שבט – ר"ת שנשמע בשורות טובות
המשנה במסכת ראש השנה פרק א' משנה א' "ארבעה ראשי שנים הם וגו' באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו". במה מתבטאת מחלוקתם של שמאי והלל מבחינה הלכתית? מתי הוא סוף שנת המעשר לפירות העץ. היום והוא היוום הקובע ל'מעשר' פירות – ביערתי הקדש מן הבית". ובדרך אגב מחלוקתם של הלל ושמאי רמוזה בר"ת בשמו של "משה" – מחלוקת שמאי הלל.
שמאי שמייצג את עולם המחשבה סובר שר"ח שבט הוא ר"ה לאילנות כי אז נכנס השרף באילן. ואילו לדעת ב"ה שדוגל בעולם הדבור והמעשה ר"ה לאילנות הוא בט"ו בשבט כי עד יום זה יצאו רוב גשמי השנה, ועכשיו מתחילה צמיחת הפרי, שכידוע השקדיה הוא העץ שנובט ראשון. וכך שרים התינוקות "השקדיה פורחת ושמש לה זורחת" ונאמר באהרן "ויגמול שקדים", ובנבואת ירמיהו "עץ שקד אני רואה", "כי שוקד אני על דברי לעשותו".
ומבחינה רעיונית נאמר "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). ללמד כפי שהוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ולא רק ערך גשמי. שכן האדם נידון בו לא רק על הפירות מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה רוחנית, שפירות האילן רומזים לפרי בטנו שהם תולדותיו, שכוללים גם את בת זוגו שממנה באים תולדותיו.
ולבית הלל שהלכה כמותם ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות משום שאז הוא זמן חנטת פרי האילן. ומבחינת הקשר הרוחני שבין האדם לעץ השדה רמז רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן סימן רפ"ב, שצריכים לחפש אחר נקודות טובות בכל אחד מישראל, ויש למצוא את הדברים החיוביים שבכל אדם ומצד כל בין אדם לחברו. ורמז זאת במלה "חנטה" שהיא בר"ת "חיפוש נקודות טובות הרבה" במה שיש לכל אחד מאתנו. כמו שבאילן הולכים אחר חנטה, אף שהוא מעט התנוצצות מגידול הפרי, כן יש לחפש אחר מעט טוב ונקודה טובה ומעשים טובים שבישראל. וזה רמוז במה שאמר שלמה המלך ע"ה בשיר השירים "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח", כי פגיה וסמדר רומזים לפושעי ישראל, שהם הפירות בקטנותם.
על הפסוק "כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה" שואלת הגמרא במס' תענית ז. וכי האדם עץ השדה הוא? ומשיבה "אם תלמיד-חכם הגון הוא – ממנו תאכל" אמץ אותו ולמד מדרכיו, ואותו לא תכרות. ואם לא עץ מאכל הוא, שאין מידותיו מתוקנות "אותו תשחית וכרת", סור מעליו.
הקשר המיוחד הזה שבין האדם לעץ השדה מתבטא בכך שהאילן עיקרו הוא חיבורו אל הקרקע, ואילו האדם עיקרו הוא יושר וטיב המידות שבלבו. מבחנו של האדם אינו אם הוא חכם, אלא אם הוא "הגון". ורק אם מידותיו מתוקנות, אזי "ממנו תאכל" – ממנו תלמד.
תפקידו העיקרי של האדם עלי-אדמות הוא תיקון מידותיו, שבכך הוא מתקן את נפשו, כי המידות קשורות ישירות עם הנפש. ומה מעלתו של השכל? שיש בכוחו להשפיע על הלב ולקיים בכך את כל מצוות התורה מתוך הכנעה וענווה, ולקיים את מצות התורה עשה להיות "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, יג).
———-
מה טעם למנהג מיוחד זה לתת אוכל לצפרים בט"ו בשבט? כי חוץ מבני האדם רק הצפרים מצייצות בשירה. וט"ו בשבט חל בדרך כלל בשבת שירה, לכן מנהג זה בא להודות להן.
———–
בט"ו בשבט נהגו החסידים להתפלל לאתרוג מהודר ומושלם. מדוע דוקא אתרוג? אלא שבאמת ארבעה דברים צריך שיהיו שלמים והם בר"ת "אתרוג": אתרוג מושלם, תשובה שלמה, רפואה שלמה, גאולה שלמה (מהרב שלום הלברשטאם).
———
ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן.
"האדם עץ השדה",
"אילן" בגי' צ"א, צירוף של הוי"ה ואדנות.
"אדם" בגי' שם הוי"ה במילוי ה"א וא"ו.
"בצלם א-להים עשה את האדם".
———–
בענין הבכורים אומרת הגמ' "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, גפן שביכרה רימון שביכר". וק' מדוע שינתה המשנה מסדר המקרא בשבעת המינים – גפן, תאנה רימון? בפשטות אפשר ליישב מאחר שזהו סדר גדילתם.
ואמנם יש רמז בדבר שהרי התאנה כל כולה נאכלת כמות שהיא ללא קליפות וללא גרעינים, והיא מסמלת את הצדיקים. ופירשתי אני שגם בתאנה יש עוקץ שאינו נאכל לרמז כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ואילו בתוך הגפן יש גרעינים שאינם נאכלים לרמז על קצת עוונות וזה מרמז לבינונים. ומנין לנו שהגרעין מסמל עוונות? רש"י ז"ל פירש שהוא מל' גרעון. (וכן מצאתי ברש"י על מס' שבת דף עז: בד"ה "ונגרע" – והגרעינין זורקין ונגרעין מתוך האוכל עכ"ל רש"י) ופירשתי אני כי אין הכוונה שהוא נגרע מן הפרי אלא שמטרת הגרעין היא לזורעו באדמה, ולא יוכל להצמיח עד שיגרע את עצמו מכל וכל.
והרימון נאמר עליו כפלח הרימון רקתך אלו ריקנים שבך שמלאים מצוות כרימון. שהרי הרימון יש בו קליפה מבחוץ וגרעינים מבפנים וכמעט שאין בו פרי והוא מסמל את הרשעים.
דרשות
דרשתי בביהכנ"ס נצח ישראל בשבת פ‘ יתרו שאחרי ט“ו בשבט- שנת תשנ"ד
ביום חמישי שעבר חגגנו את ט"ו בשבט. ישנו מנהג חסידים ואנשי מעשה להתפלל על אתרוג מהודר בט"ו בשבט.
שאלתי את עצמי מה פשר מנהג זה שנשמע מוזר לכאורה, שהרי זהו ראש השנה לכל האילנות ולכלכלה בכללה. ובדיוק כמו ראש השנה שבו אנחנו מתפללים על מי יחיה ומי ימות, כך ביום זה אנחנו צריכים להתפלל על מי יעשיר ומי יעני. ואיזה ענין מיוחד יש לאתרוג ביום זה?
ונראה ליישב בהקדים תחילה שמטרתו של כל יהודי בעוה"ז לקדש את החומר, ולהעלות את הגשמיות למדרגה רוחנית, ע"ד הנא' "לתקן עולם במלכות שדי". והיא מעלתו של האדם על כל שאר בעלי חיים כפי שפי' הקדמונים בטעם שנברא האדם עומד באופן שפניו מסתכלות לנכח בצורה מאוזנת לא מוטות כלפי מעלה כמו המלאכים ולא מוטות כלפי מטה כמו בעלי החיים. והטעם נעוץ בכך שהקב"ה נתן לאדם בחירה חפשית לעלות ולהתעלות אפי' למעלה ממדרגת המלאכים או לרדת עוד למטה ממדרגת בעלי החיים. ונאמר "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". ונאמר "הרוצה ליטהר מסייעין לו, והרוצה ליטמא מסייעין לו".
ובשלמא בתפלה של יום יום צריך לכוון בכל הכוונות הראויות לכל מלה היוצאת מפיו, וכן בלימוד תורה כשלומד לשמה, יכול האדם בדבקותו בהי"ת להתעלות למדרגה שהיא למעלה ממדרגת המלאכים, אבל בתפלתו בט"ו בשבט לחיים של עושר וכבוד, שבו נגזרים הנאות גופו של האדם אם לטוב אם למוטב, איך יוכל לנפוח בהן רוח חיים רוחניים?
ועל דרך האמת זוהי מטרת האדם בעוה"ז להעלות בדוקא את ההנאות הגשמיות לרוחניות. כיצד? על דרך משל כאשר האדם אוכל יכול לחשוב בו על הנאת הגוף ועידונה בדיוק כמו הבהמה, או לראות את האוכל כאמצעי הכרחי לשמירת בריאות הגוף כפי שציונו הקב"ה "ושמרתם מאוד לנפשותיכם". וכן הרוצה להתפלל או ללמוד תורה ואומר לא אוכל ללמוד או להתפלל כראוי ברעבוני וע"י מאכל מעודן זה גם תפלתי גם תורתי יהיו מעודנים, בזה הוא מקדש את אכילתו. וכן הקונה מאכלים במטרה לבריאות הגוף או לכבוד שבת או לצורך אורחים או לסעודת מצוה וכיו"ב, קידש את כל אותם מאכלים. נמצא עי"ז מקדש האדם את מאכלו החמרי והבהמי ומעלה אותו למדרגה וגדר של "מצוה". ולא עוד אלא שכל מה שקונה אדם לצורך שבת ויו"ט אינו בכלל מה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד ר"ה, ובאופן זה נהנה שמאי הזקן בכל ימות השבוע על חשבון השבת כמסופר במס' ביצה טז. "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום". ולכן ביום זה שהוא ר"ה לאילנות שהן לכאורה כולן גשמיות, מתפללים על האתרוג שהיא הגדילה של חפץ של מצוה.
ובהזדמנות זו ראוי לספר מעשה זה של ר' ישראל מברדיטשוב. יום אחד נגש אליו אחד מהכופרים ושאל אותו. נכנסתי לבית הכנסת של כבודו בתפלת יום הכפורים, ורציתי לדעת על מה מתפללים החסידים ושופכים את מרי שיחם ביום הקדוש הזה. ולמען האמת נדהמתי כאשר שמעתי שכמעט כלם שופכים את שיחם לפני המקום בבקשה לפרנסה טובה, לבריאות, לכסף ולכל מיני ענינים גשמיים, כי אני חשבתי לתומי שהחסידים מתפללים להשגות רוחניות, ליראת שמים, ללמוד תורה לשמה, להם ולמשפחותיהם. אכן היתה זו אכזבה עבורי. השיב לו הרבי, צדקת ידידי, אם תקח את כל התפלות של כל עם ישראל ותשים אותם במסננת גדולה אחת ותסחטם, כל מה שתקבל הוא בקשות לכסף. ואמנם אם תקח את כל הכסף ותשים אותו במסננת אחת ותסחט, התמצית שתקבל מכל הכסף הוא האפשרות לעשות צדקה וחסד, תורה, מצוות, חינוך יהודי ומעשים טובים. כי אחרי הכל מה עושה היהודי עם כספו? האם ככל הגויים בונה הוא ארמונות לעצמו? האם נוסע הוא על כרכרות ומאבד ממונו על גשמיות מדומה?
ומכיון שבט"ו בשבט כל תפלתינו היא על הכלכלה שנראית לכאורה טהורה מבחינה חומרית, נהגו חסידים ואנשי מעשה להפוך את היוצרות ולהתפלל בשעת כושר זו על אתרוג נאה שכל כולו רוחני, ואין לנו שום הנאה חומרית ממנו מלבד זה שלקיים בו את מצות ארבעת המינים.
רמז נוסף לכך יש לראות בפרשת השבוע "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לא-להים ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן מה לפני הא-להים". היתכן שיתרו שזה עתה התגייר, מעלה עולה וזבחים שכולם רוחניים, בעוד אהרן וכל זקני ישראל עסוקים בגשמיות "לאכול לחם"?
ונ“ל שזהו בדיוק מה שבקשו אהרן וכל זקני ישראל ללמד את יתרו. אל תחשוב שעבודת ה' מתבטאת אך ורק בעולה וזבחים לא-להים, היהודי לא עובד את ה' רק בביהכנ"ס ובבית המדרש אלא בכל רגע ורגע בחיים. ודוקא מתוך הגשמיות, וביותר מתוך האוכל החומרי שבזה יש לו דמיון לבהמה, מצווה הוא, להוציא מהם את נצוצות הקדושה ולהעלותם כקרבן לפני הא-להים. אהרן וכל זקני ישראל לא אכלו כמו הבהמה אלא אכלו לפני הא-להים, ולימדו את יתרו שכשם שמקריבים זבחים לפני הא-להים כך אפשר גם לאכל לחם לפני הא-להים.
רעיון זה חוזר על עצמו גם בסוף הפרשה בפסוק "מזבח אדמה תעשה לי ועשית עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". מחד גיסא "עולה" ומאידך "שלמים" שני דרכים בעבודת ה'. הדרך האחת היא בבחינת פחד יצחק, "קרבן עולה" שכול כלו כליל לה' המסמל הקרבת קרבנות, בבכי ובוידויים על חטאים, והדרך האחרת היא זו של אהרן וכל זקני ישראל בבחינת "קרבן שלמים", על דרך "עבדו את ה' בשמחה", מתוך אכילה ושתיה. בכל המקום אשר האדם מזכיר את שמו של הקב"ה שם מצויה ברכתו האמיתית. שבאכילתו בשבת לכבוד ש"ק, ובסעודת מצוה לשם מצוה, ובשאר סעודות שמטרתן שיוכל לעבוד את ה', ובעסקיו ובמלחמותיו תולה את בטחונו והצלחתו בבורא העולם וכל מטרתו בכל עשיותיו הם כדי שיוכל לעבוד את ה' ותו לא. וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה במשלי ג, ו "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך".
ואע“ג שישנם שני דרכים לעבוד את ה', נלע"ד שדרך עבודת ה' בשמחה עדיפא מקודמתה שהרי אהרן וכל זקני ישראל לימדו את יתרו דוקא את הדרך הזו בעבודת ה'. ונא‘ עבדו את ה‘ בשמחה. ועיקר עבודת ה‘ היא בין אדם לחבירו כמו שאמר הנביא ישעיה א' י"א-י"ז "למה לי רב זבחיכם וכו' רחצו, הזכו, הסירו רע מעללכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב" וגו' וכן מיכה בפ“ו פ"ח "מה ה' א-להיך דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך". הרי שהעיקר הוא לא הקרבנות אלא המעשים הטובים שמקדשים את האדם ומעלים את גשמיותו למדרגות רוחניות נעלות.
וידוע הוא ששני הדרכים הללו שמשו מקור למחלוקת הנצחית בין החסידים תחת הנהגתו של הבעש"ט לבין המתנגדים המאמינים בתעניות בה"ב ובסיגופי הגוף. ולהבדיל בין קודש לחול זוהי גם השקפת עולמם של הנוצרים ונזיריהם המתרחקים בתכלית מכל תענוגי העולם, ואפי' לא נושאים נשים. אבל השקפת העולם של היהדות הבריאה, היא זו שמאמינה בקדושת החומר, לתקן את העולם החמרי במלכות ש-די. וזו היתה גם דרכו של הרבי מלובאוויטש זצוק"ל.