פרק ו, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב צַ֤ו אֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֨יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ:
ונראה לי לדרוש פסוקים אלה על נשמת האדם בעוה"ז – "צַ֤ו אֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר", הם כהני הנשמה הדואגים לשלמותו הרוחנית של כל איש ישראל. "זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה", היא הנשמה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת ג, כא "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". "הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה" שירדה לעולם השפל אל תוך גופו של האדם והיא "מֽוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֨יְלָה֙" היא יוקדת בכל ימי חלדו של האדם בעולם הזה שהוא בבחינת לילה, "עַד־הַבֹּ֔קֶר" – עד עת שובה לעולם הנשמות שהוא בבחינת בוקר. ופירוש זה מקשר ומגשר בין שני צדדי המחלוקת בשאלה אם "ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות" או "ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח". פסוק זה מושחל בין שני הפירושים, כי העולם הזה דומה ללילה, והעולם הבא דומה לבוקר.
בתענית אסתר דרשתי פסוק זה בביהכנ"ס זכור לדוד בנתניה. קרבן עולה הוא יחיד ויחידי בכך שכל כלו עולה כליל לה' על המזבח,, ואין בו מאומה לכהנים ולא לבעלים. והוא סמל לצד הרוחני שבכל הקרבנות. וכנגדו בתפלה, נאמר "ונשלמה פרים שפתינו", העיקר הוא הצד הרוחני שבתפלה, היא הכוונה שנטענת בנשמה ונשארת שם עד עולם. היא על מוקדה על המזבח כל הלילה שהוא העולם הזה עד הבוקר, עד צאתה לעולם האמת.
במחזור השנה יש לנו שני חגים מדרבנן חנוכה ופורים. האחד מסמל את הנצחון הרוחני והשני את הנצחון הגשמי. נס החנוכה היה בנצחוננו את אויבינו שרצו להמיר את דתינו, להשמיד את רוח ישראל סבא. מאחר והיה זה נצחון רוחני, מצוותו בהדלקת המנורה שהרי האש היא רוחנית. לעומת זאת בפורים ניצלנו מאויבינו שרצו להשמיד להרוג ולאבד את חומריותינו. לפיכך את נס הפורים אנחנו חוגגים בשמחה גשמית בסעודת פורים, במשלוח מנות איש לרעהו ובמתנות לאביונים. בתחפושות ובקריאת המגילה המגוללת את פרטי הנס.
היום יום תענית ומחר יום שמחה. היום מסמל את הרוח ומחר מסמל את הגשם מעין יום הזכרון שקודם ליום העצמאות. תמיד עלינו לזכור את שני הגורמים הללו הרוח והגשם ולדעת שמטרת החומריות בעולם הזה היא לצורך הרוחניות, ולהפוך את החומריות לרוחניות. ואחרי שברא הקב"ה את היום והלילה, את האור והחושך, את הטוב והרע, אמרה התורה "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" ואמרו חז"ל במ"ר "טוב מאוד זה המות", כל דעביד רחמנא לטב עביד. מטרת הרע היא עמלינו בעולם הזה, בכך שנזכה להפוך אותו לטוב ועל ידי כן נבוא על שכרנו בעולם האמת.
ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָֽעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר: ה וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֨יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים: ו אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה:
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – פירש"י "אפי' אש מנורה מאש מזבח החיצון תוקד". פי' יפה השפת אמת שישנם שני סוגי אש, יש אש מאירה ויש אש שורפת. ונ"ל ששני סוגי אש אלה מפורשים בפסוק "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" בית יעקב מרמז לאש המאירה, מסמלת את שפע האור שמקבלים מלמעלה בעשית המצוות ובפרט בלימוד תורה ובהתרת הספקות. לעומת זאת, "בית יוסף להבה" שהלהבה שולטת למרחוק, להשמיד את כל אויבינו.
אש שורפת עניינה התלהבות כמו שכתוב בשיר השירים "רשפיה רשפי אש", אש זו היא האנרגיה הטמונה אצל האדם והוא צריך להשתמש בה בתפלה ובקיום המצוות לעשות אותם בהתלהבות, בשמחה ובאהבה. רמז לסוג זה של אש נמצא בפרשת שקלים שתרמו למשכן בהתלהבות עצומה עד כדי כך שנא' "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". ומשום כך נצטוו במצוה מיוחדת "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש". ורק אז נאמר "ויכלא העם מהביא". וכשם שצריך להשתמש במידה זו בבחינת "עשה טוב" כך יש להשתמש באותה מידה בבחינת "סור מרע", בשנאת עמלק והמן והסיטרא אחרא.
מנשה ואפרים בני יוסף מסמלים את שני סוגי האש. מנשה עניינו שכחה ומחיקת העבר. "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" ומאחר ששכחת העבר היא שריפתו, כאילו לא היה ולא נברא. היא בבחינת סוג האש ששורף, שהרי מי שאינו לומד מהעבר, סופו להיכשל שוב בשגיאות שנעשו בעבר. לזה ציותה התורה להשתמש בהיפך השכחה "זכור את אשר עשה לך עמלק" לצורך מחיית עמלק, "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח". לעומת זאת השם אפרים מסמל את דור העתיד, ועניינו פריה ורביה "כי הפרני א-להים בארץ עניי". והוא בבחינת האש המאיר.
פירש הרב ליסבון כי ספר ויקרא דן בעניני הקרבנות. הקרבנות באו יום יום בוקר וערב ונקראו תמידין. ואף על פי שלא היו מקריבים אותם בכל רגע ורגע, נקראו "תמידין", מאחר שהתמידו להקריבם יום יום נחשב להם כאילו היו עסוקים בהם בתמידות.
ונראה לי לדרוש בר"ת של המלה "אמת" שהא' מסמלת אכילה והמ' מסמלת "מסחר" והת' מסמלת תפלה ללמד שגם בשעה שאדם אוכל ושותה או הולך לעסקיו כיון שפתח את היום בא' המסמלת את האחד ויחיד – בורא העולם, הרי שגם באכילתו וגם כאשר הוא עסוק במסחרו נחשב לו כאילו הוא ממשיך בעבודת ה' מאחר וכך גזר בורא העולם שאדם צריך לעמול לפרנסת ביתו. ואמנם לאות ת' ישנה גם המשמעות של המלה "תמידיות" ללמד שכשחוזר האדם לביתו אחרי יום של עמל ותפלה יתמיד לעבוד את ה' בלימוד תורה שגם הוא רמוז באות ת'.
הסיבה שהקרבנות באו דוקא מקופת הציבור, בכדי שלכל יהודי יהיה חלק בהם, אפילו שבחלקו היו רק פרוטות מעטות, העיקר אינו הכמות אלא הצירוף של כל עם ישראל להיות שותפים ומאוחדים בקרבן התמיד.
נקודה מענינת נוספת בשם הרבי זצ"ל היא, שהתורה ציוותה לנו להביא מכל סוג של הבריאה. כבש מן החי. מעט יין, קמח, ושמן מן הצומח, וכן מעט מלח מן הדומם.
ולענ"ד מציאות זו מלמדת אותנו על החשיבות המיוחדת שיש לכל אחד מסוגים אלה של הבריאה על משנהו. שהרי הכמות הניתנת מן החי היא הרבה יותר מזו הבאה מן הצומח. וזו הבאה מן הצומח היא בהרבה יותר מזו הבאה מן הדומם.
כתוב בזהר פרשת צו כי ליל ג' שכוכבו מאדים ומלאכו סמאל קשור לנצרות ולשלטונה בעולם. (מהרח"ו)
ז וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵי־אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ: ח וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֹֽה: ט וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּֽחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹֽאכְלֽוּהָ: י לֹ֤א תֵֽאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵֽאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּֽחַטָּ֖את וְכָֽאָשָֽׁם: יא כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: יב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יג זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהֹוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָֽאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַֽחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַֽחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב: יד עַֽל־מַֽחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּֽעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּֽפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: טו וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַֽיהוָֹ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר: טז וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּֽהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל: יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יח דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָֽעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: יט הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּֽחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֽשׁ: כא וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְח֨שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם: כב כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: כג וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵֽאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף:
פרק ז, א וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: ב בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָֽאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: ג וְאֶת־כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב: ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: ה וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא: ו כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵֽאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: ז כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: ח וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: ט וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַֽעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַֽחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה: י וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַֽחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן תִּֽהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו: יא וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַֽיהוָֹֽה: יב אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַֽח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן: יג עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו: יד וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: טו וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: טז וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל וּמִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵֽאָכֵֽל: יז וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף: יח וְאִ֣ם הֵֽאָכֹ֣ל יֵֽ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵֽרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵֽחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָֽאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא: יט וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר: כ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַֽח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: כא וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַֽח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כג דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: כד וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵֽעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹֽאכְלֻֽהוּ: כה כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ: כו וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה: כז כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: כח וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כט דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַֽיהֹוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו: ל יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶֽחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: לא וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו: לב וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם: לג הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִֽהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה: לד כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֨חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לה זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַֽיהוָֹֽה: לו אֲ֠שֶׁ֠ר צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם: לז זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָֽאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים: לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָֹ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי:
פרק ח, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב קַ֤ח אֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת: ג וְאֵ֥ת כָּל־הָֽעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ד וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ה וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָֽעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹה֖ לַֽעֲשֽׂוֹת: ו וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם: ז וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת־הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת־הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת־הָֽאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֨שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ: ח וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת־הַח֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל־הַחֹ֔שֶׁן אֶת־הָֽאוּרִ֖ים וְאֶת־הַתֻּמִּֽים: ט וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַל־הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל־מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: י וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם: יא וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֗יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת־כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם: יב וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ: יג וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּֽחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: יד וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת: טו וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּ֠ן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: טז וַיִּקַּ֗ח אֶֽת־כָּל־הַחֵ֘לֶב֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶת־חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה: יז וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: יח וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָֽעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: יט וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: כ וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת־הַפָּֽדֶר: כא וְאֶת־הַקֶּ֥רֶב וְאֶת־הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ־נִיחֹ֨חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: כב וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: כג וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַֽהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: כד וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: כה וַיִּקַּ֞ח אֶת־הַחֵ֣לֶב וְאֶֽת־הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת־כָּל־הַחֵ֘לֶב֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶת־חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין: כו וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה לָ֠קַ֠ח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל־הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין: כז וַיִּתֵּ֣ן אֶת־הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַֽהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: כח וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָֽעֹלָ֑ה מִלֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה: כט וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ל וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּ֒חַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַֽהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: לא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן וְאֶל־בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת־הַבָּשָׂר֘ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּֽאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת־הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֨יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹֽאכְלֻֽהוּ: לב וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: לג וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּֽאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם: לד כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה לַֽעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם: לה וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָֹ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי: לו וַיַּ֥עַשׂ אַֽהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה:
דרשות
שבת הגדול ה'תש"ע – מהרב ישראל מאיר לאו – צו ל' זירוז בפרט כשיש חסרון כיס שהמדובר בקרבן עולה שעולה כליל לה‘. "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", זוהי האש השמיימית. מאידך "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר", אש מן ההדיוט.
אומרת הגמ' ביומא כא שזו היתה האש שירדה מן השמים יום יום. אבל בכדי שהיא תרד מן השמים צריך להביא גם מן ההדיוט. ושאל הרב לאו מדוע ציותה התורה להביא גם מן ההדיוט? ותירץ שצריך שתהיה איתערותא מלתתא לעילא. שאף על פי שצריך שיהיה לנו בטחון בה', "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", בכל זאת חייב כל אדם לעשות השתדלות, ורק אז הוא יכול לבטוח בה'. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". דוד אמר לגלית "אתה בא אלי בחרב וכידון ואני בא אליך בשם ה'", ובכ"ז הוא בא עם אבן בידו. ובדומה לכך אומרים בשם הרב קוק שבברכת המזון אנחנו מבקשים "הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד", ובכל זאת אנחנו חייבים לעסוק במסחר. וכן אנחנו אומרים "הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צוארנו והוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", וכל האמירות לא יעזרו אם לא נעלה בפועל. כיו"ב נחשון בן עמינדב קפץ במסירות נפש לים סוף ורק אז נבקעו המים.