בספר מנהגי הרבי הזקן בעל התניא ז"ל כתוב שהוא נהג לומר ברוך אתה ה' אוהב את עמו ישראל וכן הבוחר בעמו ישראל באהבה בלחש בכדי שלא יענו אמן וכן נהגו ברוב קהילות חב"ד והדבר נראה תמוה ביותר שהרי הטעם שאומרים שם שמע ישראל הוא כתשובה לקוב"ה שבחר בנו ואוהב אותנו. ואנחנו משיבים לו באמירת שמע ישראל ע"ד אני לדודי ודודי לי להשיב לקוב"ה שיש טעם לאהבתו אותנו שכשם שאנחנו מיוחדים עבורו כך הוא מיוחד עבורינו ואנחנו מיחדים את שמו ערב ובוקר בכל יום תמיד. האם לפי"ז נכון לאמרו בלחש? והאם אין לחוש בזה לתרעומת המינים שמא חלילה לא רוצים הם להזכיר את אהבת הקב"ה לעם ישראל? סי' נ"א
תשובה: הגמ' במס' פסחים נו. אומרת בענין הטעם שקורין ברוך שם בלחש וז"ל: "דאמר רבי שמעון בן לקיש ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי".
ומכאן מוכח שלא היה כ"כ פשוט להתקין לומר ברוך שם בלחש, וכשהיתה תרעומת מצד המינין שינו והחלו לאומרה בקול רם ולא חזרו לאומרה בלחש אלא בנהרדעא דליכא מינין. וברור הוא שבנידון דידן יש בזה תרעומת לא מצד המינין בלבד אלא מצד כלל ישראל שאומרים אותו בקול רם. ועוד, שבאמירתו בלחש נשמע כביכול כאילו יש לקב"ה בעיה עם אהבתו אותנו עד שאסור לאומרה בקול רם. וביותר יש לחוש לאלה החוזרים בתשובה דרך חב"ד שחוששים לאומרו אפי' בלחש במחשבתם שלא אומרים מלים אלו כלל, ולפיכך הם קופצים לשמע ישראל ומדלגים על הברכה.
מחמת כל הטעמים הנז' אפי' אם תאמר שזה היה מנהגו של בעל התניא, ושלפיכך אין לשנות וחייבים להמשיך במנהגו, הרי מצינו שאפי' בזמן התלמוד שינו כשהיתה תרעומת ואפי' רק מצד המינין, כ"ש וקו"ח כשהתרעומת היא מצד כלל ישראל הכשרים.
זאת ועוד דאיתא פסק מפורש מבעל התניא בשו"ע הרב או"ח סי' נ"ט ס"ד וז"ל: "ויזהר למהר לסיים הברכה קודם שיסיים הש"ץ כדי שיענה אמן אחריו כמ"ש בסי' נ"א ויש אומרים שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו ויש אומרים שעונין אמן גם אחר ברכה זו ואין חשש במה שמפסיק בינה לקריאת שמע לפי שברכות קריאת שמע אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות קריאת שמע אלא ברכות בפני עצמן הן ותיקנו לברך אותן קודם קריאת שמע וכן המנהג פשוט במדינות אלו כמו שיתבאר בסימן ס"א". ואם אמת היה הדבר הזה לאומרו בלחש מדוע לא פסק כן בשולחנו הערוך?
ותשובתם בצידם שבעל התניא בסידורו, בו הובאו כל מנהגיו, חזר בו ממה שכתב בשלחן ערוך. וזה הוא מנהג חב"ד בכל אתר ואתר. ובדבר זה תמהתי ביותר מדוע לא הנהיג לסיים הברכה ביחד עם הש"צ כמנהג האשכנזים וכן גם מנהג הספרדים שמתפללים מלה במלה עם הש"צ כל התפלה? ונ"ל שהיתה זו תקנה לשעתה שבשעתו היו הצבור שלו עונים אמן ולא האזינו לדבריו שלא לענות אמן, וגם לא היו מוכנים לומר את הברכה ביחד עם הש"צ, לפיכך עשה תקנה זו שלא יתאפשר להם לענות אמן. ואמת נכונה היתה תקנה זו לאותו צבור, אבל לעתיד לבוא למה ימשיכו במנהג זה שהוא נגד כל מה שנהוג בכל קהילות ישראל די בכל אתר ואתר, ויש בזה לכאורה משום לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות.
ועוד יש להבין כיון שהטעם שאומרים אותו בלחש הוא בכדי שלא להכנס למחלוקת ראשונים היכא שסיים הברכה קודם הש"צ, אם יענה אמן אחר הש"צ, הרי אדרבא, במנהגם זה נכנסים למחלוקת יותר רצינית בינם לבין כל קהילות ישראל שאומרים אותו בקול רם. ובפרט דאיתא בטואו"ח סי' ס"א שאין זו עבירה לענות אמן וז"ל: "והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע".
וגם בעל התניא עצמו הסכים לפסק זה באומרו "יש אומרים שעונין אמן גם אחר ברכה זו" כדלעיל. ואין חשש במה שמפסיק בינה לקריאת שמע לפי שברכות קריאת שמע אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות קריאת שמע אלא ברכות בפני עצמן הן ותיקנו לברך אותן קודם קריאת שמע וכן המנהג פשוט במדינות אלו כמו שיתבאר בסימן ס"א"
וכן איתא בב"י או"ח סי' נ"א אות ב' גם לענין ברוך שאמר וז"ל: "ואם סיים ברוך שאמר קודם שיסיים החזן יש לו לענות אמן על ברכת החזן. זה נלמד מדברי הרא"ש וגדולה מזו כתב רבינו בסימן נ"ט בשמו שכשהיה מגיע לסוף ברכה מברכות ק"ש היה ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן וכו' ומכל מקום כשיסיים קודם החזן יש לו לענות אמן אחריו ומיהו לדעת החולקים לומר שאין לו לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל לפי שאין להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכמו שאכתוב בסימן נ"ט בסייעתא דשמיא הכא נמי אם סיים קודם החזן אינו עונה אמן אחריו מיהו אפשר דהכא שאני דפסוקי דזמרה נינהו, ואמן שבח הוא, וכעין זמרה ולא הוי הפסק".
וכן כתב שם סי' נ"ט אות ג' "ומשמע מדברי תשובה זו שגם אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה היה עונה אמן אבל ה"ר יונה דף לג: כתב בשם ר"מ בברכות פ"א פי"ז שאין לו להפסיק כלל דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכים עליו וכן הסכימה דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל עכ"ל. וכו' וכן כתב רבינו בסימן ס"א בשם הרמ"ה שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם שליח ציבור יכול לענות אמן כשמסיים שליח ציבור דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר שליח ציבור והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסיקין בין ברכה שנייה לשמע. ומכל מקום לא נהגו העולם כדברי הרא"ש ואינם עונין אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם שליח ציבור מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הוה ליה עונה אמן אחר ברכותיו. וכן כתב מהרי"ק בשורש מ"ב שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. וגם מדברי הרמ"ה שכתבתי יש ללמוד שאין צריך למהר לסיים קודם שליח ציבור אלא שאם אירע שסיים קודם שליח ציבור עונה אחריו אמן". ע"כ לשון הב"י.
והרה"ג חיד"א כתב בברכ"י או"ח סי' ס"א ס"ק ב' וז"ל: "כתוב בתשובות הגאונים כ"י סי' רס"ח דמנהג בשתי ישיבות כיון שש"ץ אומר הבוחר בעמו ישראל באהבה, או אוהב את עמו ישראל, עונין הציבור אמן. ולדידן דנהגינן כדברי רבינו יונה ברכות לג: ודעמיה שלא לענות אמן משום הפסקה, וכמ"ש מרן סי' נ"ט ס"ד ה"ה דאין לענות אחר יוצר המאורות, וכמ"ש בב"י שם, דאין עונין אמן אחר שום ברכה מברכות קריאת שמע. ומ"ש בש"ע שם דאין לענות אחר עמו ישראל, הוא הדין אחר יוצר המאורות. ולא כמו שנוהגין הרבה לענות אחר יוצר המאורות ולא אחר עמו ישראל. ודוק היטב".
וכיון שמחלוקת זו אם יענה אמן או דהוי הפסק קיימת גם בברכת יוצר המאורות וכן בסיום ברוך שאמר מדוע א"כ לא אומרים בלחש את סיום ברכת ברוך שאמר ואת סיום ברכת יוצר המאורות?
ולכן נלענ"ד כדלעיל שאם אכן היה זה מנהגו של בעל התניא, לא היה זה אלא בבחינת תקנה לשעתה ולא לעתיד לבוא, ולכן ללא ספק יש להם לשנות מנהגם.
ואחרי שכתבתי את דעתי הדלה בתשובה זו התבוננתי במיוחד ואכן ראיתי בהדיא חזן עם הארץ אחד בביכנ"ס של חב"ד שלקראת סיום הברכה אמר ברוך ומבלי לסיים אפי' בלחש התחיל לומר שמע ישראל כאומר "ברוך שמע ישראל".