המתפלל לאט מהציבור

פרק א'

בדין המתפלל לאט מהציבור וקרוב לוודאי שיפסיד קדושה הנאמרת בחזרת הש"צ, באופן  שדבר קבוע הוא אצלו שכאשר הוא מתחיל תפלתו ביחד עם הציבור, חזקה עליו שלא יצליח לומר עמם קדושה. מה תקנתו? להלן מספר אפשרויות שבכל אחת מהן ישנן יתרונות, חסרונות ונקודות הטעונות בירור כדלהלן:

א. שיתפלל תפלת לחש עם הציבור וכשיגיע ש"צ לקדושה ישתוק ויכוון. היתרון בזה שמתחיל תפלתו ביחד עם הציבור, וגם שהוא מתפלל לאט ובכוונה. גם שהוא עונה לקדיש שקודם התפלה אם זה במנחה. החסרונות הם, שאינו עונה בפועל לקדושה אלא שותק ומכוון, וגם שאינו עונה לכל האמנים בשעה שהוא עדיין מתפלל, ולעתים לא יגיע עם הש"צ אפילו למודים דרבנן.

ב. שיתחיל תפלתו קודם שמתחילים הציבור תפלת מנחה, כגון שיתחיל תפלת הלחש שלו בזמן שהציבור מתחילים אשרי או קודם לכן בהתאם למה שידוע לו ממהירות הש“צ, ויסיים ביחד עם הציבור או קודם שיגיע ש“צ לקדושה. היתרונות בזה הם שנמצא הוא מתפלל חלק מהתפלה ביחד עם הציבור אם כי לא התחיל ביחד עם הציבור. וגם שיוכל לענות לקדושה ומודים ולענות על כל האמנים של הש"צ. והחסרונות בזה הם שיפסיד חצי קדיש שקודם תפלת הלחש, וגם שאינו מתחיל תפלתו ביחד עם הציבור.

ג. שיתחיל ויסיים תפלתו ביחידות קודם שיגיע ש"צ לקדיש שקודם תפלת הלחש. היתרונות בזה הם שלא יאבד קדיש שקודם תפלת הלחש, ולא יאבד ענית קדושה, מודים ואמנים. והחסרון בזה הוא שהוא מתפלל ביחידות ואינו מתפלל ביחד עם הציבור.

ד. שיתחיל תפלתו ביחד עם הש"צ כשחוזר התפלה. היתרון בזה הוא שיענה איש“ר ושאר אמנים על הקדיש שקודם התפלה ואולי גם שלאחריה. ויתפלל עם הש"צ ויענה לקדושה ואולי גם למודים. והחסרונות בזה שאינו מתפלל תפלת לחש ביחד עם הציבור, וגם שאינו יכול לענות לכל האמנים של ברכות הש"צ, ואם הש"צ רץ בתפלתו יהיה מוכרח גם הוא לרוץ ולהתפלל בלא כוונה והלואי שיצליח לסיים תפלתו קודם שיגיע הש"צ למודים, או שיפסיד גם את אמירת מודים דרבנן.

ה. שיתחיל תפלתו שבלחש אחר שסיים ש“צ הא-ל הקדוש בחזרת הש“צ, ויתפלל במהירות כדי להגיע עם הש“צ למודים. היתרונות בזה הם שיענה לקדיש שקודם התפלה, ויענה לקדושה ביחד עם הציבור. ואולי יצליח לענות גם לקדיש שאחרי חזרת הש"צ. והחסרונות בזה הם שלא יתפלל תפלת לחש עם הש“צ וגם לא עם הציבור. וגם יפסיד ענית אמנים של ברכות הש"צ, ויפסיד אמירת מודים דרבנן. והחסרון הגדול ביותר הוא שמתוך מרוצתו יפסיד את העיקר שהיא הכוונה בתפלה.

ו. שיתפלל מלה במלה עם הש"צ בחזרת הש"צ עד אחרי קדושה, ואח“כ יתפלל מהר יותר מהש"צ באופן שכאשר יגיע הש"צ למודים יסיים הוא לפחות עד סוף "יהיו לרצון" הראשון, ויענה עם הציבור מודים דרבנן. היתרון בזה הוא שיענה ביחד עם הציבור לקדיש, קדושה ומודים. והחסרונות בזה הם שלא יתפלל ביחד עם הציבור, וגם שיפסיד ענית אמנים של ברכות הש"צ. והגרוע מכולם הוא שבכדי להשיג מודים דרבנן יצטרך להתפלל בשיא המהירות בלא כוונה כגוף בלא נשמה.

חקירה זו מסועפת היא, ותוצאותיה הימה, הוא הים הגדול – ים התלמוד. ממימיו אנו שותים והוא מרווה את צמאוננו להידבק בבורא ית'. בעזרתו ית' אזכה להעמיד הלכה על בוריה, ושתהיה גם הלכה למעשה. בפרק זה ברצוני להתעכב על חשיבותה של תפלה בציבור ובכך יתיישבו מספר תמיהות כדלהלן:

מה חשיבותה של תפלה בציבור? ומה נקראת תפלה בציבור? האם נחשבת תפלה בציבור כשהוא מתחיל עמם את התפלה, כשהוא מסיים עמם את התפלה, או כשהוא מתפלל בחזרת הש"ץ? האם צריך להיות בפועל מתפלל עם הציבור באותו חדר, או שיכול להתפלל בביתו בשעה שהם מתפללים? ומה חשיבותה? האם היא מטרה בפני עצמה, או שמטרתה לענות לדברים שבקדושה? והאם תפלה בציבור שלא בכוונה עולה במעלתה על תפלת היחיד בכוונה?

ז"ל הגמ' ברכות ז: "אמר ליה ר' יצחק לרב נחמן, מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? א"ל לא יכילנא. א"ל לכנפי למר עשרה ונצלי? א"ל טריחא לי מילתא. ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר? א"ל מאי כולי האי? א"ל דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון? אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא. כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא. הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תנ"ה ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים? שנא' הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". ע"כ

מדברי ר' יוחנן משום רשב"י למדנו שחשיבותה של התפלה בציבור היא משום שאז נקראת ”עת רצון“. ומדברי ר‘ יצחק לרב נחמן למדנו ג‘ מדרגות של חשיבות, זו למעלה מזו:

תפלה בבית הכנסת ”מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי?“ א"ל לא יכילנא.

ב. תפלה בבית במנין של י' אנשים. ”א"ל לכנפי למר עשרה ונצלי?“ א"ל טריחא לי מילתא.

ג. להתפלל לפחות בשעה שהציבור מתפללים אפי‘ אם הוא מתפלל יחידי בבית. ”ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר?“

חשיבותו של המושג ”עת רצון“ היא שבה מקבל הקב"ה את תפלותינו יותר מעת אחרת. וזה בדומה לעוד עתים אחרים בשנה שיש להם חשיבות מיוחדת בהם השכינה כביכול שורה בתוכנו יותר מבשאר זמנים. כגון בשבתות ומועדים וראשי חדשים בימי תעניות וכמובן בחדש אלול ובעשרת ימי תשובה שלהם כיוון הנביא ישעיה נה, ו באומרו "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". ואפשר לייחס פסוק זה שבנביא גם לתפלה בציבור שאז הקב"ה יותר קרוב למתפלל.

מדבריו למדנו שאפי‘ במדרגה הנמוכה ביותר, כאשר הוא מתפלל בביתו, אם הוא מכוון לשעה שהציבור מתפללין מקרי עת רצון. ור' יוסי ב"ר חנינא למד זאת מהפ‘ ”כה אמר ה' בעת רצון עניתיך“ מכאן שהקב"ה עונה לתפלתינו בעת רצון. ומשמע מדרבי יצחק שאינו דומה המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין לזה המתפלל בביהכנ"ס, אם כי תפלתו נשמעת.

וכן משמע ממה שפסק מרן בסי‘ צ‘ ”כשעומד עם הציבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת ציבור, אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללין לפי שמאריכים בפיוטים או לסיבה אחרת“. והטעם הובא במ"ב סקל"ד בשם האורחות חיים "מפני שהוא כמבזה את הציבור". ומשמע שאם יש סיבה אחרת תפלתו נשמעת, דאי לאו הכי הוה ליה למימר ואם הקדים אין תפלתו נשמעת, או אם הקדים מקרי תפלת יחיד.

ולכאורה קשה, אם תפלתו נשמעת כשהוא בביתו ומכוון לשעה שהציבור מתפללין, איזה עדיפות יש בהליכתו לביהכנ“ס להתפלל עם הציבור? ונ"ל שנקודה זו הפריעה לתוס‘ במס' ע“ז ד: בד“ה ”כיון דאיכא ציבורא דמצלי לא מדחי“. וזו היתה תשובתו של ר"ת: ”פי' ר"ת הא דמשמע הכא דמהני אפי' כשהציבור מתפללין במקום אחר היינו דוקא דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא במקום שהציבור מתפללין כדאמרינן בפ"ק דברכות ו. אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור“. ע“כ. מדברי ר“ת משמע שהמתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין אין תפלתו נשמעת, אבל גם אינה נדחית. וכן משמע עוד מהגמ‘ שם ”תניא אבא בנימין אומר, אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת“.

וצריך להבין, אם אינה נשמעת ואינה נדחית, אז מה קורה עם תפלה זו? ומבחינה מעשית מה משמעות המלים "אינה נדחית"? ועוד, היתכן לומר שהמתפלל בביתו ואינו מכוון לשעה שהציבור מתפללין, שתפלתו אינה נשמעת, ולא זו בלבד, אלא היא גם נדחית?

בוודאי לא לזה נתכוון ר"ת, אלא שהוא מדבר במתפלל בביתו שלא בציבור, וגם לא מכוון  לשעה שהציבור מתפללין, וגם אינו מכוון בתפלתו. ולכן יש לו מספר קרשי הצלה שתפלתו תהיה נשמעת. האחת אם הוא מכוון לשעה שהציבור מתפללין או שהוא מכוון בתפלתו שהרי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ואמנם לדעת ר"ת גם אם הוא מכוון לשעה שהציבור מתפללין לא בטוח שתפלתו תהיה נשמעת, אלא שתפלתו "אינה נדחית", אלא היא תלויה ועומדת באופן שאם הוא גם מכוון בתפלתו, תפלתו נשמעת. אבל אם גם אינו מכוון בתפלתו ספק אם תפלתו נשמעת. ומנין למד זאת ר"ת? ממה שדחק ר' יצחק את רב נחמן להתפלל בשעה שהציבור מתפללין, מהא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. שאם תאמר שדי בכוונה, הרי מסתמא רב נחמן היה מתפלל בכוונה.

אלא שיש לדחות את ראייתו שכשנדקדק במלים ”אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור“, יש לומר שגם המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין, נחשב מתפלל עם הציבור. שלר“ת היתה הגמ‘ צריכה לומר ”בציבור“ דהוה משמע, אבל לא בביתו ששם אין ציבור. ודו“ק.

ועוד נ“ל בפשיטות שכל תפלה הבאה מעומק הלב, ואפי‘ תפלת יחיד, נשמעת בכל עת, ובכל מקום, כמ“ש דהמע"ה "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וכ“ש אם הוא מתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין, וכ“ש כשהוא מתפלל בביהכנ“ס בציבור.

ואיתא בגמ‘ תענית ח. ”אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים. איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו'“? ע"כ.

ופירש“י  ואף על פי כן – כתוב בסמוך והוא רחום יכפר עון ושומע תפלתם, והיכי אמרת שאין תפלתם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כלומר, שנפשו מכוונת בכפו? לא קשיא כאן ביחיד, כאן בציבור. בציבור – תפלתם נשמעת, ואף על פי שאין לב כולם שלם, כדכתיב ויפתוהו בפיהם בדברים, לשון רבים. ביחיד – אינו אלא אם כן לבו מכוון".

הרי מפורש שאם לבו מכוון תפלתו נשמעת אפי‘ ביחיד. והמהרש“א שם פירש בחי‘ אגדות ”משים נפשו בכפו“ כיון דרחמנא לבא בעי וכו‘ צריך ”שיהו פיו ולבו שוים כאלו הם במקום א' בכפו“, ואז תפלתו נשמעת אפי‘ ביחיד.

אבל אם אינו מכוון לשעה שהציבור מתפללין זוהי תפלת יחיד. ואז אם גם אינו מכוון אז תפלתו נדחית, כי אין לה במה להיתפס שהרי "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". משמע ששעת רצון היא בציבור דוקא ולא אם הוא בביתו וגם אינו מכוון לשעה שהציבור מתפללין.

ונראה שר“ת וכן המשנה ברורה למדו את סברתם מל‘ הרא“ש ז“ל שכ‘ ”ואמר ר"י משום רבי יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת [בשעה שהציבור מתפללין] שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין“. משמע שישנן שתי גרסאות האחת של ר"י משום רבי יוסי ”אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת“. והשניה של ר"י משום רשב“י ”אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בשעה שהציבור מתפללין“. ר“ת בתוס‘ תפס לשון ראשון ולכן כתב שהמתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין אין תפלתו נשמעת רק אינה נדחית. אבל הרא“ש תפס לשון שני שכן משמע מהגמ‘ ברכות ז: "ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר? א"ל מאי כולי האי? א"ל דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון? אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין.

ומדוע תפלת הציבור נקראת "עת רצון"? היה נראה לפרש כיון שרבות מחשבות בלב איש, וקשה לכל אחד מהמתפללים לכוון בכל ברכה, כאשר כולם מתפללים ביחד, מצטרפות כוונות כל המתפללים לתפלה אחת הנקראת "תפלת הציבור", והקב"ה מקבל אותה כתפלה כללית ועונה לכל הציבור כאחד. ומה שלא כיוון זה מכוון האחר. וממילא גם היחיד שמתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין כולל הוא את תפלתו בתוכם ותפלתו נשמעת ביחד עם תפלת הציבור. ומכאן שחשיבותה של השעה שהציבור מתפללין אינה משום השעה המסויימת אלא משום צירוף כל הכוונות בדיוק באותה שעה. והיה נראה לכאורה שאם אין אף אחד מכוון בתפלתו שאין תפלת כל אותם רבים נחשבת מבחינה זו של תפלה בציבור.

מאידך מאחר שבית הכנסת כשלעצמו הוא מקום מקודש לרבים מחמת זה שכל ביה עשרה שכינתא שריא ואז המלך בכבודו ובעצמו נמצא עם הציבור ואין הקב"ה מואס בתפלתם אפילו שאין מי מהם מכוון בתפלתו. והטעם מאחר שכולם הקדישו מזמנם לצורך גבוה, להתיחד עם הקב"ה בתפלתם. יש מקום לומר שגם זה המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין אפילו אם אינו מכוון בתפלתו כולל הוא את עצמו עם הרבים. מאידך יש לומר שלא יהיה נחשב כאילו הוא מתפלל עמהם כפי שאין לומר שאם הוא העשירי שהוא יהיה משלים להם למנין עשרה. ומכל מקום כשמתפלל ביחיד לא בשעה שהציבור מתפללין, שאין השכינה שורה שם, קשה יותר להכניס תפלת יחיד לשערי שמים, אלא אם כן הוא מכוון בתפלתו.

אבל אין לומר שהכוונה, היא הגורם, להיות נקרא "עת רצון", שא"כ מדוע הפציר ר“י בר“נ שיתפלל בציבור או בעידנא דמצלי ציבורא והרי מסתמא היה ר“נ מכוון יפה בתפלתו והרי גם תפלתו כשלעצמה, ביחיד ובכוונה, נקראת עת רצון, ולא היה צריך להתפלל בשעה שהציבור מתפללים כדי שתהיה עת רצון. אלא ודאי שהגורם לעת רצון הוא תפלה בציבור דוקא משום שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, משמע דברבים תליא מילתא, בין כוונו בין לא כוונו.

ואין לומר שהעיקר היא הכוונה וזוהי הסיבה שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת וכן בשעה שהציבור מתפללין כי בביהכנ"ס מתפללין בעשרה וכוונות כולם מצטרפות ולכן שכינתא שריא בהו. וגם המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין כוונתו מצטרפת להם ולכן היא נקראת עת רצון. שהרי מפורש בהדיא "כל ביה עשרה שכינתא שריא" בין כוונו בין לא כוונו. וזה מדוקדק בלשון הגמ' שאמרה "בשעה שהציבור מתפללים", דהיינו אותה שעה היא הקובעת וכן עת רצון.

והמ"א בסי' ק"א סק"ו והט"ז סק"ד שם במ"ש שבציבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם משא"כ ביחיד נזקק הוא למלאכי השרת שיליצו בעדו. ושלכן בציבור יכול להתפלל בכל לשון שירצה משא"כ ביחיד לא יתפלל אלא בלה"ק כיון שאין מה"ש מבינים בשאר לשונות.

כיו“ב פסק ביביע אומר ח"א סי' ל"ה בדין הקמים באשמורת לומר סליחות מר"ח אלול ואילך, ואין להם מנין, ונשאל אם יכולים לומר התחינות שנתקנו בלשון תרגום, והשיב בשלילה והביא ראיה מהגמ‘ שבת יב: "ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. ושאני חולה, דשכינה עמו". ופירש"י שם "דשכינה עמו ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד". אבל היחיד זקוק לסיוע מלאכי השרת, ולכן נכון לדלג תחינות אלו.

ומכאן נלמד לנידון דידן דכיון דשכינתא בי עשרה שריא, והקב“ה בעצמו מקבל תפלתם בלא סעד מלאכי השרת, משום הכי מקרי עת רצון. ולמאי נ“מ אם ישנה התערבות של מלאכי השרת? אלא שאם צריך סעד של מה“ש הרי ישנם גם מסטינים כנגדו אם הוא מתפלל שלא בכוונה, או אם הוא נושא על שכמו קופה של שרצים (עוונות), ולא ישלחו את תפלותיו למעלה. אבל בציבור, כיון שהקב“ה בעצמו מקבל התפלות באופן ישיר ולא דרך מלאכי השרת, תפלתו מתקבלת ברצון גם אם היא בלא כוונה, מכיון שהקב“ה מבין להגיוני לבו של האדם הטרוד במחשבותיו בשעת התפלה, ומצרף את מלותיו למתפללים הרבים. וגם אם קופת שרצים תלויה מאחוריו, הרי הוא כמו החלבנה בין סממני הקטורת.

עוד נראה לי מסברא שכאשר האדם מתפלל ביחידות, והוא נזקק למלאכי השרת, הרי הם עצמם מקטרגים עליו מחמת עוונותיו, ויש חשש שיעכבו את תפלתו מלהכנס לשערי שמים. אבל כשהוא בציבור חייבים להעלות את תפלותיהם כשהם ביחד ולא יכולים לעכב אותם מחמת שביניהם ישנם אלו שחייבים להעלות את תפלתם. ומכיון שהמכונית נוסעת לצרכם לוקחת עמה את תפלות כל המצטרפים להם.

וגם מבחינת הכוונות אנחנו מסיימים כל תפלה בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך", ופי' זאת יפה אבי מורי זצ"ל יה“ר שיהיו המלים שיצאו מפי, ואפי' אם היו שלא בכוונה, לרצון לפניך. ומדוע? כי הגיון לבי וטרדותי הן לפניך ואתה ית' יודע מדוע אני טרוד במחשבותי.

אלא שלפי“ז קשה לכאורה מדוע המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין מקרי עת רצון? והרי אין השכינה שורה אלא בי עשרה והוא מתפלל ביחיד? ומדוע א"ל ר"י לר"נ "ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר“, מה יועיל שיתפלל בשעה שהציבור מתפללים? וגם על מה שפי‘ ר“ת שאין תפלתו נדחית קשה ממ“נ א“ת שכיון שאינה נדחית עולה היא למעלה היינו תפלתו נשמעת. וא“ת שאינה עולה הרי היא דחויה?

ונלענ“ד לפרש ע“ד משל למשלחת שבאה לחלות פני המלך ביחד עם המטרוניתא שהיא כנסת ישראל ופתחו להם את שערי הארמון ונכנסו לפני ולפנים וקבלם המלך באהבה בזכות המטרוניתא. ועוד אדם אחד הגיע בנפרד מהם ונכנס גם הוא פנימה כיון שידע ששערי הארמון יהיו פתוחים עבורם באותה שעה, ונכנס בנפרד אל החצר הפנימית בלא המטרוניתא ושטח בפני המלך את שיחו. נמצא שהוא צריך בכחות עצמו להשתדל לפני המלך שיקבל את מבוקשו, מאידך, המשלחת לא צריכה להשתדל לפני המלך כי המטרוניתא משתדלת עבורם. והנמשל ברור מאליו. שכיון שתפלת היחיד המתפלל בשעה שהציבור מתפללין זוכה להכנס לראות פני המלך הרי שהיא לא נדחית. ואמנם בכדי שתהא תפלתו נשמעת צריך להשתדל בכל כחו לכוון בתפלתו ולשפוך לפניו שיחו. ואמנם יתרונו הוא שכיון שנכנס באותו זמן שנכנסה המטרוניתא עם המשלחת והמלך היה שמח לקראתם, גם מבוקשו קרוב יותר להשמע.

נמצא שבזה שהוא מצרף עצמו בכוונתו אל הציבור, מכוון הוא לזמן ששערי שמים פתוחים, ומשום הכי חשובה היא עת רצון גם עבורו ותפלתו קרובה להיות נשמעת בכלל תפלת הציבור. ובזה יתישבו דברי הגמ‘ כיון שר“נ מסתמא היה מכוון בתפלתו אמר לו ר“י "ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר“, כיון שבדידיה תהיה תפלתו נשמעת ולא רק שלא תהיה נדחית.

א“נ כיון שכל הלבבות מכוונים כלפי מעלה באותה שעה, והשכינה שורה עליהם הרי גם המתפלל בשעה שהציבור מתפללין, למרות המרחק ביניהם, הוא חלק מהם. ואפי‘ אינו מכוון בתפלתו, אין תפלתו נדחית ע“י המשטינים ומתקבלת עם תפלת הציבור. מיהו המתפלל בשעה שהציבור מתפללין חייב לכוון לצרף את תפלתו לתפלת הציבור כאילו הוא עמהם, ואז היא עולה ביחד עם תפלת הציבור. אבל אם אינו מכוון בתפלתו להצטרף, אינו מצטרף לציבור.

ועפי“ז נראה לענ“ד לחדש בענין קדושתה של א"י, ירושלים ומקום המקדש. שמלבד זה שהיא נובעת משום קדושת העבר, יש שם אספקט מיוחד נוסף של קדושה הנובע מכך שעיני כל ישראל נשואות אל ארץ הקודש ומכוונים פניהם כנגד ירושלים ומקום המקדש וקדש הקדשים בכל יום ויום ובכל אחת מהתפלות. נמצא שהכוונות של כל ישראל באשר הם שם מצטרפים יחדיו, אעפ"י שאינם במקום אחד אלא נפוצים בארבע כנפות תבל, ומקדשות את המוקד בכוונתם. וכן בנידון דידן שע“י כוונתו שהיא למעלה מן המקום והזמן מעתיק המתפלל את עצמו ברוחניותו ובכוונתו למקום שהציבור מתפללין ששם שורה השכינה.

ובהכרח שתפלתו של אדם נשמעת גם שלא בביהכנ“ס, שהרי נא‘ קרוב ה‘ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וזה מדוקדק בלשונו הטהור של הרמב“ם ז“ל בה‘ תפילה פ“ח ה“א ”ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת“. ומזה שלא אמר "שאין תפלתו נשמעת אלא בבית הכנסת“ אלא הוסיף את המלים "בכל עת“, משמע שבבית הכנסת היא נשמעת בכל עת, ויש מקומות אחרים שגם בהם היא נשמעת אבל לא בכל עת. ומתי היא נשמעת? כשמכוון לשעה שהציבור מתפללין, או כשמכוון בתפלתו. ולכן הפציר ר“י בר“נ לילך לביהכנ“ס קודם שיעץ לו להתפלל בעידנא דמצלי ציבורא אף על פי שר“נ בוודאי היה מכוון בתפלתו בהיותו צדיק וחסיד כי על כל פנים בביתו אין תפלתו נשמעת בכל עת שהרי אין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בכל עת.

עוד נראה להוסיף הטעם שבציבור היא עת רצון ולא ביחיד משום שכאשר היחיד מתפלל יש לו מקטרגים למעלה בשל עוונותיו שהם המסכים המקטרגים עבורו, ולא נותנים לתפלתו להכנס לשערי שמים, אבל כאשר הוא מתפלל בציבור, במה שחטא זה בא חבירו ומציל עליו ובין כולם אין מקום לשטן לקטרג, ולכן נקראת אותה שעה "עת רצון". וממילא גם אם הוא מתפלל ביחידות בביתו, כיון שאותה שעה, הציבור מתפללים, שערי שמים פתוחים אז לקבל תפלתם, ותפלתו נכנסת עם תפלתם. וזה מדוקדק בלשון הגמ' שאמרה "בשעה שהציבור מתפללים", דהיינו אותה שעה היא הקובעת ולא המקום. ובזה גם יתבאר מאי דא"ל ר"י לר"נ "ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר. שבאמת אותו זמן הוא עת רצון. ולפי"ז אף אם גמרו הציבור את תפלתם שבלחש, כיון שעדיין הם מתפללין ולא סיימו את התפלה הרי זו שעת רצון.

פרק ב'

מה נחשבת "שעה שהציבור מתפללים"?

מלשון הגמ' ברכות ז: "אמר ליה ר' יצחק לרב נחמן, מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? א"ל לא יכילנא. א"ל לכנפי למר עשרה ונצלי? א"ל טריחא לי מילתא. ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר א"ל מאי כולי האי? א"ל דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון? אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא. כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא. הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תנ"ה ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים? שנא' הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". ע"כ. משמע שכאשר יתחילו הציבור את תפלתם יבוא השליח לביתו של ר"נ ויודיע לו שהתחילו להתפלל. ואם תמצי לומר "בעידנא דמצלי ציבורא" הכוונה שהתחילו תפלת לחש, הרי עד שיבוא השליח להודיעו שהתחילו להתפלל, בינתים יגמרו את התפלה, ובשעה שהוא יתפלל לא יהיה זה עוד בשעה שהציבור מתפללים, ואיך זה מקרי עת רצון? ואין לומר שהכוונה היא שיודיעו לו שיתחילו תפלתם ברגע שיחזור השליח מר"נ, והוא יכוין גם למרחק שהשליח צריך ללכת מביהכנ"ס לביתו וחזרה, ויתחיל תפלתו באותו זמן ביחד עם הציבור, דהא ההודעה לר"נ היתה בשעה שהתחילו כבר הציבור להתפלל, שכן הוא ל' הגמ' "ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא".

וע"ד האמת נראה שהכוונה היא שיודיע לו באיזה שעה מתחילים הציבור להתפלל ואז גם הוא יתחיל באותה השעה. ומכל מקום נ"ל שיש לחלק בין "עת רצון" לבין "בשעה שהציבור מתפללין". ש"עת רצון" הכוונה מיוחדת לתפלת לחש שהוא לב התפלה, משום שכוונות כל המתפללים מצטרפים, וזכות הרבים עומדת לו בפני השטן המקטרג על עוונותיו. וטעמים אלה נכונים לא רק בזמן שכל העשרה מתפללים תפלת לחש באותו הזמן, אלא נמשך אותו הזמן גם כאשר הש"צ חוזר התפלה. וכן הדעת נותנת שהרי הש"צ חוזר את התפלה כשיש מנין, ומקרי שפיר "כי ברבים היו עמדי". ועוד שהרי מוציא הש"צ י"ח את מי שאינו יודע להתפלל. ואין לומר שהיום הכל יודעים להתפלל, שהרי רוב הציבור בגולה אינו מבין בל' הקדש, והש"צ מעלה את תפלתם מן הכח אל הפעל בכוונתו. וגם שיש רבים שלשונם עילגת ואינם יודעים אפי' לקרוא את התיבות כראוי, זאת ועוד, שרבים וטובים אינם מכוונים בתפלתם כך שתפלתו היא בוודאי נחוצה ועולה כריח נחוחים בעד כל הציבור. ולא זו בלבד אלא גם לאלה היודעים ומכוונים כהוגן לפעמים יקרה ששכחו יעלה ויבוא או שאלה בברכת השנים וכדו' באופן שצריכים לחזור את התפלה מראש, ובמקום לחזור, דעתם לצאת בתפלת הש"צ. כדאיתא בשו"ע סימן קכ"ד ס“י "מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו, יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו. ולא יפסיק ולא ישיח, ופוסע ג' פסיעות לאחוריו, דכיון שכבר התפלל, אלא ששכח ולא הזכיר, אע"פ שהוא בקי, ש"צ מוציאו". זאת ועוד שכל דברים שבקדושה נאמרים בחזרת הש"צ. היעלה על הדעת לומר שאין אותה שעה עת רצון?

אבל "בשעה שהציבור מתפללין" הוא משום דבי עשרה שכינתא שריא, ונמשך זמנה עד שאמר ש"צ "תתקבל צלותנא". שהרי "צלותנא" היא תפלת עמידה ומשמע שאותה תפלה מצטרפת עם כל אלה שהתפללו באותה שעה באשר הם שם, אם הם בביהכנ"ס או אפי' בביתם ומכוונים להצטרף עם הציבור הזה, והש"צ שולח את התפלה למרום בקדיש תתקבל. משל למה"ד לאחד שהולך לבית הדאר והכל מריצים אליו את אגרותיהם, הרי זה שהגיע אליו מהר יותר כמו זה שבא אחרון, כולם יצאו נשכרים כאחד, באשר הוא לוקח את כל האגרות יחד אל בית הדואר באותה שעה. וכן משמע הלשון דר' נתן "בתפלתן של רבים", "כי ברבים היו עמדי", שכיון שהם עדיין עסוקים באותה שעה בתפלה, ואף שהם לא בנוכחותו, ואף שאין הם עוד עסוקים בתפלת הלחש, לא סרו מכלל "כי ברבים היו עמדי", ומקרי "בשעה שהציבור מתפללין" משום דבי עשרה שכינתא שריא.

ולפיכך ראוי להתריע בפני הממנים את החזנים שבולעים את התיבות ואצים רצים כמי שנושאים עול כבד על צווארם וממהרים להשתחרר ממנו, שעליהם אמר ישעיהו הנביא "וכי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". לא זו בלבד שלא הוציאו ידי חובה בתפלתם את כל אלו שהיו צריכים להם שהרי בחפזם לא מכוונים בתפלתם, אלא גזלו גם את אלה שמשתדלים לכוון לברכותיהם ולא מצליחים. ולרוב, בחפזם לחזור את התפלה במהירות גוזלים מהציבור את ההזדמנות לענות לקדושה בטענה שאין צורך להמתין לרוב הציבור אלא די ברוב מנין או אפילו בעשרה עונים. וכמובן שזה אבסורד מאין כמוהו, שלא יעלה על הדעת שיש ציבור של עשרים אנשים ורק ששה או עשרה מהם סיימו את תפלתם, ושכל יתר ציבור המתפללים יהיו נדחים מפניהם. ולא זו בלבד אלא אפילו אלה המתפללים ביחד עם הש“צ לעתים אינם יכולים לכוון בתפלתם מרוב חפזם והשתדלותם להתפלל ביחד עם הש“צ ולשחות עמו במודים. זאת ועוד, שרבים וטובים מדלגים מזמורים ותפלות רבות במטרה להתפלל כמה שאפשר עם הציבור. שהרי על אותם תפלות נאמר "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות". חוטאים הם בנפשם וחטא הרבים תלוי בהם. מה גם שרובם של אותם שליחי ציבור הם בעלי חיוב בתוך השנה לאחד מהוריהם. האם אותה תפלה מעלה את נשמת הוריהם או שחלילה גורמת צער גדול לנשמתם? ומה יענו ליום פקודה? וכאשר יגיעו למרום להצטרף אל חיק אבותיהם ואמם יבואו עליהם בחרפות וגידופים על הצער הגדול שגרמו לנשמתם. ובמקום שיאמרו לאמו אשרי יולדתו, יאמרו בן כסיל תוגת אמו רחמנא ליצלן.

ומעשה שהיה באחד הימים שנגשתי לש"צ שהיה רץ בתפלתו והגיע לישתבח בדקות מועטות, ולא היו עמו בתפלה אלא שלושה או ארבעה מתוך חמשה עשר מתפללים. וכל האחרים עמדו באמצע המזמורים והוא כבר עומד להתחיל בישתבח, ונגשתי אל החזן לאמר לו שרוב הציבור אוחז באמצע פסוקי דזמרה. חיוך קל היה נסוך על פניו והמתין כדקה, ומיד המשיך כדרכו. לפתע פתאום כל הציבור עמד על רגליו לישתבח וקדיש. כל אחד באשר הוא שם היה מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות, לומר במהירות אשרי, עם עוד איזה מזמור או שתים וישתבח. לאחר התפלה נגשתי לחזן לשאול אותו למה לא המתין קצת יותר לאפשר למתפללים לגמור את התפלה? והשיב כי יש גבול לזמן שאפשר לחכות לכל אלו שהגיעו מאוחר. ושאלתיהו האם כאשר תבוא לב"ד של מעלה וכל הציבור יגנו על עורם, שלא יכלו לסיים את המזמורים מפני שהרצת אותם, האם תהיה מוכן לקבל על עצמך את אחריות הציבור כולו? והרי אתה מייצג גם את הציבור שבא מאוחר ולא רק את מיעוט המתפללים שהגיעו בזמן? ובכניעה וענוה קיבל את דברי באהבה.

ואחרי כל מה שכתבתי לעיל נלענ"ד שכיון שישנם בימינו כ"כ הרבה מניינים, תפלות שונות וקוראי תהלים רבים, כל אדם בכל עת ובכל שעה צריך לכוון בתפלתו כאילו הוא ועוד עשרה אנשים בעולם הרחב מתפללים עמו ממש באותה הדקה.

ולפי מה שהסקנו שעד אמירת "תתקבל" מקרי שעה שהציבור מתפללין, ראוי לברר גם מאיזה קטע בתפלה יהא המתפלל בביתו כמתפלל בשעה שהציבור מתפללין? ונראה דאמרינן בזה זיל בתר טעמא. דכשם שקדיש תתקבל חותם את התפלה ומעלה אותה למרום, כך גם הקדיש הראשון של אותה תפלה פותח עת זו, שכל מי שמתפלל מאותה שעה ואילך כלול הוא בתפלת הציבור. ונראה שפעולת הקדיש היא לזמן את השכינה בי עשרה, כדאיתא בברכות ו: "אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה". ועוד שם "תניא אבא בנימין אומר…ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנא' א-ל-הים נצב בעדת א-ל…. עשרה, קדמה שכינה ואתיא". ומכאן שמאז הקדיש הראשון המזמן את השכינה מקרי שעה שהציבור מתפללין. מאידך ברור שיש יותר חשיבות לתפלת יוצר מפסוקי דזמרה, וכן יש יותר חשיבות לתפלת שמונה עשרה מתפלת יוצר מפני שתפלת שמונה עשרה היא לב ועיקר התפלה. ולכן ראוי למי שמתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים לכוון במיוחד לשעה שהציבור מתפללים תפלת שמונה עשרה.

לאור האמור נמצינו למדים שזה המתפלל ביחד עם הש"צ בחזרת הש"צ כמו זה המאריך בתפלתו עד זמן רב לאחר שהציבור סיימו תפלתם מקרי מתפלל בשעה שהציבור מתפללים. ואמנם אם מאריך עוד אחרי שאמר ש"צ קדיש תתקבל, כמו זה המתחיל תפלתו קודם הקדיש הראשון שמזמין את השכינה מקרי באותה שעה מתפלל ביחידות.

ואין לומר שהמתפלל תפלת לחש אחר הקדיש הראשון של התפלה, אפי' שהוא מתפלל תפלת לחש קודם הציבור גם הוא חשוב מתפלל בשעה שהציבור מתפללים, ונימא דמקרי עת רצון, וכן מקרי "ברבים היו עמדי". אין לומר כן. כי נאמר "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", המלה "תפלתי" מכוונת לתפלת לחש שהיא לב התפלה, ולא לתפלה שאחרי הקדיש הראשון.

ואף שמהגמ' משמע שאין השכינה מחכה להזמנות אלא היא מקדימה ובאה ברגע שנתאספו עשרה במטרה להתפלל, ולא זו בלבד אלא אפילו קודם שבאו עשרה שהרי נאמר "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה", והטעם משום דהוי מנין קבוע ולכן גם אלה שעוזבים מוקדם עליהם נאמר "ועוזבי ה' יכלו". מ"מ הקשר של הציבור עם השכינה אינו אלא באמירת הקדיש המזמין את השכינה להצטרף למנין. וכן נראה עיקר.

ולפי"ז אם ידוע לו שלא יסיים תפלתו אלא עד לאחר שיסיים ש"צ קדיש תתקבל כמו למשל בתפלת ערבית, עדיף שיתפלל עמידה ככל האפשר בהקדם ואפי' קודם כל הציבור ובלבד שיהא ברור לו שיסיים קודם שיאמר הש"צ "תתקבל", דעד אותה עת מקרי עת רצון ומקרי מתפלל בשעה שהציבור מתפללים. וכן הלכה למי שבא מאוחר בתפלת מנחה או ערבית יתפלל שמונה עשרה ביחד עם הציבור ויאמר את קר"ש וברכותיה וכן אשרי אחרי תפלת הלחש.

ומאחר דמקרי מתפלל עם הציבור עד עת שאמר הש"צ "תתקבל", מהי אם כן החשיבות של תפלה בלחש יחד עם הציבור? נראה לי טעם הדבר משום שכך תקנו חכמים להתפלל תפלת לחש כל הציבור ביחד שכוונות כל הציבור מצטרפות לתפלה אחת שאז מקרי עת רצון, וכן כאשר חוזר הש"צ התפלה והוא מכוון לברכותיו או מתפלל ביחד עמו. אבל המתפלל ביחד עם הציבור תועלתו בזה היא להשלים צ' אמנים, ולכוון לברכות הש"צ, כי אין דיו בתפלתו שלו. א"נ כדאיתא בירושלמי פ' תפלת השחר הו"ד בתוס' שם בד"ה "עד" משום אמן דהא-ל הקדוש או דשומע תפלה, דחשיבי כדברים שבקדושה. ועוד ירויח בזה שיוכל לענות מודים דרבנן. וכל היכא דאפשר למיעבד הכי עבדינן וכל היכא דלא אפשר אלא אם כן יפסיד קדושה או מודים, עדיף שיתפלל ביחד עם הש"צ, ויאמר עמו קדושה ומודים.

למסקנת הדברים נלע"ד דהיכא שיודע בעצמו שלא יסיים התפלה קודם שיאמר הש"צ קדושה, עדיף שלא יתפלל בלחש עם הציבור אלא ימתין ויתפלל ביחד עם הש"צ בחזרת הש"צ. ואין לומר שהמתפלל ביחד עם הש"צ מקרי מתפלל ביחיד, כיון שהש"צ צריך לכוון בשביל מי שאינו בקי הרי שאחריותו כפולה ומכופלת להחשב כמו עשרה מתפללים. ועוד שכיון שהכל עונים אמן על ברכותיו, הרי שכל העשרה מהרהרים בברכותיו וכיון דקי"ל דשומע כעונה בכה"ג, הרי שכל העשרה חשובים חוזרים התפלה ביחד עמו וא"כ אין הוא נחשב יחיד עם הש"צ, אלא חשוב הוא מתפלל עם כל הציבור.

ועוד דכיון שחז"ל חייבונו לחזור התפלה אף שהכל בקיאים, נמצא שתפלת שמונה עשרה של ציבור לא הושלמה עד שסיים ש"צ חזרתו וא"כ תפלתו של היחיד המתפלל עם הש"צ מצטרפת למתפללי הלחש שסיימו תפלתם.

ועוד אפשר לומר שעיקר החיוב של תפלה בציבור אינו אלא משום דברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא ביה עשרה ושלכן אמרה הגמ' שלא יתחיל תפלתו אם לא יוכל לגמור קודם שיגיע הש"צ לקדושה או למודים מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, דאי לא תימא הכי אלא נימא דעדיף שיתפלל עם הציבור בלחש אמאי לא יתחיל אע"פ שלא יוכל להתחיל ולגמור? אלא ודאי שעיקר חשיבות תפלתו עם הציבור היא ענייתו לדברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא בציבור, וממילא ברור שתפלתו עם הש“צ מקרי תפלה בציבור.

ואחר שכתבתי דברים אלה מצאתי עזר לי במה שכתב הרה"ג בעל מנחת יצחק ח"ט סי' ו': "אבל הרב פרי תבואה פשיטא לי' איפכא ממש מכח הדין, דחזרת הש"צ חשוב תפילת הציבור. וכן מוכח מתשו' מהרש"ם, דנשאל בציבור שלא החזיר הש"צ השמונה עשרה בקול רם רק ג' ברכות ראשונות וקדושה בקול רם, אם יש לומר אח"כ קדיש תתקבל, והשיב דיוכל לומר גם תתקבל על התפילה בלחש שהתפלל בציבור. והנה מדבריו דהיכא שאומרים חזרת הש"צ בקול רם הקדיש תתקבל קאי על חזרת הש"צ דאז הוי תפילה בציבור, ומקורו בדברי הנוב"י שם, נראה דס"ל כא"א מבוטשאטש דהוי תפילה בציבור גם בחזרת הש"צ, ואין כוונתו לומר דבתפילה בלחש לא הוי תפילת הציבור, אלא משום דגם בחזרת הש"צ הוי תפילה בציבור נתקן לומר תתקבל על הגמר של תפילת שחרית".

והביא את מה שכתב בכף החיים דהמתפלל לחש בשעה שהציבור אומרים חזרה, נראה דחשובה כמו בשעה שהציבור מתפללים, כיון דתפילת החזרה היא בעבור כל הציבור אע"ג דעכשיו כולנו בקיאים ומתפללים, מ"מ לדברי האר"י ז"ל החזרה צריכה לכל הציבור כאשר יבואר לקמן עכ"ל, ושם כתב על מש"כ המחבר שאם יש מי שאינו יודע וכו', זהו לפי הפשט, וידוע שכל דברי חז"ל אע"פ שיש בהם סודות נפלאים אין מגלין אותם ומלבישים אותן בדברי הפשט, אבל בימי רבינו האר"י ז"ל ניתנה רשות לגלות, וגילה סוד של החזרה שמעלתה יותר גדולה מן הלחש ושניהם חובה כמבואר בשער הכוונות דרוש א' וכו' עכ"ל, וכה ראיתי מביאים מספר תוספת חיים שכתב שהמתפלל עם הש"צ תפילת שחרית בשוה מקרי ג"כ מתפלל עם הציבור וש"מ דס"ל דגם בחזרת הש"צ הוי תפילה בציבור.

כתב הרמב"ם "וכיצד הוא תפילת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים" וכו'. בספר דברי ירמי' שם העיר, דמוכח מהרמב"ם דחזרת התפילה להש"צ אף שהתפללו כל אחד בפ"ע, מ"מ צריכים לשמוע עוד הפעם מהשליח ציבור למען יהיה תפילה בציבור, דכן נראה מלשון רבינו שכתב וכיצד היא תפילת הציבור, וכ"כ שם אח"ז, וזה דלא כמ"ש באגרות משה.

ועוד נראה להוכיח כן בשיטת הרמב"ם, שהנהיג במצרים שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם, לפי שכשיחזור ש"צ להתפלל בקול רם, כל מי שהתפלל ויצא י"ח יהפוך פניו לספר עם חבירו וכו', וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי יעשה גם הוא כן וכו', והרדב"ז דן שם להתיר לשנות המנהג לחזור לדין הגמרא ולהתפלל ב' תפילות, הראשונה בלחש, ואחריה חזרת הש"צ. משמע דבזמן הרמב"ם לא התפללו בלחש, רק הש"צ התפלל בקול רם והציבור יצאו בתפילתו, והבקי התפלל עמו מלה במלה ושאינו בקי יצא בשמיעה, וזה היה אז עיקר תפילת הציבור. עד כאן מתמצית דברי המנחת יצחק.

מוכח מכל הני רברבי דהמתפלל עם הש"צ בחזרת התפלה מקרי מתפלל עם הציבור, ולא מצינו שחששו בזה לכך שיפסיד אמירת מודים דרבנן או אמן דברכות. ויש להבין מהי סברתם?

ונלע"ד בזה דכיון דאי אפשר בענין אחר זוהי הדרך הטובה ביותר לרווח ולא להפסד. דהא כל מהות האמנים אינה אלא כהסכמה למה שמברך הש"צ, והרי המתפלל עם הש"צ לא די בכך שמסכים לדבריו באמירת אמן, אלא הוא אומר את כל הברכה כמו הש"צ עצמו. הגע בעצמך, איך יוצא הש"צ ידי האמנים ומודים דרבנן? אלא כיון שהוא עצמו אומר את הברכות חשיב יותר מאמירת האמנים. וכן מודים של הש"צ ברור דעדיף ממודים דרבנן.

ואמנם כל זה טוב ויפה היכא שיכול להתפלל מלה במלה עם הש"צ בכובד ראש ובכוונה ואז יוכל לענות עמו קדושה ולשחות עמו במודים. אבל היכא שהש"צ רץ כסוס כפרד אין הבין במטרה לסיים את התפלה בשיא המהירות ובולע חצאי תיבות, אין לו תקנה.

וראיתי למה שנסתפק בשו"ת האלף לך שלמה סימן ל"ה להסוברים בסי' מ"ז דמהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, האם השומע דברי תורה, צריך לברך מדין שומע כעונה או לא?

ותירץ שזה תלוי במחלוקת רש"י ור"ת כפי שהובא בטור וב"י סי' ק"ד דלרש"י דס"ל דמותר לשתוק באמצע התפלה ולכוון למה שהש"ץ אומר סבירא ליה דשומע אינו כעונה ממש רק כמהרהר ואינו הפסק, ולכן שומע דברי תורה לא צריך לברך ברכת התורה. ואילו לר"ת דס"ל דשומע כעונה אם ישתוק הוי הפסק, לפיכך השומע דברי תורה צריך לברך ברכות התורה דהוי כדבור ממש. וכיון דקיי"ל כרש"י שישתוק ויכוין לקדושה, ממילא א"צ לברך.

ואמנם יש לדחות ולומר שגם לר"ת אין צריך לברך שרק בראוי לענות בפה הוי הפסק שאז יש לו דין שאין בילה מעכבת בו, אבל במתפלל שאינו ראוי לענות, בילה מעכבת בו. ודי בהרהור ולכן לא הוי כדיבור ואף ר"ת יודה בזה וז"ב. ע"כ.

ולענ"ד אין השומע ד"ת צריך לברך ברכות התורה אפילו אם שומע כעונה שהרי אפילו זה שאומר דברי תורה בעצמו לא צריך לברך, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון. ואף על פי שיש  חילוק מהותי בין שומע למהרהר, שהרי יש שומע שאינו מהרהר כגון שומע עברית ואינו דובר עברית, ומה מועילה שמיעתו. ויש מהרהר ואינו שומע. וכמובן שהרהור הוא עיקר הכוונה ולא השמיעה, כי  השומע לא חייב להפנים את מה שהוא שומע. אבל המהרהר הוא נשמת הדיבור שהרי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ובכל זאת הרהור לאו כדיבור דמי. ראיה לדבר שהרי גם לרש"י לא די שישתוק כאשר שומע קדושה והוא באמצע תפלתו אלא צריך גם לכוון למה שאומר הש"צ, ואם כן, הוא לא רק שומע אלא גם מהרהר במלותיו של הש"צ ובכל זאת לרש"י לא הוי הפסק. והטעם כי אין עליו חיוב באופן פרטי לצאת ידי חובה לשמוע קדושה, אבל היא מצוותו בהיותו חלק מהציבור. וממילא ברור הוא ששתיקתו וכוונתו לא מעלים ולא מורידים אם אינו חייב בהם בהיותו באמצע תפלתו. ורק אם תאמר שיש עליו חובה זו אז בוודאי דהוי הפסק בתפלתו. ודין שומע כעונה שיוצא ידי חובה הוא רק כשהוא חייב במצוה וגם מתכוון לצאת ידי חובה. לפיכך לענ"ד אין תחליף לעניית קדושה בפה מלא.

העולה מכל האמור לעיל וגם תשובות לשאלות אחרות באותו ענין כפי מה שנראה לענ"ד:

א. אם אינו מסוגל להתפלל בקצב של הציבור, האם יוכל להתפלל מקצת שיוכל מכל קטע ולדלג חלק מכל ברכה בכדי שיוכל להשלים תפלתו ביחד עם הציבור?

ברור שאסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות. ומכל מקום יכול לדלג מזמורים רבים בפסוקי דזמרה ובלבד שיאמר ברוך שאמר, אשרי וישתבח. ואם גם לזה אין זמן, יתחיל מיוצר. אבל מיוצר ואילך חייב לומר כל מלה ואם לא מספיק להגיע לתפלת לחש עם הציבור ישתדל להתפלל עם הש"צ בחזרת הש"צ.

ב. האם צריך להתפלל עם הציבור מלה במלה או שגם אם הוא והם עסוקים בתפלה כל אחד במקומו חשוב תפלה בציבור? ואם התחיל תפלתו בעוד הציבור באמצע התפלה האם תפלתו חשובה תפלה בציבור?

ברור שאין אפשרות להתפלל מלה במלה עם הציבור כי כל אחד מתפלל במהירות שונה. ומכל מקום כיון שהתחיל תפלתו עם הציבור או שמתפלל מעט אחרי שהתחילו הציבור תפלת לחש, וכן אם הוא מתפלל עם שליח הציבור מקרי תפלה בציבור.

ג. האם המתפלל עם הש“צ חשובה תפלתו כתפלה בציבור או כתפלת יחיד? והאם צריך להתפלל מלה במלה עם הש"צ עד סוף התפלה שרק בכך חשובה תפלתו, תפלה עם הציבור, כי באופן זה הציבור העונים אמן על ברכות הש“צ עונים גם על ברכותיו, או שיכול להתפלל בפני עצמו מקדושה ואילך?

אף על פי שהוא צריך להשתדל להתפלל ביחד עם הש"צ בכדי שיוכל להיות עמו בשומע תפלה ולשחות עמו במודים. אבל אם הש"צ רץ באופן שקשה להשיגו עדיף להתפלל לאט ובכוונה מאשר לרוץ עם הש"צ ובלי כוונה. וברור שתפלתו נחשבת תפלה בציבור.

ד. תפלה בציבור ודברים שבקדושה, מה עדיף? ומהו סדר העדיפויות בכל הני דלקמן היכא שאם יעשה אחד מהם יצטרך להפסיד אי אלו מהאחרים: תפלה בציבור, מודים דרבנן, אמנים של הא-ל הקדוש ושומע תפלה, שאר אמנים דשמונ“ע, איש“ר דקדיש, שאר אמנים דקדיש, קדושה?

ברור שתפלה בציבור חשובה מכל דברים שבקדושה. ומכל מקום צריך להשתדל לענות לדברים שבקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה. וכידוע קדיש עדיף מקדושה, אבל מאחר וישנם הרבה יותר קדישים לענ"ד חשובה יותר הקדושה, ברכו, ויש חשיבות מיוחדת לאמן של הא-ל הקדוש ושומע תפלה על פני שאר האמנים, ומודים דרבנן.

ה. אם הוא באמצע תפלת לחש האם עדיף שישתוק בתפלתו ויכוין למה שמפסיד או דכיון דקי"ל דשומע כעונה הרי יש בשתיקתו משום הפסק? והאם יצא י“ח בשתיקתו?

להלכה נפסק כרש"י שיפסיק וישתוק ויכוין למה שהציבור אומרים באמן יהא שמיה רבא וכן בקדושה אבל לענ"ד הוי הפסק, ממה נפשך אם שומע כעונה הרי זה הפסק בתפילתו ואם אינו כעונה אז לא עשה כלום. ולכן אסור לו להתחיל בתפלתו שבלחש אם לא בטוח שיגיע עם הש"צ לקדושה, ועדיף שיתפלל ביחד עם הש"צ בחזרת הש"צ. ואם הפסיק בשתיקתו לענ"ד לא יצא ידי חובה, אם כי דברים שבקדושה הן חובת כל יחיד בציבור בלבד. כנלענ"ד