חקירה: מה נקרא בין השמשות, ואיך מחשבים אותו?
א. המשנה בשבת לד. פרק במה מדליקין מתארת את הזמן הנקרא "בין השמשות" במלים "ספק חשכה ספק אינה חשכה".
ב. וזה לשון הגמ‘ בשבת לד: "תנו רבנן בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, בין השמשות. הכסיף העליון והשוה לתחתון, זהו לילה. דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה, חצי מיל. רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים למאי הלכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה כדתנן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה".
וממשיכה הגמ' "הא גופה קשיא. אמרת איזהו בין השמשות, משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון לילה הוא. והדר תנא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני, איזהו בין השמשות, משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי, בין השמשות. הכסיף העליון והשוה לתחתון, לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קתני. משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין, יום. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, בין השמשות. הכסיף העליון והשוה לתחתון, לילה".
וממשיכה הגמ' "ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור בין השמשות בכמה אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל מאי שלשה חלקי מיל אילימא תלתא פלגי מילא נימא מיל ומחצה אלא תלתא תילתי מילא נימא מיל אלא תלתא ריבעי מילא ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל שני חלקי מיל מאי שני חלקי מיל אילימא תרי פלגי מילא לימא מיל ואלא תרי רבעי מילא לימא חצי מיל אלא אלא תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? איכא בינייהו פלגא דדנקא“. עכ“ל הגמ‘.
יום, בין השמשות, ולילה – מחלוקת רבה ורב יוסף בדעת רבי יהודה
מגמ‘ זו נלמד את תמצית מחלוקתם של רבה ורב יוסף בדרבי יהודה: בין לרבה בין לרב יוסף קודם שתשקע החמה הוא יום, ואחרי שהכסיף פני העליון והושווה לתחתון הוא לילה. ואם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נקרא בין השמשות. ומחלוקתם בדעת רבי יהודה מתמקדת מתי שפני מזרח מאדימים ועדיין לא הכסיף התחתון שלרבה זה כבר נחשב בין השמשות ולרב יוסף זה עדיין יום.
נמצא שבין השמשות לרבה הוא ארוך מזה של רב יוסף. ואיך זה מתבטא מבחינת זמן? מצינו מחלוקת אחרת בה חלקו רבה ורב יוסף בשאלה כמה זמן נמשך ”בין השמשות“. שלדעת רבה הוא שלושת רבעי מיל. ולדעת רב יוסף הוא שני שלישי מיל. ומכיון שמהלך מיל הוא שמונה עשרה דקות, ממילא מהלך שלושת רבעי מיל הם שלוש עשרה וחצי דקות. ואילו שני שלישי מיל הם שתים עשרה דקות. נמצא ההפרש ביניהם הוא דקה וחצי. ולמדנו שמהזמן שפני מזרח מאדימים עד שמכסיף התחתון הוא בסך הכל דקה וחצי. שלרבה אותן דקה וחצי נקראים בין השמשות ואילו לרב יוסף הוא יום.
בין השמשות ולילה לדעת רבי נחמיה
מה נחשב לילה? ומה נחשב בין השמשות לדעת ר' נחמיה? רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה, חצי מיל זהו לילה. ואותו משך חצי מיל אחרי השקיעה הוא בין השמשות. "אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה". ומאחר שמהלך מיל הוא שמונה עשרה דקות, ממילא מהלך חצי מיל הוא תשע דקות.
אין כוונת רבי חנינא בזמן בין השמשות של ר' נחמיה שהוא יעמוד בראש הכרמל כשהחמה בראשו וירד לים ויטבול ושוב יעלה לראש ההר, כי כל התהליך הזה לכל הדיעות הוא הרבה יותר מחצי מיל. אלא ודאי דמיירי שהוא עומד ליד המים ורואה את החמה בראש ההר ויורד לים וטובל ויוצא מהמים. ומיירי כשהחמה כבר במערב בתוך הים אלא שהיא עדיין מאירה את כל ההר עד ראשו כי בעודה שוקעת לצד המערבי קרניה מאירות את הצד המזרחי שהוא כל ההר עד ראשו, וככל שהיא משפילה עצמה כלפי מטה למערב קרניה נעלמות בהדרגה מראש ההר כלפי מטה עד שהיא נעלמת מן העין והיא הנקראת חשכה.
ומה נחשב בין השמשות לדעת ר' יוסי?
לדעת ר' יוסי אי אפשר לעמוד על זמן בין השמשות כי הוא ממש כהרף עין.
ומהו שיעור מיל?
יש מודדים שיעור מיל בשיעור הליכה ממקום פלוני למקום פלוני כדלהלן:
ביומא סח: והלא סימן גדול היה להם מירושלים עד בית חדודו שלושה מילין.
ובפסחים מו. אמר ר' אבהו אמר רשב"ל שיעור מיל הוא ממגדל נוניא עד טבריה.
ובמגילה מ: אמר ר' ירמיה וא"ת רבי חייא בר אבא כמחמתן לטבריה מיל.
ובסנהדרין מד. הר גריזים והר עיבל רחוקים ששים מיל מן הירדן.
ובשבת פח: ריב"ל אמר כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל י"ב מיל לאחוריהן. ופירש"י שם שזוהי מדת מחניהם.
ובסוטה יג: אמר ר' אליעזר הגדול מחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל.
ובברכות סג: ארון ה' לא היה מרוחק אלא י"ב מיל. ופירש"י שהם ג' פרסאות.
ובפסחים צג. מהלך אדם בינוני ביום בינוני עשרה פרסאות. ופירש"י שהם ארבעים מיל.
וביומא סז. שבעה ומחצה ריס לכל מיל. ורש"י שם פי' "שהמיל הוא אלפיים אמה תחום שבת ואמנם אין חשבון זה עולה מכוון לחשבון שייסד רבי אלעזר הקליר".
ויש מודדים שיעור מיל בשיעור הליכה מזמן מסויים ביום או בלילה המתייחס לגרמי השמים עד זמן מסויים אחר המתייחס לגרמי השמים.
ג. בפסחים צג. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין. משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין. ושם הובאה ברייתא שהן רק ד' מילין ולא חמשה.
ד. ובטור או"ח סי' רצ"ג פסק, שזמן צאת השבת הוא משישלים ביה"ש דר' יוסי, והוא אחר ביה"ש דר' יהודה, שהוא ג' חלקי מיל אחר שקיעת החמה שהם אלף ות"ק אמה. שרק אז מותר בעשית מלאכה. וזמן זה הוא שלושה רבעים של מיל. והמיל הוא אלפים אמה תחום שבת כפי שפי' רש"י ביומא סז.
ואני הקטן נפלאתי על מה שכתב הטור בדעת רבי יוסי שהרי לדעת ר' יוסי אין כלל מציאות של בין השמשות? שהרי "רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו".
ה. ובטור יו"ד סי' ס"ט ושיעור שהייתו במלח כ' הרמב"ם כדי שיעור הילוך מיל. וכן פ' מרן שם ס"ו שהוא לפחות כדי הילוך מיל שהוא כדי שלישית שעה בקירוב. שהם שמונה עשרה דקות.
ו. ובשו"ע או"ח סי' רס"א ס"א כ' הרמ"א בשם הטור שבין השמשות הוא כדי שיעור הילוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה. ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'. שהם שמונה עשרה דקות.
ז. וכן פסק מרן בסי' תנ"ט ס"ב ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה. שהם שמונה עשרה דקות.
ח. הביאור הלכה סי' תנ"ט בד"ה "הוי רביעית" כתב שיש דעות בפוסקים ששיעור מיל הוא שליש שעה שהם עשרים דקות ועוד חלק ט"ו מן השעה שהם עוד ארבע דקות וממילא המיל הוא עשרים וארבע דקות. וג' רבעי מיל הוא שמונה עשרה דקות. ויש שכתבו שמיל הוא עשרים ושתים וחצי דקות. ע"כ. ואני לא מצאתי דיעה זו בפוסקים.
ט. בשו"ת הרי"ד סי' קט"ז כתב דמהלך אדם בינוני ביום הוא י' פרסאות שהן מ' מיל ועולה לכל שעה ג' מילין ושליש. וכן משמע בתוס' פ"ק דברכות) נמצא כשתחלק שעה (06 דקות) לג' ושליש תקבל 81 דקות.
נמצינו בהסכמה כמעט מלאה של כל הפוסקים ששיעור מיל הוא 42 דקות וממילא ג' רבעי מיל הם 81 דקות.
ולפי זה לדעת רבה זמן ביה"ש הוא שלוש עשרה וחצי דקות. ולדעת ר' יוסף שתים עשרה דקות. ולדעת ר' נחמיה תשע דקות. ולדעת רבי יוסי אין מציאות של בין השמשות.
מהיכן נובעת שיטת ר"ת?
שבת דף לד: (לעיל מקור ב') "אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים למאי הלכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה כדתנן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה".
י. ומפרש רשב"ם ספק לטומאה ולקרבן שראה בין השמשות במוצאי שבת וביה"ש דמוצאי יום שני דשמא בין השמשות שניהם כולו מן היום או כולו מן הלילה מפסיק יום אחד בינתים ואין כאן טומאה או שמא חציו מן היום וחציו מן הלילה והוי רצופין וטמא טומאת שבעה ומתחייב קרבן. וקשה לפירושו …..
יא. התוס' בשבת לד: בד"ה "ספק לטומאה ולקרבן" – "פירש בקונטרס דשמא בין השמשות ראשון כולו מן היום ושני כולו מן הלילה ול"נ דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום ותו דאמר לקמן בשמעתין (דף לה:) העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ולפירוש הקונטרס הא איכא למימר שמא בין השמשות דע"ש כולו יום ומוצאי שבת כולו לילה ולא יתחייב חטאת אלא אשם.
"לכך מפרש ר"ת דמיירי שלא ראה כל בין השמשות, אלא שעה אחת מועטת דבין השמשות זה, ושעה אחרת בין השמשות אחר, ובכל שהוא לילה. והשתא אתי שפיר דספק לטומאה דשמא הראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה ומפסיק יום בינתים (ואין כאן שני ימים רצופין). או שמא תרוייהו יום או תרוייהו לילה ואיכא ב' ימים רצופין. וספק לקרבן שמא הראשון מן היום ומן הלילה והשני לילה (ואז ישנם ג' ימים רצופין). או הא' יום והב' חציו יום וחציו לילה ואיכא ג' רצופין וההיא דהעושה מלאכה בשני בין השמשות היינו שעשה כל בין השמשות או שעשה בשניהם בתחילת בין השמשות וכן הא דתניא בתוספתא דמסכת זבים בפ"ק דשני בין השמשות ודאי לטומאה וספק לקרבן מיירי נמי דידעינן כגון שראה בשניהם בתחילת בין השמשות ועוד י"ל דמיירי כשראה כל בין השמשות דר' יוסי תני לה דאמר בין השמשות כהרף עין וליכא ביה שיעור שלשה ראיות". עכ"ל.
והקושי השני שממנו נבעה שיטת רבינו תם בא ליישב את הסתירה שבין הגמרא בשבת שלפיה לדעת ר' יהודה מהשקיעה עד הלילה יש רק שלושת רבעי מיל לבין הגמרא בפסחים שר' יהודה סובר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין.
יב. פסחים דף צד. אמר רבא שיתא אלפי פרסי הוי עלמא וסומכא דרקיעא אלפא פרסי חדא גמרא וחדא סברא סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום מיתיבי רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תיובתא דרבא. תיובתא דעולא תיובתא. לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן אמר לך אנא ביממא הוא דאמרי ורבנן הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא לימא תיהוי תיובתא דרבי חנינא, לא. ויאיצו שאני. תא שמע מצרים היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ומצרים אחד מששים בכוש וכוש אחד מששים בעולם ועולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים בעדן ועדן אחד מששים בגיהנם נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם תיובתא תא שמע דתנא דבי אליהו רבי נתן אומר כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב תדע שהרי אדם נותן עינו בכוכב אחד הולך למזרח עומד כנגדו לארבע רוחות העולם עומד כנגדו מכלל דכל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב תיובתא תא שמע עגלה בצפון ועקרב בדרום וכל הישוב כולו אינו יושב אלא בין עגלה לעקרב וכל הישוב כולו אינו הוה אלא שעה אחת ביום שאין חמה נכנסת לישוב אלא שעה אחת ביום תדע שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם תיובתא". ע"כ
יג. וזה לשון התוס' בשבת לה. בד"ה "תרי תלתי מיל" – "קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים … סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ"ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא ואומר ר"ת דהתם (בפסחים) מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפי' וי"ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים והשתא פליגי דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו וע"ק דניחזי אנן באדם בינוני שילך מתחילת שקיעת החמה ד' מילין כדאמר בפסחים י"ל דמספקא להו מהו אדם בינוני".
נמצא לשיטת ר"ת בין השמשות הוא זמן ארוך שארכו ד' מילין ואותן ד' מילין מתחלקות לחלקים שונים א. תחילת שקיעה – אורכה ג' ורביע מיל שהוא נקרא יום. ב. סוף שקיעה – אחרי שנכנסה חמה בעובי הרקיע – אורכה ג' רבעי מיל. ומאחר שיש אפשרות שחלק מהחלק הראשון כלו יום או כלו בין השמשות והחלק שגובל אתו כלו יום או שחלקו השני כלו לילה או שהוא חוצה ברגע אחד לגבול הלילה הוי ספק לטומאה ולקרבן. נמצא לשיטת ר"ת ד' מילין הם 27 דקות מתחילת השקיעה לפי החשבון שכל מיל הוא 81 דקות.
יד. והמשנה ברורה סי' רס"א ס"ב סק"כ הביא את שיטת ר"ת שמחלק בין תחילת השקיעה שארכה ג' ורביע מיל מהזמן ששוקעת החמה ונכסית מעינינו, וזמן זה יום הוא. ואז מתחילה השקיעה השניה שאז מתחיל להשקע האור לגמרי ונקרא סוף השקיעה וזו ארכה רק ג' רבעי מיל שהוא אלף ות"ק אמות והוא הנקרא בין השמשות. ואז יוצאים ג' כוכבים בינוניים והוא סימן ללילה. וכתב שם שהרבה פוסקים חולקים עליו וס"ל שמיד שנתכסית החמה מעינינו הוא בין השמשות. (נ"ל שכוונתו שלדעת הרבה פוסקים מיד אחרי שקיעת החמה הוא בין השמשות כדעת רבה בדר"י לעיל)
טו. עוד כתב שם בס"ק כ"ג שדעת הרבה מהראשונים היא נגד שיטת ר"ת ושהגר"א הסכים עמהם. וכ' ששיעור ג' רבעי מיל הוא מיד לאחר שנתכסית החמה מעינינו (ואז הוא בין השמשות). והוא לערך רבע שעה באופק בבל, בזמן ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים. אבל במקומות אחרים ובזמנים אחרים של השנה אותו זמן משתנה לפי המקום והזמן.
טז. ועיין ביאור הלכה סי' רס"א בד"ה "מתחילת השקיעה" שפירש ענין זה בטוב טעם והסביר מדוע זמן הדלקת הנרות הוא י"ח דקות קודם השקיעה להחמיר בדאורייתא כשיטת היראים שזמן ביה"ש הוא ג' רבעי מיל קודם השקיעה. ולהלן תמצית דבריו.
יז. שיטת ר"ת נובעת מהגמ' פסחים צד: שאומרת שמשקיעת החמה עד צה"כ שיעור ד' מילין וק' על זה מהגמ' בשבת לד-לה שאומרת שמשקיעת החמה מתחיל זמן ביה"ש ונמשך זמנה בס"ה ג' רבעי מיל ואח"כ הוי לילה. עוד אמרינן התם דג' כוכבים הוי לילה. וע"ז תי' ר"ת דההיא דפסחים מיירי מהתחלת השקיעה שנשקע גוף השמש ונכסה מעינינו שמאז עד צה"כ אה"נ דהוי ד' מילין. אבל ההיא דשבת לא מיירי אלא מסוף השקיעה שגם אור השמש נשקע מרוב הרקיע מלבד מצידו המערבי ומשם עד צה"כ ג' רבעי מיל והוא בין השמשות. אבל זמן זה של תחילת השקיעה שהם ג' מילין ורביע. ס"ל לר"ת שהוא יום. וכן פ' המ"א.
יח. אבל הגר"א חלק עליו וס"ל שבין השמשות מתחיל מיד עם התחלת השקיעה, ונמשך זמנה ג' רבעי מיל ואח"כ ישנם כבר ג' כוכבים בינוניים והוא לילה. והלילה דפסחים שאמרו בה ד' מילין הוא ג' מילין ורביע אחר צה"כ דשבת והוא זמן שכל כוכבי הרקיע נראים בו. ולדיעה זו הסכים מהר"ם אלשקר וכ' שלזה הסכימו הגאונים הראשונים רב שרירא גאון ורב האי גאון ורב נסים גאון. וכן כ' רבינו אברהם בן הרמב"ם וכ' שכן משמע גם מדעת הרי"ף, הרמב"ם ורש"י וכן פסק הש"ך להלכה ביו"ד סי' רס"ו סקי"א. וכן פ' מהרלב"ח על הרמב"ם בפ"ב מה' קידוש החדש וכ' שכן משמע מהרי"ף והרמב"ם. וכן פסקו מהר"ל מפראג והראב"ן.
יט. בשו"ת הרשב"א חלק ז' סי' נ"א בענין מתי חשוב לילה כ' שהשו"ע סי' רס"א פסק כר"ת. ואילו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא פירשו דעתם. וכתב שכל מיל הוא ח"י חלקים משעה (שמונה עשרה דקות) ופירש שמה שכ' השו"ע בסי' רס"ג שכשיראה ג' כוכבים קטנים הוי לילה, ה"ה לבינונים אלא דמשום חוסר בקיאות כתבו קטנים. ומיירי שיראה ג' כוכבים לדעת השו"ע כר"ת אחר שיעור ד' מילין שרק אז הוא לילה שהוא ככלות שתי שקיעות הראשונה אחר ג' ורביע מילין שעד אז יום הוא, והשניה ככלות ג' רבעי מיל. וכ' דהרא"ם בס' יראים הו"ד בב"ח סי' רס"א ס"ל שמתחילת השקיעה עד צה"כ ישנם ה' מילין ולמד כן מהתוס' בפסחים צ"ד. וס"ל שהכוכבים מתחילין לצאת מיד אחר השקיעה שאז מתחילת יציאתם מקרי לילה מדאורייתא. וביה"ש מקרי ג' רבעי מיל קודם השקיעה.
נמצא לפי"ז לר"ת לילה חשוב ד' מילין אחרי תחילת השקיעה וכל מיל הוא י"ח דקות. ובס"ה שבעים ושתים דקות. ולדעתו כל ג' מילין ורביע אחר השקיעה חשוב יום גמור דהיינו י"ח כפול ג' ורביע שהוא בס"ה חמשים ושמונה דקות אחר השקיעה יום גמור הוא. ורק אחרי זמן זה מתחיל זמן בין השמשות שנמשך עוד ג' רבעי מיל שהם ארבע עשרה דקות ורק אח"כ מתחיל הלילה. וכן פסק השו"ע. והרשב"א פסק דלהלכה חובה להחמיר בזה כדעת מרן במוצ"ש ובמוצאי יו"כ שכן פסק מרן כר"ת בין לקולא בין לחומרא.
כ. ובס' יראים לר' אליעזר ממיץ (הרא"ם) יש שיטה שלישית דבין השמשות מתחיל ג' רבעי מיל קודם סוף השקיעה דהיינו מיל ומחצה קודם הלילה. בין השמשות מתחיל י"ח דקות קודם השקיעה. ואחר השקיעה לילה גמור הוא מדאורייתא. והובאו דבריו באגודה ובמרדכי. והב"ח פסק שיש להחמיר כדבריו לכתחילה. והמ"א כ' שיש לחוש בזה לחומרת הב"ח. אך הגר"א דחה את שיטת הרא"ם הנ"ל.
כא. ועיין ביאור הלכה סי' רס"א בד"ה "מתחילת השקיעה" שפירש ענין זה בטוב טעם והסביר מדוע זמן הדלקת הנרות הוא י"ח דקות קודם השקיעה להחמיר בדאורייתא כשיטת היראים שזמן ביה"ש הוא ג' רבעי מיל קודם השקיעה.
כב. גם בשו"ת הרשב"א חלק ז' סי' נ"א בענין מתי חשוב לילה כ' לעיל דהרא"ם בס' יראים הו"ד בב"ח סי' רס"א ס"ל שמתחילת השקיעה עד צה"כ ישנם ה' מילין ולמד כן מהתוס' בפסחים צ"ד. וס"ל שהכוכבים מתחילין לצאת מיד אחרי השקיעה שאז מתחילת יציאתם מקרי לילה מדאורייתא. וביה"ש מקרי ג' רבעי מיל קודם השקיעה.
כג. והגר"א פסק נגד מרן ויישב את קושית ר"ת בריש ברכות. והש"ך יו"ד סי' רס"ו הביא את דעת שו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו וכ' שם שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו בזה נגד מרן. אלא שמרן לא החליט כן בדעתם. דאל"ה איך פסק כר"ת ואפי' לקולא. ובסידור הרב התניא כ' שמרן ביו"ד חזר בו ממה שפסק באו"ח כר"ת.
שעה זמנית
בכדי לברר מהו שיעור שעה זמנית ראוי שנברר תחילה ממתי ועד מתי הוא יום. וממתי ועד מתי הוא לילה? יש שמשערים את היום בזמן מהלך החמה מזריחתה ועד שקיעתה. ויש משערים אותו מעלות השחר עד צאת הכוכבים.
תמצית תשובתו המאלפת של שו"ת מהר"ם אלשקר
ולהלן אתמצת את תשובתו המאלפת בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו שמראה לנו תמונה ברורה של שיטת רבינו תם וכן את כל יתר השיטות שכמעט כולם מתנגדים לשיטת רבינו תם.
בתחילה צריך לפרש מה היא כונת ר"ת ודעמיה ומה היא כונת המתנגדים לשיטתו ומה בין שתי הדעות. וכתב שלכו"ע שיעור בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה לחומרא לגבי רב יוסף. אבל מחלוקתם בתחלת השקיעה.
לר"ת יש שתי שקיעות. השקיעה הראשונה משהתחילה להכנס בעובי הרקיע ואינה זורחת על הארץ. השקיעה השניה משגמרה ללכת כל עובי הרקיע ועדיין לא עלתה על הכפה. ומהשקיעה הראשונה עד השקיעה השניה מהלך ג' מילין ורביע וכל זה הזמן לר"ת ודעמיה הוא יום. ומזמן זה עד צאת ג' כוכבים, ג' רבעי מיל וזה הוא בין השמשות.
נמצא מהשקיעה הראשונה עד צה"כ הוא ד' מילין והוא כל עובי הרקיע כר"י דפסחים.
וידוע הוא ומשכל ראשון דדברים אלו אין להם שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה כדאמרן.
אמנם שאר המפרשים ובכללם הרמב"ם ז"ל בח"ב של המורה נבוכים פ"ח והגאונים ז"ל סוברים כחכמי אומ"ה דגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה ותעלם מן העין. ומתחלת שקיעתה באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעים רגע. ושעור הליכתו והוא דבר הנראה לחוש שלא יוכל אדם להכחישו. הילכך לדבריהם משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין השמשות כדאמרן.
ומה שהניע את ר"ת לעשות שתי שקיעות היינו משום דקשיא ליה מדרבי יהודה דפסחים אדרבי יהודה דבמה מדליקין דהכא קאמר משתשקע החמה ועד צה"כ ג' רבעי מיל, ובפסחי' קאמר רבי יהודה גופיה דהם ד' מילין ולפיכך תירץ ז"ל דההיא דפסחי' מיירי בשקיעה ראשונה וההיא דבמה מדליקין בסוף שקיעה שניה.
וכבר דחו לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים וכו' וכתבו ז"ל ודעו דאע"ג דהך ברייתא דפסחים דר' יהודה תיובתא לעולא, ולרבא ליתא להך ברייתא ולא לדרבה דבין רבי יהודה בין רבה סבירא להו הרקיע עשוי כקובה והגלגל קבוע הוא והמזלו' חוזרין והחמה היא בעצמה המהלכת מן המזרח למערב וכו' וזו היא שקיעת' וכו' וכשמגעת וכו' מן המערב למזרח וכשמגעת לסופו וכו' עולה עמוד השחר וכשמגעת לסוף עביו מנצנצת על הארץ וכו' וליתא להא מילתא מכמה אנפי וכו'. נמצא הגלגל סובב סביבה אחת והמזלות קבועין בו. ואף רבותי' ז"ל כשאמרו חכמי ישר' אומרי' וכו' וחכמי אומות העולם אומרים וכו' הא א"ר ונראין דבריהם מדברינו ללמדך שעל מה שפירשנו סמכו חכמי' ז"ל ע"כ. וכל זה קשיא לר"ת ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכת' אותו להלכה והנה שכח כי חכמי ישראל הודו בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם.
עוד כתבו רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה אחרת ז"ל חלוקת רבה ורב יוסף משתשקע החמ' ולא תראה אפי' על ראשי דקלים כל זמן שפני מזרח מאדימין עד שיכסיף התחתון לרב יוסף מן היום ולרבה בין השמשות ונתנו שיעור לעונות אלו ממהלך אדם ואזדו לטעמיהו דאיתמר שיעור בין השמשות רבה אמר ג' חלקי מיל ורב יוסף אמר שני חלקים נמצא בין זה לזה אחד מי"ב במיל והמיל אלפים אמה נמצא בין רבה לרב יוסף שיעור מהלך קס"ז אמה והיא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. עד ומיהו לענין שבת רבה קמחמיר והא מילתא איסורא דאוריתא הוא ע"כ.
עוד כתבו שם ז"ל דאמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא כי משתשקע החמה בדילין ממלאכות וכל בין השמשות מטילין אותו לחומרו לשני ימים שאם נולד בן בסוף ערב שבת מטילין אותו לחומרו שהוא בשבת ואין נמול בע"ש ומטילין אותו לחומרו שהו' בע"ש ואין שבת שמיני ע"כ.
גם בתשובת רבינו נסים גאון כ' בענין מה שאמרה המשנה תפלת המנחה עד הערב מהו גבול עד הערב עד שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה. ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות. ודוקא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן ע"כ.
גם מדברי רש"י ז"ל נראה דהשקיעה היא כחכמי אומ"ה שכ' בפ' במה מדליקין שהחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה. נראה דסמוך לשקיעתה היינו באופק דאז היא נראית על ראשי ההרים ודלא כר"ת ז"ל.
והרשב"א הקשה על ר"ת מהירושלמי והניח הדבר בצ"ע.
וגם הרי"ף כתב גבי יוה"כ דמשעת שקיעת החמה מתחיל בין השמשות ע"כ. וכן כתב תלמידו הר"י מקורביל ז"ל.
גם רבי אברהם בן הרמב"ם פירש שבין השמשות ספק אם הוא מן היום או מן הלילה וזמן זה הוא משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבי' בינוניים לא כככבים הנראים ביום ולא כככבים שא"א שיראו עד לב הלילה. וספיקא דאוריתא לחומרא, ולכן צריך לפרוש מעשיית מלאכה קודם ערובת השמש דבר מועט כמו שנמנעים מאכילת חמץ בשעה ששית וכיו"ב, וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש. וקודם שתערוב השמש הרי הוא יום ודאי וכו' ומשפטו כמשפט חצי היום. וכשיראו ג' כוכבים בינוניים הוא ודאי לילה. וכן פסק רע"ב במשניות שבת פ"ב משנה ז'
אבל הרה"ג רבי אליעזר ממי"ץ הפריז על המדה וכתב משתשקע החמה דרבי יהודה ורבי נחמיה משתתחיל לשקוע שנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה להכנס בעובי הרקיע דהיינו מעט קוד' שקיעת החמה ולשון משתשקע הקדמה ויותר הקדמה נקראת בין השמשות ושיעור לרבנן תלתא רבעי מיל ולרב יוסף תרי תלתי מיל ע"כ.
נקטינן השתא מדברי הגאונים ז"ל דנהירא להו שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא ומכל הני רבוואתא קמאי וקמאי דקמאי ורוביהו דבתראי דבין השמשות מתחיל משתכנס כל עגולת השמש באופק ולא תראה על פני תבל עד צאת ג' כוכבים בינוניים ושיערו ג' רבעי מיל.
וידוע הוא דכל המפרשים והמחברי' שכתבו סתם ולא חילקו בשקיעות כר"ת ז"ל לא סבירא להו כותיה. ואם באנו לחלק בין שקיעת למשתשקע אדרבא דאפכא מסתברא דמשתשקע משמע טפי התחלה משקיעת דמשמ' ששקעה כבר. וגם רבי' אליעזר ממי"ץ כתב כך בפי' על דברי ר"ת, וכמו שכתוב בהגהות המרדכי, אבל מה שפירש ר"ת ז"ל דשקיעת החמה קודמת למשתשקע וכו' לא נראה לרא"ם ז"ל דלשון משתשקע החמה משמע הקדמה כדאמרי' בהשוכר "משיפקסו עד שיפקסו מבעי ליה אי תנא עד שיפקסו הוה אמינא עד דגמר פקוסיהו קמ"ל משיפקסו מכי אתחיל פקוסיהו" ע"כ.
גם רבי שמשון משנץ הקשה על זה כמה קושיות. ואלמלא דמסתפינא הוה אמינא דהך ירושלמי שהביאו לסיועי לר"ת, לאו סייעתא היא כלל, אלא אדרבה מהתם משמע איפכא דכי אמרי' התם סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות, היינו משתתחיל להכנס עגולת השמש באופק עד שתכנס כולה ולא ישאר ממנה כלום וזהו הנקרא סוף השקיעה ושיעור זה הוא ארבעים רגעים, וכדעת אומ"ה. דיקא נמי דקאמרי' התם תחלת גלגל חמה לשקוע סוף גלגל חמה לשקוע. וכוליה, תחלת החמה או סוף החמה לא קאמרינן, דמשמע בהדיא דגלגל הוא שחוזר. דאי אפשר שנעלם מעיני כל גאוני עולם אשר מעולם עד ר"ת קושיין דר' יהודה אדר' יהודה שנתגלתה לר"ת ז"ל.
גם החילוק שחלק בשקיעות אינו חלוק מועט שהיו מעלימין ממנו העין ולא אשתמיט חד מכל הראשונים שקדמו לר"ת למימר יתיה ואדרבה דקא חזינן שהרסו יסוד בניינו גדולי הגאונים זכר קדושים ואדירים לברכה. וכ"ש דקושיין דר' יהודה לאו קושיא היא להשיג בה גבולות ראשונים דכמה איכא בתלמודא בכיוצא בזה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ביומא בספר הזכות דקשיא להו התם דר' יוחנן אדר' יוחנן ותרץ שם דאפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא וכו' עד דכמה יש בתלמוד סברות מתחלפות בחלוף המסכתות כמו איכא דאמרי ורב חננאל כתב מהן הרבה ואפשר שאף סברא זו של ר' יוחנן נתחלפה כאן או שחזר בו כמו שאמרנו ע"כ. והכי נמי מצי' למימר הכא גם איכא למימר נמי דבילדותו בפסחים סבר כחכמי ישראל ובזקנותו סבר כחכמי אומות העולם שהודו חכמים לדבריהם כדאיתא בגמ' בהדיא. ומה שכתבתם על הרב רבי' ירוחם ז"ל שהוא סובר כרבינו תם ז"ל ליתא ואדרבה שהוא הביא דברי רבי' תם ז"ל ופסק להחמיר כהרי"ף זכרונו לברכה. וכתב בחתימת דבריו ז"ל ואנו יש לנו להחמיר ואסור לעשות מלאכה מתחלת שקיעת החמה ע"כ. משה בכה"ר יצחק זלה"ה ן' אל אשקר. נר"ו: