מה הקשר בין פרשת שמיני לפרשיות תזריע מצורע? פירש יפה הרב בערל וו'יין שפרשת שמיני דנה בהלכות מאכלות כשרים. מה מותר ומה אסור להכניס לפה ואילו פרשיות תזריע מצורע דנות בהלכות של מה מותר ומה אסור להוציא מן הפה. והביא מה שכתב החפץ חיים בספרו שמירת הלשון "שלושים שנה זכיתי לא לדבר לשון הרע ועשרים שנה זכיתי גם לא לשמוע לשון הרע". ללמד כמה קשה יותר לשמוע לשון הרע מאשר לדבר לשון הרע. כי אפילו לדבר טוב על פלוני לפעמים גורר תגובות שליליות מהצד השני כגון "פלוני הוא בעל צדקה גדול". והתגובה היא "איזו חכמה יש בכך שהרי ה' נתן לו הרבה יותר כסף".
דבריו האירו את עיני ליישב את ההבדל בין נותן צדקה ועושה חסד לבין רודף צדקה וחסד, שעל הרודף אין תגובות שליליות כמו על הנותן ועושה כשבא לידו. מעלה מיוחדת זו נשתבח בה אחי היקר רבי נתנאל משה זצ"ל שהיה תורם מאות אלפי דולרים לרשת החינוך של חב"ד עוד בטרם מכירותיו רק בשל ציפיותיו ממכירה והכנסה.
שאלו את החפץ חיים מדוע החליט לכתוב את ספרו על שמירת הלשון אחרי שלא היה שלחן ערוך מעין זה שקדמו? והשיב כי קודם לכן כשהיה אדם מדבר לשון הרע תיכף ראית את גופו כואב עליו מחרטה אבל בדורנו נעשה הדבר כהיתר.
פרק יב, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא:
מדוע אם אשה מזרעת תחילה יולדת זכר ואם הוא מזריע תחילה יולדת נקבה? פירש ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל בספרו תפארת יהונתן שכידוע תמיד הדבר האחרון גובר על כל מה שלפניו (ואולי משום כן אומרים אחרון אחרון חביב). לפי זה מכיון שכל אחד מבני הזוג מזריע מאופיו ומאישיותו. נמצא הזכר מזריע זכר, והנקבה מזריעה נקבה, כשהאשה מזרעת תחילה, אז הזכר שמזריע אחריה גובר, ויולדת זכר. וכן איפכא. ראיה לדבריו שכן תורת האדם שהוא בחיר היצירה נכתבה בפרשתינו, פרשת תזריע, אחרי תורת הבהמה החיה והעוף שנכתבו בפרשת שמיני שקראנו בשבוע שעבר. וכן בבריאת העולם נברא האדם ביום הששי אחרי כל הבריאה. וכן יום השבת הוא בסוף השבוע והוא המקודש שבימים. וברכת האדם שנברא אחרון היא, שהוא ישלוט על כל הבריאה ”ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ“. ולפלא הוא שבאיסור והיתר קיימא לן איפכא דתתאה גבר.
עוד פירש שם ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל כי יתרון האדם מן הבהמה הוא המחשבה וההרהור. ומבחינת המחשבה, כל אחד מבני הזוג חושב על הצד שכנגדו, ולא על הצד של עצמו. ולכן כאשר האשה מזרעת תחילה יולדת זכר, כי הזכר היה במחשבתה. וכן איפכא.
מהיכן תדע האשה שהיא מעוברת מבלי שהרופא יגיד לה? ואיך היא תדע מעצמה אם תלד זכר או נקבה? פירש זאת על פי הגמרא דלעיל כי הטבעיים הסכימו בזה כי אשה תרגיש תיכף אם היא מעוברת מזכר אחרי מ' יום. ואילו בנקבה לא תרגיש עד פ' יום. וזהו הפי' אשה כי תזריע וילדה זכר שאם מרגישה תיכף בשעה שמזרעת שהוא אחר מ' יום ממילא תדע שהיא תלד בן זכר.
ומדוע כשיולדת זכר טמאה שבעה וכשיולדת נקבה טמאה י"ד? כתב שם רעיון מחודש שבאמת גם ביולדת זכר היתה צריכה להיות טמאה י"ד יום כיולדת נקבה רק שהמילה מכפרת על מחצית ימי הטומאה.
עוד פירש שם טעם יפה על פי מה שאמרו בגמרא נמנו וגמרו טוב לו שלא נברא משנברא, ועיין הטעם לכך במה שפירש המהרש"א שם, מאחר ששס“ה מצוות לא תעשה מרובות מרמ“ח מצוות עשה, טוב לו שלא נברא, לפיכך הנשמה מסרבת לבוא לעולם השפל, כי היא רחוקה משכר וקרובה להפסד. וכיון שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן הרי שיש להן סיבה כפולה להשהות עצמן מלבוא לעולם השפל, ולכן האשה טמאה כפליים ביולדת נקבה.
טעם נוסף פירש על פי הזהר הקדוש דכמו שביציאת הנשמה ישנם ז' ימי אבלות, כיון שבאותם ימים הנשמה עדיין קשורה אל הגוף, כך גם בשעת הלידה ארס הנחש עדיין כרוך ביולדת בשבעת הימים הראשונים. וכשם שביציאת הנשמה ל' ימי האבלות קלים משבעת הימים הראשונים של האבלות, והטעם כיון שבשבעה הראשונים הנשמה עדיין מחוברת קצת לגוף, כך גם האשה יושבת ל' ימי טהר אחרי הלידה בנוסף לעוד שלושת ימים בשל צער ימי המילה כדכתיב "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". עד כאן מפניני ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל.
ולי נראה לחדש טעם נוסף לכפל הימים בנקבה מבזכר. מהנאמר במבול ”ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום“ ונאמר שם ”וימח את כל היקום אשר על פני האדמה“ למדנו שלמחות את האדם צריך ארבעים יום. ומסתמא הטעם הוא כי גם יצירתו לוקחת ארבעים יום. לפיכך גם טומאת היולדת זכר היא כנגדם ארבעים יום. אבל בעיבור של נקבה ישנם הארבעים יום הרגילים כדי ליצור את העובר אבל עוברה זו שהיא נקבה הרי צריך שיהיה בכחה לשאת עובר לכשתגדל בין זכר ובין נקבה, וממילא אין כאן רק תוצר הנקבה בלבד, אלא תוצר של בית חרושת, ולכן צריך עוד ארבעים יום ליצירת הנקבה ולכן טמאה שמונים יום לאחר הלידה.
————————
”וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא“ מדוע? ביאר ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל שבשעת הלידה מטיל הנחש ארס ביולדת ומאותו ארס באים חבלי הלידה, והארס גורם קצת מיתה ולכן יריכה מצטננת והיא מתה לשעה, וע"י אותו ארס מתעורר חטאה של חוה וצריכה נזיפה שבעת ימים כמו שכתוב "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" וגערה ג' ימים ונדוי ל' יום ובס"ה מ' יום. וק"ו ע"י שחטאה לשכינה שצריכה להיות טמאה כפליים שהם פ‘ יום בכל ענין בין לזכר בין לנקבה, רק אמר הקב"ה די לזכר במ‘ יום בזכות המילה.
ולי נראה לפרש שלזכר היה די במ‘ יום כמו שכתב לעיל, ולא מטעם המילה. ולא שייך ק“ו לשכינה שהרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אבל בנקבה הטעם שטמאה שמונים יום כיון שבכחה ללדת נקבה נוספת שגם היא מנשמת חוה שחטאה כמותה. לפיכך היא מקבלת ארס כפול וכל הנאמר לעיל הוכפל לפ‘ יום.
עוד כתב שם במה שאמר ה‘ לאברהם "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי בני ובינך", שאמר הקב"ה לאברהם שמדין בכור היה ראוי שהוא יהיה קרבן ראשית לה' וכן יצחק, ושלפיכך ציוהו לכרות את ערלתו וערלת בנו יצחק, שיהיה די בכך להיות תמים לפניו ית' ואין צורך בהקרבתם, ולזה אמר לו ”אני א-ל שדי“.
ולעניות דעתי לא נראים דבריו, שמהם ברור שמלכתחילה כביכול היה הקב“ה חפץ לשחוט את אברהם וכן את יצחק מדין בכורות. היתכן? היתכן שעלתה על דעתו של הקב“ה להקריב קרבנות אדם על המזבח“? ואל תקשי מזה שאנחנו אומרים אחרי פרשת העקדה יהי רצון מלפניך וגו‘ כאילו אפרו צבור ומונח לפניך וגו‘, אין זאת אלא משום, שאפילו שעלה על המזבח רק בתור נסיון, אנחנו מבקשים מלפניו ית' לזכור מסירות נפש זו. אבל מצידו ית' מעולם לא עלה על דעתו שמחשבה זו תבוא לידי מעשה, והראיה לכך שתיכף להעלותו על המזבח ציווהו ית' "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". ועוד, שלא מצינו עוד מציאות דומה לזו שיבקש הקב"ה קרבנות אדם.
ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָֽהֳרָֽהּ: ה וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָֽמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה: ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן: ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָֽהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה: ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה:
פרק יג, א וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: ב אָדָ֗ם כִּי־יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים: ג וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעוֹר־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ:
נגע אותיות ענג. אומר ר‘ אלימלך מלזינסק כי ביד האדם הנגוע, לחזור בתשובה, ולהפוך את הנגע לענג. ומדוע טמא האדם שבעת ימים? כדי שתעבור עליו שבת כי אין צרה יותר מנגע ואין עונג יותר משבת.
ויש לשאול האם העונש הוא גוף הצרעת, או שהעונש הוא הסגרת המצורע מחוץ למחנה? ונ"ל שהצרעת היא עונש בפני עצמו שהרי ישנם סוגים שונים של נגעים: צרעת, בהרת, ספחת, נתק וכו‘. והניתוק מכלל האוכלוסיה אל מחוץ למחנה הוא עונש בפני עצמו, שהרי גם בכאן ישנם ימי הסגרה שונים. וצריך להבין מה הטעם לסוגי הנגעים השונים? ומדוע משתנה זמן הסגרת המצורע בימים שאין הכהן מחליט אותו עדיין כמצורע? ומדוע ישנם נגעים שמטמאים את הנגוע אם כולו אדום ויש כאלה שמטמאים אותו דוקא בכולו לבן?
ונלענ“ד לחדש כיון שהנגעים באים בעוון לשון הרע, וישנם שלושה אופני היזק ללשון הרע שאין אחד מהם שווה לאחרים, לכן גם טומאתם שונה בציווי התורה למראה עיני הכהן. דהיינו, לעתים הנזק מלשון הרע טס למרחוק באופן שאין אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל את נזקו, והוא כמשל הכר מלא נוצות שנפתח ברוח וכל הנוצות עפו ממנו שאין דרך להשיבם אל הכר. ולעתים לשון הרע אינו מתפזר הלאה, אלא נפסק מיד, באופן שכמעט לא יצא ממנו נזק. ולעתים נזקו מועט מאוד. לפיכך בנזק מועט כזה אין המצורע מחלט מיד אלא הכל תלוי באם יוסיף המדבר להפיץ את אותו לשון הרע, ותלוי גם במי יהיה השומע הבא, וכמה יהיה גודל נזקו. ומכיון שאין מי שיודע את מידת הנזק מלבד היודע ועד, ושליחו הוא הכהן. לכן צריך הכהן להסגיר את הנגע ולראות בחזון רוחו אם אותו דיבור הזיק ומהי מדת הנזק, או שלא הזיק הרבה ואז די בעונש קל של ימי חלוטו. עוד נראה לי שמכיון שהנזק שנגרם מלשון הרע הוא הבושה שפגעה באיש שמדובר עליו, שלעתים פניו חוורו מאותה בושה, ופעמים פניו אדמו מאותה בושה, ופעמים שערות ראשו עומדות מחמת בושה, ולפעמים זה לא מפריע לו הרבה, ולפעמים זה לא מפריע לו כלל. לכן ימי חלוטו, כמו גם סוג הנגעים שונה. יש נגע במקום שיער, ויש במקום בשר, יש טמא אם כלו אדום, ויש טמא אם כלו חיוור, והכל מכוון מידה כנגד מידה בהתאם לתוצאות שהביא בדבורו הרע. ואם ישאלך לבך איך ידע הכהן לכוון את כל הנזכר לעיל? התשובה היא שה' ית' עמו, בדיוק כפי שהי"ת מודיע לאב ולאם מה שמו של הרך הנולד. ובדיוק כפי שהי"ת מדריך את מילותיו של רב הקהילה בדברו אל שומעיו באופן שיכנסו דבריו בלב פלוני ואלמוני שומעיו.
ובדידי הוות עובדא בהיותי כבן אחד עשרה שכנתי בפנימיה בישיבת יפו שהיא סניף של ישיבת הישוב החדש בתל אביב. באחד הימים נכנסה בי רוח טהרה כפי שהיא לעתים נכנסת בלב כל חניך בהחלטה נחושה ש"היום הכל צריך להיות מאה אחוז מצויין". דהיינו לקום מוקדם, לסדר את המיטה כפי שנדרש ושנעלי הבית יהיו ישרות בסמוך לה וכו'. להגיע לבית המדרש קודם כולם ולהתחיל בתפלתי מהתחלה ועד סוף התפלה, כולל ברכות השחר, ותתפלל חנה, העקדה וכו' בכוונה על כל מלה ומלה היוצאת מפי. ואחר כך להצטיין בכל השיעורים ובעבודות הבית וכו'. ולפתע קרתה תקלה ממש באמצע תפלת שמונה עשרה. מוחי נעתק מהתפלה לענין אחר וממנו לענין אחר עד שסיימתי את תפלתי בצעדי עושה שלום. וראיתי שאין שלום בין תפלתי לבין מה שהחלטתי בראשית היום, עד שגמרתי אומר שהיום כבר נכשלתי ואצטרך לשוב על החלטתי ביום אחר. כמובן שהיתה זו אכזבה גדולה עבורי, עד לשיחתו של המנהל בסוף התפלה שהשיב לי את רוחי.
היה זה הרב פישל שהיה נותן שיחת עידוד כל יום במשך חמש עד עשר דקות בסוף תפלת שחרית. היום שיחתו היתה מופנית ישירות אלי. ותמהתי אם היא היתה מופנית גם למישהוא אחר בין התלמידים. הוא דיבר על חשיבות הכוונה בתפלה ועל ההשתדלות הנצרכת לכוון ככל האפשר בכל מלה ומלה. ואמנם דוקא היום הוא נגע במיתר החשוב ביותר שהיה נוגע אלי. מה קורה אם מישהוא מאבד באמצע התפלה את הכוונה? ותשובתו היתה "אל דאגה. בל יפול רוחו, אלא בשעה שהתעורר מתרדמתו ישוב לכוונה מלאה כאילו לא קרה מאומה". מלים אלו היו אור לנתיבתי עד עצם היום הזה. איך ידע הרב פישל לכוון בדיוק למה שכל כך דאגתי לו ברגעים אלו? אין זאת אלא השגחה עליונה של ה' עלי, והרב פישל היה שליחו של הי"ת.
אחת מסיבות הנגעים היא כידוע עבור לשון הרע. זאת למדנו ממשה רבינו שדיבר לשון הרע על ישראל באמרו ”והן לא ישמעו לי“ ומיד אחר כך נאמר ”ויבא ידו בחיקו. ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג“. וכן מהנאמר במרים ”ותדבר מרים ואהרן במשה“, ומיד אחרי כן נאמר ”והנה מרים מצורעת כשלג“. ומי מחליט את המצורע? ”וטמאו הכהן“. ואיך? על ידי שיאמר לו אתה טמא. טומאתו של המנוגע כמו גם רפואתו תלויים באמירת הכהן. במלים אלה שמטמא, מחליט או מטהר הכהן את המצורע טמון מוסר השכל עמוק על הערך והכח שיש לדיבור. לכאן ולכאן, ערך שלילי או ערך חיובי. מות וחיים ביד הלשון. גם בימינו אדם הולך לרופא. אם הרופא נותן שם למחלה, זוהי מחלתו. וכן ברפואתו הרופא הוא שמחליט שהחולה נתרפא. ומנין לנו זאת? שנאמר ”ורפא ירפא“ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ונלמד מכאן שאין הכוונה רק בתרופות אלא באמירת הפה. מאידך אין לרופא את הכח לומר לאדם שיש לו כך וכך זמן לחיות כי מות וחיים לא ניתנו אלא למי שנתן לנו את החיים והוא בורא העולם.
כמה גדול כח הדיבור. לא רק המוות ביד הלשון אלא גם ובעיקר החיים. בכל תקופות השמד מצינו מעשים רבים איך גדולי ישראל הצילו את קהילותיהם בויכוחים עם חכמי הנצרות ורק משום שנצחום בכח דיבורם הצילו ממות את קהילותיהם. כמו כן במקומות רבים בתלמוד ובפוסקים מצינו עד כדי כמה גדול כח הדבור. כמו במעשה המפורסם של קמצא ובר קמצא שמשום שלא השתמשו בכח הדבור לגנות את קמצא על סילוקו של בר קמצא מהסעודה נחרב בית המקדש. ואביא עוד מעשה שאינו כל כך מפורסם במסכת קידושין סו. בינאי המלך שהרג את כל חכמי ישראל משום מעשה שהיה. אלעזר בן פועירה הרשע חיפש דרך איך להבעיר את חמתו של ינאי נגד הפרושים, ומצא. יום אחד כשחזר ינאי מהמלחמה שבה הוא כבש שישים מדינות והיה שמח שמחה גדולה, קרא לכל חכמי ישראל להשתתף בשמחתו. בא יהודה בן גדידיה אל ינאי המלך ואמר לו ”רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים, אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם“. ואם אמת היה הדבר נמצא הוא חלל ופסול לכהונה. אבל מכיון שלא מצאו עדים שיעידו שנשבית לא היתה תשובה לחכמי ישראל לפוסלו מן הכהונה. אז בא אלעזר בן פועירה לינאי ואמר לו ”אם אתה שומע לעצתי, רומסם“. השיבו ינאי ”ותורה מה תהא עליה“? אמר לו ”הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד“. ולמסקנה ”ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה“. נמצא בגלל דיבורו של יהודה בן גדידיה לינאי המלך נהרגו כל חכמי ישראל חוץ משמעון בן שטח שהוחבא על ידי אמו שהיתה אחותו של ינאי. ואכן מות וחיים ביד הלשון.
ובכתבי דברים אלה נזכר אני בנקודה קטנה יפהפיה שבה הספיד הרב ישראל מאיר לאו את מור אבי עטרת ראשי ביום השלושים לפטירתו. דאיתא במסכת גיטין נה: ונו. ”אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו“. עכ"ל הגמרא.
שאל הרב לאו וכי איזו ענווה היא זו של רבי זכריה? ותירץ שהוא לא אמר מה לעשות. הוא לא פסק הלכה אלא בלשון ”מה יאמרו“ מה יגידו? ובכך שיבח את האבא זצ“ל שהיה פוסק חד משמעי מבלי להתחשב מה יאמרו אחרים, מפני שדש בנושא ולדעתו זוהי האמת האמיתית.
ד וְאִם־בַּהֶ֩רֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין־מַרְאֶ֣הָ מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹֽא־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: ה וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: ו וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔וא וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר: ז וְאִם־פָּשׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֨חַת֙ בָּע֔וֹר אַֽחֲרֵ֧י הֵרָֽאֹת֛וֹ אֶל־הַכֹּהֵ֖ן לְטָֽהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל־הַכֹּהֵֽן: ח וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּֽשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא: ט נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן: י וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת־לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָֽפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת: יא צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא: יב וְאִם־פָּר֨וֹחַ תִּפְרַ֤ח הַצָּרַ֨עַת֙ בָּע֔וֹר וְכִסְּתָ֣ה הַצָּרַ֗עַת אֵ֚ת כָּל־ע֣וֹר הַנֶּ֔גַע מֵֽרֹאשׁ֖וֹ וְעַד־רַגְלָ֑יו לְכָל־מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן:
"לכל מראה עיני הכהן", אומרת המשנה בנגעים שאין רואים את הנגעים ביום המעונן. וכן כהן סומא באחת מעיניו או שכהה מאור עינו אינו רואה את הנגעים. מכאן למד בספר גלילי זהב הובאו דבריו ב“על התורה“ שכאשר ישנם גזרות וצרות על ישראל שהם בבחינת יום המעונן אין מחפשים בנגעיהם שהסיבו את עונשם, כמו הכהן שאם הוא רואה רק את הנגע ולא את הפגע שהוא סיבת הנגע פסול מלדון.
ובכאן יש לנו ללמוד בשדה החינוך, שכאשר ישנו תלמיד שמתחיל להתפרע, יש לחקור מהי סיבת התפרעותו? מה קרה בביתו קודם הגיעו לבית הספר? אולי הוריו על סף גרושין, או אולי חטף מהלומת מכות מאביו, או שמא דבר אחר, שקרוב לודאי גרם להתפרעותו הפתאומית, שבה צריך לטפל. וגם כאשר ההתפרעויות הן יומיומיות, אולי התלמיד זקוק לטיפול פסיכולוגי, ואולי הוא זקוק לכדורים שישקיטו אותו. בקיצור, לא עליו מוטלת האשמה, אלא על המורה – המחנך, למצוא את הסיבה.
יג וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֨עַת֙ אֶת־כָּל־בְּשָׂר֔וֹ וְטִהַ֖ר אֶת־הַנָּ֑גַע כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא:
שואלים התוספות, והרי אם יש בעור בשרו שאת לבנה והיא הפכה שער לבן אמרה התורה וטמאו הכהן. איך אפשר אם כן, שאם כלו הפך לבן, וכסתה הצרעת את כל בשרו, שטהור הוא? ותירצו התוספות, הטעם שטהור הוא לפי שאותו חולי מתפשט. והופך להיות מומין שבגלוי, שהרי כסתה הצרעת את כל בשרו, ממילא הכל נזהרים מהם, לכן טהור הוא. אבל מומין שבסתר שאין מי שיודע מהם צריך לסמן את עצמו בסימנים מובהקים בכדי שיזהרו ממנו, ולפיכך וטמאו הכהן. מכאן למדנו שקשים מומין שבסתר ממומין שבגלוי. (על פי על התורה)
כיוצא בזה נאמר ”אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל הכהן“, הכוונה שאנשים יביאו אותו אל הכהן אפילו שלא ברצונו, והטעם כי אין הכל יודעים להזהר מפניו, מאידך נאמר ”או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ובא אל הכהן וטהרו הכהן“. בכאן שהוא בא מאליו, סימן שהוא חפץ לטהר את עצמו, ולכן וטהרו הכהן.
כיוצא בזה מחלות גופניות, אם הן נסתרות מעיני בני אדם הן מסוכנות כי אין העולם נזהרים מהן ועשויים בקלות לידבק בהן. אבל ממומין שבגלוי הכל נזהרים לבל קרוב אליהם.
יד וּבְי֨וֹם הֵֽרָא֥וֹת בּ֛וֹ בָּשָׂ֥ר חַ֖י יִטְמָֽא: טו וְרָאָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְטִמְּא֑וֹ הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֛י טָמֵ֥א ה֖וּא צָרַ֥עַת הֽוּא: טז א֣וֹ כִ֥י יָשׁ֛וּב הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְנֶהְפַּ֣ךְ לְלָבָ֑ן וּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן: יז וְרָאָ֨הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נֶהְפַּ֥ךְ הַנֶּ֖גַע לְלָבָ֑ן וְטִהַ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע טָה֥וֹר הֽוּא: יח וּבָשָׂ֕ר כִּי־יִֽהְיֶ֥ה בֽוֹ־בְעֹר֖וֹ שְׁחִ֑ין וְנִרְפָּֽא: יט וְהָיָ֞ה בִּמְק֤וֹם הַשְּׁחִין֙ שְׂאֵ֣ת לְבָנָ֔ה א֥וֹ בַהֶ֖רֶת לְבָנָ֣ה אֲדַמְדָּ֑מֶת וְנִרְאָ֖ה אֶל־הַכֹּהֵֽן: כ וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה מַרְאֶ֨הָ֙ שָׁפָ֣ל מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הּ הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְטִמְּא֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן נֶֽגַע־צָרַ֥עַת הִ֖וא בַּשְּׁחִ֥ין פָּרָֽחָה: כא וְאִ֣ם ׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין־בָּהּ֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן־הָע֖וֹר וְהִ֣יא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: כב וְאִם־פָּשׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא: כג וְאִם־תַּחְתֶּ֜יהָ תַּֽעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֨רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה צָרֶ֥בֶת הַשְּׁחִ֖ין הִ֑וא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן: כד א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּי־יִֽהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת־אֵ֑שׁ וְֽהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה: כה וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֨הָ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: כו וְאִ֣ם ׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין־בַּבַּהֶ֨רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן־הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: כז וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם־פָּשׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: כח וְאִם־תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַֽעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא־פָֽשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי־צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא: כט וְאִישׁ֙ א֣וֹ אִשָּׁ֔ה כִּי־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נָ֑גַע בְּרֹ֖אשׁ א֥וֹ בְזָקָֽן: ל וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֨הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא: לא וְכִֽי־יִרְאֶ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־נֶ֣גַע הַנֶּ֗תֶק וְהִנֵּ֤ה אֵין־מַרְאֵ֨הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וְשֵׂעָ֥ר שָׁחֹ֖ר אֵ֣ין בּ֑וֹ וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־נֶ֥גַע הַנֶּ֖תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: לב וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֘גַע֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן־הָעֽוֹר: לג וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח וְאֶת־הַנֶּ֖תֶק לֹ֣א יְגַלֵּ֑חַ וְהִסְגִּ֨יר הַכֹּהֵ֧ן אֶת־הַנֶּ֛תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: לד וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֶת־הַנֶּ֜תֶק בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨תֶק֙ בָּע֔וֹר וּמַרְאֵ֕הוּ אֵינֶ֥נּוּ עָמֹ֖ק מִן־הָע֑וֹר וְטִהַ֤ר אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר: לה וְאִם־פָּשׂ֥ה יִפְשֶׂ֛ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר אַֽחֲרֵ֖י טָֽהֳרָתֽוֹ: לו וְרָאָ֨הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר לֹֽא־יְבַקֵּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן לַשֵּׂעָ֥ר הַצָּהֹ֖ב טָמֵ֥א הֽוּא: לז וְאִם־בְּעֵינָיו֩ עָמַ֨ד הַנֶּ֜תֶק וְשֵׂעָ֨ר שָׁחֹ֧ר צָֽמַח־בּ֛וֹ נִרְפָּ֥א הַנֶּ֖תֶק טָה֣וֹר ה֑וּא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן: לח וְאִישׁ֙ אֽוֹ־אִשָּׁ֔ה כִּי־יִֽהְיֶ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂרָ֖ם בֶּֽהָרֹ֑ת בֶּֽהָרֹ֖ת לְבָנֹֽת: לט וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֧ה בְעוֹר־בְּשָׂרָ֛ם בֶּֽהָרֹ֖ת כֵּה֣וֹת לְבָנֹ֑ת בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר טָה֥וֹר הֽוּא: מ וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ קֵרֵ֥חַֽ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא: מא וְאִם֙ מִפְּאַ֣ת פָּנָ֔יו יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ גִּבֵּ֥חַֽ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא: מב וְכִי־יִֽהְיֶ֤ה בַקָּרַ֨חַת֙ א֣וֹ בַגַּבַּ֔חַת נֶ֖גַע לָבָ֣ן אֲדַמְדָּ֑ם צָרַ֤עַת פֹּרַ֨חַת֙ הִ֔וא בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ: מג וְרָאָ֨ה אֹת֜וֹ הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת־הַנֶּ֨גַע֙ לְבָנָ֣ה אֲדַמְדֶּ֔מֶת בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֣וֹ בְגַבַּחְתּ֑וֹ כְּמַרְאֵ֥ה צָרַ֖עַת ע֥וֹר בָּשָֽׂר: מד אִישׁ־צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֥א ה֖וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ: מה וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא:
"והצרוע אשר בו הנגע", מפרש הכלי יקר שהמצורע הוא זה אשר בו נמצא הנגע והוא מנסה להלביש אותו על אנשים אחרים. וכן כתב השל"ה הקדוש בפסוק "וטמא טמא יקרא", היינו האיש הטמא הוא עצמו קורא תגר על אחרים ומדביק עליהם את השם "טמא". ומכאן הביא ראיה הרב מרוו'יק משומרי אמונה בפ' תזריע מצורע בשנת תשס"ד שהבעיה של המדבר לשון הרע היא בכך שהוא מאשים את זולתו, במה שהוא עצמו לקוי בו.
מו כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֖ה מֽוֹשָׁבֽוֹ:
בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב – בדעת זקנים מבעלי התוס' פירשו הטעם מפני שהוא "חולי מתפשט בבני אדם". ולא נראים לי דבריו, שהרי הצרעת אינה מחלה פיסית. אלא הטעם מאחר שהוא הרחיק מהחברה את זה שהוא דיבר עליו לה"ר, לפיכך הרחיקו אותו מהחברה מידה כנגד מידה.
מז וְהַבֶּ֕גֶד כִּי־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים: מח א֤וֹ בִֽשְׁתִי֙ א֣וֹ בְעֵ֔רֶב לַפִּשְׁתִּ֖ים וְלַצָּ֑מֶר א֣וֹ בְע֔וֹר א֖וֹ בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת עֽוֹר: מט וְהָיָ֨ה הַנֶּ֜גַע יְרַקְרַ֣ק ׀ א֣וֹ אֲדַמְדָּ֗ם בַּבֶּ֩גֶד֩ א֨וֹ בָע֜וֹר אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל־כְּלִי־ע֔וֹר נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְהָרְאָ֖ה אֶת־הַכֹּהֵֽן: נ וְרָאָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: נא וְרָאָ֨ה אֶת־הַנֶּ֜גַע בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י כִּֽי־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בָע֔וֹר לְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יֵֽעָשֶׂ֥ה הָע֖וֹר לִמְלָאכָ֑ה צָרַ֧עַת מַמְאֶ֛רֶת הַנֶּ֖גַע טָמֵ֥א הֽוּא: נב וְשָׂרַ֨ף אֶת־הַבֶּגֶ֜ד א֥וֹ אֶת־הַשְּׁתִ֣י ׀ א֣וֹ אֶת־הָעֵ֗רֶב בַּצֶּ֨מֶר֙ א֣וֹ בַפִּשְׁתִּ֔ים א֚וֹ אֶת־כָּל־כְּלִ֣י הָע֔וֹר אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ הַנָּ֑גַע כִּֽי־צָרַ֤עַת מַמְאֶ֨רֶת֙ הִ֔וא בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: נג וְאִם֘ יִרְאֶ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔גַע בַּבֶּ֕גֶד א֥וֹ בַשְּׁתִ֖י א֣וֹ בָעֵ֑רֶב א֖וֹ בְּכָל־כְּלִי־עֽוֹר: נד וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִ֨בְּס֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּיר֥וֹ שִׁבְעַת־יָמִ֖ים שֵׁנִֽית:
מדוע דוקא שבעת ימים? כי בתוך כל שבעת ימים יש לפחות שבת אחת שעליה נאמר ”וקראת לשבת ענג“ אותיות ”נגע“. כי יש בכח יום השבת להפוך את הנגע לעונג בכך שיקבל עליו לעשות תשובה מהעבירות שבידו שהביאו עליו נגע זה. ואם לא הרהר בתשובה ”והסגירו שבעת ימים שנית“, עד שתעבור עליו שבת נוספת.
נה וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אַֽחֲרֵ֣י ׀ הֻכַּבֵּ֣ס אֶת־הַנֶּ֗גַע וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא־הָפַ֨ךְ הַנֶּ֤גַע אֶת־עֵינוֹ֙ וְהַנֶּ֣גַע לֹֽא־פָשָׂ֔ה טָמֵ֣א ה֔וּא בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרְפֶ֑נּוּ פְּחֶ֣תֶת הִ֔וא בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ: נו וְאִם֘ רָאָ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע אַֽחֲרֵ֖י הֻכַּבֵּ֣ס אֹת֑וֹ וְקָרַ֣ע אֹת֗וֹ מִן־הַבֶּ֨גֶד֙ א֣וֹ מִן־הָע֔וֹר א֥וֹ מִֽן־הַשְּׁתִ֖י א֥וֹ מִן־הָעֵֽרֶב: נז וְאִם־תֵּֽרָאֶ֨ה ע֜וֹד בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל־כְּלִי־ע֔וֹר פֹּרַ֖חַת הִ֑וא בָּאֵ֣שׁ תִּשְׂרְפֶ֔נּוּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ הַנָּֽגַע: נח וְהַבֶּ֡גֶד אֽוֹ־הַשְּׁתִ֨י אֽוֹ־הָעֵ֜רֶב אֽוֹ־כָל־כְּלִ֤י הָעוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תְּכַבֵּ֔ס וְסָ֥ר מֵהֶ֖ם הַנָּ֑גַע וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר: נט זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע־צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר ׀ א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כָּל־כְּלִי־ע֑וֹר לְטַֽהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ: