חקירה בדין מכירת חמץ ליהודי שגר בניו יורק וטס לישראל שבועיים קודם פסח וצריך למכור את חמצו לגוי. איפה ימכור את החמץ? ישנו הבדל של שבע שעות בין ישראל לניו יורק, כאשר בשעה שמונה בבוקר בניו יורק, השעה שלוש אחר הצהרים בישראל.
צדדי החקירה: אם ימכור את חמצו דרך רב שגר בניו יורק, בשעה אחד עשרה בבוקר, באותו הזמן בישראל השעה היא שש בערב, שאז החמץ אסור בהנאה ואיך ימכרנו לגוי באותה שעה? ובתום חג הפסח בניו יורק, מאחר שהרב קונה את החמץ במוצאי השמיני של חג בשעה תשע בלילה באותו הזמן השעה בישראל היא ארבע לפנות בוקר של מחרת הפסח גם לבן חו"ל וברור שהמוכר שנמצא בישראל אינו עובר בבל ימצא.
ואם ימכור את חמצו דרך רב שגר בישראל, באחת עשרה בבוקר שאז ארבע לפנות בוקר בניו יורק, אינו עובר בבל יראה בכניסת החג. מאידך, בתום החג כאשר הרב בארץ קונה את החמץ בשמונה בערב, עובר הוא בבל ימצא במשך ז' שעות של השביעי של פסח מדאורייתא כי בשמונה בערב בישראל, השעה אחת אחר הצהרים בעיצומו של יום השביעי של פסח בניו יורק. ומכיון שהוא בן חוץ לארץ עובר גם בבל ימצא בשמיני של פסח מדרבנן.
וגם אם נסבור כדעת המקילים לחגוג רק שבעה ימים כשהוא בארץ, כי שם מקומו הטבעי של כל יהודי בעולם בכניסתו לארץ, עדיין הוא קונה את חמצו בזמן שהוא חג עבורו מדאורייתא. ועוד, מה דינו אם יחזור לניו יורק באמצע החג, והרב בישראל קונה את חמצו שבניו יורק קודם תום החג עבורו?
וראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כ"ה שנשאל אי אזלינן בתר גברא או בתר מקום החמץ? וכתב שלרוב הפוסקים אזלינן בתר גברא כדאמרינן בפסחים ה. דיליף רבא דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מלא תשחט על חמץ דם זבחי. ופריך ואימא כל חד מכי ישחט? זמן שחיטה אמר רחמנא. ופירש"י לא חילקה התורה לישראל לזה זמן ולזה זמן. והואיל וקבע לו זמן ואיסורו שווה בכל, לכולם זמן אחד קבע, ומוכח דאזלינן בתר מקום הבעלים, דאם לא כן אכתי לאותם השוחטין הפסח, משכח לזה ולזה זמנים אחרים לפי המקומות שיש להם החמץ. אלא על כרחך דאזלינן בתר מקום הבעלים.
והיה נראה לכאורה שאין דין זה שייך לנידון דידן. שם השאלה אם ביעור החמץ יש לו זמן קבוע או שהוא תלוי בזמן שחיטת הפסח לכל אחד ואחד. ואילו כאן השאלה אי אזלינן בתר מקום פלוני או בתר מקום אלמוני.
אלא שיש להתבונן מדוע אמר רבא חמץ משש שעות ולמעלה ולא אמר מכי ישחט? כפי שכתוב במפורש בתורה? וגם על תשובת הגמ' זמן שחיטה קאמר, ולאפוקי מהא שכל אחד יבער את החמץ בזמן שהוא שוחט לעצמו יש להקשות מנין לו חידוש זה שהוא לכאורה נגד המפורש בכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי", דמיירי באיסור חמץ בזמן שהוא שוחט את קרבן הפסח? ומהי החשיבות שכולם יבערו חמץ משש שעות עד זמן אחד ומיוחד?
ועוד צריך להבין את מה שפירש רש"י "לא חילקה התורה לישראל לזה זמן ולזה זמן. והואיל וקבע לו זמן ואיסורו שווה בכל, לכולם זמן אחד קבע". הרי במציאות של ימינו בהכרח אין איסורו שווה בכל, ממש היפך פירוש רש"י, שהרי לאלה הגרים בניו יורק זמן שונה מאלה הגרים בישראל, ונמצא שחילקה התורה לישראל לזה זמן ולזה זמן. ואין איסורו שווה בכל, ולא לכלם זמן אחד קבע.
ולכן נראה לי שהטעם שאמר רבא חמץ איסורו "משש שעות ולמעלה", ולא מ"כי ישחט", ללמד שלכל אחד "משש שעות ולמעלה" במקום מגוריו. וזוהי כוונת רש"י "לכולם זמן אחד קבע". ומזה יש ראיה דאזלינן בתר מקום הבעלים.
ראיה נוספת לכך יש ללמוד מכניסת ויציאת השבת התלויה בשקיעת החמה כל אחד לפי מקומו. ובהיותי באנקארג' אלסקה לא שקעה החמה אלא עד שעה שתים בלילה ורק אז נכנסה השבת ואילו צאת השבת היתה מאוחר יותר, בארבע לפנות בוקר. כיו"ב זמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות זמניות ביום וזמן תפלה עד סוף ארבע שעות ביום וכן זמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה וכו' בכל מקום ומקום בעולם לפי מה שהוא באותו זמן קבוע שקבעו חכמים.
נמצא שלא תלוי הדבר בגופה של שחיטה כלל, ובודאי לא בשחיטה של כל אחד ואחד שכן איסור חמץ הוא בכל העולם ולא רק בא"י ששם שוחטים את הפסח. דאי תימא שתלוי הדבר בשחיטתו בפועל, היעלה על הדעת שבן הגולה שאינו שוחט את הפסח, לא יבער את החמץ? והרי נא' "בכל מושבותיכם? וכן נא' "בכל גבולך". ואי תימא שיבער בשעה ששוחטים את הפסח בא"י, הרי יש מקומות שבשעה ששוחטים את הפסח בא"י אצלו בגולה הוא באמצע ליל הסדר, ואיך יקויים אצלו הפ' "לא תשחט על חמץ דם זבחי"? והיתכן לומר שאין דין ביעור חמץ אחרי חרבן הבית שאין קרבן פסח? לכן בא רבא לחדש לנו שאיסור חמץ משש שעות ולמעלה, הוא בכל מקום בעולם לפי לוח הזמנים שלהם, ולא תלוי כלל בזמן שחיטת הפסח בפועל בא"י, אלא בשש שעות בכל מקום לפי אותו המקום כאילו היו שוחטים שם את הפסח. וכיון שאין הדבר תלוי בשחיטה עצמה אלא בזמן שחיטה קבע רבא שהוא בתחילת זמן שחיטה ולא בסופו, כיון דהוא ספיקא דאורייתא ואזלינן בה לחומרא. כנלענ"ד בפי' הגמ'.
ועדיין צריך ליישב את מה שהשיבה הגמ' "זמן שחיטה אמר רחמנא". מנין לרבא להוציא חידוש זה שהוא לכאורה נגד המפורש בכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לא תזבח את הפסח ועדיין חמץ קיים, דמשמע שהדבר תלוי בשחיטה עצמה ולא בזמן השחיטה כפירוש רבא?
ונראה לי שלרבא היה קשה דאי תימא דאזלינן בתר השחיטה עצמה משמע שאחרי החרבן שלא שוחטים קרבן פסח, אין איסור חמץ. והרי זה סותר לכל הכתובים של בל יראה ובל ימצא בכל מקום ובכל זמן. אלא בהכרח שמה שאמר הכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי" כוונתו לזמן של שש שעות שהוא תחילת זמן הקרבת קרבן פסח. ומכיון שאין זה תלוי כלל בהקרבת קרבן פסח, אלא בשש שעות, בהכרח דאזלינן בתר מקיים המצוה באשר הוא בכל מקום ומקום בעולם.
ולא אזלינן בתר מקום החמץ שהרי החמץ כשלעצמו אינו אסור כמו טבל או תרומה וכיוצא בזה ואין איסורו אלא מחמת שייכותו לבעליו היהודי ובעליו היהודי נמצא רק במקום אחד ומצות השבתת החמץ היא במקום הבעלים, ולפי זמן המקום שהוא שם, שהרי "לא תשחט" אינו מדבר על גוף השחיטה אלא על זמן שחיטה שהוא שש שעות באותו מקום שהאדם נמצא בו. וא"ת דאזלינן בתר מקום החמץ הגע בעצמך מה יעשו בעלים שיש להם חמץ בכל חלקי תבל? נמצא שהנושא הוא בעל החמץ ולא מקום החמץ.
וגם המנחת יצחק עצמו הוכיח שמוכרחים לומר דאזלינן בתר מקום הבעלים שאם תלך אחר מקום החמץ הנמצא באמריקה והוא בא"י, הרי בהגיע זמן איסור חמצו באמריקה כבר עבר זמן שחיטת הפסח בא"י.
ומאידך הביא מ"ש בתשובת עונג יו"ט סי' ל"ו שהוכיח דאזלינן בתר מקום החמץ מהמשנה פסחים לא: "האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים" וכו' ודחה את דבריו מכמה טעמים ולבסוף כתב שם שגם העונג יו"ט חזר בו.
והביא עוד את תשובת חסד לאברהם ח"א סי' ל"ה שמדבריו משמע דאזלינן בתר מקום הבעלים. ושכן כתבו כמה מגאוני ירושלים בענין איסור חמץ ושביתת בהמתו ושביתת כלים. והגאון לבושי מרדכי פקפק בראיותיהם ולמסקנת דבריו רק בבהמה אזלינן בתר מקום הבהמה דכיון שהדבר תלוי בשביתת גופה תלוי בשבת שבמקומה שכן שביתתה נכתב בפסוק אחד עם עבד. ועכ"ז כ' דאין דעתו מכרעת כן למעשה. אבל באיסור חמץ ושביתת כלים הסכים לשאר הגאונים הסוברים דאזלינן בתר מקום הבעלים.
ולפי"ז אם הוא בא"י וחמצו באמריקה ימכור החמץ בא"י שזמן איסורו מוקדם מזה שבאמריקה בשש או בשבע שעות. אלא שאם בני משפחתו מתגוררים במקום החמץ ונהנים ממנו צריך לתת לאשתו את החמץ במתנה ולהרשותה לעשות בו כחפצה וצריך לפרש לה שאם תמכור לא יהא מוציא מיד הלקוחות אפי' לאחר מותה ויכול לומר לה זאת אפי' בע"פ. כן דעת המ"מ בשם הרשב"א הו"ד בב"י אהע"ז סי' פ"ה ס"ז. ודעת הרמ"ה והב"ח שם שאפי' לא פירש מקחה קיים הביא דבריהם שם הב"ש סקי"ד.
ומ"מ ס"ל דלכתחילה יש לילך לחומרא גם בתר מקום החמץ ולכן אם הוא בן א"י שנמצא באמריקה צריך לבער חמצו שבא"י בזמן האיסור בא"י. ואם שגג או הזיד ולא מכר, ימכור בדיעבד בזמן האיסור באמריקה. ומסוף דבריו מוכח שלא נחה דעתו לפסוק בבירור דאזלינן בתר מקום בעלים או אחר מקום החמץ אלא שדעתו נוטה יותר לומר דאזלינן בתר מקום בעלים, וכיון שהדבר מונח בספק יש לו להחמיר גם לילך אחר מקום החמץ. אלא שלכשנעיין בחומרתו נמצא שתבוא ממנה חורבה כדלעיל.
שכן יש לפנינו ד' אפשרויות כדלהלן:
את"ל דאזלינן בתר מקום בעלים והוא בן א"י באמריקה וימכור את חמצו שבישראל לחומרא בא"י כבני א"י שבע שעות קודם זמן האיסור באמריקה, הרי הרב בא"י קונה בחזרה את חמצו מהגוי בסוף היום השביעי בא"י, שהוא בשש או שבע שעות קודם תום יום השביעי של פסח באמריקה ונמצא עובר בבל ימצא דאורייתא שהרי לדידיה, אי תימא דאזלינן בתר מקום בעלים, הוא עדיין אמצע יום השביעי והוא לדידיה חג עד סוף יום שביעי באמריקה, ונמצאת חומרתו קולא. ואמנם מצד נותנין עליו חומרי מקום שבא לשם אעפ"י שהוא עדיין חג אצלו בהיותו שוהא באמריקה עד סוף יום השמיני, אינו עובר בבל ימצא מדרבנן, כיון שהוא בכלל דברים שבצינעא. ואמנם גם אם ימכור את חמצו באמריקה בשעת האיסור באמריקה, לא נשמט מספיקא דאורייתא דשמא אזלינן בתר מקום החמץ, והוא לא מכרו באמריקה אלא שבע שעות אחרי זמן איסורו בא"י.
ואת"ל דאזלינן בתר מקום החמץ והוא בן א"י באמריקה וימכור את חמצו שבא"י מדינא בא"י כבני א"י הרי הרב בא"י קונה את חמצו בחזרה מהגוי בסוף היום השביעי בא"י, שהוא בשש או שבע שעות קודם תום יום שביעי של פסח באמריקה, ושמא אזלינן בתר מקום בעלים והרי הוא עובר בבל ימצא ונמצא מיקל בספיקא דאורייתא. ואמנם מצד נותנין עליו חומרי מקום שבא לשם אין לחוש אעפ"י שעדיין חג אצלו עד סוף יום השמיני, כיון שהוא בכלל דברים שבצינעא דשרי ליה לנהוג אפי' לכתחילה כבן א"י כיון שדעתו לחזור. אבל אם ימכור את חמצו שבארץ ישראל בשעת האיסור באמריקה, נפיק מינה חורבה רבה דכיון דאזלינן בתר מקום החמץ הרי הוא עובר בבל ימצא במשך שש או שבע שעות בתחילת החג שהחמץ כבר באיסורו בא"י קודם זמן איסורו באמריקה. וכן איפכא לבן אמריקה בא"י אי אזלינן בתר מקום בעלים או בתר מקום החמץ נפיק מיניה חורבה.
וראיתי מש"כ מר אבי עט"ר בספרו חמדה גנוזה שאלה ד' שהביא את השד"ח בשם החסד לאברהם והדברי חכמים שנסתפקו בזה אי אזלינן בתר מקום החמץ או אחר מקום הבעלים והניחוהו בספק. שוב הביא מה שהוכיח העונג יו"ט ודחה את דבריו משום דהויא מילתא דלא שכיחא ולא בעי לאוקומי מתניתין במילתא דלא שכיחא. עוד ניסה להוכיח מפסחים ז' דתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט ופריך בשלמא שבת משכחת לה כגון שחל י"ד בשבת אלא יו"ט בתר איסורא הוא. ולכאורה מאי פריך נימא דמיירי שהחמץ במערב והבעלים במזרח שאפשר לבטלו ביו"ט. ודחה ראייתו משום דמדברי הברייתא משמע שהוא וחמצו בעיר אחת, וכדמשני התם רב אחא בר יעקב, הכא בתלמיד שיושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ, קדים ומבטל לה מקמי דתחמיץ, דאילו היה בתוך ביתו היה אופה אותה קודם שתחמיץ.
ואח"ז הביא עוד מספר מקורות בשם הרי"ח בספרו בן איש חיל לדמות לנד"ד וכולם נדחו. ולמסקנה הביא ראיה מהמכילתא דאזלינן בתר מקום בעלים וז"ל המכילתא: שאור לא ימצא בבתיכם. בבתיכם למה נא' לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כמשמעו (פי' שלא נאסר כל חמץ שברשותו אלא זה שהוא בגבול שהוא עתה בתוכו) ת"ל בבתיכם מה בתיכם ברשותכם אף כל ברשותכם. (פי' שמלת בבתיכם באה ללמד שכל חמץ שהוא ברשותו ואפי' הוא בעיר אחרת עובר עליו) ומכאן הוכיח "נמצא שהאדם הוא העיקר לעומת מקום החמץ. ומינה נלמד שגם מבחינת הזמן, מקום האיש קובע ולא מקום החמץ".
עוד הוסיף סברא לדבריו, שכן איסור החמץ מרכב מג' גורמים: האדם החמץ והזמן. ואין איסור חמץ חל אלא על חמץ השייך לישראל, וגם אז אינו אסור אלא בהגיע הזמן. וכשיש שני זמנים שונים צריך לבטל אחד מפני השני. ולכן יותר מסתבר שהחפץ בא אל בעליו ולא שהבעלים באים אל החפץ, וממילא הולכים אחרי הזמן של הבעלים שרואים אותו ואת חמצו במקום אחד. וממילא בן אמריקה שבא לא"י חמצו שבאמריקה אסור מיד בשעת האיסור בא"י, ואעפ"י שחמצו של חברו שבאמריקה מותר באכילה, חמצו שלו אסור בהנאה באותו הזמן.
ואף שסברא הגונה היא אפשר גם לטעון באיפכא מסתברא ונימא שנושא האיסור הוא השאור הנאסר משום שהוא בבעלות ישראל בכל מקום שהוא, שצריך ביעור במקומו ולא נזכר האדם אלא שעליו חלה האחריות לבער את אותו חמץ יותר מאשר על יהודי אחר. ואמנם אם בידוע שהוא לא ביער ויש יהודי אחר היודע על כך מצוה עליו לבערו כגון אם החמץ ביד הנפקד וכיו"ב. ואפשר לדמות דין זה קצת לאב שחייב למול את בנו שאם לא מלו חובה על ב"ד למולו. נמצא שלא האב עיקר אלא הבן שצריך להיותו נימול, בשל היותו בן ישראל אלא שחובת מילתו לכתחילה היא על אביו. ועוד שאם היה כאן מקום לסברא לא היתה הגמ' נמנעת מלאומרה.
ואח"ז ראיתי מש"כ בשו"ת אורח משפט חאו"ח סי' ק"ל להגראי"ה קוק וזו תמצית דבריו: בענין יו"ט שני של גלויות, הניח יסוד בהלכה זו. שבמקום שבודאי יש חומרא מצד אחד וקולא מצד אחד לכו"ע כל זמן שדעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם, וכמתניתין. ואע"פ שנחלקו הראשונים בטעמא לא נחלקו בהילכתא. אבל במקום שיש לכל צד קולא וחומרא, כמו לענין תפילה, שאם הוא חייב להתפלל של יו"ט, הרי מה שמחסר את התפילה ה"ז קולא, וכן בקידוש, ומה שמתפלל של חול שהיא החומרא ה"ז חשש ברכה לבטלה וכן בהיפך שאם חייב להתפלל של חול הויא קולא מה שמחסר תפילתו, ומה שמתפלל של יו"ט הויא ברכה לבטלה, לגבי הכרעה זו אע"פ שכתב הרדב"ז שיותר נוח להתפלל של חול, ולא יוציא שקר מפיו, מ"מ אין זו הכרעה ברורה, אלא אם נאמר שמעצם הדין הוא נידון כבן מקום שיצא משם, ורק חומרא היא שהטילו עליו להחמיר גם כחומרי מקום שהלך לשם, די בסברא זו לברר את תפילת חול במקום תפילת יו"ט. וכן היא דעת הראשונים דס"ל דמעיקר הדין בצינעה הי' מותר במלאכה ג"כ, אלא שחומר הוא שהחמירו במלאכה משום דא"א למלאכה בצינעה גזרו על כל המלאכות, וכמש"כ תוס', וכמו שביאר הפר"ח את דבריהם, א"כ מעיקר הדין א"צ להתפלל של יו"ט, אלא מטעם החומר של מקום שהלך לשם, ובזה דיה סברא זו להכריע דיותר חומר יש בזה שיזהר מלהתפלל של יו"ט ולכן עדיף שיתפלל של חול ולא יוציא שקר מפיו, כיון דלגבי דידי' אינו יו"ט באמת. אבל לפי שיטת הרז"ה והראב"ד והרמב"ן, שמדבריהם נראה שמן הדין נחשב הוא כבן מקום שהלך לשם תיכף ביומו, אפילו בדעתו לחזור, אלא שחומרי מקום שיצא משם מוטלים עליו, מסתברא מילתא שדי לנו להטיל עליו חומרא ברורה שאין בה צד קולא, אבל חומרא שיש בה צד קולא אוקמי' אדינא ויהבינן עליה כל דינו של מקום שהלך לשם, ויותר טוב להטיל עליו חומר של חיוב תפילה של יו"ט ולא שייך לגביה כלל דובר שקרים, משום שכך הוא הדין שהיום הוא יו"ט לגביה, אלא מצד דין חומרא בעלמא צריך הוא לחוש לחומרי מקום שיצא משם, ודי לנו לחייבו בחומרא שאין בה קולא כלל. ומטעם זה כתבתי שדין תפילת חול, להגולים שדעתם לחזור, לא הלכה ברורה היא.
ולענ"ד ברור שהכרעת הרדב"ז ברורה שמעצם הדין הוא נידון כבן מקום שיצא משם, כיון שדעתו לחזור למקומו, ורק החמירו עליו לנהוג גם כמקום שהלך לשם. וכן הדין במגילה לבן ירושלים שנסע לתל אביב ושהה שם ביום ארבעה עשר אלא שדעתו לחזור לירושלים קודם זמן קריאת המגילה בירושלים, שאינו צריך לקרוא את המגילה ולנהוג שאר דיני פורים אלא כבני ירושלים שיצא משם בלבד.
מכל מקום מדבריו נראה לדמות קצת מקום שיצא משם למקום החמץ ומקום שבא לשם למקום הבעלים. ולפי"ז אין להחמיר כחומרי מקום שהחמץ שם או כחומרי מקום שהבעלים שם אלא יש להחליט בבירור איך לפסוק ולתקוע יתדות באותו פסק, כי כל חומרא יתירה באה לידי קולא.
ובהיות שלא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, והבעיה עדיין עומדת בעינה, וגם אם באנו להחמיר נמצינו מקילים, ועוד, שקשה לומר דאזלינן בתר מקום בעלים ומזניחים את מקום החמץ שהוא חייב בביעורו בזמן שהוא זמן איסור פסח באותה העיר ואפי' אין זו עירו. לכן נ"ל לחדש שבכל מקום שהוא שם שהוא מקום הבעלים, חייב לבער החמץ מדינא כפי השעה המוקדמת יותר. שכן באמת יש לחשוש אם מדינא אזלינן בתר מקום בעל החמץ או אחר מקום החמץ. ולכן אם הוא בן אמריקה והוא בא"י וחמצו באמריקה, חייב לבער החמץ מדינא בשעה שבא"י הגיע זמן איסורו, משום הנא' לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים בכל מקום שהוא בעולם. ובסוף הפסח אסור לו לקנות החמץ חזרה מהגוי עד עבור הזמן שבאמריקה בסוף יום השמיני שהוא סוף זמן איסורו.
וכן איפכא בן א"י שהוא באמריקה וחמצו בישראל, חייב לבער החמץ מוקדם בשעה שמבערים אותו בא"י מדינא ולא מצד חומרא כיון דאזלינן בתר מקום החמץ. ועוד, שלא יהא חמצו שבא"י מותר בהנאה, כיון שהוא עתה באמריקה, בו בזמן שחמצו של חברו המתגורר שם בא"י אסור בהנאה. אבל לאחר הפסח אם כי אינו חייב להמתין עד עבור היום השמיני שרק אז עבר זמן איסורו באמריקה, מכל מקום לא יכול לקנותו חזרה מן הגוי אלא בסוף היום השביעי שלו בזמן של אמריקה כיון שיום השביעי הוא מדאורייתא. ואפילו בהיותו בא"י אינו יכול לקנות את חמצו שבאמריקה בזמן של א"י שהוא מוקדם יותר אלא צריך להמתין עד הזמן שהוא סוף יום השביעי באמריקה משום דהוא ספיקא דאורייתא ולחומרא, אבל אינו צריך להמתין עד סוף יום השמיני שהוא יו"ט של גלויות מכיון דהוי ספיקא דרבנן אזלינן לקולא.
העולה מהאמור שהנוסע ממקום למקום והניח חמץ במקומו ואין הזמנים שווים, לא יוכל למכור חמצו ביחד עם שאר בני אדם המוכרים חמצם באותה העיר ולקנות החמץ חזרה באותו הזמן ששאר בני העיר קונים חמצם. ואין הבדל בין אם המכירה היא בעירו או בעיר שנסע לשם, אלא חייב למכור מדינא כפי העיר המוקדמת יותר בזמן האיסור ולקנות חזרה מהגוי בשעה המאוחרת יותר בזמן האיסור כל עוד הוי ספיקא דאורייתא.
ולכן זה הנוסע מניו יורק לישראל צריך למכור חמצו בשעת האיסור שהיא בישראל שהוא מוקדם יותר דאזלינן בתר מקום שהוא נמצא. אבל לקנותו חזרה צריך להמתין לפחות עד סוף היום השביעי בזמן של ניו יורק שהוא מרוחק יותר. ועוד, שאין סברא לומר שחמצו שבניו יורק יהא מותר בהנאה בה בשעה שחמצו של חברו בניו יורק אסור בהנאה. שכן למדנו מהגמ' שאמרה זמן שחיטה קאמר דמשמע שבאותה העיר יש זמן קבוע לכל החמץ הנמצא באותה העיר להיותו אסור בהנאה באותה שעה.
וכן איפכא אם בן ישראל בא לניו יורק והניח חמצו בישראל חייב מדינא למכור את חמצו בשעת האיסור בזמן של ישראל שהיא מוקדמת יותר שכן נא' לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים באיזה מקום שהוא בעולם. אבל בתום הפסח לא יוכל לקנות את החמץ בתום זמן האיסור בזמן של ישראל אלא צריך מדינא לקנותו בסוף זמן איסורו של אמריקה דאזלינן בתר מקום שהוא שם. ולפי"ז גם אם ישוב בתוך הפסח לעירו לא הפסיד מאומה, כי אין זה חמצו.
ולסיום ברצוני להביא את הגמ' במס' בבא מציעא יא. "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע", פירש"י עישור שאני עתיד למוד – נזכר שלא עישר מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן באשר הוא שם. נתון ליהושע – לר' יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה, והוא לוי, ונוטל מעשר ראשון, כדאמרינן בערכין יא: וגו' ובגמ' שם דף יא: "ומקומו מושכר לו". פירש"י "ומקומו מושכר לו – וקבל ממנו שם שכר המקום, דהכי קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר, וכל כך למה – כדי לקנות מעשר, שתהא חצרו קונה לו, לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה, או חצרו תקנה לו". ובהמשך הגמ' "ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף". פירש"י "נתון לעקיבא – גבאי היה, ואותה שנה שנת מעשר עני היתה". ובהמשך הגמ' "כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין? אמר ליה דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא. כי אתא לסורא אמר להו הכי אמר עולא, והכי אותביתיה. אמר ליה ההוא מרבנן רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם". פירש"י "מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם – ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר, שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה – קנוי נמי, כדתנן בקדושין כו. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף, משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין, או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה – נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה, כדילפינן בקדושין שם מויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה".
ובהמשך הגמ' "רבי זירא – קבלה. רבי אבא – לא קבלה. אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה, וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? פירש"י "וכי לא היה להן סודר כו' – למה לו לקבל מהן מעות"? עד כאן.
מכל האמור לעיל לא למדנו אלא באחד שנזכר שלא עישר את פירותיו בבית והיה חשש שבני ביתו יאכלו טבל דאמר רב חנינא חוזאה בערובין לב. חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, ובודאי עישר את פירותיו קודם צאתו לדרך. ולמדנו מגמרא זו איך לזכות לאחרים מתנות כהונה בעודו בספינה. ואף על פי שהיו יכולים להקנות בקנין חליפין לא היה זה כל כך פשוט כי מתנות כהונה כתוב בהם נתינה (ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה) "חליפין – דרך מקח וממכר הוא". ע"כ לעניינינו.
ולנידון דידן לא יכולתי למכור את חמצי בקנין חליפין כי אין שנינו באותו מקום. ולפיכך השכרתי לבני הרב גדעון שיחי' בעד דולר אחד את ביתי שבבולטימור מיום י"ב ניסן עד סוף החדש, והקניתי לי בשטר, הרצוף בזה להלן, שחתום על ידי, את כל חמצי אגב הבית שהשכרתי לו. מדין מטלטלי אגב מקרקעי ואת הדולר בקשתי ממנו לתת לבתו אריאלה מלכה שתשמרהו עבורי. ומעתה יוכל למכור את חמצי ולקנותו חזרה יחד עם חמצו. והנלענ"ד כתבתי. אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל.
עוד נלענ"ד שכיון שממה נפשך יהא עובר בספק בל ימצא או בניו יורק או בישראל, עדיף שימכור את חמצו דרך רב בניו יורק משום שאף על פי שבשעה אחת עשרה בבוקר בניו יורק, שם מוכר הרב את חמצו, אותה שעה היא פסח בישראל, ובאותו זמן אסור החמץ בהנאה ואינו יכול למכרו לגוי, מכל מקום מכיון שהוא בן חוץ לארץ אין זה פסח עבורו כשהוא בישראל אלא מדרבנן מצד זה שנותנים עליו חומרי מקום שבא לשם, עד ממש הזמן שהוא פסח בניו יורק, ולכן אינו עובר בבל יראה עד לאחר המכירה. ואמנם בתום החג אף על פי שמדאורייתא החג מסתיים אצלו כעבור שבעה ימים ומדאורייתא אינו עובר בבל יראה, מכל מקום מדרבנן הרי הוא צריך לחוג את היום השמיני של גלויות ולכן הוא יצטרך להמתין עד סוף היום השמיני בשעון של ניו יורק בכדי לאכול חמץ.
חוזה שכירות
אני אליהו שלום שלוש מאשר בזה שהנני משכיר מהיום, י"ב ניסן תש"פ עד ר"ח אייר תש"פ את ביתי שברחוב טמפל גייט שלושת אלפים וחמש, בולטימור, מרילנד ארה"ב, לבני הרב גדעון ישראל שלוש שיחי' תמורת סכום של דולר אחד. התשלום של הדולר ישולם לאריאלה מלכה שלוש מיד עם חתימת ידו של השוכר, והיא תשמור אותו עבורי. במסגרת שכירות זו כל החמץ שנמצא בבית הנזכר לעיל נתון במתנה לבני הרב גדעון אגב שכירות זו, והוא מתחייב למוכרו לנכרי ביחד עם חמצו או בנפרד ביום י"ד ניסן תש"פ בשעה הראויה למכירת חמץ. והריני בא בזה על החתום
אליהו שלום שלוש – המשכיר
גדעון ישראל שלוש – השוכר