פרק טז, א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי־יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ:
"בקרבתם לפני ה'" – מדייק הזהר מהמלה "בקרבתם", שהרי צריך היה לומר "בהקריבם". אלא בא ללמד שרצו להתקרב יותר מאשר נצטוו.
"בקרבתם לפני ה'" – להבנת הענין יש להתבונן בדברי אור החיים הק' שיאירו את עינינו. וזה לשונו: "או יאמר על זה הדרך אחרי מות וגו'. דבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה' פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואילו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו וימותו בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם והבן ובחינה זו אין מכיר איכותה, והיא מושללת ההכרה, לא מפי מין האנושי, ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם, ולמשיג חלק מהשגה זו תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל ותכירהו על ידי סימניה כי זה הפכה מנגדת שונאיה ותפעול בו פעולה רשומה לשלול ממנו כח המונעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה והוא סוד הוללות הנביאים, ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו תגעל הנפש את הבשר ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה".
אלא שלכאורה אין פירושו עולה בקנה אחד עם פשט הכתוב בדברים ט, כ "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא". שמפסוק זה מוכח שמיתתם היתה בתור עונש של כילוי בנים לאהרן, ולא התעלות רוחנית לנדב ואביהוא. אלא שיש לומר שעבורם היתה זו התעלות רוחנית ואילו לאהרן היה זה בתור עונש, ואולי משום שראה אהרן בהתעלותם הרוחנית נאמר "וידם אהרן", שלא היה לו כעס.
ולהבדיל בין קודש לחול, אם כי מעולם לא התקרבתי לקחת סמים כלשהם, ואין לי מושג איך הם משפיעים על המכור להם, אנחנו קוראים על שחקנים וזמרים ואנשי תחרויות עולמיים, כמו גם אנשים עשירים שמחפשים משהוא שלא במציאות ומתמכרים לסמים, ורבים שמתו בלקחם עודף סמים. והסיבה שהם מסכנים את חייהם בכך, נראה לי שנפשם מתעלית לעולמות עליונים אם כי לא במטרה קדושה, אבל זה לעומת זה עשה הא-להים. וגם רבים מהם מתים במדרגה רוחנית שאליה הסמים מובילים אותם.
ב וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת: ג בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה:
"זאת" – בגי' ארבע מאות ושמונה. שהיא הגי' של קול, צום, ממון. שכן כל אחד מהם הוא בגי' מאה שלושים ושש ובסך הכל ארבע מאות ושמונה. כמנין "זאת". קול ירמוז לתפלה. צום ירמוז לתשובה. וממון ירמוז לצדקה שהרי תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. ובג' אלה יבוא אהרן אל הקדש ביום הכפורים. ונאמר "איש בער לא ידע" – בער בג' מאתים שבעים ושתים שהם פעמיים מאה שלושים ושש. נקרא בער כי הוא חסר סממן אחד מהשלושה, שלפעמים דוקא אותו אחד הוא קריטי עבורו. לעומתו כסיל לא יבין את "זאת" שום אחד מהשלושה.
ד כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם: ה וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה:
"יקח שני שעירי עזים לחטאת" – מכאן למדה הגמ' ביומא דף מ"ב מלמד שיהיו שניהם שוים. ראיתי מי שפי' יפה שזה בא ללמד אותנו מוסר השכל שנוציא מעותינו בשווה לצדקה כמו למותרות. להוסיף על דבריו נראה ללמוד מוסר על מוסר שכיון שידוע הוא שמצוה ליתן מעשר לצדקה והנותן אל יתן יותר מחומש. מכאן נלמד שכיוצא בזה אל יוציא אדם למותרות יותר ממעשר, ואם עשיר הוא אל יבזבז יותר מחומש למותרותיו.
ו וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ: ז וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶֽעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ח וְנָתַ֧ן אַֽהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּֽרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַֽעֲזָאזֵֽל: ט וְהִקְרִ֤יב אַֽהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַֽיהוָֹ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת: י וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁ֖ר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה: יא וְהִקְרִ֨יב אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ: יב וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּ֠ה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת: יג וְנָתַ֧ן אֶת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָֽעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת: יד וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ: טו וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת: טז וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַֽעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם: יז וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִֽהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: יח וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהוָֹ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: יט וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִֽהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כ וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי: כא וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗ו [יָדָ֗יו] עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה: כב וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר: כג וּבָ֤א אַֽהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם: כד וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֨יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם: כה וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה: כו וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַֽחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּֽחֲנֶֽה: כז וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְשָֽׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹֽרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם: כח וְהַשּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַֽחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּֽחֲנֶֽה: כט וְהָֽיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶֽם: ל כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תִּטְהָֽרוּ: לא שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם: לב וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַֽאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ: לג וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר: לד וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
פרק יז, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּ֨ר אֶל־אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לֵאמֹֽר: ג אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּֽחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחָ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: ד וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהֹוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָֹ֑ה דָּ֣ם יֵֽחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ: ה לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־זִבְחֵיהֶם֘ אֲשֶׁ֥ר הֵ֣ם זֹֽבְחִים֘ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהֹוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָֹ֖ה אוֹתָֽם: ו וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: ז וְלֹֽא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם: ח וַֽאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַֽעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח: ט וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵֽעַמָּֽיו: י וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָֽתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֨פֶשׁ֙ הָֽאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: יא כִּי־נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַֽאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר: יב עַל־כֵּ֤ן אָמַ֨רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם: יג וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר: יד כִּי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹֽכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת: טו וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּֽאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר: טז וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֹנֽוֹ:
פרק יח, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: ג כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ:
פירש"י "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות. ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל. ואותם אומות שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכלם".
וצריך להבין מה ענין ארץ מצרים לארץ כנען? בשלמא ארץ כנען שהיא הארץ המובטחת, ובה בית הבחירה, ראוי להזהירם עליה, שלא יגיעו חלילה לקללת "ותקיא הארץ את יושביה". אלא על ארץ מצרים למה היה לו להזהירם, והרי כבר עזבו אותה, ולא עוד אלא, שציוום ”לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד“, ואף אם תשיבני כי עודם זוכרים את שחיתותם, והזהירם לא לעשות כמעשיהם, אוסיף להקשות שהרי בינתיים קבלו את התורה והפכו לאנשי רוח, וכל יוצאי מצרים כבר מתו במדבר, ואלו שנכנסו לארץ אינם זוכרים כלל משחיתותם ומקלקול מעשיהם של מצריים, ולמה הזהירם על כך?
ראיתי מי שפירש כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – מרצונכם הטוב, שרציתם להתישב בה כאזרחים. וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – בעל כרחכם, כי אין אתם רוצים לעלות אליה מרצונכם הטוב.
ואמנם לענ"ד נראה שארץ מצרים וארץ כנען היו שני המקומות המושחתים ביותר בעולם מבחינה זו של עבודה זרה. אלא שארץ כנען מסמלת את העבר של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ויש הוה אמינא שמי מהעם ירצה לדעת "איכה יעבדו העמים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני". וארץ מצרים היתה ארץ החרטומים ועובדי עבודה זרה שבם כבר נתנסו ישראל ויש חשש פן יאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" לאלהי המצרים ולתרבותם ולדגת יאורם. ולכן הזהירה התורה דוקא לשנים אלה שהחשש קרוב לשניהם שמא יעבדו את אלוהיהם.
אלא שקשה מדוע הטמיע הי"ת את עם בחירו בתוך אומות כ"כ מושחתות, עד שאין גרועות מהם? אלא שאנחנו חיים בעולם התיקון ולכן שלח אותנו הקב"ה לגרוע ביותר כמו שהיה בימי אברם שגדל בביתו של תרח עובד האלילים, וששילח את בנו אברם לכבשן האש על ששבר את אליליו. ואחרי שעבר אברם י' נסיונות, נתן לו הקב"ה שכרו בברית בין הבתרים, והבטיחו שזרעו אחריו ימשיך את משימתו בביעור האליליות לתקן עולם במלכות שד-י. ואם היה שולח אותנו למקומות יותר מתוקנים, מעולם לא היינו מסוגלים לטפל בגרוע ביותר. ועוד שבכדי לטפל בגרוע ביותר שהיה בימי אברם צריכים היו בניו ללכת למקום דומה למה שהיה בימי אברם בכדי שימשיכו מהיכן שהוא הפסיק. ולכן ציווהו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ולמה היו צריכים לעבוד עבודת פרך בכדי להמשיך את משימתו של אברהם? אלא שאמר לו הקב"ה לאברהם, אתה אמנם עברת עשרה נסיונות אבל הם לא עברו אותם. בכדי שגם הם יהיו ראויים להמשיך את משימתך ,אשלח אותם לבית זיקוק להוציא מהם את כל הרע שטמון בעמקי נשמתם מכל הגלגולים שקדמוך. ואז תזכה ליעוד שיעדתי עבורך בתור שכר על נאמנותך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ואתה אברהם אוהבי היה לאב לבניך אחריך, ואני אדאג לכך שהם ימשיכו את משימתך.
תהליך זה נכון לכל הדורות הבאים, שאחרי כל זיקוק "יצאו ברכוש גדול". ובכל פעם יהיה אותו רכוש גדול שונה מהאחרים. תוצאותיו של כור הברזל בשעבוד מצרים, שהיה החמור מכלם, היתה התורה שהיא הרכוש המעולה מכולם. תוצאותיה של גלות ספרד הם כל ענקי הרוח שבתור הזהב כהרי"ף והרמב"ם, האבן עזרא, הרא"ש והרמב"ן. תוצאותיה של גלות אשכנז הם כל ענקי הרוח של ישיבות אירופה. ואם תקשי מה הקשר בין הלחץ אשר לחצו אותם לבין ענקי הרוח שיצאו מהגולה יש לפרש על דרך הנאמר "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", מאחר שאין להם במה להשתעשע מתענגים הם בדברי א-להים חיים, ויוצרים ענקי רוח. תוצאותיה של השואה הנוראה, היתה מדינת ישראל.
וכן בכל דור ודור שמאז ועד היום כאשר הגענו עד עפר, זכינו לצאת מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, רבים ביד מעטים, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ככל שהצירוף היה קשה יותר, כך גם תוצאותיו היו מצורפות יותר והרכוש הגדול היה רב יותר, בבחינת "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ומכיון שהזיקוק שבמצרים היה הקשה שבכולם, תוצאותיו היו שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן.
ועדיין עולה הקושיא מאליה, היתכן לומר שעם ישראל צורפו וזוככו במצרים? והרי ירדו שם עד מ"ט שערי טומאה? ועוד, איך זכו מיד לקריעת ים סוף? וגם חמישים יום מאוחר יותר איך זכו להגיע למדרגה כה נעלה של מעמד הר סיני?
ונ"ל שישנם שתי מטרות לכל זיקוק. האחת להשפיל אותנו עד עפר כדי שנכיר במיעוט ערכינו ומתוך כך נצעק אל ה' א-להי אבותינו, ושלכשיגאלנו נראה באור גדול את גדולתו ית'. זיקוק זה היה ביציאת מצרים משיא חשכת העבדות ליציאה לחירות. תהליך זה התנוסס בנסים ונפלאות שהגיעו לשיאם בקריעת ים סוף ובמתן תורה.
המטרה השניה היא מעין בסיס אימונים שנצליח להחזיק מעמד בתור עם ה‘ במשך אלפי שנות גלות ולא להתייאש. באופן שאפילו לאחר ירידתינו העמוקה בחשכת הגלות, ואפילו אם חלילה נרד אי פעם ואפילו עד מ"ט שערי טומאה, עדיין יהיה בכחנו לעלות ולהתעלות כימי צאתך מארץ מצרים. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, כמו שהיה במתן תורה. ולעולם אנחנו חייבים לזכור את כל הפחתים והטומאה ששהינו בתוכה, בבחינת "חטאתי נגדי תמיד", ובאופן קבוע נמאס בהם ונרחיקם מעלינו, עד שזדונות יהיו נעשות לנו כזכיות.
וזהו שאמר הפסוק "כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ:" – זכרו את אותם מעשים מגונים בכדי שלא לחזור עליהם בבואכם אל ארץ כנען. ובודאי זוהי הסיבה שחייב אדם לספר ביציאת מצרים בליל הסדר ולהזכיר יציאת מצרים בכל יום בתפילותינו, ובקידוש של שבת ויו"ט ועוד.
וזה גם יבאר מדוע נצטווינו "זכור את אשר עשה לך עמלק", ו"מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". החובה לזכור את עמלק בכדי למחות את שמו. זכרון הרע ומחיתו בתמידות עוזר לנו לא לשוב וליפול לאותה באר שחת בשנית. מי שאינו משנן ולומד את לקחי ההסטוריה סופו ללקות שוב באותם נפילות בם נפלו קודמיו.
ובזאת יתבאר גם מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". כי בעל תשובה זוכר בכל עת את הרע שעשה ומואס בו. מה שאין כן הצדיק, שלא נתנסה בכח הרע עד שימאס בו וידחהו מעליו. ורק בעלי תשובה זוכים ”לתקן עולם במלכות ש-די“ במלא עצמתו, כי לצדיקים הגמורים זה לא שייך באותה מידה.
תהליך זה של תיקון עולם במלכות שדי החל באברהם יצחק ויעקב שחיו בדורות שהכל היו עובדי אלילים ובזה יתבאר הפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם". "א-ל ש-די", "א-ל" הוא חוזק. "ש-די" האומר די לרע. והכוונה שבזמן שכח הרע שהתבטא באליליות היה שולט בעולם, האבות השתדלו בכל כחם לומר לעובדי האלילים "די". ולעניין זה נאמר ”האבות הם הם המרכבה“, הם היו "מרכבת תיקון עולם“, ולכן בניהם היו ראויים ביותר להמשיך את אותה משימה וייעוד, בכח עצמיותם הפנימי שמשייך אותם למעשה אבותם, לתקן את כל העולם באותה מלכות של אמירת די לרע.
נמצאנו למדים שהטעם שהוריד אותנו הקב"ה למצרים שהיתה בשיא הטומאה, היה כהמשך לתנאים הירודים מבחינה רוחנית שעמם היו האבות צריכים להתעמת, והיא הסיבה שבחר דוקא בנו כבניהם, מכל העמים, בידיעה שסוף סוף נצליח באותה משימה שבה התחילו האבות לתקן עולם במלכות שדי. ובמטרה לאמן אותנו באותה משימה בכדי שנצליח בה בבואנו אל ארץ נושבת, בארץ כנען, לדחות את הרע שעתיד להיות כפי שהיה במצרים, וכשם שזכינו בעזרתו ית' לדחות את כל אותם מ"ט שערי טומאה ולהתעלות למ"ט שערי קדושה במשך מ"ט יום שבין פסח לשבועות זמן קבלת התורה, כן נזכה גם בגאולה העתידה. שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ולפיכך התרה בנו הקב"ה "כמעשה ארץ מצרים… וכמעשה ארץ כנען לא תעשו", שתנאי הירידה הרוחנית בשניהם שווה.
עוד נראה לי לפרש שישנו הבדל מהותי בין העבודה זרה של ארץ מצרים לזו של ארץ כנען. שארץ מצרים היתה אלילית בשורשה מבחינה פילוסופית. הם האמינו בצדקת דרכם האלילית, בעזרת כל החכמים והחרטומים וכישופיהם. אבל עבודת האלילים של ארץ כנען היתה בבחינת מסורת שקבלו מאבותיהם בבחינת חוקים אפילו שהאמינו שאין בהם הגיון. ונראה לי שמשום כך נאמרה המצוה כנגד עבודת כל אחת מהם בצורה שונה. כמעשה ארץ מצרים שהיו בבחינת משפטים שיש בהם טעם, ולכן נהרו אחריהם במצרים, עליהם נאמר "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". אבל במעשה ארץ כנען שהיו בבחינת חוקים, נאמר "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו". ולכן מצווה התורה בשני הפסוקים הבאים על משפטי ה' ועל חוקותיו כנגד שני סוגי עבודת האלילים. "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'".
ד אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם – מכאן מדייק החת"ס שאדם צריך באופן תמידי להיות בבחינת "הולך" במשפטי וחוקי התורה, ולא בבחינת ”עומד“. תמיד צריך להיות במצב של עליה מבחינה רוחנית.
ה וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מפרש הרמ"מ מקוצק שיעשה אותם בחיות ובהתלהבות. והשפת אמת פירש, שכאשר עושה האדם מצוה בהתלהבות, הנפש כביכול כלה בהרקיעה שחקים ע"י אותה התלהבות, ומה שמשיב אותו לחיים היא אותה המצוה עצמה.
הרמב"ן, רבינו בחיי, התולדות יצחק ואוה"ח הק' פירשו "וחי בהם" לפי הפשט שנלמד בגמ' יומא פה: "וחי בהם, ולא שימות בהם, ללמד על פקוח נפש שדוחה את השבת והמצות". ואמנם הביאו גם את המדרש שבתורת כהנים פרשה ט י, "וחי בהם, לעולם הבא, אם תאמר בעולם הזה והלא סופו הוא מת". ורש"י ז"ל פירש את הפסוק על פי המדרש שבתו"כ "וחי בהם, לעולם הבא".
ולכאורה קשה שהרי בכל מקום שהתורה משתמשת במלה זו היא מתכוונת לעוה"ז ולא לעוה"ב. שכן מצינו בעוד מספר מקומות בתורה גבי הרוצח בשוגג "ונס אל אחת הערים האל וחי" וכן גבי נחש הנחושת "וראה אותו וחי"? ועוד, הרי ענין זה שפיקוח נפש דוחה שבת שהמחללה בסקילה נלמד בפירוש מפסוק זה ואיך הוציא רש"י פסוק זה מפשוטו ופירשו על פי המדרש שהכוונה בו היא לעוה"ב?
ונ"ל לפרש עפ"י מה שאמר רבי יעקב באבות ד, טז-יז "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין: הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה: נמצא לפי"ז הטעם לכך שנקבעה הלכה שפיקוח נפש דוחה שבת שכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ועל פי זה נקבע להלכה "המעצים עיניו של מת הרי הוא שופך דמים", כי הוא יכול בחלקיק שניה שנותרה לו בחייו להרהר בתשובה ולזכות לחיי עולם הבא. ולכן נאמר "וחי בהם – ולא שימות בהם. מאידך ללא ספק הרי העיקר הוא חיי הנצח ליום שכולו ארוך.
ו אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: ז עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: ח עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא: ט עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֨יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן: י עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָֽתְךָ֖ הֵֽנָּה: יא עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵשֶׁ֤ת אָבִ֨יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחֽוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: יב עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא: יג עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא: יד עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא:
מנין לנו שאשת הדוד נקראת ”דודה“, ולא בשמה הפרטי? ומנין שהמענה לשואלים אותו מה קרבתה אליך? שראוי 5להשיב היא דודתי, ולא נכון לומר אשת דודי? הכתוב מלמד אותנו מפורש: "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא".
טו עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: טז עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא: יז עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַֽׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא: יח וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ: יט וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ: כ וְאֶל־אֵ֨שֶׁת֙ עֲמִ֣יתְךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: כא וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא־תִתֵּ֖ן לְהַֽעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: כב וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּֽוֹעֵבָ֖ה הִֽוא: כג וּבְכָל־בְּהֵמָ֛ה לֹֽא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא: כד אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכָל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכָל־אֵ֨לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם: כה וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָֽאֶפְקֹ֥ד עֲוֹנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֽשְׁבֶֽיהָ: כו וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶֽם: כז כִּ֚י אֶת־כָּל־הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ: כח וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם: כט כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: ל וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
דרשות
פרשת אחרי מות -קדושים – מהרב ליסבון
ביום חמישי אחד פנה עני מרוד אל ביתו של עשיר קמצן שהיה ידוע שמעולם לא נותן לעניים המתדפקים על פתחו. העני הנז' לא שת לבו ללשון הרע שמדברים על העשיר והחליט להתחנן לעשיר באומרו לו שלא יזוז מביתו עד שיתן לו משהוא לאכול כי הוא הולך למות מרעב ומחוסר כל. סוף כל סוף פתח העשיר את המקרר והוציא משם גפילטי פיש שנותר משבת, שנדף ממנו ריח רע, אותו השליך לעבר העני באומרו אני מקוה שלעולם לא תשוב אל פתח ביתי. אכל העני את הגפילטי פיש, הורעלה קיבתו והובהל מיד לבית החולים במצב קשה. שמע העשיר על מצבו של העני והודיע לאשתו שהוא חייב ללכת אחרי התפלה לבקר חולה ולא ישוב הביתה בזמן הרגיל. מי הוא החולה? שאלה אשתו, את יודעת זה העני שנתתי לו את הגפילטי פיש המקולקל. הוא אכל אותו וקיבל הרעלת קיבה. כעבור ימים ספורים הורע מצבו ומת. שוב הודיע העשיר לאשתו שלא ישוב הביתה כמתוכנן כי הוא חייב ללכת ללויה. של מי הלויה? שאלה אשתו. של העני את יודעת, זה שהורעלה קיבתו מהגפילטי פיש המקולקל שנתתי לו. למחרת שוב אמר העשיר לאשתו שלא ישוב הביתה בזמן הרגיל כי הוא חייב ללכת לנחם אבלים. מי הם האבלים? שאלה אשתו. את יודעת, אלה בניו של העני שקיבתו הורעלה מהגפילטי פיש המקולקל שנתתי לו. לימים נודע הדבר כיצד מת העני ומי היה הגורם להרעלת קיבתו. פנה הרב אל העשיר ושאל אותו האין אתה מתבייש במעשיך? השיבו העשיר, יראה כבוד הרב כמה מצוות זכיתי לקיים עם חתיכת גפילטי פיש מקולקלת. ביקור חולים, הלוית המת ונחום אבלים.
הרב ליסבון קישר בין שני מקומות בתורה בהם נכתבה מיתתם של נדב ואביהוא. האחד בפ' שמיני, שם נאמר אחרי כן הציווי של "יין ושכר אל תשת", והשני בפ' "אחרי מות שני בני אהרן", שם נאמר אחרי כן הציווי "ואל יבא בכל עת אל הקדש". ופירש אוה"ח הק' חלילה לחשוב שנכנסו נדב ואביהוא אל הקדש שכורי יין, אלא בודאי שכרותם היתה מבחינה רוחנית שרצו לידבק בשכינה במידה האסורה להם. כמו אדם שלוקח סמים משכרים עד שהוא מרחף על ידם בעולמות עליונים. ועל אותה הדרך ניתן לבאר את הנאמר בפרשת אחרי מות שהם רצו כל כך להתקרב אל הקדש עד שהם רצו להיות בתוך הקדש כל הזמן ולא רצו לחזור כביכול לחיי החולין. המוסר הנלמד משני הציוויים הוא שהאדם לא נברא להיות חלק מהעליונים, לשבת בכולל יומם ולילה ולשכוח שיש עולם אליו הוא ירד במטרה להעלות כל דבר שבחולין לקדושה. דבריו מתוקים מדבש.
—————-
אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי־יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ:
יש לשאול מדוע צריכה היתה התורה לומר את המלה "שני" בני אהרן. אחרי שהודיעה לנו התורה את שמותם? הרי ברור שהם שנים. ומדוע שני שעירי עזים לחטאת?
שמעתי בשיחה בין שני קריינים ברדיו מורשת הצעה אמיתית מחודשת. שזו היתה הסיבה למותם ולא כל מה שנאמר עליהם שעשו בתור שגיאה. שהרי נאמר "בקרובי אקדש", וגם משה ואהרן העידו על גדולתם. לפיכך נראה שזו היתה סיבת מותם והיא מודעה לדורות הבאים. הם חשבו שלא די במנהיג אחד בלבד שראוי לגשת פנימה אל הקדש ולכן נאמר "בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי־יְהוָֹ֖ה", היינו שנכנסו שניהם יחדיו לקודש הקדשים. ורצו ללמד לדורות שיכולים גם שנים לגשת לקודש הקדשים ולאו דוקא כהן גדול אחד. ולכן הדגישה התורה את המלה "שני בני אהרן".שכן אנחנו מוצאים כהן גדול אחד בלבד שנכנס לקודש הקדשים, ובכל דור ודור מנהיג אחד לדור ולא שנים. ראיה לדבר נראה לי בפסוק ב' שמיד אחרי פסוק זה "וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת"
וכן מצינו ברש"י פרשת וילך לא, ז שמשה אומר ליהושע "כי אתה תבוא את העם הזה – ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג), תביא על כרחם הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור".
ואחרון חביב שמעתי מהר‘ פדר בסעודה שלישית שהביא את מה שפי‘ אור החיים הק‘ שהאות מ‘ של המלה ”מצוה“, בא“ת ב“ש היא האות י‘. והאות צ‘ של המלה ”מצוה“, בא“ת ב“ש היא האות ה‘. האותיות שנותרו מהמלה ”מצוה“ הן ו-ה. מכאן שהאותיות מ-צ של המלה ”מצוה“ בא“ת ב“ש שהן י-ה משלימות לשם הוי“ה במלה ”מצו-ה“. והטעם כי גם לצורך עשית המצוה צריך סייעתא דשמיא. ואמנם לכשנבונן בשם הוי“ה זה שבמלה ”מצוה“ נראה שחציו הראשון נסתר וחציו השני נגלה. ללמד על המלים ”פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם“. חציו הראשון מסמל את הכח של עושה המצוה, את האיתערותא דלתתא, ורק אחרי כן מקבלים איתערותא מלעילא.