פרשת אמור

פרק כא א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:

אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם – אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים, לשון רש"י. הרב דוד כ“ץ מבולטימור קשר בשנת ה‘תשס“ז את ראשית הפרשה עם סופה. הפרשה מסיימת בבן הישראלית ואיש הישראלי שקילל את ה‘ ובסופו של דבר נסקל באבנים. מה היה שמו? התורה לא אומרת לנו. מאידך, התורה מספרת לנו שאביו היה איש מצרי ואמו היתה שלומית בת דברי למטה דן. מדוע הזכירה התורה את שמה? ללמד שהיא היתה הגורמת למותו. והטעם מאחר שאביו היה איש מצרי, ממילא היא היתה האחראית לחנכו בדרך הישרה, ולא עשתה זאת – וזאת למדנו מראשית הפרשה, להזהיר גדולים על הקטנים. האחריות היא על הגדולים, ההורים והמחנכים על כל פעולה שהילדים עושים לבל יאמצו לעצמם חלילה מידות רעות שלעולם לא יוכלו לצאת מהם.

ב כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: ג וְלַֽאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹא־הָֽיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא: ד לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ: ה לֹֽא־יִקְרְחֻ֤ה [יִקְרְח֤וּ] קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת: ו קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ: ז אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו: ח וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: ט וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֨יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף:   י וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵֽאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם: יא וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא: יב וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: יג וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח: יד אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַֽחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵֽעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה: טו וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ: טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יז דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו: יח כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ: יט א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד: כ אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ: כא כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב: כב לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל: כג אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: כד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

פרק כב

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: ג אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַֽרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: ד אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע: ה אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ: ו נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע־בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם: ז וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא: ח נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: ט וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: י וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ: יא וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֨פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹֽאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ: יב וּבַ֨ת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל: יג וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֘ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ: יד וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ: טו וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַֽיהוָֹֽה: טז וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יח דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַֽיהוָֹ֖ה לְעֹלָֽה: יט לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים: כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם: כא וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ: כב עַוֶּ֩רֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אֽוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹֽא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַֽיהוָֹ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: כג וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה: כד וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָֹ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: כה וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם:   כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כז שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵֽרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: כח וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד: כט וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ: ל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: לא וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: לב וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:

ראיתי רמז יפה על הפ' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ששמו של הקב"ה י"י – ממש בין שני המלים "בני ישראל".

”ונקדשתי בתוך בני ישראל“ מכאן שהקב“ה משרה שכינתו על ישראל. ומכאן שהקב"ה מתקדש על ידי זה שאנחנו מקדשים אותו. מה נקרא קידוש ה‘? לדעת רש“י כאשר האדם מוסר את נפשו על קדושת השבת ועל המילה וכיו“ב בשעת הגזרות זה נקרא מקדש שם ה‘, כמו הפרופסור היהודי באוניברסיטה הידועה בוירג‘יניה שעמד בפתח הכיתה ולא נתן ליורה להכנס פנימה. באותו הזמן הוא קרא לכל תלמידיו לברוח דרך החלונות ובכך הציל אותם בחיי עצמו, שרק הוא עצמו נורה למוות ע“י הרוצח. זה נקרא קידוש ה'. לעומת זאת חילול ה‘ נעשה ע“י יהודים שנמצאים בסקנדלים בבורסה העולמית וכיו“ב בשחיתויות וגניבות למיניהם ואומרים עליהם בפומבי שהם יהודים, אלה חיללו את ה‘ ברבים.

אבל לדעת הרמב“ם בהלכות יסודי התורה פרק ה‘ הלכה י‘ ”כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם“. דהיינו קידוש ה‘ וחילול ה‘ הם אפילו בצינעה כל אדם בפני עצמו כלפי עצמו.

מעניין לציין שיוסף לדעת הרמב“ם קידש את ה' בצינעא במעשהו עם אשת פוטיפר. והיה נראה שכל זה אינו אלא לפי הפירוש הראשון של רש"י שיוסף מתוך אמונתו בה' התגבר על תאוותיו. אבל באמת גם מפירושו השני של רש"י שהוא לא התגבר על תאוותיו אבל הוא ראה את דמות דיוקנו של אביו, הרי הוא קידש את ה'. למדנו כמה חשוב החינוך של ההורים שאפי‘ דמות דיוקנו של אבא יכולה היתה להרתיע את הבן במרחקים כה עצומים של הימים ההם מלעשות עבירה שכ“כ גדול בה כח התאוה. וזהו הדבר שמצוה התורה להזהיר גדולים על הקטנים.

 לג הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

פרק כג א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי: ג שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:

פירש"י "ששת ימים – מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות".

מוסר השכל: אין הכל תלוי באם היהודי מחלל שבת אם לאו, שהרי אפי' אם הוא מכבד רק את הרגלים וכגון שהוא יושב בסוכה או אוכל מצה בפסח וכיו"ב הולך לביהכנ"ס בחג השבועות ומאזין לקריאת עשרת הדברות ואינו שומר שבת, בכ"ז "מעלין עליו כאלו קיים את השבתות". חובתינו ללמד זכות על עם ישראל.

כיו"ב אנחנו מתפללים בשבת "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג עם מקדשי שביעי. כלם ישבעו ויתענגו מטובך". קוראי עונג אינם בהכרח שומרי שבת אבל הם לא הולכים לעבודה בשבת ונהנים בחיק משפחתם. כלם בבחינת עם מקדשי שביעי.

ד אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם: ה בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהוָֹֽה: ו וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהוָֹ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: ז בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: ח וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: י דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: יא וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם מִֽמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: יב וַֽעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַֽיהוָֹֽה: יג וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: יד וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: טו וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה:

דרשתי בערב ל"ג בעומר. בפרשת השבוע נאמר "וספרתם לכם". מהי מהות הספירה, ומהי מהות השמחה בל"ג בעומר? בפסח היתה איתערותא דמלעילא, וגאל אותם מעבדות לחירות כשהם לא היו ראויים לכך, והספירה נועדה להכין את עם ישראל שיהיו זכאים לקבלת התורה באיתערותא דמלתתא. בשבועות זכינו בכחות עצמנו להתחברות הקדושה. ומסביר השפת אמת שבל"ג בעומר נפטר רבי שמעון בר יוחאי ואז נתגלו סודות הנסתר לתלמידיו, ומשום כך רבתה השמחה.

טז עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: יז מִמּֽוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁתַּ֨יִם֙ שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּֽהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: יח וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: יט וַֽעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: כ וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַֽיהוָֹ֖ה לַכֹּהֵֽן: כא וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: כב וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

פירש"י "ובקצרכם – חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".

מוסר השכל: לא רק זה המקיים את השבת או את המועדות נחשב ליהודי טוב שהרי זה הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי "מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו", האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ: כה כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כז אַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹ֩דֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: כח וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: כט כִּ֤י כָל־הַנֶּ֨פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ: ל וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּֽעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: לא כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: לב שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַֽׁבַּתְּכֶֽם: לג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: לד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: לה בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: לו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָֹה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: לז אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַֽיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: לח מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהוָֹ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַֽיהוָֹֽה: לט אַ֡ךְ בַּֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן:

 פירש"י "באספכם את תבואת הארץ – שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף". מוסר השכל: זוהי ראיה נצחת שנצטוו ישראל לעבר את השנים.

מ וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: מא וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ: מב בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּֽשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵֽשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת: מג לְמַ֘עַן֘ יֵֽדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֨בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהֽוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: מד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹֽעֲדֵ֖י יְהוָֹ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

פרק כד, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:

ראיתי בספר "דברו על לב" להר' ב"צ אייזנשטאט שנת ה'תרפ"ז שפירש שבענין נר תמיד לא נא' "להדליק" אלא "להעלות". ופי' חז"ל "כדי שתהא השלהבת עולה מאליה". והנה הכלים הנחוצים להעלאת נר תמיד הם פתילה – שתהא האש אוחזת בה. ושמן – שיהא נמשך אחר הפתילה. וכן מצינו בגמ' שבת כ"א הדנה בהכשר שני האלמנטים האלה "אמר רבא …פתילות שאמרו…שמנים שאמרו….".

ובענין חינוך הבנים אנחנו מוצאים שמורי הדור ומחנכיו הם הם הפתילה הנמשכת לדורות כדכתיב "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם". ואילו הבנים הם השמן הנמשך אחר הפתילה כדכתיב "בניך כשתילי זיתים סמוך לשולחנך".

וראיתי להוסיף נופך באותו ענין ולחדש שמלת פתילה היא מל' צמיד פתיל, מל' חבור. וכשם שהשמן צריך לימשך אחר הפתילה, כך גם הפתילה צריך שיהיה לה חבור לשמן. וכיון שאמרנו לעיל שהשמן הוא סמל לבנים – בניך כשתילי זיתים, הרי שהפתילה מסמלת את האבות, ייחוסם של אותם תינוקות שהיא חיבור להם. ועל זה אמרו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. ללמד שהם צריכים לדאוג שיהיה להם חבור לבנים לחנכם לתורה ולא יסתפקו בכך שהבנים הולכים לתלמודי תורה ולישיבות אלא הם עצמם חייבים לוודא שגם דור ההמשך יהיו בני תורה ותלמידי חכמים. ואין די בכך שהם עצמם עוסקים בתורה, כי הן שתי מצוות נפרדות האחת ושננתם לבניך, והיא הראשונה. ואחריה באה המצוה ודברת בם והיא המצוה השניה על האב כלפי עצמו.

ג מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: ד עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: ה וְלָֽקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָֽפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִֽהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָֽאֶחָֽת: ו וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּֽעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: ז וְנָֽתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּֽעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָֽיְתָ֤ה לַלֶּ֨חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: ח בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: ט וְהָֽיְתָה֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַֽאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָד֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹ֖ה חָק־עוֹלָֽם: י וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: יא וַ֠יִּקֹּ֠ב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן: יב וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְר֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֹֽה:  יג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יד הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל־הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָֽעֵדָֽה: טו וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: טז וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת: יז וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: יח וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: יט וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: כ שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: כא וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת: כב מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: כג וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:

דרשות

הקשה הרה"ג חיד"א זלה"ה בספרו "ראש דוד", מדוע יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד, ולא עושים זכר למן ולבאר?

תשובה א': מהרה"ג חיים כפוסי – כי ענני הכבוד היו חביבותא יתירא מאתו ית' להצילם משרב ומקור. משא"כ לחם ומים בין כה וכה היה עליו ית' לזונם.

תשובה ב': מהרה"ג יהודה חביליו – כי תחת ענני הכבוד היו חסויים אך ורק בני ישראל ולא הערב רב. משא"כ המן והבאר נהנו מהם גם הערב רב.

תשובה ג': מהרה"ג ישועה זיין – כי המן והבאר באו כתוצאה מתלונות בני ישראל במה שאמרו "מה נאכל" ו"מה נשתה". משא"כ העננים נתן להם ית' כאב את בן ירצה בלי שביקשו את זה.

ולזה פירש הרה"ג חיד"א ז"ל שכל ג‘ התשובות דלעיל רמוזים בפסוק זה כדלהלן:

"בסכות תשבו שבעת ימים". וכי תשאל מדוע עשה זכר לסכות ולא עשה זכר למן ולבאר? הטעם הוא "כי בסכות הושבתי" – מעצמי הושבתי וללא כל בקשה מצידם, וכתירוצו של הרה"ג זיין.

"כי בסכות הושבתי את בני ישראל" – ולא את הערב רב כתירוצו של הרה"ג חביליו.

"בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' א-להיכם" – שקבלתם תורתי, ומשום כך חייב אני לזונכם בלחם ובמים וכתירוצו של הרה"ג כפוסי.

והוסיף כי אף על גב דאיתא בגיטין אדון שאמר לעבד עשה עמי ואיני זנך בשני בצורת רשאי, מכל מקום קיימא לן בכתובות מ“ג דבעבד עברי חייב רבו לזונו.

עוד כתב כי ישנם ג' פעמים "כי" במסורה. "כי בסכות הושבתי", "כי ברחוב נלין", "כי נר מצוה ותורה אור". ומפרשים כי הם רומזים לסוכה, עירוב ונר חנוכה ששיעורם לא פחות מי' טפחים ולא למעלה מכ' אמה. ובזה רמז לטעם נוסף מדוע עשה זכר לעננים ולא עשה זכר למן ולבאר?

"כי בסכות הושבתי את בני ישראל", הכוונה לישראל סבא, דכתיב ביה "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות". יעקב אבינו בנה לעצמו בית, הכוונה לבית מדרש ”כי נר מצוה ותורה אור“, לזכות בו לחיי עולם הבא. ואילו "למקנהו", לחיי עולם הזה "עשה סכות", עראי, ”כי ברחוב נלין“. וזהו הטעם מדוע עשה זכר לענני הכבוד הרומזים לעולם הבא, ולא למן ולבאר הרומזים לאכילה ושתיה. שבזה רמז להם יעקב אבינו שיהיו כל עניני עולם הזה שלהם בבחינת עראי – "כי כוונתו שיהיו עראי ולא לקבוע זכר למו".

———————

דרשתי במסיבת פרידה שערכו עבורינו פייבל משה ורבקה בוגרט בחצר ביתם. מסיבה זו היתה בשיתוף פעולה עם מנחם וברכה זמבר, וכן סטיב ולאה סיישל. השתתפו בו כל השכנים שגרים בהווה בטמפל גייט וגם אלה שגרו כאן בעבר ובאו ממרחקים. וכמובן גם אלה שהכירו אותנו והתפללו בבית הכנסת שלנו בטמפל גייט.

פתחתי בתודה למשפחות שהשתתפו במסיבה זו ואמרתי שאנחנו עומדים בעיצומם של ימי הספירה ותמהתי על מה ולמה אנחנו מתאבלים. כידוע אנחנו מתאבלים על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא שמתו בפרק זמן זה. והשאלה היא האם זה מוצדק שכל עם ישראל יתאבל עליהם במשך אלפי שנים, בו בזמן שהיו לנו הרבה יותר צרות, וגם הרגו בעמנו הרבה יותר מעשרים וארבעה אלף תלמידים במשך אלפי שנים ובפרט בשואה האיומה שבמלחמת העולם השניה שנהרגו רבבות רבות של תלמידים בכל רחבי העולם? ואין מי שיודע מתי והיכן ואיך תלמידי רבי עקיבא מסרו את נפשם לבוראם. נראה לי שהם מתו במגפה כמו הקורונה של היום הנקראת "כובד תשע עשרה". אלא שזו היתה כובד מספר אחד. ומתו על שלא נהגו כבוד זה בזה. וכי רק הם מתו? בודאי שלא! היו עוד מאות אלפים ואולי אפילו מליונים שמתו אלא שגם הם היו בכללם. ומדוע אנחנו מתאבלים עליהם בדוקא? נראה לי שאין זו סיבת האבל העיקרית אלא שגם בימים אלה, ימי הספירה, הרבה מאוד טרגדיות קרו וקורים יום יום עד עצם ימינו אלה שבימים אלה מידת הדין מתוחה. ואבלותינו אינה אלא להזהיר אותנו מפני הרעות הפוקדות אותנו בימים אלה שהם כמו העובר במשולש ברמודה. כשגדלתי היו אוסרים עלינו אפילו לנסוע מעיר לעיר וכל שכן שהטיסה בימי הספירה, היתה בגדר בל ישמע על פיך. ונראה לי שזוהי הסיבה האמיתית לאבלותינו.

המקור לימי הספירה מפורש בפרשת השבוע "וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה: טז עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽה'". יש להתבונן בזה. הרי כידוע המושג של ספירה הוא שלילי שגורם לעין הרע ולמגפה כפי שראינו אצל דוד שחטא בשני דברים בלבד באוריה ובהסתה למנות את ישראל ועקב זאת היתה מגפה בעם. ולפי זה יש להבין מדוע ציוונו הי"ת לספור? אלא שהספירה היא מעין דבר והיפוכו. כשאנחנו סופרים אנחנו מדייקים לדעת בדיוק את הדבר הנספר ולשאוב את הצד החיובי שבו. בשנה זו אנחנו סוף סוף עולים ארצה אחרי חמישים שנה מאז רדתי לארה"ב בשנת אלף תשע מאות שבעים. המטרה החיובית שבספירה היא למנות כל שנה ושנה מתחילה ועד סוף ולעשות חשבון נפש על מה שעשינו במשך חיינו.

ואמנם נראה לי להסביר פסוק זה גם בעניין אחר והוא שהתורה מצווה על כל נשמה שבאה מעולם הנשמות הנקרא גם עולם שכלו שבת, לעולם הזה שנקרא "ממחרת השבת" וכידוע אין אדם נענש אלא מגיל עשרים ומעלה ואמר דהמע"ה ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. נמצא שגיל עשרים הוא הגיל "מיום הביאכם את עומר התנופה". "עומר" מלשון אסיפה וקיבוץ. וכלשון המ"ב בהלכות שבת סי' ש"מ סקל"ז "היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא". שזה היום שמתקבצין כל מעשיו שעשה במשך עשרים השנים הראשונות בחייו בכדי לסייע בידו להתעלות מעלה מעלה וזהו ענין התנופה. שרק אז מתחילים למנות את מעשיו שהוא אחראי עליהם, ומאז "שבע שבתות תמימות תהיינה", "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום", יום לשנה יום לשנה, שהם מסמלים את חמישים השנים הנותרות שמגיל עשרים עד גיל שבעים. ואז בצאתינו מן העולם אנחנו נמצאים בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'", מתוקנת יותר מזו שירדה לעולם.

ומבחינה מעשית יש לנו מושג של "תיקון סופרים" שמטרתו לספור כל מלה ומלה וכל אות ואות שבתורה, להגות אותה כראוי עם הדגשים והרפים התנועות הנעות והנדות ולא לעבור עליהם בשיא המהירות. כיוצא בזה בתפלות. העולם רץ כאילו מישהוא רץ אחריו. אנשים שואלים אותי איך אתה יודע כל מלה ומלה בתפלה בעל פה? והתשובה שלי היא גירסא דינקותא. אבל הרי גם אנחנו מתפללים כבר חמישים שנה ולא יודעים את התפלה בעל פה? תשובתי היא, אני מבטיח לכם שאם תתבוננו בכל מלה ומלה היוצאת מפיכם בתפלה ותבטאו אותה בשיא הדיוק במשך שנה אחת לא תצטרכו סידור תפלה, כי הכל יהיה מסודר בראשיכם ומוכן לעולם שכלו שבת. והראיה לכך, קחו מזמור בתהלים שלא ראיתם מעולם ותנגנו אותו בטעמיו ובשיא הדיוק, כעבור שנה תדעו אותו בעל פה, ואם לא תעשו כך אפי' מאה שנה לא יועילו לזכרונכם.

—————-

דרש הרב מנחם פלדמן "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום". הווייתו של אהרן הכהן היא בבחינת קירוב, שהוא היפך הפירוד, וזו הסיבה מדוע לנפש לא יטמא. כי אין לך פירוד גדול מזה של היפרדות הנפש מהגוף. כמו כן ברור מדוע הכהן אסור בגרושה כי היא מסמלת את הפירוד. וכן הוא אסור ביין, כי היין מפריד את כח השכל מהגוף על ידי שכרות. ואילו השלום הוא סמל הקירוב.

ומדוע אם כן מותר הכהן באלמנה שנפרדה מבעלה במותו? נראה לי הטעם כי אלמנה בהוויתה מעולם לא נפרדה מבעלה הראשון, רק שהוא נפרד ממנה לא מרצון אחד מהם, מה שאין כן גרושה. אלא שלפי זה קשה מדוע כהן גדול אסור באלמנה? ועוד מדוע אם נתגרשה בעל כרחה עדיין אסורה לכהן"?

ונראה לי להסביר שבאמת גם באלמנה יש עניין של פירוד, אלא שאין פירוד זה מתנגד ומפריך את השלום, כי לאחר אריכות ימים מתחברות נשמותיהם. מה שאין כן בגרושה. ולכן אין הבדל אם נתגרשה מרצונה או בעל כרחה, אסורה לכהן. אבל אלמנה שמעולם לא נפרדה מבעלה בחיי הנצח, מותרת לו. ומיהו, מאחר שבכל זאת יש באלמנה שמץ של פירוד בעולם הזה אסורה לכהן גדול. והטעם נראה לי כי הכהן הגדול מתפלל לשלום כל אדם בישראל בעולם הזה, ומאחר ולאלמנה יש פירוד בעולם הזה, נאסרה עליו. מה שאין כן כהן הדיוט, שעבודתו בקודש ובקרבנות שעיקר עניינם הוא כפרה על הנפש שמקורה ותכלית תיקונה הוא לעתיד לבוא, הפירוד של האלמנה מבעלה בעוה"ז לא מקרי פירוד לגביו.

——————–

דרשה שנשאתי בש"ק פרשת אמור תשנ"ב בקהילת "שערי ציון" בבולטימור.

בראשית דבר ברצוני להודות לרב הקהילה הנכבד, הרב שפירו על כך שכיבדני בכבוד גדול זה בשבת מיוחדת זו.

למעשה כל שבת ושבת היא יחודית. יש לה קדושה מיוחדת השופעת חיים בפרשת השבוע, ובפרט כאשר נוכל להבחין בעין חדה כיצד היא קשורה למאורעות השבוע.

כפי הידוע לכם אנחנו נמצאים בתקופה זו בעיצומם של ימי ספירת העומר, שהם הימים שבין פסח לעצרת. בימים אלו שוררת אוירה של קדרות ואבל המתבטאת בהלכות שונות המונעות מאתנו כל שמחה בשל הצרות הרבות שפקדו ופוקדות את אחב"י בכל דור ודור בימים אלו דא עקא. בימי התנאים מתו כ"ד אלף מתלמידי ר"ע. ובכל תקופה אנחנו שומעים על טרגדיות כלליות מבחינה של אנטישמיות או על צרות פרטיות הפוקדות בתים רבים בתקופת משבר זו.

לפיכך בל"ג ימים אלו נהגו שלא להסתפר ולא להתגלח. לא עורכים בהם חתונות ולא שומעים לכלי זמר. וכן נהגו שלא לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ויש שנהגו להתיר פרי חדש בשבת אם לא יהיה בנמצא אחרי ימי הספירה.

לעומת זאת המצוה של ספירת העומר בתורה שונה היא בתכלית. כתב בספר החינוך שימים אלו אפופים ברגשות של שמחה בשל הכמיהה לקבלת התורה. זאת ועוד, כידוע  הגיעו בני ישראל במצרים למ"ט שערי טומאה, ובאותם מ"ט יום שבין פסח לשבועות היו ישראל מזככים את עצמם להתעלות כל יום בשער אחד משערי הקדושה, עד עצם יום החמישים, יום קבלת התורה. ואיך, אם כן, לא תהיה בימים אלה שכולם קודש, אוירה של שמחה? והרי אפי' בתחילת תהליך ההזדככות, בזמן קריעת ים סוף הגיעו למדרגות בל ישוערו כפי שמתאר לנו המדרש "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן", כ"ש וק"ו למה שהגיעו בזמן קבלת התורה. נמצא א"כ שמבחינה הסטורית כפי שהיא מתייחסת במקרא ובמדרשים, ימים אלו הם ימי תשובה והתעלות בקדושה. וממילא גם ימי שמחה ורוממות רוחנית.

ואמנם מדברי הזהר הק' משמע שימים אלה מהולים בשמחה ועצב. מחד גיסא ימים אלה הם ימי שמחה, מצד גאולתינו. אך מאידך עצם היותינו נגאלים בארץ מצרים היתה כולה בחסדו ית', שהרי ישראל הגיעו למ"ט שערי טומאה, ולא היו ראויים מצד עצמם לאותה גאולה. ולא נגאלו אלא בזכות האבות, מצד הבטחת הקב"ה לאברם בברית בין הבתרים שהיה מוכרח לגאול אותם בטרם ירדו לשער הנ'. נמצא שגאולתם היא בבחינת  נהמא דכיסופא, לחם של בושה שאינם ראויים לה מצד עצמם. מאידך השמחה היא על כך שבמתן תורה, שאז הגיעה עת דודים, זכו ישראל בכחות עצמם לקבלת התורה, והרי הם כפועל שהשלים מלאכתו וממתין לקבל את שכרו. לפיכך אין לך שמחה גדולה מזו.

משום כל הנזכר לעיל, בעיצומם של ימים אלו המלאים קדרות ועצב אנחנו קוראים בפרשת השבוע קריאה של שמחה על כל מועדי ישראל במעגל השנה. חג הפסח, מצות העומר בט"ז בניסן, ספירת העומר, חג הבכורים, ר"ה, יוה"כ, סכות ושמיני עצרת. כמו כן רמוזים בה חגי הניסים שנתקנו ע"י חכמים. אפילו חנוכה ופורים שהם חגי הניסים מדרבנן רמוזים בפרשתינו, שכן חנוכה נרמזה בפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ופורים נרמז בפסוק "ולקחת סולת ואפית אותה המרמז על הלביבות. ולא זו בלבד אלא אפילו יום העצמאות רמוז בפרשתינו.

עוד בפרשתינו רמוזים נישואי תערובת – "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי" ורמוזה גם הקביעה "מיהו יהודי"? בן הישראלית ולא נאמר בן המצרי.

"וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" – איש הישראלי הוא זה שלא התערב בגויים אלא שמר על יחודו, רומז למחלוקת שבין הרפורמים לאורטודוכסים.

"וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" – "איש הישראלי" רומז לחשיבותו בשל היותו ישראלי ציוני, ואילו בן הישראלית רומז ליהודים אנטי ציוניים. "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" – קילל וחירף את הציונים "בשם ה'", בכח התורה שאותה הוא לומד. "ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'" – רמז שמחלוקת זו לא תבוא על פתרונה עד עת בוא גואל – תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

להבנת משמעותם של ימים אלו המהולים באבל ושמחה נמצא שאין זה רעיון יחודי לימים אלה בלבד, שכן הם מהווים המשך לליל הסדר שבו כל מנהגי הערב באו להמחיש אבל ושמחה. מחד גיסא לחם עוני, ומאידך חובה לאכלו בהסבה כבן חורין. מרור וחרוסת יחדיו, עבדות וחירות, ועוד מנהגים שונים כפי שפרטתי בספרי על הגדה של פסח. על דרך "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה".

ולכשנתבונן נראה שכל דברי ימי עמנו מהולים בדמע, בעצב ובשמחה. וכדלהלן:

הקב"ה הבטיח לאברם בברית בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". בכדי לזכות ברכוש הגדול, לקבלת התורה, חייבים לעבור משברים ועינויים "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ומכיון שהיו מודעים לכך בברית בין הבתרים, היו כאלה שגם עברו את השעבוד בשמחה. הם אותם אנשים גלותיים שמאסו בחירות. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". אבל כפי הנראה הם היו מהערב רב שנתגיירו על דעת משה. והם בדיוק כמו אלה שבעצם ימינו אלה כשסר הלוט מעל מסך הברזל ויצאו לחירות כמליון יהודים מהמשטר הקומוניסטי שברוסיה, באו בתלונות על שאין להם קיצבת אוכל בישראל. זכרנו איך המשטר הקומוניסטי שהיה מספק לנו אוכל דבר יום ביומו ברוסיה.

מאידך, כבר אמרו חז"ל "ג' דברים נקנין בייסורין: תורה, א"י, ועוה"ב". התורה היא הרכוש הגדול של כלל האומה, שהיתה מנת חלקם אחרי שעבוד מצרים, ובאופן פרטי כל אחד צריך להתייסר בעמל התורה בכדי לזכות להיות בן תורה.

ומה שלכאורה מאוד תמוה מדוע היו צריכים במצרים עצמה לרדת לדיוטה התחתונה של מ"ט שערי טומאה קודם שתגיע שעת גאולתן, ולא נגאלו אלא עד שהגיעה שעת האפס, באופן שאילו היו מגיעים לשער החמשים שוב לא היו נגאלים לעולם ח"ו? ומהי מטרת העינויים? האם היה זה מתוך תאוה או בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה?

נראה שמטרת העינויים היתה בכדי לצרפם בכור הברזל, לעבור את מחנה האימונים לקראת הגלות הארוכה, בכדי שיוכלו להחזיק בה מעמד בין האומות לבל תפול רוחם. ונראה לי שלגזרה זו היו שתי משמעויות "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – האחת להמשיך את יעודו של אברהם בעולם – הפצת שמו ית' ע"י בניו. והשני "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" – אני אאמן אותם בתקופה זו להכיר בי "כי אני ה'", ובכך יחזיקו מעמד בין האומות, על אף כל הצרות והאנטישמיות שיפקדו אותם במשך הדורות. לא רק בשעבוד מצרים אלא לדורי דורות, לאלפי שנים.

"תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", פירשו חז"ל "עד דכא" – "עד דכדוכה של נפש". עד שיגיע האדם לנקודת שפל שאין למטה הימנה, עד שהוא מתיאש ואינו מצפה עוד לישועה – או אז, באותה נקודת שפל מגיעה "תשועת ה' כהרף עין". ומדוע צריך להמתין עד לאותה נקודה?

יראה לעניות דעתי להסביר כי אלולי כן היה האדם מתפאר לאמר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל כאשר הגיע עד דכדוכה של נפש, אין לו עוד שמץ של גאווה, כי ה"אני" שלו משועבד באופן מחלט לבורא העולם. הביטול העצמי הוא גם יסוד מוסד בקבלת התורה, בכדי להיות ראוי לעמוד באותו מעמד נשגב בהר סיני. ללא שמץ של המושג "אני", מיד ניכרת תשועת ה' ללא עוררין, וזוכים לישועה. קודם שיצאו ממצרים הגיעו ישראל למדרגת שפל כזו שאין למטה הימנה, עד שפחדו לצאת מתחת שעבוד מצרים והעדיפו להשאר שם עד עולם. וכן מפורש בהגדה "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". ורבים שואלים מי אמר שלא היו מצליחים ברבות הימים לפרוק מעליהם את עול השעבוד? והתשובה האמיתית נראה לי שמצד עצמם לא היה להם האומץ לצאת, באשר הם הגיעו כבר לדיוטה התחתונה של עבד עולם, ליאוש מחלט מהמושג "חירות". הם כבר התרגלו לרעיון שזהו כורח המציאות ושאין מציאות אחרת עבורם, ולפיכך יצרו סביבם את התנאים שיהיו הכי נוחים עבורם בתנאי עבדות.

משל למה הדבר דומה, לטירון שיצא לאימונים ומפקדו שם לפניו מכשול אחר מכשול בכל דרך אפשרית, ובכל פעם שנכשל עמד עליו המפקד לסייעו. סוף דבר אמר לו המפקד, אני עוזב אותך לנפשך, ואתה חייב להשתדל לקום בכחות עצמך. השמר לבל תפול רוחך מדאגה, כי אני אשגיח עליך בכל עת בעזרת מצלמת הוידיאו שברשותי, ואם אראה שנשקפת סכנה לחייך, אבוא מיד לעזרתך. וכדי שתדע שאני הוא זה ולא אחר, אתן לך מרגע זה סימן מובהק. מאידך, בכדי שאוכל להכיר שזה אתה ולא האוייב, תצטרך להשגיח שיהיו בידך שלושה סימנים מובהקים. ובנמשל, המפקד הוא כמובן הקב"ה. והמכשולים הם המצרים. הסימן המובהק שנתן לו "כה תאמר לבני ישראל אהיה אשר אהיה". וג' הסימנים המובהקים שחייב אתה הם לבל תשנה את שמך, לשונך ומלבושך היהודי.

בני ישראל הגיעו לים סוף בברחם מפני המצרים "והנה מצרים נוסע אחריהם", והים לפניהם עד שאין להם להיכן לברוח. "ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". ומהי תשובת ה'? "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאיפה? אל תוך הים! אבל זה מפחיד, לא היו עדיין שום נסים של קריעת ים סוף, והיו זקוקים לנחשון שיהיה הוא הראשון למלאת אחרי צו ה' "ויסעו", לקפוץ תחילה לים במסירות נפש עילאית, ביודעו שהוא עלול לאבד את עצמו בתוך הים. נמצא שקודם שהים יקרע לפניהם צריכים היו להגיע למצב של "הגיעו מים עד נפש", ולסמוך על הבורא ית' שלא יאונה לצדיק כל רע.

כל האמהות היו עקרות ולא זכו לבנים אלא לאחר ששפכו את מרי שיחם לפני קונם. ומדוע? מה שפירשו בזה שהקב"ה חפץ בתפלתן של נשים צדקניות, אינו עונה על השאלה מדוע צריכות הן לעבור את דרך הייסורין הזו כדי לקבל מה שכל אם מצפה לאחר נשואיה? בנים. אלא בהכרח הטעם בכדי שיבטלו את עצמן ביטול מחלט ויצפו שתבוא להם ישועת ה' כהרף עין. עוד נ"ל הטעם שהורידם למ"ט שערי טומאה כדי שיוכלו להעלות ביחד אתם גם את שיא הטומאה עצמה למעלות של קדושה וטהרה.

וביום האבל החמור ביותר – יום תשעה באב, אין אומרים בו תחנון. היתכן? האם זה יום של שמחה? מהי משמעות האבל והשמחה המהולים באותה שעה? ומדוע נאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח, יט)

ומדוע קוראים את פרשת המועדים בימי הספירה המלאים עצב? ומדוע לא זכינו לקום המדינה אלא לאחר השואה האיומה באירופה?

ומדוע נבחר חדש אייר כחדש הגאולה, דוקא בימים קודרים אלו של "ימי הספירה" שבו חלים יום העצמאות, יום ירושלים ול"ג בעומר?

ומדוע אמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"?

ומה טעם למנהג שמטמינים י' פתיתי חמץ קודם בדיקת חמץ, בכדי לחפש ולמצוא אותם בשעת הבדיקה. שהרי המטרה היא לבער את החמץ ולא להוסיף חמץ בבית שכולו נקי ומוכן לפסח? ולאותם המפרשים שהטעם הוא כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, הרי אין ברכה על מציאת חמץ בשעת הבדיקה אלא על ביעור חמץ אם ימצא, ואמנם אם לא מצא מאומה עדיין ברכתו קיימת.

אכן ימים אלו דין ורחמים משמשין בהם בערבוביא. אותות אבל על תלמידי ר"ע מהולים בשמחת ל"ג בעומר, יום העצמאות ויום ירושלים. ובמדינת ישראל ימים אלה  מהולים בעצבות יום הזכרון לחללי צה"ל ויום השואה. ושמחה על תקומתה של מדינת ישראל מיד לאחר השואה באכזרית באירופה – מאפלה לאורה. אכן בתנאים אלה ראוי לומר את הפסוק "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".

כיו"ב הזכרת החטא בוידוי הוא בבחינת דין. לעומת זאת עצם העובדה שהקב"ה מקבל שבים הוא בבחינת רחמים. נמצא שדין ורחמים משמשין בהן בערבוביא.

בשלבי החזרה בתשובה צריך החוזר בתשובה לבדוק את חדרי לבו בדיוק כמו שצריך האדם לבדוק את ביתו מחמץ. וכשם שהוא צריך לבער את החמץ כן הוא צריך לבער את יצה"ר במה שטעון תיקון. אבל בית שמעולם לא הכניסו בו חמץ, אינו טעון בדיקה, והוא כדוגמת הצדיקים הגמורים שאין להם מה לבדוק. מאידך בעל עבירה הוא כדוגמת בית שהכניסו בו חמץ שתוך כדי הבדיקה מוצאים בו דברים שלא היו צפויים, שתוך כדי ביעור החמץ הדומה לעבירות שבידו מוצא הוא עוד דברים משניים הטעונים תיקון. לפיכך במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

משל למה הדבר דומה לחדר מלא אבק ולכלוך הטעון נקיון יסודי של מטאטי ושואב אבק. באותה הזדמנות שמנקים את הלכלוך במרכז החדר, מנקים גם את כל פינות החדר. משא"כ אם החדר נקי באופן כללי לא מוציאים שואב אבק אך ורק כדי לנקות את אבק הפינות. נמצא כי בעלי תשובה עדיפים מצדיקים גמורים, באשר בכח התשובה זוכים הם לטפל בנפשותם טיפול יסודי ומדוקדק בכל חדרי לבם, וזה בודאי עדיף מבית שלא נוקה כלל מכיון שלא נכנס בו חמץ, שאף אמנם שחמץ בעין לא נכנס בו, אבל בודאי שאבק חמץ שאין חייבים לבערו נמצא עומד בחדריו.

ומעשה במשגיח בישיבה גדולה שביקש מתלמידיו להכין סדר יום מדוייק לפי כל שעה ושעה. אחד התלמידים ניגש אליו והראה לו את סדר יומו כמעט מושלם, רק שנשארו לו חמש עשרה דקות שלא היה בטוח אם עדיף ללמוד בהם גמרא או מוסר. ובכך ביקש להתייעץ עם המשגיח. התבונן המשגיח בסדר יומו ואמר לו עדיף שתלמד בהם מוסר כי אז תווכח שיש לך הרבה יותר מחמש עשרה דקות.

זה גם יסביר לנו את מאמרם ז"ל "אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת". כי בשעה שהכל מצפים באותו זמן לישועה – משמע שלא הגיעו לדכדוכה של נפש, כי יש להם תוחלת מה. וכאשר ישנה תקוה מידת הדין מתוחה, לוודות שאכן ראויים הם לאותה ישועה.

ולכן אמרו חז"ל "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", כי הדבר הגלוי ידועה תכולתו ומוגבלת למה שמנו, שאז בעליו שומרים עליו שישאר במתכונתו ולא יחסר. נמצא שבעליו מותחים עליו את קו הדין. שמצד הדין לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וזה היפך המושג של ברכה שענינו חסד ומידת הרחמים, שאותו דבר עשוי להשתנות לטובה.