הגדה של פסח

הקערה

שמים ג' מצות באמצע הקערה ומכסים אותם. מימין למעלה מהמצות מניחים את הזרוע (צלויה) זכר לקרבן פסח. ומשמאל למעלה מהמצות מניחים את הביצה (מבושלת – שלוקה) זכר לקרבן חגיגה. וגם זכר לתשעה באב שחל ביום שבו חל א‘ דפסח לפי סימני א“ת ב“ש. למטה באמצע בין הזרוע והביצה מניחים את המרור (קלחי חסה). זוהי תבנית תנועת הסגול העליונה של הקערה.

בתבנית הסגול התחתונה, תחת הזרוע מימין מניחים את הכרפס, וכנגדו מהשמאל תחת הביצה מניחים את החרוסת. למטה באמצע בין הכרפס והחרוסת, מניחים חזרת (חסה), בה משתמשים לאכילת מרור, ולכורך.

ג' המצות רומזות לכהן לוי וישראל וחוצים את המצה האמצעית המרמזת לשבט לוי שנחצה לשנים – כהנים ולויים. ואעפ"י שאין מעבירין על המצוות, ועפ"י דין היינו צריכים לחצות  את המצה הראשונה, מ"מ אין חוצין אותה מכיון שהיא מיועדת לברכת המוציא.

טעם נוסף לג' מצות זכר לג' סאין שאמר אברהם לשרה מהרי ג' סאין קמח סולת. ובציעת המצה האמצעית מסמלת את קריעת ים סוף (דעת זקנים מבעלי התוס').

ובדרך אגב למדנו מהפסוק "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם",  שמותר לאכול באותה ארוחה חלב ואחריו בשר ולא איפכא. ויש להבין מה ההבדל אם אוכל חלב תחילה או בשר תחילה והרי הכל מתחבר במעיים? אלא מפרש המהר"ש מבעל"ז על דרך הסוד כי החלב רומז לרחמים והבשר רומז לדין וקיימא לן תתאה גבר. ולכן כשאוכל בשר קודם, יש התגברות הדינים כי תתאה גבר.

ג' המצות שבקערה מסמלות כדלהלן: העליונה את יהדות ישראל. האמצעית את יהדות ברית המועצות והתחתונה את יהדות ארצות הברית. את האמצעית שוברים לסמל את שבירת עול הגלות.

פרעה – מלך קשה, רמוז בשמו – פה רע. מצרים – מדינה קשה, רמוז בשמה – מיצר.

קדש

עושים קידוש על הכוס הראשונה שבארבע כוסות ומברכים "שהחיינו" בכל אחת משתי הלילות הראשונות.

אם חל פסח ביום שבת פותח את הקידוש במלים יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. וממשיך "וביום שמחתכם כדלהלן".

ואם חל פסח ביום חול פותח את הקידוש במלים "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם, אני ה‘ א-להיכם. אלה מועדי ה‘ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. וידבר משה את מועדי ה‘ אל בני ישראל.

סַבְרִי מָרָנָן: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל-עָם, וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל-לָשׁוֹן, וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וַתִּתֶּן-לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (לשבת  שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת-יוֹם (לשבת הַשַּׁבָּת הַזֶה וְאֶת-יוֹם) חַג הַמַּצוֹת הַזֶּה. זְמַן חֵרוּתֵֽנוּ, בְּאַהֲבָה מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל-הָעַמִים. (לשבת  שַׁבָּתות) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶֽׁךָ (לשבת  בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (לשבת  הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְמַנִּים".

כשחל יו"ט במוצאי שבת מוסיפים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻּשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת-עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

ארבע כוסות

ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה שמפורשים בס' שמות ו, ו-ח "לכן אמר לבני ישראל אני ה‘ והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה‘ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה‘“. חובת שתית ד' כוסות אינה אלא מדרבנן, ואיתא במשנה פסחים צט: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי“.

ויש להקשות כיון ששתית ארבע כוסות היא כנגד ד‘ לשונות של גאולה, מדוע לא שותים עוד כוס חמישית כנגד "והבאתי“ שהיא הלשון החמישית של גאולה?

ונראה ליישב על כמה פנים: האחד, כיון ששתית ד‘ כוסות אינה לכו“ע כנגד ד‘ לשונות של גאולה, אלא יש דיעות אחרות בירושלמי פסחים פ"י דף ל"ז מדוע שותים ד' כוסות, שלפיהן לא שייך לשתות כוס חמישית. וכדלהלן: "רבי בנייה כנגד ארבע גאולות וגו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה ונתת כוס פרעה בידו וגו'. רבי לוי אמ' כנגד ארבע מלכיות. ורבנן אמרי כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם כי כה אמר יי' אלהי ישראל אלי קח את כוס היין החימה וגו' כוס זהב בבל ביד יי' כי כוס ביד יי' ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם מהו מנת כוסם רבי אבון אמר דיפלי פוטירין כדיפלי פוטירין אחר המרחץ. וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות יי' מנת חלקי וכוסי דשנת בשמן ראשי כוסי רוייה והדין כוס ישועות אשא". עכ"ל הירושלמי.

ואין הכי נמי לדעת ר‘ בנייה שסובר שהוא משום ד' לשונות של גאולה צריך לשתות ה‘ כוסות. וכן איתא בשו"ת הראב"ד סימן נ“ד. אחרי שהביא את דעת ר' בנייה שבירושלמי דלעיל כתב בזו הלשון: "ור' טרפון היה מביא חמישי כנגד והבאתי ולפנינו בירושלמי חסרה בבא זו. וגו' ויש מפרשים את הקשר שבין כוס פרעה לשתית ד' כוסות על שבאת גאולה ליוסף על יד זה החלום" וגו'. עכ"ל.

עוד י"ל שד' לשונות של גאולה נתקיימו במלואן אבל גאולת "והבאתי" שהיא על תנאי שישמרו המצוות, שנא' "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה", לא נתקיימה במלואה. ומאחר שבעוונותינו גלינו מארצנו, אין זו גאולה שלמה לשתות עליה כוס חמישית. יה"ר שגם גאולה זו תתקיים במלואה במהרה בימינו אמן.

עוד הקשה ר' אהרן מקארלין מדוע יש חובה מיוחדת לשתות דוקא ד' כוסות ודוקא של יין בליל הסדר? ולמה אין עושים קידוש על הפת, במקרה שאין לו יין, כבכול ליל שבת? ופירש יפה על דרך רמז שהמלים "כוס יין" הן בגי' קנ"ו ומאחר שאנחנו מצווים לשתות ד' כוסות נכפיל קנ"ו בארבע ונקבל תרכ"ד שהם בגי' "חירות".

זמן שתייתן – הכוס הראשונה של קידוש, השניה על חצי הלל הראשון שדן בגאולת מצרים, השלישית על ברהמ“ז. והרביעית על חציו האחרון של ההלל שמדבר על הגאולה העתידה.

כוסו של אליהו

ומדוע אם כן מוזגים כוס חמישית ולא שותים ממנה? נראה לי דסבירא לן כרבי טרפון דלעיל ששתית ארבע כוסות הן כנגד ד‘ לשונות של גאולה. ומכיון שכולם נתקיימו על ידו ית' כמו אב שמשגיח על בניו הקטנים ומאכיל אותם בכפית, מצילם מיד אויביהם, ומכלכל אותם בכל מחסורם, בבחינת איתערותא דמלעילא. ממילא גם אנחנו ממשיכים לשתות את ארבע הכוסות כנגדן. אבל את הכוס החמישית שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ", שלא נתקיימה על אותה הדרך, אלא היא גאולה שזקוקה לאיתערותא דמלתתא, שהיו צריכים למסור את נפשם עליה, במלחמות ובהקרבת נפש כדי לכבשה מיד אויביהם, ולא קבלו אותה על מגש של כסף, לכן רק מוזגין את הכוס החמישית, אבל לא שותים ממנה, עד שנזכה לעזרתו יתברך לשתות ממנה בגאולתינו העתידה. שרק אחרי כן נזכה לאיתערותא דמלעילא.

עוד יש לומר מאחר שהגאולה החמישית מהולה בעצבות מקרבנות המלחמה, ומאידך היין הוא סמל לשמחה על דרך הנאמר "ויין ישמח לבב אנוש", נמצא שהכוס החמישית מהולה בשמחה ועצב עמה, לכן מוזגים אותה אבל לא שותים ממנה.

עוד נ“ל ליישב ששתי הגאולות הראשונות, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם, הן כנגד מ"ט שערי טומאה שנתעלינו מהם בגאולת מצרים. ושתי הגאולות שאחריהן וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים, ולקחתי אתכם לי לעם, הן כנגד זה שזכינו להתעלות למ"ט שערי קדושה ולזכות למדרגת מקבלי התורה במעמד הר סיני. ומכיון שלשער החמישים של טומאה לא ירדנו במצרים שהרי הקב"ה גאלנו בחסדו ית' קודם ירידה זו שאין ממנה עליה, לכן גם בגאולה לא היתה לנו עליה מחלטת לשער החמישים. וכיון שלשער החמישים לא נזכה אלא בגאולה העתידה עם בואו של אליהו, לכן מוזגין כוס לאליהו בתקוה שיגאלנו בקרוב.

חשיבות המספר "ארבע" בהגדה ובשאר מצוות התורה

מצינו מספר פעמים "ארבע" בהגדה וכנגדם מצינו סמלים נוספים בליל הסדר, כמו גם במצוות אחרות שהן במספר "ארבע" כדלהלן: ארבע לשונות של גאולה, ארבע כוסות של יין, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וארבע קושיות במה נשתנה, ארבעה שמות לחג, חג הפסח, חג האביב, הג המצות וזמן חירותינו, ובאחד מי יודע ארבע אמהות. עוד מצינו בירושלמי ארבע כוסות של פורענות שישקה הקב"ה את הגויים, וארבע כוסות המוזכרים בגאולת יוסף ע"י שר המשקים. גם בשאר מצוות המספר "ארבע" יש לו משמעות רבה כמו ארבעה כנפות בציצית, וארבע פרשיות בתפלין, וארבעה מינין בלולב. והוסיף הצדיק מדז'דיקוב שישנם גם בליל הסדר ארבע מצות אחרי חצית המצה האמצעית לשתים, שעל החצי האחד מברכים על אכילת מצה ואת החצי השני שומרים לאפיקומן.

פירש השפת אמת בס' ויקרא דף מ"ג על פי הזהר הק' שארבע הכוסות מכוונים כנגד ארבע פרשיות שבתפלין.

פרשה ראשונה בין לרש"י בין לר"ת – קדש לי – כנגד כוס ראשון – קידוש. וכוס זו היא ראשונה להורות שקדושתן של ישראל קודמת לכל. (מקדש ישראל והזמנים).

פרשה שניה בין לרש"י בין לר"ת – "והיה כי יביאך", מסיימת במלים "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", והיא  כנגד כוס שניה – מגיד. ושותים אותה בהשלמת עיקר סיפור יציאת מצרים, שהוא עלמא דחירות.

פרשה שלישית לרש"י – שמע ישראל – כנגד כוס שלישית עליה מזמנים ושותים אותה אחרי ברכת המזון, והיא מורה על יחוד ואהבת ה', שהוא אילנא דחיי ומזוני. ולכן מברכים עליה ברהמ"ז.

פרשה שלישית לר"ת – והיה אם שמע – כנגד כוס שלישית אותה שותים אחרי ברכת המזון שנאמר בה "ואכלת…על הארץ הטובה אשר נתן לך". וגם בפרשת והיה אם שמע נאמר "למען ירבו … על הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם".

פרשה רביעית לרש"י – והיה אם שמוע – כנגד הכוס הרביעית עליה גומרים את חצי ההלל האחרון שנושאו הוא הגאולה העתידה והשיבה לא"י בירושלים הבנויה בב"א.
וגם בפרשת והיה אם שמע נאמר "למען ירבו … על הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם".

פרשה רביעית לר"ת – שמע ישראל – כנגד הכוס הרביעית, שפרשה זו מדברת ביחוד הי"ת, והכוס הרביעית מסמלת את "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים.

עוד נראה כי ד' הפרשיות שבתפלין הן כנגד מה שאומר הזהר הק' "קוב"ה ישראל ואוריתא חד הוא". וישראל, תרתי משמע, עם ישראל וארץ ישראל, שהרי הרבה מצוות תלויות בארץ וא"כ כיון דאורייתא וישראל חד הוא מוכרח להיות שהם בארץ ישראל כדי שיוכלו לקיים בה את כל מצוות התורה. ומעתה יש בידינו אחדות של ארבעה. ועתה נדון בקשר שבינם לבין פרשיות התפלין:

פרשה ראשונה – קדש לי – קידוש – כנגד עם ישראל. וענין כוס זו שהיא ראשונה הוא כמו שפי' השפ"א, משום שקדושתן של ישראל קודמת לכל. (מקדש ישראל והזמנים). או להורות שעם ישראל הם המקדשים את שמו ית' בעולם, ובאין עם אין מלך. והם הממליכים אותו ית' בעולמו.

פרשה שניה – והיה כי יביאך – כנגד ארץ ישראל. שבפרשה שניה נזכר "אל הארץ אשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך". והיא פרשה שניה משום שע"י שמשרה שכינתו ית' בא"י מתקדש שמו בעולמו.

פרשה שלישית – שמע ישראל – כנגד קוב"ה, שענינה קבלת עול מלכות שמים, ונושאה הוא יחוד ואהבת ה'.

פרשה רביעית – והיה אם שמוע – כנגד אורייתא, שענינה קבלת עול תורה ומצוות.

ד‘ לשונות של גאולה – ”והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והיתי לכם לא-להים“. וישנם גם ד‘ שמות לחג זה. חג הפסח, חג המצות, חג החירות וחג הגאולה. נראה לי שכל אחת ממצות החג תואמים לאחת מלשונות הגאולה וכדלהלן:

חג הפסח – ולקחתי אתכם לי לעם – המצוה הראשונה להקריב קרבן פסח.
חג המצות – והוצאתי אתכם מארץ מצרים – כי בחפזון יצאת ממצרים.
חג החירות – והצלתי אתכם מעבודתם – עבדות פיזית.
חג הגאולה – וגאלתי אתכם בזרוע נטויה – כל הנסים ונפלאות שעשה הי“ת במצרים וביציאה ממנה.

ורחץ

קודם אכילת הכרפס שמטבילין במי מלח, נוטלים ידים בלי ברכה. הטעם לנטילה זו מאחר שמים הם אחד מז' משקין המכשירין לקבל טומאה – והם: יין, דבש תמרים, שמן, חלב, טל, דם, מים. וסימנך י"ד שח"ט ד"ם, גזרו על הכהן שיטול ידיו קודם שיאכל תרומה אפי' אינו יודע להן שום טומאה, כי סתם ידים משמשניות הן, ומשום סרך תרומה של כהן גזרו כן גם על כל ישראל. (בכדי שהכהן לא יצווח שזה לא פייר).

טעם נוסף הוא בכדי שישאלו התינוקות.

ולי נראה לחדש טעם נוסף השייך לכל ישראל, שכיון שמיד אחרי הקידוש, פותחים בייחודו של ערב זה המוקדש לגאולת מצרים ולגאולה העתידה, משום הא גרידא צריך אדם לקדש עצמו בנטילת ידים ככהן האוכל בתרומה, ולפיכך קודם בואו לספר בשבח הבורא שגאל את אבותינו ממצרים, נוטל ידיו. והטעם שאינו מברך על נטילה זו י"ל משום שגאולה זו לא היתה גאולה שלמה, שהרי אנחנו עדיין מצפים לגאולה העתידה. ומכאן נלמד שחובה לומר הלל ביום העצמאות אעפ"י שאין זו גאולה שלמה, אלא רק אתחלתא דגאולה, ומ"מ אין לאומרו בברכה כמו בגאולת מצרים שאין לברך על הנטילה הבאה קודם ההלל.

הלילה הזה שתי פעמים

ומדוע בלילה הזה מטבילין שתי פעמים? ראיתי בשם הבן איש חי שהטבילה הראשונה של הכרפס במי מלח מסמלת את סיבת הגלות למצרים שהיא מכירת יוסף והעלמתה במה שעשו האחים "ויטבלו את הכתנת בדם". וטבילה שניה מסמלת את הגאולה שנאמר "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף".

כרפס

מטבילים כרפס במי-מלח ומברכים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:

לכרפס אוכלים פטרוזיליה, חסה או סלרי ומנהגנו לאכול חסה. טובלו במי מלח ומברך "בורא פרי האדמה", ומכוין להוציא בברכה זו גם את המרור. והיא הטבילה הראשונה של הערב. "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".

ומדוע נקרא ”כרפס“? יש מפרשים כי השם כרפס מורה על ס‘ רבוא שעבדו ב“פרך“. שאותיות "כרפס" כשתוציא מהם את האות ס' המרמזת על ס' רבוא ישארו אותיות "פרך". (מ"א סי' תע"ג סק"ד)

טעם נוסף שמעתי מבני היקר הרב גדעון בשם ס' יריעות שלמה להרב שלמה קלוגר שהמלה כרפס רומזת לכתונת הפסים שהטבילו אותה בדם אחרי מכירת יוסף, ובערב זה אנחנו טובלים את הכרפס במי מלח המסמל את דמעתינו על עצם המכירה שהיתה בתורת הסוד הגורם לירידה למצרים שממנה יצאנו מעבדות לחירות.

עוד חידוש יפה שמעתי מנכדתי היקרה אביגיל שלוש הבת של הרב גדעון ובוני. "כרפס" בר"ת "כל סוס רכב פרעה". ומכאן שראוי לנו לדרוש בכיו"ב את שם משפחתינו "שלוש" שהוא בר"ת שלום שלום לרחוק ולקרוב.

וישנם עוד רמזים שונים כדלהלן: בתוך המלה "כרפס" טמונה המלה "פרֹס" והאות כ' מורה על כף ידו של העני. ויבואר עפ"י הפסוק בישעיהו נח, ז "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". ירמוז על פריסת לחם לתוך כפו של העני. שהרי מיד אחרי אכילת הכרפס חוצים את המצה האמצעית המרמזת ללחמו של העני שדרכו בפרוסה ומיד מזמינים אותו "כל דכפין ייתי ויכול".

עוד נראה לי כאשר תסיר את האות כ' מהשם "כרפס", המסמלת את כף ידך המושטת עם כסף צדקה לעני הרש ישארו אותיות "ספר", כי אז יספור העני את אשר נתת לו, ולך תהיה צדקה ואז "מרור כורך שלחן עורך", את מעט המרירות שיש לך מחסרון הממון שנתת לעני, תהא כורך בשלחנך של מעלה באשר הוא יבורך מפי עליון ובירך את לחמך ואת מימך ויסיר מחלה מקרבך כי הצדקה תציל ממות את בעליה.

עוד נראה לי שכאשר תסיר את האות כ' מהשם "כרפס" ישארו אותיות "פרס". והאות כ' תרמוז לכף ידו של העני הפושט את ידו לקבל "פרס", שהמלה "פרס" תרמוז לפרוסה, וגם בארמית משמעה "חצי" הרומזת ל"יחץ" שבא אחרי "כרפס". ותרמוז גם לכך שבתוך חצי המצה הראשון שמים מרור, שלדיעות שונות נקרא כרפס.

עוד נראה לי שכאשר תסיר את האות ר' מהשם "כרפס" ישארו אותיות "כסף". והאות ר' במילואה היא "ריש" ונא' "ריש ועושר אל תתן לי" שהיא סמל העניות. שכאשר יצאו ממצרים הסירו מעליהם את עוני מצרים על ידי "וישאלו ממצרים כלי "כסף"….

עוד נראה לי שכאשר תסיר את האות ר' המסמל את העני הרש מהשם "כרפס" ישארו אותיות "כסף" המרמזות למצות הצדקה. ובסימני ההגדה אחרי שתשלים "קדש ורחץ" את ידיך, בראש ובראשונה "כרפס יחץ", ראוי שאת כספך תחצה עם ענייך ליתן להם בריוח למעות חטים, ורק אז "מגיד רחצה", תוכל להגיד בפה מלא ארחץ בניקיון כפי, ותוכל לקיים מצות "מוציא מצה" כראוי, אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב ייניך.

עוד נראה לי שגם כאשר תסיר את האות פ' מהשם "כרפס" ישארו אותיות "סרך" המרמזות על נטילת הידים לפני אכילת כרפס משום "סרך" תרומה.

ואיתא בס' מטה אהרן שהמלה "כרפס" היא בגי‘ ש' והוא שמו של א-להים במילואו. אל"ף, למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. ושם זה הוא מידת הדין. וכדי להמתיק את מדת הדין טובלים את הכרפס במי מלח כי המים הם מסיטרא דחסד והמלח הוא מסיטרא דדין.

ואמנם יש לפרש מלת כרפס גם מבחינת התקשרותה למלת יחץ שאחריה, המורה על לחמו של עני שדרכו בפרוסה. שאותיותיה של מלת "כרפס" הן: כף, ריש, פה, סמך. ונרמזו במלה זו שתי דרכים שבהם צריך לתמוך בעני (כ. ר.) כף, ריש. ע“י נתינת צדקה, על דרך "פרוס לרעב לחמך" הרומזת לפרוס כף לרש העני, והדרך השניה לסמכו ולסעדו בפה במלים של נחמה ועידוד (פ. ס.) פה סמך הרומזת לעידוד בפה.

יַחַץ

קודם הא לחמא עניא עורך הסדר חוצה את המצה האמצעית שבקערה לשני חלקים, שכן דרכו של עני בפרוסה (אבודרהם). את חציה הראשון שומרים לאפיקומן, כדי שישאלו התינוקות, וגם כדי שישאר טעם מצה בפיו. והחצי השני נשאר בין שתי המצות השלמות, וכאשר יגיע לסדר "מוציא מצה", מברך ברכת "המוציא" כשהוא אוחז בשתי ידיו את שתי המצות וחצי שעל הקערה. שומט מידיו את המצה התחתונה שמיועדת ל"כורך", ומברך על המצה העליונה ועל חצי המצה "על אכילת מצה", ובוצע משתיהן.

מגיד

נוהגים להגביה את הקערה כאשר ידו נתונה על המצה השבורה לרמז על הפסוק  מאשפות ירים אביון (מטה אהרן). ופותחים בסיפורי יציאת מצרים. הלשון "מגיד", ו"הגדה" מקורם בציווי "והגדת לבנך". מגביהים את הקערה ומתחילים באמירת ההגדה.

הא לחמא

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָֽלוּ אַבְהָתָֽנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָֽיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:

ההגדה פותחת בתפלה ”לשנה הבאה בארעא דישראל“ ומסיימת בתפלה וציפיה ”לשנה הבאה בירושלים הבנויה“.

שמעתי מבני היקר הרב גדעון ישראל שיחי' שהמלים ”הא“ היא בר“ת אליהו הנביא.

מדוע נקראת המצה לחם עוני? בפשט הדברים נקרא כן שכן דרך עני בפרוסה, אבל לדעת שמואל בפסחים לו. נקראת כן משום שהוא לחם שעונין עליו דברים הרבה.

והחת"ס בפסחים קטו: גישר בין שני הפירושים וז"ל: "לחם שעונין עליו דברים הרבה, היינו דברי חירות וגו'. ולדבר אחר, לחם עני זכר לעניות, ובפרוסה. שכן ישנם ב' טעמים מדוע אנחנו חייבים לאכול מצה. א' זכר לעניות שהיו אוכלים כן במצרים כדרך העבדים שמאכילין אותן לחם שלא נתחמץ באשר הוא משביע מהר וגו' וגם דרכם בפרוסה וגו'. והטעם הב' זכר לחירות שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם וגו' ".

ודבר זה נעלם מבינתי. היתכן שבמצרים אכלו מצות מאתים ועשר שנים, דבר שאין לו יסוד, ולא רמז בתורה. ועוד, שאם אמת היה הדבר מדוע נתנה התורה טעם כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, ומטעם כי גורשו ממצרים, והרי זה מה שאכלו מאתים ועשר שנים?

לכן נראה לי שהטעם לאכילת מצה הוא כפי שפירשה לנו התורה "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". ו"על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". ומכיון שמצה אינה טעימה כמו לחם לכן נקראת לחם עוני. ואם תקשי מדוע א"כ אוכלים אותה בהסיבה דרך חירות? מהטעם שאכלנו אותה ביציאתינו מעבדות לחירות, וזה פשוט.

ושמעתי מבני היקר ר' יהושע מאיר שיחי' שהגימטריא של "לחם עני" לכשתוסיף עליו שתים, כנגד שתי המלים, היא כמנין רד"ו. ומכאן שהמצה רומזת גם לשנות השעבוד.

ויש לשאול מה באמת מסמלת המצה? האם עינויים ועבדות, לחם של עני, או שהיא סמל לחירות, וליצר הטוב? זאת ועוד, שמאותו הפסוק בס' דברים פט“ז פ“ג "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך“, הוסיפה התורה את הכינוי "לחם עוני" למצה בו בזמן שפירשה את הטעם לאכילתה כי יצאנו לחרות בחיפזון? היתכן?

בטעם שנקרא לחם עוני איתא במדרש תנאים "לחם עני מיכן אמרו אין לשין את העיסה ביום ראשון של פסח ביין ושמן ודבש וחלב ואין מקטפין בהן ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו משום שנאמר לחם עני ואין זה לחם עני. ד"א לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה: ד"א לחם עני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה“.

ובילקוט שמעוני פ‘ ראה רמ“ז תתק“ג הובאו שני טעמים נוספים "רבי שמעון אומר למה נקרא לחם עוני? על שם עינוי שנתענו במצרים", וטעם זה הובא ברש"י. ועפי"ז נהגו בליל הסדר לשבור את המצה האמצעית ב"יחץ" ורק אחרי שהיא פרוסה מברכים עליה "על אכילת מצה".

והשאלה נותרה בעינה מה הקשר בין שמה של המצה "לחם עני" בפסוק "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני" לבין הטעם שנתנה התורה לאכילת מצה בהמשך הפסוק "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך“?

נ"ל שעיקר הטעם לאכילת מצה הוא כדי לזכור את החפזון שבאופן זה הוציאנו הקב"ה מעבדות לחירות. ואיך נזכור שיצאנו בחפזון? ע"י המצה שנאפתה בצורה חפוזה ומהירה כי לא הספיק בצקם להחמיץ. והוסיפה התורה את המלים "לחם עוני" להזכירנו מה היה קודם יציאת מצרים, שנזכור את העינויים בעבודה קשה, כמו גם את העניות שנהגו בנו כעבדים. ולכן אפייתה כדרך אפיית העניים. הוא מסיק ואשתו אופה, ושבירתה כדרך אכילת העני בפרוסה, ועי"ז שהשתמשה התורה בל' "עני" יש לזה גם משמעות של עינויים של "וימררו את חייהם בעבודה קשה", וכל זה נרמז ע"י המצה שנאכלת בחפזון.

בעוד הילקו"ש ורש"י רואים במצה את הצד השלילי של שעבוד ועניות, הזוה"ק רואה בה את ההפך הגמור. החמץ נתון תחת שלטון יצה“ר הוא הסט"א, והסט“א הוא סמל לעבדות ולכן צריך להשביתו, ואילו המצה מסמלת את החירות ואת אי התלות בעם אחר, ואעפ"י שלכאורה זה נראה סותר לפירוש הילקו"ש ולפירש"י דלעיל, ברור שישנה דרך סלולה ששני הרכבים ידרכו בה בבטחה.  (מקור א')

ונ"ל שזה שאנחנו מסתכלים על המצה השבורה והעניה ונזכרים בעניות ובשעבוד אין זה אלא למראה עינינו הגשמיים, בנגלה, מה שנראה לעין, מה שהפה טועם, מים וקמח בלא מלח ובלא תבלין. אבל בפנימיות המצה, בנסתר שבה, המצה מרמזת על יצה"ט שאין לו תאוות של העוה"ז וכל רצונו הוא לשאוף לעבודת ה' בתורה ובמצוות. שהרי זוהי דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל. ככל שיש לאדם יותר ויותר נוחיות והנאה מהעוה"ז באותה מידה הוא מתרחק יותר ויותר מעולם הנצח. פשטותה של המצה רומזת למן, לחם מן השמים שאכלו ישראל במדבר, שכל מה שהיו רוצים היו טועמים בו, וזאת משום שכל שאיפתם היתה רוחנית, ומבחינה רוחנית אין תאוות גשמיות ואין רצונות לטעמים גשמיים. החירות האמיתית היא כאשר האדם משוחרר מכל תאוותיו, ואין לך דבר המסמל זאת יותר מאשר המצה שהיא משוחררת מכל חמיצות שאינו חלק ממהותה. ולכן אמרו חז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי החירות האמיתית מתבטאת ברוחניות.

מאידך, במדרש תנאים נתנו טעם לכך שנקרא לחם עוני שהוא מל‘ עניה וסיפור וז“ל: "ד"א לחם עני לחם שעונין עליו דברים הרבה“ וכן הוא בילקו"ש בשם שמואל. והכוונה שכשאוכלים לחם זה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וטעם הסיפור ביציאת מצרים הוא "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך“.

ואמנם הטעם שנתנה התורה בפירוש הוא "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" וכו' חפזון של מי? חפזון של ישראל או של המצריים או של שניהם גם יחד? מחד גיסא י"ל שהיה זה חפזון של ישראל שהרי נאמר "כי בחפזון יצאת", ונאמר "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם". מאידך יש לומר שהיה זה חפזון של המצריים שהרי נאמר "כי גורשו ממצרים". וסיבת הגירוש היתה "כי אמרו כלנו מתים", ממילא לכאורה אין לנו ברירה אלא לומר שהיה זה חפזון של שניהם.

אלא שבספרי התחבטו בתשובה זו כדלהלן: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, יכול חפזון לישראל ולמצרים? תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמור מעתה למצרים היה חפזון ולא היה חפזון לישראל“. וכן איתא בילקו"ש פ‘ בא. והם יבארו את הפ' "כי בחפזון יצאת" כפירש"י "כי בחפזון יצאת, ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו'“.

ונראה שרש"י ז"ל דקדק מהמלים "כי גורשו ממצרים", שהוא חפזון של המצריים, כי הפעל "גורשו" הוא מבנין פֻעַל שישראל גורשו על ידי המצריים. וגם המלה "ולא יכלו להתמהמה" היא בבנין התפעל, שעי"ז שהמצרים גרשו אותם הם לא יכלו להתמהמה. ואם תיקשי כיון שהחפזון הוא של המצרים איך א"כ נזכור עי“ז את השעבוד? לזה פירש רש"י "ומה שאנחנו צריכים לזכור באפית ואכילת המצה בפסח, הוא לא את היציאה מעבדות לחירות, אלא את העובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ". נ"ל כוונתו שהעבדות נמשכה אפי' בשעה שיצאו לחירות.

ובמדרש תנאים איתא "כי בחפזון יצאת ממצרים זה חפזון מצריים. אתה אומר זה חפזון מצריים או אינו אלא חפזון ישראל? כשהוא אומר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה הרי חפזון ישראל אמור. הא מה ת"ל כי בחפזון יצאת ממצרים? זה חפזון מצריים“. ואני בעניי לא הבנתי את דבריהם. שלמדו מהמלים "כי בחפזון יצאת" שזה החפזון של המצריים, ואילו מהמלים "כי גורשו ממצרים" למדו שזה חפזון של ישראל. והרי מפשט הכתוב משמע בדיוק ההיפך?

וישנם עוד קושיות ודקדוקים רבים שלא נתיישבו במוחי די ספוקם. מדוע לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, והרי אפית הבצק היתה ביום ארבעה עשר, והם לא יצאו ממצרים אלא למחרת, בחמשה עשר, וא“כ היה לבצק זמן רב להחמיץ קודם שיצאו ממצרים? ועוד, מדוע היה כל כך חשוב לזכור את יום היציאה ממצרים?

ואמנם לכשנדקדק בפירושו של רש“י ז“ל נתבונן לראות שהוא הפירוש הנכון והאמיתי של המלים "עוני“ ו“חפזון“ ופירושו ז“ל  שופך אור להבנת כל הסוגיה.

נזכור ובל נשכח שעם ישראל פרו ורבו במצרים במשך מאתים ועשר שנים ואעפ"י שנא' "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". הפריה ורביה לא החלה מהתחלה שהרי "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצריימה". מכל מקום ברור הוא שאפי‘ בתנאי שעבוד קשים, הם חיו חיים סדירים, ולא השליכם חלילה ית‘, ולא הסתיר פניו מהם בכל אותה העת, ואדרבא השגיח עליהם ביותר כדכתיב "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם“. ובה בשעה שאמר פרעה הרשע פן ירבה ופן יפרוץ אמר הקב“ה כן ירבה וכן יפרוץ מלמד שהיו יולדות ששה בכרס אחת. ולא זו בלבד אלא שכידוע בתנאי עבדות קשים לא נותן המשעבד לעבדיו אלא לחם צר ומים לחץ אבל במצרים הרי היה הנילוס עומד ומשקה את הארץ והדגה היתה רבה בו, והיה זה בחסדו ית‘ כדי שיוכלו לאכול חינם בלא גבול ממנה וכן כל הירקות שהיו מושקות ע“י הנילוס קבלו ישראל בשפע רב כאוות נפשם חינם אין כסף כי השפע הטבעי היה עצום. ולפיכך התלוננו העם במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים“. וכמובן שלכל אחד מהם היו אשה וילדים ונכדים ונינים וגרו בבתים כשאר בני אדם, רק זאת היתה להם שהיו עבדים. ולכן אמרו העם במדבר "נתנה ראש ונשובה מצריימה“. משמע שמלבד זאת שהיו עבדים לא היו תנאי החיים כ“כ גרועים שם.

ואמנם כשסוף כל סוף יצאו מעבדות לחירות, לא זו בלבד שלא היו יכולים לחיות כאזרחים שווה זכויות במצרים אלא "גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה“, וכתיב "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם“. וא“כ אלפי שנים קודם "גרוש ספרד" שסבלו ממנו רק חלק מהעם, נתנסה עם ישראל ב“גירוש מצרים“ שחל על גזע השורש של העם היהודי, שכלל את כל האומה ולא רק את חלק ממנה. וכיון שהגירוש היה ממש בחפזון מצד המצרים ולא מצד ישראל, היה דבר זה קשה מאוד לישראל להיות מגורש מארצו ומכל אשר לו. גירוש אכזרי זה הגדיש את הסאה הנקראת "עינוי“. נמצא כי המצה מסמלת לא רק את העינויים הנוראים שעינו אותנו המצרים במשך רד“ו שנים, אלא היא מסמלת בייחוד את הניתוק המחלט ממצרים בה חיו רד"ו שנים שהוא שיא העינוי שהתבטא בחפזון הגירוש. גם את החפזון הזה חוו מליוני ישראל בשואה האיומה באירופה כאשר מלת המפתח של הגרמנים הארורים היתה "שנייל", שפירושה "מהר". פשר המהירות במילוי הפקודות הוא בכדי שלא יהיה להם זמן לחשוב מחשבה שניה או להתארגן יחדיו להפגין נגד הפקודות האכזריות. ובזאת יתבאר מדוע זהו לחם שעונין עליו דברים הרבה כי כל שעבוד מצרים וכל העינויים העתידיים כלולים בתוכו. ואם אמנם מבחינה גשמית היה זה שיא העינויים, אבל מבחינה רוחנית היתה זו נקודת השיא בגאולתינו כפי שמצוטט בזהר במקור א'.

וענין זה יבאר לנו גם את הנא‘ בילקוט שמעוני פ‘ ראה רמ“ז תתק“ג "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, אלא מלמד שנגאלו בלילה, כתיב שם תזבח את הפסח בערב, רבי אליעזר אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומתי אתה שורף מועד צאתך ממצרים, רבי יהושע אומר בערב אתה זובח כבא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים אמר רבי אבא הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא מבערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, לא נחלקו אלא על שעת חפזון רבי אליעזר סבר חפזון דמצרים, רבי יהושע סבר חפזון דישראל“. ולכאורה ק‘ איך למדה מכאן הגמ‘ שזהו סלע המחלוקת? ועוד, מה איכפת לי אם היה זה חפזון של המצרים או של ישראל?

ונראה כי מחלוקתם היא שלר“א כבוא השמש אתה אוכל ולא אח“כ כיון שהמצרים נחפזו עליהם לגרשם ולכן צריכים לשרוף מיד אחר כך. אבל לדעת ר“י שאוכלים והולכים עד שעת היציאה משמע שהחיפזון לא היה מצד המצרים אלא מצד ישראל ואף אחד לא דחק אותם לצאת ולכן יכלו לסיים את אכילתם.

ולמאי נ"מ אם היה זה חפזון של מצרים או של ישראל? נ"ל שאם היה זה חפזון של מצרים, זה היה מוכיח שהעם לא יצאו מרצונם אלא לאחר גירוש, ולא היו מוכנים לגאולה, והמושג ”ניתנה ראש ונשובה מצריימה“ עדיין היה בפיהם. חפזון זה מסמל את ה"לחם עוני", את צד העבדות שבמצה. אבל אם היה זה חפזון של ישראל אז הם נהגו כמו הרפיוזניקים הרוסים שאמרו אנחנו נצא מכאן אבל אנחנו נחליט איך ומתי. חפזון זה מסמל את החירות שבמצה, בכך שלא נתן להם הקב“ה לעשות כדבר המצרים ולצאת בלילה כפי שהיו חפצים המצרים כשגרשום, אלא בעל כרחם, על אפם ועל חמתם של המצרים, השאיר אותם הקב"ה במצרים עד למחרת שהוציאם באור יום ובנחת. ובראותם את גדולתו ית‘ נגד הכח המצרי האדיר, יצאו ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים ולא היו חפצים עוד לשוב מצריימה.

אלא שק‘ בשלמא אם היה זה חפזון של המצרים יש בכך הבנה שהרי היה להם סבל רב מהמכות שחטפו בגלל ששעבדו את ישראל, ואסרו עליהם לצאת ממצרים, אבל אם היה זה חפזון של ישראל, איזו תועלת היתה באותו חפזון? ונ“ל שכיון שפרעה ועמו היו מתנדנדים ולא היו מוכנים לתת לעם לצאת אלא בשעה שהיו סובלים מהמכות, הרי שזו היתה הסיבה שלא הוציא אותם ממצרים בלילה, אלא ביום שאחרי מכת בכורות, שאז כבר התאוששו פרעה ועמו מהמכה, ושוב היו רוצים למנוע את העם מלצאת. באותו מעמד הוציאם ית‘ בחפזון, שזה היה שיא השיאים של מלחמת ה‘ בפרעה ונצחונו נגד פרעה במה שפתח ”שלח עמי ויעבדוני“.

מאידך יש להקשות בשלמא אם היה זה חפזון של ישראל יש בכך הבנה להראות בזה את כחו ית‘ נגד פרעה אבל אם היה זה חפזון של פרעה מה התועלת מכך שהוציאם בחפזון? ונראה שהטעם מפורש בפסוק "כי אמרו כלנו מתים". ואנחנו חוגגים חפזון זה של המצרים שהרי יש בכך הוכחה לגודל המכה שאפי‘ ביום שלאחר המכה לא התאוששו וגירשו את העם בחפזון.

ועדיין קשה לר“י שאמר שהיה זה חפזון של ישראל, שהרי הפסוקים "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים: וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם" מדברים בעד עצמם להוכיח שהיה זה חפזון של המצרים והיאך קאמר שהיה זה חפזון של ישראל?

ועוד קשה איך אמר הפסוק "ויאפו את הבצק עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", והרי הם התמהמהו עד למחרת שיצאו ממצרים ולמה אפו אותו מצות?

ולכן נ“ל שהיו כאן שני סוגי חפזון. זה של המצרים היה בלילה, והוא מסמל את העבדות והעינויים ששיאם התבטא באותו חפזון של המצרים לגרש את ישראל ממצרים. ובלילה לא ידעו ישראל שלא יסעו אלא עד ליום המחרת ולכן לא אפו את הבצק אלא עגת מצות כי לא יכלו להתמהמה. אבל הקב“ה לא אפשר למצרים לגרש את ישראל ממצרים בלילה אלא הוציאם ביום ביד רמה נגד רצונם של המצרים, והטעם שהוציאם ביום, כי ביום כבר התאוששו המצרים מהמכה, זאת ועוד, שהוציאם בפומבי לעיני כל מצרים, וגם נגד רצונם של אי אילו מישראל שהיו חפצים להשאר במצרים בתנאי שיגרת הגלות. החפזון של היום היה של כנסת ישראל ושל השכינה. והגירוש ממצרים היה לא רק בלילה, אלא גם ביום, אלא שלא היה זה גירוש של המצרים אלא גירוש שגירשם הקב“ה מהגלות ומתועבת מצרים, וזהו חפזון של גאולה כדכתיב בס‘ במדבר פ“לג פ“ג "ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים“.

ונראה שזהו הטעם של הסמלים שלכאורה נוגדים אחד לשני בליל הסדר. מצה לחם עוני – ואילו ישיבה בהסיבה כדרך מלכים, ועוד רבים כיו“ב. עבדות וחירות משמשין בערבוביא.

ואתעכב שוב על הסתירה שבין סמלי עבדות וסמלי חירות באופן שהם מובעים בערב זה. איזה מקום יש ללחם עוני בשעת חירותינו? ואיך המצה מסמלת חירות?

ונראה לי לבאר שישנם שני סוגי עולמות. האחד מורכב והוא עולמנו ובו נקראת המצה לחם עוני. אבל ישנו עולם אחר שהוא עולם פשוט, ללא תערובת של גשמיות. בעולם הפשוט נקראת המצה לחם מושלם. לחם של תקוה. כי הוא בלי תערובות, בלי תרכובות זרים. החירות האמיתית היא השתחררות מהגורם האדוני הנקרא עבדות. עבדות למותרות גשמיות היא בדיוק כמו עבדות לאדון. המצה היא סמל הפשטות לפיכך היא גם סמל החירות. בדומה לכך הוא הכהן הגדול ביום הכיפורים שהוא פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי לבן במדרגתו הגבוהה ביותר. וכן המת שלובש תכריכים פשוטים. ולאו דווקא משום התקנה של רבן גמליאל לעניים. נמצאת המצה היא לחם עוני ביחס לעולם הגשמי, אבל  ביחס לעולם הפשוט, בפשטותה, היא סמל לחירות.

ולכן המצה נקראת לחם עוני כי לחמו של העני היא פת נקייה ללא תבלין ותוספות והיא בת חורין אמיתית כמו העבד המשוחרר ממרותו ומהתערבותו של אדם זר, כך העני משוחרר מעול הכסף והנכסים. שהרי מרבה נכסים מרבה דאגה. החירות האמיתית היא כמו האושר האמיתי כאשר האדם שמח בחלקו, כי אז אינו חסר דבר מהחוץ שיהיה נוסף על מה שיש לו. וזהו בן-חורין אמיתי. ראיה לכך, שהרי ישנם עובדים שהם בני חורין יותר מבן חורין רגיל, כמו עבדי המלך וכל שכן וקל וחומר אנחנו שנקראים עבדים למקום אלא שצריכים אנחנו לשמוח ולהתגאות בכך כי זה מה שהופך אותנו לבני חורין אמיתיים.

הא לחמא – הקשה הרב ישראל מאיר לאו, רבה הראשי של ישראל, נא‘ השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. שאל אותו חייל חפשי באחד הבסיסים בהם ערך הרב את ליל הסדר, מדוע צריך הוא לומר מלים אלה, והרי הוא ישראלי שמעולם לא היה עבד, אלא בן חורין, ומה טעם שיאמר לשנה הבאה בני חורין? ועוד, כיון שמעולם לא עזב את הארץ, מה טעם שיאמר לשנה הבאה בארעא דישראל? והשיב לו הרב כי גם גדולי ישראל בכל הדורות אומרים פעמיים ביו“כ את כל הא‘-ב‘ בנוסח ”על חטא שחטאנו לפניך“ והרי הם לא היו חלילה גזלנים ולא שופכי דמים ולמה אמרו את כל אותו נוסח? אלא שהם לא אמרו זאת על עצמם בלבד אלא על כל כלל ישראל, וה“ה בהגדה אנחנו אומרים לשון זו על כלל ישראל.

ולי נראה להשיב לאותו חייל שכל עוד לא נגאלנו גאולה שלמה אין אנחנו בני חורין, וכל עוד לא נבנה בית המקדש, ארעא דישראל אינה בתכלית השלמות, אלא היא בכלל העיר החרבה והבזויה והשוממה מבלי בניה כפי שאנחנו אומרים בתשעה באב בתפלת "נחם", וזה רמוז בכך שתשעה באב חל לעולם ביום שחל בו א' של פסח.

מאידך יש שואלים שאלה הפוכה. איך אפשר לקהילות רבות ברחבי העולם הסובלות מאנטישמיות ברמה הגבוהה ביותר לבטא את חירותם, בו בזמן שהם עדיין משועבדים לאומות, והם דוויים וסחופים, ובמקומות שונים גם נהרגים ונשחטים ע"י אויבינו הרבים? יש המתרצים שאומרים את זה בכמיהה לעתיד, בבחינת לשנה הבאה בני חורין, לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

ואמנם תשובה זו אינה מספקת את השואל, שהרי ליל הסדר הוא ליל הודיה להי"ת שהוציאנו מעבדות לחירות, ואיזו חירות היא זו? תירץ ע"כ הרב אלישע אבינר בשם המהר"ל כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו את הטוב בעצמיותו עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד מעלתם, ואילו שעבוד מלכויות כל אחת מהן נקראת מקרית וזמנית, ואין לשעבוד זה את הכח לבטל את הבני חורין שבעצם. והיא הנותנת שדוקא מכח אותה חירות זכינו לעמוד איתן בכל חשכת הגלות המרה. לא התיאשנו, לא ויתרנו ולא נשברנו אלא תמיד יחלנו לגאולה, לקיבוץ גלויות, לבניין ירושלים ולצמח בן דוד. מכאן שגאולת מצרים אינה מן נוסטלגיה שנמחקה ע"י הגלויות אלא היא הווה חי הדוחף אל הגאולה.

ישנן כידוע שתי נוסחאות: "הא לחמא עניא" ו"כהא לחמא עניא". מהו המקור לשתי נוסחאות אלה? ראיתי בס' "בן גרני להרה"ג יוסף ישראל דייטש מבאלאטה יארמוט שהוא הסבא רבה של גב' רות שניידר שתחי' מבולטימור שכתב בשם אביו הגאון שמאחר שכל ההגדה נאמרה בל' הקדש מלבד פיסקה זו, בהכרח שמקורה בבבל. שכאשר הגיעו לבבל אמרו הא לחמא עניא, ואח"כ כאשר עלו ארצה בימי עזרא חזרו למנהג אבותיהם ואמרו "כהא לחמא עניא".

ומדוע אמרו בבבל "הא לחמא עניא"? תירץ בן גרני כשם שבני ישראל אכלו את המצות כשהיו בצער רב על בני משפחותיהם שנספו בשלושת ימי אפלה, שנא' "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" ופי' חז"ל שיצאו אחד מחמשה, וארבע חמישיות מתו. מציאות זו חזרה על עצמה בגלות בבל שרבים נספו עקב הגירוש מא"י בדרכם לבבל, ולכן בבבל אמרו הא לחמא עניא כדרך שאמרו במצרים, דהיינו שזה הוא אותו הלחם שמהול בדמעות על כל הקרובים שנספו. אך כשיצאו מבבל אמרו "כהא" כי לא היה שום צער מהול בשמחתם.

והקשה שם דלפי"ז מדוע היו אומרים בבבל לשנה הבאה בירושלים והרי מפורש בדניאל "לפי מלאת שבעים שנה אפקוד אתכם", דהיינו שלא תיתכן הגאולה עד מלאת שבעים שנה? תירץ שם שגם בזה חשבו שיגאלו בטרם עת כמו במצרים שהרי היו צריכים לעבוד ת' מאה שנה ולא עבדו אלא רד"ו שנים.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל – וכי אנחנו פותחים את הדלת בפרסום להזמין את כל מי שרעב? אלא מפרש בעל מנחם ציון כי בזמן המקדש היו נועלים את הבית בשעת אכילת קרבן הפסח, שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו. אבל לאחר החרבן שאין עוד קרבן פסח להימנות עליו מודיעים בריש גלי כל דכפין יתי ויכול, אפי‘ למי שלא  נמנה קודם לארוחת הסדר, אם הוא חפץ להצטרף לאכול עמנו אין כל איסור בכך.

"הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" – מדוע שינה מארמית לעברית? תירץ בעל גבורות ה' כדי שלא יבינו הפרסיים שהם רוצים לברוח.

וקראתי סיפור נאה בס' שרי המאה על יהודי אחד שעבד בחווה של הפריץ ובהגיע זמן  התשלום עבור חכירת החווה לא היה בידו לשלם את חובותיו לפריץ עד שהיה צריך להמלט ממנו. ביום המולד כאשר נסע הפריץ לכנסייתו, העמיס היהודי את עגלתו ויצא לדרך. לפתע נתקל בפריץ שהספיק לסיים את תפלתו והיה בדרכו לשוב אל ביתו. תמה הפריץ עליו, "להיכן אתה נוסע"? השיבו היהודי יום חג הוא לנו. חג? איזה חג? אני כבר מכיר את כל חגי היהודים ולא שמעתי על שום חג ביום זה? השיבו היהודי, היום הזה נקרא "יום הפליטה". ברכו הפריץ בברכת חג שמח והמשיך לדרכו. משהגיע לחווה מצא שם יהודי אחר שנתמנה ע"י היהודי הנמלט, עובד בחוותו. שאלהו הפריץ איך אדוני היהודי עובד ביום חג? השיבו כי אין זה חג היום. שאלהו והרי היהודי שעבד פה אמר לי שהיום "יום הפליטה", ובאמת גם אני תמהתי עליו באשר אני מכיר את כל חגי ישראל ומעולם לא שמעתי על חג זה? ענהו היהודי כן הוא באמת. אלא שיום זה חוגג היהודי רק פעם אחת בחייו. והיום, היה זה החג של אותו יהודי שעבד אצלך קודם. ובעז"ה יבוא יום וגם אני אחגוג אותו. ע"כ.

אומר הרב חרל"פ שהצעד הראשון לחירות הוא מרידה בעבדות. ומתי מגיע זמן הגאולה? נראה לי שכאשר אנחנו רואים התעוררות עצומה שדוחה בשתי ידים את הגלות ולא יכולה עוד לסבול אותו, אנחנו בעיצומה של "אתחלתא דגאולה".

מה נשתנה

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּֽיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָֽנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה. הַלַּֽיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָֽנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת הַלַּֽיְלָה הַזֶּה מָרוֹר:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָֽנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּֽעַם אֶחָת. הַלַּֽיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָֽנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין. הַלַּֽיְלָה הַזֶּה כֻּלָּֽנוּ מְסֻבִּין:

אפתח במילי דבדיחותא – משה פוגש את שמעון חברו ושואל אותו היי שימי, "מה שלומך"? שימי משיב "הכל בסדר". שואל אותו משה, האם באמת הכל בסדר? אתה מתכוון שכבר סיימת את תפקידך בעולם? אולי עדיף לך להשיב "הכל בסדר חוץ ממה שלא בסדר". ענהו שמעון אם כבר, אז כבר. התשובה הנכונה היא שאצלנו היהודים אין שום דבר בסדר, והראיה לכך היא, שישנו רק יום אחד בשנה שבו עורכים "סדר" וכולם שואלים "מה נשתנה"?

שואלים השל"ה ורבי מנחם מנדל משקלוב מדוע נאמר הלילה הזה בלשון זכר, והרי לילה הוא לשון נקבה והיה צריך לומר הלילה הזו? ומדוע גם במקרא נאמר בלשון זכר "הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם", וכן "לילה כיום יאיר". ותירצו שכאשר הלילה מאיר חזק כמו בליל פסח המסמל את הגאולה כחו יפה כמו יום שהוא לשון זכר. ואיפכא נאמר אצל משה "ואם ככה את עושה לי" – תשש כחו של משה כנקבה, כמובן שהכוונה כלפי מעלה, שהוא לשון זכר.

ולי נראה שכל "לילה" הוא בלשון זכר והיא אחת מני רבים שהם יוצאים מן הכלל. לכן בכל הלשון העברית לא נאמר "לילה ארוכה" אלא "לילה ארוך". וכן לילה חשוך ולא לילה חשוכה. כיוצא בזה יד, רגל, אוזן, עין, ואצבע, חלון ודלת שהם לשון זכר ונקראים בלשון נקבה, יד ארוכה. והפלפול בזה הוא אך למותר.

שואל הרב בן עבו מדוע בלילה הזה אנחנו שואלים מה נשתנה ואין אנחנו שואלים שאלה זו גם בסכות שעוזבים את הבית לישב בסכה? ותי' שלצאת חוץ לבית אין זה חידוש ליהודי שהוא תמיד נודד מביתו, אבל להיות בן חורין זה חידוש גדול עבורו.

ולענ"ד נראה להרחיב את היריעה, וליישב שלא היה מקום לשאול כן בסכות, כי השינוי אינו במיקום שבו אנחנו אוכלים שבעבור זה היה לכאורה מקום לשאול, שהרי שינוי מעין זה הוא רגיל בחיינו, לעתים אנחנו מתארחים בבית אחרים, ולעתים עושים פיקניק בחוץ, ולעתים אוכלים במסעדה, ולעתים אנחנו אוכלים תוך כדי נסיעה, וממילא לעתים אוכלים גם בסכה, כך שאין מקום לשאלה זו. אבל בפסח אנחנו מתנהגים בצורה שונה לחלוטין הן בסוגי המאכלים שאוכלים מצה ומרור, וגם במצוות המיוחדות לערב זה כטבילת מאכלים, ונטילת ידים בלא ברכה, וניגונים מיוחדים, וליל סדר ארוך – קדש ורחץ וכו', וישיבה בהסיבה, ושתית ארבע כוסות וכו', ואין ד' שאלות של מה נשתנה אלו, אלא התחלה לשאלות רבות שתשובתן נכללת ב"עבדים היינו".

ולגוף השאלה מדוע אנחנו עושים בלילה הזה סימנים שסותרים אחד את השני? מצד אחד סימני עבדות כמו המרור ומי מלח, ובאותו הזמן גם סימני חירות כמו המצה, והישיבה בהסיבה. נראה לי לחדד את השאלות שהן מתמקדות בעובדה שבערב זה משתמשים סימני עבדות וחירות בערבוביה. שבכל הלילות אנו אוכלים או חמץ או מצה הלילה הזה כלו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלים או ירק זה או אחר לפי מה שגופנו דורש מאתנו, והלילה הזה מרור שאינו ערב לחיכנו עם ירק אחר שכן ערב לחיכנו. וכן בטבילות כרפס במי מלח ומרור בחרוסת. אבל בלילות אחרים אנחנו יכולים לעשות את אותם הדברים אבל לפי רצוננו ולא באופן שיש סתירה בין רצונותינו, כגון אם ברצוננו לאכול דבר מתוק לא נאכל עמו דבר מלוח או מר.

כיוצא בזה איתא בב"ר פרשה כז "גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה אמר לו אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו הין, והכת' ויתעצב אל לבו, אמר ליה נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הין, ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל, אמר לו ולא הייתה יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלה אבלה".

כמו כן שאלה רבקה "אם כן", אם ישנם שני נגודים "למה זה אנכי" מתאווה לוולד? ונחה דעתה כשאמרו לה "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". נמצא שהערבוביא של שני הנגודים היא הבעיה המרכזית.

וקשה, בזמן התלמוד שכלם היו רגילים לישב בהסיבה דרך חירות, איזו שאלה היא זו הלילה הזה כולנו מסובין? והרי גם בשאר ימים היו רגילים לישב בהסיבה? ועוד, למנהגינו שאין אנו רגילים לישב מסובין בשום זמן אחר, מה ענין לנו להיות מסובין בלילה הזה? ועוד, שהרי לנו זה יותר קשה לישב מסובין, וזה היפך המושג של חירות.

והגר"א תירץ שבזמן התלמוד שהיו רגילין להסב באכילתן ולא היה בכך שום חידוש בליל הסדר, היו שואלין שאלה אחרת במקומה "שבכל הלילות אנחנו אוכלין בין צלי בין מבושל הלילה הזה כלו צלי".

וראיתי לרבינו אבי העזרי כפי שהובאה בהגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פ"ז הלכה ז' וזה לשונו "רבי אבי העזרי כתב שאין אנו צריכין הסיבה בזמן הזה שהרי בני חרי אינן מסובין, ואדרבה ישיבה כדרכן הויא דרך חירות. אמנם יחידאה היא". ממילא אף על פי שנפסקה הלכה דלכתחילה צריך לשתות ד' כוסות ולאכול את המצה בהסיבה, מ"מ בדיעבד יש לסמוך על דעת ראבי"ה שיצא ידי חובה גם אם אכל בלא הסיבה.

ולענ"ד נראה ששאלה זו נשאלה גם בזמן התלמוד שהיו רגילים תמיד לישב מסובין, ובזמנם לא היתה השאלה מדוע אנחנו אוכלים מסובין, אלא מדוע חובה עלינו לישב מסובין דוקא באכילת מצה ובשתית ד' כוסות. שהיא שאלה דומה ליתר השאלות מדוע אוכלים מצה ומרור ומדוע מטבילין שתי פעמים, שהרי גם בכל השנה לפעמים עושים כן, ומה חידוש יש ביום זה? אלא שביום זה חובה היא לעשות כן.

עוד נראה לי שהמקום לכל השאלות האלה הם בעיקר בעיתוי, משום שכולם חלים באותה ארוחה, בליל הסדר. שהרי כל אותן מצוות שנצטוינו לנהוג בהם בלילה זה מזכירות לנו את חסדו ית' שהוציאנו מעבדות לחירות. והם פתח להבנת דרכי טובו ית' בכל הנסים שעושה עמנו תמיד בכל עת ובכל שעה בדרך הטבע. מה שקובע שהוא נס הוא בעיקר העיתוי, שמה שקרה בדרך הטבע היה בדיוק בדקה זו. הרוצה להשגיח ביד הבורא רואה את השגחתו ית' ואומר "איזה נסים ונפלאות שעשה לי הבורא ית' היום"! ומי שאינו מתבונן שהכל מכוון מלמעלה אומר "איזה מזל היה לי"! והולך כעיוור באפלה, על דרך הנאמר "עינים להם ולא יראו", והכוונה כמובן לעין השכל.

ולכאורה יש להבין מה ההבדל בין אם הוא מודה שהנס שקרה לו היה מכוון מלמעלה או שאומר שזה קרה בדרך הטבע? נראה לי שישנן תוצאות מרחיקות לכת בין שתי התגובות. התוצאה האחת היא שמכיון שהוא מקבל מתנת חיים מאתו ית' ואינו מודה לו על כך, נמצא שנשאר חייב תודה עד יום מותו. ולא זו בלבד שהוא חייב להודות בשעת הנס, אלא שבכל פעם ששב לאותו מקום יש עליו החיוב להודות פעם נוספת בלשון "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", ואם אינו מודה נמצא שהוא חייב תודה על כל פעם שדרכה רגלו באותו מקום. ועוד, שאם אינו מודה לה' שהצילו בדרך נס, יתכן שבפעם הבא שיהיה זקוק לנס מיוחד להנצל מכל צרה, יהא נתון ליד המזל לעשות את שלו, ובכך יאבד את ההשגחה הפרטית בהצלת חייו. מטרתו של הלילה הזה הוא לעורר חובה זו להתבונן בטובו ית' בכל צעד ושעל בחיינו הפרטיים, ולא להיות כמו פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

עבדים היינו

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָֽיִם. וַיּוֹצִיאֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֽוֹעַ נְטוּיָה, וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת־אֲבוֹתֵֽינוּ מִמִּצְרַֽיִם, הֲרֵי אָֽנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ, מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָֽיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּֽנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּֽנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּֽנוּ זְקֵנִים, כֻּלָּֽנוּ יוֹדְעִים אֶת־הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵֽינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָֽיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַֽיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

”עבדים היינו“ ”עבדים“ בר“ת ”דוד בן ישי עבדך משיחך“. ללמד שהעבדות החומרית היא אתחלתא דגאולה מבחינה רוחנית. ולכן ההגדה פותחת ב“עבדים היינו. (בשם רבי ישראל שפירא הוא הרבי מבלוז‘ב. הוא חידש את זה במחנה ההשמדה ברגן בלזןַ)

"מי ימלל גבורות ה'" – האיכות. "ישמיע כל תהלתו" – הכמות. מדוע מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים? מסביר המהר"ל שאין אנחנו מספרים עבורו יתברך, אלא עבורנו, שלא נהיה כפויי טובה.

מזה שנאמר "מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", משמע שמצוה זו מוטלת על כל אחד ואחד מאתנו. וא"כ את מי באה לרבות המלה "וכל" במלים "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". והרי די היה לומר "והמרבה לספר"?

השיב ע"כ הרבי זצ"ל שכיון שלכאורה זה שצריך לספר ביציאת מצרים אינו אלא זה שחווה את השעבוד בגופו, והיה נראה שכל הגרים וכן כל שבט לוי שלא השתעבדו, לא היו בכלל מצוה זו, לזה חידש בעל ההגדה במלה "וכל" לרבות גם אותם.

מעשה ברבי אליעזר

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי יְהוֹשֻֽׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַֽיִם, כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵֽינוּ, הִגִּֽיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁל שַׁחֲרִית:

מדוע צריך היה למנות כל אחד ואחד בשמו, שלכאורה צריך היה לומר מעשה ברבי אליעזר וחבריו? אבל בהמשך למה שנאמר לעיל בהבנת המלה "וכל" יתבארו הדברים יפה. מכיון שכל התנאים שנמנו בכאן היו בכלל אלה שלא היו משועבדים לפרעה במצרים. שרבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה היו לויים, ורבי עקיבא היה בן גרים ורבי טרפון היה כהן. ו"מעשה" זה אינו אלא ראיה לאמור לעיל שמצוה להרבות ולספר ביציאת מצרים על כל אדם מישראל לרבות שבט לוי ולרבות הגרים שלא השתעבדו במצרים.

ונראה לי לחדש שכל אלה רמוזים במצוה זו "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הר"ת של המלה "וכל" היא כהנים לוים וגרים.

עוד נראה לי שהחידוש במעשה זה הוא בכך שגם תלמידי חכמים צריכים להרבות בסיפורים ואגדות העוסקים בשבחו ית' ביציאת מצרים. שהייתי אומר, שהמצוה לספר ביציאת מצרים מוטלת אמנם על כל איש ישראל. אבל "להרבות" בספורים ומעשיות אין זה הולם אלא את המון העם, אבל החכמים העוסקים יומם ולילה בתורה ובתלמוד, הוה אמינא שלא ראוי שהם ירבו במעשיות ובאגדתות שהם לכאורה ביטול תורה עבורם. קמ"ל "וכל המרבה לספר" לרבות תלמידי חכמים, "הרי זה משובח", והראיה מגדולי ישראל שנזכרו בכאן.

מעשה ברבי אליעזר – הוא ר“א הגדול, הוא ר“א בן הורקנוס שנפטר כשהיה נתון בחרם לאחר שסירב לדעת הרוב בשאלה של טומאה וטהרה. וכדי להוכיח את צדקת דבריו חולל כל מיני נסים וזעזע את כתלי ביהמ“ד וקרא לבת קול. וכל מה שעשה לא עזר לו כי לא בשמים היא. הוא זה שאמר באבות ”יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך“. היה נח לרצות וקשה לכעוס.

ורבי יהושע – הוא זה שהיה נחשב בעיני ר“ג כאיום מתמיד על סמכותו. כאשר ציטט רשב“י הלכה משמו של ר‘ יהושע שהיתה נוגדת לדעת ר“ג צוה ר“ג את ר‘ יהושע לעמוד על רגליו כל אותו היום בביהמ“ד. ר‘ יהושע צייט לדבריו, אך כל החכמים התמרדו בשל כך נגד ר“ג ועם כל זאת לא בחרו את ר“ע לנשיא במקומו. אף על פי שהוא היה חשוב מכולם כי לא היתה לו זכות אבות. ר“ע חי בין חרבן ביהמ“ק לבין מרד בר כוכבא. המשנה, הקבלה וההלכה היהודית של ימינו מיוחסות לר“ע ובית מדרשו ונשתמרה באמצעותו ובאמצעות מה שמסר לחמשת תלמידיו. ר“ע אמר באבות ”הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם“.

ר“א בן עזריה – נבחר במקומו של ר“ג והיה אז בן שש עשרה לפי הירושלמי ובן שמונה עשרה לפי הבבלי. היה חריף ומעולה בתורה. הפך את ביהמ“ד ביבנה ממוסד מתנשא ומתנכר לבית מדרש מודרני פשוט ונעים הליכות שהיה מוכן לקבל אליו כל יהודי – ליברליזציה.

ר‘ טרפון היה בעל חוש הומור. התנגחותו העיקרית בזרם ההלכה היתה נעוצה בעובדה כי הוא התעקש לקיים את גירסת ההלכה דוקא כב“ש.

ארבעה תלמידים אלה היוו את האופוזיציה לר“ג בשל רודנותו. רבן יוחנן בן זכאי רבם היה זה שנטש את ירושלים בארון מתים כדי לפגוש את הקיסר כדאיתא בגיטין נו. ועמוד ב‘.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה. הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִֽיתִי, שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַֽיִם בַּלֵּילוֹת. עַד שֶּׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא. שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכֹּר, אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ:

היתכן? ראב“ע שהיה ראש הסנהדרין לא ידע לכך סימוכין מהתורה עד ש…? אלא שהמלים ”למען תזכרו.. אני ה‘ א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים“ נאמרה בפרשת ציצית שאין מצותה בלילה עד שדרשה בן זומא שאעפ“י שהיה מצעירי תלמידיו של ר“ע למד זאת מהמלה ”כל“ ימי חייך. ואעפ“י שהיה במיעוט נפסקה הלכה כמותו, משום שדרשת חכמים מהמלה ”כל“ – לימות המשיח, לא היתה בתחום שיפוטם.

לְמַעַן תִּזְכֹּר, אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם – אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בקידוש, בפ‘ ציצית, בפ‘ תפלין ובתוך התפלין עצמן ובעוד מקומות. מה החשיבות המיוחדת בזכירה זו בכל כך הרבה מקומות. הרה“ג משה מונק זצ“ל בספרו הרהורי מועד כתב שכל עיקרה של זכירה זו היא קבלת התורה שנא‘ ”בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה“. וכתב שכן היא גם דעת הרמב“ם.

אלא שלפי זה קשה לי שהיתה התורה צריכה לומר "למען תזכור את יום מתן תורה ולא את יום צאתך מארץ מצרים. ועוד, שהעיקר שהוא הטרקלין, חסר מן הספר. וההתמקדות היא על הפרוזדור שהוא יציאת מצרים. והדברים טעונים ביאור: ולכן נ"ל שההתמקדות היא על היסודות להכשרת העם לקבל את התורה. אם מצד עצמם שהיו בשיא הענוה בבחינת עפר ואפר בהיותם עבדים לפרעה, ואם מבחינת המרות בסיבה שהם חייבים לבורא ית' משום שפדאם מעבדות לפרעה להיות עבדי ה'.

ברוך המקום – כנגד ארבעה בנים דברה תורה

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם. בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא.

מנין שה"מקום" הכוונה לקב"ה?

תשובה: "מקום" – בגי' 681 קח כל אות ואות מהשם המפורש ותכפיל אותה בעצמה ותחבר את כולם, תקבל 681. י' כפול י' = ק'; ה' כפול ה' = כ"ה; ו' כפול ו' = ל"ו; ושוב ה' כפול ה' = כ"ה. נמצא "מקום" = הוא שם הוי"ה בהסתר. כמו הגי' של "הטבע" שהיא בדיוק "א-להים" בהסתר. (מבני היקר יהושע מאיר בשם רבו)

וכשנקח את המלה "הטבע" ונפרק אותה כמו שפרקנו את המלה "מקום" דהיינו לקחת כל אות ואות ולהכפיל אותה בעצמה נקבל 006. 52+18+4+094=006 כנגד השנה שירד בה המבול לחיי נח. "ויהי בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו". בשנה זו נהרס כל מה שאנחנו קוראים "הטבע" ולא היה נראה בעולם שמחוץ לתיבה אלא "א-להים" במלא תקפו וגבורתו במידת הדין החזק.

ומדוע א"כ מזכירים אותו ית' ברמז ובעקיפין "המקום" ולא מזכירים אותו בשמו או בכינויים הידועים לו?

בעוד שני מקומות מצינו שימוש נרחב לביטוי זה שמרמז לשם ה' בנסתר. האחד בנחום אבלים למנהג האשכנזים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". והשני כיו"ב אומרים לאדם שהפסיד את ממונו "המקום ימלא את חסרונך", שאפשר שהאבל ברוגז על בורא העולם שכביכול היה אחראי להפסיד את ממונו, או את היקר לו, שהרי הכל משמים, לפיכך מזכירים לו את שם ה' בל' נסתר.

שוב שמעתי פירוש מליצי יפה מהרב החדש של  "נר תמיד" בהלויתו של ד"ר שוסטר שרמז במלה זו "המקום", על החדר שבו נתקיים ההספד שהיה מלא מפה לפה באנשים ונשים שבאו ללוות את הנפטר, מציאות זו בעצמה תנחם אתכם.

וידידי הרב מאיר וו'ינר בבקרי אותו לנחמו אחר פטירת אמו נתן טעם נאה לזה כי מלה זו "מקום" פותחת במ' פתוחה ומסיימת במ' סתומה. הפתוחה מסמלת טעם לצרה ואילו הסתומה מסמלת חוסר הבנה למאורע.

וראיתי להוסיף נופך לדבריו ולבאר הטעם שהשתמשו באות מ' בדוקא ולא באות אחרת מאותיות מנצפ"ך הכפולות, כי האות מ' מסמלת את השאלה "מדוע", "מה קרה", והאדם הפקח תמיד חייב להצדיק את בוראו לכל מה שקורא לו, ולשייך את מה שקרה לו לאיזה חטא או אחד ממעשיו הלא טובים, ואם אינו יודע בשעה זו מאומה אומר לפחות "כפרת עוונות" או "בעוונותינו הרבים" וכיו"ב, ולא זו בלבד אלא הוא צריך גם לברך ”ברוך דיין האמת“. אבל מי שלא זכה לכך ונשאר בסימן שאלה אסור לו להקניט את בוראו אלא פיו חייב להיות סתום בבחינת מ' סתומה.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵֽעַ לִשְׁאוֹל:

יש לשאול מבחינה דקדוקית שהרי ראוי היה לומר ”אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול“, ומדוע ניתנה ו‘ החבור בין כל אחד מהבנים שאחרי החכם – אֶחָד, וְאֶחָד, וְאֶחָד, וְאֶחָד נ“ל שטמון בכאן רמז חשוב, שהרי מלים אלה עם ג' פעמים ו‘ החבור, עולים בגי' שבעים. להורות שכלם כאחד בנים המה, צאצאיהם של "כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים". (עצמי)

עוד נראה לי לפרש ברמז שג' הווין הם בגי' "חי" ללמד שלא רק החכם חי בכח התורה אלא כל ארבעת הבנים נקראים "חיים", בכח היותם מסובים בליל הסדר לשמוע בשבחו ית', ובכח זה הם דבקים בה' ונאמר "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום". (עצמי)

עוד נראה לי שהחיבור של כל אחד משלושת הבנים בפני עצמו אל החכם מורה על אחדות, וזה בכח הענווה והביטול של כל אחד מהם המתבטא באות "ו" שמורה על התבטלות.  (עצמי)

שאינו יודע לשאול, חכם, רשע, תם. – בר"ת "שחרית" (מגדעון) אולי בא לרמז שלא משנה מהי מידת חכמתו או צדקותו של הבן – כל אב חייב לחנכו לפחות בתפלת שחרית בה הוא מניח תפלין וקורא את ה"שמע".

חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול – בר"ת "חרות". (מגדעון) אולי בא לרמז על כך שאין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה. אם בדרך זו חינכת את בניך, יצאת לחרות כי השלמת את יעודך, וגם כל אחד מהם ישלים את יעודו באשר הוא. ולא כמו אלה שמברכים "ברוך שפטרני מעונשו של זה", בזמן שלא חינכו את בנם לתורה ולמצוות.

נראה לי שבעל ההגדה באומרו "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", לא היתה כוונתו בדוקא לבנים שונים זה מזה, אלא שלכל אחד מאתנו יש בפנימיותו את הסממנים של החכם, של הרשע, של התם ושל זה שאינו יודע לשאול. וזאת בתנאים שונים ובזמנים שונים במהלך החיים.

זאת ועוד, שלפעמים בכל שלב בחיים כל אחד מאתנו מתנסה בכל אחת משאלות ארבעת הבנים. לעיתים הוא מדבר בחכמה כמו החכם, ולפעמים בחוצפה וברשעות כמו הרשע. לפעמים הוא מעמיד פני תם, ולפעמים הוא צריך לשאול, אבל הוא פשוט לא  יודע איך לשאול.

עוד נראה לי לפרש. חכם הוא זה שרואה לא רק את הנסים והנפלאות שיוצאים מגדר הטבע, שברור לכל, שיד ה' עשתה אותם, כמו עשר המכות וקריעת ים סוף, והנצחון הכביר במלחמת ששת הימים, ובעצם ימינו אלה במלחמות "חרבות ברזל" אלא החכם רואה את יד הבורא יתעלה בכל יום ויום, ובכל שעה ושעה, ובכל נסיעה ונסיעה שהניסים בכולם הם ניסים גלויים למי שמשגיח בהם ואינו תולה אותם בהשגחת המזל, החכם מודה לו ית' יום יום בכל תפלה ותפלה "נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידיך ועל נשמותינו הפקודות לך ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים".

הרשע לעומת זאת, לא זו בלבד שאת כל הנסים הנסתרים שבחיי היום-יום, וגם את הנסים הפרטיים שנעשו לו הוא מייחס בכל מיני דרכים לטבע, אלא גם את הניסים הגלויים כמו אלה שאנחנו חווים בכל מלחמות ישראל הוא מנסה להסביר בדרך הטבע. טחו עיניו מראות ש"הטבע" הוא בגי' "א-להים". הוא ית' הטביע את חותמו בכל מעשה הבריאה בדרך כזו שאפשר ליחס כל דבר אל הטבע או לראות בהם את יד הי"ת. ובאמת כל הנסים נעשים בדרך הטבע אלא שהעיתוי הוא גולת הכותרת של הנס. והטעם לכך על דרך מה שאמר הנביא "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם".

והיה נראה לכאורה שיש גם רשע גמור שלא נכלל בהגדה, אבל לשמחתינו אין אחד כזה בעם ישראל, שהרי נאמר "כפלח הרמון רקתך", ודרשו רז"ל "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון". לרשע הגמור אין מציאות של בורא העולם, באופן שגם לנסים החורגים מדרך הטבע והם נסים גלויים יחטט למצוא להם מנוס מיד ה' ומהשגחתו. סמל לרשעות זו היתה של פרעה הרשע שאמר לא ידעתי את ה', ושלכל האותות והמופתים שעשה משה לעיניו ולעיני עבדיו קרא גם הוא לחכמים ולמכשפים שיעשו גם הם את אותם הדברים בדרך של כישוף, מלבד מכת הכנים שלא יכלו המצרים לעשותה, ואמרו בפה מלא "אצבע א-להים היא".

פרעה לא היה האתיאיסט היחידי בעולם. אליו הצטרפו רבים מהערב רב שכביכול נתגיירו ע"י משה, ועל אף היותם לשעתם בכלל ישראל, לא זכו להכנס תחת כנפי השכינה, אלא מתו בשלושת ימי האפלה שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שלא עלו אלא אחד מחמשה.

ואפשר לומר שגם גרים אלו סוף כל סוף יהיו ראויים להיכנס בעתיד תחת כנפי השכינה בגלגולים הבאים עד עצם ימינו אלה. ומי יודע אם אין אלו בכלל הגופות שעליהם נא' "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", ומשום שהם מעכבים את הגאולה נאמר "קשים גרים לישראל כספחת". ואפשר שעל אלה שמתו בג' ימי אפילה אמר בעל ההגדה "אילו היה שם לא היה נגאל", שהרי הם לא נגאלו.

איירא קלמן – נשיא אגודת "גשר", נשא את דבריו במלון עידן רוק במיאמי בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים בענין ארבעת המינים. וכה היו דבריו:

קודם תקומת מדינת ישראל היהודים באירופה שמרו על מסורת ישראל ועל כל הלכה בכל דקדוקיה. ואז קם דור חדש, דור דיעה שדגל ברעיון הציוני החופשי להפריד את הדת מהמדינה והאמין בחופש והשתחררות באופן כללי מהדת בישראל. ואחריו קם דור שלישי שהסבא היה דתי אבל האבא חופשי דור זה לא זרק את הדת מאחרי גוו אבל בתמימותו התחנך בבתי ספר חופשיים לא למד כלום מענייני תורה ויהדות. דור זה עדיין שמע קצת מהסבא לעיתים רחוקות, ומשום כך היה לו קצת מושג מהיהדות ממה ששמע מסבו. אלא שהוא לא שאל ולא התעניין בעומקה של הלכה כי הוא לא היה מעוניין לחדור פנימה לתחום זה. והנה בא הדור הרביעי. דור שלא ידע מאומה לא מבית הספר לא מהבית ולא משום מקום אחר. לדור זה אין כל מושג במרבית הנושאים הדתיים והוא בבחינת תינוק שנשבה. לכשנתעמק נראה שארבעה דורות אלה משקפים את ארבעת הבנים החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול במהותם ובסוג השאלות.

”ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם, ואחד רשע, ואחת תם ואחד שאינו יודע לשאול“. וקשה איזו ברכה היא זו להיות בן “רשע“? משיב המלבי“ם שבעל ההגדה בא ללמד אותנו לא להתיאש אפי‘ מהבן הרשע ולצפות ממנו שיחזור בתשובה. ואני שמעתי על בן רשע שלא היה מוכן לקיים שום מצוה והיה גר בבית הוריו כל הימים, ואביו מעולם לא הכלימו. אבל כל ערב היה עולה לחדר של בנו ושם שם קערה עם כלי מלא מים לנטילת ידים של שחרית. הבן כמובן לא השתמש בשירותו של אביו. אבל כעבור מספר שנים עלה האב לחדר של בנו במפתיע וראה אותו מניח תפלין בסתר. מרוב הפתעתו הוא שאל את בנו מה הניע אותך להניח תפלין? השיב הבן כיון שראיתי שמעולם לא התיאשת ממני והבאת לי כל יום ”נגל וו‘סר“, זה מה שהניע אותי לשוב בתשובה.

פסח – שנת ה'תשמ"ב – בענין ארבעת המינים. מדוע הרשע והתם קיבלו אותה תשובה "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ראה מה שפירש"י שם. אבל הרב וינברג מאש התורה הציע ששניהם חרגו לכאורה לגמרי ממסגרת היהדות, זה במזיד וזה בשוגג ולכן התשובה היתה מתאימה לשניהם.

חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר?

חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר־לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

בראשית דבר יש להבין, איזו מין תשובה לשאלת החכם היא זו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", איך זה עונה על שאלת החכם? מתרץ הר“ש מבעלז, חייב אתה ללמד את החכם את כל המשניות של מסכת פסחים שהמשנה שלפני האחרונה שבהם היא "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". ומדוע בחר דוקא במשנה זו? אפשר להסביר כי בערב זה מסיימים באכילת האפיקומן. ונראה לי להוסיף שבערב זה ישנה הזדמנות פז ללמד את החכם לדבר דבור על אופניו ולהשיב על כל השאלות שעולות בקריאת ההגדה מתחילה ועד סוף, שהוא זמן אכילת האפיקומן בישוב הדעת ולא במרוצה על דרך "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה".

רשע מה הוא אומר?

רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם ולֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת־עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בָּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת־שִׁנָּיו, וֶאֱמָר־לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם, לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:

על איזה רשע מדבר בעל ההגדה באומרו אף אתה הקהה את שיניו? אומר הרב קוק על זה שהוציא עצמו מכלל ישראל, והגורם הוא משום שכפר בעיקר.

כל מצות ההגדה נועדה ביחוד ובעיקר לחנך בה את הבנים כמו שנא' "והגדת לבנך ביום ההוא", וביחוד בקטע זה של ההגדה שבו מפורש "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". וכיון שבחינוך עסקינן יש לכאורה לשאול מספר שאלות ששואלים העולם:

כיון שהרשע הוא בכלל "ארבעה בנים", משמע שהתורה מצוה עלינו לחנכו, כיון שגם הוא ראוי לחינוך. וא"כ קשה על בעל ההגדה שהשיב לשאלתו "וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת־שִׁנָּיו, וֶאֱמָר־לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם, לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל", האם זוהי תשובה מחנכת? והרי זה נשמע יותר כנזיפה ע"ד מה שאמר דהמע"ה "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי", ובכך אנחנו דוחים אותו מהיהדות במקום לקרבו לעבודת ה'?

ועוד קשה מדוע שינה בעל ההגדה בתשובתו לרשע מהתשובה שנתנה התורה לרשע? שתשובת בעל ההגדה "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו אילו היה שם לא היה נגאל", אינה תשובת התורה לשאלתו שנאמר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם?“, משיבה התורה "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בנ"י במצרים ואת בתינו הציל“. מדוע שינה בעל ההגדה את תשובתו לרשע?

ועוד קשה על בעל ההגדה, מדוע התרעם כ“כ על שאלת הרשע? והרי מהי שאלת הרשע, מדוע אתה מניח תפלין? לשם מה זאת הציצית תלויה על בגדיך? מדוע אתה שומר תורה ומצוות של תורה מיושנת בת אלפי שנים בעולם מודרני זה? ויש לשאול, האין זו שאלה שכל אחד מאתנו שואל את עצמו ואת מחנכיו בשנות חינוכו? ומדוע זה נקרא רשע? ומדוע הקהה את שיניו ואמור לו דברים שיוליכו אותו מדחי אל דחי? והרי תשובתינו אליו חייבת להיות במטרה לחנך אותו, והאם זה נקרא חינוך?

ולפיכך יפה העיר ידידי הרב אפרים בוכוו'אלד, מחנך דגול למעלה מיובל שנים, שלדעתו תשובת בעל ההגדה אינה מוצדקת. שהרי התורה לא קוראת לו רשע אלא בן "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", משמע שכל אחד מאתנו עשוי ונכון שישאל שאלה זו בימי חינוכו וראוי הוא לתשובה הוגנת. ולכן הוא מסביר את התשובה לרשע ע"ד מה שהשיבתו התורה כראוי "זבח פסח הוא לה'". פי', קודם כל, בא אלי הביתה, ותהנה מסעודת ליל הסדר, נפזם ונשיר יחדיו, שתה עמי ארבע כוסות ואז, ורק אז, תכנס האמונה ביחד עם האוכל למעיך.

אלא שעדיין צריך להבין מדוע כינהו בעל ההגדה רשע? ומדוע אמר להקהות את שיניו ולומר לו דברים שיוליכו אותו מדחי אל דחי? ומאידך איך אפשר לדחות את תשובת בעל ההגדה ששגורה בפי כל ישראל בכל אתר ואתר במשך דורות רבים.

לכן נראה לי להסביר שבעל ההגדה ראה שדוקא הדרך שהוא משיב לו היא הדרך החינוכית באשר לתשובה זו מצפה הרשע משואליו. והטעם, מכיון שהרשע הביע את שאלתו בצורה חריפה כזו "מה העבודה הזאת לכם", בהכרח שהוא גם מצפה שנשיב לו בחריפות ובכעס. שהרי הדרך שבה הוא מנסח את שאלתו נובעת מכך שמשהוא מפריע לו בתוך תוכו, והוא רוצה ליצור פער תהומית בינו לבין הנשאל, והוא כביכול צועק מעמקי לבו, אינני שליו עם החינוך שקבלתי מכם, אני זקוק לתשובות מוצקות על שאלותי הנוקבות שיש לי על היהדות. בדרך זו הוא מנפץ את השקט המדומה שיש בינו לבין מחנכיו, והוא מחכה ומצפה שלא נהיה נחמדים אליו אלא בדוקא שנגער בו, ורק אז הוא יעמיס עלינו את כל השאלות הנוקבות ביותר שיש לו, שמעולם לא היה מעיז לשאול אותם במעמד שונה מזה של ליל הסדר, מכיון שבכל זמן אחר, הכל רצים כל אחד למלאכתו ואין לאף אחד את שלות הנפש והזמן לשבת בנחת ולהסביר לו בלשון רכה, תשובות מספקות שימצאו מזור ותרופה לכאביו הבוקעים מעמקי נפשו. אבל בליל הסדר שזוהי מצות הערב, מצפה הרשע שכל המסובין יעמלו קשה להשיב על שאלותיו. ולכן שואל הרשע בל‘ "לכם“, כי לכם אין זו בעיה לקיים את מצות ה' בהבאת קרבן הפסח, כי אמונתכם מוצקה וחזקה, אבל אמונתי רעועה ואעפ"י שאיני מפקפק בעובדה שאני בכלל ישראל, שהרי אני יושב אתכם, מ"מ אינני מבין מה פשר מצוה זו, ועוד רבים שכמותה?

וכיצד נצליח להחדיר בו את האמונה? ראשית כל נרכך את שאלתו ונסיר ממנה  את האלמנט האפיקורסי שהוא בבחינת "להכעיס" ואולי זהו פי' המושג "הקהה את שניו" ע"ד מה שפי' הרד"ק בס' נחום ג' י"ט עה"פ "אין כהה לשברך" – כהה ענין רפואה כמו כהה הנגע" וגו'. ובכאן האותיות ק' וכ' מתחלפות והכוונה היא "החלש את שיניו", טול מהם את הארס ורק אז נוכל להמשיך לדבר עמו בנחת.

ונכדתי האהובה יקירה רודף חידשה לי חידוש שהוא משלים לפירושי בבחינת כפתור ופרח כי "שניו" בגי' שס"ו, ו"רשע" בגי' תק"ע וכאשר תחסיר מהרשע (תק"ע) את שניו (שס"ו) תקבל ר"ד שהם בגי' "צדיק".

לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל – מהו "לי ולא לו", והרי צריך היה לומר "לי ולא לך אילו היית שם לא היית נגאל", שהרי הוא מדבר אל הבן הרשע?

הגאון ר‘ יעקב מליסא והגאון מוילנא מפרשים בדרך שתתיישבנה על ידה כל השאלות דלעיל בשופי. שבאמת גם את הבן הרשע מחנכים. ואמנם חינוכו הוא בדרך שונה מזו של שאר הבנים. דרך ההתיחסות אליו שונה מדרך ההתיחסות לשאר הבנים. שלשאר הבנים מדברים בנוכח, אבל לרשע מדברים באופן "שלא מתייחסים אליו". שכן לחכם נא‘ ”ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח“. לתם כתוב ”ואמרת אליו בחוזק יד“ ולשאינו יודע לשאול נא‘ ”את פתח לו“ אבל לרשע לא עונים כלל אלא בתשובה לשאלתו נאמר ”והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה‘ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל“. מזה שלא נאמר "ואמרתם אליו" אלא "ואמרתם"  משמע שהתשובה היא לשאר הבנים האחרים. והמשיך בדרך זו גם בעל ההגדה באומרו "אילו היה שם", שהרי צריך היה לומר "אילו היית שם לא היית נגאל" ומכאן שהתשובה אינה בלשון נוכח לרשע אלא לשאר המסובין. ועל ידי כן מתעצבן הרשע שלא מתייחסים אליו, והוא מתלונן על כך, ועל ידי זה הוא מתעורר לשוב בתשובה. ונ"ל שזהו הפירוש של הקהה את שיניו, ששיניו נקשן דא לדא על כך שמתעלמים ממנו ישירות. השווה זאת לתלמיד בכתה, שהמורה מתעלם ממנו.

ועל פי זה תובן גם התשובה לשאלת הרשע המוזכרת בתורה, ותתיישב גם השאלה הקשה איך שינה בעל ההגדה את תשובתו לרשע מזו הכתובה בתורה? ואיך תשובת התורה לרשע "זבח פסח הוא לה"' מיישבת את שאלתו? שהרי לכאורה אין קשר בין שאלתו "מה העבודה הזאת לכם" לבין התשובה שהכתיבה לנו התורה להשיב לו "זבח פסח הוא לה"', אלא שתשובה זו עצמה מופנית לחכם ולשאר הבנים, ואינה בנוכח לרשע ובכך אתה מקהה את שיניו של הרשע שמתוך שהוא לא רוצה להיות חוץ למחנה, הוא ישנה את טעמו ואת צורת דיבורו ובכך יקרב את עצמו ליהדות.

שואלים העולם, איך יצא הצדיק זכאי לעומת הרשע והרי שניהם השתמשו באותה הלשון, החכם שהשתמש בלשון "אתכם“, כמו הרשע שהשתמש בל‘ "לכם“? הוציאו את עצמם מן הכלל. ולמה נא' רק על הרשע שהוציא עצמו מן הכלל ולא על החכם?

וראיתי תירוץ נאה בס‘ גאולת ישראל שפי‘ עפ“י הכתוב "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך“ וכוונתו בזה שבבריאת האור נאמר "ויקרא א-להים לאור יום“, השם א-להים דבוק לאור, אבל בבריאת החשך לא נזכר שמו ית‘ שנאמר "ולחשך קרא לילה“. וזהו ההבדל שבין החכם שהזכיר בדבריו ה‘ א-לוהינו לבין הרשע שלא הזכיר שם שמים על דל שפתיו.

אלא שבאמת העיקר חסר מן הספר, שהרי במלה "אתכם" הוציא החכם את עצמו מן הכלל כמו הרשע. ועוד, מדוע קרא להפכו של החכם "רשע"? הרי צריך היה לקרוא לו "טפש"? ועוד,  איזה תשובה קבל החכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?

ביאר יפה הרב צבי פסח פראנק בשיר השירים. ישראל מתפארים בקוב"ה ובתורה שבכתב – אני לדודי ועלי תשוקתו. מאידך הקב"ה מתפאר בישראל ובמצוות דרבנן,  כי טובים דודיך מיין – חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ארבע הכוסות, האפיקומן, וקשירת השה לכרעי המיטה הם מדברי סופרים. ונאמר באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

החכם כמו הרשע שואלים את אותה השאלה ומתיחסים לפשר המצוות דרבנן. החכם שואל מה העדות וכו' איזה מצוות צוה ה' אתכם בתורה, שהם מצוות דאורייתא אותם ברצוני לקיים, אבל לא את המצוות דרבנן. ואתה תשיב לו דע שדין הלכות הפסח שכתובים בתורה, כדינו של האפיקומן שקבעו חכמים, הכל משמים. מה זה בכרת אף זה בכרת. הרשע לעומתו שואל את אותה שאלה בחוצפה מה העבודה הזאת לכם, מה המצוות דרבנן, חוקים ודינים חדשים, שאתם המצאתם. והתשובה לרשע היא בעבור זה, דוקא בעבור המצוות דרבנן, עשה ה' לי. ולא בשל המצוות דאורייתא ומשום כך אילו היית שם לא היית נגאל, כי לא היית עושה סייגים וגדרות למצוות התורה.

ולפי זה אין הבדל בין "אתכם" ו"לכם" אחד הם, והכוונה בשניהם למצוות דרבנן. ואין שאלתו של הרשע היפך שאלתו של החכם, אלא הוא שואל את אותה השאלה בחוצפה, ולכן התשובה לחכם שונה מזו של התשובה לרשע.

מה בין שאלת החכם לשאלת הרשע? בחכם נא‘ ”והיה כי ישאלך בנך“ ואילו ברשע נא‘ ”והיה כי יאמרו אליכם בניכם“. החכם שואל. ואילו הרשע אומר. החכם שואל באיזה בי“ס יש חינוך יותר טוב. הרשע מודיע את דעתו להוריו ואינו מצפה מהם לתשובה.

תָּם מַה הוּא אוֹמֵר?

תָּם מַה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹֽזֶק יָד הוֹצִיאָֽנוּ יְיָ מִמִּצְרַֽיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

הבן התם פשוט לא בעניינים. הוא הנקרא בלשוננו "תינוק שנשבה". הוא מעוניין להצטרף, אבל אין לו מושג מהיהדות. כל דבר עבורו הוא חדש. ושאלה תמימה בפיו "מה זאת"? מה פשר הדבר? מה קורה? על מה אנחנו מודים ומהללים את ה'? ספר לי את סיפור יציאת מצרים ואת כל הנסים והנפלאות שעשה עמנו הבורא ית'. לפיכך ערב זה מיוחד עבורו וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹֽזֶק יָד הוֹצִיאָֽנוּ יְיָ מִמִּצְרַֽיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

בְּחֹֽזֶק יָד הוֹצִיאָֽנוּ יְיָ מִמִּצְרַֽיִם – בְּחֹֽזֶק – בגי' קי"ז. שאלת התם היתה מה זאת? שנגזר עליהם לעבוד ת' שנה ואמרת אליו שמחתינו היא שהוציאנו אחרי שעבוד של קי"ז שנה. עיין לקמן  חישוב קי"ז שנה במלים "וירד מצריימה אנוס על פי הדיבור".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵֽעַ לִשְׁאוֹל

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵֽעַ לִשְׁאוֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם:

אַתְּ פְּתַח לוֹ – לא אמר "אתה" בל‘ זכר, לרמז שצריך ללמדו מא‘ ועד ת‘.

שאינו יודע לשאול את פתח לו – יהודי זה הוא כל כך רחוק מהיהדות אולי הוא ממשפחה מתבוללת שלפתע נקלע למסיבת ליל הסדר, ואין בפיו מאומה לשאול. בן זה איננו שייך לשום קהילה, לשום בית כנסת, או לשום ארגון יהודי. חשכה מחלטת אופפת את חייו מבחינה יהודית. הוא לא מתבונן לראות שהיה פה נס, ושיש לו שום שייכות להתבונן. לפיכך את פתח לו. פקח את עיניו, הבא לתשומת לבו שהיה פה נס, ושיד ה' היתה זאת, ומזה הפתח תכנס לטרקלין, לאמונה בבורא העולם.

סיפר הרב דרוקמן שבמלחמת יום הכפורים התארגנה קבוצת נשים בקבוץ של השומר הצעיר שהחליטו להתקרב ליהדות. בעליהן שחזרו משירותם הצבאי הצטרפו אליהן בליל הסדר, והחלו לשאול שאלות נוקבות וקשות עם עוקץ רב. הרב ששמע את שאלותיהם העריך מאוד את העובדה שבמקום לבלות עם נשותיהם החליטו להשתתף בשיעורי יהדות, ולכן עמל ברוב כחו להתעלם מלשונם הבלתי הוגנת של שאלותיהם ועמל קשות להשיב לשואלים תשובות אמיתיות שיתיישבו על דעתם. ברבות הימים חזרו כמה מהם בתשובה ואחד מהם סיפר על תהליך חזרתו בתשובה. וכה היו דבריו,  בתחילה התחלתי לשאול שאלות ונוכחתי לראות כמה ספרים נפתחו בכדי להשיב לי עד שבסופו של דבר התביישתי לשאול שאלות עוקצניות. הדרך להתגבר על השלילה מסביר הרב קוק זצ“ל היא לא לדרוס עליה אלא להתיחס אליה באופן חיובי. הכפירה מציקה אמנם לשומעיה אך כשם שהדרך להתגבר על הבערות היא ע“י הוספת חכמה, כן הדרך להתגבר על החשך הוא על ידי הוספת אור, וכן בכדי להתגבר על הכפירה יש להגביר את אור האמונה.

”בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם“ כתב האבודרהם בסדר ההגדה ופירושה "דבר אחר בעבור "זה" – בגימטריא י"ב מצוות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות, חרוסת, כרפס, שתי נטילות ידים, המוציא, על אכילת מצה, על אכילת מרור, וכורך".

יכול מראש חודש

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹֽדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא. יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם. תַּלְמוּד לוֹמַר. בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַֽרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָחִים לְפָנֶיךָ:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם – בעבור זה, היינו המצה והמרור שעליהם מצביעים. ומדוע צריך שיהיו מצה ומרור מונחים לפניך? כי המגיד אומר "בעבור זה", ועל המצה והמרור הוא יכול להראות בידו ועל הזרוע שהוא זכר לקרבן פסח הוא מראה בעיניו. ושלושה אלה הם המקור לתשובות על השאלות של מה נשתנה ואחרים, והמשכם בסיפור יציאת מצרים, שהיא מצות והגדת לבנך. ומה מיוחד במצה ומרור יותר מכל שאר הדברים שמונחים על השלחן כמו הכרפס והחרוסת? אלא שהם היחידים שנזכרו בתורה "על מצות ומרורים יאכלוהו". ולכן מצוות והגדת לבנך היא "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

ושאל הרב דרוקמן בשם הרב ריינוס וכי בעבור המצה והמרור עשה ה‘ לי בצאתי ממצרים? והרי צריך היה לומר שהמצה והמרור מסמנים את האופן שיצאנו ממצרים ולא ההיפך?

ראיתי להראב“ע שפירש בעבור זה, היינו בעבור אותן המצוות, הוציאנו ממצרים. וגם פירושו קשה, היתכן שזו היתה הסיבה להוציאם ממצרים? ועוד, שמשמעות המלים 'בצאתי' ממצרים", היא "כאשר יצאתי ממצרים", ולא שזו היתה הסיבה ליציאתי ממצרים.

ולי נראה לפרש בעבור האופן בו יצאו ממצרים, בחפזון, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, שמצא את ביטויו במצה ובמרור שיצאו באמונה חזקה שה' יספק את כל צרכינו במדבר, בכח אותה אמונה "עשה ה' לי" לקבל את התורה בהר סיני. ומהו חשיבותו של אותו חיפזון? שלא דאגו לאוכל ומשקה ולצידה לדרך אלא השליכו על ה' יהבם כמו שאמר הנביא ירמיהו ב, ב "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שבכך שהצליחו לעבור את המשבר הקשה הזה בכח באמונה, יצליחו לעבור את כל המשברים הקשים באלפי השנים הבאות. בכח האמונה החזקה בבורא העולם, שימשיכו לעבדו, ולשמור את מצוותיו.

בנוסף לכך נראה לי לפרש מאחר שבין כה וכה היה הקב"ה צריך להוציאם ממצרים בשל הברית שכרת עם אברם בין הבתרים, והיה צריך להצילם קודם שיגיעו לשער החמישים, לכן אמר "וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵֽעַ לִשְׁאוֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם". דהיינו ספר לו את הכל מהתחלה, ואמור לו בעבור אותה הברית שכרת עם אברם פדה אותי מבית עבדים בעוד מועד ויצאתי בחיפזון. ואפילו שהמלאכים היו צווחים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", הצילם הבורא ית' בצוותו אותם "ויקחו להם איש שה", הוא הפסח, ויצלו אותו באש "ראשו על כרעיו ועל קרבו", כי ריח הצלי נודף למרחקים, והיה הדבר קשה עליהם עצמם בבחינת "מרור", הן מבחינתם שעדיין לרבים מהם לא סרה האמונה באלילי מצרים, שהרי מאוחר יותר אמרו על העגל "אלה א-להיך ישראל", והן מבחינת מסירות הנפש, וכפי שאמר משה לפרעה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"? ועל מצוה זו נאמר "ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי", בדם מסירות הנפש שלך הן מצד המצרים שהקרבת את אלוהי המצריים לעיניהם. והן מצד עצמך שהמרת את "והללו עוע"ז" במצות ה' "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". אבל היציאה בחפזון באופן שלא הספיק בצקם להחמיץ, היתה האופן שהיו חייבים לצאת בו בכדי שלא יגיעו לשער החמישים, וזכר לזה היא "המצה". וטעם החיפזון הוא סוד הצלתם ממש באותה דקה, כי לפי האמור אפילו עוד דקה נוספת היתה יכולה להיות הסיבה שירדו לשער החמישים שממנו לא יוכלו להגאל לעולם.

מאידך היה מקום לומר שהיציאה בחיפזון היתה בכדי שלא יהיה להם זמן לשיקול דעת ולמחשבה, אלא המם ובלבלם והוציאם, מבלי שתהיה להם דקה למחשבה, להבדיל כמו שעשו הגרמנים ימ"ש בהאצתם את היהודים לרכבות ולכבשני האש במלים "שנל" שפירושו "מהר". והיה מקום לומר שהיציאה למדבר אינה ראיה שתאמר לזכותם. לזה העיד עליהם ירמיה הנביא "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה",

הטעם שנאמר בתורה "שבעת ימים תאכל מצות" הוא "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". ומדוע עשה הי"ת שיצאו בחפזון ממצרים והרי יכול היה הקב"ה לאפשר להם להמתין עוד מספר דקות עד שיאפה הלחם כראוי? ואין לומר הטעם כי גורשו ממצרים באופן שלא היתה להם שהות של עוד מספר דקות, שהרי הם לא יצאו עד ליום המחרת, ודוקא בכדי שלא יהיו תלויים ברצון המצרים. אלא בהכרח שהם גורשו כפי שציוה עליהם פרעה בערב "קומו צאו מתוך עמי" אבל הם לא יצאו ממצרים אלא למחרת. והיו מוכרחים בצאתם לאפות את הבצק בחיפזון.

להמחיש את מציאות יציאת מצרים אני נזכר בנתן שרנסקי שהיה כלוא שנים בכלא הסובייטי, ומחמת ההפגנות שאירגנה אשתו נאטאלי והתסיסה שהיתסיסה גופים יהודים רבים בכל העולם, ולא עצרה בכחה, אלא שיתפה במלחמתה אפילו את הבית הלבן, ואת חברי הסנאט והקונגרס נגד הסובייטים, עד שלא היתה להם ברירה אלא לשחררו. כאשר נודע לנתן שאשתו הצליחה לשחררו, הוא יצא מן הכלא בריקודים ובתרועת נצחון מזהיר. השומרים מסביב אמרו לו לרוץ החוצה אבל הוא צחק עליהם והלך עוד יותר לאט. הוא רצה להוכיח להם שהוא יקבע באיזה קצב הוא יצא. והוא הדין באפית המצות, לא היה דבר זה צריך להיות נתון ביד המצרים לקבוע את עת יציאתם אלא ביד הקב"ה בלבד. ומדוע א"כ אנחנו אוכלים מצות?

נ"ל הטעם שיצאו באופן זה בדוקא היה מכוון מאתו ית' לנסות בו את ישראל. וזהו שאמר "בעבור זה", בעבור המצה והמרור, בעבור האופן שיצאו אל הלא ידוע בבחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שהיא בחינת "מרור", ובעבור שיצאו "בחיפזון" מבלי שתהיה להם האפשרות להכין אפילו צידה לדרך מסודרת, אלא בבחינת "מצה". לפיכך עשה ה' לי לגאול אותי בצאתי ממצרים ולתת לי את התורה. ולכן נקראת המצה "נהמא דמהמנותא", לחם האמונה. משום שיצאו בחיפזון ללא הכנת צידה לדרך, מורה על כך שהאמינו בה' שיספק את כל צורך מחייתם במדבר, וזה על דרך הנאמר "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". נמצאת אומר בעבור המצה והמרור שהם האופן בו יצאנו ממצרים, בכח אותה אמונה חזקה "עשה ה' לי" לקבל את התורה בהר סיני, ובכח אותה אמונה יצליח עם ישראל לעבור את כל המשברים הקשים באלפי השנים הבאות שימשיכו להאמין בו, ולעבדו, ולשמור את מצוותיו. "עשה ה' לי", כמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה".

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵֽינוּ. וְעַכְשָׁו קֵרְבָֽנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּֽאמֶר יְהוֹשֻֽׁעַ אֶל־כָּל־הָעָם. כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵֽבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּֽרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר. וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵֽבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל־אֶֽרֶץ כְּנָֽעַן. וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן לוֹ אֶת־יִצְחָק: וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵׂעִיר, לָרֶֽשֶׁת אוֹתוֹ. וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָֽיִם:

המשנה בפסחים דף מ"ד אומרת מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מהו הגנות ומהו השבח? רב אמר הגנות – מתחילה עוע"ז היו אבותינו. והשבח – ועתה קרבנו הקב"ה לעבודתו. שמואל אמר הגנות – עבדים היינו. והשבח – ויוציאנו ה' א-להינו משם.

מפרש הרב חיים דרוקמן שאין אלו שתי דעות מנוגדות, אלא הן משלימות אחת את השניה. אלא שרב מדגיש את השעבוד והגאולה הרוחניים, ואילו שמואל מדגיש את השעבוד והגאולה הפיזיים. הגאולה השלמה אינה אלא כאשר הגאולה הפיזית והמדינית משולבת יחד עם הגאולה הרוחנית. והוצאתי והצלתי וגאלתי דנות בגאולה הפיזית ממצרים, ואילו ולקחתי אתכם לי לעם היא הגאולה הרוחנית. לשם גילוי יחודנו בפועל בא השלב החמישי של הגאולה והבאתי אתכם אל הארץ. ולי נראה שהגאולה המדינית בהקמת מדינת ישראל, היא זו המקשרת והמגשרת בין שני סוגי הגאולות ומשלימה ביניהם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת־הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִֽינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּֽאמֶר לְאַבְרָם יָדֹֽעַ תֵּדַע, כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, בְּאֶֽרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

עיין בחקירתי הנפרדת שנושאת את השם "שהקב“ה חשב את הקץ".

ואף על פי שנגזרו עליהם ארבע מאות שנות שעבוד, מכל מקום כבר נרמז להם במספר מקומות שלא יעבדו במצרים אלא רד"ו שנים. וכדלהלן:

א. ”פקד יפקד“ – ”פקוד“ בגי‘ ק“צ. ”יפקד“ פי‘ יחסר. יחסר ק“צ שנים ממה שאמר לו בברית בין הבתרים ארבע מאות שנה.

ב. ”וימררו את חייהם“ בטעמי המקרא קדמא ואזלא. פי‘ בגלל המרירות קדמו לצאת לחפשי בטרם עת. וכמה שנים בטרם עת? כמנין ”קדמא ואזלא“ שהם בגי' ק“צ שנים.

ג. ”רד“ו שמה ושברו לנו משם“ – עבדו במצרים כמנין רד“ו.

ד. ”ברוך שומר הבטחתו לישראל… שהקב“ה חישב את הקץ“. הם ק“ץ השנים שנחו בהם ממעבידהם, שעבדו בהם יתר על המדה.

תמציתה של ההגדה – דברים קשים כגידים. תרח אבי אבות אבותינו היה עובד אלילים. ושורשינו עבדים במצרים. זוהי המורכבות של כל אחד מאתנו. כאשר אדם עוזב את העולם הזה הוא רואה סרט המתאר את כל חייו. ההגדה מספרת וממחישה את סיפור חיינו קודם בואנו לעוה“ז. אנחנו חייבים לשנן סיפור זה בכדי שלא נבוא לידי גאוה.

איתא בירושלמי שהטעם שנצטוינו לתת לכהן ה' סלעים לפדיון הבן, הוא בכדי לכפר על מכירת יוסף, בנה הבכור של רחל, שמכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף שהם ה‘ סלעים.

ויש לשאול מדוע גם יוסף צריך היה לפדות את עצמו בה‘ סלעים, יש להשיב שגם יוסף היה במעל משום שהוא היה הגורם הראשי לשנאת האחים. ובטרם נשאל מדוע נצטוינו לתת חמשה סלעים דוקא לכהן שהוא משבט לוי, עלינו לשאול מדוע בחר ה' באהרן ובמשה שהיו דוקא משבט לוי. אלא שמעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך ומכיון שהודו שמעון ולוי על אשמתם באמרם ”אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת“, נתכפר חטאם. והם בבחינתם כמו דוד המלך שבא מפרץ בן יהודה ותמר וכשלמה שבא מבת שבע אשת אוריה החתי. שכיון שאנחנו חיים בעולם התיקון לא נתבקשנו לעשות יותר מאשר להתוודות על חטאתינו ולקבל על עצמנו לא לשוב לחטוא באותם חטאים.

הקשה הרה"ג מרדכי גרינברג שיחי' הרי דבר זה תמוה ביותר, שא"כ, מדוע גם יוסף משלם, ועוד למי? ללוי שיזם את המכירה יחד עם שמעון? שלכאורה נראה שאנחנו מודים ללוי ומשלמים לו שכר על כך שמכר את יוסף, ואיך יתיישב ענין זה עם המסקנה שלכאורה מתקבלת מאליה, שמכירת יוסף היתה צעד נכון מצד לוי, ושבשל כך מגיע לו שכר לעד ולעולם לקבל ה‘ סלעים לפדיון הבן?.

וישנה עוד תמיהה רבה בכך, שהרי הירידה למצרים לא היתה בשל מכירת יוסף אלא מחמת הגזירה בברית בין הבתרים, והיתכן שאילולי מכירת יוסף, לא היינו יורדים למצרים, ולא היתה מתקיימת הגזירה, ולא היינו נעשים עם סגולה? ועוד, איך זה מתיישב עם תורת הסוד שהעונש על מכירת יוסף היו עשרה הרוגי מלכות.

קושייתיו באמת נפלאות. ולי נראה שאנחנו חייבים להודות לה‘ על חסדיו בכך שירדו ישראל למצרים באופן שירדו, ולא ירדו בשלשלאות של ברזל שהיה יעקב ראוי לירד בהם. והקב"ה מגלגל זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ובחר בלוי להיות זה שבגינו ירדו למצרים שהרי הוא היה היחידי שלא נכשל בעוון העגל, ורק היודע ועד והרואה את העתידות בחר דוקא בו להציל את משפחת יעקב מלירד בשלשלאות של ברזל.

וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל – מהו הרכוש הגדול? יש מפרשים שהכוונה למה שצוה ה' את משה "דבר אל העם לאמר וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". ויש מפרשים שהיא התורה. רמז לכך שמעתי מנכדתי היקרה עליזה שפרה שתחי' בליל הסדר שנת התשע"ג שהמלים "יצאו ברכש" עולים תרכ"ט שהם בגי' "זו התורה".

ולכאורה קשה, אם גלות מצרים היתה בבחינת כור הברזל לזכך את עם ישראל קודם היותו לעם, מדוע אם כן הכניסנו לעבדות במקום של שיא הטומאה ושיא הזימה והתועבה באופן שהיה קל לאבותינו לרדת למ“ט שערי טומאה, וכמעט שירדו לשער החמשים שממנה לעולם לא היו נגאלים חלילה? ומדוע נקרא זה חסד מצידו ית' שהוציאנו משם בחפזון, אחרי שהוא ית' הורידנו לשם?

מסביר השפת אמת שענין זה בא להמחיש את החסד הגדול שעשה עמנו ית', שהוציא אותנו לחירות, ממש בשניה לפני רדתנו לשער החמישים, שרק הקב"ה יכול היה לשער שניה זו שקודם שער החמישים שבהגיענו אליו לא היינו יכולים לצאת משם לעולם. ומאידך עשה עמנו ית' חסד כל כך גדול שלא זו בלבד שהעלנו עד למ"ט שערי קדושה, אלא גם הכניסנו לשער הנ‘ של הקדושה, באופן שלעולם לא נוכל לצאת מאותה קדושה. ובאמת תשובתו מסבירה את הסיבה להלל את ה' אבל אינה מיישבת את התמיהה מדוע הורידנו דוקא למצרים, שהיתה שיא הזוהמא.

ולענ"ד נראה מכיון שאנחנו חיים בעולם התיקון, והוא ית' בחר בעם ישראל שהם יהיו אחראים על התיקון, הכניס אותנו לשיא הזוהמא בכדי שנתקן הכל מתחילה ועד סוף, שאילו לא היינו מגיעים למ"ט שערי טומאה לא היינו מתקנים אלא את מה שידענו בו קלקול ותו לא. וזה יובן ע"ד מה שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי התיקון שלהם הוא על כל הקלקולים שעברו עליהם בהיותם חוטאים, וככל שהיו יותר מקולקלים, תשובתם היא יותר מעולה, מה שאין כן צדיקים גמורים אין בכחם לתקן מה שלא היה מקולקל אצלם, ולא עוד אלא שאין להם שום בטחון שאם היו מקלקלים היו גם מצליחים להתנתק מעוונם ולבחול בהם. ובזה גדלה מעלתם של בעלי התשובה. נמצא שדוקא בירידתם למצרים, לשיא הטומאה, ועלייתם ממנה לשיא הקדושה זכו להיות בשיא מעלת התיקון.

ובעודינו עסוקים בשאלה מדוע גלו ישראל למצרים, ראיתי למה שכתב המקובל הא-להי רבינו יוסף גיקטילא בעל "שערי אורה" הביאו הב"י מספר פעמים, שחקר ענין זה בספרו צפנת פענח על ההגדה בקטע "ברוך שומר הבטחתו לישראל", וכ' שאילו היה מפרה ומרבה אותם ברוב טובה לא היו מוכנים לילך למדבר לקבל את התורה ולא היו מקבלים על עצמם לאסור עליהם כמה דברים שהיו רגילים בהם בין במאכלות בין בעריות בין בשאר דברים וכן בכל תרי"ג מצוות לדורי דורות. לפיכך הגלם למצרים ולא הוציאם אלא על תנאי שיקבלו את התורה כדקא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה. ולדבריו סוד הגלות הוא בכדי שירצו לצאת למדבר לקבל את התורה.

וקשה לי, וכי לא היה יכול ית' לשכנע אותם בדרכי נועם לקבל את התורה מבלי שיצטרכו לגלות? והרי הנוצרים והערבים קבלו על עצמם את דתם בלא עינויים ומוסרים נפשם עליה ולמה נגרע מהם? ועוד, לדבריו מדוע היה עלינו לסבול ארבע מאות שנה של צער ועינויים? האין די במספר שנים מצומצם יותר? וביותר קשה, האם זו תורה וזו שכרה? האם ראוי היה לתת עונש של ארבע מאות שנות עבדות לבניו של אברהם שהיה יחיד בדורו לגלות ולהפיץ את שמו ית' בעולם, ונעשה אוהבו של הקב"ה במסירות נפש עילאית, כלפי עצמו בכבשן האש, ובעקדת יצחק בנו, ועמד בכל עשרת הנסיונות?

לכן נראה לעניות דעתי שהגלות לא היתה עונש, אלא דוקא שכר לאברהם שהחל לחולל את עם ה' המאמינים ביחודו ית', והבטיחו ית' שהוא יסייע בידו לעשות זאת כי מזרעו יקום עם ה'. ובכדי לעשות זאת צריך היה העם לעבור חבלי לידה, וכפי שקודם יצירת העובר צריך הזרע לשהות ברחם ארבעים יום ואז הוא מסריח, ורק אז מתחיל העובר לקבל צורה, כדאיתא בתמורה לא. גבי ביצה "אימת גדלה לכי מסרחא", כך הוא גם בלידת עם. וכן היה בבריאת העולם המחודשת שלאחר המבול ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. גם גלית הפלשתי שרצה להשמיד את ישראל עמד השכם והערב ארבעים יום. ויונה הכריז עוד ארבעים יום וננוה נהפכת. וגם בהצלת העם מצינו למשה רבינו שעלה להר סיני ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה לכפר על חטאם של עובדי העגל ולמנוע מהם כליה. ונאמר בעונש על חטא המרגלים יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה. וכיון שבברית בין הבתרים החלה לידת העם, נמצא אברהם הוא כביכול הרחם שממנו יולד עם ה' ממשיך דרכו. ונראה לי שזה רמוז במלה "רחם" שהיא בגי' "אברהם". וכיון שעמד אברהם בעשרה נסיונות, הכפיל הקב"ה כל אחד מהם פי ארבעים, שהוא זמן יצירת הולד. במטרה שגם בניו יזכו להגיע למדרגתו בתום שנות השעבוד וקבלת התורה, ונראה לי שזהו השורש לארבע מאות שנה. ובמקום  "יום לשנה, יום לשנה", שהיה עונש על עוון המרגלים, קיבלו שנה לנסיון, שנה לנסיון, שהם כאמור עשרה נסיונות, כפול ארבעים שהם ארבע מאות שנה כשכר ולא  כעונש.

ועדיין צריך להבין מה פשר שלושים השנה שמעל ארבע מאות שנה ששהו במצרים? שנאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה"? שהרי בברית בין הבתרים נא' "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה", ולא ארבע מאות ושלושים שנה?

נ"ל שהתשובה היא שלא נאמר שהיו משועבדים ארבע מאות ושלושים שנה אלא שישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, שהרי מבחינת השעבוד הרי לא נשתעבדו אלא רד"ו שנים.

עוד נראה לי שאילו היו בני ישראל ממשיכים את דרכו של אברהם בלא חבלי לידה, לא היו צריכים לגלות למצרים כלל ועיקר אלא שבראות הי"ת את אשר יקרה את העם הזה באחרית הימים, שיחטאו כמנין שלוש מאות ותשעים שנה ובית יהודה ארבעים שנה כנזכר לקמן ביחזקאל, הקדים רפואה למכה והגלם למצרים למשך שלושים שנה וארבע מאות שנה. ושם את הדברים במראה נבואת יחזקאל בן בוזי הכהן בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין.

שבתחילה הזכיר את חשבון שנות עוונם ביחזקאל פ"ד פסוקים ג'-ו' וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָם: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ >הימיני< הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ:

הרי מפורשים ארבעים יום בתוספת לשלוש מאות ותשעים יום שהם ביחד ארבע מאות ושלושים. ובכאן שכב יחזקאל "יום לשנה" כסמל למנין השנים שחטאו בהם.

ואח"כ כשקיים דברי הנבואה מפורש שם בפ"ח פסוק א' "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה' א-להים".

ופי' שם הרד"ק "ויהי בשנה הששית – פירוש לגלות המלך יויכין: בששי – הוא חדש אלול וכתב בעל סדר עולם כי שנה זו מעוברת היתה כי הנה הוא התחיל להנבא בשנה החמישית בחמשה לתמוז ועוד שבעה ימים שהיה משמים בתוכם הרי חצי תמוז ובאותה שעה אמר לו שכב על צידך ארבע מאות ושלושים ימים ומחצי תמוז של שנה חמישית עד ה' באלול של שנה ששית אפילו לעודף אינם כי אם ארבע מאות ימים היאך אמר ואני יושב בביתי אלא שאותה שנה מעוברת היתה ונראה מתוך דבריו כי שכיבת הצדדים היתה כמשמעה וגו'. ע"כ.

נמצא כי חשבון שנות החטא המפורשים בפסוק, חופפים לשנות שעבוד מצרים. ולפיכך נראה לעניות דעתי שארבע מאות שנות השעבוד הן תרופה שקדמה למכה. והם הם ארבע מאות הימים יום לשנה שנזכרו ביחזקאל.
———————————————————-
מכסים את המצות, מגביהים את הכוס ואומרים

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵֽינוּ וְלָֽנוּ. שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבָד, עָמַד עָלֵֽינוּ לְכַלּוֹתֵֽנוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, עוֹמְדִים עָלֵֽינוּ לְכַלּוֹתֵֽנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵֽנוּ מִיָּדָם:

”והיא שעמדה לאבותינו ולנו“ – ”והיא“ – הכוונה לתורה שבכתב ושבעל פה, והאמונה בה‘. וכולם רמוזים במלה זו.
ו – ששה סדרי משנה
ה – חמשה חומשי תורה
י – עשרת הדברות
א – אמונה בא-ל אחד

והיא שעמדה לאבותינו ולנו – מדוע מגביהים את הכוס עם היין קודם שאומרים קטע זה? יש מפרשים על דרך מה שאמרו ז"ל "יכולני לפטור את כל העולם מן הדין מיום שחרב ביהמ"ק דכתיב ושכורת ולא מיין". פירוש היין המשכר הוא הגורם לכל חטאינו ואנחנו כחרש שוטה וקטן שאין לו דעת ואין מעשה קטן כלום. ולכן כאשר אמרו המלאכים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ובאיזה זכות אלו ניצולים ואלו אובדים? תשובתינו אליהם "היא שעמדה לאבותינו ולנו", עת שכרות היא לנו. ולכן גם אנו יושבי הגלות, היא שעמדה לנו, כי כל חטאינו היו בגלל שהיינו שכורים ולא מיין אלא מקושי הגלות.

ועל פי האמת פשט המלה "והיא" במלים "והיא שעמדה" היא הבטחתו ית' לאברם אבינו בברית בין הבתרים שבגינה לא יאפשר הקב"ה לבניו להגיע למצב כזה שיצטרך להשמידם, וגם אם יחטאו ויגיעו למ"ט שערי טומאה כפי שהיה הדבר במצרים, לעולם לא יאפשר להם להגיע לשער החמישים. אלא חייבת להתקיים אחת מכמה ברירות. האחת, שיגאלם בטרם עת ויעשה בכח עליון שישובו אליו בתשובה שלמה כפי שעשה ביציאתם ממצרים, שלא זו בלבד שדחו את מ"ט שערי הטומאה אלא גם נתעלו עד לשער הנ' בשערי הקדושה ובכך זכו לקבלת התורה. והברירה השניה היא שהחוטאים שביניהם יענשו באופן מיידי כפי שקרה לארבע חמישיות של העם שמתו בשלושת ימי אפילה כדכתיב "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" ודרשו חז"ל "אחד מחמשה". והברירה השלישית היא זו של ימינו, שיעברו עליהם צרות ויסורים עד שישלמו בעד חטאיהם כפי שפקדו אותנו הצרות והיסורים בכל שנות גלותינו, עד לשואה האיומה באירופה. ולזה אמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", זהו סוד עמידתינו בכל הגלויות בהם רוצים האויבים לכלותינו ולעולם לא יצליחו, היא הברית שכרת הי"ת עם אברהם שעומדת לנו לעד ולעולם.

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות – אף על פי שבסופו של דבר גם אם הקב"ה יגאלנו בעיתה ולא יחישנה, ואם גם בעיתה לא יהיו מוכנים לגאולה ויצטרך לגאולם בשל הבטחתו לאברם בברית בין הבתרים, הקב"ה יעשה זאת, "כימי צאתך מארץ מצרים", דהיינו למענו ית' בכח עליון שכל העם יחזרו בתשובה שלמה וכפי שמתואר בפרוטרוט בחזון הנביא יחזקאל פרק לו פסוקים טז-לח.

טז וַיְהִ֥י דְבַר־יְיָ֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: יז בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹֽשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַֽעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָֽיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי: יח וָֽאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָֽׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ: יט וָֽאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּֽאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַֽעֲלִֽילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים: כ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י בֶּֽאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְיָ֣ אֵ֔לֶּה וּמֵֽאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ: כא וָֽאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּלֻ֨הוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה: כב לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱיִ֔ (קרי אֱלֹהִ֔ים) לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵֽׁם־קׇדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם: כג וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָֽדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְיָ֗ נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱיִ֔ (קרי אֱלֹהִ֔ים) בְּהִקָּֽדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵֽינֵיהֶֽם^[1]: כד וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכׇּל־הָֽאֲרָצ֑וֹת וְהֵֽבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: כה וְזָֽרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכׇּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: כו וְנָֽתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַֽהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֨בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: כז וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶֽם: כח וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִֽהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶֽהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים: כט וְהֽוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹֽא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב: ל וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם: לא וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָֽרָעִ֔ים וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּֽוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם: לב לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱיִ֔ (קרי אֱלֹהִ֔ים) יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: לג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱיִ֔ (קרי אֱלֹהִ֔ים) בְּיוֹם֙ טַֽהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶֽחֳרָבֽוֹת: לד וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־עוֹבֵֽר: לה וְאָֽמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֨זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָֽיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶֽעָרִ֧ים הֶֽחֳרֵב֛וֹת וְהַנְּשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּֽהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ: לו וְיָֽדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּֽׁאֲרוּ֘ סְבִיבֽוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְיָ֗ בָּנִ֨יתִי֙ הַנֶּֽהֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְיָ֖ דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי: לז כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱיִ֔ (קרי אֱלֹהִ֔ים) ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם: לח כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּֽהְיֶ֨ינָה֙ הֶֽעָרִ֣ים הֶֽחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְיָֽ:

צֵא וּלְמַד, מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִֽינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, ולָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַֽיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב:

צא ולמד -”שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל“. קשה, מה יש ללמוד מזה, ואיזה שבח הוא זה להלל את הי"ת על כך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים? ומדוע השווה בדוקא בין פרעה ללבן ולא בין לבן לשאר שונאי ישראל שגזרו עלינו כליה, שהרי ”בידוע עשיו שונא ליעקב“ שזוהי גזרה משמים שתהיה בינינו שנאה שרשית?

ונראה לי לפרש ע“ד מה שפי' יונתן בן עוזיאל בפ‘ ”ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב“, במדבר לא, ח עיי“ש שפירש באריכות שפנחס רדף אחרי בלעם להורגו, ובלעם השתמש באחד משמות קסמיו כדי לברוח ממנו ופרח באויר. פנחס באותה שעה הזכיר את השם המפורש ופרח גם הוא באויר. תפס את בלעם בראשו והורידו למטה, וחרבו נטויה בידו. התחנן אליו בלעם שלא יהרגהו, בהבטחה ובשבועה שלא יקלל את ישראל כל ימי חייו. השיבו פנחס הרי אתה הוא לבן הארמי שרצית להשמיד את יעקב אבינו ואח“כ ירדת למצרים בדמות פרעה כדי לאבד את זרענו, ואחרי שיצאנו ממצרים גירית בנו את עמלק ומשלא הצלחת בכך נסית לקלל אותנו, ואחרי שלא קבלת רשות לקללנו יעצת לבלעם להפקיר את בנותיו בחוצות בכדי להתגרות ביצה“ר של בחורי ישראל ולהחטיאם, ובדרך זו גרמת לכך שהקב“ה השמיד מהם עשרים וארבעה אלף בחורים. לפיכך לא אוכל להחזיר את החרב לנדנה. מיד שלף פנחס את חרבו והרג את בלעם.

ועפי"ז יתבאר מדוע השווה בין לבן לפרעה בדוקא שהרי לבן הוא פרעה. ולכן אמר בעל ההגדה ”שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל“. והרי לבן היה זמן רב קודם פרעה ואם לבן בקש לעקור את הכל ובדור מאוחר יותר שב לבן בגלגול בתור פרעה ולא גזר אלא על הזכרים, הרי הוא התקדם בהרבה, וזהו הנאמר "צא ולמד" איך הקב"ה הציל אותנו מחרבו של לבן ומקללותיו של בלעם שרצו לכלותינו וכשחזר בתור פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולכן צריך להודות להי"ת גם על התקדמות זו.

עוד שמעתי מהרב מאיר גולדויכט כי ההבדל שבין לבן ליעקב הוא שיעקב מסמל את אבן הפינה ועליו נא‘ ויגל יעקב את האבן וישק את צאן לבן אחי אמו ונא‘ ויקח יעקב אבן וישימה מצבה ואילו לבן מסמל את השם "לא-בן" כי הוא היה זה שניסה למנוע מרבקה ללכת עם אליעזר ”תשב הנערה אתנו ימים או עשור“, והוא היה זה שיעץ לפרעה ”כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו“.

ובהזדמנות זו ראיתי לנכון לחדש ולדרוש בדרך רמז את המלה ’ויגל‘ בפסוק ויגל יעקב את האבן, כדלהלן: ’ויגל‘ בגי‘ מ“ט. האבן מסמלת את שיא התחתוניות וגם בארבע יסודות האבן היא דומם, וכתיב ’והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר‘. גם המלה 'אבן' היא בתשבורת אב-נ‘, אב של נ' שערי הטומאה, מדרגה שאין דרך לעלות ממנה. ויעקב אבינו במעשה גלילת האבן מעל פי הבאר רמז בזה לבניו שכאשר יגיעו לשער המ"ט יגללם ית' מעבדותם, באופן שלעולם לא ירדו עוד לשער הטומאה הנ'.

וַיֵּרֶד מִצְרַֽיְמָה, אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִֽינוּ לְהִשְׁתַּקֵֽעַ בְּמִצְרַֽיִם, אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָֽרֶץ בָּֽאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶֽיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה, יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶֽיךָ בְּאֶֽרֶץ גֹּֽשֶן:

וַיֵּרֶד מִצְרַֽיְמָה, אָנוּס עַל – בגי' קי"ז וכן המלה אָנוּס היא בגי' קי"ז. זו היתה תשובת בעל ההגדה לשאלת התם, מה זאת? בחזק יד וכו' בחזק בגי' קי"ז שנות שעבוד.

ולמה קי"ז? שכן גזרת השעבוד היתה בשל מכירת יוסף. וכמובן אלה שלא היו במכירתו הם ראובן שאמר השליכו אותו אל הבור הזה ויד אל תשלחו בו ויוסף עצמו ובנימין שהיה עם אביו. נמצאו רק תשעה אחים שמכרוהו כפול י"ג הם קי"ז. ומדוע י"ג? כי אלה היו השנים מאז הוא נמכר לעבד שהיה בן י"ז עד שעלה למלוכה שהיה בן ל' שנים נמצא שהוא היה עבד ובבית האסורים י"ג שנים.

ואמנם המלים עַל פִּי הם בג' ק"צ שנים שנקראו שעבוד גלויות להשלים את ת' שנות השעבוד.

מפרש החיד"א שהשנים שעבדו ישראל בפרך לא היו אלא קי"ז שנים כפי שנאמר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" ולכן סיפרה לנו התורה מי היה האחרון שבהם וכמה שנים הוא חי. שכן כשירדו ישראל למצרים יוסף היה בן ל"ט שנים, שהרי הוא היה בן ל' כשנתמנה להיות השליט על מצרים והוסף עליהם את ז' שנות השבע וב' שנות הרעב. והוא מת בן ק"י שנים נמצא ישראל היו חיים בשלוה במשך ע"א שנים מאז ירידתם למצרים עד שמת יוסף. ונאמר בפ' וארא "וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" (שמות ו, יח) ובפסוק כ' שם "וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה".

ופירש רש"י שם "ושני חיי קהת ושני חיי עמרם וגו' – מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לבנים בשני האבות".

יש כמה דיעות שאומרות שהם עבדו רק מאה ושבע עשרה שנים בפרך מנין? שכן מפורש בספר סדר עולם רבה (פרק ג') וכן מובא בילקוט שמעוני ונדון ע"י ראשונים: "כל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד. משמת לוי התחיל השעבוד. "לוי חי קל"ז שנים (שמות ו, טז). ולוי היה בן מ"ד בירידת יעקב למצרים. נמצא שלוי חי במצרים צ"ג שנים. בני ישראל היו במצרים רד"ו שנים. מתוכן: צ"ג שנים ראשונות שלא היה שעבוד כלל עד פטירת לוי שהיה אחרון השבטים נמצאו רק קי"ז שנים האחרונות שהיו שנות שעבוד. שכן רד"ו פחות צ"ג הם קי"ז.

מעניין שאין בכל התנ"ך מנין הפסוקים שבכל ספר מלבד ספר שיר השירים שכולו מדבר על גאולת ישראל. ונכתבו בו מנין פסוקיו קי"ז.

אנוס על פי הדיבור – שראוי היה לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, וזכה לירד בכבוד גדול, ועם כל זה ירד בעל כרחו, שהרי קודם שירד למצרים, התפלל לא-להי אביו יצחק, במטרה שימנע ממנו לרדת, כפי שמנע זאת מיצחק אביו בשעה שביקש לירד למצרים מחמת הרעב. ולכן לא התפלל לא-להי אברהם אבי אביו, כי אברהם קיבל רשות לרדת למצרים כשהרעב היה בארץ.

בִּמְתֵי מְעָט. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, יָרְדוּ אֲבֹתֶֽיךָ מִצְרָֽיְמָה. וְעַתָּה, שָׂמְךָ יְיָ אֱלֹהֶֽיךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַֽיִם לָרֹב.

במתי מעט – מעט אנשים. כמו "כל עיר מתים האנשים והנשים והטף".

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:

מצויינים שם – בכך ששמרו על זהותם היהודית. שלא שינו את שמם ולא שינו את מלבושם ולא שינו את לשונם. ולכאורה קשה בשלמא שמם ומלבושם, ניחא. אבל איך אפשר שלא שינו את לשונם במשך מאה ועשר שנים? לכן נ"ל שלא שינו את האכסנט שלהם, ואף על פי שדיברו מצרית, הכל ידעו שהם יהודים בצורת הדיבור.

גָּדוֹל עָצוּם, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ, בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָֽרֶץ אֹתָם:

גדול עצום – מלשון "מעצמה", מחמת ריבויים הפכו למעצמה בתוך מצרים.

וָרָב. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶֽמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי, וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֽאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַֽיִם נָכֹֽנוּ, וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּֽחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:

ואת ערום ועריה – ערום – ללא כיסוי, ללא תורה ומצוות. ועריה – מלשון "ערוה" – בשיא הטומאה מבחינת המידות.

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ – מִתְבּוֹסֶסֶת – מלשון "תבוסה" וכשלון בדמיך שלא היו דמים של קדושה.

וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי  וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי – בדמיך חיי, בדמיך חיי – בשתי מצוות התלויות בדם אלא שהם דמים של טהרה: דם פסח ודם מילה. זוהי המטרה הנכספת להשתמש ברע ולהפוך אותו לטוב.

וַיָּרֵֽעוּ אֹתָֽנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּֽוּנוּ. וַיִּתְּנוּ עָלֵֽינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַיָּרֵֽעוּ אֹתָֽנוּ הַמִּצְרִים. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הָֽבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. פֶּן־יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי־תִקְרֶֽאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל־שׂנְאֵֽינוּ, וְנִלְחַם־בָּֽנוּ וְעָלָה מִן־הָאָֽרֶץ:

וירעו אותנו המצרים ויענונו – נראה לפרש שמתוך שהם עשו אותנו רעים, בהשחתת המידות, הצליחו להשפיל אותנו למדרגה תת אנושית, למ"ט שערי טומאה. וזה מה שנתן למצרים את הכח לענות אותנו. השווה זאת למה שעשו הגרמנים ליהודים בשואה שתחילה הפכו אותם למפלצות תת אנושיות עד שלבסוף רצחו אותם בדם קר.

וַיְעַנּֽוּנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִֽׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַֽעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם: וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס: וַיִּתְּנוּ עָלֵֽינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִֽדוּ מִצְרַֽיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָֽרֶךְ:

וַנִּצְעַק אֶל־יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵֽינוּ, וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת־קֹלֵֽנוּ, וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ, וְאֶת־עֲמָלֵֽנוּ, וְאֶת לַחֲצֵֽנוּ: וַנִּצְעַק אֶל־יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵֽינוּ, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶֽלֶךְ מִצְרַֽיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָֽקוּ. וַתַּֽעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הַעֲבֹדָה:

ונצעק אל ה' א-להי אבותינו – מכיון שלא היו להם שום זכויות היו צריכים להשתמש בזכות אבותם.

וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת־קֹלֵֽנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ, אֶת־אַבְרָהָם, אֶת־יִצְחָק, וְאֶת יַעֲקֹב:

אף על פי שהתפללו בזכות אבותם שמע ה' את צעקתם כדאיתא במסכת ר"ה טז. "אמר רבי יצחק יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".

וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ: זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

וירא את ענינו – תשמיש המטה, שהוא אחד מחמש העינויים בת"ב ויו"כ.

וְאֶת־עֲמָלֵֽנוּ. אֵֽלּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹֽרָה תַּשְׁלִיכֻֽהוּ, וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן:

נראה לי הטעם שנקראו הבנים "עמלנו" – שהרי כל אדם עובד כל ימיו ואינו לוקח עמו מאומה. נמצא שכל עמלו הוא לצורך הבנים שיורשים אותו.

וְאֶת לַחֲצֵֽנוּ. זֶה הַדְּחַק. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְגַם־רָאִֽיתִי אֶת־הַלַּֽחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַֽיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וַיּוֹצִאֵֽנוּ יְיָ מִמִּצְרַֽיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹֽעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים:

וַיּוֹצִאֵֽנוּ יְיָ מִמִּצְרַֽיִם. לֹא עַל־יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׂרָף. וְלֹא עַל־יְדֵי שָׁלִֽיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם בַּלַּֽיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַֽיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ:

וְעָבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ־מִצְרַֽיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶֽרֶץ־מִצְרַֽיִם. אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַֽיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִֽיחַ. אֲנִי יְיָ. אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:

ויוציאנו ה‘ ממצרים – שואל הרב גדעון: "לא על ידי מלאך"? והרי מצינו שמלאך המות הלך מבית לבית והרג את בכוריהם? והוספתי סיוע לקושייתו מהפ' "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף". הרי שהיה שם מלאך משחית שהרג את בכוריהם.

השפת אמת בס' ויקרא דף מ"ח התקשה בקושיא זו וזה לשונו: "הגם דכתיב "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" ואיך אמר אני ולא מלאך? ותירץ שהתפלות עולין בדרך כלל דרך היכלות ודרך מלאכים ושרפים, עד שנעשין עטרה למקום ברוך הוא. וכאן היה שלא כסדר "מלאך", "שרף", "שליח". ומרע"ה כשראה שאין מלאך להמליץ בעבורם, אמר במה אוציא את בני ישראל? שתיקון המלבושים הוא בעולם המלאכים והשרפים, וכך צריך היה להיות שיהיו מתוקנים בפרוזדור קודם שיכנסו להיכל. ובישראל כתיב "ואת ערום ועריה". והיה שם גלוי שכינה שלא בהדרגה. ומדוע שילם להם הקב"ה בצורה זו "ואת ערום ועריה"? אלא מעשה אבות סימן לבנים. באבות נאמר "וארא …בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם", היינו שהיו ערום ועריה מבחינה זו שלא הכירו את ה', ולכן שילם הקב"ה לבניהם בכהאי גוונא קודם שתקנו בעולמות שלמטה. ואיך שילם להם? במורא גדול – זו גלוי שכינה – והיינו "אני ולא מלאך". ע"כ.

וק"ל על פירושו שאינו מיישב את עיקר הקושיא שהרי מפורש נאמר "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" ואיך אמר אני ולא מלאך? זאת ועוד, שבמכת בכורות נא' "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף". הרי שהיה שם מלאך משחית שהרג את בכוריהם?

וראיתי מה שכ' בספר שבולי הלקט סדר פסח סי' רי"ח בשם רבינו ישעיה ש"משה לא היה שליח אלא לדבר לפרעה אבל לא היה בידו כח להוציא אלא הקב"ה בעצמו". ולא הבנתי מה הכריחו לצמצם כל כך את שליחותו של משה שהרי מפורש בתחילת שליחותו בשמות ג, י וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָֽחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: וכן בס' במדבר כ, טז "וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם", וגם מדבריו ברור שמשה הוא המלאך שעליו נא' ויוציאנו ממצרים? ועוד קשה, במה שונה מכת בכורות מיתר המכות, שלא היה כח ביד משה לעשותם, אלא  עשאם הקב"ה בכבודו ובעצמו?

ועוד קשה במה שתירץ שבולי הלקט שחי במאה השלוש עשרה בשם אחיו ר' בנימין שהמלים "אני ולא מלאך" מכוונים כנגד מכת בכורות שעל ידה יצאו לחירות, שאותה הביא לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח אלא הוא בעצמו הכה אותם כדכתיב וה' הכה וגו'. אבל שאר כל המכות רובם נעשו על ידי משה ואהרן.

בעיון מדוקדק מוכח שלא דקדק בדבריו, אלא שכשם שבכל המכות משה הזהיר את פרעה מפני המכה העתידה לבוא עליו בשם ה' ועל ידו ית', כך בדיוק היה במכת בכורות. וכל מכה היתה קצת שונה מחברתה בביצועה דרך משה או ישירות ע"י ה', וכן גם מכת בכורות וכדלהלן:

במכת הדם שמות ז, יז "כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶֽהֶפְכ֥וּ לְדָֽם:".

ובמכת צפרדע שם כו-כז "וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי: וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבֽוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים:".

ובמכת הכנים שמות ח, טו לא היה ספק אפי' לחרטומים שהיתה זו יד ה' ולא ידו של משה כפי שהם עצמם אמרו בעל כרחם "וַיֹּֽאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא".

ובמכת הערוב נא' שם טז-יז "וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֨קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי: כִּ֣י אִם־אֵֽינְךָ֘ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַֽעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶֽעָרֹ֑ב".

וכן במכת הדבר שם ט, ג "הִנֵּ֨ה יַד־יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:"

ורק במכת השחין והחשך צוה ה' למשה או למשה ואהרן להביא את המכה בעצמם, ובאותן מכות לא ציוום להזהיר את פרעה שם ו, ח-י "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה:  וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:".

ובמכת הברד שם כג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֘ עַל־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּֽהֲלַךְ־אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהוָֹ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

ובמכת הארבה שם י, יג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֘ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נִהַ֤ג רֽוּחַ־קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֨וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָֽאַרְבֶּֽה:

וכאמור לעיל במכת החשך כמו במכת השחין היה ציוויו של ה' למשה בלבד להביא את המכה ללא אזהרה מוקדמת לפרעה, ועצם המכה נעשתה ע"י משה שם י, כא-כג וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ: כב וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים: כג לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמֽוֹשְׁבֹתָֽם:

ומכת בכורות לא היתה שונה מיתר המכות שם יא, ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָֹ֑ה כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם: ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ ובפי"ב כג וְעָבַ֣ר יְהוָֹה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָֹה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּֽתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף: ושם כט וַיְהִ֣י ד׀ בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָֹה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה:

וגם מה שניסה ליישב בשם אחיו את הסתירה העולה מאליה במכת בכורות "וזהו שאומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אינו קשה שהמכה בעצמה קרי משחית כמו שנאמר בתחלת הענין ולא יהיה בכם נגף למשחית", אין דבריו מכוונים כי "לא יתן המשחית" בה' הידיעה הכוונה הישרה היא למלאך המשחית ולא לנגף עצמו, ומאידך נאמר במפורש "וה' הכה כל בכור"?

וגם תירוצו על השאלה "ומה שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים משמעו כמו שפירש הרב זצ"ל וישלח מלאך לדבר אל פרעה ולעשות האותות ויוציאנו ממצרים". גם זה קשה, כי בפשט הכתוב מטרת המלאך ששלח הקב"ה היא להוציא את עמו ישראל ממצרים, שאם לא כן מטרת המלאך חסרה מן הספר והמלים ויוציאנו ממצרים אין להם ענין במשפט זה. וקשה שלא להשוות בין תירוץ זה לתירוצו של רש"י במלים "אנכי עשיו בכורך" – אנכי יעקב, ועשיו הוא בכורך.

גם במה שתירץ שם בשם אחיו "עוד פי' אחי ר' בנימין נר"ו לא על ידי מלאך כו' לפי מה שמצינו בכניסתן לארץ נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' יכול אף יציאתן ממצרים על ידי מלאך לכך נאמר ויוציאנו ה' ממצרים הוא בכבודו נגלה עליהם וגאלם כמו שמפרש לפנינו או הנסה אלהים וגו' ומה שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים [מצינו] שהנביאים נקראו מלאכים כמה דתימא ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים זה פנחס ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דברו ומתעיבים בנביאיו". הקושיא בעינה עומדת מה לי אם המלאכים הם נביאים או שהם מלאכים מן השמים, מכל מקום אין זה "אני ולא מלאך".

ומה שפירש בסוף דבריו "ויש מפרשים ועברתי והכיתי כל הני מיעוטין אינם מסדר ההגדה ואינם כתובים במכילתא עם כל שאר ההגדה לפיכך אינם עיקר ואין [רבי] נוהג לאומרם", ע"כ. נראה לעניות דעתי שדחיה זו נובעת מחוסר תשובות אמיתיות, והיא האמת לאמיתה, כי קשה להתעלם ולכסות על סתירות מפורשות בפסוקים הנוגדים את דברי בעל ההגדה במלים "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח", שהרי נאמרו כל הפסוקים דלעיל שמוכיחים בבירור שהיציאה ממצרים היתה דרך מלאך משחית ודרך משה נביא ישראל שאמר לו הקב"ה בתחילת שליחותו "והוצאת את עמי בני ישראל מארץ מצרים".

אבל לענ"ד נראה לפרש שאף על פי שמשה היה זה המוציא את ישראל ממצרים שהרי זו היתה שליחותו, והיה גם מלאך שהיה משחית את הבכורות בכל הבתים שלא היה עליהם דם, כי הוא היה מופקד על כך, מ"מ לא הניח הקב"ה את גאולתם של ישראל ואת עצם היציאה ממצרים בידי משה או בידי המלאך, שימלאו את תפקידם, אלא היה הוא ית' בעצמו עומד עמם בשטח ומפקד עליהם. "כה אמר ה' וגו'", או ויאמר ה' אל משה וכו', באופן שגאולתם לא תהיה מעוכבת ע"י שום אחד משליחי עליון שיוכל לקטרג עליהם. ולזה אמר אני ולא מלאך וגו'. אני כביכול פנים אל פנים אעמוד על כך שמצוותי תתקיים במלואה בזמן שקבעתי לה וללא דחיות. וזה כולל את הריגת בכוריהם והצלת בכורי ישראל שעסקו במצות דם הפסח לתיתו על המשקוף ועל שתי המזוזות, ועצם יציאתם ממצרים.

ובאמת צריך להבין מה איכפת לי בין אם המשימה בוצעה ע"י מלאך, או ע"י משה, על ידי המלאך המשחית, או ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו? לענ"ד ענין זה יבואר ע"ד משל לראש ממשלה, שיש לו שרים המופקדים על כל אחד ממשרדי ממשלתו, ולכל שר ישנם פקידים רמי מעלה הממונים על משרדים שונים, שלכל אחד מהן משימות שונות, ולכל משרד ישנם ממונים משניים ושלישיים עד בלי די. וכל משימה עוברת תחילה אל הפקיד התחתון, ואם יש לו בעיה ביישומה, הוא עולה לממונה עליו וכן הלאה עד שלבסוף יהיה זה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו שמחליט עליה. כל זה נכון לגבי כל מיני בעיות כלליות ופרטיות השייכות לכל אחד ממשרדי הממשלה, אבל כאשר המשימה נוגעת באופן אישי לראש הממשלה, אזי הוא לא מפקיד אותה בידי אחד משריו אלא הוא בעצמו ממנה את האדם הפרטי שיעשה אותה ועומד עליו לחקור איך הוא ממלא את מצוותו בכל פרט ופרט בדרכי ישומה, ולא נח עד שתהיה המשימה מיושמת במלואה. והנמשל ברור, ראש הממשלה הוא הקב"ה "אני ולא מלאך".

ועדיין יש להבין מדוע לא הפקיד הקב"ה את יציאתם ממצרים ביד אחד ממלאכי מרום גבורי כח עושי דברו, או ביד משה נביאו נאמן ביתו, שהיה בר סמכא למלא את שליחותו בנאמנות? ונראה לי הטעם כי כל שליח בין אם הוא בן אדם, מלאך או נביא שנשלח לבצע משימה כללית יש בכחו לעשות כמיטב ידיעתו ושכלו לצורך ביצוע המשימה. כך למשל מורה המופקד על כיתתו או פקיד המופקד על מעבר הגבולות או פקיד המכס וכיו"ב, יש בכחו של כל אחד מהם להעניש או להגביל את המעבר, או לדרוש כך וכך כספים על כל חפץ מיובא. ומי העניק לו זכות זו? מעבידו ומשלחו. והטעם לכך כי המעביד משתדל בכל כחו למנות אנשים מוכשרים ביותר לתפקיד המוטל עליהם באופן שלא יצטרכו לבלבל את מוחו של המעביד, שעליו מוטלת אחריות הרבה יותר כבדה, לטפל בכל העובדים הרבים במדרגה הראשונה שתחתיו, ולכן הוא נותן לכל אחד מהם את הסמכות להחליט בעצמם כיצד לפתור כל בעיה העומדת בדרכם כמיטב ידיעתו וכח שכלו.

כל שכן וקל וחומר כאשר מדובר בשליחות כל כך חשובה של "יציאת מצרים", יציאה מעבדות לחירות של שלושה מליון עבדים במשך רד"ו שנים. האחריות שהיתה מוטלת על הממונה היתה כבדה מנשוא ותוך כדי טיפולו בבעיות השונות שיתעוררו לאורך כל הדרך עם פרעה ועבדיו וביחוד עם העם, שאותו הם מנהיגים עלול להחטיא את המטרה.

ולא לחינם היתה סיבה לחשוד אפילו במשה רבן של כל הנביאים, שהיה עלול להחטיא את המטרה בגאולתן של ישראל, שהרי בטרם נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים נאמר בשמות פ"ג פסוקים יא-יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: ופירש"י שם וכי אוציא את בני ישראל ….. מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים: ויאמר כי אהיה עמך …. וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים. ע"כ.

הרי מפורש שמשה שגדל בארמון המלוכה בבית פרעה עדיין לא היה משוכנע בגאולתן של ישראל עד שהשיבו הקב"ה. ומדוע לא היה לו רחמים על העם? תשובה על כך נמצא בפ"ב פסוקים יג-יד "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". ופירש"י שם "ויירא משה … ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל. אכן נודע הדבר … ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. ומאוחר יותר התפלל משה בצדק להשמדתם של קורח ועדתו. נמצינו למדים שאם היה הדבר תלוי במשה כך היתה תלויה גם גאולתן של ישראל.

ובידי מלאך ממש לא שייך שהוא ינהיג את ישראל ויוציאם ממצרים שהרי כל מטרתו של משה היתה להוכיח לפרעה וביחוד לעם ישראל שיש א-להים בשמים ושהוא יוציא את עמו בני ישראל מעבדות לחירות. שהרי המטרה היתה לא רק להוציאם ממצרים אלא בעיקר להכין את עם ישראל להיות לו לעם סגולה, ועשה זאת דרך כל מכה ומכה שהביא על המצרים במצרים, לחנך דרכה את ישראל שיד ה' היא העושה את כל האותות והמופתים. ולא היתה זו מלאכה קלה, שהרי אפילו אחרי שהכה במצרים את כל עשרת המכות, עדיין היו מהססים ולא האמינו בה' וגם לא במשה שהוא עבדו, עד אשר הגיעו לקריעת ים סוף שם נאמר בראשונה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ממילא ברור שהיה צורך בהנהגתו של משה ולא במלאך משמים.

ואם תשיבני שהרי הקב"ה הכל יכול, יכול היה להוציאם גם על ידי מלאכי מרום, אמת היא, אלא שלא זו היתה המטרה היחידה להוציאם מתחת יד פרעה, שאם כן, היה יכול להוציאם ממצרים במאמר כמו "יהי אור", גם בלי מלאכים.

וגם אילו היה באפשר למנות אחד ממלאכי השרת להוציאם ממצרים ולהודיע את כחו וגבורתו ית', מ"מ הרי היו לאותם מלאכים מלחמות כבדות במרום עם שרי כל האומות כדאיתא במדרש רבא ויקרא פרשה כא וז"ל "לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם", ולא היה קל למלאכי השרת להשיבם ושמא היו גם הם מצטרפים אליהם ומונעים בכך את גאולתם. לפיכך בגאולתן של ישראל לא הפקיד הקב"ה משימה זו בידי אחד מהם אלא הוא בכבודו ובעצמו דאג לגאולתם, מחמת הבטחתו לאברם בברית בין הבתרים. ואף על פי שמשה היה שליחו הנאמן כמ"ש "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", מכל מקום לצורך גאולתם "אני ולא מלאך". עוד ראיתי לרמוז במלה 'משה' שהיא בגי' 'אני ה' א-להיכם המוציא'.

ואחרי כל השקלא וטריא, בני היקר הרב גדעון ישראל שיחי' האיר את עיני בפירושו הנפלא של הרב קוק זצ"ל כפי שהובא בספרו של ראש ישיבת כרם ביבנה הרה"ג מרדכי גרינברג נ"י שפירש במאי דכתיב "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" דהיינו כפי שמקובל להסביר שהוא דילג מעליהם ולא נתן למשחית להרוג את בכוריהם, ולכן נקרא פסח על שם הדילוג. שהקושיא במקומה עומדת. מה עניינו של המשחית בכאן? והרי נאמר במפורש אני ולא מלאך וכו'? הציע הרב קוק זצ"ל שאין זה פשט המלה "פסח" אלא פירושה כפי שאמר אליהו הנביא לנביאי הבעל עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? שהכוונה חונים ברוחם ובאמונתם ועובדים פעם לבעל ופעם עובדים את ה'. וגם בכאן אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, השרה את שכינתו בתוך הבתים שהיה בהם דם וממילא לא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. ונראה לי לחזק פירוש זה בכך שנאמר "אשר פסח על בתי בני ישראל" ולא נאמר "מעל בתי בני ישראל" משמע שהוא פסח עליהם, ואיך? בכך שהשרה שם את שכינתו.

אלא שעדיין קשה הנאמר "והכתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא השליח אני הוא ולא אחר". והרי מפורש שהיה משחית שהיה מכה במצרים.

בְּיָד חֲזָקָה. זוֹ הַדֶּֽבֶר. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד־יְיָ הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּֽבֶר כָּבֵד מְאֹד:

ביד חזקה זו הדבר – מלמד שהמגפה הנקראת "דבר" פוגעת בבני אדם כמו גם בבעלי חיים כפי שהיה במצרים. אבל הקורונה של ימינו שונה בכך שלא שמענו שהיא פוגעת בבעלי חיים אלא בבני אדם ובודאי שהיא מגפה, שהרי תוך חדשיים מתו ממנה קרוב למאתים אלף בני אדם. זאת ועוד, שהיא הרסה את הכלכלה של העולם. ומ"מ למדנו שצריך יד חזקה להנצל ממנה.

וּבִזְרֹֽעַ נְטוּיָה. זוֹ הַחֶֽרֶב. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלָֽיִם:

וּבְמוֹרָא גָּדוֹל, זֶה גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַֽחַת לוֹ גוֹי מִקֶּֽרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה, וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרֽוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים. כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לָכֶם יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַֽיִם, לְעֵינֶיךָ:

ובמורא גדול – כמו שכתוב ובמוראים גדולים אשר עשה לכם במצרים לעיניך – היכן היו במצרים מוראים גדולים? נראה לי שהכוונה על קריעת ים סוף שם נאמר "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

וּבְאֹתוֹת. זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶֽךָ. אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־הָאֹתֹת:

וּבְמוֹפְתִים. זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ

מדוע נוהגים להטיף מעט יין מן הכוס בעת אמירת דם ואש, ובאמירת דם צפרדע וכו', ובאמירת דצ"ך עד"ש באח"ב?

לרמז שעל ידי המכות נחסר מהם כל פעם ומתמעטין. ומטיפין באצבע לרמז על מה שכתוב "אצבע א-להים היא". (חק יוסף) ונראה לי להוסיף לזה כי היין דומה לדם והיא מידת הדין לרמז על מידת הא-להים הקשה.

וכ' האר"י שישפוך לתוך כוס שבור הרומז לקליפה הנקראת ארור, ליתן חלק לסיטרא אחרא כדי שלא יקטרג בלילה הזה. ומאותה הסיבה הוא שיער של עגל היוצא חוץ מהתפלין.

טעם נאה נוסף לשפיכת היין, על דרך הנא' "ויין ישמח לבב אנוש", וכיון שהיין גורם לשמחה, מחסרים ממנו מעט על דרך הנא' "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה"? וכן על דרך הנא' "בנפול אויבך אל תשמח".

מעשה בראש ממשלת ישראל גולדה מאיר שאמרה לראש ממשלת מצרים ג'מאל עבדול נאצר ימ"ש וזכרו, ישראל מוכנה לסלוח לכם על כל העוול שעשיתם לנו במשך כל השנים מבחינה כלכלית, ויותר מזה אנחנו מוכנים לסלוח לכם אפי' על כל החיילים שרצחתם מאתנו. אבל לעולם לא נסלח לכם על כך שהפכתם את החיילים שלנו להיות הרוצחים של החיילים שלכם. על זה לא נסלח לכם לעולם.

כיוצא בזה אף על פי שאנחנו גומרים את ההלל בשבעת ימי חג הסכות ובחג השבועות, מכל מקום בחג הפסח גומרים את ההלל רק ביום הראשון (ובחו"ל בשני הימים הראשונים), אך ביתר הימים קוראים הלל חסר. והטעם כי ביום השביעי כאשר טבעו המצרים בים ”בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני“, ומכיון שהקב“ה מצטער על מעשה ידיו שהם טובעים בים, גם אנחנו משתתפים קמעא בצערם של אויבינו. ולפיכך אנחנו קוראים הלל חסר. ומאחר שאומרים הלל חסר בשביעי של פסח, לא ראוי לומר הלל מלא בימי חול המועד שהם פחותים ממנו בקדושתם.

דָּם. וָאֵשׁ. וְתִימְרוֹת עָשָׁן:

דָּבָר אַחֵר. בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּֽיִם. וּבִזְרֹֽעַ נְטוּיָה שְׁתַּֽיִם. וּבְמוֹרָא גָּדוֹל שְׁתַּֽיִם. וּבְאֹתוֹת שְׁתַּֽיִם. וּבְמֹפְתִים שְׁתַּֽיִם: אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, וְאֵֽלוּ הֵן: דָּם. צְפַרְדֵּֽעַ. כִּנִּים. עָרוֹב. דֶּֽבֶר. שְׁחִין. בָּרָד. אַרְבֶּה. חֹֽשֶׁךְ. מַכַּת בְּכוֹרוֹת:

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב: – מדוע? לשיטתיה אזיל כדאיתא בחולין סג: "תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין מאי קמ"ל כדרב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".

עוד מסבירים בדרך מליצה כי כנראה ר' יהודה היה אורח בביתו של עשיר קמצן וכיון שמנהג ישראל לשפוך יין בכל אחת מן המכות והיה חשש שלא ישאר לו יין בכוס נתן בהם סימנים כך שלא יצטרך לשפוך אלא ג‘ פעמים.

ושבולי הלקט פירש הטעם להורות שסדר המכות היה כסדר הנז‘ בתורה ולא כסדר הנזכר בתהלים. ויש לכאורה לשאול האם יש ספק בכך שהסדר שכתוב בתורה הוא העיקר? אלא הסביר האבודרהם שלא תאמר שהסדר הנכון הוא כמו שכתוב בתהלים שהרי בתורה אין מוקדם ומאוחר אלא הסדר הנכון הוא כמו שכתוב בתורה.

דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב – במספר קטן עולים מ"ב כנגד מספר המלים שבפרשת "ואהבת", וכנגד שם בן מ"ב שמדרגתו היא התגלותו ית' בהסתר.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם, לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַֽיִם מָה הוּא אוֹמֵר: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא.וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַֽיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְיָ. וַיַּאֲמִֽינוּ בַּיָי, וּבְמֹשֶה עַבְדּוֹ. כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע, עֶֽשֶׂר מַכּוֹת: אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַֽיִם לָקוּ עֶֽשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל־הַיָּם, לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:

רַבִּי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה, שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַֽעַם וְצָרָה. מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת. וָזַֽעַם שְׁתַּיִם. וְצָרָה שָׁלֹש. מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע: אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַֽיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַֽיִם מַכּוֹת:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה, שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַֽעַם וְצָרָה. מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת.  עֶבְרָה שְׁתַּיִם. וָזַֽעַם שָׁלֹש. וְצָרָה אַרְבַּע. מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ : אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַֽיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַֽיִם מַכּוֹת:

אלו עשר מכות – יש לשאול מה ענין ספירת עשר המכות וכל חשבונותיו של ריה“ג ור“א ור“ע, שכל אחד מהם אמר ”אמור מעתה במצרים לקו כך וכך ועל הים לקו כך וכך מכות“?

פירש הרב ישראל וויס הרב הראשי לצה“ל בשם הגאון מוילנא כי כאשר תחשב את חשבונו של כל אחד מהמספרים שנזכרו ע"י כל אחד מהם תמצא בסך הכל תרי“ג מכות וזה סדרם: אלו עשר מכות הרי עשר. ור“י היה נותן בהם סימנים הרי עוד שלושה. וריה“ג אמר אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות הרי עוד ששים. ור“א אמר אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות הרי עוד מאתים וארבעים. ור“ע אמר אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות הרי עוד שלוש מאות מכות. ולסיכום: עשר, ושלוש, וששים, ומאתים  וחמשים, ושלוש מאות. בס“ה תרי“ג.

והוסיף הגאון מוילנא שמטרת חשבונות אלה להגדיל את מניין המכות, משום הנא‘ ”כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה‘ רופאך“. ובזה יתבארו הדברים הפלא ופלא כי הקב"ה הבטיח לנו שע“י התורה והמצוות ישמור עלינו לבל נחלה באחת מכל תרי“ג המכות שבהם הכה את המצרים. ופירושו מתוק מדבש.

ונראה לי להוסיף, שהרי בפרשיות הקללות נזכרו קללות עד בלי די, ולשם מה? אם רצונו ית' להשמידנו חלילה, הרי יכול לעשות כן במחי יד? ועוד, שבפרשת בחקתי אחרי כל הקללות נאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", ובפ' כי תבוא נא' "והשיבך ה' מצרים באניות", וכי מה ענין מצרים לכאן? אלא ללמד שכל הקללות שנזכרו בפרשיות הקללות הן חלק מי' המכות שהלקה בהם את המצרים במצרים, ועליהן נא' "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". לפיכך ככל שמנתה התורה יותר קללות, עדיף. שכן התורה והמצוות יגנו עלינו מפניהם, מעין זריקות חיסון בפני כל אותן מחלות. ואם נקח את יצה"ר שהוא הגורם העליון לכל המחלות הרוחניות והוא ממש שוכן בקרבנו, ונשווה אותו לכל אותן מחלות גופניות שאותן מנתה התורה כחלק מעשר המכות, נמצא שהתורה היא זריקת חיסון לא רק כנגד אותן מחלות גופניות שנזכרו אלא גם נגד המחלות הרוחניות שבאות בעקבות יצה"ר כדאיתא בקידושין ל: "נמשלה תורה לסם חיים, אמר להם הקב"ה לישראל, בני, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו".

עוד נראה לפרש על דרך אחרת מה עניין החשבונות הנז' של ריה“ג, רבי אליעזר ורבי עקיבא  מנין אתה אומר וגו‘. הכוונה היא שבמצרים ראו אצבע שנאמר "אצבע א-להים היא". ועל הים ראו תמונה ברורה של כל היד דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. וכמה מכות היו כלולות באצבע אחת? לדעת ר‘ אליעזר כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ד‘ מכות כוונתו למה שפירש הרשב“ם שכל מכה היתה מרכבת מד‘ יסודות. ולדעת ר“ע כל מכה ומכה היתה של חמש מכות כי ראו בכל מכה איך היה הי“ת מחבר את כולם בבחינת יד. ועל הים ראו מאתים וחמשים מכות כי נוכחו לדעת שכל המכות היו בבחינת תכנית אחת מושלמת מאתו ית‘.

ובזה יתבאר הנאמר בשירת הים נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה‘ במצרים". שלכאורה קשה, הוה ליה למימר אשר עשה ה' על הים, ולמה אמר אשר עשה ה' במצרים? אלא מתוך מה שראו על הים נוכחו לדעת שכל מה שראו במצרים היה מעשה הבורא ית‘, ולכן רק עתה פצחו בשירה.

דיינו

כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵֽינוּ:

אִלּוּ הוֹצִיאָֽנוּ מִמִּצְרַֽיִם,
וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים,                                דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים,
וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם,                                    דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם,
וְלֹא הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם,                                דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם,
וְלֹא נָתַן לָֽנוּ אֶת־מָמוֹנָם,                              דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ נָתַן לָֽנוּ אֶת־מָמוֹנָם,
וְלֹא קָרַע לָֽנוּ אֶת־הַיָּם,                                דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ קָרַע לָֽנוּ אֶת־הַיָּם,
וְלֹא הֶעֱבִירָֽנוּ בְתוֹכוֹ בֶחָרָבָה                         דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הֶעֱבִירָֽנוּ בְתוֹכוֹ בֶחָרָבָה,
וְלֹא שִׁקַּע צָרֵֽינוּ בְּתוֹכוֹ,                               דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵֽינוּ בְּתוֹכוֹ,
וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּֽנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,           דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּֽנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
וְלֹא הֶאֱכִילָֽנוּ אֶת־הַמָּן,                              דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הֶאֱכִילָֽנוּ אֶת־הַמָּן,
וְלֹא נָתַן לָֽנוּ אֶת־הַשַּׁבָּת,                            דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ נָתַן לָֽנוּ אֶת־הַשַּׁבָּת,
וְלֹא קֵרְבָֽנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי,                          דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ קֵרְבָֽנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי,
וְלֹא נָתַן לָּֽנוּ אֶת־הַתּוֹרָה,                          דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ נָתַן לָֽנוּ אֶת־הַתּוֹרָה,
וְלֹא הִכְנִיסָֽנוּ לְאֶֽרֶץ יִשְׂרָאֵל,                      דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הִכְנִיסָֽנוּ לְאֶֽרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא בָֽנָה לָֽנוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה,                דַּיֵּנוּ:

אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. וגו' היתכן? הרי כל אחת מחוליות הנסים שעשה עמנו הי"ת היו נחוצים לשם היותנו לעם ה'? וכיון שחלק זה של ההגדה הוא לקראת הסוף, לצערינו אין אנחנו מקדישים עבורו את הכבוד הראוי. ושמעתי מפי החזן הדגול אייזיק קול (קיצור של משפחת קולודצקי) ממדינת דנבר קולורדו חידוש נפלא על כל ה"אילו" הידועים, שיתכן שכלם נאמרו בלשון שאלה. ואחרי שהתרכזתי ושקלתי שוב ושוב את דבריו נראה לי שכדבריו הוא הפירוש האמיתי "היתכן שאילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו"? בודאי שלא.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּֽלֶת לַמָּקוֹם עָלֵֽינוּ:
שֶׁהוֹצִיאָֽנוּ מִמִּצְרַֽיִם,
וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים,
וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם,
וְהָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם,
וְנָתַן לָֽנוּ אֶת־מָמוֹנָם,
וְקָרַע לָֽנוּ אֶת־הַיָּם,
וְהֶעֱבִירָֽנוּ בְתוֹכוֹ בֶחָרָבָה,
וְשִׁקַּע צָרֵֽינוּ בְּתוֹכוֹ,
וְסִפֵּק צָרְכֵּֽנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
וְהֶאֱכִילָֽנוּ אֶת־הַמָּן,
וְנָתַן לָֽנוּ אֶת־הַשַּׁבָּת,
וְקֵרְבָֽנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי,
וְנָתַן לָֽנוּ אֶת־הַתּוֹרָה,
וְהִכְנִיסָֽנוּ לְאֶֽרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְבָֽנָה לָֽנוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה,
לְכַפֵּר עַל־כָּל־עֲוֹנוֹתֵֽינוּ.

פסח, מצה ומרור

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵֽלּוּ הֵן: פֶּסַח. מַצָּה וּמָרוֹר:

אביגיל, הבת של הרב גדעון ובוני שלוש. חידשה לי חידוש יפה בגימטריא. פסח במילואו – פה + סמך + חת = תרי"ג; מצות – מם + צדי + וו + תיו = תרי"ב; מרורים – מם + ריש + וו + ריש + יוד + מם = אלף מאתים ושתים עשרה – א' רי"ב = רי"ג

פֶּסַח שֶׁהָָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיָּי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַֽיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַֽיִם וְאֶת־בָּתֵּֽינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

יגביה המצה ויאמר

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק, אֲשֶׁר הוֹצִֽיאוּ מִמִּצְרַֽיִם, עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַֽיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

מגביהים את המרור ואומרים

מָרוֹר זֶה שֶׁאָֽנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת־חַיֵּי אֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹֽמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה: אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָֽרֶךְ.

הטעם הידוע ליציאתם ממצרים בטרם עת, כעבור רד"ו שנים, הוא מחמת שמררו המצרים את חיי אבותינו  במצרים מעל ומעבר למה שנגזר עליהם. ואמנם לעניות דעתי אין זו סיבה מספקת, שהרי כך גזר עליהם הבורא ית' "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", והמושג של עינוי, זה מרור ולא עבודה בהרווחה, ומדוע אם כן עבדו רק רד"ו שנים? אלא שהוציאם בטרם עת לקיים את הבטחתו לאברם שאילו לא היה מוציאם היו מגיעים לשער הנ' שאין ממנו תקומה.

בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת־עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם. לֹא אֶת־אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד, גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָֽנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָֽנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַֽעַן הָבִיא אֹתָֽנוּ, לָֽתֶת לָֽנוּ אֶת־הָאָֽרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵֽינוּ.

יגביה הכוס, יכסה המצות ויאמר

לְפִיכָךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּֽחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵֽינוּ וְלָֽנוּ אֶת־כָּל־הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. הוֹצִיאָֽנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה. הַלְלוּיָהּ:

לכאורה קשה מדוע חייבים אנחנו להודות ולהלל על שהוציאנו ממצרים מאחר שהוא עצמו הכניסנו לעבדות? נ“ל ליישב שההודאה היא על שהוציאנו בטרם עת שאילו לא הוציאנו היינו יורדים לנ' שערי טומאה והיו אויבי ישראל נכחדים חלילה.

”הוציאנו מעבדות לחירות" – הסבר מליצי הוגן – שהוציאנו ממפלגת "העבודה" למפלגת "חירות", היא "ליכוד" של ימינו (הארה פוליטית מאשתי היקרה רבקה).

”הוציאנו מעבדות לחירות" – מדוע צריכים היו לצאת לחירות? האין די בכך שהיו נשארים במצרים ורק העבדות היתה נפסקת מהם? אלא שמהות חג הפסח הוא חירות, ועצם השהיה במצרים היא בבחינת בית הסוהר. ואי אפשר להיות בן חורין בתוך בית הסוהר?

ישנן כמה סוגי חרויות א. חירות מדינית ב. חירות דתית ג. חירות פיזית.

בבית הסוהר באמריקה ניטלה מן האסיר חירותו הפיסית, אבל עדיין יש לו את שתי החרויות האחרות. וישנן מדינות כמו רוסיה הקומוניסטית של פעם שהיתה ניטלת מן האסיר לא רק חירותו הפיסית אלא גם חירותו הדתית, ואמנם נשארה לו עדיין חירות מדינית. וישנן מדינות שגם חירות זו נלקחה ממנו. ואמנם ישנה חירות שאין מי שיוכל ליטלה ממנו והיא הקשר שלו לבורא ית' בתפלה ובלימוד תורה ובקיום המצוות כפי מה שיתאפשר לו. וגם אם אינו בן תורה אין לעולם מי שיכול ליטול ממנו את ידיעותיו.

איזהו רמז מהתורה לימים שגומרים בהם את ההלל בחו"ל? ”שנים שנים באו אל נח“. ”שנים שנים“ – שני הימים הראשונים של פסח, ושני הימים של שבועות, ”באו“ – בגי‘ ט‘. רמז לח‘ ימים של סכות ושמיני עצרת. ”אל נח“ במספר קטן ח‘. רמז לח‘ ימי חנכה.

מניחים את הכוס ומגלים את המצות ואומרים את חלקו הראשון של ההלל.

הַלְלוּיָהּ.הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ. הַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְיָ. יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: מִמִּזְרַח שֶֽׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ.מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ. רָם עַל־כָּל־גּוֹיִם יְיָ. עַל הַשָּׁמַֽיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּיָי אֱלֹהֵֽינוּ. הַמַּגְבִּיהִי לָשָֽׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם־נְדִיבִים. עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּֽיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. הַלְלוּיָהּ:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ. יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן:מַה־לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס. הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדו כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן: מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ. מִלִּפְנֵי אֱלֽוֹהַּ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם־מָֽיִם. חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם.

כל אחד יקח את כוסו בידו ויברך על הכוס השני

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָֽנוּ וְגָאַל אֶת־אֲבוֹתֵֽינוּ מִמִּצְרַֽיִם, וְהִגִּיעָֽנוּ לַלַּֽיְלָה הַזֶּה, לֶאֱכָל־בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַגִּיעֵֽנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים, הַבָּאִים לִקְרָאתֵֽנוּ לְשָׁלוֹם. שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶֽךָ, וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶֽךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים (במוצאי שבת אומרים מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים), אֲשֶׁר יַגִּֽיעַ דָּמָם, עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְּךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵֽנוּ, וְעַל פְּדוּת נַפְשֵֽׁנוּ:בָרוּךְ אַתָּה יְיָ, גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

יש נוהגים לברך גם ברכת הגפן – בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:

מדוע גזר הקב“ה על מכת הדם? מסביר הרב מידן שכיון שפרעה התאכזר על תינוקות בני ישראל להשתמש בהם כחומרי בניין במקום הלבנים, וגם היה רוחץ בדמם ואחר כך היה משליכם ליאור כמאכל לתנינים שהיו כח העבודה זרה של המצרים בתוך היאור, לפיכך הלקה אותם הקב"ה במכת הדם בכדי להרוג את אותם תנינים, שדמם היה מרכב מדמם של תינוקות ישראל, שנאכלו על ידם ביאור.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵֽלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר:

ר"ג לשיטתיה אזיל דקאמר מצוות צריכות כוונה.

שואל הרב מנחם פלדמן למה אמר דברים אלה בל‘ שלילה? והרי היה צריך לאמרם בל‘ חיוב חייב אדם לומר ג‘ דברים אלה בפסח? ותי‘ שבתחילה אמר ”כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח“ שזהו המכסימום. ומהו המינימום? לזה בא ר“ג לומר שאפי‘ שחט את הפסח כראוי ואכלו ולא אמר פסח זה שאנו אוכלים על שום מה וכו‘ לא יצא ידי חובתו.

פֶּסַח שֶׁהָָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיָּי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַֽיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַֽיִם וְאֶת־בָּתֵּֽינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק, אֲשֶׁר הוֹצִֽיאוּ מִמִּצְרַֽיִם, עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַֽיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

מצה – בר“ת מכל צרה הצילנו. להורות שאכילת המצה היא סמל לחירות וגאולה, ורמז לאלה השומרים את המצה עפ“י הסוד לשעות של צרה שאז מניפים אותה כלפי שמיא.

מָרוֹר זֶה שֶׁאָֽנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת־חַיֵּי אֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹֽמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה: אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָֽרֶךְ.

בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת־עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם. לֹא אֶת־אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד, גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָֽנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָֽנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַֽעַן הָבִיא אֹתָֽנוּ, לָֽתֶת לָֽנוּ אֶת־הָאָֽרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵֽינוּ.

איך יכול אדם לראות את עצמו כחלק מעם ישראל שנולד לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה? שמעתי מבני היקר הרב גדעון שיח' ששמע מרבו הרב ג‘י ג‘י שכטר שאין לנו לראות את זה בפרספקטיבה של אלפי שנים אלא בפרספקטיבה של מנין שנות חייו של זקן המשפחה עד לרך הנולד בהגיעו לאותו גיל. והטעם כי הרך הנולד שמע את ספורי יציאת מצרים מזקן המשפחה והוא מעביר אותם בהיותו זקן המשפחה לרך הנולד באותו הזמן. בחשבי על רעיון זה מצאתי שאני כשלעצמי הייתי בן שבע עשרה שנה כשנפטרה סבתו של אבי, ממה אסתר, שהיתה אז בת תשעים וחמש. נמצא שביום שנולדתי היא היתה בת שבעים ושמונה, וכיון שבשנה זו שנת התשע“ו מלאו לי שבעים שנה נמצא שמהשנה שהיא נולדה עד שנה זו ישנן כבר מאה ששים וחמש שנים. היא השתתפה בסדר הראשון לפני מאה ושישים שנה, ואני מעביר את מה ששמעתי ממנה למאה ושישים השנים הבאות. וכמה פעמים מאה ושישים שנה ישנם בשלושת אלפים  וחמש מאות שנה? פחות מעשרים ושתים מחזורים בני מאה ושישים שנה. אכן זהו רעיון מדהים!

רחצה

נוטלים ידים ומברכים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:

מוציא

אוחז את שתים וחצי המצות שבקערה  ומברך: בְָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶֽחֶם מִן הָאָֽרֶץ:

מצה

מניח את המצה התחתונה ובעודו אוחז את העליונה ואת הפרוסה מברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתַָיו וְצִוָּֽנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה:

יכוין על חצי המצה השבורה, כי לחמו של עני בפרוסה. אוכלים כשיעור שני זיתים מצה וטובלים במלח.

מרור

לוקחים כזית מרור, טובלים בחרוסת ומברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיַָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר:

כתב הלבוש בסי' תע"ג ס"ה אוכלים חסה לרמוז דחס רחמנא עלן. זוהי הטבילה השניה. טובלים את המרור בחרוסת שהיא זכר לטיט ואוכל בלא ברכה, כי יצא כבר בברכת "בורא פרי האדמה" שבירך על הכרפס שאז היתה לו כוונה להוציא י"ח גם את המרור.

נראה לי שהטבילה הראשונה מסמלת את סיבת הגלות שהיא הפירוד בין האחים במכירת יוסף, לפיכך מטבילין את הכרפס במי מלח שמסמלים את דמעות העין. ואילו הטבילה השניה מסמלת את האיחוד של האחים אחרי שהתוודו את עוונם במה שאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו". ולכן מטבילין את המרור המסמל את העונש שקבלו בשעבוד מצרים, כשהוא טבול בחרוסת המתוקה.

וכן החרוסת מורה על ס‘ רבוא שיצאו ל“חרות“. שאותיות "חרוסת" כשתוציא מהם את האות ס' המרמזת על ס' רבוא ישארו אותיות "חרות".

וכשתוציא מהמלה "חרוסת" את האות ת' תקבל אותיות "סחור" "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא …. ויסב א-להים את העם דרך ים סוף". וכשתוציא מהמלה "חרוסת" את האות ר' תקבל אותיות "חסות". ללמד שכאשר יצאו ישראל ממצרים ת"ר אלף רגלי הלכו סחור סחור תחת חסותו ית' בשבעת ענני הכבוד.

כורך

פורסים כזית מהמצה השלישית וכזית מרור, טובלים בחרוסת, כורכים יחד ואוכלים בהסיבה ואומרים:

זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל: כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַֽחַד. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עַל־מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻֽהוּ:

מפרש השפת אמת כי המרור שמררו את חייהם הוא זה ששמר עליהם בגלות. והטעם כי במשך כל שנות העבדות במצרים לא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, ולכן זכו לגאולה הרמוזה במצה. נמצאת למד מדבריו, שעצם הזכיה למצה לא היתה אלה בגלל המרור.

"זכר למקדש כהלל הזקן שהיה כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד" –  מה הרעיון במנהגו של הלל? פירש הרב אלחנן ליסבון בשם הרבי מלובביץ שפסח מצה ומרור מסמלים את שלושת שכבות עם ישראל. הפסח מסמל את הצדיקים, המצה את הבינונים והמרור את הרשעים. הלל הזקן שסיסמתו היתה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה האמין כי הוא חייב לכלול את כל שכבות הצבור ביחד, ולפיכך היה כורך פסח, מצה ומרור ואוכלם ביחד. כיוצא בזה המלה "צבור" בר"ת צדיקים, בינונים ורשעים. מסמלת את אותו הרעיון. ואעפ"י שבענין זה אין הלכה כהלל הזקן, מ"מ כיון שסיסמתו היא אחדות העם, לא פג תוקפה, וכל עם ישראל עד עצם היום הזה נוהגים לעשות "כורך" זכר למקדש כהלל הזקן שנא' "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ואמנם יש לשאול מדוע באמת אין הלכה כהלל? והרי בדרך כלל הלל ושמאי הלכה כהלל שנאמר אחרי רבים להטות? נראה לי לבאר מכיון שבימינו, שאין בית המקדש קיים, בטל קרבן הפסח, וכיון שהפסח מסמל את הצדיקים, לא ראוי לכרוך בינונים ורשעים ביחד בלא צדיקים שישפיעו עליהם לטובה, לכן אין הלכה כהלל הזקן.

והיכן מצינו בתורה רמז לכך שבמחלוקת הלל ושמאי הלכה כהלל? בתחילת פרשת ויגש שחלה בדרך כלל בחנוכה. בשאלה מהו סדר הדלקת נרות החנוכה האם מוסיף והולך או פוחת והולך. ובלשון התורה שאל יהודה את יוסף "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח"? האם ביום הראשון מדליקים "אב", נר ראשון מימין ואחריו מוסיף והולך נר שני וכו' או מדליקים כסדר "אח" ביום הראשון מדליקים את הנר השמיני ופוחת והולך. והוא עצמו משיב "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן מסורת בידינו שהלכה כהלל הזקן שמוסיף והולך.

שלחן עורך

אוכלים ארוחה חגיגית בליל התקדש החג.

צפון

אומרים זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע ואוכלים את מצת האפיקומן.

מדוע נקרא האפיקומן ”צפון“? מסביר השפת אמת כי הוא זכר לגאולה העתידה שהיא צפונה. עוד נראה לי שהוא נקרא "לחם אמונה". האמונה בביאת המשיח שזמנה צפון מכל בני האדם.

אמרו חז"ל במסכת תענית ח: "תנו רבנן הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין".

רמז לכך בהגדה אם "שלחן עורך צפון" אז "ברך". ונאמר בתהלים קיב, ג "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד".

ובמסכת בבא בתרא כה: "אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום". יצפין מלשון "צפון" שבהגדה. ורמז נוסף ממה שכתב בעל הטורים שישנן שתי פעמים בתורה המלה "ולא יכלה". האחד "ולא יכלה עוד הצפינו", והאחר "ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם". אם אין הברכה צפונה אז מתחילה האנטישמיות. מהרב פזנובסקי הובא בעיטורי תורה.

מהו "אפיקומן", ומה הפירוש "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן"?

בגמ' פסחים פו. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה". ופירש"י ז"ל "אין מפטירין – כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה, דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע, שכן חובת כל הקרבנות, כדקיימא לן בחולין קלב: למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, אין נפטרין על ידי אפיקומן. ואמר רב – אפיקומן לשון הוציאו כליכם מכאן, ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת". עכ"ל.

דברי רש"י סתומים. מהו "למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, אין נפטרין על ידי אפיקומן"? ומהי כוונתו באומרו "ואמר רב – אפיקומן לשון הוציאו כליכם מכאן, ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת"?

נראה לי לבאר שהיינו חושבים שדין קרבן פסח הוא כדין כל הקרבנות. כשם שבכל הקרבנות נתכפרו הבעלים באכילת הכהנים, כך גם בקרבן פסח באכילתו ע"י הנמנין עליו יצאו ידי חובת קרבן פסח. וכשם שבכל הקרבנות שנאמר בהם "למשחה בהם ולמלא את ידם לקדש אותם", מותר לכהנים לאכלם כדרך שהמלכים אוכלים בתוספת שתית יין ובתוספת תבלינים כמו מלח, שמן ודבש וכיוצא בזה תוך כדי אכילת קרבן הפסח או לאחר אכילתו, כדאיתא גבי קרבן מנחה בסוטה יד: "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח וגו' ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן דבש מאי טעמא? אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין". ופירש"י שם בדף טו. "למשחה – גבי מתנות כהונה כתיב לך נתתים למשחה", והייתי אומר שכך גם בסיום אכילת בשר הפסח הנאכל על השבע יוכלו הנמנין עליו ליתן לתוכו או לאחריו יין שמן ודבש. לזה פירש רש"י "אין נפטרין על ידי אפיקומן", שלא יהיו נפטרין במצות אכילת קרבן פסח הנאכל על השבע בדברי מתיקה אלו שיוסיף אותם לבשר הפסח שאוכל בסיום הארוחה או למצה שהיו אוכלים ביחד עם הקרבן כמו שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו, ואין לאכול דברי מתיקה אלו לא במשך אכילת האפיקומן ולא לאחריו.

ופירוש המלה אפיקומן הוא מה שאוכלים אחרי גמר הסעודה העיקרית כגון עוגות, פודינג, פירות או גלידה וכיו"ב. ובדרך כלל קודם שמוציאים מטעמים אלו מסירים את כלי האכילה שאכלו בהם לחם ותבשילים שונים מהשלחן, ואח"כ מגישים מטעמים אלה. לזה אמר, שבליל הסדר בגמר סעודתם חייב טעם בשר קרבן הפסח להשאר בפיהם, ולפיכך אין מפטירין פי' אין מסיימים את אכילתם בדברי מתיקה אלו, ולא זו בלבד אלא גם אסור להם ללכת לאכול עוד בחבורה אחרת דברי מתיקה אלו. ואין לומר שרש"י התכוון לאכילת בשר עם החבורה האחרת, שהרי ברור הוא שאסורים בבשר הזבח של החבורה האחרת שהרי אינו נאכל אלא למנוייו. והמצה שאנחנו אוכלים בסוף הארוחה על השבע היא שהיתה נאכלת ביחד עם המרור עם קרבן הפסח, שנא' "על מצות ומרורים יאכלוהו". ומדוע אוכלים דוקא מצה לאפיקומן ולא מרור? תירץ בעל התניא בסי' מ"ח משום שאכילת מצה בזה"ז היא מדאורייתא ואילו אכילת מרור אינה אלא מדרבנן.

”אפיקומן“ – פי‘ הוציאו מזון. נ“ל שהמלה אפיקו באה מהמלה הלועזית ”אפקט“ – effect שהיא התוצאה היוצאת מהנאמר. וכן ”אפיקי מים“ הוא השביל שמוביל מים היוצאים חוץ מהנהר. ואילו המלה ”פקט“ – fact היא עובדה קיימת.

ובהזדמנות זו יש לי להוסיף מה שרמז הר“מ הורוויץ במלה "אפיקומן" שהיא סגולה לבנים, ש"אפיקומן" הוא בגי‘ "כן ירבה". וזו היתה תשובת הי“ת לפרעה שחשש "פן ירבה".

"צפון ברך" – ברמז, צפונה לך ברכתו של העני לעתיד לבוא. א"נ ברכתו של הי"ת לעתיד לבוא. א"נ צפונה לך ברכתו במעשה ידיך בעולם הזה.

ברך

ברכת המזון

מברך ברכת המזון על כוס שלישי ולכל הדיעות מברך אחריו "בורא פרי הגפן".

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִֽינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּֽינוּ וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵֽלֶּה: הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּֽנוּ הָיִֽינוּ שְׂמֵחִים: שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵֽנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּֽגֶב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹֽרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶֽשֶׁךְ הַזָּֽרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

המזמן: רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ!
המסובין: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
המזמן: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בִּרְשׂוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ (אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.
המסובין: בָּרוּךְ (אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ.
המזמן: בָּרוּךְ (אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ.

בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶך הָעוֹלָם, הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָֽסַר לָֽנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל, וּמֵכִין מָזוֹן לְכֹל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַזָּן אֶת הַכֹּל:

נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ, אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽים, וּפְדִיתָֽנוּ, מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַֽמְתָּ בִּבְשָׂרֵֽנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּֽנוּ, וְעַל חֻקֶּֽיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּֽנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּֽנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:

וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מוֹדִים לָךְ, וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כַּכָּתוּב, וְאָכַלְתָּ וְשְָׂבָֽעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶֽיךָ עַל הָאָֽרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נְָֽתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:

רַחֵם נָא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַֽיִם עִירֶֽךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ, וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ, וְעַל הַבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹהֵֽינוּ, אָבִֽינוּ, רְעֵֽנוּ, זוּנֵֽנוּ, פַּרְנְסֵֽנוּ, וְכַלְכְּלֵֽנוּ, וְהַרְוִיחֵֽנוּ, וְהַרְוַח לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵֽינוּ, וְנָא, אַל תַַּצְרִיכֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם, וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה, הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:

לשבת רְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹש הוּא לְפָנֶֽיךָ, לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנֽוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ וּבִרְצוֹנְךָ הָנִֽיחַ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵֽנוּ. וְהַרְאֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן עִירֶֽךָ, וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר קָדְשֶֽׁךָ, כִּי אַתָּה הוּא בַּֽעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַֽעַל הַנֶּחָמוֹת:

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּֽיעַ, וְיֵרָאֶה, וְיֵרָצֶה, וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד, וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר קָדְשֶֽׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם  חַג הַמַצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים, וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּֽנוּ, וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִיעֵֽנוּ, כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, בּוֹנֵה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָֽיִם. אָמֵן

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִֽינוּ, מַלְכֵּֽנוּ, אַדִירֵֽנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ, גּוֹאֲלֵֽנוּ, יוֹצְרֵֽנוּ, קְדוֹשֵֽׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵֽנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּֽלֶךְ הַטּוֹב, וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָֽנו. הוּא גְמָלָֽנוּ, הוּא גוֹמְלֵֽנוּ, הוּא יִגְמְלֵֽנוּ לָעַד לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶֽוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה, פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, וְרַחֲמִים, וְחַיִּים וְשָׁלוֹם, וְכָל טוֹב, וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵֽנוּ:

הָרַחֲמָן, הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.
הָרַחֲמָן, הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ.
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּֽאַר בָּֽנוּ לָעַד וּלְנֵֽצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּֽנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
הָרַחֲמָן, הוּא יְפַרְנְסֵֽנוּ בְּכָבוֹד.
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּֽנוּ מֵעַל צַוָּארֵֽנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵֽנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵֽנוּ.
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּֽיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַֽלְנוּ עָלָיו.
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ אֶת אֵלִיָּֽהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֶּׂר לָֽנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.

הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּֽעַל הַבַּֽיִת הַזֶּה, וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּֽיִת הַזֶּה,

הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אוֹתִי (וְאָבִי וְאִמִּי וְאִשְׁתִּי וְזַרְעִי וְאֶת כָּל אַשֶׁר לִי)

הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּֽיִת הַזֶּה, וְאֶת אִשְׁתּוֹ בַּעֲלַת הַבַּֽיִת הַזֶּה.

אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אַשֶׁר לָהֶם אוֹתָֽנוּ וְאֶת  כָּל אֲשֶׁר לָֽנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵֽינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ כֻּלָּנוּ יַֽחַד. בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר אָמֵן:

בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵֽינוּ זְכוּת, שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶֽרֶת שָׁלוֹם, וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵֽׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:

לשבת הָרַחֲמָן, הוּא יַנְחִילֵֽנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.

הָרַחֲמָן, הוּא יַנְחִילֵֽנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.

הָרַחֲמָן, הוּא יְזַכֵּֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעֹֽשֶׂה חֶֽסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵֽבוּ, וְדוֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: פּוֹתֵֽחַ אֶת יָדֶֽךָ, וּמַשְׂבִּֽיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ, וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ: נַֽעַר הָיִֽיתִי גַם זָקַֽנְתִּי וְלֹא רָאִֽיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֵשׁ לָֽחֶם: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

מברך על הכוס השלישית מארבע כוסות:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:

להלכה אם רצה לשתות בין הכוסות שותה אך לא בין שלישי לרביעי. אומר האבודרהם שכן הדין בד‘ פרשיות ”שזפ“ה“ שבין הפרשיות יכולה להיות שבת חפשית אך לא בין השבת  השלישית שהיא פ‘ פרה לרביעית שהיא פ‘ החדש.

כוסו של אליהו

מוזגים כוס מיוחדת לאליהו הנביא? כתב המ"ב בסי' ת"פ סק“י "ונוהגין באלו מדינות למזוג כוס אחד יותר מהמסובין וקורין אותו כוס של אליהו הנביא (לרמז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו הש"י ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו)“.

והגר"א כתב הטעם שנהגו למזוג כוס חמישי לאליהו הנביא הוא מעין פשרה בירושלמי  בין דעת רבי בנייה לשתות ד' כוסות בלבד, לבין דעת ר‘ טרפון שהיה שותה גם כוס חמישית כנגד לשון חמישית של גאולה "והבאתי אתכם אל הארץ". ומחמת הספק מוזגין כוס חמישית ומניחין אותה לאליהו שיחליט הלכה כמאן. "תשבי יתרץ קושיות ובעיות“.

והטעם שמוזגים כוס חמישית ולא שותים ממנה? נראה לי שאת ארבע הכוסות שהם כנגד ד‘ לשונות הגאולה אנחנו שותים מכיון שכולם נתקיימו על ידו ית'. אבל את הכוס החמישית שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ" שאותה לא קבלו על מגש של כסף, אלא היו צריכים למסור את נפשם עליה, במלחמות ובהקרבת נפש כדי לכבשה מיד אויביהם, לכן לא שותים כוס זו. גאולה זו זקוקה לאיתערותא דמלתתא, ושרק אחריה תבוא איתערותא מלעילא. לפיכך מוזגין את הכוס החמישית ולא שותים ממנה. ובעזרתו יתברך נשתה ממנה בגאולתינו העתידה.

עוד נראה לי טעם נוסף שכל ארבע הגאולות הושלמו כסדרן אבל את הגאולה החמישית לא קבלו כל ישראל על עצמם, אלא כל פעם רק מעט מהצבור. שכן מאז יציאתם ממצרים היו המצרים צריכים לדחוק בהם לצאת עד שלא הספיק בצקם להחמיץ. וכן בהיותם במדבר היה הקב"ה צריך להוציאם בכח, מאחר שרבים מהם היו מתגעגעים לשוב למצרים באמרם "זכרנו את הדגה אשר נוכל במצרים חנם" וכן "למה העליתנו ממצרים" ואחרי ארבעים שנה במדבר שמתו כל הדור היוצא ממצרים לא כלם היו חפצים להכנס לארץ, שהרי ראובן, גד וחצי שבט המנשה רצו לדור בעבר הירדן מזרחה, ולא היו מוכנים לעלות ולהתיישב בארץ עם אחיהם. ומאוחר יותר בימי עזרא ונחמיה לא עלו מבבל אלא מדלת העם. ואפילו אחרי קום המדינה כשנפתחו שערי ארץ ישראל לכל יהודי העולם לא הכל עלו בבת אחת אלא קומץ קומץ עד עצם ימינו אלה. לפיכך לא שותים כוס חמישית עד לעצם הגאולה השלמה ולקיבוץ כל הגלויות מארבע כנפות תבל, ולכן כוס זו נקראת כוסו של אליהו שיבשר לנו את ביאת הגואל.

כתב הרמ“א בסי' ת“פ ס“א "וי"א וכו‘ ולפתוח הפתח, כדי לזכור שהוא ליל שמורים ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על המכחשים בה' (מהרי"ב), וכן נוהגין“. ולכן אנחנו פותחים את הדלת ואומרים:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל־הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יְדָעֽוּךָ וְעַל־מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָֽאוּ: כִּי אָכַל אֶת־יַעֲקֹב. וְאֶת־נָוֵֽהוּ הֵשַֽׁמּוּ: שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶם זַעְמֶֽךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם: תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּֽחַת שְׁמֵי יְיָ:

נראה לי הטעם שאומרים פסוקים אלה תוך כדי פתיחת הדלת לאליהו הנביא להורות  שכאשר יבוא אליהו מבשר הגאולה לגאול את עם ישראל מאלפי שנות הגלות והסבל מכל הגויים אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו, ומכל אלה שהרגו ועינו את יעקב והחריבו את בתי המקדש שישפוך הקב"ה עליהם את זעמו, וישמידם באף ובחימה מתחת שמי ה'.

והטעם שאומרים פסוקים אלה בכאן הוא משום שזה סמוך למזיגת כוסו של אליהו המבשר את הגאולה לעם ישראל, מנגד לזה תפלתינו שימזוג את כוס חמתו בשפיכה אחת ובכעס רב על הגוים, שלא הכירו אותו ית' והפריעו לעם ישראל בעבודתו בחרבן שני בתי המקדש, וברדיפתם אחריהם בשעבוד ובעינויים ובהרג ובגירושים שונים בכל ארצות תבל.

ושוב חוזרים לאליהו הנביא מעין גאולה וחרבן ושוב גאולה. לפיכך אחר כך שרים את הפזמון הידוע במוצאי שבת "אליהו הנביא" מתחילה ועד סוף.

מעשה בחסיד אחד שהיה אמיד ורצה מאוד לראות את אליהו הנביא והיה מאוד משתדל בכל ליל הסדר בפתיחת שער הבית לאליהו הנביא, והיה ממתין לראות את אליהו בבואו לשתות את "כוסו של אליהו". אחרי שנים רבות של אכזבה הלך אל רבו לשאול ממנו עצה. השיבו הרב ללכת לאיזו עיירה רחוקה בקצה נדח, קרוב ליער, וציוה עליו לחגוג את ליל הסדר עם איזה משפחה שגרה שם בבית של עץ רעוע שמט לנפול, ושם יזכה לראות את אליהו הנביא. שמח החסיד ועשה כעצת רבו. משהגיע לאותו בית הזמין את עצמו לחגוג עם המשפחה, אבל אם הבית השיבתו, אם כי יהיה זה עונג רב עבורנו להזמינך לחגוג אתנו את החג היפה הזה, אבל לצערנו אין בידינו מזון הדרוש לחג אפי‘ לעצמנו, ואיך נוכל להשיג מזון גם עבורך? השיב לה החסיד אל דאגה, עלי יהיה כל מחסורכם. שמחה בעלת הבית, וכל בני המשפחה ששו וציפו לקראת בואו של האורח החסיד שבינתיים נסע לעירו להביא את משפחתו ואת כל הצריך לחג נכבד זה, בו יזכה לראות את פניו של אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. בבוקרו של ערב החג הגיעה כרכרתו של החסיד עמוסה בכל טוב מאוכל ומשקה ומלבושים נאים לכל אחד מבני המשפחה העניה. אין לתאר את האור שהיה שופע בבית זה ואת קבלת הפנים החמה בה נתקבלו הוא ומשפחתו ע“י מארחיו. סוף כל סוף, הכל ישבו לערוך את הסדר בשמחה רבה ועצומה ובפנים צוהלות. פניו של החסיד היו צוהלות מרוב ציפיה ושמחה לקראת מה שיקרה בסיומו של ערב זה, כאשר יזכה לראות את פניו של אליהו הנביא, בשתותו את הכוס המיוחדת שהכינו עבורו. בהגיע ליל הסדר בעוד החסיד ממתין בציפיה רבה לראות את פניו של אליהו הנביא. כוסו של אליהו נשארה מלאה ביין עומדת על השלחן. אליהו הנביא לא הגיע לשתות את כוסו. החסיד היה מלא אכזבה על כך שהבטחתו של הרבי לא התקיימה כמצופה. הצטער מאוד החסיד על שעם רוב השתדלותו לא זכה לראות את אשר ציפה לו, והוא לא הבליג על כך אלא הוא שב אל  רבו ושטח בפניו את אכזבתו הרבה, איך אפשר שעשיתי כל מה שצויתני ולא זכיתי לראות את פני אליהו? השיבו הרב, אל תדאג בני, בשנה זו אתה בעצמך, היית אליהו הנביא! וממשיך הסיפור לשנה שאחריה, לפתע מישהוא דפק חזק על דלת הכניסה של ביתם. מי זה, שאלה בעלת הבית? השיב לה אחד מבניה הקטנים, כנראה זה אליהו הנביא שהיה פה בשנה שעברה.

הלל

אומרים את חציו השני של ההלל שהוא על הגאולה העתידה.

לֹא לָֽנוּ יְיָָ לֹא לָֽנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּֽךָ. לָֽמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם. וֵאלֹהֵֽינוּ בַשָּׁמָֽיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּֽסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּֽרוּ, עֵינַֽיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאו. אָזְנַֽיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָֽעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּֽכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵֽחַ בָּהֶם: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיָי, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי יְיָ בִּטְחוּ בַיְיָ, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:

יְיָ זְכָרָֽנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְיָ, עֹשֵׂה שָּׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ. הַשָּׁמַֽיִם שָּׁמַֽיִם לַיְיָ, וְהָאָֽרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַֽחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:

אָהַֽבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ, אֶת קֹולִי תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפֽוּנִי חֶבְלֵי מָֽוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאֽוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא, אָנָּה יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי. חַנּוּן יְיָ וְצַדִּיק, וֵאלֹהֵֽינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאִים יְיָ דַּלּוֹתִי  וְלִי יְהוֹשִֽׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָֽיְכִי, כִּי יְיָ גָּמַל עָלָֽיְכִי. כִּי חִלַּֽצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּֽוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּֽחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ, בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַֽנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָֽנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַֽרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.

מָה אָשִׁיב לַיָי, כָּל תַּגְמוּלֽוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיָי אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּֽוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָּה יְיָ כִּי אֲנִי עַבְדֶּֽךָ אֲנִי עַבְדְּךָ, בֶּן אֲמָתֶֽךָ פִּתַּֽחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶֽבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְיָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יְיָ בְּתוֹכֵֽכִי יְרוּשָׁלָֽיִם הַלְלוּיָהּ.

הַלְלוּ אֶת יְיָ, כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחֽוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵֽינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ:

הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְיָ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

מִן הַמֵּצַר קָרָֽאתִי יָּהּ, עָנָֽנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. יְיָ לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יְיָ לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ, מִבְּטֹֽחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹֽחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבֽוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּֽוּנִי גַם סְבָבֽוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּֽוּנִי כִדְבֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְחִיתַֽנִי לִנְפֹּל, וַיְיָ עֲזָרָֽנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין יְיָ עֹֽשָׂה חָֽיִל. יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה, יְמִין יְיָ עֹֽשָׂה חָֽיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַֽנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָֽנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶֽדֶק ,אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּֽׁעַר לַיְיָ, צַדִּיקִים יָבֹֽאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָֽנִי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָֽנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶֽבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.  אֶֽבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְיָ הָֽיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵֽינוּ:  מֵאֵת יְיָ הָֽיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵֽינוּ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ, נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

אָנָּא יְיָ הוֹשִֽׁיעָה נָּא:
אָנָּא יְיָ הוֹשִֽׁיעָה נָּא:
אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא:
אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא:

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ. אֵל יְיָ וַיָּֽאֶר לָֽנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּֽחַ.  אֵל יְיָ וַיָּֽאֶר לָֽנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּֽחַ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶֽךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶֽךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶֽךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶֽךָּ: הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַֽיִם בִּתְבוּנָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְרוֹקַע הָאָֽרֶץ עַל הַמָּֽיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: אֶת הַשֶּֽׁמֶשׁ לְמֶמְשֶֽׁלֶת בַּיּוֹם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: אֶת הַיָּרֵֽחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּֽיְלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמַכֵּה מִצְרַֽיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֽוֹעַ נְטוּיָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַמִּדְבָּר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְסִיחוֹן מֶֽלֶךְ הָאֱמֹרִי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּלְעוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: שֶׁבְּשִׁפְלֵֽנוּ זָֽכַר לָֽנוּ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיִּפְרְקֵֽנוּ מִצָּרֵֽינוּ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָֽיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

נִשְׁמַת כָּל חַי, תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ. וְרֽוּחַ כָּל בָּשָׂר, תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִֽׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ אֶלָּא אָֽתָּה: אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלֽוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְהֻלָּל בְּרֹב הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶֽסֶד, וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְיָ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִֽׂיחַ אִלְּמִים, וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים, וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים, לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַֽחְנוּ מוֹדִים. אִלּוּ פִֽינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵֽינוּ שֶֽׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִֽֽיעַ, וְעֵינֵֽינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּֽׁמֶשׁ וְכַיָּרֵֽחַ, וְיָדֵֽינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָֽיִם, וְרַגְלֵֽינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַֽחְנוּ מַסְפִּיקִים, לְהוֹדוֹת לְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶֽךָ עַל אַחַת מֵאָֽלֶף אֶֽלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ עִם אֲבוֹתֵֽינוּ וְעִמָּֽנוּ. מִמִּצְרַֽיִם גְּאַלְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָֽנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּֽנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּֽנוּ, מֵחֶֽרֶב הִצַּלְתָּֽנוּ, וּמִדֶּֽבֶר מִלַּטְתָּֽנוּ, וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָֽנוּ: עַד הֵֽנָּה עֲזָרֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ, וְלֹא עֲזָבֽוּנוּ חֲסָדֶֽיךָ וְאַל תִּטְּשֵֽׁנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לָנֶֽצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּֽגְתָּ בָּֽנוּ, וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַֽחְתָּ בְּאַפֵּֽינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַֽׂמְתָּ בְּפִֽינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִֽיצוּ וְיַקְדִּֽישׁוּ וְיַמְלִֽיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ, כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע, וְכָל בֶּֽרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶֽיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְבָבוֹת יִירָאֽוּךָ, וְכָל קֶֽרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶֽךָ. כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַֽרְנָה יְיָ מִי כָמֽוֹךָ. מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּֽנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: מִי יִדְמֶה לָּךְ, וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת־שֵׁם קָדְשֶֽׁךָ. כָּאָמוּר, לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשוֹ:

הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּֽךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶֽךָ. הַגִּבּוֹר לָנֶֽצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶֽיךָ. הַמֶּֽלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא:

שׁוֹכֵן עַד, מָרוֹם וְקָדוֹש שְׁמוֹ: וְכָתוּב, רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל. וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ. וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם. וּבְקֶֽרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ:

וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָּה יִתְפָּאַר שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַבֵּֽחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶֽךָ:

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָֽרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ: שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶֽצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרַָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶֽרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

יְהַלְלֽוּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ כָּל מַעֲשֶֽׂיךָ, וַחֲסִידֶֽיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶֽךָ, וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִֽיצוּ וְיַקְדִּֽישׁוּ וְיַמְלִֽיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ, כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מֶֽלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.

שותים כוס רביעית ומברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:

בסיום השתיה מברכים ברכת "על הגפן" כדלהלן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם עַל הַגֶּֽפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּֽפֶן, וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, וְעַל אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, שֶׁרָצִֽיתָ וְהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ, לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּֽוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם נָא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַֽיִם עִירֶֽךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ, וְעַל מִזְבְּחֶֽךָ וְעַל הֵיכָלֶֽךָ. וּבְנֵה יְרוּשָלַֽיִם עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ, וְהַעֲלֵֽנוּ לְתוֹכָהּ, וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ, וּנְבָרֶכְךָ עָלֶֽיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה (בשבת מוסיפים רְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה.)  וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל, וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָֽרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן:

נרצה

אומרים: חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִֽינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה, פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה. ושרים "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָֽיִם"

חד גדיא

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא כַלְבָּא, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא חוּטְרָא, וְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא נוּרָא, וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא מַיָּא, וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא תוֹרָא, וְשָׁתָא לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא הַשׁוֹחֵט, וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָא לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא,דְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָא לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא,דְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁחַט לְמַלְאָךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָא לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

אנחנו תמהים על פשר הסיום של ליל הסדר בחד גדיא. שהרי לכאורה אין הסבר לכך מדוע הרג הקב"ה את מלאך המות ששחט את השוחט? והרי הוא קבל את עונשו מדה כנגד מדה? ומדוע נשחט השוחט ששחט את השור? והרי הוא שילם לשור כגמולו על ששתה את המים? ומהו עוון השור ששתה את המים? והרי היה מגיע להם להעלם מן העולם משום שכבו את האש? וכן הלאה…

על כך השיב הרב ליסבון בשם הרבי שההגדה פותחת בשאלות וגם מסיימת בשאלות רבות על כל אחד משחקני החד גדיא. מוסר ההשכל הנלמד מכך הוא שזה לא גרוע לשאול שאלות ולנסות לפותרן. ולי הקטן נראה להסביר שזהו כח העסק בדברי תורה ולזה אנחנו מברכים "לעסוק בדברי תורה". קושיות רבות יכולות וגם חייבות לנקר במוחנו בתמידות, ולהיות מוטרדין על ידן. ונראה לי שבזה אנחנו מקיימים את המצוה הנזכרת בפרשת שמע "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

וסיפר הרב ליסבון על אחד מגדולי ישראל כמדומני החתם סופר שתלמיד אחד הקשה לו קושיא, והוא לא השיב לו מיד אלא אמר לו שזוהי שאלה קשה, ובטרם יתן לו מענה ברצונו לחשוב עליה. כעבור מספר ימים קרא לו הרב ואמר לו שהשאלה אינה שאלה מעיקרא והתשובה פשוטה ביותר והיא נמצאת בגוף הכתוב. נדהם התלמיד ושאל מדוע א"כ לא השבת לי מיד בשעה ששאלתיך? השיבו הרב רציתי שתדע שאין זה דבר גרוע להשאר בקושיא ולחשוב עליה זמן רב. ונראה שזהו המסר שלימדה אותנו ההגדה בכלל והחד גדיא בפרט.

בעייני בנושא זה ניסיתי לפענח את התשובה לשאלות שנותרו בסימן שאלה. ובראשית דבר בקשתי ומצאתי סימן שיזכיר לי את כל השחקנים בפיוט נחמד זה מלבד הגדי המפורסם הרומז לכנסת ישראל. והאבא, הרומז לקב"ה שקנה את עמו ישראל במעמד הר סיני בתרי זוזי הרומזים לשני לחות הברית שעליהם נחרתו עשרת הדברות. מכאן ואילך מצאתי שיתר השחקנים הם בראשי תיבות "שכחן מת שמה" והם שונרא, כלבא, חוטרא, נורא, מיא, תורא, שוחט, מלאך המות, הקב"ה. והמוסר הנלמד מראשי תיבות אלה הוא ברעיון הטמון בפיוט נחמד זה, והיא היא התשובה לסיבת העונשים בכל חוליות השרשרת של חד גדיא, החל בקוב"ה ששחט את מלאך המות משום שזה שחט את השור וגו' עד השונרא שאכלה את הגדי. הטעם שבא הכלב ונשך את השונרא הוא משום שהיא חשבה שהיא אכלה את הגדי לתיאבונה ולא נתנה אל ליבה את הסיבה האמיתית לאכילתה שהוא עונש על חטאי הגדי והיא אינה אלא ככלי ביד היוצר, הוא קוב"ה מסובב הסיבות. וכיון שהיא לא שמה על לב פרט חשוב זה, נענשה גם היא ע"י הכלב שבא ונשך אותה. וכיון שגם הכלב חשב שהוא נושך אותה כדרכו ולא שם על לבו שהוא כלי בידי יוצרו להעניש את השונרא, לפיכך גם הוא נענש בכך שהוכה ע"י החוטרא וכן הלאה. דהיינו שכל אחת מהחוליות היתה בבחינת "שכחן" ברעיון של "שויתי ה' לנגדי תמיד" לידע שהכל בא מאתו ית'. ואילו היו יודעים זאת היתה שרשרת העונשים נפסקת.

חד גדיא אינו אלא משל למה שמתרחש בחיי היום-יום. האם האדם רואה את הצרות והיסורים הבאים עליו כמקרה או שהוא מאמין שהם מכוונים מלמעלה. האם הוא מתבונן רק בצרות או גם בסיבות שמהן נבעו הצרות, וכמו שאמר רבא ואיתימא רב חסדא בגמ' ברכות ה. ובילקוט שמעוני "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר וה' חפץ דכאו הֶחֱלִי. יכול אפילו לא קבלם מאהבה תלמוד לומר אם תשים אָשָם נפשו יראה זרע יאריך ימים, מה אשם לדעת אף יסורין לדעת. ואם קבלם מה שכרו יראה זרע יאריך ימים. ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח".

ואם נכון הדבר לכל יחיד ויחיד, על אחת כמה וכמה שהוא נכון לגבי כל עם ישראל באשר הם שם. וקל וחומר לעם ישראל השוכן בארצנו הקדושה שעליה נאמר "עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שאם אנחנו שוכחים את עצמנו וחושבים כי כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אז תיכף הקב"ה מזכיר לנו שהוא קברניט הספינה מסובב הסיבות. לשם כך השווה בין מלחמת ששת הימים שהכל אמרו "כל הכבוד לצה"ל" ביחס למלחמת יום כפור, שרק בניסים ונפלאות לא נכבשה הארץ בידי האויב. ולא הוסיפו לומר בסיום המלחמה "כל הכבוד לצה"ל".

נקודת מוסר חשובה אחרת למדנו מחד גדיא, והיא בשאלה הידועה שיחידים רבים שואלים בשעות טרגיות "מדוע זה קרה דוקא לי"? או "הרי הוא היה צדיק גמור, ומדוע הוא קבל עונש כזה"? גם התשובה לשאלה זו טמונה בחד גדיא לומר לך שעונש זה אינו מבוסס על חוליה אחת אלא על כל החוליות שבשרשרת הארוכה שבחיי האדם. ועלינו לזכור שבדרך כלל אין אנחנו רואים אלא את החוליה הקרובה ביותר לעונש, ולפעמים גם לא את כולה. רק בהתבוננות יתר ניתן לראות לעתים את מכלול החוליה ולפעמים אף חוליות נוספות, אבל בדרך כלל קשה לראות את כל חוליות שרשרת המאורעות של חיי כל יחיד ויחיד והשלכותיהן. זאת ניתן ללמוד מחוליות החד גדיא שאין הקב"ה מראה לנו את כל החוליות, אלא כמה מהם הקרובים ביותר למי שרוצה להבחין בהם. אבל מפיוט נפלא זה למדנו שכל חוליה אינה אלא אחת מתוך שרשרת ארוכה המקשרת בין סיבת העונש לבין העונש. עוד עיין מה שכתבתי לעיל בנושא זה.

כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

אַדִּיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּר כַּהֲלָכָה, גְּדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וְתִיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִין כַּהֲלָכָה, טַפְסְרָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה, לִמּוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

מוֹשֵׁל בִּמְלוּכָה, נוֹרָא כַּהֲלָכָה, סְבִיבָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

עָנָו בִּמְלוּכָה, פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

קָדּוֹשׁ בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה, שִׁנְאַנָּיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

תַּקִּיף בִּמְלוּכָה, תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה, תְּמִימָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

אדיר הוא

אַדִּיר הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.

בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.

הָדוּר הוּא, וָתִיק הוּא, זַכַּאי הוּא, חָסִיד הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.

טָהוֹר הוּא, יָחִיד הוּא, כַּבִּיר הוּא, לָמוּד הוּא, מֶלֶךְ הוּא, נוֹרָא הוּא, סַגִּיב הוּא, עִזּוּז הוּא, פּוֹדֶה הוּא, צַדִּיק הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.

קָדוֹשׁ הוּא, רַחוּם הוּא, שַׁדַּי הוּא, תַּקִּיף הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.

אחד מי יודע

אֶחָד מִי יוֹדֵעַ? אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ? שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵע: שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שְׁלֹשָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלֹשָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

אַרְבַּע מִי יוֹדֵעַ? אַרְבַּע אֲנִי יוֹדֵעַ: אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

חֲמִשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? חֲמִשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שִׁשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? שִׁשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ? שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵע: שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ? תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

עֲשָׂרָה מִי יוֹדֵעַ? עֲשָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ: עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

אַחַד עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? אַחַד עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שְׁנֵים עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁנֵים עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָּא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

שְׁלֹשָה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִדַּיָּא, שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָּא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

מקורות

(מקור א') וז“ל הזהר הק': "והיינו דאמר רבי שמעון מאי דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל מחמצת אלא הכי אוקימנא האי שאור והאי מחמצת דרגא חד אינון וכלהו חד, רשו אוחרי אינון שלטנין דממנן על שאר עמין וקרינן להו יצר הרע רשותא אחרא אל נכר אלהים אחרים, אוף הכי שאור ומחמצת וחמץ וכלא חד, אמר קודשא בריך הוא כל הני שני קיימתו ברשותא אחרא עבדין לעם אחרא מכאן ולהלאה דאתון בני חורין אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יראה לך חמץ“.

שמות יב, ל ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת: (לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם: (לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי: (לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים: (לד) וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם:

עוד שם: (לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף: (לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד: (לט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם: (מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה: (מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים: (מב) ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם:

ספרי דברים פיסקא ק“ל ”כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, יכול חפזון לישראל ולמצרים תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו אמור מעתה למצרים היה חפזון ולא היה חפזון לישראל“.

מדרש תנאים דברים פט“ז פ“ג ”לחם עני מיכן אמרו אין לשין את העיסה ביום ראשון של פסח ביין ושמן ודבש וחלב ואין מקטפין בהן ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו משום שנאמר לחם עני ואין זה לחם עני: ד"א לחם עני פרט לחלוט ואשישה יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הרדאה ת"ל מצות מצות ריבה ואפלו כמצתו של שלמה אם כן מה ת"ל לחם עני פרט לחלוט ואשישה: ד"א לחם עני לחם שעונין עליו דברים: ד"א לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה: ד"א לחם עני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה: כי בחפזון יצאת ממצרים זה חפזון מצריים אתה אומר זה חפזון מצריים או אינו אלא חפזון ישראל וכשהוא אומר כי גורשו ממצ' ולא יכלו להת' הרי חפזון ישראל אמור הא מה ת"ל כי בח' יצ' ממצרים זה חפזון מצריים: ר' יהושע בן קרחה אומר זה חפזון ישראל: אבא חנון אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר קול דודי דופק הנה זה עומד אחר כתלנו יכול אף לעתיד לבא כן ת"ל כי לא בחפ' תצ' ובמ' לא תל'“:

שמות רבה פרשה י“ט ”ו‘ כל בן נכר לא יאכל בו לקיים מה שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, אמר להם הקב"ה אומה אחרת אל יתערבו בו ואל ידעו מסתוריו אלא אתם לעצמכם, בעוה"ז כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר וככה תאכלו אותו על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, אבל לע"ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, למה"ד לסוחר שנכנס לשרות בפונדק עמד שם כל היום, בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו, עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צווחת ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו שמע אותו הפרגמטוטוס ואמר מי גרם לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד, כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצרים אחר שהלכו להם ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו שנא' וירדפו מצרים אחריהם א"ל הקב"ה מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם בו מיכן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, אבל לע"ל אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל“.

ילקוט שמעוני פ‘ בא רמז-קפז ”ולענין שאלה ששאלת חזור לאחוריך כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. לפי שנאמר כי בחפזון יצאת מארץ מצרים יכול חפזון לישראל ת"ל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון“.

ילקוט שמעוני תורה פ‘ ראה רמז-תתקג ”אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, דבר אחר [עני כתיב] מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה, רבי שמעון אומר למה נקרא לחם עוני (אלא) על שם עינוי שנתענו במצרים, כי בחפזון יצאת, יכול חפזון לישראל ולמצרים תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון (כתוב ברמז קצ"ט)“:

ילקוט שמעוני תורה פ‘ ראה רמז-תתקג ”הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, אלא מלמד שנגאלו בלילה, כתיב שם תזבח את הפסח בערב, רבי אליעזר אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומתי אתה שורף מועד צאתך ממצרים, רבי (עקיבא) [יהושע] אומר בערב אתה זובח כבא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים אמר (רבא) [רבי אבא] הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא מבערב שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, לא נחלקו אלא על שעת חפזון רבי אליעזר סבר חפזון דמצרים, רבי (עקיבא) [יהושע] סבר חפזון דישראל“: