שאלה: האם מותר להוליך ס“ת לבית האבל עבור קריאה חד פעמית?
תשובה: איתא בירושלמי מס‘ יומא פ“ז מ"א דף מז. "בא לו כהן גדול לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו באיסטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא ועומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפיקודים קורא על פה ומברך עליה שמונה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפילה“.
עוד שם "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא אמר רבי יוסה בי רבי בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון“. וכלשון הזו נז‘ שוב בירושלמי מסכת סוטה פ“ז דף כב. רק במקום רבי יוסה נכתב שם רבי יוסי.
ולמדנו מדברי הירושלמי שגנאי הוא לס“ת להוליך אותו אצל אדם יחידי, אלא היחיד צריך לבוא אל הס“ת, כפי שמקובל בכל בתי הכנסת, שכולם עולים לתיבה לקרוא בתורה, ואין מוליכין את התורה מיחיד ליחיד שיקרא בה. ומ“מ כאשר התורה מתעלית ע“י אותו טלטול וכגון שמטלטלין את הס“ת מהתיבה לאדם גדול שיקרא בה אין זה גנאי לס“ת אלא כבוד הוא לה, וכן עשו לכ“ג.
ועפ“י דברי ירושלמי אלה נפסקה הלכה בהגה"ה שבמרדכי פ"ק דר"ה אות תש“י וז“ל: "מצאתי בתשובה אחת דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוה"כ מדקאמר בירושלמי בפרק בא לו בכל אתר את אמר וגו'“. דכיון שאין אותם אסירים בני אדם גדולים שהתורה נתעלית על ידם ואינם מזרע דוד כדריש גלותא נאסר להביא אצלם ס"ת. וכן פי‘ המ“ב בסי‘ קל“ה סקמ“ו בטעם האיסור לקחת אותה לבית האסורים וז“ל: "והטעם שזלזול הוא לס"ת להוליכה אל אנשים שצריכין לה כי כבודה שילכו אנשים אליה“.
ועל פי זה פסק גם בס‘ מור וקציעה "ולא יפה עושין פה שמעמידין ס"ת בבית האבל לקרות בו בימי הכניסה“, כסברת ההגה“ה שבמרדכי.
ונראה שהמרדכי למד זאת מלשון הירושלמי "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן“. מהו בכל אתר? פי‘ בכל מקום ומקום שאין לו שייכות לעובדא זו, הוא צריך לבוא אל הס“ת ולא שהס“ת יבוא אליו. וגם יש לומר שהמרדכי למד זאת מעובדא דריש גלותא שאמר שם לשון "מייבלין“ פי‘ מובילין (בלשון זלזול), את הס“ת מהחוץ אל ביתו של הריש גלותא, ולא כמו שפי‘ הר“י קאפח דמיירי באותו חדר.
ובנתוח הדברים יש להתבונן בשאלה אם היתרו של הירושלמי בכ“ג הוא משום שהוא גדול בתורה או משום שהוא אדם גדול?
היה נראה לומר דמדקאמר הירושלמי "אלא על ידי שהן בני אדם גדולים, התורה מתעלה בהן“, משמע שלא צריכים שיהיו גדולים בתורה דוקא. אלא דאי הכי מדוע שואל הירושלמי מיד אחרי כן "והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא“? והרי הריש גלותא היה אדם גדול מעין נשיא הקהילה של ימינו והתורה מתעלית על ידו? ומדוע לא השיבה הגמ‘ תשובה זו גם על הריש גלותא כמו שהשיבה גבי כ“ג? אלא בודאי שצריך שיהיה גדול בתורה.
ולכאורה מה ההבדל בין כ"ג שאינו גדול בתורה לבין הריש גלותא שהוא עם הארץ יש לומר שאף על פי שאין זה בהכרח שהכ"ג היה גדול בתורה אבל מבחינת מעלתו הדתית נקרא אדם גדול באופן שהתורה מתעלית בו. אבל יש זלזול של ממש בכבוד התורה להוציא אותה לצורך הריש גלותא אם הוא עם הארץ, ולא התירו לטלטלה עבורו אלא משום שהוא היה מזרעו של דוד המלך ובתוספת הטעם שמנהג אבותיהם בידיהם שגם זה נחשב כבוד התורה.
ולענ"ד יש לדחות את הראיה מהירושלמי דיש לומר שרק בכ“ג שהוא יכול לבוא בעצמו אל הס“ת במקום שהיא תבוא אליו, לכן צריך שיהא אדם גדול שהתורה נתעלית על ידו, אבל כשמטלטלין אותה לבית האסורים, כיון שהאסיר אינו יכול לבוא אל התורה, הרי אין בזיון בכך שמביאים אותה אליו, דמ"ש הירושלמי "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן“. "בכל אתר" היינו בכל מקום שיש דרך או לבוא אל הס"ת, או שהס"ת יבוא אליו. ממילא זה זלזול שהס"ת יבוא אצלו. אבל במקום שיש רק דרך אחת לקרוא בתורה והיא שהס"ת יבוא אצלו, בודאי שאין זה בכלל דברי הירושלמי לאסור.
ונראה שלפי זה פסק הרא"ש פ"ק דברכות "חולה שיכול לכוון יבאו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו ויקראו אותם עשרה שמתפללין עמו“,
ואיתא בהג"ה שם "אם כן לפי האמת קאי שכל גדולים במשמע, אמנם הגרסא אשר לפני בספ' שלי נראה עיקר שר"ל דוקא גדול בתור' ולא תקיף וממונה לשררה“.
ולענ“ד הגירסא הנכונה היא כמו שהיא מודפסת בספרים שלנו שכשהם גדולים, התורה נתעלית על ידיהם, ולאו דוקא שהם גדולים בתורה. ושמחתי למצא סעד לסברתי מהתשב“ץ והרמ“א בסמוך. ודלא כמו שפסק המ“ב סי‘ קל“ה סק“נ דאדם חשוב "ר"ל גדול בתורה דאדרבה התורה מתעלית ע"י אנשים גדולים ולאו זלזול אצלה“.
וז"ל הביאור הלכה סי‘ קל“ה: "וראיתי בתשב"ץ קטן סימן קפ"ט שכתב בהיפך מזה (דהיינו מסברת מהר“ם פאדובה) וז"ל בירושלמי פרק בא לו כאן את אמרת הלוך אחר תורה וכאן את אמרת מוליכין התורה אצלו אלא ע"י בני אדם גדולים התורה מתעלה. מכאן ראיה שאין איסור לקרוא לתורה עשיר מכובד לפני ת"ח מפני שע"י אנשים גדולים התורה מתעלה. משמע מדבריו דאנשים גדולים המוזכרים בירושלמי הוא לאו דוקא ת"ח ולא העתקתי כדעתו במ"ב מפני שדבריו קשין שהרי מסוף דברי הירושלמי מבואר בהיפוך מזה וכנ"ל אכן אחרי בינותי ראיתי שהרמ"א בסימן רפ"ב העתיק דין דתשב"ץ להלכה [ומה שנרשם שם אור זרוע טעות הוא שלא נמצא כלל באור זרוע רק בתשב"ץ הנ"ל שזהו לשונו ממש וכנ"ל] ואולי שהרמ"א מחלק בין לקרותו לתורה ובין להביא ס"ת אצלו דלזה בעינן חשוב ביותר ואע"ג שהתשב"ץ בעצמו הוציא דינו רק מהירושלמי הנ"ל הרמ"א החליט את דינו רק מסברא בעלמא וצ"ע“.
וז"ל הרמ“א בסי‘ רפ“ב ס“ג "ואין איסור לקרות ע"ה נכבד, עשיר וגדול הדור לפני ת"ח, כי אין זה בזיון לת"ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים (א"ז)“. עכ“ל.
ובמ“ש "ולא העתקתי כדעתו במ"ב מפני שדבריו קשין שהרי מסוף דברי הירושלמי מבואר בהיפוך מזה“, כוונתו למ“ש מהר“ם פאדובה שאם נאמר שהגירסא הנכונה היא "שצריך שיהיו גדולים בתורה כמו הכ“ג“ יקשה על הריש גלותא כיון שהוא לא היה מוחזק בתור גדול בתורה ואמנם לא יקשה על ההגה“ה ברא“ש כי הוא מיירי בחולה שהוא גם גדול בתורה, אבל אם נאמר שהגירסא הנכונה "שהם גדולים“ לא יקשה גם על הריש גלותא.
סוף דבר פירש המהר“ם פדובה "עוד אחרת אתי וברור לי לפע"ד שכל הדברים הנ"ל הן הירושל' הן ההג"ה מדברים בענין שמביאין הס"ת להם לקרות ואין אצלם שום ארון או תיבה אשר מוציאין הס"ת ממנו ומחזירין אותה לתוכו רק מביאין אותה ממקום אחר בשעת הקריאה ואחר הקריאה מחזירין הספ' למקומו או שהיתה ס"ת דרכה להניח על העמוד המיוחד לקרות עליו ולאדם חשוב וגדול מעתיקין אותה משם להביא אותה גבי הגדול למקום שעומד שם כמו שעשו לכ"ג כדתנן בפרק בא לו אשר עליו קאי הירושלמי ובכן הוא גנאי לס"ת ובעבו' זה יקשה לעשות אם לא לגדולים כנ"ל. אמנם כמנהג שלנו וכעובדא דידך לייח' תיבה וארון על יום או יומים ולתת בו הס"ת ולהוציאו בשעת הקריאה ולהשי' אות' על העמוד והקוראי' בתורה יעקרו ממקומם לקרא על העמוד ואחר כך יחזירו הס"ת לארון לא עלה על לב שום אדם לאוסרו כי אין בו פגם לס"ת מאח' שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש לב"ה של עראי או ב"ה של קבע אם כן יפה עשית ויפה הורית כי אף אם היה עובדא דידך דומה לירושלמי ולהג"ה הנ"ל לא יצאת מחק הגדר מאחר שהיה גדול וכ"ש מאחר שייחד ארון ועמוד לס"ת כמנהג שלנו אם כן אין בו בית מיחוש. ושלום עליך אהובי ועל כל חביריך כה מעתיר אהוב' מאיר בכמר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן“.
וק“ל מנין לו זה שאם יש שם ארון ותיבה שרי? והרי אדרבא, מהירושלמי משמע איפכא שכתוב שם "חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא“. ומהיכן נטלו חזן הכנסת? בודאי מארון הקדש שהיה שם בעזרה. ובכל זאת לא הותר לטלטל את הס"ת אלא לכ"ג ולריש גלותא בשל מעלתם. ומהיכא תיתי שאם יש שם ארון ותיבה מותר לטלטל את הס"ת לכל אדם?
ועוד, דא“ת כדבריו שמביאין ס“ת ממקום אחר ואין שם ארון ותיבה ובכ“ז שרי בכ“ג משום שהוא אדם גדול, מאי שנא ריש גלותא מכ“ג? שהרי גם בריש גלותא לקחו התורה מביהכנ“ס לביתו? ובמה שכתב שצריך שיהא חשוב כמו הכ“ג העיקר חסר מן הספר, שלא נזכר דבר זה בתלמוד לחלק בין גדול לגדול. ועוד, דבכ“ג גופיה למה השיבה הגמ‘ מטעם שהוא אדם גדול, היתה הגמ‘ צריכה לתרץ בפשיטות דמיירי בהכינו לו ארון ותיבה?
ועוד קשה, דכיון שאפשר להכין לו ארון ותיבה למה יפטור עצמו בטענת אדם גדול? וכי מפני שהוא גדול יכול לזלזל בכבוד התורה? צא ולמד מדוד מלך ישראל שהיה "מכרכר בכל עוז“ לכבוד התורה כנזכר בשמואל ב‘ פ“ו וענה שם למיכל אשתו "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה“. ואיך התורה מתכבדת ומתעלית במי שמזלזל בכבודה ואינו מוכן להתקין עבורה ארון ותיבה, ובפרט אם הוא מזרע בית דוד?
ועוד קשה האי חולה שנזכר בהג"ה ברא"ש מאשיר"י פ“ק דברכות וז"ל "חולה שיכול לכוון יבאו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו ויקראו אותם עשרה שמתפללין עמו“, במאי קא מיירי? אי תימא שהתקין לו ארון ותיבה, למה אמר "ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו“, והרי אפי‘ אם אינו חשוב שרי, שהרי התקין לו ארון ותיבה? ואי תימא שלא התקין לו ארון ותיבה, ולא התיר הרא“ש אלא מפני שהוא אדם חשוב, יש להקשות למה לא אמר דשרי בכל אדם ובלבד שיתקין לו ארון ותיבה, ולמה היה צריך להתנות היתר זה בלא ארון ותיבה ורק באדם חשוב? ועוד, שהרי מפורש משם שלא צריך שיהא גדול בתורה אלא די בכך שיהא גדול, דהיינו אדם חשוב, וכגירסא המודפסת בידינו?
אלא ודאי שהרא“ש לא איכפת ליה כלל מארון ותיבה ובלבד שיהא אדם חשוב דס“ל כהירושלמי דבאדם גדול וחשוב ואפי‘ אם אינו גדול כמו הכ“ג שרי כיון שהתורה מתעלית על ידו. וממילא למדנו גם, שאין לו סעד מהאשר“י שברא“ש לאהובו של המהר“ם פאדובה, ולא נמצא לו היתר מבחינת הירושלמי ע“י שיתקין לו ארון ותיבה, ויעמוד שם יום או יומיים.
ובעצם סברתו שיש זלזול יותר בכ“ג שהתורה היא באותו החדר, לענ“ד איפכא מסתברא, שבזה שהיא באותו חדר אין כ“כ זלזול אבל כשעוקרים אותה ממשכנה הקבוע לבית אחר יש בזה זילותא טפי כדלעיל, ולכן צריכה היתה הגמ‘ להשיב בהא דריש גלותא שלא הותר זה מחמת חשיבותו שגם הוא נחשב אדם גדול אלא משום שהיה מזרע בית דוד, ואילו לשום אדם אחר ואפי‘ לכ“ג בכה“ג לא היה מותר.
ומכל האמור נראה לי בבירור שלפי הירושלמי התקנת ארון ותיבה ליום או יומים אינם פתרון לטלטול ס“ת ממקום למקום. וזה שהתיר הירושלמי בכ“ג מפני שהוא אדם גדול והתורה מתעלית בו, היינו דוקא היכא שאין התורה מיטלטלת ממקום למקום אלא היא באותו החדר, שהכל רואים בכבודה של תורה איך שהיא עוברת מאחד לשני עד שמגיעה לכ“ג. ואמנם בעובדא דריש גלותא דמיירי שהוציאו את הס“ת ממשכנה הקבוע להוביל אותה לביתו של הריש גלותא ותירצה הגמ‘ שם "אמר רבי יוסה בי רבי בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון“, היינו שבאמת לא יכין לעשות כן. אלא ע“י שזרעו של דוד משוקע שם, דהיינו שכח מרותו הוא בבחינת "לא יסור שבט מיהודה“, שהרי ידוע שהריש גלותא היה רודה בעם, ולא היתה בידם הברירה, "אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון“, פי‘ לפיכך היו מצייתים לדבריהם, ואעפ“י שבאמת אין זה מכבוד התורה ואין התורה מתעלית על ידו. ואם הוא לא היה מזרע בית דוד היו נלחמים בכל עוז שלא לטלטל עבורו את ספר התורה,
ועפי“ז יבואו גם דברי ההג"ה במרדכי פ"ק דר"ה אות תש“י מעין כפתור ופרח וז“ל "מצאתי בתשובה אחת דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוה"כ מדקאמר בירושלמי וכו' ללמד שהטעם שאסר לטלטל ס“ת לבית האסורים הוא, כיון שמוציאים את ספר התורה ממשכנה הקבוע דייקא, שבכאן אין היתר מצד מרות ושלטון שמחוייב לציית להם כהא דריש גלותא.
וראיתי עוד לדייק בלשון ההגה“ה במש“כ "אינון עבדין (ולא) כמנהג אבותיהם“. שכבר פירשתי למעלה הפשט בלא הסוגריים, דהיינו שצייתו להם משום שהם מזרע המלוכה וכדלעיל. אבל הנזכר בסוגריים בתוספת מלת "ולא כמנהג אבותיהם“ נראית עיקר, שהם באמת לא נהגו כמנהג אבותיהם, שהרי דוד כידוע היה מקל בכבודו לכבוד התורה ואילו הם היו מקילים בכבוד התורה לכבוד עצמם. ומ“מ חייבים לציית לדבריהם מדין "לא יסור שבט מיהודה“.
ואחר כל השקלא וטריא יש להבין מהיכן נבעו כל ההיתרים שבימינו לישא ס“ת לבית האבל?
ונראה לענ“ד שהפתח לכל ההיתרים בענין טלטול ס“ת שאחריו נמשכו מהר“ם פאדובה וכל האחרונים נעוץ בפסק ההגה"ה מאשיר"י שברא"ש פ“ק דברכות שעליו סמך הרב המתיר שנועץ במהר“ם מפאדובה וז"ל האשר“י "חולה שיכול לכוון יבאו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו ויקראו אותם עשרה שמתפללין עמו“.
וכדי לפענח את הצופן חייבים להבין מהי סברת ההגה"ה מאשיר"י שהרי לכאורה יש סתירה לדבריו מהירושלמי שלא התיר בכה“ג שמטלטלין התורה ממשכנה הקבוע לבית אחר ואפי‘ באדם חשוב ככ“ג, ולא הותר בכ“ג מפאת חשיבותו אלא היכא שהתורה נמצאת באותו חדר, אבל להעתיק התורה ממשכנה הקבוע אל ביתו לא הותר אלא לזרע בית דוד שכבר נהגו כך מימי אבותיהם, ואיך התיר לטלטלה לבית החולה? ועוד, דא“ת דשרי משום שהוא אדם גדול למה צריך שיהיה חולה?
ואין לומר דמיירי בחולה שהוא מרותק למיטתו לימים רבים ולא יכול לילך לביהכנ“ס, שבכך הוא למעשה מתקין ביהכנ“ס עראי עם ארון ותיבה בתוך ביתו, וכמ“ש מהר“ם פאדובה "ואין הפרש לב"ה של עראי או ב"ה של קבע“, שכיון שיש לו דין ביכנ“ס אין בזה ענין של חילול כבוד הס“ת הנזכר בירושלמי, דאי תימא הכי, מדוע רק "ואם הוא אדם חשוב בעירו“, והרי כל אדם יכול להתקין ביכנ“ס בביתו? ועוד, מאי שנא חולה, והרי גם לאדם בריא שרי בכה“ג שמתקין לעצמו ביכנ“ס בתוך ביתו? ועוד, שהרי האשר“י לא כתב אלא חולה סתם ומשמע שהתיר לעשות כן אפי‘ ליום אחד, וגם לא הזכיר ארון ותיבה, ולא שיעמוד שם יום או יומים.
והי“ת האיר עיני לדקדק בלשונו של האשר“י באופן שלא זו בלבד שלא יהיו דבריו סותרים לדברי הירושלמי, אלא להראות שהסתמך בדבריו על דברי הירושלמי. והכי קאמר, "חולה שיכול לכוון יבאו עשרה ויתפללו עמו. ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו“, ומי הם המביאים? כל אותם העשרה שבאים לביתו להתפלל עמו יביאו עמם בצוותא את הס“ת. ואם תקשי הרי יש בזה זילותא לס“ת להוביל אותו לצורך אדם יחידי? לזאת תירץ בהמשך דבריו "ויקראו אותם עשרה שמתפללין עמו“, דהיינו שכל אותם עשרה שבאו להתפלל עמו, הם עצמם מביאים עמם את הס“ת, והם עצמם יהיו העשרה שיקראו בו. דבכה“ג לא מצינו להירושלמי שאוסר כיון שהס“ת יוצא אל ביתו בכבוד והדר עם עשרה אנשים המלוים אותו, והם לא סתם מובילים אותו לצורך אדם יחידי כמו שעשו לריש גלותא, אלא הם עצמם יהיו אלה שישתמשו בו לקריאה, שבכך אין זה רק לצורך אחרים אלא גם לצורך עצמם. שהרי מה שהירושלמי אסר בנדון הריש גלותא לשאר אנשים לא היה אלא כשלוקחים אותו אל ביתו שלא בעשרה, ואפי‘ אם היו עשרה לוקחים אותו, היו מניחים אותו שם, והולכים לביתם, ולא היו אותם העשרה, אלה שקראו בו, שבזה יש זילותא לס“ת שמובילים אותו לשם לצורך אדם יחידי, כמו חברת הובלה ומניחים אותו בלא לקרוא בו והולכים להם, וכ“ש אם הריש גלותא היה קורא בו בעצמו בלא עשרה, שיש בזה זילותא טפי, אבל בכה“ג שרי. ועפי“ז אין צורך שיהיה שם ליום או יומים, ולא שישימו לו ארון ותיבה, שזה לא נזכר באשר“י כתנאי להיתר.
ומאי תיקשי לך למה צריך שיהא אדם חשוב? א“ת שמתוך חשיבותו שרי כהא דכ“ג, הרי בכ“ג לא העתיקו את התורה ממשכנה הקבוע, ואיך התיר מכח זה בחולה? וא“ת שטעם ההיתר משום שעשרה מביאין אותו וקוראין בו, א“כ אפי‘ אינו חשוב בעירו נמי לישתרי?
לזאת תירץ האשר“י שהבסיס להיתר אינו אלא מכח הירושלמי כהא דכ“ג דמתוך חשיבותו התורה נתעלית על ידו, ואם תקשי הרי לא הותר זה אלא היכא שהתורה באותו חדר אבל להעתיק אותה ממשכנה הקבוע לבית אחר אפי‘ בכ“ג לא הותר, אשיבך, אומר האשר“י, זה שלא הותר הוא משום זילותא דס“ת אבל היכא דליכא זילותא באותו טלטול, בזה גם הירושלמי יודה דשרי. ומ“מ אין לסמוך על עשרה בלבד להעביר ס“ת ואפי‘ לצורך חולה אא“כ יש גם צד ההיתר הבסיסי שהוזכר בירושלמי שהוא לצורך אדם גדול, שהוא הוא הבסיס להיתר. ובזה יתבארו דברי האשר“י על נכון.
וטעם נוסף לכך שצריך שיהא אדם חשוב בעירו הוא משום שכיון שמעתיקים את הס“ת אל תוך ביתו, צריך לוודא שביתו יהיה מקום ראוי ונכבד לס“ת, שכיון שהוא חשוב בעירו מסתמא ביתו הוכשר לכך.
והיו דברינו אלה תואמים למש“כ בשו“ת מור וקציעה כדלקמן וז“ל: "אבל מבהכ"נ ששם מקום כבודו אסור להוציאו אפי' כדי לקרות מתוכו אם אינו בקבע“, ולפיכך כתב שם "ולא יפה עושין פה שמעמידין ס"ת בבית האבל לקרות בו בימי הכניסה“, דס“ל שאסור ליקח ס“ת ממקומו הקבוע לבית אחר ולהשאיר אותו שם יום או יומים ולא הותר זה אלא אם כל העשרה לוקחים אותו לצורך אדם חשוב והם בעצמם קוראים בו וכל העשרה מחזירים אותו בו ביום, ונקודה זו מדוקדקת בדבריו שכתב "שמעמידין אותו בבית האבל“ היינו להשאיר אותו שם, שזה לא הותר אלא בקבע, דהיינו כדי להעמידו בביכנ“ס חדש, שזה נקרא "בקבע“, ולאפוקי מביכנ“ס עראי. ודין חולה כדין אבל, שאם מניחים שם את הס“ת עד שיחלים ממחלתו אסור, אפי‘ אם עשו לו ארון ותיבה.
ויש לכאורה להקשות ממאי דאיתא בבבלי מס‘ יומא דף ע. גבי יוה“כ שאחר שהיו מברכין על התורה שמונה ברכות "כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים“. וכן הוא שם דף מא. ופירש“י "להראות חזותו לרבים – להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, לולב נאה, ספר תורה נאה, בקלף נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן“. וא“כ משמע הכא שמותר להוציא ס“ת אפי‘ חוץ ממשכנה הקבוע כדי להתנאות במצוה שזהו כבודה של התורה. וא“כ קשה דמהירושלמי משמע דהא דשרי בכ“ג שהתורה נתעלית על ידו הוא דוקא באותו החדר, אבל להוציאה חוץ ממשכנה אסור אפי‘ היכא שהתורה נתעלית על ידו, והיאך שרי הכא?
ובדרך אגב יש להקשות עוד איך היו מטלטלין את הס“ת מהבית לעזרת נשים ביוה“כ? ורש“יּ ז“ל הרגיש בקושיא זו ותי‘ בדף ע. "מערב יום הכפורים הביאום שם“. ואמנם בדף מא. פירש "מביא ספר תורה מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה“. ואף אחד מהתירוצים אינו מכריח שכך היה, אלא בא ללמד שאין זו קושיא, כיון שאפשר לתרצה בדרכי היתר שונים.
וראיתי להרה“ג עובדיה יוסף שהביא קושיא זו בשם ס‘ מור וקציעה להרה“ג יעב“ץ באו“ח ס“ס קל“ה וז“ל: "שו"ר במור וקציעה (ס"ס קלה) שכ', ומה שנהגו במקומותינו ביום שמחת תורה שמוציאין כל ס"ת שבהיכל, וגם מוליכין מבהכ"נ להקיף עמו, וגם קורין בו, אין זה בכלל האיסור (שכ' המרדכי שאסור להביא ס"ת אצל בנ"א החבושים בבית הסוהר), ואדרבה נ"ל סעד לדבר מיומא (ע) וכאו"א מביא ס"ת מביתו להראות חזותו לרבים. איברא י"ל דהתם מביתו הוא דמפיק ליה לבהכ"נ וזוהי כבודה של תורה לקרות מתוכה ברוב עם", ודכוותה להקיף בה לשמחת תורה ודאי דשפיר דמי. אבל מבהכ"נ ששם מקום כבודו אסור להוציאו אפי' כדי לקרות מתוכו אם אינו בקבע. ולא יפה עושין פה שמעמידין ס"ת בבית האבל לקרות בו בימי הכניסה. עכת"ד“.
וק“ל שבתחילה כתב "ומה שנהגו במקומותינו ביום שמחת תורה שמוציאין כל ס"ת שבהיכל, וגם מוליכין מבהכ"נ להקיף עמו“, משמע שמוציאין הספרים חוץ מביהכנ“ס כדי לערוך הקפות. ולהיתר זה חשב תחילה להביא סעד מהגמ‘ דיומא "וכאו"א מביא ס"ת מביתו להראות חזותו לרבים“, ואח“כ דחה סעד זה כיון דהתם מיירי מביתו דוקא אבל מביהכנ“ס אסור להוציאו אם אינו בקבע. ואחר שדחה סעד זה כתב "וזוהי כבודה של תורה לקרות מתוכה ברוב עם, ודכוותה להקיף בה לשמחת תורה ודאי דשפיר דמי“. הרי כיון שאפי‘ משום ברוב עם לא הותר אלא מביתו, איך א“כ חזר ולמד מכאן ב“דכוותה“ דשרי כשמוציא מביהכנ“ס להקיף בה משום ברוב עם, שהרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון? ועוד, שהרי במקום הסעד עצמו לא הותר אלא כדי להראות חזותה ולהתנאות בה, ולא משום ברוב עם?
ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי‘ י“ב עשה פשרה להיתרא, שחילק בין אם הצבור יכולים לבוא לס“ת שאז אסור לקחת את הס“ת אליהם כי אין זה מכבוד התורה, לבין אם אינם יכולים לבוא לביהכנ“ס לקרוא בתורה כמו באחד שהוא בבית האסורים או אם הוא אבל, שאז מותר לקחת ס“ת אליהם בתנאי שיהא מונח שם יום או יומיים והביא מש“כ בערך השלחן או"ח סי' קל"ה סעי' ל"ב שיקראו בו לפחות ג‘ פעמים. וכתב "אבל להחזיר הס"ת מיד לאחר התפלה למקומו הקודם אין היתר כי מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד וזלזול הוא לס"ת להוליכה אל אנשים שצריכים לה, כי כבודה שילכו האנשים אליה“.
וק“ל על פשרתו ופשרת ערך השלחן שהביא ממנה סמך לדבריו, דכיון שהתיר להעתיק את הס“ת למי שאינו יכול ללכת אליה כדי שיוכל לקרוא בתורה, מה לי פעם אחת או ג‘ פעמים? ומה ההבדל אם היא נשארת שם ג‘ ימים או שמחזיר אותה מיד אל משכנה הקבוע בסוף הקריאה? ועוד, שכבר הוכחתי לעיל בדעת הגהת אשר“י שברא“ש שדוקא עדיף להחזירה בעשרה אנשים מיד בסוף הקריאה ולא להניחה שם.
ובפרט שהוא עצמו הביא שורה ארוכה של מחמירים בנדון זה וכמש“כ בזוה"ק פ' ויחי דף רכ"ה ע"א ופרשת אחרי דף ע"א ע"ב שמחמיר מאד אפילו להוציא ס"ת מבי כנישתא לבי כנישתא, ושהמור וקציעה הסתמך על דברי זוהר אלה להחמיר. וכיו“ב כ‘ בס‘ מעשה רב אות קכ"ט, שמעיד על הגר"א ז"ל וז"ל: קריאת התורה הולך לס"ת אפילו בבית שני, ומוסיף וכותב: "ואין מטלטלין מחדר לחדר וכ"ש לבית אחר", וכתב עליו "זאת אומרת שדעת רבינו הגר"א ז"ל להחמיר מאד באיסור הטלטול של ס"ת והחמיר על כן אפילו מחדר לחדר“, וכיו“ב הביא מש“כ בספר עקרי הד"ט על או"ח סי' ל"ד אות י"ג שהמתפללים בתוך הסוכה ובעת קריאת התורה מביאים ס"ת מביתם לסוכה לקרוא בו, יש גנאי בזה לס"ת שלוקחים אותו ממקומו מההוא דירושלמי וכו' ע"ש וכן הביא מש“כ בשו"ת נהרי אפרסמון חאו"ח סימן כ"ט לאסור טלטול ס"ת מהבית דרך בית החיצון על חדר העליה בשביל קריאה דפעם אחת. ואיך א“כ היקל בזה?
אלא שמלבד חומרת הזהר שאדבר עליה בסמוך יש ליישב ולומר שכל הראיות האלה שהן לחומרא אינן שייכות לעצם ההיתר להוליך ס“ת לבית האבל או לבית האסורים. כי בכל המקרים דלעיל הרי מיירי באותו הבית באופן שהם יכולים ללכת אל החדר ששם נמצא הס“ת ואין זה מכבוד הס“ת שיביאו אותו אליהם אלא מכבודו שילכו הם אליו וכמו שנז‘ בהדיא בירושלמי. אבל להוליכו לבית האבל ולבית האסורים שאינם יכולים ללכת אל הס“ת הרי בהכרח הוא להביא את הס“ת אליהם ואפשר שגם הגר“א ועקרי הד“ט ונהרי אפרסמון יודו דבכה“ג שרי. ואחרי שכתבתי את זה ראיתי שהיתר זה מפורש בביאור הלכה סי' קל"ה לקמן.
ואמנם חומרא זו מבוארת היטב בלא פשרות במש“כ בספר טוב עין להחיד"א ז"ל סימן י"ח אות מ"ד וז"ל: "ומימי לא מלאני לבי להקל בזה אפי' ע"י הכנה יום או יומים קודם וכו' ובמקומי אני עומד, ואיני מוחה ביד העושים כן, אבל להורות להם היתר לכתחילה, לא, משום דמשמע לי מפשט דברי הירושלמי דאפילו גבי ראש גלותא לא יאות עבדין אלא שהחזיקו בזה מכח גדולתם וכו', ואם נפשך לומר דגירסת מהר"ם מפאדובה עיקר אין דעתי להקל ולהכריע נגד כבוד התורה ומה גם דאחסור דרי וכל מאן דאלים בונה במה לעצמו“. הרי מפורש שהרה“ג החיד“א ז“ל דחה סברא זו של ב‘ או ג‘ ימים או קריאה ג‘ פעמים שאין בזה ריח להיתר.
ואציין בכאן עוד סניף להיתר שהובא שם בציץ אליעזר בסוף תשובתו הנז‘ לאותם צעירים שנהגו לקחת כל שבת ס"ת מביהכנ“ס לבית העם להתפלל שם והודיעם שהוא איסור מוחלט כמפורש בבבלי ובירושלמי דלעיל, אלא שאם יעמדו במריים ולא יסכימו לשנות מנהגם, עליהם לפחות להסכים "שמנין אנשים יבואו לקחת את הס"ת מביהכ"נ של מקום תפלתם, ואותו הדבר גם בשעת החזרת הס"ת למקומה לארון הקודש שבביהכ"נ“, ולמד כן ממש“כ בס‘ עקרי הד"ט הנ"ל, שאעפ“י שיש גנאי לס"ת שלוקחים אותה ממקומה בבית אל הסוכה, בכ“ז כתב שם וז"ל: "אך אפשר לקיים מנהגם אם כל אנשי הסוכה היושבים להתפלל שם יבואו ויעלו הס"ת וילכו אחרי התורה עד הסוכה דאז אין התורה הולכת אחריהם“ עכ"ל, וכך השיב גם בשו"ת מהר"י הכהן חאו"ח סי' י"א שטלטול הס"ת ממקום למקום אם הציבור מלוין אותה מותר וכן כ‘ בפסקי מהר"ם ריקאנטי סימן מ"ג ע"ש, וכן בכף החיים סי' קל"ה אות ע"ד שצריך עשרה שילוו את הס“ת ואז מותר.
ולענ“ד נראה שמה שהתיר בדיעבד להעביר הס“ת עם מנין של אנשים הוא הדרך הנכון אפילו לכתחילה בכל מקרה שצריך לטלטל את הס“ת ממקום למקום. ונראה שענין זה בדוקא מיישב את מנהגינו לערוך הקפות עם ספרי תורה חוץ מביהכנ“ס. שהרי כל הצבור יוצאים עם הס“ת חוץ לביהכנ“ס לרחובה של עיר כדי לזכות בשמחתה ולזכות בה את הרבים. ויראה לענ“ד שזוהי סברת הגהות אשר“י כפי שהסברתי לעיל.
וכמ“ש הרה“ג ע“י בשו"ת יביע אומר ח“ז או"ח סי‘ נ“ו אות ו‘ וז“ל: "ולפיכך גם בנ"ד לגבי הוצאת ס"ת לרחובה של עיר בשמחת תורה, כשהמגמה העיקרית היא להרבות כבודה של תורה, כשיתקבצו המוני העם מכל החוגים להשתתף בשמחת התורה, ולהראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא, והנגשים אל ה' מחבקים ומנשקים את ספרי התורה, ומראים חבתם לתורתינו הקדושה, הרי זה בכלל מזכה הרבים, שאין ערוך לשכרו. ואחר כוונת הלב הם הדברים. ובפרט שכבר נהגו כן שנים רבות, ואין לבטלם ממנהגם זה שנעשה בפני גדולי הדור. וכיו"ב כתב בשו"ת לבושי מרדכי מהדורא בתרא (סי' צז)". עכ“ל.
והנה בטור או“ח סי‘ קל“ה לא נזכרה הלכה זו כלל אבל הב“י שם אות י“ד ציטט את המרדכי וז“ל: "כתב המרדכי סוף פרק קמא דראש השנה (סי' תשי) מצאתי בתשובה דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בראש השנה ויום הכיפורים כדאמרינן בירושלמי פרק בא לו (יומא פ"ז ה"א) בכל אתר את אמר הולכים אחר התורה והכא תימא מוליכים תורה אצלו אלא על ידי בני אדם שהם גדולים התורה נתעלה בהם והא תמן מוליכים אורייתא גבי ריש גלותא א"ר יוסי בר בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין ולא כמנהג אבותיהם“.
ומשמע דמרן הכי ס“ל להלכה שכן פסק שם בהדיא בשו"ע סי“ד וז“ל: "בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ“. ובית האסורים לאו דוקא אלא ה“ה לחולה וכמ“ש המ“ב שם סקמ“ו. ואפי‘ אין להם ס“ת ורוצים לקרוא בעשרה כפי שכ‘ המ“א שם סקכ“א. ומכאן שמרן לא נחית לכל ההיתרים שהוזכרו ע“י מהר“ם פאדובה וגדולי האחרונים.
ואמנם הרמ“א שם הגיה בדבריו וז“ל: "והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות); ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי (שם)“. ומ“ש "שמכינים לו ס“ת יום או יומים קודם“ כוונתו בזה להכין לו שם ארון ותיבה וכמ“ש מהר“ם פאדובה וז“ל: "אמנם כמנהג שלנו וכעובדא דידך לייחד תיבה וארון על יום או יומים ולתת בו הס"ת ולהוציאו בשעת הקריאה ולהשים אותו על העמוד והקוראים בתורה יעקרו ממקומם לקרא על העמוד ואחר כך יחזירו הס"ת לארון לא עלה על לב שום אדם לאוסרו כי אין בו פגם לס"ת מאחר שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש לב"ה של עראי או ב"ה של קבע“. ומש“כ המ“א בשמו שם סקכ“ב "משמע דהעיקר תלוי באם שעושין שם מקום קבוע לס"ת שרי“, כוונתו בזה לארון ותיבה שהם נחשבין קבע לס“ת לאותם יום או יומים, ונרלה לי בכל שכן דשרי אם קבעו בית כנסת בתוך בית האסורים כמו שיש בימינו שמותר אפילו לזמן מרובה ואפילו דרך קבע.
ומ“ש הרמ“א "ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי“, לא נתברר אם כוונתו שבאדם חשוב א“צ להכין לו ארון ותיבה ליום או יומים, או כוונתו דבחשוב שרי להביא לו ס“ת אפי‘ אם אינו חולה, שהרי בהגה"ה ברא"ש מאשיר"י פ“ק דברכות איתא בהדיא דבעי תרתי חשוב וחולה, וז“ל "חולה שיכול לכוון יבאו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו ויקראו אותם עשרה שמתפללין עמו“. אבל ממ“ש הא"ז הו“ד במג“א סקכ“ג משמע דחולה אפי' אינו חשוב וחשוב אפי' אינו חולה שרי, והמ“ב סק“נ הביא דיעה זו בשם ספר שמן המאור, משמע שלזה היתה כוונתו במ“ש "בכל ענין שרי“. ואמנם מהמ“ב שם סקנ“א משמע שכוונתו היתה "היינו אפילו בלי הכנת מקום“ דהיינו ארון ותיבה.
אבל המ“א עצמו כ‘ "ונ"ל דפרשת זכור מותר להביא ספר תורה אצלו עססי' תרפ"ה“. ומשמע דהיינו אפי‘ אם הוא חולה ואינו חשוב.. ובעייני סוף סי‘ תרפ“ה נפלאתי לראות שהן מרן והן הרמ“א שם סי“א כתבו היפך דבריו וז“ל: "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם“, הרי שלא הזכירו כלל מענין לקחת להם ס“ת. אלא אדרבא שהם צריכים לילך למקום שיש שם ס“ת וצ“ע.
והמ“ב שם סקמ“ו כ‘ דה“ה לפ‘ פרה דשרי. ובמ“ש מרן לאסור ליקח ס“ת לבית האסורים כ‘ "ויש חולקין בכל זה כיון דאנוסים הם“.
עוד כ‘ שם המ“ב סקמ“ח "ומה שהולכין מביהכ"נ מנין אנשים לאיזה בית ונושאין ס"ת עמהם כדי לקרות שם ודאי אינו נכון דהא אפשר להם לשמוע הקריאה בביהכ"נ [א"ר] ויש שמצדדין עליהם זכות משום שכל אחד רוצה בעצמו לעלות בתורה בימים האלה אבל אין זה מספיק לזלזל בס"ת משום זה לטלטלה מביהכ"נ ובפרט בימים הנוראים שמנהג למכור מצות ע"פ רוב גורמים בזה הפסד להכנסות של צדקה אכן אם גם הם מוכרין המצות ומתרבה עי"ז הכנסה של צדקה מסתברא שאין להחמיר בזה ומ"מ מה טוב אם יוכלו לקבוע שם מקום לס"ת על איזה זמן קצר וכדלקמיה“.
וכוונתו בזה למ“ש בס"ק מ“ט "והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה ואח"כ יחזירנה לשם דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן“.
והביאור הלכה בסי‘ קל“ה סי“ד כתב וז“ל: "אין מביאין וכו' – המקור הוא מירוש' המובא בב"י וכו' ובאמת הדבר תמוה דהירושלמי מיירי כשאפשר לילך למקום שהס"ת מונחת ולכך זלזול הוא כשמוליכין ס"ת אצלן משא"כ בזה שאנוסים הם ורוצים לקיים מצות קה"ת למה לא נביאה אליהם מאי זילותא הוא לס"ת כשבני אדם מהדרין אחריה לקרות בה אם נביאה אליהם כיון שהם אינם יכולים לילך אחריה אח"כ מצאתי בפר"ח שתמה ג"כ בזה ובאמת כן הוא דעת האור זרוע דלחולה מותר להביא ס"ת אצלו לקרות בה משום דאנוס הוא וכמו שכתב בד"מ משמו ובאו"ז גופא מבואר טעמו וז"ל דאם לאותם מביאים בעבור כבודם לזה שאנוס כ"ש שמביאים לביתו ע"ש ולפ"ז ה"ה בחבושים בבית האסורים דמאי שנא. ולדינא נראה דאפילו להמרדכי דאוסר אפילו באנוס אינו מיירי כ"א ביחידים החבושים ורוצים להכניף עשרה שם לקה"ת בזה אוסר [ודלא כאו"ז דמשמע שם דמתיר לחולה להכניף עשרה שם ולהביא הס"ת אצלו] ומטעם דמן הדין י"ל דאין חל על יחיד מצות קה"ת בזמן שאין יכול לילך לביהמ"ד אבל כשיש שם עשרה כיון דחל עליהם חובת קריאה והם אינם יכולים לצאת משם ולילך אחריה גם המרדכי מודה דצריך להביא להם ס"ת לקרות בה ומצאתי בא"ר שגם הוא כתב לחד תירוצא דהמרדכי לא מיירי בשיש שם עשרה כנלע"ד לדינא": עכ"ל הביאור הלכה.
והרה“ג יוסף קאפח ביאר שכוונת הירושלמי היא שזה גנאי לס“ת במה שמגישים ס"ת לכהן גדול במקום מושבו לקרוא בו ואין כ"ג עולה ונגש אל ספר התורה כנהוג, וכן במ“ש הגמ‘ "והא תמן מייבלין אורייתא גבי ריש גלותא", הכוונה שבריש גלותא נהגו ככהן גדול שאינו ניגש אל ספר התורה באמצע בית הכנסת ככל אדם, אלא מגישים לו הספר אל מקום מושבו, ועל זה היתה קושית הירושלמי "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלו". ותירץ: "ע"י שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן". ועפי“ז יצא נגד כל הפוסקים האוסרים עפ“י ירושלמי זה טלטול ס“ת לביתו של חתן ולבית האבל ונגד פסק השו"ע או"ח סי' קל"ה סעי' י"ד להצריך ארון ותיבה על יום או יומים. וכתב שם ומנהג קדמוננו לקחת ס"ת מבית הכנסת אל כל מקום שיש מנין מתפללים כגון אצל חתן בשבעת ימי המשתה ואצל אבל בשבעת ימי אבלות ואין חוששין לאותה תשובה, ומנהג אבותינו תורה היא.
והרה“ג ציץ אליעזר חי"ח סי‘ ו‘ דחה את דבריו וכ‘ דאפי‘ המהר"מ פדוואה סי' פ"ח שנתלבט בהבנת הירושלמי והגהת אשרי, וגם עלה על דעתו לפרש את הירושלמי כהבנת הר“י קאפח, מכל מקום לא הביאו למהר"מ פדוואה לפסוק להתיר בפשטות לטלטל בכל גוונא ס"ת אל מקום מנין כפי שלמד הר“י קאפח מתוך פירושו זה, ולא התיר לטלטל אלא אם מייחדים מקום לס"ת יום או יומים, וכמ“ש שם "והקוראים בתורה יעקרו ממקומם לקרוא על העמוד ואחר כך יחזירו הס"ת לארון לא עלה על לב שום אדם לאוסרו כי אין בו פגם לס"ת מאחר שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש לב"ה של עראי או ב"ה של קבע“. הרי לנו בהדיא שעל אף פירושו הזה של המהר"מ פדוואה בכוונת דברי הירושלמי, חשש המהרמ"פ לגנאי לס"ת אם נוסף לזה לא ייחדו גם לס"ת בב"ה העראי תיבה וארון שישימו בו הס"ת על יום או יומים. וכן נפסק גם בשו"ע שם בסי' קל"ה סעיף י"ד, והבאים אחריו, שדוקא אם מביאים הס"ת בשעת הקריאה לבד, אזי אין להתיר, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומיים קודם מותר.
כוונת הזהר בחומרתם
ואני הקטן ראיתי למש“כ הזהר הק‘ פרשת ויחי דף רכה עמוד א‘ וז“ל: "והא אוליפנא מלה ווי לדרא דאתגלייא בינייהו ספר תורה ולא מתערי עליה לעילא ותתא, מאן אתער עליה בשעתא דעלמא בצערא טפי ואצטריך עלמא ואצטריך לאגלאה ס"ת יתיר בדוחקא דעלמא? דכד עלמא בצערא ובעאן בני נשא רחמין עלי קברי כלהו מתין מתערין עליה דהא נפשא אקדימת ומודעא לרוחא דהא ס"ת אשתכח בגלותא דאיגלי בדוחקא דעלמא וחייא אתאן ובעאן רחמי, כדין רוחא מודעא לנשמה ונשמה לקודשא בריך הוא וכדין קודשא בריך הוא אתער וחס על עלמא. ודא על גלותא דס"ת מאתריה וחייא אתין למבעי רחמי על קברי מתיי, ווי לדרא אי אצטריך ס"ת לאגלאה ליה מאתר לאתר אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא דהא לא אשתכח בינייהו על מה ישגחון עלייהו ודא לא ידעין כלהו בני נשא דהא שכינתא כד אתגלייא גלותא בתראה עד לא תסתלק לעילא מה כתיב (ירמיה ט') מי יתנני במדבר מלון אורחים לבתר בזמנא דדחקא אשתכח טפי בעלמא, תמן אשתכחת. ובגלותא דס"ת, תמן היא. וכלא מתערין עליה עלאי ותתאי“.
והמדקדק בדברי הזהר יווכח שלא הקפיד בזה על עצם העברת הס“ת מביכנ“ס אחת לשניה אלא עצם הקפידא היא על כך "דהא לא אשתכח בינייהו“, פי‘ שבגלל שהעולם נתון בצער של עוני, עד שאין להם כסף לרכוש ס“ת לביהכנ“ס, ומשום שאין די ספרי תורה לכל בית כנסת ובית כנסת, יש צורך לטלטל את אותו ספר ממקום למקום. ועונשם הוא שהעוני והצרה תבוא עליהם ביתר עוז, עד שיצטרכו ללכת להתפלל על קברי המתים על העוני המצוי ביניהם, והקב“ה שומע לתפלתם וחס על העולם. ולזה הדגיש הזהר "ווי לדרא אי אצטריך ס"ת לאגלאה ליה מאתר לאתר אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא דהא לא אשתכח בינייהו“, פי‘ ווי לאותו דור שהיה צריך מדוחק ועוני להגלות ס“ת מביכנ“ס לביכנ“ס שעל מקום זה נא‘ "מי יתנני במדבר מלון אורחים“, שאותו מקום נקרא מדבר שאין בו ספרי תורה, ואותו ס“ת שמצוי ביניהם הוא כמו אורח שאין לו משכן קבוע אלא הוא מסתובב ממלון אחד למשנהו. ועונשם יהיה שכאשר יבוא צער ודוחק לעולם אותו מקום יטול את נטל הצער יותר מכולם, עד שיזדקקו לשאול מהמתים להתפלל עבורם ולעורר את העליונים עד שיחוס עליהם קוב“ה. ולכן השתמש הזהר בל‘ גלות. "דאתגלייא בינייהו ספר תורה“, "ודא על גלותא דס"ת מאתריה“, "דאיגלי בדוחקא דעלמא“, "דהא שכינתא כד אתגלייא גלותא בתראה“, "ובגלותא דס"ת“. וממילא להעביר ס“ת באופן חד פעמי ולא באופן קבוע אין זה בכלל מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואין זו נקראת גלות עבור הס“ת, ועל כגון זה לא נזכר בזהר איסור כלל.
הגע בעצמך האם יש קשר בין גלות של ס"ת אחד ויחיד שמסתובב בין בתי הכנסת לבין העברת ס"ת בין אלפי ספרי תורה לקחתו לבית האבלים ולבית האסורים? בודאי שלא לזה התכוון הזהר. וכ"ש אם מכין לו שם ארון ותיבה דשרי, ולפיכך יפה דנו והתירו התורה לשמה והמור וקציעה והציץ אליעזר לטלטל ס“ת לבית האבל.
וכיון דמסקנת הדברים היא דשרי להוציא ס“ת מביהכנ“ס אם הוא לכבוד התורה, יש להקשות מדוע כתב "ולא יפה עושין פה שמעמידין ס"ת בבית האבל לקרות בו בימי הכניסה“, והרי לא כל המקרים שוים? שהרי פעמים שיש בזה קידוש ה‘ וכבוד התורה, במיוחד בבית האבל, ובמיוחד כשהאבל עצמו אינו שומר תורה ומצוות, כי במעמד זה בדוקא מפעמים בקרבו רגשי תשובה והתקרבות אל הקדש, וע“י שמביאים אל ביתו את התורה, היא מתכבדת על ידו ועל ידי המבקרים הרבים שאינם קשורים אל הקדוש ואינם מבקרים בביהכנ“ס, וע“י ששומעים קריאת התורה מגיעים לשאול כמו הבן השלישי בהגדה "מה זאת? ואז חלה עלינו המצוה ואמרת אליו וכו‘. והתורה מתכבדת על ידם וזוכים לעתים תכופות לאור באור עליון ולקרב עצמם אל חיק היהדות. והמציאות תוכיח כמה וכמה יהודים שחזרו בתשובה שלמה דוקא בימי אבלם. ולכן ילענ“ד שהכל לפי ראות עיני המורה בהתאם לתנאים ולמצב שלפניהם ולא כל המקרים שווים.
וראיתי למ“ש בשו"ת תורה לשמה סי‘ נ“ח וז“ל: "אמר המעתיק יצ"ו ענין זה לטלטל ס"ת מבית הכנסת לבית אחר של יחיד או לאיזה כפר לקרות בו בעשרה דיברו בו כמה אחרונים ז"ל והסכמת הכל להתיר לכל אדם היכא דהכינו לו ארון ותיבה ועיין בספר חקרי לב ח"מ ח"א סי' קי"ח מה שהאריך בזה והביא כל דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הניח פינה וזוית והוא מהר"א חזן ז"ל בנו של הרב חק"ל ז"ל ע"ש“. הנה לדבריו כיון שהכינו לס“ת ארון ותיבה בבית האבל הסכמת הכל להתיר כיון שזוהי כבודה של התורה ואין זה בזיון התורה במה שמוציאים אותה ממשכנה הקבוע בביהכנ“ס.
וכן פסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ד' סי‘ ס“א אות י“ג וז“ל: "נוהגין בזמננו שבכל בית אבל עושין מנין לכל התפילות בחול, ומביאין ס"ת לשם. אבל מקפידין שיקראו שם שלש קריאות. ויש מקומות שיש לגמילות חסדים של אמת, או לביהכ"נ גדול, ארון קדש קטן לס"ת אחת מיוחד לזה. אבל אף כשליכא ארון קדש קטן מיוחד לס"ת קובעין מקום להס"ת באיזה מקום בבית האבל. ועיין במ"ב סימן קל"ה ס"ק מ"ז ובבאור הלכה, דאף דאי' בשו"ע סעיף י"ד דבני אדם החבושין בבית האסורין אין מביאים אצלם ס"ת, מ"מ ביש עשרה שאין יכולין לילך, כחבושין בבית האסורין וה"ה לחולה שבאין אצלו עשרה לבקרו, דעתו שמותר להביא. שא"כ כ"ש לאבל, שאיכא מעלה וזכות להמת שיתפללו שם בעשרה, שיכולין להביא ס"ת. שלכן מדינא להמ"ב רשאין להביא ס"ת, אף כשלא יקראו שם ג"פ. אבל ודאי יש להשתדל לקרות שם ג"פ, שהוא לעשות מנין למנחה בשבת. ואם לא היה אפשר אז, יעשו מנין פעם אחת ביום קריאה אחר האבלות“.
ואחתום במה שכתבתי לעיל בדף ב' דלענ"ד יש לדחות את הראיה מהירושלמי דיש לומר שרק בכ“ג שהוא יכול לבוא בעצמו אל הס“ת במקום שהיא תבוא אליו, לכן צריך שיהא אדם גדול שהתורה נתעלית על ידו, אבל כשמטלטלין אותה לבית האסורים, כיון שהאסיר אינו יכול לבוא אל התורה, הרי אין בזיון בכך שמביאים אותה אליו, דמ"ש הירושלמי "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן“. "בכל אתר" היינו בכל מקום שיש דרך או לבוא אל הס"ת, או שהס"ת יבוא אליו. ממילא זה זלזול שהס"ת יבוא אצלו. אבל במקום שיש רק דרך אחת לקרוא בתורה והיא שהס"ת יבוא אצלו בודאי שאין זה בכלל דברי הירושלמי לאסור. ומינה נלמד דשרי להביא ס"ת גם לבית האבל. אלא שלענ"ד לא הארון והתיבה עיקר אלא הדרך שמטלטלים את התורה בעשרה אנשים שהוא הכבוד הראוי לה, שאז אפילו אם היא מונחת על התיבה ומכוסה בטלית שרי.
מקורות
בירושלמי מס‘ יומא פ“ז מ"א דף מז. „בא לו כהן גדול לקרו' אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו באיסטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא ועומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפיקודים קורא על פה ומברך עליה שמונה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפילה“.
עוד שם „בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא אמר רבי יוסה בי רבי בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון“. וכלשון הזו נז‘ שוב בירושלמי מסכת סוטה פ“ז דף כב. רק במקום רבי יוסה נכתב שם רבי יוסי.
בהגה"ה שבמרדכי פ"ק דר"ה אות תש“י וז“ל: „מצאתי בתשובה אחת דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוה"כ מדקאמר בירושלמי בפרק בא לו בכל אתר את אמר הולכין אחר תורה והכא תימא מוליכין תורה אצלו אלא ע“י בני אדם שהם בני אדם גדולים התורה נתעלה בהם והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא א“ר יוסי בר‘ בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין (ולא) כמנהג אבותיהם“.
ביאור הלכה בסי‘ קל“ה שם וז“ל: „וראיתי בתשב"ץ קטן סימן קפ"ט שכתב בהיפך מזה (דהיינו מסברת מהר“ם פאדובה) וז"ל בירושלמי פרק בא לו כאן את אמרת הלוך אחר תורה וכאן את אמרת מוליכין התורה אצלו אלא ע"י בני אדם גדולים התורה מתעלה. מכאן ראיה שאין איסור לקרוא לתורה עשיר מכובד לפני ת"ח מפני שע"י אנשים גדולים התורה מתעלה עכ"ל הרי משמע מדבריו דאנשים גדולים המוזכרים בירושלמי הוא לאו דוקא ת"ח ולא העתקתי כדעתו במ"ב מפני שדבריו קשין שהרי מסוף דברי הירושלמי מבואר בהיפוך מזה וכנ"ל אכן אחרי בינותי ראיתי שהרמ"א בסימן רפ"ב העתיק דין דתשב"ץ להלכה [ומה שנרשם שם אור זרוע טעות הוא שלא נמצא כלל באור זרוע רק בתשב"ץ הנ"ל שזהו לשונו ממש וכנ"ל] ואולי שהרמ"א מחלק בין לקרותו לתורה ובין להביא ס"ת אצלו דלזה בעינן חשוב ביותר ואע"ג שהתשב"ץ בעצמו הוציא דינו רק מהירושלמי הנ"ל הרמ"א החליט את דינו רק מסברא בעלמא וצ"ע“.
הרא"ש פ“ק דברכות וז"ל „חולה שיכול לכוון יבאו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ס"ת בביתו ויקראו אותם עשרה שמתפללין עמו“.
המהר“ם פדובה „עוד אחרת אתי וברור לי לפי עניות דעתי שכל הדברים הנ"ל הן הירושל' הן ההג"ה מדברים בענין שמביאין הס"ת להם לקרות ואין אצלם שום ארון או תיבה אשר מוציאין הס"ת ממנו ומחזירין אותה לתוכו רק מביאין אותה ממקום אחר בשעת הקריאה ואחר הקריאה מחזירין הספ' למקומו או שהיתה ס"ת דרכה להניח על העמוד המיוחד לקרות עליו ולאדם חשוב וגדול מעתיקין אותה משם להביא אותה גבי הגדול למקום שעומד שם כמו שעשו לכ"ג כדתנן בפרק בא לו אשר עליו קאי הירושלמי ובכן הוא גנאי לס"ת ובעבו' זה יקשה לעשות אם לא לגדולים כנ"ל. אמנם כמנהג שלנו וכעובדא דידך לייח' תיבה וארון על יום או יומים ולתת בו הס"ת ולהוציאו בשעת הקריאה ולהשי' אות' על העמוד והקוראי' בתורה יעקרו ממקומם לקרא על העמוד ואחר כך יחזירו הס"ת לארון לא עלה על לב שום אדם לאוסרו כי אין בו פגם לס"ת מאח' שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש לב"ה של עראי או ב"ה של קבע אם כן יפה עשית ויפה הורית כי אף אם היה עובדא דידך דומה לירושלמי ולהג"ה הנ"ל לא יצאת מחק הגדר מאחר שהיה גדול וכ"ש מאחר שייחד ארון ועמוד לס"ת כמנהג שלנו אם כן אין בו בית מיחוש. ושלום עליך אהובי ועל כל חביריך כה מעתיר אהוב' מאיר בכמר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן“.
בטור או“ח סי‘ קל“ה לא נזכרה הלכה זו כלל אבל הב“י שם אות י“ד ציטט את המרדכי וז“ל: „כתב המרדכי סוף פרק קמא דראש השנה (סי' תשי) מצאתי בתשובה דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בראש השנה ויום הכיפורים כדאמרינן בירושלמי פרק בא לו (יומא פ"ז ה"א) בכל אתר את אמר הולכים אחר התורה והכא תימא מוליכים תורה אצלו אלא על ידי בני אדם שהם גדולים התורה נתעלה בהם והא תמן מוליכים אורייתא גבי ריש גלותא א"ר יוסי בר בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין ולא כמנהג אבותיהם“.
ומשמע דמרן הכי ס“ל להלכתא שכן פסק שם בהדיא בשולחנו הטהור סי“ד וז“ל: „בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ“. ובית האסורים לאו דוקא אלא ה“ה לחולה וכמ“ש המ“ב שם סקמ“ו. ואפי‘ אין להם ס“ת ורוצים לקרוא בעשרה כפי שכ‘ המ“א שם סקכ“א. ומכאן שמרן לא נחית לכל ההיתרים שהוזכרו ע“י מהר“ם פאדובה וגדולי האחרונים.
ואמנם הרמ“א שם הגיה בדבריו וז“ל: „והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות); ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי (שם)“
המ“א כ‘ „ונ"ל דפרשת זכור מותר להביא ספר תורה אצלו עססי' תרפ"ה“. ומשמע דהיינו אפי‘ אם הוא חולה ואינו חשוב. וציין לעיין בסוף סי‘ תרפ“ה. ובעייני שם נפלאתי לראות שהן מרן והן הרמ“א שם סי“א כתבו היפך דבריו וז“ל: „י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם“, הרי שלא הזכירו כלל מענין לקחת להם ס“ת. אלא אדרבא שהם צריכים לילך למקום שיש שם ס“ת וצ“ע.
והמ“ב שם סקמ“ו כ‘ דה“ה לפ‘ פרה דשרי. ובמ“ש מרן לאסור ליקח ס“ת לבית האסורים כ‘ „ויש חולקין בכל זה כיון דאנוסים הם“. וגם על זה ק“ל וכי בגלל שהם אנוסים רשאים לזלזל בכבוד הס“ת.
המ“ב סקמ“ח „ומה שהולכין מביהכ"נ מנין אנשים לאיזה בית ונושאין ס"ת עמהם כדי לקרות שם ודאי אינו נכון דהא אפשר להם לשמוע הקריאה בביהכ"נ [א"ר] ויש שמצדדין עליהם זכות משום שכל אחד רוצה בעצמו לעלות בתורה בימים האלה אבל אין זה מספיק לזלזל בס"ת משום זה לטלטלה מביהכ"נ ובפרט בימים הנוראים שמנהג למכור מצות ע"פ רוב גורמים בזה הפסד להכנסות של צדקה אכן אם גם הם מוכרין המצות ומתרבה עי"ז הכנסה של צדקה מסתברא שאין להחמיר בזה ומ"מ מה טוב אם יוכלו לקבוע שם מקום לס"ת על איזה זמן קצר וכדלקמיה“.
המ“ב סקמ“ט „והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה ואח"כ יחזירנה לשם דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן“.