א וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:
למה נסמכה פ' משפטים לפ' מזבח? פי‘ רש“י ז“ל ללמד שתשים סנהדרין אצל המזבח, ויש מפרשים שפ‘ המזבח מרמזת על היחסים שבין אדם לקונו ואילו פ‘ משפטים דנה ומרמזת על היחסים שבין אדם לחברו. בימינו המזבח מרמז לביהכנ"ס, ואילו המשפטים מרמזים לחיי היומיום. המוסר הנלמד מזה הוא שלא די לאדם להתפלל כאדם המתחסד עם קונו וגונב את הזולת בעסקיו, וכן איפכא אין די לו לאדם להיות ישר בעסקיו, לשאת ולתת באמונה ולהזניח את עבודת הי"ת, אלא חייב הוא להיות גם ישר עם קונו, ולעבדו באמונה ובלב שלם.
ולי נראה ללמוד מהפסק הפרשיות שבין פ‘ מזבח לפ‘ משפטים שכאשר אנחנו בביהכנ“ס שהוא מקדש מעט, אסור לנו לדבר בענייני ממונות שאין להם קשר למזבח, לקדשים.
עוד נ“ל לפרש שפרשת יתרו מסיימת בפ' המזבח שכל מטרתו היא להקריב עליו קרבנות שהם בגדר חוקה כי אין לנו הבנה וסברא בטעם הציווי להקריבם, וגם לא בהבנת הרעיון שהם מכפרים על החוטאים, ומ"מ אנחנו מקיימים על ידם את מצות הבורא ית' בגדר "נעשה" בלא טעם. מאידך הציווי בפ‘ משפטים הוא "אשר תשים לפניהם" ופירש"י שצריך לבאר להם טעמם של מצוות וזהו בבחינת "נשמע". נמצאנו למדים מסמיכות הפרשיות "נעשה ונשמע". ולמדנו מסמיכות זו שגם את המשפטים שיש להם טעם חייבים לקיים לא משום שאנחנו מבינים את טעמם, אלא משום שכך ציווה אותנו הבורא ית‘, ואנחנו מקיימים אותם בדיוק כפי שאנחנו מקיימים את מצות הקרבנות שאין בידינו טעם מספיק בציוויים. ואע"ג שחובה עלינו להשתדל ולהבין את טעמי המצוות ככל אשר חננו הבורא ית' בשכלנו הדל, מ"מ גם אם לא הצלחנו להבינם, חייבים אנחנו לקיימם משום שכך ציוונו הבורא ית'.
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – האם מותר או ראוי לשומר מצוות להבין את טעמי המצוות, או שעדיף לו לקיימם בתמימות אך ורק משום שכך ציוונו בתורתו בבחינת "תמים תהיה עם ה' א-להיך"?
רש"י ז“ל מאיר לפנינו בפשטות דבריו, מענה לשאלה סבוכה זו במלים "אשר תשים לפניהם" – להורות שחייב ללמד את טעמי המצוות. וז“ל: ”אשר תשים לפניהם – אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם“.
ויש להתבונן בכך. מדוע ציוונו הבורא ית' להבין את טעמי המצוות, וכפירש“י ז“ל שצריך להטריח עצמו ”להבינם טעמי הדבר ופירושו“? והרי יתכן שמתוך שנבין אותם נקיימם מכח הגיוננו ולא משום שכך ציוה הבורא ית'. זאת ועוד, שמא לא נכוין לטעם האמיתי שבשלו נצטוינו, ולפיכך צריך היה לאסור עלינו לתור אחרי טעמי המצוות?
ונ“ל לפרש שזוהי הסיבה שהי"ת נתן לנו חוקים שנווכח שבהבנתינו אין להם טעם, ובכ"ז אנחנו מקיימים אותם אך ורק משום שכך ציוה הבורא ית‘, ובכך נוכיח שגם כאשר אנחנו מקיימים את המשפטים מתוך הבנה, עצם קיומם אינו אלא משום שכך ציוה הבורא ית‘.
מדוע אנחנו זקוקים לבחינה של ”ונשמע“, להבין את טעמי המצוות? נ"ל שבחינה זו מחזקת בנו את האמונה בבורא העולם, לדעת שלכל אחת ממצוותיו יש טעם, לפעמים הוא טעם גלוי ולפעמים הוא נסתר מעינינו, ויש עוד פעמים שרק כעבור שנים רבות אנחנו מגלים את תועלתן. לפיכך לא לחינם ציוונו הבורא ית' לקיים את כל אחת מתרי“ג המצוות, נמצא שלכל אחת מהן יש מטרה בבניין הגוף.
עוד נ"ל לבאר עפ"י מאי דאיתא בב"ר פ' מ"ד ”רב אמר לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות“. והנה המלה לצרף יש לה שני פירושים שונים האחד כמו צורף המסיר את הסיגים מן הכסף וכך גם המצוות נועדו לטהר את האדם מכל הרע שטבע הקב"ה בחותמו כמו שכתוב בתורה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", והפירוש השני הוא מל' צירוף לצרף ולאחד את כל הפרטים, והכוונה היא להגיע לידי הבנה עמוקה איך כל מצוה ומצוה מצטרפת אל אבר מרמ“ח אברינו או אל גיד משס“ה גידינו.
ונ"ל דמשום כך נא' בפסוק "תמים תהיה עם ה' א-להיך", דהיינו, באיזו מצוה "תמים תהיה" כשהיא מתיחסת "עם ה' א-להיך", כאשר הדבר נוגע לחקור ולדרוש בבורא העולם לדעת את מקומו ואת מהותו, אבל בשאר מצוות התורה חייב אדם לירד לעומק טעמי המצוות.
משל למה הדבר דומה? לאדם הלוקח ויטמינים שהם חסרי טעם שאעפ"י שהם מועילים לגוף האדם מ"מ אין החיך נהנה מהם. לעומת זה, האוכל ירקות שמכילים את אותם ויטמינים, זכה לא רק לתועלת שמקבל מהם מבחינת הויטמינים הדרושים לגופו אלא גם שהוא נהנה מאכילתם. והוא הדין בהבדל שבין מקיים המצוה ללא טעם לזה המקיימה מתוך הבנת טעמיה, וכשם שהאוכל את הירקות הנז', אעפ"י שאפשר לומר שהוא אוכל אותם משום שהם ערבים לחכו, מ"מ הרי הם גם מועילים לגופו, כן הדבר במצות שיש בהן טעם, שאעפ"י שאפשר לומר שהוא מקיימן משום שהגיונו מחייבו לקיימן, מ"מ מועילים הם לנשמתו בכך שהוא מקיים את מצות בוראו בעשייתן. וע"ז אמר רב יהודה אמר רב במס' פסחים נ: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
ומה היא התועלת שיש בקבלת המצוות ללא הבנה? נ“ל שיש בזה שתי תועליות פשוטות. האחת שהרי פעמים רבות לא מגיע האדם ואפי‘ החכם שבחכמים לידי הבנה של מצוות מסויימות אלא לאחר הקדמות רבות שבכדי להגיע לסופן ישנו מהלך רב, לעתים אפילו של שנים רבות, ואפשר שלעולם לא יגיע לידי הבנה. מאידך, יש פעמים שרק לאחר שבא איזה מעשה לידו שימחיש את הסיבה והטעם למצוה המסויימת, שאז לפתע הוא אומר ”או, עכשיו התבררה לי שאלה שהיתה לי מזה שנים רבות“, או ”עכשיו אני מבין מדוע ציוותה התורה מצוה זו“, והוא כבר בסוף שנות חייו, ואם לא יקיים את המצוה עד שיגיע לידי הבנה זו, נמצא שהפסיד מצוה זו, לעתים עד ממש לערוב ימיו. לפיכך חייב לקיים את המצוות גם בלא הבנה בבחינת ”נעשה“ מהיום הראשון, ואמנם חובתו היא לעמול ולהגיע למדרגת ”ונשמע“, שלעולם ישתדל לזכות להבנתה.
והתועלת השניה בקיום המצוות ללא הבנה היא, שאם לא יקיים האדם את המצוות אלא לאחר שיגיע לידי הבנה, נמצא שהסיבה שהוא מקיים אותן היא בהכרח משום שכך צריך להיות על פי הגיונו, סברתו והבנתו, כדוגמת ”כי תראה ערום וכסיתו“, ולא משום שכך נצטווה מאתו ית‘, וממילא הרי הוא מאבד את שכרו על קיום המצוה, כי אינו מקיים אותה משום שכך נצטווה אלא משום ששכלו מחייב זאת.
ומאחר שחשוב לנו לעמול בכדי להבין את טעמי המצוות, מדוע אם כן לא פירש לנו הכתוב את טעמי המצוות שהם בגדר חקים? נראה לי להסביר זאת בטוב טעם. החק מקורו בנשמה, וכשם שאי אפשר לראות את הנשמה ולהסביר איך היא פועלת להחיות את גופנו שכן היא נשמת הגוף וחיותו, ואיך היא עובדת ללא הרף עשרות שנים, ואיך לא יוכל אפילו החכם שברופאים להחיות את המת שפסקה נשמתו מלפעום בקרבו, כך הוא בדיוק גדר החק, שאין מי שיכול להסביר איך הוא משפיע על הצד הרוחני הנסתר שבגופנו שהיא הנשמה. ואמנם, כשם שהאדם מרגיש את נשמתו בעוד היא שוכנת בקרבו, בחיים חיותו, כך מרגיש שומר המצוה שהיא בגדר חק, את רוחניותה וחש בקיומה. כך למשל אדם ששומר את השבת בכל דקדוקיה, ונזהר בכל האיסורים הבלתי הגיוניים הכרוכים בשמירתה כהלכה, הרי הוא מרגיש באופן מוחשי ורוחני ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו את העונג המיוחד שטמון במתנה גנוזה זו הנקראת "שבת". אבל מי שלא שומר את השבת אינו מסוגל להבין את העונג הרוחני שמסתתר בנשמת היום הקדוש הזה. נמצא לפי זה שהרגש והקדושה העילאית שטמונה בחק אין לה הסבר המניח את הדעת מבחינה קוגנטיבית אבל תוצאותיה נעוצים בעצם קיומו של עם ישראל במשך אלפי שנות הגלות. הסבל, היסורים ומסירות הנפש שסבל עמינו בשביל קיום החקים הללו, הם עדות חיה לצורך הרוחני בשמירתם גם מבלי שיוכלו לשכנע אפילו את השומרם בטעם לשמירתם.
החברה בימינו רודפת אחרי הצדק בבתי המשפט. ענין זה מתבטא בתכניות רבות באמצעי התקשורת שבהן כביכול משתתף כל אחד מהמאזינים כשופט בבית המשפט השומע את טענות שני הצדדים ועליו להכריע את הדין. תכניות אלה הן מאוד פופולריות ונמשכות למשך שנים רבות בהצלחה רבה. כמו כן ידועים משפטי ראוה כמו זה של די. ז'י. סימפסון ואחרים שהיו מקור לראווה במשך חדשים רבים, וכאשר חבר המושבעים זיכוהו בדינו נגד דעת הקהל העולמית, היה הדבר ברור כשמש בצהרים שנעשה עיוות דין משווע כלפי הנרצחת. בדומה לזה היה משפטו של פיטרסון השוטר שרצח כמה מנשיו, והיו נגדו ראיות רבות להוכיח שהוא רצח את אשתו האחרונה, בכל זאת לא יכלו לשפטו, כי חיפשו בכל העולם אנשים שלא שמעו כלל ממשפט הראווה הזה, ושלא היו מושפעים מהמשפט המתמשך, וכמעט שלא נמצאו כאלה. באותו זמן אמרו אלה מהעוקבים אחרי הפרשה "מה הבעיה? שישתמשו בחבר המושבעים הראשון", הם אלה ששפטוהו בראשונה כזכאי, שהרי הם עצמם לא שמעו את כל דברי הצד הנגדי עד הלום, ושפטוהו כביכול בחשכת שכלם?
כיוצא בזה היה משפטו של אהוד אולמרט שכידוע כל הציבור היה בטוח ברשעותו והופתע מכך שעונשו היה כל כך קל. מאידך ידוע משפטו של הנשיא קצב ותוצאותיו שהורשע על ידי אויביו המושבעים שעתידים ליתן את הדין בעולם האמת, על שחרצו את גורלו המר על לא עוול בכפו. מאידך, משפטו של יגאל עמיר שנשפט ונידון למאסר עולם ללא זכות חנינה על ידי השמאלנים שרצחוהו במו ידם, וביימו את רציחתו ביגאל עמיר על לא עוול בכפו, ונותר כמשפט חסוי שאסור לדון בפרטיו. ומדוע דוקא ביגאל עמיר חובש הכיפה? בכדי להכפיש את הדתיים ברציחתו של יצחק רבין. ומי היה אותו רבין? זה שיירה ורצח ניצולי שואה והטביע את אונייתם לטובת הבריטים. להגנתו טענו כל השמאלנים שהוא בסך הכל מילא אחרי פקודתו של בן גוריון. ותשובתם בצידם, שאין הוא טוב מכל הנאצים שרק מילאו אחר פקודתו של היטלר ימח שמו. ומכיון שהשב“כ השמאלני הוא שרצח את רבין בתוך האמבולנס, והערימו את אשמת הרצח על יגאל עמיר והדתיים, לפיכך כל התיק והראיות לכך שלא הוא הרוצח נשארו עד עצם היום הזה חסויות בפקודת בית המשפט ובפקודת השמאלנים שבבג“ץ, וגם הם עתידים ליתן את הדין בבית דין של מעלה. ויש כאן מקום רב להאריך.
”אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות“
הגמ‘ בסנהדרין ו: ”וכן ביהושפט הוא אומר ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי אם לה', שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה תלמוד לומר עמכם בדבר משפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות“. וכן במס‘ נדה כ: ”רבי ראה דם בלילה וטימא, ראה ביום וטיהר, המתין שעה אחת חזר וטימא, אמר אוי לי שמא טעיתי. שמא טעיתי? ודאי טעה! דתניא לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מעיקרא אחזקיה בטמא כיון דחזא לצפרא דאשתני אמר ליה ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר, כיון דחזא דהדר אשתני אמר האי טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל".
והקשה הבן איש חי למה אמר ”אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות“, הוה ליה למימר ”מה שאזניו שומעות“? שהרי הוא שומע את דברי בעלי הדין ושומע עדות מפי העדים, ומה ענין ראיה בכאן? ותי‘ שכוונת רז“ל בזה על עין שכלו של הדיין שלפעמים אחד מהם יטען טענת שקר כפי שלימדו אותו לטעון והוא באמת דין מרומה, וכשיחייב אותו הדיין לישבע, לא יהיה אכפת לו לישבע לשקר, נמצא לא רק גנב אלא גם נשבע לשקר. אבל כשיפתח הדיין את עין שכלו ויבין שיש בכאן רמאות, יתחכם לברר את האמת בלא שבועה.
והביא מעשה מספר ”שיחת חולין של ת“ח“ באיש אחד שהיה מוכר יין בעיר והיה לו משרת אחד שהיו לו חמשים שקל כסף שהם חסכונות כל חייו, ובהכנס השבת טמן את הכסף בין חביות היין של אדונו, ובמוצ“ש גילה שכספו נגנב והלך לתבוע את כספו מבעה“ב אחרי שלא היה איש בבית מבלעדיהם. בעה“ב הכחיש מכל וכל ששלח את ידו בשקלי משרתו. הלה תבעו לדין תורה אצל הדיין, ובעה“ב טען כי הוא מוכן אפי‘ להשבע (שבועת שוא) שהוא לא גנב אותם. ומאחר והדיין נוכח לדעת לפי מה שעיניו רואות שבעה“ב גנב את שקלי משרתו, ולא היה חפץ שישבע בעה“ב שבועת שקר בנוסף לגנבתו, הודיע בפה מלא לבעה“ב ”הדברים ברורים כשמש שאין אפשרות שאתה גנבת אותם כי אין זה הגיוני שיהודי יגנוב ביום שבת קדש“, זוהי בודאי מלאכת גוי. שמח בעה“ב לפסק דינו של הרב הדיין וחשב שיצא זכאי בדינו. ואמנם לא עברו שניות מועטות ושוב קרא לו הדיין והודיע לו בפסקנות מחלטת שלאור מה שקרה הוא חייב להכריז על כל החביות, כיין נסך האסורים בהנאה מאחר שברור שגוי נגע בהן בגנבו את השקלים. נבהל בעה“ב מפסק דינו של הדיין, כי שווי החביות היה פי מאה משווי הגנבה, ותוך שהוא מוכה הלם הודה שהוא גנב אותם. אמר לו הרב אני לא מאמין לך שהרי אתה בעצמך אמרת שלא גנבת אותם והיית מוכן אפילו להשבע על כך. אין זאת אלא שברצונך להציל את חביותיך, ובודאי שאתה לא היית גונב ביום השבת. לא, טען בעה“ב, אני הוא הגנב, וכדי להוכיח את צדקת דברי אני אלך ואביא את הארנק יחד עם הכסף בדיוק כפי שמשרתי הניח אותם. אמר לו הרב אם כה תעשה לא אפסול את חביותיך. וכן עשה וזכה המשרת בשלו ובעה“ב ניצל משבועת שוא וזכינו אנחנו להבין על ידו מהו כח מאמרם ז“ל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ב כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַֽעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
מה הטעם למצוה זו, להיותה הראשונה שפותחת את פרשת משפטים שהיא מלאה מצוות שבין אדם לחבירו? נ"ל הטעם לכך כי היא הקדמה לאהבת הזולת שאפילו אם הוא גנב לא לזרוק אותו לבית סוהר עם שאר האסירים שמהם ילמד לעשות רע כנהוג בכל העולם הנאור אלא לטפל בו ולשקם אותו. שהרי כל הקונה עבד קונה אדון לעצמו.
פירש הרשב"ם "ובשביעית – "שביעית למכירתו ולא שביעית לשמיטה". מיירי במוכר את עצמו. אבל אם מכרוהו בית דין יוצא בשמיטה. וכן איתא בקידושין יד: "דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש". עוד עיין שם.
ג אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָֽצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ: ד אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָֽלְדָה־לּ֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָֽאִשָּׁ֣ה וִֽילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ: ה וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֨בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי: ו וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַֽעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם:
מדוע רוצעים את אזנו במרצע ועבדו לעולם? מפרש הזהר בפ' בהר כי אותו שער הוא שער השמים, שממנו יוצא הוא לחירות מאדוניו ומקבל עליו עול מלכות שמים. וכיון שכוונתו היתה לפגום למעלה בכך שמסרב לקבל על עצמו עול מלכות שמים לפיכך פוגמים בו – "ורצע אדוניו את אזנו במרצע".
נלענ"ד לבאר פסוקים אלה א-ו על דרך המוסר.
פרק כ"א (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: ע"ד מאי דאיתא בירמיהו פי"ב פ"א "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ". אלה הם דברי המוסר אשר תשים לפניהם למען יתבוננו בהם כל ימי חלדם.
(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: עבד עברי הוא יצה"ר שתמיד דורש כביכול את טובתך. כאשר הוא נכנס לביתך בצעירותך הוא משתדל ולעתים גם מצליח לפתותך עד סוף העשור הששי לחייך. ואמנם בעשור השביעי, ערב צאתך מהעוה"ז, כמו שאמר דהמע"ה "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", אז "יצא לחפשי חינם", כי אז כבר כמעט סרה ממך התאוה שהיתה לך בצעירותך.
א"נ כאשר יצה"ר בא לעולם הוא צריך לעבוד ששה ימים בשבוע וביום השביעי, יום השבת, מאחר שהאדם עסוק כל היום במצוות, הולך לביהכנ"ס שלוש פעמים, ואוכל ג' סעודות, ומזמר זמירות של שבת, ולומד פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ולומד את הפרשה בפירוש רש"י ואחרים, ולומד קצת עם בניו ובנותיו, ומענג את השבת בשינה, באופן שלא נותר ליצה"ר שום פרק זמן לפתותו, ממילא יצא היצר הרע לחפשי חינם.
(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אם היצה"ר בא לעוה"ז בגפו, בפני עצמו, נקי מקלקולים שהתפתה בהם בגלגולים קודמים, וכגון שהצליח בגלגולים הקודמים להתגבר על פתויי היצר לעבור על רצון הבורא ית', ולא נכשל בהם, ולא נשאר בידו לתקן אלא את חטאו של אדם הראשון, אז "בגפו יצא" מהעוה"ז, ואין לעבד רשות כאדון על יצרו, ללכלך עוד את עצמו בעוה"ז. לעומת זאת אם בעל אשה הוא שבא לעוה"ז עם אשה המסמלת את פרי תעלוליו בגלגולים קודמים, ויצאה אשתו עמו ואין אדוניו רשאי ליתן לו שפחה כנענית להוליד ממנה ילדים נוספים כי אז יתמוטט בעמל גלגוליו.
(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: אם הצליח היצה"ר לפתות את האדם בעוה"ז ולהפיל אותו בפח באופן שישנם תוצאות למעשיו הרעים שהם בבחינת ילדי היצה"ר, שימשיכו את עבודתו גם אחרי צאתו מן העולם, אזי כל תוצאות מעשיו הרעים ירשמו לחובתו, לצורך תיקון לגלגולים הבאים.
(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: פי' שהאדם אומר ליצה"ר אני אוהב אותך כנפשי וגם אני מתפאר בכל מעשי הרעים ואיני שב בתשובה עליהם, ולא אהיה מוכן לשוב בתשובה בשום גלגול.
(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: אז מגיש אותו היצה"ר למשפט עם בורא העולם להוכיח אותו על פניו על כך שמעתה ואילך הוא נתון תחת ידו וברשותו, וכיצד? "והגישו אל הדלת", שדרכה הוא נכנס לאויר העולם, בכדי להוכיח שהוא נכנס לאויר העולם נקי מחטאי הגלגול הנוכחי, וכל תוצאות מעשיו הרעים הם פרי פיתויו של היצה"ר בעולם הנוכחי, ומעתה ואילך הוא כבוש תחת ידו. "או אל המזוזה", או שהוא מגיש אותו אל המזוזה, אל המקומות הקדושים, שפתחו לפניו פתח בכל דלת ודלת בחייו שהיה עשוי להשתמש בהם לשוב בתשובה, שיוכיחו לו על פניו, שהוא לא ניצל את כל אותן הזדמנויות, ורק היה מוסיף על חטאיו פשע. "ורצע אדניו את אזנו במרצע", היצה"ר רוצע את אזנו שלא הקשיבה לקול המוכיחים אותו בעוה"ז, "ועבדו לעולם", אומר לו היצה"ר מעתה ואילך אתה כבוש בחלקי עד עולם.
ז וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָֽעֲבָדִֽים: ח אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לֹ֥א [ל֥וֹ] יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹֽא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ: ט וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַֽעֲשֶׂה־לָּֽהּ: י אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹֽנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע: יא וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָֽצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: יב מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת: יג וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָֽאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: יד וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: טו וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: טז וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: יז וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: יח וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב: יט אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא:
”ורפא ירפא“ – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש“י). ולכאורה ק‘ מהיכא תיתי שלא יוכל לרפאות עד שצריך רשות מיוחדת לכך? והרי כל דבר בעולם שנתקלקל מותר לתקנו דלא תהו בראה והקב“ה ציוה את האדם בבריאתו להיות אפוטרופוס של העולם ביישובו ושגשוגו שנאמר ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ“, וכפי שאי אפשר לומר לבנאי שאסור לו לשקם בית שחרב או עלה באש משום שרצה הקב“ה בחורבנו. כך אין לומר שכיון שהקב“ה החלה אותו אז רצונו ית‘ שישאר חולה, ומדוע א"כ צריך היתר מיוחד לרפאותו?
ראיתי מי שפירש מכיון שכל רפואה משנה את המערכת הכימית של האדם ובו בזמן שהיא מרפאה את המחלה שבשלה הוא לוקח את התרופה, היא גם מזיקה למקום אחר בגוף, אלא שתועלת התרופה מרובה על הנזק שהיא גורמת, לפיכך על התרופה באמת אין צורך ברשות מיוחדת, אבל על הנזק שהיא גורמת, שברפואתו הוא עובר בעשה ד“וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם“, וגם בלאו, שהוא לאו הבא מכלל עשה. לכך נא‘ ”ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות“.
ומכאן נראה לענ“ד שאסור מדין תורה להגיש תביעה משפטית נגד רופא שהזיק בשוגג שהרי ברשות הוא עושה, וזה שהתרופה שלו מזיקה לדברים אחרים, לא רק הרופא מודע לכך, אלא גם החולה, ובזה שהוא מגיש נגדו תביעה משפטית הוא כביכול שולל ממנו את הזכות שנתנה לו התורה.
כ וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם: כא אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַֽעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: כב וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָֽצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵֽעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים: כג וְאִם־אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָֽתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: כד עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
”עין תחת עין“ – ממון. מנין לנו זה? אומרים בשם הגר“א שזה נלמד מהפסוק עצמו שהרי האותיות שנמצאות למעלה מאותיות ”עין“ הן אותיות ”כסף“. וזוהי כוונת הפסוק עין שיצאה ממקומה היא תחת עין אחרת שתשלומיה, כסף.
כה כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: כו וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ: כז וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: כח וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי: כט וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת: ל אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו: לא אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: לב אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: לג וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
לד בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: לה וְכִֽי־יִגֹּ֥ף שׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן: לו א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: לז כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:
שמואל סילבר בסבורבן אורטודוכס ה'תשס"ח הביא מה שפירש"י "חמשה בקר וגו' – אמר ריב"ז חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו". והשאלה הנשאלת מאליה היא מדוע חס הקב"ה על הגנב?
להבנת הענין הביא מעשה ממחנה השחרור די. פי. בגרמניה איך יהודי אחד שאיבד את רוב משפחתו בשואה החל לכפור במקום, בטענה שאם הוא ית' עזב אותו ואת משפחתו ואת כל עם ישראל, אז במידה כנגד מידה גם הוא יעזוב את ה'. ובאותו מחנה היה לו ידיד שניסה בכל כחו לנחם אותו ולהשיבו אל דתו, אך ללא הועיל. סוף דבר החליט לשלוח אותו לרבי מקלויזנבורג הרב הלברשטם. כעבור כמה שעות של התייחדות עם הרבי חזר אותו אדם, ופנים חדשות היו לו, ואפי' שב חזרה אל אמונתו. מופתע מאותו מעמד, שאל אותו ידידו מה כבר יכול היה הרבי לעשות שאני לא עשיתי? איך הצליח הרבי לשנות אותך מקצה אל קצה?
תיאר לו אותו אדם מה שעבר עליו אצל הרבי "אמרתי לרבי ראה, איבדתי את כל משפחתי בשואה ולא נותרה לי ממשפחתי אלא נפשי ועורי". השיב לו הרבי "גם אני איבדתי את אשתי ואחד עשר ילדי". "שם הרבי את ידו אל תוך ידי וישבנו יחדיו ובכינו שעה ארוכה. זהו כל מה שקרה". "נו, ומה גרם לך באותו מעמד להשתנות"? השיבו "בשעת צערי, הייתי זקוק למישהוא שיעשה בדיוק מה שעשה לי הרבי. מישהוא שישים לב לצערי, ויכאב את כאבי, ושיביט אל הצרות שאני מתחבט בהן בשעה זו, יותר מאשר לנסות לשכנע אותי לשוב בתשובה. וזהו מה שנתן לי הרבי". לאור סיפור זה, יתבארו דברי ריב"ז גנב זה, אעפ"י שעשה שלא כהוגן מבחינה דתית ומוסרית ליטול את שאינו שלו, אבל ברגע זה הוא סובל מבושה כשהוא מגביה את השה על כתפו, ולכן הקב"ה מביט אל כאבו ומקל על ענשו ובאותו הזמן מלמד אותנו פרק במוסר חברתי, פרק במהותו של חסד של אמת. התורה מלמדת אותנו לכאוב את כאבם של ריעינו ולהשתדל להראות להם שכאבם נוגע אל ליבנו.
סיפור יפה אך ללא קשר לזה שחס הקב“ה על הגנב, שהרי אין בושה לאדם לשאת את השה של עצמו, ורק מפני שהוא גנוב אין מי שיודע זאת. אבל לענ“ד הנלמד מכך הוא שחס הקב“ה על הגנב ש“הצור תמים פעלו כי כל דרך משפט אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא“, והוא משלם לכל איש כפי מה שמגיע לו וכיון שהוא סובל להרים את השה על כתפו, הרי זהו עצמו חלק מהעונש ולכן משלם רק ארבע תחת השה.
פרק כב, א אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים: ב אִם־זָֽרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵֽבָתֽוֹ: ג אִם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם: ד כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם: ה כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָֽצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶֽאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה: ו כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם: ז אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ: ח עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: ט כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אֽוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אֽוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה: י שְׁבֻעַ֣ת יְהֹוָ֗ה תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם: יא וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵֽעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו: יב אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם: יג וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם: יד אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ: טו וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה: טז אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת:
כְּמֹ֖הַ-ר כמה? ר' שקל.
יז מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה: יח כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת: יט זֹבֵ֥חַ לָֽאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַֽיהוָֹ֖ה לְבַדּֽוֹ: כ וְגֵ֥ר לֹֽא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כא כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן: כב אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַֽעֲקָתֽוֹ: כג וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָֽרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים: כד אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִֽהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ:
האם כל אם ואם שבתורה רשות?
רש"י בפ' יתרו פ"כ פכ"ב הביא את המכילתא בשם ר' ישמעאל האומר שכל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' מקומות שהוא חובה, והמלה "אם" משמשת בהם בל' כאשר והם: "ואם מזבח אבנים", שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנא' אבנים שלמות תבנה. "אם כסף תלוה את עמי" שהוא חובה, שהרי מצוה התורה והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. "ואם תקריב מנחת בכורים", שהיא חובה.
ולענ“ד לא משמע כן מלשון הכתובים. שמפשט הכתובים משמע שכל ”אם“ הוא רשות, ואין "אם" שהוא חובה. ומה שכתוב "ואם מזבח אבנים תעשה לי" הכי פירושו, כי למעלה אמר מזבח אדמה תעשה לי. ואח"כ אמר ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית. כי ישנם שני סוגי מזבחות.
סמך לדברי מצאתי בדברי הרמב"ן "וטעם ואם במצות חובה לומר אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה השמר שלא תבנה אתהן גזית". משמע שגם הוא מפרש "אם" כפשוטו שהרי זה תלוי בירושת הארץ.
וכן משמע מדברי ראב"ע שכ' שם "והנה פי' מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה" ולא כמו שפירש"י ז"ל בפירושו הראשון ללמד שיהיה מחובר לאדמה ולא יבננו ע"ג עמודים. וגם לא כמו שכ' בפירושו השני דמיירי במזבח הנחושת שהיה ממלא אותו באדמה. א"נ גם אם הוא כפירש"י, הרי לפנינו שני סוגי מזבחות ולכן אמר "ואם מזבח אבנים תעשה לי". וממילא מלת "ואם" אינה "כאשר", אלא כפשוטה. א"נ פירושה הוא "וכאשר" ודו"ק.
וגם בפ' "אם כסף תלוה את עמי" לא משמע שהוא חייב להלוות כסף לכל אדם, אלא שמצוה לעזור ליהודי הנזקק להלואה. והוי כאומר אם בחקתי תלכו ואם את משפטי תשמרו. שהרי חייב אדם לשמרם וללכת בחקות ה' ובכ"ז אין "אם" זה אלא כפשוטו, שהרי יש לאדם זכות בחירה. ומה שכתוב אם העבט תעביטנו מיירי דוקא באביון כדלעיל מיניה "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו'. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".
ואחר העיון מצאתי שהראב"ע כ' בפ' אם כסף תלוה את עמי וז"ל: "אם נתן לך ה' הון שתוכל להלות העני". משמע שאין מצוה זו חובה אלא אם יש לך עודף כסף להלוות ותרצה לעזור לעני כמו לגר ליתום ולאלמנה שכן דרך עם ישראל להיותם גומלי חסדים לא תהיה לו כנושה.
וגם בפסוק "ואם תקריב מנחת בכורים" כתב הראב"ע בויקרא פ"ב פי"ד וז"ל: "רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך. כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא". פירוש דבריו שהכ' מחלק בין הבאת הבכורים מראשית כל פרי האדמה שהיא חובה לבין הבאת מנחת נדבה מפירות בכורים שע"ז נא' "ואם".
והרמב"ן פי' שם מלת "ואם" כפשוטו בדרך אחרת "והנכון כי בעבור שלא יציוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב, כמשפט הזה תעשה אותה. והנה האם כפשוטו".
עוד פי' הרמב"ן שם "אם יביאך ה' א-להיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה. כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר אם שמור תשמרון והוריש ה' את כל הגויים מפניכם".
כה אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ: כו כִּ֣י הִ֤וא כְסוּתֹה֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָֽׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי: כז אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר: כח מְלֵאָֽתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִֽי: כט כֵּן־תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְשֹֽׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי: ל וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ:
הרב פרוינליך שליח חב"ד בבייג'ינג בירת סין הקשה על הנאמר בתורה "לכלב תשליכון אותו" וביארו הטעם כי הוא לא נבח בצאת ישראל ממצרים. והקשה מדוע א"כ לא קיבל גם הצפרדע שכר על כך שמסר את נפשו בהכנסו לתוך תנורי המצרים? והשיב כי הצפרדעים היו מקרקרים בקול רם ואילו הכלב שתק ולא נבח. הרבה יותר קשה לשתוק, בשעה שמבחינה טבעית צריך אדם לנבוח ולצעוק, ובכך להשקיט את המריבה, מאשר לקרקר בכל עוז ולגרום למריבה.
פרק כג, א לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִֽהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס: ב לֹא־תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַֽעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת: ג וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: ד כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: ה כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַֽאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָֽדַלְתָּ֖ מֵֽעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּֽעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: ו לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ: ז מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּֽהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹֽא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע: ח וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֨חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים: ט וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: י וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבֽוּאָתָֽהּ: יא וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּן־תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ: יב שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מַֽעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַֽחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָֽתְךָ֖ וְהַגֵּֽר: יג וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ: יד שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה: טו אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵֽרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם: טז וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַֽעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַֽעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה: יז שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֹֽה: יח לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר: יט רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ:
פירש הרשב"ם "לא תבשל גדי בחלב אמו – דרך העיזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו', היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההוה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן. וללמדך דרך תרבות ציוה הכתוב".
וק"ל היתכן לומר שזהו טעם האיסור לאכול בשר בחלב וכל החומרות בהמתנת שש שעות בין בשר לחלב, ומאידך בין חלב לבשר, בלא המתנה כלל?
ועוד, ראייתו משילוח הקן כבר נדחתה במשנה ברכות לג: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו" ושני טעמים נאמרו בגמרא שם "על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות". אלא ודאי שהן גזרות הבורא ית' ובגדר חוקות. ונראה שהרשב"ם שכידוע הוא מאוד פשטן הוביל אותנו להבין גם את המצוות האלה בדרך הפשט מבחינה מוסרית וכלשונו "דרך תרבות". ואמנם דיני בשר בחלב והשהיה ביניהם אינה מדאורייתא שהרי רק דרך בישול אסרה תורה. ואין פירושו עולה בקנה אחד עם האיסור לאכול בשר עוף בחלב. ולכן אין שום קשר בין פירושו של הרשב"ם בעיקרון מבחינה מוסרית של האיסור לאכול בשר בחלב, לבין המציאות ההלכתית.
כ הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי: כא הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:
כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ – פירש"י זה מטטרון ששמו כשם רבו ששם זה בגי' ש-די. ונראה לי לפרש "שמי בקרבו". האות האחרונה של המלה "שמי" ושתי האותיות הראשונות של המלה "בקרבו", "שמי בקרבו", הן אותיות "יבק" שהוא אחד מע"ב צירופי שמות הקודש.
ובעטרת זקנים הרחיב את היריעה בהשאירו את האות י' שבסוף המלה "שמי" ובהמרת האותיות "בק" שהן בא"ת ב"ש אותיות ש' וד' שבצירופן עולה שם "ש-די".
כב כִּ֣י אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹֽרְרֶֽיךָ: כג כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו: כד לֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹֽתֵיהֶֽם: כה וַֽעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַֽהֲסִרֹתִ֥י מַֽחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: כו לֹ֥א תִֽהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַֽעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא: כז אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹֽיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף: כח וְשָֽׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵֽרְשָׁ֗ה אֶת־הַֽחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַֽעֲנִ֛י וְאֶת־הַֽחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ: כט לֹ֧א אֲגָֽרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּֽהְיֶ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה: ל מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָֽחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ: לא וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻֽלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י ׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵֽרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ: לב לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית: לג לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַֽחֲטִ֥יאוּ אֹֽתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּי־יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ:
פרק כד, א וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהֹוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:
עיין עיטורי תורה על פרשת משפטים דף קצ"ח מהרב גרינואלד פירוש נחמד המשווה את מנהיגי הדור הישן לעומת מנהיגי הדור החדש על פי המדרש רבה.
ב וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַֽעֲל֖וּ עִמּֽוֹ: ג וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶֽׂה: ד וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ה וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַֽעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָֹ֖ה פָּרִֽים: ו וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּֽאַגָּנֹ֑ת וַֽחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: ז וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:
נעשה – מתוך אמונה תמימה. ונשמע – מתוך הכרה והשגה. (באהלה של תורה)
”כל אשר דיבר ה‘ נעשה“ – איך יוכל אדם לקיים את כל התורה כולה? והרי ישנן מצוות המיועדות רק לאנשים, ויש שהם לנשים בלבד, ויש שהם רק לכהנים ואחרים רק ללויים, ואחרים רק לנשיא ועוד מצוות רבות שאי אפשר לקיימן אלא בארץ ישראל, ואחרים שאי אפשר לקיימן אלא בזמן שביהמ“ק קיים ועוד רבים כאלה?
והשיב על כך בספר פרדס יוסף שכל יהודי חייב להשתמש בשתי דרכים שבהן יוכל לקיים את כל מצוות התורה: האחת – בזמן שהוא מסייע לאחרים שחייבים במצוה מסויימת שהוא פטור ממנה ונחשב כאילו הוא עצמו מקיים אותה בבחינת ”כל ישראל ערבים זה בזה“. והשניה היא בעסק תורת המצוות שאינן שייכות לנו שנא‘ כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכן כשיהיה עסוק בעסק התורה שדנה בכל המצוות שאין לו עסק עמהן. ולענ"ד יש להוסיף עוד דרכים נוספות האחת כשהוא תומך בלומדים בבחינת יששכר וזבולון. והשניה בתפלותינו לאחר החרבן כמו שנאמר ונשלמה פרים שפתינו.
ועל פי זה יתבאר האמור "כל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה", כי הוא כביכול פורק מעליו את כל הקשר ההלכתי שבינו לבין כל המצוות השייכות לארץ ישראל בלבד.
ח וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָֹה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: ט וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: י וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: יא וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ:יב וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶֽהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמצוה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהֽוֹרֹתָֽם:
שני לחות הברית – מדוע נתן הקב“ה את עשרת הדברות על שני לוחות ולא על לוח אחד? אומרים על צד הבדיחותא כי כששאל הקב"ה את ישראל אם יהיו מוכנים לקבל את התורה, לא שאלו כיתר העמים מה כתוב בה, אלא כמה זה עולה? ומשהשיב להם מה אני בחינם אף אתם בחינם, אמרו לו א"כ תן לנו שנים.
יג וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָֽׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים: יד וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַֽהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם: טו וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר: טז וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָֹה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶֽעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶֽעָנָֽן: יז וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: יח וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶֽעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה:
דרשות
בת מצוה בפ‘ משפטים של הבת של עזרא פרידברג היא נכדתו של הרב וו'ינרב.
Bat Mitzva of Ezra Friedenbergs’ daughter, and Rabbi Weinrab Granddaughter in 2003
ז וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:
The concept of “נַֽעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע”, “We shall observe the Torah and the Mitzvoth, and only then, we shall inquire for the reason behind the commands”, is the key for the survival of the Jewish people.
But the question is why not have a full understanding prior to observance? Is it not true, that the observance of the Mitzvah after its full comprehension is more meaningful?
Indeed נַֽעֲשֶׂ֥ה must precede the נִשְׁמָֽע, since נַֽעֲשֶׂ֥ה is based purely on our belief in ה', while נִשְׁמָֽע is based on our own intellect.
Had we not observe a Mitzvah until we had a full comprehension of which, we would miss observing most of the Mitzvoth until that point of understanding, which sometimes would not be reached until one is much older. or even worst, one may depart from the world prior to that state of comprehension, thus losing the opportunity to observe the Mitzvah.
And one may explain it from another angel. If we first examine each Mitzvah prior to observance, and we will pick and chose only those Mitzvoth that make sense, it would mean that we are not observing the Mitzvoth because HaShem commanded us, but rather because they make sense, and thus we lose our reward for the Mitzvah, since it is not any longer the commandment of HaShem but a commandment of our intellect.
The reason for the נַֽעֲשֶׂ֥ה is based purely on our belief in ה', and we get a reward accordingly for that very pure belief. אמונה תמימה.
A testimony for this very concept we find in the order the men lays Tefilin. First we lay the Tefilin on the hand which represent “doing”, נַֽעֲשֶׂ֥ה, and only then, we lay the Tefilin on the head which represent the intellect, the נִשְׁמָֽע.
Similarly when we remove the Tefilin, we must remove first the Tefilin of the head, while the Tefilin of the hand are still on. The lesson it comes to teach us is, that even if after we searched for a reason for the particular observance of a Mitzvah, but yet, we couldn’t find it, we have been exhausted from lack of comprehension of which, nonetheless, we are still remain committed to the observance of said Mitzvah.
And therefore it says"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" , even the study of Torah which essentially includes the study of the reason for the observance of the Mitzvoth, its most significance value is in that, that it will increase the desire to observe more the Mitzvoth. How fitting a message it is for you and your parents, whose essence of their entire life is surrounding the מעשה. Your father is…… and your mother is……
They are the most beautiful roll models for you to emulate, I want to give you a blessing that you will continue walking in their path of Torah Observance couppled with beautiful deeds ….