האם שרי לאכול מצת אפיקומן לכתחילה אחר חצות במקום שרוצים להמשיך ולספר ביציאת מצרים. מה עדיף, סיפור יציאת מצרים או אכילת אפיקומן קודם חצות?
ויש לדון בתחילה במקור הדין המחייב מדאורייתא אכילת מצה בלילה הראשון, האם יוצא אדם ידי חובתו מדאורייתא במצה שאוכל בשעה שמברך המוציא ועל אכילת מצה או בשעה שאוכל את מצת האפיקומן? ואם תאמר שיוצא י"ח בשעת הברכה של המוציא ואכילת מצה, האם אכילת האפיקומן היא חובה מדאורייתא או שאינה אלא מדרבנן זכר לקרבן פסח. ואפי' אי תימא שיוצא י"ח אכילת מצה באכילת האפיקומן, האם מדאורייתא חייב לאכלה קודם חצות, או שמצוה מיוחדת זו לאכלה קודם חצות, אינה אלא מדרבנן? ונ"מ דאם תאמר שהמצוה לאכלה קודם חצות אינה אלא מדרבנן, הרי לכו"ע מצוה זו נדחית מפני מצות עשה של והגדת לבנך שלכו"ע היא מדאורייתא שנא‘ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וגו‘. ואין לומר דכיון שיכול לקיים שניהם, ואעפ"י שיקצר במצות ההגדה, הכי עדיף, שהרי יצטרך לקצר עי"כ במצוה דאורייתא.
איתא במס‘ פסחים קטו. "אמר רבא, מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן“ וגו‘. דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ואם תאמר מאי שנא מצה ממרור שמצה מדאורייתא ומרור מדרבנן? מצה מיהדר אהדריה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות, משא“כ מרור. ומכאן שגם בזה“ז חובה מדאורייתא לאכול לפחות כזית מצה בלילה הראשון.
וז"ל הרא“ש שם ו“משום דמספקא לן אי הלכתא כהלל“ שמצריך לכורכן כאחד דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, "בעי למיכל מרור בלחודיה, משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן, כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא, דכל הפחות מחבירו מבטלו“, ואח“כ כורכן כאחד ואוכלן לקיים סברתו של הלל.
ואמנם לענין מצת אפיקומן, יש להסתפק האם מצת אפיקומן היא מצת החובה שחייב לאכול ממנה בלילה הראשון, או שחובת אכילת כזית מצה בלילה הראשון מתקיימת מיד אחר ברכת מוציא מצה, ומצת אפיקומן אינה אלא מדרבנן זכר לקרבן הפסח הנאכל על השבע. ונלענ"ד שהדבר שנוי במחלוקת בין שתי גירסאות בתלמוד.
במשנה פסחים דף קיט: איתא "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן“. ופירש"י ז"ל "מפטירין – לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה, מביאין מיני המתיקה".
ובגמ‘ שם "מאי אפיקומן? אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ושמואל אמר: כגון אורדילאי לי וגוזלייא לאבא. (פירש"י "ארדילאי לי – כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי. וגוזליא לאבא – לרב, שהיה רגיל לאכול גוזלים לאחר סעודתו, ולשון אפיקומן – הוציאו והביאו מיני מתיקה). ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן אמרו כגון תמרים קליות ואגוזים. תניא כוותיה דרבי יוחנן אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים". וממשיכה הגמ' שם בשקלא וטריא בשתי גרסאות.
הגרסא הראשונה היא: "אמר רב יהודה אמר שמואל, אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן? אחר הפסח הוא דלא, אבל לאחר מצה מפטירין? לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה לית לן בה, קמשמע לן". פירוש, קמ"ל שגם לאחר הפסח שאין אכילת תמרים קליות ואגוזים מבטלת טעם הפסח כ"כ, בכ"ז אין מפטירין. וכ"ש אחר מצה דלא נפיש טעמה, ואכילת תמרים קליות ואגוזים מבטלת טעם המצה מכל וכל, שבודאי אין מפטירין.
וממשיכה הגמ' "נימא מסייע ליה, הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין, בראשונה לא? לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בראשונה דקאכיל לתיאבון אבל באחרונה דילמא אתי למיכל אכילה גסה אימא לא, קא משמע לן".
פי' מברייתא זו רצינו להוכיח שלא יכול לאכול כזית מצה בראשונה ואחריה סופגנין, דובשנין ואיסקריטין וזו ראיה למאי דאמרינן לעיל שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ודחתה הגמ' סייעתא זו בכך שאפשר לומר שבודאי יכול לאכול כזית מצה בראשונה ואחריה סופגנין, דובשנין ואיסקריטין שהרי אוכל הוא את המצה לתאבון, ובכך מקיים את מצות אכילת מצה יותר כהוגן. אבל החידוש הוא שאעפ"י שמילא כרסו מהסופגנין, דובשנין ואיסקריטין ועתה הוא אוכל מצה באחרונה בתור אכילה גסה, הוה אמינא שלא יוצא ידי חובה באכילת מצה שהיא אכילה גסה, קמ"ל שיכול לאכול כזית מצה אפי' אחרי שמילא כרסו בדובשנין.
והגרסא השניה היא: "מר זוטרא מתני הכי, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל, מפטירין אחר המצה אפיקומן. נימא מסייע ליה, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אחר הפסח דלא, אבל אחר מצה מפטירין. לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה, אבל לאחר פסח אימא לא, קא משמע לן. מיתיבי, הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין, בראשונה לא? לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בראשונה דקאכיל לתיאבון, אבל באחרונה דאתי למיכלה אכילה גסה אימא לא, קא משמע לן“.
וכיון שכל גרסא וגרסא עומדת בשלה ואין לה לא ראיה ולא פירכא שהרי לפי הגרסא הראשונה "אין מפטירין אחר מצה אפיקומן". ואין קושיא עליה מהמשנה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" וגם אין לה ראיה מהברייתא "הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה". ואילו לפי הגרסא האחרונה "מפטירין אחר מצה אפיקומן", ואין לה ראיה מהמשנה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", וגם אין עליה קושיא מהברייתא "הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה", מה א"כ הנ"מ בין שתי הגרסאות?
נראה לענ"ד שיש מחלוקת שרשית בין שתי הגרסאות, המבוססת על שיטתם ההלכתית בנושא חקירתינו. דהיינו שלפי הגרסא שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן היינו טעמא משום דס"ל שמצת אפיקומן היא מצת החובה לקיים בה "בערב תאכלו מצות“. שכשם שאינו רשאי לאכול אפיקומן אחר הפסח שהוא חובה, באותה מידה אינו יכול לאכול אפיקומן אחר מצה. אבל לפי הגרסא שמפטירין אחר מצה אפיקומן טעמם הוא משום שאין מצת האפיקומן מצת חובה. ורק אחר הפסח שהוא חובה אין מפטירין, אבל אחר מצת אפיקומן שהיא רק מדרבנן זכר לקרבן פסח, מפטירין. ולפי"ז יש להכריע בשאלה איזו היא הגרסא הנכונה, וליהוי מינה נ"מ לדינא.
ונראה לענ"ד ששאלה זו נעוצה במחלוקת בין רש"י והתוס' כדלהלן:
שמדברי רש"י שם מוכח דס"ל כגירסא ראשונה, וס"ל דהא בהא תליא. דלסברא זו שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן הטעם הוא משום שמצת אפיקומן היא מצת חובה. וז"ל "אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחנו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אף על פי שאינה באה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא“. הרי בהדיא שתלה דיעה זו שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן בטעם שמצת אפיקומן היא מצת החובה.
אבל מדברי התוס‘ שם דף קכ. בד“ה "באחרונה אין בראשונה לא" משמע שחולקים בזה על רש“י ואע"ג דלא סבירא להו כמו הגירסא השניה של מר זוטרא שהרי במפורש גם הם מצריכים שישאר טעם מצה בפיו ממצת האפיקומן מכל מקום סוברים שעיקר המצוה היא על המצה הראשונה שאוכלים לתיאבון כשמברכים "המוציא" ו"על אכילת מצה".
וז"ל שם: "פי' בראשונה בלא אחרונה לא כגון דלית ליה אלא כזית מצה ותו לא דטוב לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו אבל ודאי אי אית ליה מצה לכל סעודתו טוב לו לאכול מצה בתחלה לתיאבון ולברך עליה ואח"כ בגמר סעודתו יאכל כזית מצה ויהיה טעם מצה בפיו ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף טעם מצה בפיו באותו כזית אחרון. ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא. אבל יכול הוא לברך על הראשונה ותיפטר האחרונה שהיא עיקר המצוה (שהיא, הכוונה לראשונה) כדפרישית לעיל לרב חסדא גבי תרי טיבולי דמרור וכן צ"ל להלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאורייתא אם כן בתחלת סעודה היה מברך על המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף ומיהו לההיא פירוש' דלעיל דלרב חסדא בעי לחזר על שאר ירקות לטיבול ראשון כדי שיברך על המרור בטיבול שני א"כ ה"נ יחזר כמו כן על הסופגנין לאכול בתחלה כדי שיברך על אכילת מצה לבסוף מיהו לפי' אחר שגם לרב חסדא אין צריך לחזר על שאר ירקות אלא מברך על המרור בטיבול ראשון ובאותה ברכה יצא בטיבול שני ה"נ יברך על מצה דמתחלה ויצא בשל מצות מצה שלבסוף“.
מלשון התוס‘ משמע בהדיא דסבירא להו כהפירוש הראשון אלא שכתבו ליישב גם לסברת רש"י מדוע מברך בתחילה ולא בסוף, שהרי אחרי שכתבו את פירושם להלכה הוסיפו בל‘ "ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה“, היינו שמפרשים שאין סתירה גם לפי‘ רש“י לענין הברכה איך מברך בתחילה ואוכל מצת חובה בסוף.
ואין לומר שאין הכרח בדברי רש“י דהכי סבירא ליה להלכה, דאפשר שהוא לא בא אלא לפרש את הגירסא הראשונה, שהרי הניף ידו שנית שם בד“ה "בראשונה לא“ וכתב "דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה“. ועוד דאם תאמר שלא בא אלא לבאר סברא זו מדוע לא ביאר מאומה בסברת הגירסא השניה של מר זוטרא. ולפיכך יראה לענ"ד דהכי סבירא ליה לדינא.
ומה הניע את רש"י להכריע כהגירסא הראשונה, אחר שהגמ' עצמה לא הכריעה בזה? נראה שלמד כן מדקדוק לשון המשנה "הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה“, שהרי לא שייך לומר "ובלבד שיאכל וכו' באחרונה" אילולא שאכילת מצה באחרונה בדוקא הוא לעיכובא. דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר "ובלבד שיאכל כזית מצה אחריהם“ ומהו "באחרונה" אלא ודאי דס"ל שחייב לאוכלה בסוף האכילה ואין מפטירין אחריה אפיקומן.
אלא שעדיין יש להקשות על פירש"י מנא ליה לפרש שמצת החובה היא זו שעליה מברכים בראשית הסעודה "על אכילת מצה", ולפרש הטעם שלא מברכים ברכה זו קודם אכילתה בסוף הסעודה, משום שאינו ראוי לברך עליה אחר שמילא כרסו ממנה, והרי אפשר לומר שבאמת יוצא י"ח באכילת הכזית הראשון שאוכל כשמברך עליה, עובר לעשייתה, והטעם שחייב לאכול גם בסוף סעודתו מצה, הוא כדי שישאר טעם המצה בפיו?
ועוד, שלדבריו שעיקר חובתה הוא בסוף האכילה, מדוע לא יברך "המוציא" על האכילה הראשונה שאינה של חובה כמו כל שבעת ימי הפסח, ואילו על אכילת החובה יברך בסוף הסעודה "על אכילת מצה"? דבזה לא שייך לומר שמברך עליה אחר שמילא כרסו ממנה, כי אין ברכה זו כברכת "המוציא" שהיא על גוף האכילה, אלא זוהי ברכה מיוחדת מברכת המצוות אקב"ו על אכילת מצה, שמברך אותה קודם אכילת מצת חובה?
אלא שיש לכאורה לדחות שהרי הגמ' עצמה השתמשה בסברא זו של רב חסדא גם לגבי אכילת מרור, שגם ברכתו היא ברכת המצוות אקב"ו על אכילת מרור וקי"ל להלכה כרב חסדא שאין ראוי לברך עליו אחר שמילא כרסו, והכי נמי יש לומר גבי אכילת מצה שהיא ברכת המצוות וממילא גם גבי מצה אין ראוי לברך עליה אחר שמילא כרסו ממנה.
וז"ל הגמ' פסחים קיד: "פשיטא, היכא דאיכא שאר ירקות, מברך אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל. היכא דליכא אלא חסא, מאי? אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל. (ושם קטו.) מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה? אלא אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה. בסורא עבדי כרב הונא, ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא. והלכתא כוותיה דרב חסדא. רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות, לאפוקי נפשיה מפלוגתא".
ואמנם יש לומר שיברך על מצה שאינה שמורה "המוציא" בתחילת סעודתו ואילו בסוף הסעודה יברך "על אכילת מצה" על מצה שמורה לחובת היום, דהוי כמאן דאית ליה שאר ירקות דלכו"ע "מברך אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל".
והיה נראה לכאורה שגם הרמב"ם בה' חמץ ומצה פ"ו ה"א ס"ל כסברת התוס' וז"ל: "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו". משמע שמיד כשגמר לאוכלו בברכת המוציא יצא י"ח.
אלא שממ"ש שם פ"ח הי"ג "מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום". משמע לכאורה דס"ל כרש"י שמצת אפיקומן היא מצת החובה. דאם תאמר שיוצא י"ח בכזית שאוכל בברכת המוציא, למה לא יאכלנו ויצא בו י"ח בברכת המוציא? ולמה יניח אותו עד לאפיקומן?
אלא שיש לדחות ולומר דלעולם ס"ל שיוצא י"ח באכילת מצה הראשונה שאוכל אלא שכיון שצריך שיהא טעם מצה שמורה בפיו ואין לו אלא כזית וכיון שיוצא בו כל הלילה עדיף שיקיים שניהם כאחד ע"י שיאכלנו בסוף מאשר יאכלנו בהתחלה ולא יהיה לו טעם מצה משומרת בפיו. אבל אין הכי נמי שאם יש לו מצה משומרת גם לסוף הארוחה יוצא י"ח במצה שאוכל בברכת המוציא. ולעולם כהתוס' סבירא ליה.
ולאור האמור נלענ"ד דכיון שמצות הגדה לכו"ע היא מדאורייתא ועיקר זמנה בלילה הזה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואילו אכילת המצה דאפיקומן שנויה במחלוקת אם היא מצת החובה מדאורייתא או שהיא זו שאוכל בתחילה, וכיון שאי אפשר לקיים שניהם בריוח, אין ספק מוציא מידי ודאי וימשיך לעסוק במצות הגדה, ולא יחוש לקיים מצות אכילת אפיקומן קודם חצות.
ועוד, דאפי' אם נאמר שמצת החובה היא זו של האפיקומן, הרי המצוה לאכלה קודם חצות לכו"ע אינו אלא מדרבנן כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שהרי משנה ערוכה היא להלכה שכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק את האדם מן העבירה. וי"ל דכיון שהוא עסוק בסיפור יצ"מ הרי בודאי לא ישכח לאכול מצת אפיקומן, ולא יבוא לידי עבירה. וכיו"ב איתא בשבת קמט. "רבי מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל. מאי שנא הקבוע בכותל? דאדהכי והכי מדכר". וכן באו"ח סי' ש"א סט"ו "לא יצא אדם כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבוא לחללו". וכ"פ בס' יחוה דעת ח"ב סי' נ"ט במי שיש לו שיעור קבוע בשעת בדיקת חמץ דשרי שאין לחוש לשכחה עיי"ש.
וכן מצינו בהדיא בשו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ו וז"ל "אפילו ללמוד, אסור משיגיע זמן תפלה, והיינו מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכ"נ, דאיכא למיחש דלמא מטריד בגירסיה ויעבור זמן ק"ש ותפלה. אבל מי שרגיל לילך לבהכ"נ, מותר. ואם הוא מלמד לאחרים, אפילו אם אינו רגיל לילך לבית הכנסת, מותר כיון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד (ע"ל סי' ק"ו)" עכ"ל. ועוד כיו"ב רבים בהלכה דהיכא דליכא למיחש לשכחה לא גזרו רבנן.
ועוד, שהרי לכו"ע חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח היא מצוה בפני עצמה מזו של האפיקומן. שחובת אכילתה נלמדה מהפסוק בערב תאכלו מצות. ואילו מצת אפיקומן אינה אלא זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע. ולכו"ע קרבן הפסח מצותו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שאם ימתין עד שיעלה עמוד השחר אולי יתנמנם ויעבור זמן אכילתו מדאורייתא. אבל האפיקומן שאינו אלא זכר לקרבן פסח הרי אפי' אם יתנמנם ולא יאכלנו כלל לא עבר אדאורייתא שהרי אין אכילתו אלא מדרבנן זכר לקרבן פסח. וא"כ לא שייך בו הטעם דלהרחיק את האדם מן העבירה. ובהא י"ל שאפי' חכמים יודו שמצותו עד שיעלה עמוד השחר.
ואפי' לפירש"י ז"ל יש לומר דסבירא ליה שיאכל מצה שאינה שמורה בראשונה ואילו באחרונה לאפיקומן יאכל מצה שמורה לשם חובה, אבל אם אוכל מצה שמורה גם בראשונה מהיכא תיתי שאינו יוצא בה י"ח?
וכן משמע גם מדברי הרא“ש בפסחים פ"ב סי' כ"ו "אמר רב הונא בציקות של נכרים ממלא אדם את כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וגו' הלכך נראה לי לפרש כפרש"י דכיון שאין אנו רואין בו לא שיאור ולא סידוק מותר. ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי פי' עומרים הפיכו לשם מצוה. כלומר אפילו שנדחו דברי רבא דהוה בעי למימר דשימור דלישה לאו שימור הוא אפילו הכי לא הדר ביה ומחמיר על עצמו היה לשמור מצה של מצוה משעת קצירה. וכן משמע דחומרא בעלמא הוא מדקאמר מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי משמע דאיהו לבד היה מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כן. וכן מדקאמר רב הונא בצקות של נכרי וכו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה משום דלא עביד ליה שימור משעת לישה משמע הא אם לקח קמח מן הנכרי ולש אותו אין צריך לאכול כזית מצה באחרונה". משמע מדבריו בהדיא שמצה באחרונה אינה מצת חובה.
וכן פי' הרא"ש בהדיא שם פ"י סי' ל"ה וז"ל: "והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא מהיאך דלא מינטר ובריך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמנטרא לאכול מצה ואכיל. ומברך אמרור ואכיל, והדר כריך ואכיל מצה ומרור בלא ברכה. דתניא הדובשנין והסופגנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ותימה הוא כיון דאיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור היאך יעשה כריכה ויאכל משאינה שמורה ויבטל טעם מצה שמורה. ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינו אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם של מצה. ויראה שהברייתא דדובשנין איירי בזמן הבית הלכך צריך שיאכל כזית שמור באחרונה לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזמן הזה שאין לנו חובת מצה אלא מבערב תאכלו מצות אין לאחר ברכת המצה מוטב שיאכלנה בתחלה לתיאבון". ומכאן דס"ל שמצת חובה היא בדוקא הראשונה ולא האחרונה.
וכן מפורש במחזור ויטרי הל' פסח סי' צ"ה וז"ל: "בגמר אכילה כשנפטרים מסעודתם אוכלין כזית מבשר הפסח כדי שיהיה הטעם בפיו כל שעה ואחר שיאכל כזית פסח אין מפטירין אפיקומן. כלומ' אינו רשאי ליפטר מסעודתו בדבר אחר ולומר אפיקומן. הוציאו והביאו מינין של מאכל בקינוח סעודה. שלא להפקיע טעם פסח מפיו. ולכך אנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש ובהדיא גרסי התם. כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומן. שיהא צריך שטעמו של חגיגה בפיו וטעמו של פסח". הא בהדיא דמצת האפיקומן אינה אלא זכר לקרבן פסח ולא מצת החובה.
ותנאי דמסייעי להו מצינו בהדיא בגוף ההגדה מעשה ברבי אליעזר וגו' שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, ולא אמרו להם רבותינו הגיע זמן אכילת אפיקומן. דכיון שאכלו כזית הרי יצאו כבר ידי חובת המצוה. ואע"ג שיש לומר שהמשיכו לספר ביציאת מצרים אחר שגמרו אכילת אפיקומן, לא משמע הכי שהרי אחר אכילת אפיקומן אסור לאכול או לשתות מאומה מדבר שיסיר טעם המצה מפיו ואין זה מנהג העולם לעסוק בד"ת שעות ארוכות בלא אכילה ושתיה. וחזקה על מי שיאכל מצת אפיקומן שבדעתו לילך לישון, ואם כי יש עליו מצוה להוסיף ולספר ביציאת מצרים עד שיתנמנם, מכל מקום אין זה הגיוני ולא מציאותי שיוסיף לישב ליד שלחנו חמש שעות בלא אכילה ושתיה וימשיך לספר ביציאת מצרים. והמציאות תורה דרכה שכן הוא למעשה.
ולפיכך נראה לענ"ד ללמוד מאותו מעשה שמצות הגדה היא דייקא כל הלילה ולא רק עד חצות, והם באמת לא אכלו אפיקומן אלא בסוף הלילה. ומכאן יש ראיה קצת שמצות הגדה כל הלילה דוחה אכילת מצה אפיקומן קודם חצות.
עוד ראיתי בספר אור זרוע ח"ב ה‘ פסחים סי‘ רל“ב שאלה ותשובה באחד שבירך ברכת המזון ושכח לאכול אפיקומן כיצד יעשה? וז"ל: "כתב בתשובת הגאונים. רבותי, פעם אחת שכח רבי קלונימוס הזקן לאכול אפיקומן אחר סעודה קודם ברכת המזון ואח"כ הוזכר לו ולא רצה לחזור ולאכול ממנה לפי שהיה צריך לשתות מכוס של ברכה ואי אפשר לשתות בין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל דתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברכת המזון בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה נראה שטעונה כוס ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך ברכת המזון מפני שלאותן מצות לא תקנו אלא ד' כוסות בלבד אבל כוס חמישי לא התקינו ומפני כן נמנע ולא אכל וגו' והחזיק טעם לדבריו שישר בעיניו שאין צריך לחזור ולאכול לפי שסתם רוב מצות העשויות בלילה הראשון כתיקון חכמים עשויות בשמור לשם מצה. ומצה שאוכל בגמר סעודתו עלתה לה לשם מצה הואיל ונעשה בהן שימור לשם מצה“.
והיה נראה לכאורה ממש"כ האור זרוע "ומצה שאוכל בגמר סעודתו עלתה לה לשם מצה", דכרש"י ס"ל שמצת חובה היא זו שאוכל בסוף סעודתו, אלא שיש לדחות ולומר שכוונתו היא שהמצה שאכל בגמר סעודתו גם היא נחשבת לשם מצת מצוה, כמו האפיקומן, וממילא אפי' לא יאכל כלל אפיקומן לית לן בה.
ובאמת כך נראה יותר דכהתוס' והרמב"ם ס"ל שיוצא י"ח המצוה מיד כשאוכל כזית בברכת המוציא ולא דן אלא בהא שצריך שישאר טעם מצה בפיו ולזה אמר שהמצה שאוכל בסוף סעודתו נשאר טעמה בפיו ולכן לא היה צריך לחזור ולאכול מצת אפיקומן. דיקא נמי ממש"כ "ומצה שאוכל בגמר סעודתו עלתה לה לשם מצה", ולא כתב "לשם מצת חובה", ללמד שהעיקר שישאר טעם מצה בפיו.
זאת ועוד דאם תאמר שאוכל בשעת הברכה מצה שמורה הרי קיים מצות אכילת מצה לשם חובה למאן דאמר מצות אין צריכות כונה. ואע"ג דפליגי בה ת"ק ור"י כדלעיל בפסחים קיד: מכל מקום הא לת"ק מצות אין צריכות כוונה דקתני "אכלן בלא מתכוין יצא".
וכן משמע מהגמ' גופא שם דאם תאמר שמטבילין שתי פעמים באותו ירק בראשונה שלא לשם אכילת מרור ובשניה לשם אכילת מרור הוה מוכח דמצות צריכות כונה ומדחיית הגמ' דלעולם מצוות אין צריכות כוונה והטעם שמטבילין שתי פעמים "כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות", משמע שכן הלכה וכן פסק הרי"ף שם. וממילא באכילת מצה שמורה בשעת הברכה קיים את חובת אכילת מצה ביום הראשון, ואילו אפיקומן אינו אלא לזכר לקרבן הפסח הנאכל על השבע. ולכן כתב "ומצה שאוכל בגמר סעודתו עלתה לה לשם מצה", היינו שבכך ישאר גם טעם מצה בפיו.
וראיה נוספת מהאמירה בשעת אכילת האפיקומן "זכר לקרבן הפסח הנאכל על השבע", משמע בהדיא שאין זו גוף האכילה שנתחייבנו עליה, שהרי אינה נאכלת כדרך האוכלים לרעבם אלא להשאיר טעם מצה בפה ובהא סגי אם יאכלנה גם אחר חצות אפי' לכתחילה.
ועוד ראיה ממה שכתב הרא“ש לעיל ו“משום דמספקא לן אי הלכתא כהלל, בעי למיכל מרור בלחודיה משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא דכל הפחות מחבירו מבטלו“, ואח“כ כורכן כאחד ואוכלן לקיים סברתו של הלל. ואע"ג שכבר ידענו שהרא"ש חולק על רש"י מכל מקום הרי גם לדעת רש"י אנחנו אוכלים כורך משום הספק, ואם תאמר שהלכה כהלל הרי יצא י"ח אכילת מצה באכילת הכורך שהיא קודם שולחן עורך. ולדבריו שמצת חובה היא מצת אפיקומן הרי היה צריך לעשות גם כורך אפיקומן לצאת ידי הספק. אלא ודאי שגם אם אין הלכה כמותו כשאוכלן בנפרד יצא י"ח מצה כשאוכל המצה בתחילה בשעת הברכה. והנלענ"ד כתבתי. אליהו שלום שלוש.