלי המקבל טומאה שסומכים את הדלת?
הרמ"א שם הגיה בזה הלשון: "וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ולא מקרי סתימה בחלון אלא אם כן יכול לעמוד בלא סמיכה". הנה במבט שטחי נראה לכאורה מדבריו שדלתות שלנו העשויות מאלומיניום או ברזל שהוא דבר המקבל טומאה אינן חוצצות בפני הטומאה. ועוד למדנו באותו מבט שטחי שאם הדלת עומדת על צירים של ברזל או שהיא נסמכת בסגירתה ע"י מנעול של ברזל אין סתימת אותו פתח חשוב סתימה כלל, שהרי הצירים והמנעול הם הסומכים את הדלת.
אלא שבאמת אין דינה של דלת העשויה ממתכת כדין כלי מתכת, וכן מפורש במשנה בפי"א מכלים הובאה בט"ז שם אות ג': "כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע" ופי' הרמב"ם בפי' המשניות שם כיון שתשמישן עם הקרקע ממילא הם בטלים לקרקע שאינן מקבלין טומאה. הרי מפורש שדלת אפי' אם היא עשויה מכלי מתכות יש לה דין של קרקע שאינה מקבלת טומאה וחוצצת בפני הטומאה, וממילא שגם הצירים והמנעול שגם הם בטלים לדלת חשיבי כקרקע לענין זה.
ולכן מוכרחים לומר שאין כוונת הרמ"א לדלת עצמה או לסומכיה הקבועים בה אלא לסתם מדף של מיני מתכות המקבלים טומאה שכן כתב "וכל דבר המקבל טומאה", באופן כללי. וכן לענין סתימת חלון, שהוא חור בקיר, שיש בו כפותח טפח לא מקרי סתימה אלא אם כן יכול לעמוד בלא סמיכה כלל. ונראה שדייק הרמ"א בלשונו שהזכיר חלון בדוקא, ולא הזכיר דלת, משום שכנראה בימיהם לא היו להם חלונות העומדים על צירים הקבועים במקומם כמו שלנו ולכן כתב דלא מקרי סתימה אלא אם כן יכולים לעמוד בלא סמיכה אבל בדלת הקבועה או בחלון הקבוע ע"י צירים יודה הרמ"א דחוצץ כיון שהצירים בטלים לחלון, שהוא תשמיש לקרקע שאינו מקבל טומאה.
ואמנם הט"ז דן בארוכה בשאלה זו והעמיד את דברי הרמ"א כפי שביארנו אותם לעיל במבט השטחי, דהיינו שדלתות שלנו העשויות מאלומיניום או ברזל שהוא דבר המקבל טומאה אינן חוצצות בפני הטומאה. וכן הדלת העומדת על צירים של ברזל או שהיא נסמכת בסגירתה ע"י מנעול של ברזל אין סתימת אותו פתח חשוב סתימה כלל, שהרי הצירים והמנעול הם הסומכים את הדלת. והביא סמך לדבריו מהמשנה דאהלות פ"ו מ"ב "קוברי המת שהיו עוברים באכסדרא והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח, אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא". ופי' הט"ז שכונת המשנה הוא שאם יכול לעמוד בלא סמיכת המפתח ה"ל מפתח כמאן דליתיה, אבל אם אינו יכול לעמוד בלא סמיכת המפתח אינו חוצץ, דכל דבר הנסמך באדם וכלים אין חוצץ בפני הטומאה. ומעצם העובדה שהביא ראיה ממשנה זו משמע שסובר דהמפתח שהדלת נעול בו מקבל טומאה. ועל פי זה סבירא ליה דדעת הרמ"א היא דגם בדלת הקבועה ע"י צירים והמנעול שלה קבוע בתוכה, אם אין הדלת יכולה לעמוד שלא על ידי המנעול והצירים אינה חוצצת, וכן פסק הוא עצמו להלכה ולמעשה.
וליישב את המשנה דאהלות שאמרה "אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא" שנראית לכאורה סותרת למשנה דכלים שאמרה שהמנעול והצירים בטלים לקרקע ואינם מקבלים טומאה פירש הט"ז שאין סתירה ביניהם. דלעולם אפשר לומר כמו המשנה דכלים שהמנעול אינו מקבל טומאה. ובכל זאת סבירא ליה שהדלת אינה חוצצת אם אינה יכולה לעמוד בלא סומך "בין כלי בין אינו כלי, בין מקבל טומאה בין שאינו מקבל טומאה, אם הוא סומך את הדלת והדלת אינה יכולה לעמוד בכחות עצמה אינה חוצצת, דזה מקרי סתימת עראי". וסמך דבריו לתוס' בב"ב שדימו משנה זו דאהלות לברייתא במס' ב"ב יט: "קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחים בחלון, רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין, ואם לאו אין חוצצין".
ובתוס' שם בד"ה "רואין", פירש ר"י הטעם משום דסתימת עראי מקרי אינו יכול לעמוד בפני עצמו, ודימה דין המשנה באהלות "קוברי המת שהיו עוברים באכסדרא והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח, אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא". לדין המשנה דכלים "קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחים בחלון, רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין, ואם לאו אין חוצצין". דכמו שהדלת שהיא דבר החוצץ צריכה שתעמוד בפני עצמה בלא המפתח, כך התבן והגרוגרות שהם דבר החוצץ צריך שיעמדו בפני עצמן. ופי' הט"ז דלפירוש זה בין כלי בין אינו כלי, בין מקבל טומאה בין שאינו מקבל טומאה, אם הוא סומך את הדלת והדלת אינה יכולה לעמוד בכחות עצמה אינה חוצצת, דזה מקרי סתימת עראי.
ונראה לפרש בדעת הט"ז שמפרש את דעת ר"י בתוס' שבכדי שהדלת תהיה חוצצת היא צריכה לסתום את הדופן באופן קבוע ולא באופן עראי. לפיכך אפילו אם הסומך אינו מקבל טומאה, הוא גורם לכך שסתימת הדלת בפני עצמה נקראת סתימה ארעית, ולפיכך אינה חוצצת בפני הטומאה. וטעם הדבר שהרי מצינו בברייתא דקופה ותיבה אפילו אם הם לא מקבלין טומאה מהטעם שהם בטלים לתבן ולגרוגרות בכ"ז אין הגרוגרות והתבן חוצצים אם אינם יכולין לעמוד בפני עצמן בלי הקופה והתיבה.
פירוש שני שהובא שם בתוס' הוא: "אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד ע"י דבר שאינו מקבל טומאה". ופי' הט"ז דאי נמי זה סבירא ליה להקל קמעה ולומר שהבעיה אינה עצם היות שם סומך, אלא צריך שלא יהיה הסומך מקבל טומאה ולכן המפתח במשנה דכלים שהוא בטל לקרקע, הוא חלק מהדלת והוי חציצה. וכן התיבה והקופה אם היו עשויים מדבר שאינו מקבל טומאה אפי' שהן מחזיקים את הגרוגרות והתבן אין צורך שיוכלו הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן.
ופירושם השלישי של התוס' הוא גירסא אחרת של ר"י בפי' המשניות שהמעכב הוא עצם היות המנעול כלי. "דמפרש אפי' במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטעמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד ע"י כלי אע"פ שאינו מקבל טומאה", ולאפוקי אם סמך בדבר שאינו כלי כלל שחוצץ. ופי' הט"ז דלתירוץ זה כל שעומד על ידי כלי בין אם הוא מקבל טומאה, בין אם אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה. ולתירוץ זה גם המשנה באהלות מיירי במפתח הקבוע בדלת שאינו מקבל טומאה ועדיין אין אותה דלת חוצצת כיון שלא יכולה לעמוד בפני עצמה והיא נסמכת ע"י המפתח שהוא כלי.
והוסיפו שם התוס', שר' אליעזר פליג עלה בתוספתא וסבירא ליה דכיון שאין המפתח מקבל טומאה הדלת מהוה חציצה בפני הטומאה. ושמחלוקת זו בענין המפתח זהה למחלוקת תנאים אחרת במשנה דאהלות פ"ו מ"א בדין נדבך שהוא אבן גדולה ורחבה הנתונה "על ארבעה כלים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים. טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים". ורבי אליעזר מטהר. ואף שבמשנה לא חלק ר"א אלא ברישא, בתוספתא מוכח דפליג גם אסיפא וכן מוכח כאן בדברי התוס' וכן כתב מפורש המ"ש בפי' המשנה, וכן רבינו עובדיה שם כתב דפליג בתרוויהו ושאין הלכה כר"א. אלא כרבנן דפליגי אדר"א וכר"י שהשם "כלי" הוא זה שגורם למפתח להיות מקבל טומאה וממילא הדלת לא חוצצת בפני הטומאה.
ועל פי זה יפה פירש הט"ז שאע"פ שהתוס' קבע באי נמי לחלק בין מנעול דכלים לזה של אהלות, בכל זאת בפי' המשניות הבין שכוונתו של ר"י לומר שאינו חוצץ אפי היכא שהמנעול בטל לקרקע ואע"פ שאינו מקבל טומאה, והטעם מאחר שיש עליו שם כלי אינו חוצץ בפני הטומאה.
ואמנם כתב הט"ז שדעת המרדכי וכן דעת הרמ"א כתירוצא קמא שכל דבר ואפי' אינו כלי ואינו מקבל טומאה, מאחר והוא סומך את הדלת שאינה יכולה לעמוד בלי הסומך אינה חוצצת. ולפי"ז פסק להלכה שאם הדלת עומדת ע"י צירים או מנעול וכיוצא בזה ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה חוצצת בפני הטומאה.
אלא שענין זה טעון ביאור דכיון שהמשנה דכלים אמרה שהמנעול והצירים בטלים לקרקע מדוע א"כ צריכה הדלת לעמוד בלעדם? ואע"פ שלפי המשנה נראה לכאורה היפך זה, לעניות דעתי אין סתירה בין המשניות דהמשנה דאהלות מיירי שהדלת אינה נסגרת בפני עצמה אלא ע"י מפתח, ואותו מפתח אינו קבוע בדלת ואינו בטל לדלת כיון דסופו לינטל משם לפעולות אחרת, כמו למשל קורה שנועלת את הדלת מקצה אחד לקצה השני לרוחב הדלת שאותה קורה יכולה לינטל משם לשימוש אחר. וראיה לכך מהלשון וסמכו במפתח – הב' מנוקדת בשוא. ממילא במקרה זה, אם הדלת נסגרת בלא המנעול, חשיבא סתימה. ואם לא עומדת אלא ע"י המנעול, כיון שהמנעול חשוב כלי המקבל טומאה, דהא אינו בטל לקרקע, אין כאן סתימה מעלייתא, ולכן אין הדלת חוצצת בפני הטומאה. אבל במשנה דתבן וגרוגרות, הקופה והתיבה הם כמו מנעול הקבוע בדלת ובטל לדלת, והדלת בטלה לקרקע ואינה מקבלת טומאה. ולבל יקשה מדוע אין התבן והגרוגרות חוצצים בפני הטומאה אפילו אם אינם יכולים לעמוד בפני עצמם, הטעם הוא כי הקופה והתיבה הם כמו מזודה שהיום נושאת אותם ומחר נושאת דבר אחר ולפיכך אינם בטלים לקרקע.
ויש להקשות על הט"ז שהרי הוא עצמו אית ליה האי סברא בהבנת תירוצם השני של התוס' שם וז"ל: "ולא מיירי בההוא גוונא דמיירי בכלים שזכרנו, דהתם המנעול אין מקבל טומאה דנעשה תחילה לצורך תשמיש קרקע אבל באהלות מיירי ממפתח דעלמא שלא נעשה לקרקע והוא מקבל טומאה". משמע דסבירא ליה חילוק זה, ואיך אם כן התעלם מזה בהסבר פי' ר"י הראשון בתוס' וכתב "ולא תליא מילתא במקבל טומאה אלא סתימה מעלייתא בלא שום סמיכה בעינן". דהא אם המנעול והצירים הסומכים את הדלת אינן מקבלים טומאה במה גרעו מהדלת עצמה החוצצת? דהא הטעם שהדלת חוצצת אינו משום שאינו מקבל טומאה, דהא מיירי אפי' בדלת העשויה מברזל שבעלמא היא מקבלת טומאה, אלא שהיא חוצצת מהטעם שהיא בטלה לגבי קרקע, וא"כ כל דבר הבטל אליה עולמית הוא חלק מגופה של הדלת שדינו כדין הדלת עצמה.
ואין לומר שכונת התוס' בזה שאותו דבר המהווה את המחיצה צריך שיעמוד בפני עצמו ושום דבר שבעולם לא יכול לסומכו, ואפילו אם נסמוך עוד דלת שניה לדלת הראשונה שתחזיק אותה בחזקה לפתח מקרי סומך ואינה חוצצת, דמינה להו הא?
ואין לומר שכונת הט"ז בזה שאותו דבר המהוה את המחיצה אין דינו כקרקע להיות בטל אליה אלא אם כן הוא קבוע שם עולמית. אבל אם הוא שם באופן עראי אפי' אינו מקבל טומאה בפני עצמו, אינו חוצץ כיון שאין זו חשיבא סתימא מעלייתא, דהא מפורש כתב שגם הצירים של הדלת אם הם מחזיקים את הדלת מקרי אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, והרי הצירים לכו"ע הם שם עולמית.
ואולי למד כן מסתימת לשון ר"י בפירושו הראשון שכתב שם "משום דסתימת עראי היא, דמיירי באינו יכול לעמוד בפני עצמו", פי' שהדבר שעושה את אותה סתימא להיות קבועה שם הוא זה שיכול לעמוד בפני עצמו בלא סמיכה של שום דבר אחר, וזה כולל אפי' מנעול וצירים. וכן למד מהדמיון שדימה ר"י את דין המשנה באהלות לדין קופה ותבן, דכמו שהדלת שהיא דבר החוצץ צריכה שתעמוד בפני עצמה בלא המפתח והצירים, כך התבן והגרוגרות שהם דבר החוצץ צריך שיעמדו בפני עצמן. ובלאו הכי לא מקרו מחיצה מעלייתא.
אלא שבאמת לא משמע כן בלשונו של ר"י. שהרי כאשר הוא דימה תיבה של גרוגרות וקופה של תבן לדלת ומנעול, כוונתו ללמוד ממנעול של דלת לקופה ותיבה, וכיון שכל דבר הבטל לדלת חשוב כמו הדלת עצמה, ה"ה לתיבה של גרוגרות שכל דבר הבטל לגרוגרות חשיב כמו הגרוגרות עצמן.
ואין לומר שכוונת ר"י במה שפי' "משום דסתימת עראי היא", דמיירי באינו יכול לעמוד בפני עצמו, פי' שהדבר שעושה את אותה סתימא מעלייתא הוא זה שיכול לעמוד בפני עצמו בלא סמיכה של שום דבר אחר, וזה כולל אפי' מנעול וצירים. ולכן דימה דין זה לקופה ותבן, דהיינו כמו הדלת שהיא דבר החוצץ צריכה שתעמוד בפני עצמה בלא המפתח, כך התבן והגרוגרות שהם דבר החוצץ צריך שיעמדו בפני עצמן, משום שהקופה והחבית המעמידים את התבן והגרוגרות הן שם רק מבחינה ארעית מעין מזוודה, כיון שסופן לסור משם לתשמישים אחרים. וכן המפתח הנועל את הדלת הוא שם רק ארעית. שהרי התוס' עצמם אמרו "אין לפרש הטעם משום שסופו ליטול חבית וקופה… דא"כ למאי דפריך תבן הא קא חזי ליה? ורוצה להוכיח מכאן דאפי' סופו ליטול חוצץ". ותירצו בל' "אלא אומר ר"י"… ואיך נפרש דברי ר"י דמקרי סתימת עראי משום דסופו ליטול, והא בתחילה אמרו שאין לפרש הטעם משום שסופו ליטול?
ונראה לעניות דעתי שסברת ר"י בתירוצא קמא היא, דאין הכי נמי, אפי' דלת אחרת או קורה של עץ אם סומכת את המחיצה לא מקרי חציצה, דכיון דצריך סתימה מעלייתא של הדלת עצמה בלא שום סומך מהחוץ, ואפי' אינו מקבל טומאה, כמו למשל דף של עץ אחר הסומך אותה. וברור הוא שגם ר"י יודה שכל מה שבטל עולמית לדלת הרי הוא חשוב כדלת עצמה, דאי לא תימא הכי היתכן לומר שאם ידפוק את דף העץ לקיר בתור בנין או אם ידביקנו בטיט לכותל שלא יחוץ בגלל המסמרים או הטיט הסומכים אותו? אם אתה אומר כן אין מחיצה שחוצצת בפני הטומאה שהרי כל מחיצה נסמכת ע"י דבר אחר שמחבר אותה לכותל. ולפי"ז אפשר לומר שסברת ר"י עולה בקנה אחד עם המשנה באהלות וגם עם המשנה דכלים ובאמת ר"י ס"ל במשנה דכלים שאין מנעול הדלת והצירים חשיבי סומכים לדלת כיון שהוציאה אותם המשנה מכלל היותם חיצונים לדלת אלא אדרבא הם בטלים לדלת, והדלת בטלה לקרקע, וזוהי עצמה הסיבה שאינם מקבלים טומאה.
ועל פי זה יבוארו דברי התוס'. שר"י מפרש שיש חילוק דק בין שני המושגים. דבסופו ליטול אין החסרון משום שהוא כלי העשוי לתשמישים אחרים, ולא משום שהוא מקבל טומאה אלא משום שכל שסופו ליטול כנטול דמי ואין כאן מחיצה כלל. ולכאורה לסברא זו אפילו הדלת כשלעצמה ללא שום סומך לא היתה נחשבת למחיצה, שהרי סופו לפתוח את הדלת. אלא שאע"ג שלר"י בעינן מחיצת קבע, והדלת הנפתחת ונסגרת אינה מחיצת קבע, אלא סתימת עראי. מכל מקום אם הדלת אינה נסמכת חשיבה מחיצה מעלייתא לשעתה.
וראיה לדברינו נמצא בדברי ר"י עצמו שדימה את הקופה והחבית למפתח – וכתב עליהם "משמע דהכל חד טעמא הוא, והיינו טעמא דסתימת עראי הוא דכיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו", וקרא לשניהם סומכים. מכאן מוכח דמיירי במפתח שאינו חלק מהדלת אלא נפרד ממנה דאי תימא שהמנעול הוא חלק מהדלת הרי אין דמיון כלל בינו לבין קופה וחבית שהם סומכים חיצונים לתבן ולגרוגרות.
ואמנם על הט"ז קשה שלא חילק בין המפתח במשנה דאהלות לבין המנעול הקבוע בדלת במשנה דכלים ותלה עצמו בתירוצא קמא דר"י לקרוא לשניהם סומכים מן החוץ. ולפי מה שפירשתי אין זו דעתו של ר"י.
והט"ז הביא מעשה באחד שהורה בענין הפרוכת הנתונה בקרסים של ברזל שהיא חוצצת בפני הטומאה וכתב עליו שטעה בהוראתו, אבל חדושי הגרשוני שם לימד עליו זכות, מטעם שאע"פ שקרסי הפרוכת עשויים מברזל והוא כלי המקבל טומאה הרי בשעה שתלה הפרוכת עם הקרסים עביד מעשה לבטל אותם מתורת כלי וציין מקורותיו מהתוס' בפרק לא יחפור דף יט: בד"ה "ותיפוק ליה", ובדף כ' בד"ה "היא גופא תיחוץ". וכן מרש"י בפ' במה בהמה דף נה: בד"ה "טהורות", וכן מפי"א דכלים מ"ב, ומפ"כ מ"ד, וכן מפ' מי שהחשיך דף קנ"ז. בתוס' שם בשם ר"ח שאם מבטל כלי חוצץ בפני הטומאה, וכן מהתוס' פכ"ב דכלים מ"ד.
עוד עיין בנקודות הכסף שהתקיף בזה את הט"ז שם והוכיח שטעה בזה מהרבה פנים. שהרי מצינו במקומות רבים במשנה ובפוסקים שדלתות וחלונות חוצצין וא"ת שצריך שיוכלו לעמוד בפני עצמן הו"ל לפרושי. וגם מדברי הרמב"ם מפורש שאע"פ שאין הדלת נסגרת אלא ע"י המנעול וגם שהמנעול עשוי מברזל, כיון שהמנעול קבוע בדלת וכ"ש הצירים שהדלת סובבת עליהם מקרי תשמיש קרקע ואינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה. ואמנם אם אין המנעול מחזיק את הדלת להיות נעולה אלא אם כן יעמוד שם האדם ויחזיק בו, או אם המנעול אינו חלק מהדלת, והוא מדבר המקבל טומאה, אזי אין הדלת חוצצת בפני הטומאה. הא לאו הכי, מקרי חציצה מעלייתא. וכן מפורש בלשון הרמב"ם בפי' המשנה: "אם היה הפתח אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. ואם כאשר יסור זה ידו יפתח השער, הנה הוא טמא לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת, הוא אשר חצץ בפני הטומאה, ואדם אינו חוצץ" עכ"ל הרמב"ם.
ונראה לפרש דבריו שבאמת גם הוא מסכים לכך שהתיבה והקופה אינם ראויים לחצוץ משום שהן מקבלין טומאה, ולא בא לחדש אלא שאם הן סומכין והדלת יכולה לעמוד בפני עצמה, או אם הגרוגרות והתבן יכולין לעמוד בפני עצמן אין הם גורעין מאותה חציצה בשל היותן כלי או משום היותן מקבלין טומאה. וטעם הדבר שהרי מצינו בברייתא דקופה ותיבה שהן מקבלין טומאה ובכ"ז חוצצין אם הגרוגרות והתבן יכולין לעמוד בפני עצמן.
וכן פסק ר' שמואל אבוהב בתשובה כדעת נקודות הכסף הובאו דבריו בגליון המהרש"א.
ובתחילה כתב נקודות הכסף שנראה שגם התוס' והמרדכי מודים בזה לדינא ואמנם בסוף דבריו סיים "ומ"מ דעת המרדכי והאגודה דאפילו לא הוי כלי כלל, לא הוי חציצה. דבעינן שיעמוד דוקא מעצמו, וכשינויא קמא דתוספות. וכן דעת הרב רמ"א וכ"כ הב"ח וכל זה ברור ודו"ק"
מדברי נקוה"כ שכ' "וכשינוייא קמא דתוספות" משמע שגם הוא הבין בדברי ר"י כמו שביאר הט"ז ודעימיה, מכל מקום לעניות דעתי נראה שגם דברי הרמ"א יתפרשו על נכון כסברת ר"י בתירוצא קמא וכפי שפירשתיה ודלא כהט"ז. דהא הרמ"א שהוא נושא כליו של מרן, דיבר בענין נקב שיש בו טפח על טפח ובה למעטו. וע"ז כתב הרמ"א שהסתימה צריך שתהיה בדבר שאינו מקבל טומאה, וגם שתהיה סתימה מעלייתא ללא סמיכה משום שדינה כמו דין המפתח דאהלות שאינו קבוע בדלת ובחלון ואינו בטל אליה וממילא צריך שהסתימה לא תהיה סתימת עראי הנסמכת ע"י דבר אחר. ודו"ק.
ולמסקנת הדברים נראה דאף להט"ז דלתות העשויות מברזל ולהם צירים ומנעול קבוע בהם, וגם ידית הדלת עשויה מברזל, כיון שהם בטלים לדלת, והדלת בטלה לקרקע שאינה מקבלת טומאה לפיכך הדלת חוצצת בפני הטומאה. ולזה הסכימו רוב המפרשים שהבאתי לעיל, ונראה לעניות דעתי שגם הרמ"א חבר לדיעה זו. וממילא כהן יכול ליכנס לבית חולים ואפילו אם יש שם מת כל עוד הדלת נעולה שהיא חוצצת. ובדרך כלל לכל קומה יש דלת בחדר המדרגות שהיא בדרך כלל סגורה ולאו דוקא נעולה במנעול, כי אין צורך לזה, וגם המעלית אין שתי דלתות בשתי קומות נפתחות באותו הזמן. נמצא שהחשש היחידי לכהן להכנס לאיזו קומה שתהיה, הוא לוודא שאין באותה הקומה מת. אבל בלאו הכי אין שום היתר לכהן ליכנס לבית חולים לבקר את בנו ואין לומר שבחו"ל שרי משום רוב עכו"ם, דבהא לא אזלינן בתר רובא כיון דקבוע הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ובדאורייתא אזלינא לחומרא. ורק אם המת שוכב בחדר מתים שנפרד מבית החולים עצמו או שהוא במקום מיועד למתים ויש שם דלת נעולה בפניו, והאבלים יושבים חוץ מאותו חדר, והמנחמים הקרובים להם נכנסים לנחמם קודם ההספד, מותר לכהן להכנס לשאר החדרים הסמוכים לחדר שהמת בתוכו. והנלע"ד כתבתי.
ד) ובענין אם נשים מוזהרות בטומאה איתא בסוטה כ"ג: "הכהנת מטמאה למתים. מאי טעמא? אמור אל הכהנים בני אהרן. בני אהרן ולא בנות אהרן".
ה) ובענין אם כהן מטמא למת גוי ראיתי לציין מה שאומרת הגמ' בב"מ קיד: "אמר ליה, לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? אמר ליה לא מתני מר טהרות? דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם". הרי בהדיא שמדין אהל אין איסור לכהן להיות בבית חולים שהכל שם גויים.
ואין זה סותר למה שהוכיח הציץ אליעזר שהתיר מדאורייתא לכהן להלך בביה"ק של יהודים דהא בהדיא הוא דאסור כדאיתא התם "מאי טעמא קאי מר בביה"ק"? ומשמע שאסור אפילו אם לא היה מהלך על גבי הקברים. אלא דיש לומר שהיה מהלך בתוך ד' אמות לקברים דאסור מיהא מדרבנן.
ואין לאסור לכהן ליכנס למוזיאון שיש שם אברי מתים של עכו"ם ואפילו מדרבנן ליכא איסורא. חדא משום שיש לומר שהפלסטיק המוצק שמקיף את הממיה אינו מקבל טומאה והוי מחיצה קבועה הנתונה שם עולמית ומקרי סתימא מעלייתא. ואפילו אם הוא מאהיל עליו אין איסור שהרי אין עכו"ם מטמא באהל. ועוד כדאמרן לעיל שגוי אינו מטמא כלל מדאורייתא, ומצינו לרבנן חכמי התלמוד שהלכו בבית הקברות ולפי הציץ אליעזר דלעיל משמע שהלכו על הקברות ממש ולא חששו לזה אפי' מדרבנן. אלא שיש לחוש שמא הממיה הזו היא של יהודי והוי ספיקא דאורייתא באופן שיהיה אסור לו להאהיל על הממיה.
ועוד, שלכאורה מצינו מעשה לסתור במס' ע"ז יג. "תניא הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם. ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם. וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהודה אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד אינו מטמא. רבי יוסי אומר אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל. א"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה. ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי". דלכאורה למה תירצה הגמ' בית הפרס דרבנן ולא תירצה בבית קברות של עכו"ם שהרי הוא הלך ליריד של עכו"ם. אלא בהכרח שנגיעה במתי עכו"ם אסורה מדאורייתא.
———————-
מקורות
המשנה בפי"א מכלים הובאה בט"ז שם אות ג': "כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע" – ה'
המשנה בפ"ו דאהלות מ"ב וז"ל המשנה: "קוברי המת שהיו עוברים באכסדרא והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח, אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא". – ו'
במשנה דאהלות פ"ו מ"א בדין נדבך שהוא אבן גדולה ורחבה הנתונה "על ארבעה כלים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים. טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים". ורבי אליעזר מטהר. ואף שבמשנה לא חלק ר"א אלא ברישא, בתוספתא מוכח דפליג גם אסיפא וכן מוכח כאן בדברי התוס' וכן כתב מפורש המ"ש בפי' המשנה, וכן ר"ע שם כתב דפליג בתרוויהו ושאין הלכה כר"א. אלא הלכה כרבנן דפליגי אדר"א וכר"י דכיון שיש להם שם "כלי" זה מה שגורם לטומאה ושלא יהווה חציצה. – ח'
משנה דאהלות פי"ג ה"ג וז"ל: "שייר בה החרש מלמטן או מלמעלן…שעורו מלא אגרוף" – ד'
זה לשון הציץ אליעזר ח"ד סי' ט"ו כתב וז"ל "מתוך עיוני בדברי הש"ס והפוסקים בענין זה נלפענ"ד דהדבר פשוט כביעתא בכותחא שכל ענין איסור כניסה של כהן בבית הקברות הוא משום עצם הקבר, ומן התורה אין אסור לכהן אלא כשהולך על הקברות, אבל עצם שטח בית הקברות כשלעצמו אינו מטמא, ולא מעלה ולא מוריד כלל לענין טומאה מה שהוקצה המקום לבית קברות, ואפי' תוך ארבע אמות שסביב לקבר אינו תופס לטומאה אלא מדרבנן, וזה שמזכיר הרמב"ם בפ"ג מה' אבל וכן בפ"ה מה' נזירות חיוב מלקות לכהן או נזיר שנכנס לבית הקברות. ברור הדבר שכוונתו באופן שנכנס והלך על הקברות, אלא הרמב"ם לישנא דגמ' נקט שנקטה ג"כ בכל דוכתא בלשון זה. ונראה דהיינו מפני שהרי בית קברות שבזמן התלמוד היה נעשה באופן של קבורה בכוכין בתוך מערות, והמערה שקבורים בה יותר מג' מתים כבר נקרא בית קברות, עיין במשנה ב"ב ק: וברשב"ם ד"ה לעשות, שכותב דהם לא היו רגילין ליקבר אחד אחד בפני עצמו אלא כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל אחד בכוך בפני עצמו. וא"כ כל שהולך ע"ג המערה נקרא הולך על בית הקברות, והיינו על הקברים ממש". מ"מ גם לדידיה לא הותר הדבר מדרבנן משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, וה"ה לכהן.