פרק א'
שאלה: אדם שמסיים את משמרת עבודתו בקביעות כשעה לפני עלות השחר, ורק אז הולך לישון, ובקביעות אינו עומד ממיטתו אלא עד לאחר ד' שעות ביום, איך יקיים מצות ק“ש בזמנה? ועד מתי יוכל לקראה אפי‘ אם קוראה שלא בזמנה? ומה דינו לענין ברכות ק“ש ותפלת שחרית אחרי חצות היום?
מקורות
מקור א‘: במשנה ברכות דף ט: איתא: "מאימתי קורין את שמע בשחרית. רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי. וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר עד שלוש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה".
מקור ב‘: בגמ‘ שם דף י: "רבי יהושע אומר, עד שלש שעות. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ובלבד שלא יאמר יוצר אור. מיתיבי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה? תיובתא דרב חסדא תיובתא".
"איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד? שלא הפסיד ברכות. תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. אמר רבי מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה, מדקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, מכלל דקורא בעונתה עדיף". עכ"ל הגמרא.
מקור ג‘: במשנה שם דף י: "בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן, למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים".
מקור ד‘: הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ק"ש הי"ג: "הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק"ש בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה. ומברך לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות".
מקור ה‘: הרא"ש "תנ"ה הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך לפניה ולאחריה. יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן או עד ד' שעות אליבא דר"י או אפי' כל היום כולו לא הפסיד. ורב האי גאון ז"ל כתב אף כל שעה רביעית אף שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע (פי' מדברי רב האי) דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר"י. אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך עובר על לא תשא". עכ"ל הרא"ש.
"הקורא מכאן ואילך לא הפסיד“ – יש להבין מהי משמעות המלים "לא הפסיד"? האם מכאן ואילך קריאתה רשות או חובה?
מהי כוונת המשנה במקור א‘ במלים ”הקורא“? מחד גיסא נראה שהוא לשון רשות שאינו חייב לקרוא, אבל הוא רשאי לקרוא. כמו "כל המכבה אינו מפסיד" שהרי אין עליו חובה לכבות. סמך לסברא זו יש ללמוד מתוספת המלים "כאדם הקורא בתורה", ללמד שקריאתה לאחר ג‘ שעות היא רשות ולא חובה, דהיינו כמו שאין עליו חובה מדאורייתא לקרוא בתורה בשעה זו בדוקא, כך גם קריאת שמע לאחר זמנה פג תוקפה, ואיבד את מצותה. ממילא אין לה תשלומין ולכן גם אינו מברך עליה.
ויתכן שזוהי סברת הלישנא קמא דר"ח אמר מר עוקבא (במקור ב‘), דקאמר "לא הפסיד, ובלבד שלא יאמר יוצר אור" דמשמע מיניה דלאחר ג' שעות לא הפסיד את קריאתה עד שנאסור עליו לקרוא, אלא מותר לו לקרוא כאדם הקורא בתורה, אבל איבד את מצות ק"ש ולכן איבד גם את ברכותיה.
אלא שאין לומר כן שהרי לישנא קמא איתותב בגמ‘. ד"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ובלבד שלא יאמר יוצר אור. מיתיבי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. תיובתא דרב חסדא תיובתא".
והיה נראה לי לדמות דין זה לאמירת י“ג מדות שאינו רשאי לאמרם ביחיד, אבל רשאי לנגנם בטעמי המקרא כאדם הקורא בתורה. וממילא גם בנידון דידן רשאי לקרוא את ג‘ הפרשיות כאדם הקורא בתורה בטעמי המקרא. המוכיח שאינו מקיים את מצות ק“ש כראוי, כי אין זו זמנה.
ויש לדון בלישנא בתרא (דמקור ב‘) ”איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד, שלא הפסיד ברכות". ונ“ל שבא ללמד שלא הפסיד את מצות ק“ש וממילא גם לא הפסיד את הברכות. שהרי התנא מדבר בענין ק"ש, והברכות שייכות לקריאת שמע, ונאמר "הקורא, מכאן ואילך, לא הפסיד". דאם תימצי לומר שהפסיד את מצות ק“ש איך יתכן שלא הפסיד את ברכותיה? והרי הקורא באותה שעה הוי כמברך על הפרי ואין לו פרי. אלא שהיינו חושבים שלפחות יפסיד את הברכות מאחר שלא קורא אותה בעונתה, קמ“ל שאפילו את ברכותיה לא הפסיד.
אלא שעדיין קשה אם לא הפסיד כלום, מדוע השתמשה המשנה בלשון דיעבד? מה בין הקורא ק“ש בעונתה לבין זה הקורא אותה מכאן ואילך?
ונראה לי הטעם שהשתמשה המשנה בלשון דיעבד, מכיון שלכתחילה צריך לקוראה בזמנה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ואילו השתמשה המשנה בלשון לכתחילה "ויקרא מכאן ואילך", היה נשמע דשפיר לכתחילה למיעבד הכי, לכן השתמשה המשנה בלשון "הקורא מכאן ואילך" ללמד דלא כשר לכתחילה למיעבד הכי, אלא חייב לקוראה דוקא בעונתה.
ואפשר לבאר כן גם בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (מקור ד‘) בפ"א מהלכות ק"ש הי"ג "הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק"ש בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה. ומברך לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות". משמע דפסיקא ליה דהלכתא כר' יהושע שזמנה עד ג' שעות. וכלישנא בתרא דר"ח אמר מר עוקבא מאי "לא הפסיד"? לא הפסיד ברכות. ומאי "מכאן ואילך"? אפי' לאחר ג' שעות חייב הוא בק"ש וברכותיה כל היום כולו. דאם תימצי לומר שהפסיד את מצות ק"ש איך יברך ברכות ק"ש לבטלה? אלא ודאי שחייב הוא בק"ש כל היום, וממילא חייב גם בברכותיה כל היום כולו, אלא שלא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה.
וממה שכתב הרמב"ם "אפי' איחר", דקדק הכסף משנה להסביר "כלומר אפי' איחר במזיד", ללמד ש"ובקומך" הוא כל היום, שאז בני אדם במצב של קימה. מיהו, אחר ג' שעות הפסיד ק"ש בעונתה. פי' בעונה שהכל עסוקים בקריאתה וכדפרישית. וס"ל כלשון ר' יהושע במשנה דהקורא אחר ג' שעות לא הפסיד "כאדם הקורא בתורה".
וכ"פ ר"ח ב"ר שמואל מטודילו תלמיד הרשב"א ז"ל בספרו צרור החיים וז"ל: "מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה. אבל מברך ברכותיה שתים לפניה ואחת לאחריה" עכ"ל. וגם הרב מנוח פסק כהרמב"ם ודחה את דעת ר"ח שפסק כרב האי גאון, וכתב עליו "ואין כן דעת כל המפרשים, ולישנא דמתניתין הכי מוכחא, 'הקורא מכאן ואילך', ולא יהיב שיעורא. משמע דכולי יומא קאמר". עכ"ל.
וכיון שגם הרמב"ם השתמש בל' "כאדם הקורא בתורה", ראוי להתבונן מהי כוונתו בזה? א"ת דס"ל שקריאתה רשות, דהיינו שכיון שעבר זמנה פג תוקפה ואיבד את מצותה ואין לה תשלומין, איך א"כ פסק שמברך עליה. אלא בהכרח דס"ל כלישנא בתרא שלא הפסיד ברכות, דהא לישנא קמא דר"ח אמ"ע איתותב. וכיון דס"ל "ומברך לפניה ולאחריה כל היום", משמע דס"ל שלא הפסיד גם את מצות ק"ש גופא, ולפי"ז קשה איזו השלכה יש לזה שהוא "כקורא בתורה"? ומה הרויח בקריאתה בעונתה, מאחר שלא הפסיד מאומה בקריאתה מכאן ואילך?
ונראה לי בפשיטות שהרמב"ם ז"ל הרגיש בקושיות אלה ולכן פי' שבאמת לא הפסיד מצות ק"ש ולכן גם לא הפסיד את ברכותיה. אבל כיון שקבעו לה חכמים זמן עד שלוש שעות ביום והוא קרא אחרי שעבר הזמן לא קיים מצות קריאתה בזמן שקבעו לה חכמים.
ולענ"ד נראה לחדש בביאור ל' המשנה "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד" שלשון "הקורא" הוא כאמור לשון דיעבד, ו"לא הפסיד", כפשוטו, דהיינו שמקיים מצות ק"ש אפי' אחר שעבר זמנה דבהא קא עסקינן. וגם מפשט הכתוב "בשכבך ובקומך" משמע שזמנה כל היום, דהא כשם שזמן ק"ש ד"ובשכבך" פג בהגיע זמן ד"ובקומך", כן זמן ק"ש ד"ובקומך", של שחרית, פג בהגיע זמן ק"ש הסמוכה אליו ד"ובשכבך", של ערבית.
ומהו א"כ כאדם הקורא בתורה? נ"ל שהוא כדין הקורא בספר תורה פרשת שמע בזמן ק"ש דקיי"ל שאם כיוון לצאת בה י"ח ק"ש יצא ואם לא כיוון לצאת בה לא יצא. והנפקא מינה שיש בין אם קראה בזמנה לקראה שלא בזמנה, שאם קראה בזמנה אז אפי' לא כוון בה יצא, שמצוות אין צריכות כוונה. אבל "מכאן ואילך", היינו כל היום כולו. הרי הוא כקורא בתורה, שאם לא כוון לצאת בה לא יצא ורק אם כוון לצאת בה יצא.
עוד נראה לי לחדש שההבדל שיש בין הקורא קריאת שמע "בעונתה" לבין הקורא "מכאן ואילך", דומה להבדל שיש בין המתפלל בבית הכנסת עם הצבור וכן זה המתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים, לבין זה המתפלל בביתו שלא בשעה שהצבור מתפללים. שכמובן המעולה והמובחר להתפלל בבית הכנסת בצבור. ומי שאינו יכול מאיזו סיבה שהיא, צריך להתפלל בשעה שהצבור מתפללים, שאז עולה תפלתו ביחד עם תפלת הצבור אפי‘ אם לא כוון בתפלתו. מה שאין כן זה המתפלל ביחידי שלא בשעה שהצבור מתפללים, חייב הוא לכוון בכל מלה ומלה כדי שתהא תפלתו עולה. ולפי זה הוא הדין גם בקריאת שמע שלא בזמנה צריך באופן פרטי לכוון לצאת י"ח ק"ש כיון שאין זו שעה שהכל עסוקים בה, ואם לא כיוון לא יצא.
פרק ב'
בהמשך דברי המשנה במקור א‘, דנה המשנה בשאלה עד מתי הוא סוף זמן קריאתה. וז"ל המשנה: "מאימתי קורין את שמע בשחרית. רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי. וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר עד שלוש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה".
וקשה מאחר שאפילו לכתחילה זמנה כל היום ושלכן לא הפסיד את ברכותיה, מדוע א"כ פסק ת"ק שגומרה עד הנץ החמה ומדוע פסק רבי יהושע עד ג' שעות? ועוד, המושג הזה שהקורא לאחר הזמן שנקבע במשנה יצא י“ח קריאת שמע אבל לא יצא ידי חובת קריאת שמע בזמנה הוא מוזר שהרי אמרנו שאפי‘ אם קוראה לכתחילה במזיד אחר זמנה יצא י“ח, משמע שזמנה לכתחילה הוא כל היום?
וגם טעמו של רבי יהושע עד שלוש שעות ”שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות“ הוא תמוה מכמה טעמים. האחד, מנין לנו שהדבר תלוי בשאר אנשים? והרי התורה מדברת בל‘ יחיד ”בשכבך“ כאשר אתה הולך לישון ”ובקומך“ כאשר אתה קם משנתך, ונ"מ לאדם שרגיל לעבוד בלילה ולישון ביום, שהיום של רוב העולם, הוא הלילה שלו. ועוד, מה איכפת לנו מבחינה הלכתית מתי קמים בני מלכים ששותים ומשתכרים בלילה וקמים מאוחר בבוקר?
היתכן שהמלים "ובשכבך ובקומך" מכוונים לכל יחיד ויחיד באשר הוא? ומהי סברת בית הלל ביחס לסברת בית שמאי במקור ג'?
המשנה במקור ג‘: "בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן, למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים".
ומדוע לא השתמשה התורה בלשון רבים בשכבכם ובקומכם? נראה משום שאילו היתה התורה משתמשת בל' רבים היה זמן קריאתה מוגבל לזמן שרוב האנשים שוכבים או קמים וממילא אינו כל היום וגם לא כל הלילה. אבל מאחר שהשתמשה התורה בל' יחיד למדנו שצריכים להתחשב אפי' ביחידים ששוכבים באותה שעה כמו גם ביחידים שקמים באותה שעה. ובזה יתבארו דברי רשב"י שם "דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא", ואעפ"י שאין הם רוב העולם. וכן יתבארו דברי רבי יהושע שאמר עד שלוש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות, ואעפ"י שהם מיעוט שבמיעוט.
ובנתוח המחלוקת במקור א' שבין ת"ק שאמר גומרה עם הנץ החמה לבין רבי יהושע שאמר עד שלוש שעות. נראה שת"ק אזל בתר זמן קימה של רוב העולם ולכן קבע שגומרה עד הנץ החמה שבזמנם שלא היה חשמל, היו רוב העולם עומדים כבר על רגליהם משהאיר היום. ואילו רבי יהושע סבירא ליה דלא אזלינן בתר רוב העולם אלא בתר זמן שיש עוד מישהוא בעולם שקם באותה שעה שעד סוף אותו זמן מקרי שפיר "ובקומך". וכיון שדרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות, מקרי שפיר שעה שבני אדם קמים, ולפיכך גומרה עד ג' שעות ביום.
וממילא מחלוקתם מתמקדת בשאלה אם מתחשבים רק ברוב העולם, מתי הם קמים, או אפילו ביחידים שרגילים לקום מאוחר יותר. שלכאורה קשה מה איכפת לנו מתי קמים בני מלכים? ונראה שלדעת רבי יהושע לאו דוקא בני מלכים עומדים באותה שעה אלא שישנו עוד מיעוט בעולם של זקנים או חולים או כאלה שאינם עובדים, שהם כבני מלכים הקמים עד ג' שעות וממילא עד אותה שעה ישנה עדה קדושה העסוקה במצות קריאת שמע, ומקרי שפיר "ובקומך". אבל לדעת ת"ק כיון שרובא דעלמא עומדים על רגליהם קודם הנץ החמה, רק עד אז מקרי "ובקומך", שאז רובא דעלמא עסוקים במצות קריאתה וממילא הקורא עד הנץ החמה יצא ידי חובת קריאתה, גם אם לא כיוון במלותיה כיון שהוא מצטרף לרוב הציבור שקורא אותה באותה שעה. ולפי זה ברור שלדעת רבי יהושע לא רק בשעה שרוב העולם קוראים אותה מקרי "לכתחילה", אלא גם בשעה שישנם עוד אנשים שקוראים אותה מקרי "לכתחילה", ורק בשעה שאין עוד מי שקורא אותה באותה שעה, מקרי "דיעבד".
ולכן בתור יחידי אין הכי נמי שזמנה כל היום, שכן במשמעות המלה "ובקומך" בל' יחיד, שאינה במשמע "בשעה שבני אדם קמים", אלא בשעה שאתה קם, בל‘ יחיד. וכן משמע מהמשך דבריו "מכאן ואילך וגו", ואילו היה זמן "ובקומך" בשעה שבני אדם קמים בדוקא, לא היה מקום לקרותה לאחר זמן זה כלל, דהוי כמי שעבר עליו זמן תפלה.
ובהכרח דבהא לא פליגי ר"א ור"י דלכו"ע משמעות "ובקומך" הוא בכל שעה מהיום שהאדם עצמו קם. ובענין זה אין חילוק בין קודם ג' שעות לאחר ג' שעות, וכל שלא הגיע זמן ק"ש הסמוך שהוא לילה, הוי זמנה. וכל השאלה היא אם מברך את ברכותיה רק בזמן שקבעו חכמים או כל היום. וכן נראה לענ"ד ברור בפשט לשון הכתוב ולשון המשנה.
וכיון דאתינן להכי נלענ"ד להוכיח שבימינו לית מאן דפליג שזמנה הוא כל היום אפי' "לכתחילה", ואף על פי שצריך כוונה מיוחדת לצאת י"ח ק"ש מ"מ אם לא כוון יצא ידי חובה עם הציבור שקוראים ק"ש באותה שעה אפי' אחרי הזמן שהם קבעו, כי לפחות עד חצות ישנם מניינים קבועים בכל העולם. ואפילו אחרי חצות ישנם עוד אלפי יהודים שמתפללים בכל שעות היום.
והיה קשה לי מדוע יש חילוק בין ובשכבך שהוא כל הלילה לובקומך שזמנו מוגבל ולא אמרינן שזמנו כל היום? ולשמחתי מצאתי שזכיתי לקושית הכ"מ על הרמב"ם בהל' ק"ש הי"ג שקדמני בשאלה זו, וברוך שכוונתי לדבריו, וז"ל: "יש שואלים מדוע דרשינן מלת "בשכבך" כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם, ואין במשמע בשעה שדרך בני אדם לילך לשכב באותה שעה, אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם, והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר, והיינו כל הלילה. ומדוע לפי זה לא דרשינן מלת "ובקומך" כיוצא בזה כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום"?
אלא שלכאורה קשה על דבריו היכן מצינו שבני אדם קמים כל היום? שהרי ממה שכתב ר"י במשנה "שכן דרך בני מלכים לקום בג' שעות", משמע שהם היו האחרונים לקום, ולא היו אחרים שהיו קמים כל היום? אבל שאלתו עומדת על עומדה לימינו אלה שאנשים עובדים במשמרת לילה וקמים במשך כל היום.
מקור ג‘: במשנה שם דף י: "בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן, למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים". ע"כ. כפי הנראה הן לב"ש והן לב"ה היה ברור, שהתורה לא התכוונה לחייב את האדם לקרוא ק"ש אלא פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה. שכן ב"ש חילקו בין הבוקר והערב וב"ה לא חלקו עליהם בענין זה. והשאלה היא מדוע?
ומנין לנו שפירוש ובשכבך ובקומך אינו נתון לשינוי ביחס ליחידים מבחינת הזמן שהם קמים או שוכבים? בהכרח שכך קבלו חכמינו בקבלה ממשה מסיני שזמן ק"ש של הלילה הוא כל הלילה ואילו ק"ש של שחרית מוגבל לזמן שאנשים קמים ממטתם.
וגם מסתברא הכי שהרי לכאורה מפשט הכתוב "בשכבך ובקומך" בלשון יחיד משמע שחיוב ק"ש תלוי בכל אדם בנפרד, במשך כל היום כשהוא קם משנתו והוא בבחינת "ובקומך", ובכל פעם שהוא שוכב היה צריך לחזור ולקרוא את השמע עד שירדם. ואין לו רגע פנוי מהיום ומהלילה. ומתי יקיים שאר מצוות, ומתי יעשה גם הוא לביתו? אלא ודאי שהתורה לא התכוונה אלא לקריאה אחת ביום ולקריאה אחת בלילה.
אלא שבנתוח הדברים יש לשאול מדוע השתמשה התורה בל' פאסיבית, "בשכבך", ובל' אקטיבית, "ובקומך"? והרי ראוי היה להשתמש בשניהם בלשון פאסיבית "ובעמדך" שהוא היפך מלת "ובשכבך"? נ"ל שכאמור לעיל בהכרח אין משמעות "בשכבך" להורות על מצב שכיבה, אלא על זמן שכיבה של כל אדם. שאם תאמר שבא להורות על מצב שכיבה. קשה ממה נפשך. א"ת שהוא שוכב על מטתו והוא ער, הרי מצב זה הוא תחת שלטון "ובקומך". וא"ת שהוא רדום, איך יקרא "שמע" כשהוא ישן. אלא בהכרח שהוא ער, וקורא בשעה שאחרים הולכים לישון שהוא לילה. וכן פירש רשב"י שם "דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא". לא אמר "דשכבי בההיא שעתא" כלשון הכתוב "ובשכבך" אלא "דגנו", פי' בזמן שיש אנשים שהולכים לישון, על משקל "ובקומך" בשעה שאנשים קמים, שהיא פעולה אקטיבית. ומזה נלמד שיש זמן שאנשים קמים ויש זמן שאנשים הולכים לישון. ונראה לי שבשימוש לשון גאונית זו לימדה אותנו התורה שמדובר בשני הפכי זמנים התלויים במה שטבע הקב"ה בבריאה, שחילק בין יום שהוא זמן קימה, ובין לילה שהוא זמן שאנשים הולכים לישון. דאי לא תימא הכי, אין כאן שתי מצוות אלא מצוה אחת, והתורה אמרה שתים.
לפי זה יפה שאל הכסף משנה בהלכות ק"ש פ"א אמאי לא דרשינן גם "ובקומך" בתר זמן ששאר בני אדם קמים שהוא כל היום? ובדרך אגב, מעצם שאלתו מוכח שבני אדם היו קמים גם בימיו בכל שעות היום. ואין כל חדש תחת השמש. ומכל מקום קשה על ר"י במשנה שקבע זמן קימה "שכן דרך בני מלכים לקום בג' שעות"?
ותירץ הכסף משנה "וי"ל דאין הכי נמי דהכי דרשינן ליה ומשום הכי אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקיימא לן דצריך לסמוך גאולה לתפלה, ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים.
ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ואטו בני מלכים הוו רובא דעלמא? אלא ודאי כדאמרן כנ"ל". עכ"ל הכ"מ.
הרי ברור מדבריו הנפלאים שאעפ"י שבדורנו קמים כל היום כולו שכן בכל העולם עובדים ג' משמרות ביממה, והוה אמינא דזמנה כל היום כולו אפי' לכתחילה, קמ"ל שמעיקרא דדינא זמן ק"ש כרוך בזמן תפלה ולא מתחשבים בשעה שבני אדם קמים, שאין זמן זה אלא אסמכתא בעלמא.
ומקורו ברוך של הכסף משנה מהגמרא שם דף ט: הדנה בחשיבות עדותו של ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים שאמר "כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו", ואפילו בערבית חשיב סמיכות גאולה לתפלה ואין השכיבנו נחשב להפסק "כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא". ומכאן שברכות ק"ש קשורות בקשר הדוק לתפלה, וממילא גם לזמן תפלה, כסברת הכסף משנה דלעיל.
אלא שעדיין קצת קשה לי על פירושו דאם תימצי לומר שמעיקר הדין זמנה כל היום ולא אמרו עד ג' שעות אלא משום סמיכות גאולה לתפלה, א"כ ג' שעות שאמר ר"י הוא לאו דוקא שהרי אדם קורא ק"ש עם ברכותיה בחמש עשרה דקות ולמה הגביל את זמנה עד ג' שעות, ולא תלה אותו בחיוב סמיכות גאולה לתפלה? דמלשון ר"י במשנה משמע ג' שעות בדוקא,
ועוד, שמלשון המשנה משמע שהטעם "שכן בני מלכים" וגו' הוא הטעם האמיתי ולא אסמכתא בעלמא.
ועוד קשה על מרן שפסק בשו"ע סי' נ"ח ס"ו: "אם עברה שעה שלישית ולא קראה, קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום. ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום". מדוע כל שעה רביעית אין לו שכר של קריאה בזמנה, והרי הוא עדיין בתוך זמן תפלה וסומך גאולה לתפלה?
ועוד קשה, מאחר ותפלת השחר פג תקפה בחצות איך פסק מרן שיכול להתפלל כל היום בלא ברכותיה? והרי הא בהא תליא ולמה שלא יברך גם את ברכותיה כל היום?
ועוד, מאי שנא שעה רביעית מיתר שעות היום שקוראה בלא ברכותיה, אחר שס"ל בפשט הכתובים שזמנה כל היום?
ונראה שמחמת קושיא זו האחרונה פירש המשנה ברורה שם אות כ"ה הטעם לדברי מרן שפסק דאם עברה שעה ד' קוראה בלא ברכותיה "דברכות אינם שייכים לקריאת שמע, והיא דעת הרשב"א כפי שצוינה שם בשער הציון, דאע"פ שנתקנו קודם קריאת שמע מ"מ לאו ברכת ק"ש היא שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות שמע, והרי הם כמו תפלה. ולפיכך דינם כמו תפלת השחר שהוא רק עד שליש היום".
וכבר השיב עליו הפרי מגדים בסימן רל"ט הובאו דבריו בטעה"מ גהטעם שאינו מברך "לקרות שמע" לפי שהוא בכלל מה שמברכין לעסוק בדברי תורה, כי ק"ש בכלל תורה. והאבודרהם נתן טעם אחר כיון שטעם כל הברכות הוא לקבל עלינו עול מלכות שמים, ופסוק שמע יש בו הזכרת השם, וגם הוא נחשב כמו מלכות והרי הוא חשוב כברכה.
ומלבד זאת שאין לשונו של מרן סובלת פירוש זה לחלק בין הברכות לק"ש. דהא בכסף משנה פירש בהדיא "דאה"נ דרשינן הכי. ולכן מברך כל היום כולו. ואילו לא היה כל היום זמן ק"ש כלל היו ברכותיו לבטלה".
וגם בשו"ע סי' נ"ח ס"א השתמש מרן מספר פעמים בלשון "ק"ש וברכותיה" הרי שבמפורש ייחס הברכות לק"ש ולא לתפלה.
ועוד, דאם תימצי לומר שדינם כמו תפלת השחר, הרי מרן עצמו פסק בסימן פ"ט ס"א וז"ל: "ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא". ולפי"ז מדוע לא יברך גם ברכות ק"ש עד חצות כמו תפלה?
ואין לומר הטעם משום ספק ברכות להקל, דהא גם ברכות דתפלה הוו מדרבנן, ובכ"ז פסק דמתפלל כל היום. אלא שיש להשיב על ברכות דתפלה דקיימא לן הלואי ויתפלל כל היום כולו.
אבל באמת לפי מה שכתב מרן בכסף משנה הטעם לד' שעות כיון ש"התמיד היה קרב עד ד' שעות". לא קשיא מידי, דמאחר שברכות ק"ש הוו מדרבנן, אומר אותם גם בשעה רביעית, אף שאין זה קורא שמע בזמנו, אבל לפחות הוא בזמן תפלה. וא"כ הועילה התפלה בזמנה לסמוך לה גאולה ולהצילו בכך מהפסד הברכות. אבל היכא שלא קרא ק"ש בזמנה וגם לא התפלל תפלה בזמנה, אע"פ שמתפלל בדיעבד כל היום איבד את הסמיכות של גאולה לתפלה. דאין סמיכות זו חשובה אלא כשהיא בזמנה.
עוד נ"ל לחדש ולגשר בין ברכות ק"ש לק"ש מבחינת תוכנם של הברכות. שברכת אהבת עולם מסיימת ב"הבוחר בעמו ישראל באהבה" והיא כנגד פרשה ראשונה של שמע הסמוכה לה שענינה אהבת ה' והוא ע"ד "אני לדודי ודודי לי". וברכת יוצר אור שלפניה המסיימת ביוצר המאורות היא כנגד פרשה שניה של שמע הדנה בשכר ועונש התלויים במאורות שכן כל הגשמים ומערכת השמים כלולים במאורות. וברכת אמת ויציב היא כנגד פרשה שלישית של שמע המסיימת אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהיא גאולת מצרים, וסמוכה לה ברכת אמת ויציב שגם היא מדברת בגאולת ישראל ממצרים ומסיימת בגאל ישראל. נמצא לפי זה שברכות אלה בכל מהותם ויישותם הם ברכות ק"ש ולא ברכות תפלה.
ראיה נוספת לכך שברכות אלו הן ברכות ק"ש ולא ברכות דתפלה, שהרי במנחה שאין ק"ש לא מברכים ברכות אלו, ורק בשחרית וערבית מברכים אותם סמוך לק"ש. ועוד שבמשנה ברכות פ"א מ"ד איתא "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה וגו'" ומיירי בק"ש ולא בתפלה. וכן בגמ' שם בדף ב' ובדף ד' וכן בדף י' ובדף י"א הדנים בק"ש, מפורש שהברכות קשורות לקריאת שמע לפניה ולאחריה.
איברא דמרן לא חידש בדין זה דבר מעצמו אלא כמעט שציטט את דברי הטור בסוף סימן נ"ח ככתבם. והחילוק בין מה שכתב הטור לבין מה שכתב מרן הוא בזה שהטור הוסיף "ואם יברך הוי ברכה לבטלה", ואילו מרן עצמו, לא מלאו לבו לומר כן בפירוש, לא בכסף משנה, לא בבית יוסף ואף לא בשולחן ערוך.
וראיתי להרה"ג יצחק יוסף שליט"א בן מורנו הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו ילקוט יוסף ה"ה מהלכות ק"ש וברכותיה, שהביא את דברי הטור דאם בירך הוו ברכות לבטלה והוסיף: "וכן פסק מרן השו"ע סימן נ"ח ס"ו". ונמשכו דבריו בזה אחר דברי הגאון רבי יוסף חיים ז"ל בשו"ת רב פעלים ח"ב סימן י"ב שכתב על הב"י "ופסק כסברת רבינו האי גאון ז"ל". ונ"ל שהרה"ג רב פעלים נמשך בזה אחר הר"י מגאש שהביא את סברת הב"י והוסיף בשמו דאם בירך עובר על לא תשא. הובאו דבריו בחידושי הרשב"א לברכות דף יא.
וקשה לי על דבריהם שהרי הב"י בפירושו על הטור הביא את דברי הרא"ש שמסתפק במשמעות הזמן של "מכאן ואילך לא הפסיד", "אם רוצה לומר עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן, או עד ד' שעות אליבא דר"י, או אפילו כל היום כולו". והניח הרא"ש ספיקו ללא הכרע לאן דעתו נוטה. ולאחר מכן הביא הב"י את דעת רב האי גאון שפסק דמברך כל שעה ד' אבל לאחר מכן הפסיד שכר הברכות ואם בירך עובר על לא תשא, בדיוק הדברים כפי שצותתו ברא"ש בשם רב האי גאון. ואח"כ הביא גם את דעת הרמב"ם ז"ל, דסבירא ליה ד"מכאן ואילך" כל היום במשמע. ואחר שהביא את כל הדיעות הנז', לא הכריע הב"י כאף אחד מהם, אלא הביע את דעתו בשולחנו הערוך. ושם כאמור לא הזכיר מאומה מענין ברכה לבטלה. וא"כ מי הכריחם להסיק בדברי מרן דסבירא ליה כהטור?
ועוד, קשה לי שהרי מרן עצמו בכסף משנה כתב וז"ל: "וכתב הרא"ש ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל דדוקא עד סוף שעה רביעית הוא דמברך לפניה ולאחריה שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. ורב מנוח כתב הקורא אחר שלש שעות…. פירוש כל שאר היום עד הערב. ודעת ר"ח דדוקא עד שעה רביעית אבל מרביעית ואילך הפסיד, ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתניתין הכי מוכחא, "הקורא מכאן ואילך", ולא יהיב שיעורא. משמע דכולי יומא קאמר ולא יהיב שיעורא". הרי בהדיא שלא זו בלבד שאין דעתו כדעת רב האי, אלא מוכח שדעתו כדעת כל המפרשים וכלישנא דמוכח במתניתין ממ"ש "ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתניתין הכי מוכחא, הקורא מכאן ואילך, ולא יהיב שיעורא".
ועוד יש לנו ראיה ברורה שמרן אינו פוסק כרב האי גאון שכן כתב בהדיא בכסף משנה "דאה"נ דרשינן הכי. ולכן מברך כל היום כולו. ואילו לא היה כל היום זמן ק"ש כלל היו ברכותיו לבטלה". הרי מפורש דאע"ג דס"ל דאחר ד' שעות אינו מברך, מיהו אם בירך כתב בהדיא דאין ברכותיו לבטלה, ואילו לרב האי הוו ברכותיו לבטלה.
ועוד קשה על הילקוט יוסף שם שכתב שדעת הרא“ש כרבינו האי שתוך כדי שהוא מצטט את כל הדיעות בנידון כפי שהובאו ברא“ש, בהגיעו להסברו של הרא“ש את שיטת רב האי גאון הוסיף לפניו את המלים "וכתב הרא"ש וגו‘ אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא". ונפלאתי על דבריו איך מצטט פיסקא מסויימת ללא הקשר למה שכתוב קודם לכן, ונמצאו הדברים המצוטטים מעוותים. וזוהי מלאכת המראיינים לתפוש אדם במשפט מסויים שהוציא מפיו ולא אומרים באיזה הקשר אמר אותם, עד שיוצא מדבריו שאמר דברים שאין הדעת סובלתן. וכן הוא בכאן, שאם תשאל האם כתב הרא“ש דברים אלו? תהיה התשובה חיובית. אבל אם תשאל אם דברים אלה נכתבו ברא“ש באופן שזוהי דעתו או שנכתבו ברא“ש להסביר דיעה אחרת, תהיה התשובה שאין זו דעת עצמו אלא הסברו של הרא“ש את העולה מדעת רבינו האי. עוד ראיתי לדמות את זה על דרך משל לאחד שראה את חבירו אוכל לחם מחמצת ואמר לו הרי זה אסור מדאורייתא דכתיב "כל מחמצת לא תאכלו" והשאלה היא האם זה כתוב בתורה? התשובה היא חיובית, בוודאי אבל לגבי מה? לגבי פסח בלבד. והילקוט יוסף נמשך גם בזה כדרכו בקודש אחר דברי הרה"ג יוסף חיים בספרו רב פעלים. ואמנם המעיין בלשון הרא“ש יראה שאין שום הכרע בדבריו לומר שפוסק כרבינו האי שהרי מפורש בדבריו שהוא מסתפק בזה כדלהלן:
וז"ל הרא“ש שם: "תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך לפניה ולאחריה. יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן או עד ד' שעות אליבא דר"י או אפי' כל היום כולו לא הפסיד. ורב האי גאון ז"ל כתב אף כל שעה רביעית אף שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע (פי' מדברי רב האי) דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר"י. אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך עובר על לא תשא". עכ"ל הרא"ש.
הרי מפורש בדברי הרא"ש שהוא כשלעצמו מסתפק בזה, וזה שהביא אח"כ את דעת רב האי ומה שמשתמע מהם אין זה הכרע דהכי סבירא ליה, אלא אם כן הביא אותה דיעה בסתם, שכדרכו בקודש אינו מביא בספרו אלא היאך נקטינן להלכה. אבל בכאן הרי הביא דיעות שונות וכבר פירש תחילה דעתו שהוא מסופק מי מהם צודק. ואין לומר שדעת הרא"ש נוטה לסברת רבינו האי, כיון שהביאה אחר כל הדיעות, דהני מילי אם היה מביאה בסתם אבל בכאן הרי קודם שציטט כל דיעה ודיעה, כתב במפורש "יש להסתפק“ מי מהם צודק. ועיין מה שהוכחתי לעיל בכסף משנה שהרא“ש לא סבירא ליה כרב האי אלא כדעת כל המפרשים שחולקים עליו.
והטעם שמרן לא פסק כהטור דאם בירך אחר ד' הוו ברכותיו לבטלה, משום דכהרא"ש ס"ל, שגם מרן היה מסופק בדין זה אם משמעות "מכאן ואילך", היינו כל היום וכמו שפירשו הרי"ף והרמב"ם או כסברת רבינו האי שהוא בדוקא עד סוף זמן תפלה שהוא ד' שעות לר"י. ואף שהיה נראה לכאורה שדעת מרן נוטה לדעת רבינו האי וגם שהטור פסק כמותו, כיון שהרי"ף והרמב"ם חלקו עליו והרא"ש שהוא העמוד השלישי שעליו הוא נשען נסתפק בזה, לא הרהיב בנפשו להכריע שהיא ברכה לבטלה. וגם לא הכריע כסברת הרמב"ם שקוראה בברכותיה כל היום כולו, אלא פסק שאחר שעה ד' קוראה בלא ברכותיה כל היום כולו, ופסק שלא כרבינו האי דס"ל שאם קראה בברכותיה כל היום כולו ברכותיו לבטלה, אלא שהוא סובר כהרי"ף והרמב"ם שאין ברכותיו לבטלה.
וראיתי להרב דברי חמודות על הרא"ש שם אות ס"ד שהעיר על דברי הרא"ש בזו הלשון: "משמע (מדברי רב האי) דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר"י. אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות" וכתב הד"ח "וכ"כ השו"ע". מדבריו משתמע שמרן סובר כרבינו האי דעלה קאי. ולא היא. דלרב האי "ואם בירך עובר על לא תשא", ואילו לדעת מרן אם בירך אין ברכותיו לבטלה. ודו"ק.
ועוד נ"ל שמרן ס"ל להלכה כפי מה שפי' בכ"מ שהטעם שקורא עד ג' שעות בברכותיה בכדי לסמוך גאולה לתפלה. אלא שקשה ממה שפסק מרן להלכה בסי' פ"ט ס"א שמתפלל עד חצות ומקבל שכר תפלה שלא בזמנה, שלפי זה למה לא יברך גם ברכות ק"ש עד חצות ויקבל עליהם שכר כדין הקורא את שמע שלא בזמנה?
ועוד קשה למתבונן, איך נוכל לבטל הלכה שנקבעה במשנה ומבוססת על פשט הפסוק דתנן בהדיא "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד", ומאי לא הפסיד ברכות ק"ש? מפני הלכה המבוססת על עדות שהיא בבחינת עצה טובה לסמוך גאולה לתפלה? דבאמת היכא דאפשר לסמוך וכגון שעדיין זמן תפלה הוא אין הכי נמי דסמכינן. אבל היכא דלא אפשר כגון שעבר זמן תפלה ואין לו למה לסמוך, מהיכא תיתי לבטל משום כך מצות קריאת שמע וברכותיה? ועוד, דזה דמי למי שיש לו תפלין של יד ואין לו תפלין של ראש, דאף דאסור להפסיק ביניהם והמפסיק חטאו גדול והוא מחוזרי המערכה, לית מאן דפליג דהיכא שיש לו רק תפילה אחת מניחה ודיו, ולית מאן דסבר שמשום סמיכות זו יבטל מצות תפילין ולא יניח גם את זו שיש לו. והוא הדין בנידון דידן איך יעלה על דעתנו שמשום שהפסיד תפלה, יפסיד גם ק"ש וברכותיה.
ויש לי ראיה שסמיכות גאולה לתפלה אף שרבה חשיבותה, אינה אלא רמז בעלמא אם מצד המשל לאוהבו של מלך, אי משום יענך ה' ביום צרה למיסמך גאל ליהיו לרצון, ואי משום עדותו של ר"י בן אליקים, אין אותה סמיכות לעיכובא. דהא פסק מרן בסי' רל"ו ה"ג וז"ל "מצא צבור שקראו ק"ש ורוצים לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם, ואח"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה". והטעם פי' שם המ"א והט"ז "דתפלת הציבור עדיפא ממיסמך גאולה לתפלה". וכן הוא בב"י שם על הטור. ולפי"ז היה אפשר להוכיח לנידון דידן, דכשם שתפלת הציבור עדיפא ממיסמך גאולה לתפלה, ה"ה היכא שעבר זמן תפלה ואין עוד ענין של סמיכות שאותה סמיכות לא תעכבהו מברכות ק"ש כל היו כולו, אף שאינו סומך.
אלא שיש לדחות ולומר שכל זה הוא דוקא בתפלת ערבית שהיא רשות, אבל בתפלת שחרית הסמיכות היא לעיכובא. וכן הוא בהדיא שם בב"י וז"ל: "ואע"ג דבתפלת שחרית לא אמרינן הכי, בתפלת ערבית דרשות היא, מדינא לא חיישינן לסמיכת גאולה כולי האי. וכ"כ הכלבו וכ"כ הרשב"א" (הרשב"א בתשובה סי' רל"ו). וכן פ' מרן להדיא בסי' קי"א ס"ג דבתפלת שחרית "מיסמך גאולה לתפלה עדיף". ועדיפות זו בשחרית מבערבית היא על אף שקיבלו תפלת ערבית עליהם כחובה.
מאידך נראה לי להוכיח שאפילו בתפלת שחרית סמיכות זו אינה לעיכובא. מהא דפסק הטור בסי' פ"ט וז"ל: "מי שהוא אנוס כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר. וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנו. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה, כי הא דאבוה דשמואל ולוי וגו‘ ולכשיגיע זמן ק"ש קורא. רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל פי' בזמנה. במאי קמיפלגי? מר סבר תפלה מעומד עדיף ומ"ס מיסמך גאולה לתפלה עדיף. ופסק ר"ח כאבוה דשמואל ולוי וה"ג פסק כרשב"א וא"א ז"ל הסכים לפסק ר"ח". עכ"ל הטור.
והב"י שם כ' שלא רק הרא"ש פסק כר"ח אלא גם הרשב"א וז"ל: "וכיון דהרא"ש והרשב"א מסכימים דהלכה כת"ק (דרשב"א) הכי נקטינן". וכ"פ הב"ח שם. וכן פסק מרן להדיא בשו"ע סי' פ"ט ס"ח וז"ל: "בשעת הדחק כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עה"ש וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה". עכ"ל.
הרי שאף שיש עדיפות בכל מה דאפשר לסמוך גאולה לתפלה, מיהו היכא דלא אפשר אין אותה סמיכות מעכבת ואפי' בשחרית. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא מדוע לדעת מרן לא יקרא ק"ש בברכותיה לפחות עד חצות שהוא זמן תפלה לרבנן? ונראה דמרן לשיטתיה בכסף משנה אזיל כיון דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה, ותפלות כנגד תמידין תקנום והתמיד היה קרב בד' שעות, וצריך לקרות שמע קודם תפלה, קבעו זמן לק"ש עד ג' שעות ואסמכוהו "אבני מלכים" שקמים בג' שעות, ומיהו לא יאוחר מזמן הקרבת התמיד שהוא בד' שעות שעד אז עוד שייכת סמיכות גאולה לתפלה. ואף על פי שקריאת שמע אינה בזמנה, לכל הפחות הויא סמיכות לתפלה בזמנה. אבל אחרי ד' שעות שאין כאן לא קריאת שמע בזמנה ולא תפלה בזמנה, אין עוד חשיבות לסמיכות גאולה לתפלה, ולכן בטלו ברכותיה המסתיימות בגאולה.
ובספר האשכול הביא בשם חכמי צרפת שקורא ק"ש וברכותיה עד חצות. ואמנם הוא עצמו פסק כרבינו האי שקורא ק"ש עם ברכותיה עד סוף ד' שעות שהוא סוף זמן תפלה אבל לאחר מכן קורא ק"ש בלא ברכות, ואם בירך עובר משום "לא תשא". ואמנם דעת מרן שאינו עובר משום "לא תשא" כל היום כולו.
ובכך תתיישב סתירה עצומה בדעת מרן בין מה שכתב בכסף משנה הלכות ק"ש פ"א "דאה"נ דרשינן הכי. ולכן מברך כל היום כולו. ואילו לא היה כל היום זמן ק"ש כלל היו ברכותיו לבטלה". לבין מה שפסק בשו"ע סי' נ"ח ס"ו: "אם עברה שעה שלישית ולא קראה, קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום. ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום". ולכאורה צע"ג.
אבל לפי מה שפירשתי לא קשיא מידי, דמה שכתב בכס"מ "ולכן מברך כל היום כולו. ואילו לא היה כל היום זמן ק"ש כלל היו ברכותיו לבטלה", הכוונה שאינו עובר בלא תשא. אבל הלכה למעשה פסק בשו"ע "ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום". ואזיל בתר מה שכתב הרא"ש "יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן או עד ד' שעות אליבא דר"י או אפי' כל היום כולו לא הפסיד".
למסקנת הדברים יראה לענ"ד דאף שלדעת מרן בשו"ע אחר ד' שעות קוראה בלא ברכותיה כל היום, כיון שהתוספות והרא"ש נסתפקו אם הפסיד הברכות אחר חצות או לא הפסיד אפילו כל היום, וכיון שהרב פרי חדש בסימן נ"ח פסק כהרמב"ם דכן מוכחא הסוגיא דהש"ס, וכן פסק הרמב"ן בתשובה סימן קצ"ב, וכ"כ הב"י בסימן מ"ו בשם הרא"ה, והכסף משנה בשם הרב מנוח "דכן דעת כל המפרשים", וגם רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון על ברכות פסק "לענין הלכה נראה דכולי יומא קרי ק"ש בברכותיה", והוסיף שגם רב האי עצמו לא פירש כן בספרו ה"ג, דממה שכתב "מכאן ואילך" משמע כולי יומא, ושכן משמע מהרי"ף וכן גם דעת הסמ"ג. וגם הרדב"ז בתשובה ח"ב סי קנ"ו פסק כהרמב"ם דמברך כל היום וכ"כ הרד"א, וכן כתב בספר מנחת אהרון כלל י"ג סי' ט"ו שכן "המנהג ביניהם מזמן קדמון מימי הרבנים הזקנים ראשי הקהל שתפסו דעת הרי"ף והרמב"ם לעיקר". וכ"כ הרב שלמי ציבור בשם הרב דבר משה, לפיכך נלע"ד שגם מרן נסתפק בזה ולא פסיקא ליה שאינו מברך אחר ד' שעות אלא שאם בירך אין ברכותיו לבטלה וכמו שכתב במפורש בכסף משנה ואזלינן בתר כל הני רבוותיה ראשונים והאחרונים, ובפרט שכן משמע להדיא לכל בדקדוק לשון הכתוב ובלשון המשנה.
שמלשון ר"י במשנה "לא הפסיד" משמע שלא הפסיד מאומה, וכמו שמצינו בגמ' שבת קכב. "בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד" דהיינו יבוא על שכרו באופן מושלם. וכן באו"ח סי' רכ"ה ס"ג "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. הג"ה: ומי שבירך בשעת ראיה לא הפסיד (טור)" משמע שיוצא י"ח הברכה כהוגן כשמברך בשעת ראיה. ומאי שנא הכא דקאמר לא הפסיד ולכו"ע הפסיד ק"ש בזמנה ופלגינן במאי לא הפסיד?
וזה מזכיר לי את מחלוקת חכמים אם נח היה צדיק בדורו בלבד, או כל שכן שאם היה בדורו של אברהם היה צדיק. וזאת אף על פי שהבורא ית‘ העיד עליו בפירוש וכינהו "איש צדיק תמים", ולא די בכך אלא מסיימת הפרשה "ונח מצא חן בעיני ה‘". עיין מה שכתבתי בזה בפרשת נח על התורה.
ומהא דקאי מתניתין בזמן ק"ש, וקאמר דעיקר זמנה עד שלוש שעות, מכאן ואילך לא הפסיד. ובגמרא "מאי לא הפסיד? לא הפסיד ברכות", הרי בפירוש שכל זמן שעדיין זמן ק"ש, לא הפסיד הברכות. ולא כמאן דסבירא ליה דאם עבר זמן תפלה, הפסיד הברכות וסבר דהם ברכות התפלה ולא ברכות ק"ש. דאי תימא הכי הוה ליה למיתני, "אבל אם עבר זמן תפלה הפסיד ברכות", ומזה שהמשנה לא חילקה כן משמע שאין חילוק. ועוד, שאלו הברכות קרויות "ברכות ק"ש" ולא "ברכות תפלה".
וגם מלשון הכתוב "ובקומך" מוכח כהכסף משנה שפירש שזמנה הוא כל משך הזמן שבני אדם, רגילים לקום משנתם בפועל, שהוא כל היום. כי אז ישנה עדת קדושים העסוקים במצות קריאתה כפי שפירשתי לעיל דיוצא ידי חובת קריאתה אפי‘ לא כוון לשם מצות ק“ש. ולסברא זו אפשר לומר בשופי בטעם "שכן בני מלכים רגילים לקום בג' שעות" שאינו אסמכתא בעלמא, כמו שפירש הכסף משנה, אלא שהוא הטעם האמיתי למה שקבעו ג' שעות.
והשתא דאתינן להכי יש לומר שבימינו הקורא ק“ש כל היום מקרי קריאה בזמנה שכן בימינו ישנה עדת קדושים הקוראת ק“ש בכל שעות היום. והטעם הנזכר בהלכה "שכן בני מלכים רגילים לקום בג' שעות" זה היה רק בימיהם שלא היה חשמל, אבל בימינו בני אדם רגילים לקום כל היום. שכל היום ישנה עדת קדושים העסוקים בק"ש.
וילענ"ד שבימינו שיש לנו אור חשמל שהוא יפה כמעט כמו אור יום, נשתנו עלינו סדרי בראשית. מפעלים רבים מספור פועלים עשרים וארבע שעות ביממה, והעובדים ישינים על מיטתם עד עבור רובו של יום. מלבד זאת, רוב בני האדם אינם הולכים לישון בסביבות זמן צאת הכוכבים כמו שהיה בימי קדם, כיון שאור הנרות לא היה יפה לעשות בו רוב מלאכות הנחוצות, והיו מעדיפים להיות נעורים מה שיותר קרוב לעלות השחר שאז האירו פני המזרח, וניצלו ככל האפשר את אור היום. אבל בימינו רוב בני אדם הולכים לישון מאוחר, ובפרט אם אין להם אחריות של עבודה ביום, שאז בודאי קמים משנתם מאוחר. ובודאי שלא משכימים לקום בעלות השחר או אפילו לא בנץ החמה. והראיה שהמניינים שמתפללים בנץ החמה מועטים מאוד, ובהם מעט מאוד מתפללים. מאידך לא מצינו אלא מעט מזעיר מניינים שמתפללים אחרי חצות היום. וכן מעשים בכל יום. פוק חזי מאי עמא דבר ותמצא אלפי יהודים בכל קצוות תבל המתפללים באלפי מניינים שהאחרון שבהם הוא בחצות היום.
לכן נלענ"ד ברור שלדעת מרן יכול לקרוא ק“ש לכתחילה עד מעט קודם ד‘ שעות בכדי שיוכל לסמוך גאולה לתפלה בזמנה. שהרי לדעת מרן הטעם של בני מלכים אינו אלא אסמכתא בעלמא, והעיקר לדעתו הוא סמיכות גאולה לתפלה. ומטעם זה יש לומר עוד שבדיעבד עדיף שיקרא ק“ש קודם חצות בכדי שיוכל לכל הפחות לסמוך גאולה לתפלה. וכל זה אינו אלא מצד סמיכות גאולה לתפלה. אבל מצד ק“ש בברכותיה כבר הוכחתי לעיל כהרמב“ם ודעימיה, דכל היום חשיב "ובקומך", בדיוק כמו ק"ש של ערבית, שכל הלילה חשיב "בשכבך". ומצד זה דלהוי ק“ש בזמנה יראה לענ“ד כדלעיל שבימינו שאנשים עובדים בג‘ משמרות היום והלילה, כל היום מקרי בזמנה. דהא טעמא דג' שעות מבוסס על בני מלכים, ועל היסוד שאם יש מי שהוא, ואפילו יהיה המיעוט שבמיעוט, שקם באותה שעה, בין יהודי בין גוי מקרי "ובקומך". וכ"ש שישנו חלק ניכר מהצבור שקם בכל שעות היום מסיבה זו או אחרת.
והיה נראה לכאורה לדחות ולומר דכיון שנקבע טעם זה דבני מלכים בתלמוד אין לסור ממנו, שהרי מצינו בפ“ג דסוכה משנה י“ב "התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור“ ופי‘ רבינו עובדיה ברטנורא שם "ובזמן שביהמ“ק קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב עד הביאכם וכשחרב ביהמ“ק מותר מן התורה משהאיר המזרח דאמרינן כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דמשמע משהאיר המזרח וכתוב אחר אומר עד הביאכם הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם בזמן דליכא עומר עד עצם היום הזה“. ויש לדקדק במש“כ "וכשחרב ביהמ“ק מותר מן התורה משהאיר המזרח דאמרינן וגו‘“, ומשמע שאילו לא היה כתוב בתורה עד עצם היום הזה היה אסור מן התורה לאכול עד אותה שעה ביום שהיו מביאים את העומר במקדש. ובהכרח הטעם משום דכתיב עד הביאכם היינו עד אותו זמן שהיו מביאים כשהיה ביהמ“ק קיים, וה“נ הכא נימא שג‘ שעות בדוקא שהוא עד אותו זמן שנקבע בתלמוד שכן בני מלכים וגו‘?
אלא שיש לחלק דהתם גזרת הכתוב היא עד הביאכם משא“כ טעם דבני מלכים, שלא נקבע ע“י חכמים אלא על בסיס מציאותי של אותם ימים. אי נמי יש לומר גבי חדש, שגם אילו לא היה כתוב עד עצם היום הזה אלא עד הביאכם לא היו צריכים להמתין אחר החרבן עד לאותה שעה שהיו מביאים במקדש. ועד עצם היום הזה בא ללמד שעיצומו של יום קובע. שאילו לא היתה התורה אומרת עד עצם היום הזה הוה אמינא דהותר חדש במקדש אפילו הביאו ממנו כמה ימים קודם ט“ז דהא נתקיים עד הביאכם, קמ“ל דלא מהני להתיר את החדש אלא אא“כ הקריבו ממנו ביום ט“ז. ואפשר שלימוד זה אינו אלא אסמכתא.
ועוד, אין לומר שאין לשנות מג' שעות שפסקה המשנה, וכפי שנהגו ישראל מדורי דורות, דהא טעמא קא יהיב, ולא נפסקה הלכה זו של זמן ק"ש עד ג' שעות, אלא משום שזה היה הזמן שבני אדם היו קמים בכל הדורות, עד להמצאת החשמל במתכונתו של ימינו, שהוא נוח לעשות בו כל מלאכת מחשבת, ובכה"ג אינו משנה מתקנת חכמים, אלא אדרבא מוסיף חיזוק לדבריהם. ותועלתו היא, לבל יפול רוחם של כל אלו הקמים מאוחר, לומר שאיבדו מצות ק“ש בזמנה, וממילא גם לא יכוונו כהוגן וכראוי בתפלתם. ובפרט שהשאלה היא אם ק“ש אחרי ג‘ שעות מקרי בזמנה או שלא בזמנה אבל לענין קריאתה בברכותיה נראה בבירור כדעת הרי"ף והרמב"ם וסלתה ושמנה של מערכת הפסיקה ההלכתית ראשונים ואחרונים שחולקים בדין זה על מרן בשו"ע ורבינו האי, וכמ“ש הרב מנוח על ר"ח ודעימיה, "ואין כן דעת כל המפרשים", וכמו שנתבאר לעיל, דרוב המפרשים ס"ל דקורא שמע וברכותיה כל היום כולו כדפרישית לעיל. וא"כ לשיטתם התועלת היא שיהא מכוון יותר בתפלתו כאדם הקורא ק"ש בזמנה. ולאלה הדוגלים בפסק מרן בשו"ע שהפסידו הברכות אחר ד' שעות, נמצאו מבטלים לגמרי אמירת הברכות בעת שאפשר שהם חייבים בהם מדינא בימינו אלה כדפרישית. ודו"ק.
עוד נ“ל להביא ראיה מפסחים ה. דמדאורייתא זמן ק“ש הוא בשעה שכל אחד קם ממשכבו במשך היום. מהא דיליף רבא דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מלא תשחט על חמץ דם זבחי. ופריך ואימא כל חד מכי ישחט? ומתרצת הגמ' זמן שחיטה אמר רחמנא. ופירש"י לא חילקה התורה לישראל לזה זמן ולזה זמן. והואיל וקבע לו זמן ואיסורו שווה בכל, לכולם זמן אחד קבע. ומהא שלא שאלה הגמ' גם בענין ק"ש כה"ג "ואימא כל חד מכי יקום" ולא תירצה כה"ג "זמן קימה אמר רחמנא", משמע שלענין קימה אה"נ דכל חד מכי יקום, ולא קבעה התורה זמן השווה לכל.
ולכאורה יש לשאול שהרי גם בימי קדם היו שומרי לילה, שהיו הולכים לישון ביום. וא"ת ש"ובקומך" הוא בשעה שהאחרון בעולם קם, מדוע א"כ לא אמרו שזמן ק"ש עד זמן שהשומרים קמים ממטתם? ואין לומר שהשומר יחיד הוא בעולמו ואין קובעים זמן שכיבה על פיו, שהרי גם בני מלכים יחידים הם בעולמם ולמה קובעים על פיהם?
ונלענ"ד דלא דמי שומר לבני מלכים, כיון שהשומר עומד משמירתו באור הבוקר או לפחות עד עמוד השחר וקודם שהולך לישון בבוקר קורא ק"ש של שחרית, משא"כ בני מלכים הולכים לישון באישון לילה באפילה ולא קמים עד מאוחר ביום שלמחרת. ואפי' אי נימא שהשומר הולך לישון בעוד לילה, הוא זה ששינה סדרי בראשית להפוך יום ללילה ולילה ליום, ולכן אין זו "שעה שבני אדם קמים", כי דרכם לישון בלילה ולעבוד ביום. אבל בני מלכים לא שינו מסדרי בראשית וגם הם הולכים לישון בלילה כשאר בני אדם אלא שמתוך שאין להם מלאכה בשעות היום נשארים סרוחים על מטותם עד שעה מאוחרת. ובימינו שזהו דרכו של חלק ניכר בעולם לעבוד בלילה ולישון ביום, בודאי דמקרי "שעה שבני אדם קמים".
וכן פסק להדיא מורנו הרה"ג חיד"א ז"ל בספרו חיים שאל ח"ב סי ל"ח אות ע' שאין למחות באלו המברכין כל היום אע"פ שהוא נגד דעת מרן "כיון דהרמב"ם והרב מנוח בשם כל המפרשים והרמ"ע באלפסי זוטא והרב אבודרהם בשם חידושי רכ"ש והפר"ח סברי דיכול לברך אחר שעה ד' וא"כ יש להם על מה שיסמוכו". וכן נלע"ד.
וז"ל הבית יוסף או"ח סימן נ"ח אות ו' "אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא וכו'. שם (ט:) במשנה וגומרה עד הנץ החמה רבי יהושע אומר עד שלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא (י:) מאי לא הפסיד שלא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך לפניה ולאחריה.
וכתב הרא"ש יש להסתפק אם רוצה לומר עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן או עד ארבע שעות אליבא דרבי יהודה או אפילו כל היום כולו לא הפסיד ורב האיי גאון ז"ל כתב אף כל שעה רביעית אע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות ואם בירך עובר על לא תשא עכ"ל. (והיא דעת רב האי גאון ולא דעת הרא"ש שנסתפק בזה).
אבל הרמב"ם (פ"א הי"ג) כתב שמברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות ומשמע דהכי קאמר אפילו איחר במזיד או בפשיעה ולא קרא עד אחר שלש שעות מברך לפניה ולאחריה כל היום ורבינו שכתב אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית אם בדוקא נקט נאנס, לומר דאם לא נאנס, לא. איני יודע זו מנין לו. ואפשר דלא נקטיה בדוקא אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להתאחר מלקרוא ק"ש עד אחר שלש שעות אם לא מחמת אונס:". עכ"ל הבית יוסף.
חובת קריאת שמע מהיכן עד היכן? נ"ל שהיא כוללת מפסוק ראשון של "שמע ישראל" עד "כימי השמים על הארץ", ולא כולל פרשת ציצית. שכן שואלת המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבין", ובגמרא שם "תנא היכא קאי דקתני מאימתי"? ומתרצת הגמרא מהמלים "בשכבך ובקומך", ומלים אלה אינם חלק מפרשת ציצית. אבל הם כוללים את שתי הפרשיות הראשונות. העולה מהאמור שאם קרוב לעבור זמן ק"ש דיו בקריאת שתי הפרשיות הראשונות. וה"ה לק"ש שעל המיטה. כן נלע"ד. אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל.