פרק ט, א וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
ויהי ביום השמיני אומר המדרש זש"ה עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם ועם נבר תתברר. וצריך להבין מה עניין פסוק זה לכאן?
בהקדמה י"ג של התיקונא זוטא כתוב "ציורא דעובדא דבראשית וציורא דמשכנא חד הוא". פי' דהא איתא באבות על ג' דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמ"ח.
לג' דברים במשכן נצטוו להשים זר זהב סביב. הארון – כנגד "התורה", המזבח – כנגד "העבודה", והשלחן – כנגד "גמילות חסדים".
והם המדות של ג' האבות אברהם איש החסד כנגד גמ"ח, פחד יצחק איש הגבורה מסמל את העבודה והקרבנות. ויעקב איש תם יושב אהלים מסמל את התורה.
ובזה יתבאר המדרש דלעיל זש"ה עם חסיד תתחסד – כנגד אברהם – גמ"ח, עם גבר תמים תתמם כנגד יעקב איש תם – על התורה, ועם נבר תתברר כנגד יצחק איש העבודה, עבודת ה', עליו נאמר נקי כפים ובר לבב – איזוהי עבודה שבלב זו תפלה.
ואיתא במדרש רבה ביחס ליום השמיני של המילואים, בר"ח ניסן, בו הוקם המשכן ושוב לא פורק, שיום זה נחשב כחתן ביום חופתו שנא' "ביום חתונתו וביום שמחת לבו – זה אהל מועד כשהוקם המשכן". והמלה חת"ן – בר"ת חסיד, תמים, נבר, המסמלים את ג' העמודים שעליהם העולם עומד, וזהו הקשר שבין המשכן, העולם והאבות, שהכל ציורא חד הוא. ובכך יתבארו דברי המדרש "ויהי ביום השמיני – זש"ה עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם ועם נבר תתברר". שביום השמיני שבו הוקם המשכן, הוא כביכול יום חתונתו של קוב"ה ושכינתיה היא כנסת ישראל. שביום זה נמחלין לו כל עוונותיו.
ב וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַֽהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ג וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה: ד וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֨חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהוָֹ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם: ה וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה תַּֽעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֹֽה: ז וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַֽהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וַֽעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַֽעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֹֽה:
לכאורה קשה מדוע נזכרה הכפרה פעמיים בעד העם "וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם", "וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם"? מיישב דעת זקנים "שבא ליתן טעם מפני מה יקריב תחילה קרבנו קודם הצבור, אלא כדי שיבוא זכאי ויכפר עך החטא".
ולי נראה דלעולם קח לך עגל בן בקר לחטאת בא לכפר על אהרן ועל העם עבור חטא העגל. ואילו קרבן העם בא לכפר על העם באופן כללי. א"נ העם שעשו את העגל בכוונה תחילה היו זקוקים לכפרה משנית מה שאין כן אהרן שעשהו רק במטרה להציל את העם.
ח וַיִּקְרַ֥ב אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ: ט וַ֠יַּקְרִ֠בוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֘ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: י וְאֶת־הַחֵ֨לֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן־הַכָּבֵד֙ מִן־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: יא וְאֶת־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: יב וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת־הָֽעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: יג וְאֶת־הָֽעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: יד וַיִּרְחַ֥ץ אֶת־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל־הָֽעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה: טו וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּֽרִאשֽׁוֹן: טז וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָֽעֹלָ֑ה וַֽיַּֽעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט: יז וַיַּקְרֵב֘ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר: יח וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת־הָאַ֔יִל זֶ֥בַֽח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן אֶת־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:
הקשה בדעת זקנים שמשני פסוקים אלה ברור שהקריב תחילה את המנחה והקטיר על המזבח ואח"כ שחט את השור ואת האיל וזרק את דמם על המזבח. ואילו בציווי הי"ת בפסוק ד' לעיל נאמר "וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֨חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן" ללמד שהמנחה באה אחריהם? והשאיר את קושייתו בצ"ע.
ולי נראה ליישב בדקדוק במלה "לזבוח" להורות שציוום שמטרת הקיחה תהיה "לזבוח לה'", אבל למעשה המנחה קודמת.
יט וְאֶת־הַֽחֲלָבִ֖ים מִן־הַשּׁ֑וֹר וּמִ֨ן־הָאַ֔יִל הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד: כ וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־הַֽחֲלָבִ֖ים עַל־הֶֽחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַֽחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה: כא וְאֵ֣ת הֶֽחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַֽהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה: כב וַיִּשָּׂ֨א אַֽהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו [יָדָ֛יו] אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָֽרֲכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵֽעֲשׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָֽעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים:
תרגם יונתן – "וּפְרַס אַהֲרֹן יַת יְדוֹי לָקֳבֵיל עַמָא וּבָרֵיכִינוּן וּנְחַת מִן מַדְבְּחָא בְּחֶדְוָוא מִן דְפָסַק לְמֶעֱבַּד חַטָאתָא וְעָלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא": חידש בזה שירד בחדוה מהמזבח. ומדוע? מכיון שסיים להקריב את קרבנותיו. משמע שקודם שסיים היתה עליו חובת הקרבתם למשא שעומדת על כתפו. וכן הוא בתפלה "ונשלמה פרים שפתינו", שכל עוד שלא התפלל לא יכול לעשות מאומה כי התפלה עומדת עליו כביכול למשא. וכמובן שמשעה שהתחיל להתפלל צריך להתפלל בכובד ראש ולא לחשוב על התפלה שהיא כמשא שצריך להורידה מעל שכמו. וכפי שאמר התנא באבות "אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום". קבע – הכוונה לשעה מסויימת שהוא חייב לסיים את התפלה. ובעצם העובדה שצריך היה התנא להזהיר בזה משמע שבדרך הטבע התפלה עומדת עליו כביכול למשא, והוא צריך להתגבר על כך.
כג וַיָּב֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָֽרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָֹ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם: [שלישי] כד וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֨אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת־הַֽחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:
פרק י, א וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַֽהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָֹ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן: ד וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵֽי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: ה וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה:
תרגם יונתן "וּקְרִיבוּ וְסוֹבְרִינוּן בְּאוּנְקְלָוָון דְפַרְזְלָא". ובעברית בשינוי סדר האותיות בְּאוּנְקְלָוָון – באלונקות של ברזל. ואולי מכאן רמז למנהג ירושלים שנושאים את המת על חגורות של ברזל באופן שמחברים שני קצוות של ברזל היוצאים משני קורות עץ עבים בהם אוחזים נושאי המת ועל שני חלקי הברזל המקושר שוכב המת.
ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַֽהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֨מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָֽעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַֽאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֖ף יְהוָֹֽה: ז וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָֹ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּֽעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה: ח וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל־אַֽהֲרֹן֖ לֵאמֹֽר: ט יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: י וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר: יא וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה: יב וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַֽהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָ֠ר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מֵֽאִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: יג וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֨יךָ֙ הִ֔וא מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי: יד וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֨יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: טו שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַֽחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַֽחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֹֽה: [חמישי] טז וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּר֥שׁ [חצי התורה בתיבות דרש מכאן ודרש מכאן] דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹ֠ף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַנּֽוֹתָרִ֖ם לֵאמֹ֑ר: יז מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֹ֣ן הָֽעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: יח הֵ֚ן לֹֽא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּֽאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי: יט וַיְדַבֵּ֨ר אַֽהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּ֠וֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֹֽה: כ וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו:
פרק יא, א וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם: ב דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: ג כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ: ד אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּֽעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶת־הַ֠גָּמָ֠ל כִּי־מַֽעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: ה וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּי־מַֽעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: ו וְאֶת־הָֽאַרְנֶ֗בֶת כִּי־מַֽעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם: ז וְאֶֽת־הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֨סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: ח מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם:
פירש רש"י מהתורת כהנים "אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין? אמרת? קו"ח. ומה אלו שיש בהן קצת סימן טהרה אסורות וכו'".
וקשה לי דאיכא למיפרך, דהוה אמינא דוקא היכא שישנם גם סימני טהרה וגם סימני טומאה רק אז טמאים הם לכם משום שאין מערבים קודש בחול, וכדאיתא ברבקה שאמרו לה שני גויים בבטנך כמפורש באותו ענין, הא שאר בהמה טמאה שאין בה שום סימני טהרה אינה אסורה? ונראה שעיקר הדקדוק אינו אלא אחר שידענו את שלושת סימני הטהרה בפסוק ג' "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" דמשמע שרק כשיש לה כל הסימנים האלה, תאכלו. והוה אמינא דאין הכי נמי אפי' אם יש לה רק אחד משנים אלו גם כן תאכלו. והטעם שלא הזכירה התורה אלא סימנים אלו, לומר לך שכל אחד מהם בפני עצמו סימן טהרה הוא, קמשמע לן שאם יש רק סימן טהרה אחד או אפילו שני סימני טהרה, טמאים הם לכם, וכל שכן אם אין לבהמה שום אחד משלושת הסימנים שהיא טמאה.
ט אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ: י וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם: יא וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ: יב כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:
המשנה במס' נדה נא: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש, שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל שיש לו קרנים יש לו טלפים. ויש, שיש לו טלפים ואין לו קרנים".
ובגמ' שם "כל שיש לו קשקשת, דג טהור. יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. מכדי, אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי? אי לא כתב רחמנא סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב? סנפיר, ואפילו דג טמא. כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן דקשקשת לבושא הוא? דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. ולכתוב רחמנא קשקשת, ולא בעי סנפיר? א"ר אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר".
ומור אבי עט"ר הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל כתב בספרו המאיר עינים "אור חדש" שהאותיות כ' וק' מתחלפות באותיות החיך גיכ"ק, וכן אותיות ס' וש' מתחלפות באותיות השינים זסצ"ש וממילא המלה "קשקשת" כמו "כסכסת" לשון כיסוי.
ונ"ל להוסיף שלכאורה די היה לקראו "קש", אלא שמאחר שכל קשקש מכסה את קודמו נקרא "קשקשת".
והקשו התוס' בחולין סו: בד"ה "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. וא"ת מנין היה להם זה לחכמים? וכן לעיל סג: דתניא שאין במיני דגים טמאים אלא ז' מאות, מנין היה להם שהתירו בכך את השאר? וליכא למימר מאדם שקרא להם שמות, קים להו הכי, שמסר לדורות כך, שהם טמאין, שכן הוא הכיר את כולם, דהא לא משמע במקרא שקרא שמות אלא לבהמות ולעופות שאע"פ שידע שמו של הקב"ה כדדרשינן אני ה' (הוא) שקרא לי אדם הראשון, בדגים מיהא לא אשכחן? ויש לומר, מכל אשר יקרא לו האדם, יש לרבות אפי' דגים, ואיכא למימר דמאדם קים להו. ואם תמצא לומר שלא קרא להם שמות, יש לומר דהכי קים להו הלמ"מ".
ובתוס' שם בד"ה "יגדיל תורה ויאדיר הרבה אמר לנו טעמים לידע מהו קשקשת".
והוכיח הגאון הרה"ג חיים דוד הלוי זצ"ל בספרו עשה לך רב בקונטרס תורה מן השמים שתורה שבכתב ותורה שבע"פ מהא-להים ניתנו. שתירוץ זה של הגמ' הוא יחיד במינו בכל הש"ס וכבר נתקשו בו התוס' כדלעיל.
והרב קוק באגרות ח"א אגרת ק"ג כתב "נלענ"ד דהפירוש הוא דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה ואם היה כתוב קשקשת הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב רחמנא סנפיר להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם, וממילא ידענו שאין הסימנים ענינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה, ויש לבנות על ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם גופי תורה". ולבסוף העיר "ומ"מ אין זה דרך של פירוש בסוגיא". והסביר הרב הלוי כוונתו שאין סנפיר וקשקשת ענין של סימן בלבד אלא שמהות הטהרה נעוצה במציאותם.
ולי נראה שמלמדת התורה בפשיטות שבשני סמנים אלו תלויה הטהרה. פעמים שיאמר לך אדם דג זה היו בו קשקשים ונשרו, אם במציאות יש לו סנפיר, מותר לאכלו. אבל אם גם סנפיר אין לו, קרוב לוודאי שדג זה טמא, שאעפ"י שאם בודאי היו לו קשקשים, היה לו סנפיר, מ"מ כיון שגם סנפיר אינו בנמצא, הוי ספיקא דאורייתא, ואף על פי שעד אחד המעיד שהיו לו קשקשים ונשרו נאמן באיסורים, מכל מקום אזלינן לחומרא דהוו תרי ספקי דאורייתא, של סנפיר ושל קשקשת.
והגמ' בחולין נט. "תנו רבנן, אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו', אלא הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה, ומפרסת פרסה וטהורה. וליבדוק בפרסותיה? כגון שהיו פרסותיה חתוכות, וכדרב חסדא, דאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה וגו', ובלבד שיכיר בן גמל. לאו אמרת איכא בן גמל, איכא נמי מינא אחרינא דדמי לבן גמל? לא ס"ד, דתני דבי ר' ישמעאל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום, בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה, אם לאו בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר חזיר. לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא דדמיא לחזיר? לא ס"ד, דתנא דבי ר' ישמעאל ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב הוא. ואמר רב חסדא וגו'".
יג וְאֶת־אֵ֨לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָֽכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֨שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָֽעָזְנִיָּֽה: יד וְאֶ֨ת־הַדָּאָ֔ה וְאֶת־הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: טו אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: טז וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ: יז וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף: יח וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָֽרָחָֽם: יט וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָֽעֲטַלֵּֽף: כ כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: כא אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־לֹ֤א [ל֤וֹ] כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ: כב אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַֽחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶֽחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ: כג וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: כד וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כה וְכָל־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כו לְֽכָל־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע ׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַּֽעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא: כז וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכָל־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב: כח וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם: כט וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָֽעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: ל וְהָֽאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: לא אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב: לב וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּ֣ל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵֽעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר: לג וְכָ֨ל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ: לד מִֽכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל־כְּלִ֖י יִטְמָֽא: לה וְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם ׀ עָלָיו֘ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם: לו אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא: לז וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כָּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא: לח וְכִ֤י יֻֽתַּן־מַ֨יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: לט וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב: מ וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב: מא וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵֽאָכֵֽל: מב כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹֽאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם:
דרש הרב ליסבון בשם הרבי זצ"ל את הפסוק "וכל הולך על גחון" – ו' דגחון גדולה. מה חשיבות יש לזה? דרשו סופרי אותיות שאות זו היא אמצע אותיות התורה. מה חשיבות יש לזה? מסביר הרבי זצ"ל על פי מה שפירש רש"י ז"ל שאות זו הנמצאת באמצע המלה "גחון", הוא הנחש, הוא יצה"ר שהולך על גחון. גוף האדם לכאורה מחולק לשנים. החלק העליון של גופו מסמל את הרוחניות שבו, והחלק התחתון מסמל את תאוות העוה"ז. לפיכך יכול החוטא לטעון לכאורה כלפי שמיא, מה אעשה אבל יצה"ר שנתת בקרבי נצחני. והמשל לילד שאביו גער בו על שלא נהג כשורה. השיבו הבן מה אעשה ויש לי יצה"ר. השיבו אביו א"כ למה לא תלמד ממנו איך שהוא כל כך דבק במטרה שלמענה הוא נועד? השיבו הבן אבל ליצה"ר אין יצה"ר ולי יש יצה"ר. השיבו אביו גם מטרתו של יצה"ר היא לזכות את ישראל בכך שנתגבר עליו כדי לעשות רצון בוראנו. ממילא גם החלק התחתון של הגוף אינו נפרד מהגוף אלא שני החלקים גוף אחד הם. וזוהי, מסביר הרבי, חשיבותה של האות "ו" באמצע המלה "גחון" להורות שהחלק העליון שלה מבראשית עד המלה "גחון" כמו החלק התחתון שלה מהמלה "גחון" עד "לעיני בני ישראל" כולם מסיני ניתנו, כגוף אחד ואם חסרה אות או חלק ממנה באיזהו שהוא מקום בכל התורה, נפסל כל הספר. האות "ו" מסמלת את החיבור שבין העליונים והתחתונים, ומטרת האדם לידע שגם מטרת היצה"ר הוא הנחש ההולך על גחון, אינה אלא לזכות ולזכך את כל גופו להיות מהעליונים ולא מהתחתונים.
מג אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: מד כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָֹה֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִֽתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: מה כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה הַמַּֽעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי: מו זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָֽרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ: מז לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּֽאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל:
המלה טהר בגי‘ רי“ד ואילו המלה טמא בגי‘ נ‘. וכשתחסר טמא מטהר (תחסר נ‘ מ-רי“ד) תקבל קס“ד שהם בגי‘ סדק שהוא סימן הטהרה בבהמה שהרי אם היא מפרסת פרסה בידוע שהיא גם מעלת גרה וכשרה. מהרב יוסף חיים בספרו אדרת אליהו.
דרשות
מהרב עזריאל אריאל – שנת ה' תשס"ד
עופות רבים מוזכרים ברשימת העופות הטמאים בפרשתנו. את המסורת כיצד לזהותם איבדנו עוד לפני דורות רבים. אולם אעפי"כ ישנה משמעות עמוקה לשמותיהם. אחד מאותם עופות הוא ה"רחם" אשר ברשימה המקבילה שבפרשת ראה מוזכר הוא בשם אחר 'שרקרק'. את המשמעות הגנוזה בשני שמותיה של ציפור עלומה זו מבארת לנו הגמרא בחולין סג. "רחם זו שרקרק. למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם באו רחמים לעולם". על כך מוסיפה הגמרא תנאי אימתי מעיד הרחם על הרחמים הבאים לעולם? בשעה שהוא יושב על עצם כלשהו ושורק. "וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק אתא משיחא, שנאמר אשרקה להם ואקבצם". דהיינו אם אותה ציפור יושבת על הארץ ושורקת סימן מובהק הוא לביאת המשיח ולקיבוץ הגלויות.
על עניינו של השרקרק כמבשר המשיח שמעתי את שיחתו של מו"ר הרצי"ה זצ"ל: האותיות "ש. ר. ק." באות בסדר הפוך מאשר סדר הא"ב (ק. ר. ש). השרקרק כשיושב על הארץ היא תקופה מלאה תהפוכות. וכאשר אנו רואים תקופה כזאת, הרי זהו אות לבשר את הגאולה "אשרקה להם ואקבצם". גאולת ישראל קוראת תגר על הסדר הקיים בעולם ובארץ. תהפוכות, מהפכות ומהפכים הבאים לעולם בתחומי חיים שונים הם המעידים על הסדר החדש המתחיל לבצבץ מעבר לאופק הראיה.
כוחן של אותן תהפוכות הנרמזות במילים "אשרקה להם", לפעול לביאת המשיח, נעוץ בהמשכו של הפסוק "ואקבצם". הכיצד? את זאת ננסה לפענח בעזרתו של המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל פרק מ"ב. המהר"ל עומד על כך שאותיות המילה 'שרק' הן גם אותיותיה של המילה 'קשר'. גם פעולת ה'שריקה' מחייבת קיבוץ והצמדה של שתי השפתיים. ועל כן ניקוד ההגייה 'אוּ' המחייב קיבוץ של השפתיים נקרא בעברית 'שורוק' (ת"ג) וכן 'קבץ' (ת"ק). כך מורה גם שמה השני של הציפור "רחם" על רחמים כנים, ועל אהבת אמת, שאף הם ממקום האחדות והקיבוץ הם באים. ונ"ל להוסיף על כך שגם מטרת השריקה היא לקבץ נדחים ע"ד תפלתינו "תקע בשופר גדול לחרותינו".
בהמשכה של אותה סוגיה מסופר על שרקרק אחד שישב על גבי שדה חרושה ושרק, ובמקום לראות בביאת המשיח, ראו הנוכחים אבן אשר נפלה מן השמים ורוצצה את ראשו, ואמרו בדאי הוא זה. אימתי מבשר השרקרק את ביאת המשיח, דוקא כשהוא עומד על קרקע מוצקה. כאשר הוא עומד על עצם בולט כלשהו, הריהו מעיד על רחמים הבאים לעולם, אולם רחמים אלו באים רק למקום מוגדר ומצומצם ולא על הארץ כולה. אבל אם הוא עומד על קרקע חרושה, מתפוררת וחסרת יציבות אינו אלא שקרן, החולם חלומות באספמיא אודות "מזרח תיכון חדש"… ואף אנו נשים לבנו לכך שהפועל 'שרק', כשם שאותיותיו הן 'קשר', יכולות הן להיות גם 'שקר'. לא מספיק לראות את התהפוכות העוברות על העולם. לא מספיק לחלום חלומות נשגבים על עתיד מלא רחמים ואהבה, אחדות ושלום החלומות הגדולים צריכים להיות יושבים על קרקע מוצקה ויציבה ולא על רגבים מתפוררים העפים ברוח לכל עבר.
גם ורק, חם וקר, שרקרק, 'שקר', 'קרש', 'קשר' ו'שרק'
עומק נוסף מביא לנו ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'דברי סופרים'. הפירוד והאכזריות באים לידי ביטוי באותיות: 'קר'. בעמלק נאמר "אשר קרך בדרך". אכזריותו של העורב מתבטאת בקול שהוא משמיע: 'קרע, קרע'. הציפורים מכונות בגמרא על פי הקרקור שלהן. האות 'ש' לעומת זאת, היא אות מחברת. שלושה קווים מקבילים נפגשים והופכים לאות אחת, האות 'ש' פותחת את המילה 'שלום'. ולי נראה להוסיף שהמלה "שלוש" שהוא שם משפחתי לא רק פותח אלא גם מסיים באות ש'. וזה מתאים לראשי התיבות של המלים "שלום שלום לרחוק ולקרוב", שאם כי שלא כסדר הם עולים בראשי תיבותיהם למלה "שלוש".
ממשיך ר"צ לומר שכאשר האות "ש" מצטרפת לאותיות "רק" הרי הוא הופך להיות "קשר" בדמותו של ה"שרקרק". נמצא שסמל הפירוד הוא בביטוי "רק". רק אני צודק. רק אצלי נמצאת האמת. איש השלום האמיתי אומר "גם". כלומר, גם אצלי נמצאת האמת, אבל גם אצל הזולת יש נקודות של אמת. אמנם אני צודק, אבל גם בדבריו יש מידה של צדק. גם לו ישנם צרכים שראוי ונכון לתת להם מקום. או אז, היחס המנוכר, היבש כמו "קרש" הופך להיות "קשר" והיחס ה"קר" שבין איש לרעהו הופך להיות "חם". איש השלום אינו בהכרח פלורליסט, אין הוא זה האומר שאין אמת כלל, ואין הוא זה האומר "כל אחד והאמת שלו", אלא זה הוא האחד שמסוגל למצוא את המכנה המשותף של האמת שלו עם זו של חברו.
רחם הוא שרקרק כאמור. אף אנו מבקשים להיות בבחינת "אשרקה להם ואקבצם". כידוע אנחנו נמצאים בתקופה של תהפוכות. דברים רבים משתנים במהירות. לא תמיד חשים אנו קרקע מספיק יציבה מתחת לרגלינו. המציאות מלאה תופעות של 'רק' ושל 'קר', של 'שקר' ושל 'קרש', מחד, ותופעות של 'רחם', 'קשר' ו'שרק' מאידך. ואף תופעות אלה מהן דמיוניות ושקריות המדדות על רגבים חרושים מל' שקר, ומהן ניצבות איתן על קרקע המציאות, מעמיקות שורשים בתוכה ומצמיחות מתוכה את האמת הגדולה מל' קשר, "אמת מארץ תצמח".
דברים נפלאים אלה נאמרו מפיו של הרב אריאל שהקדיש את דבריו מתוך קשר אהבה לאחינו, תושבי גוש קטיף, העומדים בחזית המאבק על האמת ועל השלום בתקופה מלאת תהפוכות. עמם נעמוד בתפילה לראות את ה'רחם' – הוא ה'שרקרק' היושב על הארץ, כשהוא שורק, מקבץ ומביא רחמים לעולם. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". ורק מעט מדבריו הם תוספתת מצידי.
—————
פרשתינו עוסקת בכל בעלי החיים הכשרים לאכילה, ואלה האסורים באכילה בהעדר פיקוח נפש. וכי מה איכפת להקב"ה איזה בשר אנחנו אוכלים?
נראה להשיב שהאדם מקדש את עצמו על ידי האכילה, שהרי האוכל שאדם אוכל מתעלה מהיותו בעל חי למדרגת מדבר. ולאיזה מדבר? לאדם שאוכל אותו. ולאיזה מדרגה הגיעה אותה חתיכת בשר או פרי? תלוי בזה שאכל אותה. שהרי לא כל הגופות שווים מבחינה רוחנית. אינו דומה גופו של יהודי שעוסק בתורה ושומר מצוות לגופו של יהודי שאינו משגיח בהם. מאידך, גם האדם האוכל מתעלה על ידי אכילת מאכלים כשרים, וכל שכן על ידי אכילה של מצוה. שהרי ללא ספק אחד הטעמים לבעל חי שהוא כשר, הוא עקב מידותיו הטבועות ביצירתו שהם כוחות של קדושה, שעניינה ההתדמות למידותיו הטובות של בורא העולם – מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. וכאמור הטעם שהוא "כשר" כי אותו בעל חי מתעלה להיות חלק בלתי נפרד ממהות האדם האוכלו, ולכן הוא מותר באכילה. נמצא שכל כוחות הקדושה המהוים את אופיים של בעלי החיים הכשרים, מצטרפים לזה שאוכל אותם, ומשפיעים על נשמתו. וכן איפכא באכילת בעל חי טמא או בכל מאכל שהתורה אסרה לאכלו. בכח האכילה יכול האדם לזכך את נשמתו, או חלילה להשפיל אותה ממעלתה. זאת ועוד, יש בכח האדם האוכל לתקן את הנשמה שהתגלגלה באותו מאכל באמצעות ברכתו על המאכל. זוהי החשיבות העצומה שיש באכילת מאכלים כשרים, ואכילתם בקדושה ובברכה בכוונה.
פן נוסף מדוע לא לאכול לא כשר, שהרי לכל ברור שהאוכלם עובר על ציווי הבורא יתעלה, וסוף כל סוף יעמוד לפניו באחרית ימיו, בעוד כל גופו טופח על פניו ואומר אני קרוץ מחומר שאתה הי"ת ציוויתני לא לאוכלו, ועברתי על מצוותך.
דרשתי בעניין החשיבות לאכול אוכל כשר
כידוע אין האור נראה אלא מתוך החושך. ובמציאות של ימינו שאנחנו חיים בנסים ונפלאות מידי יום ויום, אין גדולת הבורא ית' ונסיו נראים באופן מוחשי אלא כאשר החבל כרוך על צווארו של אדם וניצל ממנו. מאידך אין הקב"ה עושה נסים גלויים אלא למי שמשליך את כל יהבו עליו יתברך, ובמחשבתו או בשפתיו מבטא זאת כאומר ”על אף כל ההשתדלויות שלי אני בכחות עצמי איני מסוגל להשיג את מבוקשי, ולפיכך אני מפקיד את כל כולי בידך, ואתה עשה לי הטוב בעיניך“. הכל מכירים בנסים הגלויים שעשה הי"ת לאנשים פרטיים כמו גם לאומה שלמה בזכות מעשים נועזים שהם בכלל הקרבה וקידוש השם. בכח זה ניצל אברהם אבינו מתוך כבשן האש, וכן חנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקידתא. יצחק אבינו ניצל מהמאכלת שכמעט שיספה את גרונו, ודניאל מתוך גוב האריות. כיו"ב לא נקרע הים אלא לאחר שזינק נחשון אל תוכו ועד שעברו ישראל עד צווארם במים. ובימינו לא קמה מדינת ישראל אלא מתוך כבשני השואה האיומה ומתוך מסירות נפש שאין דוגמתה נצחנו בניסי ניסים את כל האויבים האכזריים שסובבים אותנו. ככל שהחושך רב, כך באותה מידה, עוצמת האור ניכרת יותר מתוכו.
ונ"ל שזוהי כוונת הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז הלכה טו וז"ל: "מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". עכ"ל.
ואינו דומה גופו של יהודי באשר הוא מחוייב בכל מצוות התורה לגופו של גוי שאינו חייב אלא בשבע מצוות בני נח. ואינו דומה גופו של בן נח שמקיים את המצוות שנצטווה בהם לזה שאינו מקיימם. ואינו דומה בן נח שאינו מקיים את שבע מצוותיו לחיה ובהמה, רמש ועוף השמים באשר לפחות חלות עליו ז' מצוות בני נח. נמצא שלכל אחד מהאמור יש קדושה מסויימת או שיש לו קשר מסויים לבורא העולם, בהתאם וביחס למצוות שהוא מצווה בהם ומקיים אותם.
בעזוב הנשמה את הגוף, נשאר הגוף ריקן. וככל שהנשמה שהיתה בתוכו היתה יותר קדושה, כך בעזבה את הגוף, כחות של טומאה, שעצמתם היא באותו יחס לקדושת הנשמה שהיתה בה, תופסים את מקומה, כי זה לעומת זה עשה הא-להים. לפי זה יתבאר מדוע עוצמת הטומאה של יהודי מת רבה מזו של גוי מת, שהרי יהודי מת מטמא באהל ואילו גוי אינו מטמא אלא במגע בלבד. כמו כן בעלי חיים שמתו אף על פי שגם להם יש מידת מה של קדושה, שהרי אנחנו מוזהרים עליהם משום "צער בעלי חיים", וגם עליהם נאמר ורחמיו על כל מעשיו, אבל מאחר ומכל מקום לא נבראו בצלם א-להים כמו האדם, טומאתם במותם מוגבלת.
הנשמה בנויה עם מחשב פנימי שמתעד במעין מצלמת וידיאו את כל תנועותיו ופעולותיו של האדם בחיים. כל מלה שהוציא מפיו נקלטת, ולא זו בלבד אלא מצלמה זו חודרת עמוק אל עמקי מחשבותיו ומתעדת גם אותם. הכל נחרט באותיות לבנות על גבי מסך שחור ומשם עוברות אל מעין זכרון קשיח ונשמרות שם לעד ולעולמי עד לנצח נצחים. כן הדבר מידי יום ביומו, על המסך תמונות שונות ודיבורים שונים במשך כל ימי חלדו של האדם, ובהמשך גם בגלגוליו הבאים.
לא זו בלבד שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, אלא בנוסף על כך הנשמה עצמה מתפעלת ומושפעת מכל פעולה בנפרד וממכלול הפעולות שהאדם עושה בחיים, והתוצאות מפעולותיו מהווים את אופיו ואישיותו, כדוגמת המחשב שהוא מושפע בכללותו מכל פעולה שמתווספת אליו דרך המסך, בכך שיש בכחו להביע את הטמון בו על פי בקשת אדונו. כל מצוה מובעת על פני המסך, והיא בבחינת נר מצוה וכל לימוד תורה מוסיף למסך אור של קדושה. לעומת זאת כל עבירה מכבה מצוה מהמסך ומשחירה אותו. לעתים היא אף גורמת להרוס את כל הזכרון הטמון בו, ובמקרה הטוב גורמת להרס של חלקים מסויימים מתפקודו.
זה יבאר לנו איך כחות הסטרא אחרא, תופסים את מקומה של הנשמה בהפרדה מן הגוף. כל אות שנמחקת מהמסך תופס את מקומה מקום חשוך, שהוא כוח חיצוני של טומאה, ובמלים אחרות נקרא כוח של סטרא אחרא. כאשר האדם מת מתרוקנים ממנו כל אותן אורות של קדושה שזכה להם בחייו ושעיצבו את נשמתו. ואת מקומם תופסים כחות חיצוניים של טומאה ונדבקים בו. ובמשל המחשב דומה הוא לזה שניקה את כל הזכרון שבמחשב מכל וכל, ויצא המחשב מכלל שימוש, ומה שנותר הוא מסך שחור ללא שום כח תפקודי. ואמנם הנשמה היא מעין כוננית שמירה חיצונית שחוזרת אל מקור מחצבתה עמוסה כנז"ל בכל המחשבות, הדיבורים והפעולות של האדם בעולם הזה ובכל גלגוליו הקודמים הן לטוב הן למוטב.
ראוי לציין עוד שעפ"י תורת הסוד, ישנם נשמות שמתגלגלות בבעלי חיים ובצומח, ובברכה על אכילתם זוכים הם לבוא לידי תיקון, ומצטרפת הנשמה הטמונה במאכל לנשמת האוכל ומתקנת את עצמה על ידו. נמצא שאם אדם אוכל בלא ברכה, הוא גורם עוול לאותה נשמה שטמונה במאכלו. וכ"ש אם הוא אוכל מאכל אסור, מי יודע איזו נשמה טמאה נדבקה בנשמתו, שאז נשמתו הופכת להיות חלק מאותה נשמה טמאה שאכל.
וכן יש הבדל בין עץ מאכל שעליו נאמר "לא תכרות עליו גרזן", לבין עץ סרק שעליו נאמר "אותו תשחית וכרת". ללמד שאפילו בצומח יש נטיעות שחלה עליהם קדושה יותר משאר הצומח. ומצינו אפילו בכלים דוממים כמו כלי מדין, שנצטוו להגעילם ולטבלם במקוה, בכדי שתחול עליהם קדושה, וכאשר מחשבת האדם ומעשיו מתרכזים אפילו בכוח דומם, ומשלימים על ידו את מצות הבורא ית', משנים בכך את מהותו והופכים אותו לכלי קודש, אז חלה עליו קדושה רבה יותר, ועל דרך זו אפילו מעור של בהמה אנחנו מקבלים ספר תורה, תפלין, מזוזות, ושאר ספרי קודש. מזהב כסף ונחושת הדוממים אפשר להגיע גם לקודש הקדשים. וכן מעצים צומחים, בונים את בית המקדש ואת קודש הקודשים.
—————
בשבוע זה עברנו את יום השואה והגבורה שמעתי את דבריו של הרב בני לאו שהשוה את היציאה מן השואה הראשונה בהסטוריה לנוח בשעה שנצטווה מה' "וידבר ה' אל נח לאמור צא מן התיבה" היה מאוד קשה לנח לצאת מהתיבה ולראות עולם חרב באין אדם בו ונצטווה מה' לצאת אל החיים. ואמנם גם קודם לכן כאשר הרג קין את הבל אחיו נותרו בעולם אך ורק אדם וחוה וקין הרוצח. ואדם לא התייאש אלא הוסיף להביא לעולם את שת תחת הבל אחיו כי הרגו קין. הרב בני סיפר על אביו שהיה בשואה עם אחיו הקטן הרב ישראל מאיר לאו ובחשכת מחנות ההשמדה היה יהודי חסיד באבוב מפזם את "מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה". כעבור ארבעים שנה כשנתמנה להיות קונסול ישראל בניו יורק הוא הוזמן לאדמו"ר מבאבוב, שם הוא ביקש מהאדמו"ר שהיה עתה בא בימים לנגן את השיר מקדש מלך, והוא ניגן אותו ממש כפי שהוא ניגן אותו במחנה ההשמדה.
————–
בפרק פ"ד בתהלים כתוב "עוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו" עמק הבכה הוא עמק הבכיות אלא שאסור להשאר שם אלא רק להיות בכלל "עוברי" רק לעבור דרכו ואחרי כן ישנו מעין של מים חיים. ובאותו הלשון כתב רבי שלמה אלקבץ בין השנים אלף חמש מאות וחמש לאלף חמש מאות שמונים וארבע את הפיוט המפורסם "לכה דודי" ובאחד מבתיו כתב "מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה רב לך שבת בעמק הבכה והוא יחמול עליך חמלה, התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי… "התעוררי התעוררי".