בס"ד ז' אלול התשפ"ב – האם חובה עלינו לקרוא את ההלל ביום העצמאות? והאם צריך לקרוא הלל שלם או הלל חסר כמו בר"ח? והאם צריך לאומרו בברכה?
ראוי להבין על איזה נס קובעים את ההלל? והנה בטעם שקבעו הלל בחנוכה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"י אות ג' שהביא בשם "גט מקושר" שהקשה מדוע קבעו הלל בחנוכה, והרי אין קובעים הלל אלא כשהנס הוא לכל ישראל ובחנוכה לא היו שם כל ישראל? ותירץ דכיון שהיו רוצים להחריב את ביהמ"ק צרת כל ישראל מקרי, ולכן על אותו הנס צריך לגמור את ההלל, דכעין תקנת נביאים הוא.
ויש לשאול האם כאשר א"י בסכנה היא נחשבת ג"כ צרת כל ישראל או שהיא רק צרת קומץ המתישבים בה? והיה נראה לכאורה ללמוד מדברי ה"גט מקושר" שא"י דינה כדין ביהמ"ק שהרי היא שייכת לכל מתיישבי ארץ ישראל, כמו גם ליושבי הגולה, וממילא כשהיא ביד אויבי ישראל היא צרת כל ישראל. אלא שמאידך גיסא יש לומר שרק ביהמ"ק הוא בחזקת צרת כל ישראל, מהטעם שהכהנים מכפרים שם בעד כל ישראל באשר הם שם, וממילא יש להם קשר ישיר לביהמ"ק גם כשהם בגולה, משא"כ א"י אין לה קשר ישיר אלא ליושבים בתוכה.
ולענ"ד נראה שגם כאשר אין ביהמ"ק ורק קומץ קטן של יהודים אוחז בשלהבת הדועכת בא"י, כיון שאחיזתם בה היא גאוות היהודים שבכל העולם, ממילא כאשר אותה שלהבת נכבית ע"י האויבים מקרי צרת כל ישראל, וכן מצינו מפורש בסוף ספר מלכים ב' אחרי חרבן ביהמ"ק הראשון שבהריגתו של גדליהו בן אחיקם נכבה נר ישראל ועד עצם ימינו זה נקבע יום הריגתו בג' בתשרי ליום צום ומקרי צרת כל ישראל, וכ"ש א"י בימינו שקרוב למחצית עם ישראל שורה בתוכה שאם היא בסכנה מקרי צרת כל ישראל.
ויתר על כן, בימינו שתקומת מדינת ישראל מייצגת את כל העם בגולה ומגינה על זכויותיהם, עינינו תחזינה איך ללא ספק הרימו היהודים את קרנם בגאון בכל העולם. וממילא ללא ספק שכל צרה שלא תבוא על מדינת ישראל היא צרת כל היהודים בכל העולם. ובכח סברא זו ניתן לומר בבירור שחייבים לגמור את ההלל על הנס הגדול שבהקמת המדינה. ובפרט שקודם הקמת המדינה היו היהודים בכל העולם דוויים וסחופים בגולה המרה.
עוד כתב שם הציץ אליעזר בשם המהר"ץ חיות בשאלת הגמ' הידועה "מאי חנוכה"? שמלחמת המכבים לא היה בה כדי לנצח את היונים והיו זקוקים לנס שיהיה יוצא מגדר הטבע. ולפי זה גם בימינו אלה, הרי כל מלחמה שנלחמו נגדנו מאז קום המדינה, זכתה לנצחון מוחץ על כל אחד מאויבינו הרבים הסובבים אותנו. וברור לעין כל שלא היה בנו הכח לנצח את שום אחד מהאויבים הרבים, שללא עוררים היו רבים מאתנו בכמות וחזקים מאתנו באיכות הן מבחינת נשק והן מבחינת עוצמה, ורק בנסים ונפלאות שהן למעלה מגדרי הטבע זכינו למחוץ את כל אויבינו הרבים, ואם כן אין בינינו לבין המכבים מאומה.
ובעניין נס החנוכה יש לשאול מדוע נקבע עיקרו של החג על נס פך השמן בהדלקת המנורה? והרי עיקר הנסים שאנחנו מדברים עליהם ב"על הנסים" הם דוקא נסי המלחמה – רבת את ריבם דנת את דינם וכו' מסרת גבורים ביד חלשים וגו' ואילו נס פך השמן לא נזכר שם כלל בתור נס אלא בתיאור כללי של המאורע ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וגו' והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה וגו'. ומדוע א"כ נקבע עיקרו של החג על נס פך השמן?
ונ"ל שהסיבה העיקרית שלא חוגגים את חג החנוכה בחץ וקשת המורה על הנצחון במלחמה, אלא דוקא בהדלקת המנורה המזכיר לנו את נס פך השמן, כי נס זה בא לרמז על הנסים הגדולים שעשה לנו ית' במלחמת המכבים, שנראה היה כביכול שהמכבים נצחו בדרך הטבע, אבל נס פך השמן הורה לנו שיד הי"ת היתה בנצחון המזהיר של מלחמתם כמו שנא' "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", ורק משום שהודו המכבים שלא היה זה כחי ועוצם ידי אלא שהיתה זאת יד ה', קבעו את עיקרו של החג בהדלקת הנרות בשל הנס של פך השמן שסימל את יד ה' גם בכל הנסים הנסתרים שהיו במלחמה. ועוד, שאילו היו קובעים את הנס על נצחון המכבים הרי רבים מבני עמנו היו בוודאי עוקרים את הנס בטענת "כל הכבוד למכבים" כמו שהיום הם אומרים "כל הכבוד לצה"ל".
ועפי"ז מי הוא זה שיוכל להכחיש את הנסים העצומים שעשה עמנו ית' בכל מלחמות ישראל לנצח את כל אויבינו מסביב שהם רבים ועצומים ממנו בכח אדם ובנשק עצום, ממש באותו יחס שבין דוד הילד הרך לבין גלית איש המלחמה? ומי הוא שקורא לעצמו איש אמת שיוכל לומר באמת ובתמים "כל הכבוד לצה"ל" באמונה שלמה? ומי הוא זה שיעז לומר שכחו של צה"ל מיגר את האויבים העצומים הסובבים אותנו? ובפרט כשכל העולם הנאור שונאי ישראל חזה ראה בהמחשה את הנסים הגלויים מאין ספור שאף אחד מהם לא היה יכול לפענחם מנקודה איסטרטגית. ובפרט כאשר רבים מחיילנו חזו במו עיניהם בהתגלות אליהו הנביא זכור לטוב כשהוא צועד עמם במוחש בשדה הקרב במערכות ישראל השונות, ממש בבחינת כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והאם כל הנסים הגלויים האלו אינם ראויים להלל שלם בברכה?
וגם מבחינה דתית הרי זכינו להקים מדינה לתפארת, שאחוז נשואי התערובת בתוכה הוא למטה מאחוז אחד, בעוד נשואי התערובת בעולם הרחב נעים בין שלושים לשבעים אחוז. האם מניעת ההתבוללות כשלעצמה אינה ראויה לאמירת הלל שלם בברכה? והרי ההתבוללות היא צרת כל ישראל שאילולי מדינת ישראל היתה הגורם המרכזי להכחדתינו מעם חלילה.
ואף אם אמנם לא כולם שומרי תורה ומצוות, האם יעיז מישהוא לומר שיש יהודי שאינו שומר שום מצוה ממצוות התורה? מי הוא זה אשר יבקר במדינתנו ולא יריח שם את ריח השבת, וירגיש בכל אבריו שאכן יום קדוש הוא? על אף כל השלילה, האם אין יום השבת בארצנו הקדושה יום השביתה הלאומי אפי' לאלה שאינם שומרי תורה ומצוות? האם אין הם מוסרים נפשם על קדושת הארץ? והאם יש מצוה חשובה ממסירות נפש על קדושת השם והארץ?
וגם מבחינת כשרות הרי אין כמעט מציאות של אוכל לא כשר במדינה הציונית, ואין כמעט יהודי במדינתינו הציונית שלא מתחתן או מתגרש כדת משה וישראל. האין די בכך להודות לה' כל שבת ב"מי שבירך" מיוחד למדינת ישראל? ובקריאת ההלל ביום העצמאות?
ובאיזו תקופת זוהר הסטורית זכינו לראות אלפי בחורים מדן ועד באר שבע יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה כמו בימינו במדינת ישראל? ובאיזה מקום בעולם אנחנו זוכים לראות מאות אלפי יהודים חוזרים בתשובה כמו במדינת ישראל? האם יש מי מאתנו שיעז ברוחו לשאול היש ה' בקרבנו, אם אין? האם אין זו אמת מוחשית שעיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה? האם אין ראוי בשל כך להלל את הי"ת?
כל אחד ואחת מאתנו ראוי שישאל את עצמו בכנות, אילו מדינת ישראל לא היתה קמה חלילה, איך היה נראה פני עמנו המושפל מבחינה מדינית ודתית בכל אחד מהמישורים שנזכרו לעיל. ורק אז יגיע למסקנה שמצות הלל זו דינה כהלל של יציאת מצרים ולא רק כמו זו של חנוכה, שכן כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ולפיכך נלענ"ד בבירור שיש לגמור את ההלל כמו בפסח ובברכה.
ולהמחיש מציאות עגומה זאת מבחינה מדינית אצטט בכאן מה שפורסם בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים כדלהלן: "סנטור אמריקני מאיים על מנחם בגין: עשה כפי שאומרים לך אחרת הסיוע ינותק!". מנחם בגין לא היסס והשיב לו כגמולו. "אני לא יהודי שפוחד ורועד, אני יהודי גאה! אף אחד לא עזר לנו כשמתנו במחנות, ואף אחד לא עזר לנו לבנות את ארצנו ואנחנו נגן עליה עם או בלי עזרתך, אל תאיים עלינו! "מי היה הסנטור הזה? ג'ו ביידן. הבה נתבונן. תקרית זו היתה כעבור שלושים וארבע שנים מאז קום המדינה, והמדובר במדינה הידידותית ביותר של ישראל הלא היא ארצות הברית. בשעתו היה ג'ו ביידן שונא ישראל, סנטור באמריקא, ומשנת אלף תשע מאות ושמונה עד אלף תשע מאות ושש עשרה כיהן כסגנו של אובמה שונא ישראל, ובשנה זו שנת אלף תשע מאות ועשרים הוא מתיימר להיות נשיאה הבא של אמריקה.
ואמנם ראיתי למש"כ הרה"ג עובדיה יוסף נ"י בספרו יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' מ"א בנידון דידן, שצריך לאומרו בלא ברכה מטעם שלא קבעו חז"ל לומר הלל על גאולתם של ישראל, אלא אם כן היו כל ישראל באותה צרה.
ובמחכ"ת יש לשאול וכי אם לא היתה קמה מדינת ישראל, האם לא היו כל ישראל באותה צרה? וכי מדינת ישראל מיצגת רק את מתיישביה ולא את כל יהודי העולם? האם אין קשר בין מדינת ישראל ליהודי העולם הן מבחינת נפשית ורוחנית והן מבחינת תמיכה כספית במימדים עצומים בשעות חירום? ולפי מה שכתבתי לעיל הדברים ברורים שאילו לא קמה חלילה מדינת ישראל היו כל ישראל באשר הם שם באותה צרה, וגאולת ישראל בארץ ישראל היא גאולת יום יום, עד עצם היום הזה, והיא המקור שממנו שואב העולם היהודי בישראל ובגולה עידוד מבחינה מדינית, בטחונית ודתית כאחד. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים לכל יהודי העולם. זאת ועוד שלכל נפש רוח ונשמה יהודית יש נצוץ בא"י ואין לך יהודי שאין לו ארבע אמות בארץ הקודש.
ואעז ברוחי לומר שכל אלה המהססים בקריאת ההלל במלא הדרו הם הם המהססים גם בענין מסירת שטחים בעד שלום כוזב, כי אין ארץ ישראל קרובה אל לבם ואינה שוכנת בעמקי נשמתם אף אם בחומריותם ממלאים את חללה. ואלה הדואגים מהאויב הפלשתיני ומוכנים בשל כך למסור לו את הארץ על מגש של כסף, בהכרח אינם מודים בנסים שעם ישראל נתנסה בהם במלחמותיו, שאילו היו באמת ובתמים מאמינים ב"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" לא היו מעיזים לתת מה שאינו שייך להם נגד רצונו ית' שנטלה מהם ונתנה לנו. זאת ועוד שהם מתיימרים לבצע מסירה זו בשם התורה, בבחינת הלכה, האם לא יחתו ביום פקודה?
ויש לנו להתבונן אילו היו החלוצים שמסרו נפשם בעד המדינה מתנהגים כנמושות אלה שפוחדים מצל עצמם, לא היינו מעולם זוכים להקמתה של המדינה. הם היו בתנאים שבצדק היו צריכים לפחד בהרבה יותר מהם בחיי היום יום ואפילו בעת "שלום". הסכנות שהם עברו היו קשים בהרבה הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה מדינית מהתנאים של ימינו. הם עמדו בפרץ מול כל האויבים הסובבים אותנו ללא צבא מסודר וללא נשק חדיש, וגם דעת הקהל העולמית לא היתה בעזרתם, ולא היו להם נציגים בכל מדינה ומדינה בעולם ובאומות המאוחדות, ולא היתה להם פצצת אטום מרתיעה, ועל אף הכל העזו בנפשם להלחם כמו המכבים, ואילו אלו המוסרים שטחים לאויב, הם מורים בפומבי על חוסר בטחונם בהי"ת השוכן בציון ומשגיח עליה כבבת עינו.
זאת ועוד שאם באמת ובתמים הם מאמינים בשלום כוזב, אינם אלא משלים את עצמם בכזה, שכן מנהיגם מודיע בפומבי לכל העולם הערבי על מזימותיו ותכניותיו האמיתיות להשמיד להרוג ולאבד את כל תושבי המדינה בפצצת אטום אחת. ועל אותם אויבים, הוזי השלום המדומה שמים עליהם את מעיינם. ועליהם נאמר "והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". ונראה לי שגם הם יודעים זאת ובכוונה תחילה הם מוכנים למסור את הארץ ליד האויבים ובלבד שמבחינה פוליטית יהיו חלק מהקואליציה ויזכו במליוני דולרים לטובת הישיבות.
ושמעתי מהרב הרשל שכטר שיחי', ראש הישיבה החשוב ביותר בישיבה אוניברסיטה, שהביא ראיה עצומה מהגמ' להוכיח ממנה שעצמאות מדינית היא סיבה לקריאת הלל שלם. וראייתו מתירוץ הגמ' במגילה על השאלה מדוע אומרים הלל בחנוכה ולא בפורים? כי בפורים על אף הנס הגדול שעם ישראל ניצל מהכחדה גמורה ע"י המן, ונהפוך הוא שתלו אותו ואת בניו על העץ והרגו היהודים בשונאיהם, מאחר שעדיין "עבדי אחשורוש אנן", לכן אין ראוי נס זה לקריאת ההלל. אבל בחנוכה שהיינו שולטים בא"י אומרים הלל כראוי. והוכיח מכאן שבעצם העובדה שיש לנו מדינה ועצמאות ואנחנו שולטים על ארץ ישראל ראוי לנו לגמור בשל כך את ההלל. ולא חשוב לגמרי מי יושב בראשות הממשלה ואם מנהלים אותה דתיים או חילוניים.
וכן ראיתי במפורש בספר התודעה שהביא את הגמ' במגילה דף י"ד בטעם מדוע אין אומרים הלל בפורים שמתרצת הגמ' דבשלמא ביצי"מ אומרים הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. אבל בפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן. ומכאן יש ראיה שביום העצמאות שהשתחררנו מעבדות ותלות בעמים אחרים הא עבדי ה' אנן, וראוי לנו לומר הלל.
ובדרך אגב אציין מה ששמעתי מהרב רקובסקי שסיפר שפעם שאלו את הרב קוק, שהיה מחבב את בוני הארץ הציוניים ואפי‘ החילוניים שבהם, הכיצד יש לך אהבה לאנשים חילוניים? האם לאלה שייך לבנות את ארץ הקדש? השיב להם הרב בניחותא בדרך שאלה ותשובה. ושאל מהו המקום המקודש ביותר בעולם? השיבו לו כמובן בית המקדש. ומהו המקום המקודש ביותר בבית המקדש? השיבו לו קדש הקדשים. ומי בנה את קוה“ק? האם גאונים וגדולי תורה? לא! כמובן שהיו אלה פשוטי עם שהיו פועלי בנין. ומכאן שלשם בנין הארץ לא חשוב מי בונה, ובעיקר שיבנו.
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ", דבר ברור הוא שהי"ת נתן לאברהם את כל הארץ ולא רק את המקום הקטן שהיה שוכב עליו, ומהו "אשר אתה שוכב עליה"? פירש"י שם שֹׁכֵב עָלֶיהָ – קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו. ובכאן שאל הרב שכטר שאלה מעניינת נוספת, האם בשעה שקפל הקב"ה את כל הארץ תחת אברהם ונתן לו אותה במתנה, האם באותה שעה קנה אברהם את הארץ בקנין חזקה בעצם שכיבתו עליה, או שאת הקנין עשה יהושע כאשר נלחם על הארץ וכבש אותה?
ותירץ מלשון רבינו עובדיה מברטנורא במשנה ב"ב פ"ח מ"ג "בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור נוטל שני חלקים". ופי' רע"ב שם "ואעפ"י שעדיין לא ירשו את הארץ ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבוא לאחר מיתה, א"י מוחזקת היתה".
ולכאורה קשה על פירושו במה שכתב "מוחזקת היתה", וכי מי החזיק בה? שהרי לא מצינו מי שהחזיק בארץ דרך קנין מלבד יעקב שקיפל הקב"ה א"י תחתיו, ומדוע לא קיפל את הארץ תחת ראשם של אברהם ויצחק? בהכרח עולה המסקנה שהארץ לא שייכת אלא לישראל ולא בשותפות עם ישמעאל בן אברהם או עם עשיו בן יצחק. ומכאן נראה לכאורה שחזקתו של יעקב היא זו שעליה נאמר "א"י מוחזקת היתה".
אלא שמוכח בעליל שאף אחד מהם לא זכה בה עדיין, מהמלה "אתננה" שהיא בל' עתיד, ואפי' השבטים בני יעקב עצמם לא זכו בה עד שיצאו מעבדות לחירות במצרים. שאם תאמר שהשבטים זכו בה, מדוע א"כ נתחלקה הארץ רק ליוצאי מצרים, והרי היו צריכים לחלקה לפי אבות אבותם י"ב השבטים ולירד ליורשיהם וליורשי יורשיהם.
אלא שיש להקשות יוצאי מצרים היאך זכו בה? והרי הם לא החזיקו בה? ונראה שלפיכך נכונה הערתו של יכין במשנה דלעיל וז"ל "כמוחזקת ביד יוצאי מצרים הוה", ללמד שבאמת אפי' יוצאי מצרים לא החזיקו בה אלא שגזרת הכתוב היא שתחולק הארץ לפי יוצאי מצרים ולכן נחשב כאילו החזיקו בה יוצאי מצרים ולכן אמר "כמוחזקת" ולא אמר "מוחזקת".
עוד נ"ל להביא ראיה מפירש"י על הפסוק "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ". (בראשית ג, ז) ופירש"י שם "ויהי ריב – לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין". והטעם שלא זכה בה אברם עדיין, נ"ל שגם דבר זה מפורש בברית בין הבתרים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה". ומשמע שלא זכו בה קודם לכן, ובהכרח שלא זכו בה עד שכבשו אותה בפועל.
ויש לדון אם זכו בה אפילו אחרי שכבשו אותה, ובמלים אחרות האם מתנת הארץ מותנית בכיבוש, ואחר שכבשוה זכו בה, או שאין לה ענין עם כיבוש כלל אלא היא בבחינת "אתננה לך" ל' מתנה, ובתנאי, שהוא בזמן שיקיימו את מצוות הי"ת.
ולפירוש זה האחרון יש סמוכין ממה שפירש שם בשם אחד הגדולים שמה שנא' "כי לי כל הארץ" היינו ארץ ישראל בלבד שהיא חלקו של הקב"ה. אבל על כל העולם נא' "והארץ נתן לבני אדם". את כל העולם הוא נתן לבני אדם, חוץ מא"י שנשארה בבחינת כי לי כל הארץ. וממילא כיון שהיא שלו באופן בלעדי כל נתינה של הארץ אינה נתינה מוחלטת, אלא שהיא מעין ארמונו של המלך שאליו הוא מכניס את כלתו כל עוד שאינה בוגדת בו, אבל אם בוגדת בו מגרשה מן הארמון, והמלך כיון שנשבע אמונים לכלתו לא יעבור על שבועתו לשאת לו אשה אחרת אלא הוא כביכול ממתין לה בצער עד שתתחרט על מעשיה ותשוב אליו.
ובשובנו לדון בקריאת ההלל ביום העצמאות מה מאוד שמחתי ויעלוז לבי לקרוא איך שהתריע הרב רוזן ראש מכון צומ"ת, במדורו 'נקודת מבט' נגד הקולות הנשמעים בציונות הדתית, הקוראים שלא לחגוג את יום העצמאות.
וז"ל: "קול ענות חלושה אני שומע במחנה הציונות הדתית, לאמר: אין לנו חלק ונחלה במדינת ישראל, ובודאי לא נאמנות לממשלת ישראל ולזרועותיה השלטוניות. והקול הולך וחזק ומפוצץ "בראש ההרים ונישא מגבעות" (עפ"י ישעיהו ב, ב), והוא קורא לשַׁבֵּר את הכלים, לקָרֵע את הדגלים ולבעֵט בערכה הסגולי של מדינת ישראל", מספר הרב רוזן, "מפנים עורף ליום העצמאות, מגמדים את ההלל, מקמטים את התפילה לשלום המדינה וראשיה, ותוהים (אולי טועים? אולי תועים?) בלשונם של מתי-מדבר אשר כפרו בטובה "ניתנה ראש ונשובה".
בצד קולות אלו מזהה הרב רוזן קולות אופטימיים יותר אך דומים במהותם, "הללו מדברים על ה'אורות' אשר גלשו מן ה'כלים' השבורים, ומציעים שיקום ה'כלי', כוונתם למדינה, "נייסד מחדש את מדינת היהודים"! "נתחיל הכל מבראשית"! "נקומם את סוכת דוד הנופלת"! "נפרמט את המדינה ונבצע איתחול מחדש"! סטרט-אפ!".
מול כל אלו מעמיד הרב רוזן את אמירתו הברורה של הרמב"ם אשר בספרו "מעלה על נס-חנוכה את בני חשמונאי, הצדוקים, החילוניים, המתרפסים כלפי רומא ותרבותה. ומהו נִסַם ודגלם? "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני"!". "מאתיים שנות ממשלה (=מלכות) בישראל ראויים לשמונת ימי חג-אורות, למרות 'הכלים השבורים', ולמרות העגלה הריקה של חלק ניכר ממלכי בית חשמונאי", מוסיף הרב רוזן ומתאר את עמדת הרמב"ם.
"גם בבנין המקדש, ובודאי בבנין הארץ, בקיבוץ גלויות ובהפרחת שממות, יש מצב שבו "המנצחים על המלאכה" הם 'הורדוסיים', והליכותיהם פסולות ואפילו מרושעות. המפעל הציוני נבנה במידה רבה ע"י 'מרשיעי ברית', ע"י לוחמים בתורת ישראל ולעתים ע"י אנטי-לאומיים ואפילו 'בוגדניים' – כהורדוס", קובע הרב רוזן.
"ומי שיפקפק בחותמת ה'הכשר' שאני מעניק כאן ל'הורדוס' ההיסטורי ולדורות, מוזמן לעיין במסכת תענית דף כג. שם נאמר כי מן השמים חתמו על ההכשר: "וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם", חותם הרב רוזן את דבריו. דבריו דברי אמת שקשה לערער עליהם, מיוסדים על אדני פז, ומתוקים מדבש ונופת צופים.