"ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך"
בענין המלה "אמת" כתב בספר מרכבת המשנה למהר"ם אלשקר על אבות פ"א משנה י"ט וז"ל: "עוד אם תדקדק במלת אמת וחשבונה, תמצא ענין עצום. כיצד, אמת בחשבון קטן עולה תשעה, תכפול אותו עולה ח"י, שהם במ"ק תשעה. תכפול אותו פעם אחרת יעלה ששה ושלושים, ל' הם שלושים ובמ"ק שלושה, ו' הם ששה. חבר שלושה וששה בס"ה תשעה. תכפול ששה ושלושים, יעלו ע"ב, ע' במ"ק שבעה, וב' שנים, הרי תשעה. תוסיף ותכפול ע"ב יעלו קמ"ד, והם במ"ק תשעה. תדקדק ותלך עד אין תכלית, ולעולם במספר התשיעית קיימין. ואמנם כשתמשיך ותכפול קמ"ד יעלה רפ"ח, שהם במ"ק ח"י לעולם. אמת שהוא ח"י, לעולם ישאר ח"י, והרמז ח"י ח"י הוא יודך (ישעיהו לח, יט), וכן עד לאין תכלית. וסוד הענין שאם תמנה שם אהי"ה שמספרו כ"א, אם תמנה אותו כ"א פעמים יעלה מספרם מספר אמת וזהו ראש דברך אמת". עכ"ל.
ונראה הטעם שאמר להכפיל שם אהי-ה, כ"א פעמים, הוא ע"ד הנא' "ויאמר א-להים אל משה אהי-ה אשר אהי-ה" דהיינו אהי-ה כפול אהי-ה, שעולה למנין "אמת".
ונפלאתי לראות פי' זה בשם הגר"א ולא נזכר שמו של מהר"ם אלשקר שחי שנים רבות לפניו בספרד, וגלה בגלות ספרד והתגלגל במדינות שונות עד שהגיע לא"י. ואעפ"י שראויים היו דברים אלה להאמר ע"י הגר"א, כבר קדמו מהר"מ אלשקר. אלא שכך מנהגם של ישראל בדור האחרון, כשרואים פירוש הפלא ופלא אומרים מסתמא הוא נאמר על ידי הגר"א, ולכן הורה הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל שהיום אסור לומר שום דבר בשם אומרו כי זה מהוה קטרוג עליו על כך שהוא באמת לא אמרו.
רמז יפה נוסף ראיתי בעניין המלה "אמת". המלה הראשונה בתורה, שהשתמש בה הקב"ה לדבר עם עמו ישראל היתה "אנכי ה' א-להיך" הפותחת בא'. המלה הראשונה במשנה היא "מאימתי קורין את שמע בערבין" הפותחת במ'. המלה הראשונה בתלמוד היא "תנא היכא קאי דקתני מאימתי" הפותחת בת' ובר"ת "אמת". וזהו שאמר דהמע"ה "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך".
הציצית – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". איך נזכור?
נלע"ד לפרש ע"ד המדרש שהתכלת דומה לרקיע וגו'. לא רק מצד התכלת אלא גם מצד הטלית עצמה שיש לה ארבע כנפות הרומזות לד' כנפות תבל שנמצאים תחת השגחתו ית'. – הטלית הפרושה מעל ראשנו רומזת לשמים הפרושים מעל, ונא' נוטה שמים כיריעה. והציציות וקשריהן רומזות לחוטים והקשרים שבין העליונים והתחתונים, והם אותיות ומלות התפלה שהם מלאכי א-להים שעולים ויורדים בו, שהרי מטרת החוט לקשר ולחבר שני עולמות נפרדים. וכן קשרי הטלית במניינם, ה' אחד, מרמזים על הקשר אליו ית', שהרי ח' חוטים וה' קשרים הם כמנין בגי' "אחד". ומנין הכריכות הוא כידוע כ"ו כמנין שם הוי"ה, או עפ"י האריז"ל ל"ט (ז', ח', י"א, י"ג) כמנין ה' אחד. גם ה' הקשרים מרמזים על ה' חומשי תורה שעליהם נא' וזכרתם את כל מצוות ה' שנכתבו בתורה. ושמונת החוטים מרמזים לכדור הארץ מתחת ולשבעת הרקיעים שמעליו. וע"י שאנחנו מקיימים את רצון הי"ת במצוות שאין להם טעם כמו זו של הציצית אנחנו מורידים את השפעתו ית' מלעילא לתתא ע"י החוטים וקושרים את אותה השפעה ע"י הקשרים. ובקיימנו את מצות הציצית, שהיא מצוה בלא טעם, נזכה בקל וחומר לקיים את כל מצוות ה' שיש בהם טעם נגלה.
התפלין – מהיכן למד רבי אליעזר הגדול במגילה טז: ובסוטה יז. שהפסוק ”וראו כל עמי הארץ כי שם ה‘ נקרא עליך ויראו ממך“ – ”אלו תפלין שבראש“?
ראיתי רמז יפה לכך בבעל הטורים שהאות שי"ן במלואה שבתפלה של ראש, היא בר“ת ”שם יי‘ נקרא“. ללמד שהתפלין של ראש מאירים בנפש האדם את הצלם א-להים שבפנימיותו, שכל עמי הארץ הרואים אותו עטור בהם רואים כי שם יי' נקרא עליו, וייראו מפניו, ולא יוכלו להזיקו. ונ"ל להוסיף שגם האות שין שבראש ושבסוף שם משפחתנו "שלוש" בא להורות כי "שם ה' נקרא" על כל המשפחה הענפה שכן ירבו בעז"ה, והיא החותמת של משפחת שלוש, שעל כלם שם יי' נקרא. והשם "שלוש" מונח בר"ת של הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב".
וראיתי מי שפירש עה“פ בישעיהו מ“ג, י‘ ”אתם עדי נאם ה‘“ דמיירי בתפלין כיון שהם מעידים על יציאת מצרים. אבל הגמ‘ בתענית יא. לומדת מפסוק זה ”וי“א אבריו של אדם מעידים בו“.
מיום שחרב ביהמ"ק שערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו – וקשה לי היתכן ששערי תפלה ננעלו? והרי נאמר "נשלמה פרים שפתינו"? ואם תפלותינו אינן מתקבלות מדוע א"כ אנחנו ממשיכים להתפלל?
ומה שנראה לי שלא אמרו שערי תפלה ננעלו אלא כאשר התפלה היא בגדר "מצות אנשים מלומדה", באופן שהכל רצים בתפלה בחפזה ועושים תפלתם קבע לפני המקום. על תפלות אלה נאמר שערי תפלה ננעלו, שהרי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ולכן רק שערי דמעה לא ננעלו, כי הדמעה נובעת מהשתפכות הנפש בתחנונים לפני המקום, והיא הוכחה ברורה שהתפלה היא בכוונה ומכל הלב, כראוי. תפלה זו לא ננעלה.
שאלה: מדוע נקרא האדם בשם "אדם" המסמל את חומריותו שנוצר עפר מן האדמה, והלא ראוי היה לקרוא לו בשם רוחני, לפחות כשמם של בעלי החיים שנקראו "חיה", ובכ"ש האדם, יציר כפיו של הקב"ה, צריך היה להקרא בשם המסמל את צלם הא-להים שבו?
תשובה: שמעתי מפי ידידי היקר הרב מאיר וו'ינר שיחי' שאותיות המילוי של כל אות מאותיות "אדם" מהוות את המלה "מתפלל" כדלהלן: א-לף, ד-לת, מ-ם. נמצא שהגלוי שבו הוא גשמיותו. אבל רוחניותו נסתרת בקרבו, וקשר רוחני זה שיש לאדם עם בוראו מתבטא בתפלתו. (מתיקית פנינים יפים)
תפלה לדוד, תפלה למשה ותפלה לעני – דרש נאה הרב שלום הלברשטאם שהיה פוקד את נווינו בבולטימאר מידי שנה והיה פיו מפיק מרגליות ואשתדל בהמשך לשתף כמה מפניניו עם הקורא.
ישנם ג' מיני תפלה: תפלה לדוד, תפלה למשה ותפלה לעני. דוד, משה, עני. בר"ת "דמע". יש תפלה הבאה מתוך שמחה וזמירות, והיא הרומזת ל"תפלה לדוד" נעים זמירות ישראל. וזה שאינו יכול לזמר אומרים לו אמור דברי תורה וזה רמוז ב"תפלה למשה" נותן התורה. ואם גם את זה אין בידו. אומרים לו, הוי לפחות עניו כמו העני, וזה רמוז ב"תפלה לעני". (והמכנה המשותף של כל סוגי התפלות שכאשר הם יוצאים מן הלב בהשתפכות הנפש עד דכדוכה של נפש, עד כדי "דמע", דמע של שמחה או של עצב, אז שערי דמעה לא ננעלו).
הכנה לתפלה – בשלושה מישורים – המישור האחד הוא עצם התפלה דהיינו אמירת כל מלה ומלה והוא בבחינת "גוף" התפלה. והשני הוא הכוונה בהבנת כל מלה ומלה היוצאת מהפה, שהיא נשמת התפלה, כמו שאמרו ז"ל "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". והמישור השלישי החשוב מכולם הוא התפעלות הנשמה מהתפלה, והיא נשמת הנשמה שבתפלה. למשל באמירת "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", אחד אומר את המלים אך אינו מכוין בפירוש המלות. השני גם מכוון להבין פירוש כל מלה ומלה שמוציא מפיו. והשלישי לא רק מכוון בפירוש המלות היוצאות מפיו אלא גם מתפעל מאמירתם עד שהוא מבטל את עצמו אל הבורא ית' מחמת גדולתו, ומכוון שאין בכחותיו להרויח את פרנסתו אלא הכל מכוון מאתו ית' כי הוא הזן והמפרנס לכל חי.
מחשבה, דבור ומעשה – כשם שהאדם נברא מחומר ורוח, כך ישנם בקרבו שני יצרים יצר טוב ויצר רע. יצר הרע שואף למשוך את האדם לתאוות החמריות שיתאימו לצד הגוף שבו ויצה"ט שואף לצד הרוח שבו. וממילא בכל נשימה ונשימה עלי אדמות יש למדוד אם היא בבחינת הגוף או בבחינת הרוח. ומדידה זו נעשית בג' בחינות: מחשבה דבור ומעשה. כאשר אדם מתפלל, יצה"ט גובר בבחינת הדבור, וכשהוא מכוון בתפלתו יצה"ט מתגבר בבחינת המחשבה. אבל אם אינו מכוון בתפלתו הרי אמרו ז"ל תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, וכיון שרוב תפילותינו מחוסרי כוונות, לא נותרו בידינו אלא המעשים ללכת לבית הכנסת וכדו' שיש בהם גם צירוף כוונות, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה.
ונשלמה פרים שפתינו – בדברי עם בני היקר הרב גדעון ישראל שיחי' דברתי אתו על חשיבות המספר נ"ז שהוא בגי' צירוף המלים "בה", "בו" ו"בם" שאומרים בתפלות של שבת. בערב אומרים "וינוחו בה", ובבוקר אומרים "וינוחו בו" ובמנחה אומרים "וינוחו בם" והטעם כנגד ימי השנה בהם אנחנו נחים ממלאכה שהם נ"ב שבתות השנה וכנגד המועדים ב' של פסח וא' של שבועות וב' של סוכות ושמיני עצרת. ויש מי שרצה למחוק את המלה "בם" ולהמירה במלה "בו" או "בה" כי לדבריו אין טעם לומר "בם". ולא היא. ובעודי מדבר עם בני היקר על הנז' מיד הרעיף עלי במתק שפתיו את החידוש הנפלא שהמספר נ"ז הוא גם הגי' של המלה "מזבח" שעליו מקריבים את הקרבנות. ונאמר ונשלמה פרים שפתינו כנגד ג' פעמים י"ט ברכות של תפלת עמידה שעולות במנין נ"ז. ואסיים בתפלת הבוקר "והערב נא ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודע שמך ולומדי תורתך לשמה". אמן.
חשיבות אמירת כל מלה ומלה בתפלה – בכדי להבין את החשיבות של אמירת כל מלה ומלה, אסביר זאת דרך מעשה שהיה. בבואי לירושלים שברתי שלושה זוגות משקפים שהבאתי עמי מארה"ב. מצאתי מקום במאה שערים שיכולתי להזמין דרכם שלושה זוגות אחרים בשלוש מאות שקל. אשתי היקרה נתנה לבעלת החנות את מספר הטלפון שלי שכלל שתי ספרות דומות, ארבע ארבע, ובאנגלית פור פור, אך במקום לדייק באמירתם פור, פור, אמרה אותם במהירות פורפור באופן שכשבעלת החנות כתבה את מספר הטלפון, כתבה רק פעם אחת פור ובכך החסירו ספרה אחת פור. משלא הצליחו להתקשר למספר הטלפון של אשתי, התקשרו למספר הטלפון שלי, ובכך יצרו עמי קשר. משהודיעו לי שניסו להתקשר למספר הטלפון של אשתי ולא הצליחו הבנתי מהם שהחסירו ספרה אחת ממספר הטלפון. אמרתי להם מכאן עלינו ללמוד לקח עצום לתפלה. כל מלה בתפלה היא חלק מהכתובת אליה עולה התפלה למעלה. וכמו שחייבים לדייק לחייג כל ספרה במדוייק, הוא הדין בתפלה שאם חסרה אות אחת אין אותה מלה מגיעה לכתובת שאליה היא מיועדת.
"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה" – התפלות הן כנגד הקרבנות. "גזית", עניינו גזיזה – לקבוע זמן תפלה מתי צריך לסיים. מזבח אבנים רומז להרבה ברכות ובקשות שכל אחת מהן היא אבן בפני עצמה.
ברגע שאדם קובע זמן לסיים את התפלה כאילו הוא מניף חרב על התפלה שנאמר במשנה דאבות פרק ב משנה יב "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך".
עוד נ"ל שישנו מכנה משותף למצבה ולמזבח אבנים שנבנה גזית, מצבה היא מצות אנשים מלומדה ומזבח אבנים גזית הוא מוגבל בזמן, ואת שניהם שנא ה' א-להיך. (לקוח מפרשת שופטים)
מלאכי א-להים בסולם יעקב – מלות התפלה על פי הזהר – תוספת לסימן י"ג דף רמו ע"ב כרך ג' דף שו: רעיא מהימנא. "ויחלום והנה סולם – דא צלותא. מוצב ארצה – דמצלין בני נשא לה בארעא דאיהי שכינתא. ומטת לשמיא – דאיהו קב"ה. דאתמר ואתה תשמע השמים. רזא דמלה ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים. ובזמנא דמודע לון קב"ה, שכינתא דסלקא בההיא צלותא, מיד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, בההוא בר נש. כולהו פתחין גדפייהו לקבל שכינתא בההוא צלותא. הה"ד ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. והאי איהו עולים שכינתא על גדפייהו. ויורדים בו. מאי בו, בקב"ה. וקב"ה נחית עלייהו לקבלא שכינתא, ומתייחד קב"ה בו, בההוא צלותא. דשכינתא איהי מצוה כלילא משם הוי"ה יהו"ה. איהי חיה דיליה, ומצוה בלא מחשבה לית לה סליקו. ומחשבה איהו אדם, יו"ד ה"א וא"ו ה"א". ע"כ. וכוונתו ש"אדם" בגי' הוא שם הוי"ה במילוי אלפין. והם דברים נפלאים ומזהירים לכל בני נשא להיות מודע לעובדא שבלא מחשבה התפלה אינה עולה למעלה. דהיינו אינה עושה שום פעולה עבור המתפלל. ועוד יותר מזה צריך להיות מודע לכך שהתפלה היא הסולם והיא עולה ומיד מלאכי א-להים מקשרים בינו לבין הקב"ה.
חשיבות הכוונה בתפלה – בספר חובות הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג דן בחובת יחוד הלב והמצפון לבורא ית' לבדו, והביא פתגם יפה מאחד הפירושים שאמר: "א-להי, יגוני בעבורך, ביטל ממני היגונות. ודאגתי ממך, הרחיק מנפשי הדאגות".
ובחשיבות התפלה בכוונה הביא שם את המקורות דלהלן:
ברכות ל: – "ימוד אדם עצמו. אם יכול לכוון לבו, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל".
שם כח: – רבי אליעזר ציוה לתלמידיו בעת פטירתו: "וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם מתפללים".
עמוס ד, יב – "הכון לקראת א-להיך ישראל".
אבות ב, יג – "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום".
יונה ב, ח – "בהתעטף עלי נפשי".
איכה ג, מא – "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים".
"כל עצמותי תאמרנה" – האם נכון להתנענע בתפלת שמונה עשרה? ראיתי למה שכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קיג שאסר לנענע גופו בשעה שאדם מתפלל. ולמד זאת מתפלת חנה וז"ל: "דכתיב רק שפתיה נעות רק מעוטא הוא, ואם לאסור השמעת הקול הרי בפירוש נאמר וקולה לא ישמע הא אינו ממעט אלא תנועת הגוף, וכן כתיב בחיות הקדש בעמדם תרפינה כנפיהם אלמא בתפלת העמידה צריך להשבית הכנפים וה"ה לכל הגוף מן התנועה והעופפות, וכן בדין שהתפלה תהא מעמקי הלב וכתיב תכין לבם תקשיב אזנך; ומנהג ותיקין לנוע מעט בחותמי הברכות בלבד מעין מה שאנו מתנועעים בקדושה על שם וינועו אמות הספים אף כאן אסמכוה אקרא דכתיב מפני שמי ניחת הוא, ויש בזה ובזה שבחו של מקום, אבל בכלל הברכות מנוחת הגוף ניחא טפי בין בראשונות בין באמצעיות ואחרונות דבכלהו שם תפלה חד הוא". ע"כ. "ולא נאמר כל עצמותי תאמרנה אלא שבחו של מקום כדכתיב ה' מי כמוך, אבל בתפלה למדנו בה כמה הלכתא רבבתא מקראי דחנה וזו לדידן אחת מהן".
פנינים בגוף התפלה
נוסחי התפלה – ותפלה בשאר לשונות – בסידור החיד"א דף ה' הביא מש"כ בקשר גודל סי' י"ב בשם האר"י ז"ל: "מנהגי שרשי התפלות אין לשנות הקדום כי י"ב שערים כנגד י"ב שבטים. ותפלות כל א' עולה בדרך אחד ותפלה נוסח הספרדים עולה בכל א' מי"ב השערים". וכ' מהרשד"ם בס' משא מלך "מנהג סדר הספרדים הוא הנכון כי הכל בלשון צח וברור".
וכ' שם משו"ת חיים שאל של הרה"ג החיד"א סי' כ"ח שלענין דינא אם ספרדי התפלל בנוסח תפלת האשכנזים ודאי יצא ידי חובתו והכי מסיק הרב שער אפרים סי' י"ג. ע"כ
וכ' עוד שם מה שכ' הרה"ג החיד"א בס' יוסף אומץ סי' כ' אות ב' "ומי לנו גדול מרבינו האר"י ז"ל שהוא היה אשכנזי ממשפחת מהרש"ל ז"ל וכל השנה היה מתפלל בנוסח ספרדים זולת בימים נוראים כמדובר בס' הכוונות". ע"כ.
עוד הביא מש"כ בספרו יוסף אומץ סי' י' "ועדותי זו כי בעיה"ק ירושלים ת"ו ששם הורתי ולידתי וגדולי מן הארץ, ובעיה"ק חברון ת"ו אשר גרתי בה, ועברתי בארץ מצרים ובכל ערי איטאליה ואמשטרדם ושאר עיירות וכולם עונים ואומרים נקדישך וכיוצא כמנהג קדום כנדפס בסידורים וכבר נודע דבערי איטאליה היו רבנים גדולים ומדקדקים עצומים ולא שינו המנהג.. ומי שיש לו לב ובעל נפש הוא ינהג ככל ישראל ואל יוציא עצמו מן הכלל".
והביא שם מתוך כת"י, שמי שאינו יודע לקרוא בל' הקדש "מה טוב ומה נעים סדר תפלות בלשונותם וגו' בכל לשון שהם שומעים וגו' ובודאי מצות עשה כי אותם ע"ה והנשים יתפללו בלשון צרפת. אבל בודאי מי שיודע לקרות לשון הקדש אך שאינו מבין יתפלל בלה"ק וזה פשוט. וגו' וחובה עליו להתבונן בלשון צרפת כל ברכה ושוב יתפלל בלה"ק וכל זה הם דברים פשוטים" ע"כ.
"נשמה שנתת בי טהורה" – הקשה הרב שלום הלברשטאם מאחר ונשמתנו מלוכלכת בעוונות, איך אנחנו אומרים בבוקר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא? ותירץ בשם אחד מגדולי האדמורים שכאשר נתת בי את הנשמה היא היתה טהורה. ולענ"ד פירוש זה קשה מכמה פנים: האחד, שהרי אנחנו אומרים "טהורה היא" משמע בהווה ולא בעבר. ועוד, שהרי הנשמה באה לעולם פחות מתוקנת מזמן שהיא עתה שוכנת בקרבנו, והרי מטרתה לתקן את עצמה ולא איפכא. ולכן נ"ל דהכי פירושו שהנשמה במהותה טהורה היא שהרי היא חצובה מתחת כסא הכבוד, אבל נשמה זו נפגמה בעוונות אדה"ר ובעוונותינו בגלגולים קודמים, ולכן באה לעולם זה שהוא עולם התיקון לתקן אותה באמצעות הגוף. אבל הנשמה נשארת לעולם טהורה אפילו אם היא נפגמה, שהרי כור מחצבתה הוא כסא הכבוד.
"נשמה שנתת בי טהורה היא" – עיקר התשובה לשוב ולהתדבק בחיות הא-להית שבקרבו באותה "נשמה שנתת בי טהורה היא". ומתי? ביום השבת משורש "תשובה". ומהי סגולתו של יום השבת בענין התשובה? סגולתה של השבת שיש בכחה לגלות את הפנימיות של כל איש ישראל. ובכך היא משפיעה לגלות את אורה גם למי שנתרחק מהתורה ומהמצוות.
"שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים – ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם". מה הכוונה במלים "שיר חדש" ומדוע תהלתו אך ורק "בקהל חסידים"? ומדוע נאמר "ישמח ישראל בעושיו" בל' רבים, ואילו "בני ציון יגילו במלכם" בל' יחיד?
נראה לי לפרש שכידוע הצדיק מתנהג על פי דין, והחסיד מתנהג לפנים משורת הדין. לפיכך שירו לה' שיר חדש, לא את אותו השיר, ולא את אותו נוסח התפלה הידוע שאומרים אותו הצדיקים יום יום שהוא בבחינת מצות אנשים מלומדה, אלא שירו לה' שיר חדש, כעין זה שהרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך לחדש בה דבר, תהלה זו היא בקהל חסידים שעושים לפנים משורת הדין, ומחדשים בכוונתם בתפלה שהיא תהיה בבחינת "שיר חדש" ולא כמצות אנשים מלומדה. ישמח ישראל בעושיו, בל' רבים, הכוונה לאבות ולאמהות – אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, שהאות הראשונה של שמות כל אחד מהם נמצאת במלה "ישראל". בני ציון הם אלה שכבר עלו לארץ וכבשוה ונבנה בית המקדש בימיהם, יגילו במלכם הוא דוד מלך ישראל חי וקיים לנצח.
הקדיש – "יושר" בר"ת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". מי יהיה לנו מליץ יושר? זה המקדש את שמו ית' ברבים. (שמעתי מהרב שלום הלברשטאם).
"יוצר אור ובורא חושך" – הפסוק במלואו הוא בישעיהו מה, ז "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה' עשה כל אלה". יש לפרש, נאמרה יצירה "יוצר אור" ובמקבילו נאמרה עשיה – "עושה שלום". ואילו בחושך וברע נאמרה בריאה "ובורא חושך", "ובורא רע". הלא דבר הוא. ונ"ל שהמלה "בריאה" יסודה "בר" להורות שהיא פועל יוצא שאי אפשר לעולם שיהיה רק באור ובשלום ולכן צריך לברוא כח אחר שמתנגד לו כמו שאמר שהמע"ה בקהלת ז, יד "גם את זה לעמת זה עשה האלהים". מאחר שיצר הקב"ה את האור שהוא בבחינת יצירה כמו יצירת האדם, "אשר יצר את האדם בצלמו", "יצירה" זו היא פעולת פועל, צר צורה, "וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה", וכן בעגל הזהב נאמר "ויצר אותו בחרט". לעומת זאת ברא הקב"ה את היפך האור והטוב שהוא החושך והרע. ומאחר שיצר וברא שני כחות אלו של טוב ורע, נאמר "עושה שלום ובורא את הכל", "שלום" הוא בבחינת "עשיה", שבלעדיו לא היה העולם יכול להתקיים.
"אמת ויציב" וגו' – צריך לדקדק לבטא בכל מלה ומלה את האות וא"ו שבראשה. שהרי ישנן ט"ו ואווין בט"ו המלים ויציב, ונכון …… והטעם כי חמש עשרה פעמים ו' עולין צ'. והמלה "אמת" המיותרת, היא המלה הראשונה שנלוית ל"ויציב ונכון" והיא משלימה לט"ו הואווין שיחדיו יעלו צ"א כמנין שם הוי"ה כקריאתו וככתיבתו. והטעם שהיא לכאורה מיותרת שהרי ישנן רמ"ח תיבות גם בלי המלה "אמת", ואם כן מלה זו היא מיותרת ונועדה להשלים שם הוי"ה כנז' כנלענ"ד.
וראיתי בספר טעמי המנהגים רמזים שונים למה שאנחנו מנשקים את הציציות בברכת אמת ויציב במלה "לעד" כשאומרים "לעד ולעלמי עולמים", כי המלה לעד היא בגי' ק"ד שמנין זה הוא כנגד ד' פעמים כ"ו כריכות כנגד י-הו"ה שבכל אחת מארבע הפינות. וכי מתינן להכי נראה לי שטוב לנשק הציצית גם במלה "לעד" כשאומרים "לעד קיימת". ושוב מנשקים את הציציות כשאומרים את המלה "ישים" במלים "ישים על לבו" שמלה זו היא בר"ת "יהי שם ה' מבורך". ונראה לי שהיא רומזת למנהג שנהוג לכרוך ל"ט כריכות כנגד הגי' של המלים "ה' אחד".
מחיה המתים – מחיה המסים (בל‘ אשכנז) – לפיכך משלמים הרבה מסים. (מילי דבדיחותא)
מלא ידינו מברכותיך – מלא ידינו מברכותיך בר“ת מים. לרמז שהמים הם החיים של האדם המרכב ברובו ממים וכן כל העולם רובו מים, ובלא מים לא יוכל האדם לחיות על פני האדמה, באשר לא יצמח מאומה מפרי האדמה ולא יהיו בע“ח שיוכל לאכול מהם ולא מתנובתם, כך שלא זו בלבד שלא ימצא מים לצמאו וימות בצמא, אלא גם האוכל יאזל ממנו, וימות ברעב. נמצא שמקור הברכות הוא מים.
באמת ובתמים נשעננו – באמס ובסמים (בל‘ אשכנז) נשעננו – "מס" (בניקוד סגול) באנגלית הוא אנדרלמוסיא ובלגן, ו"סמים" כמשמעו אלה החיים על סמים. (מילי דבדיחותא)
ברכת כהנים – ראיתי לפני שנים רבות פנינה נפלאה שמקשרת בין ברכת כהנים שכידוע מחולקת לשלושה פסוקים לשנות חייהם של אברהם יצחק ויעקב וגם ליוסף כדלהלן:
בפסוק הראשון של ברכת כהנים יש שלוש מלים. בפסוק השני יש חמש מלים ובפסוק השלישי יש שבע מלים.
תכפול חמש כפול חמש ותקבל עשרים וחמש. ואז תכפול עשרים וחמש בשבע מלים של הפסוק השלישי של ברכת כהנים ותקבל מאה שבעים וחמש שנותיו של אברהם.
אחר כך תכפול שש כפול שש ותקבל שלושים ושש. ואז תכפול שלושים ושש בחמש מלים של הפסוק השני של ברכת כהנים ותקבל מאה ושמונים שנותיו של יצחק.
אחר כך תכפול שבע כפול שבע ותקבל ארבעים ותשע. ואז תכפול ארבעים ותשע בשלוש מלים של הפסוק הראשון של ברכת כהנים ותקבל מאה ארבעים ושבע שהם שנותיו של יעקב.
חבר את כל הכפולים עשרים וחמש, שלושים ושש, וארבעים ותשע תקבל מאה ועשר שנותיו של יוסף.
ונראה לי הטעם שלקחנו מספרי חמש, שש ושבע כי בחבור כלם תקבל ”חי“, להורות כי צדיקים במיתתם קרויים חיים. ולא תמצא בכל המספרים חיבור שלושה מהם בצורה מסודרת שיעלו למספר ”חי“.
והטעם שפתחנו בשנותיו של יעקב ואחר כך בשנותיו של יצחק ולבסוף בשנותיו של אברהם, ואחרי כל אלה שנותיו של יוסף, על דרך הפסוק ”וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור“. פתח ביעקב וסיים באברהם. ולבסוף ”והארץ אזכור“ רמז ליוסף שאמר ”והעליתם את עצמותי מזה אתכם“.
וכשתחבר את שנות חייהם של כל הצדיקים דלעיל, מאה שבעים וחמש, מאה ושמונים, מאה ארבעים ושבע ומאה ועשר תקבל מלת "ברית" שהרי ה' כרת ברית עם כל שלושת האבות ויוסף הצדיק נקרא כן על כך ששמר על אות ברית קדש.
וכדאיתא בשל"ה הק' שער האותיות אות שצט. "דעו בניי כי אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה, ומקדש עצמו בתשמיש, כאשר הזהירו רבותינו ז"ל, כי אז הוא כדמות וצלם העליון, ומעורר הזיווג העליון סוד תפארת ומלכות, איש ואשה, המתיחדים ביחוד גמור על ידי ברית העליון, ברית המעור, סוד צדיק יסו"ד עולם, אשר בא הרמז 'והקמתי את בריתי', סוד קימת ברית מילה בהזדווג איש לאשתו, וגו'". עכ"ל. וידוע שיוסף הוא בבחינת "יסוד" בעשר ספירות.
"יענך ה' ביום צרה" – מזמור "יענך ה' ביום צרה" מסוגל לאדם שהוא בעת צרה. וסימנך ר"ת של מלת "יענך", "כבוד ה' עליך נגלה". מלמד שבעת צרה, קריאת המזמור הנז' מרמזת על הדיוקנא עילאה של האדם המרמזת על י"ג מכילן דרחמי. שאז "כבוד ה' עליך נגלה". (מהרה"ג יששכר שלמה טייכטל ה' ינקום דמו)
ועל דרך זו של ר"ת השם "שלוש" הוא בר"ת "שלום שלום לרחוק ולקרוב"
"וחיי עולם נטע בתוכנו" – איך אפשר שחיי כל העולם ובריותיו נטע בתוכנו? אלא מפרש הרב שלום הלברשטאם שכל החיות של בליוני בני אדם ובע"ח וצמחים הכל כלול בתוך כל יהודי ויהודי. וביודעו דבר נפלא זה יבין עד כמה הוא טהור וינהיג עצמו בהתאם למעלתו.
"אין כא-להינו" כתב בספר מנורת המאור להרז"ה פרק ב – תפילה וזה לשונו: "ואחר שיניח תפלין יסדר מאה ברכות. וכו' ומשה ע"ה תיקנן, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו, וראייה לדבר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. וכו' ויראה שאחר שהתקין אותן משה רבינו ע"ה שנשתכחו ובא דוד ע"ה ותקנם. וכו' ואלה הן מאה ברכות על סדר הגאונים ז"ל: וכו'. ובשבתות וימים טובים, וכו'. גרסי' במ' מנחות בפרק התכלת ר' חייא בריה דרב אויא אמ' משלים להו ובשבתא וביומא טבא באספדמקי ומיני מגדים, במיני פירות ובמיני בשמים, וכו' ומי שאין לו מיני פירות ולא בשמים להשלים מאה ברכות, וכו'. נהגו בצרפת ובספרד לומר אחר תפלה אין כאלהינו אין כאדוננו כדי להשלים", וכו'. ע"כ.
מדבריו למדנו שלא נהגו לומר אין כא-להינו אלא בשבת כדי להשלים מאה ברכות. ולכאורה קשה איך אין כאלהינו אין כאדוננו משלים למאה ברכות? ונראה לי שהטעם שאומרים אותו כי הוא מעין ד' ברכות כדלהלן: אין, כא-להינו, כאדוננו, כמלכנו, כמושיענו. מי כא-להינו…, נודה לא-להינו…, ברוך א-להינו…, אתה הוא א-להינו…, וכו'. וכשנסדרן בסדר של ברכה יהיה סדרן: ברוך אתה אדוננו א-להינו מלכנו – ובנוסח הברכות "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם נודה….". ולמדנו שאף על פי שאין זה כסדר הברכות נחשבות כברכות לענין ק' ברכות.
"שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע"
"וריק" – בגי' יש"ו ימ"ש
"אל אל לא" – בגי' מחמד (מ' ראשונה בשורוק) עם הכולל.
"ותטענו בגבולינו" – פי' הרב שלום הלברשטאם בתפלתינו יה"ר מלפניך ה' או"א שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולינו. ענין של נטיעה לעלות ולהשאר בארץ ולא לחזור חזרה לגלות. ונראה לי לפרש ברמז כי הרוח דוחפת לכוון הארץ. ולכן הטיסה לארץ קצרה בשעה עד שעתיים מהטיסה מהארץ לארה"ב, שהיא כנגד הרוח.
הנפש הבהמית ביחס לנפש הא-להית
מחד גיסא ברור הוא שמצד התגלותה, הנפש הבהמית מדרגתה למטה מהרוחנית. והיא בבחינת נפרד גמור אשר אין למטה הימנה, שהרי היא נגלית בתור קליפה וסטרא אחרא.
מאידך גיסא, שורשה של הנפש הבהמית גבוה מזה של הנפש הא-להית, שהרי הנפש הא-להית, יורדת לעוה“ז ומתלבשת בנפש הבהמית לצורך עלייתה, ובלעדיה אין לה דרך להתעלות. ואף על פי שהנפש הבהמית היא כקליפה המסתירה את המאכל, אבל מכל מקום אותו מאכל הוא כח האין סוף ברוך הוא שטמון בתוכה.
ואיך אפשר לגלות את שורש הנפש הבהמית? זה מתאפשר רק ע“י שבירת הקליפה והוצאת המאכל שבתוכה שהוא כח האין סוף הטמון בה. שורש הנפש הבהמית מתגלה כאשר כח האין סוף הטמון בו מתחבר אל האדם, והוא מבטל את כל יישותו הבהמית ומתיחד עם הנפש הא-להית, ע“י ההתבוננות בקריאת שמע ותפלה בבחינת יחודו ית‘ שהוא יחיד בעולמו.
מה המיוחד באותיות אהו“י הנחות והמשמשות לשם ה‘ הנכתב ואינו נקרא?
המהרש"א בחידושי אגדות למסכת יומא ב. כתב ”ונראה לפרש שקראן (אלה מועדי ה') מקראי קדש על שם כי השבת וכל המועדות נקבעו על יסוד סוד האותיות שם הקודש והיינו מקרא של אותיות משמו הקדוש שהוא שם הוי"ה והן אותיות אהו"י שהם בשם "אהיה אשר אהיה" ובשם י"ה ובשם המיוחד של ד' וכמ"ש אבן עזרא בחידתו על קדושת אלו אותיות אהו"י.
והם (אותיות של השם אהי"ה) מורים על קדושת המועדים שבתשרי אל"ף רמז על קדושת ר"ה שהוא א' בחדש. יו"ד היא רמז על קדושת יוה"כ שהוא י' בחדש. ה"א רמז על קדושת חג סוכות שהוא ביום ה' אחר יוה"כ. וי"ו רמז על קדושת הושענא רבה שהוא ביום ו' אחר יום ראשון של סוכות. וכל מספרם כ"ב, רמז על קדושת שמיני עצרת וכדאמרי' פ' החליל פר יחידי בשמיני למה כנגד אומה יחידה משל למלך בשר ודם כו'.
וכן תמצא קדושת המועדים שבחדש ניסן. אל"ף בר"ח אותו יום נטל עשר עטרות כו' כדאמרי' פ' ר"ע. יו"ד רמז על שבת הגדול מקחו בעשור שבו נעשה נס גדול. ה"א רמז על קדושת חג הפסח שהוא יום ה' אחר שבת הגדול. וי"ו רמז על קדושת שביעי של פסח שהוא ביום ו' אחר יום ראשון של פסח, גם וי"ו רמז על חג השבועות שהוא ו' ימים בחדש.
מצורף לזה קדושת "שבע" שהוא מורה על כל מיני קדושות. ז' כגון השבת, והשביעית, והיובל, והספירה, ושבעה רקיעים, וכל הקדושות והטהרות בעו ז', ועוד הרבה נמצא. שאלו ה' אותיות, אהו"י וז', הם מורים על קדושת השם. ושאר ה' אותיות מהיחידים שהם בג"ד ח"ט מורים על סטרא דשמאלא ולפתח חטאת רובץ. דהיינו לפתח שלמטה בח', חטאת רובץ, דלא לעייל בהך. כדאמר התם פ' הקומץ כי זה לעומת זה עשה אלהים וכמ"ש בזה בפרק ע"פ ע"ש:
ובספר הכוזרי מאמר ד כתב ”והיה השם הזה מיוחד בנו שאין אחר יודע אותו אמתת ידיעתו זולתנו. והוא שם נודע, לא יסבול ה"א הידיעה כאשר היא נוספת על אלהים, ויאמר האלהים. (דהיינו שאין באפשר לומר הא-דני) והשם הזה מכלל המעלות הטובות אשר יחדנו בהם, וסודו נסתר. אך מעלת האותיות המיוחדות לו היא המדברת, (בעד עצמה) מפני שהם אותיות אהו"י (דהיינו שמהם שם הוי“ה) אשר הם עילת הראות כל האותיות (דהיינו שכל האותיות לא נראות אלא מכח שמו ית‘) שאין מדברים באות מהאותיות (דהיינו שאותיות אהו"י הן הנקראות אמות הקריאה ומשמשות בתור ניקוד המלה בפני עצמן, ואין הן חייבות להיות מנוקדות כמו הא' במלת בראשית, והאות ה' במלה שמעה, והאות ו' במלה לו, והאות י' במלה כי. מה שאין כיוצא בהן בשאר האותיות) בעוד שלא תמצא אלה (דהיינו שאם חסרה אחת מאותיות אלה אין הדיבור מושלם), ר"ל הפתחא לאל"ף והה"א, (דהיינו שבמקום שאם מנקדים צריך שתהיה תנועת פתח שמים במקומם א‘ או ה‘) והקמוץ לוא"ו (דהיינו ובמקום שאם מנקדים צריך שתהיה תנועת שורוק או חולם שמים במקומם ו‘), והשבר ליו"ד, (דהיינו ובמקום שאם מנקדים צריך שתהיה תנועת חיריק שמים במקומם י‘) והמה כרוחות ושאר האותיות כגופות. וי"ה כמוהו. אבל אהיה אפשר שיהיה מן השם הזה, ואפשר שיהיה נגזר מהיה, ורצה בו למנוע מחשוב באמתות העצם אשר ידיעתו נמנעת.
מה נקרא "טירחא דצבורא"?
אם אדם נכנס לשמוע קונצרט חזנות, והחזן מאריך בחזנותו. באם שייך להאשים אותו על כך שהוא מהווה טורח צבור, בודאי שלא! מאחר שלאריכות זו מצפים השומעים. מאידך כל דבר שאפשר לעשותו קודם התפלה והצבור צריכים להמתין שיעשה בתוך התפלה מקרי טורח צבור. ולכן אסור לגלול ס"ת בצבור כי אפשר להכין את הספר קודם התפלה.
ובברכות ל: בשם בה"ג גבי ש"צ ששכח יעלה ויבוא, אין צריך לחזור משום טירחא דציבורא.
וכן אם גזרו תענית של גשמים וירדו גשמים שאין הצבור צריכים להשלים התענית משום טירחא דציבורא.
ובביאור הגר"א או"ח סי' קלה ס"ה כתב שאין ממתינים לכהן שיבוא מפני כבוד ציבור דהא אפי' במקום ת"ח גדול ממנו דוחין קדושתו כ"ש במקום טירחא דציבורא שהתירו לכ"ג לקרות בע"פ כ"ש כהאי גוונא.
וכן פסק הרשב"א שלא להמתין על הכהן שעומד בתפלה, ומדמה לה לכבוד ת"ח, שבטלו קדימת כהן בשבילו.
ובאו"ח סי' תפ"ט ס"ב גבי יום המעונן שהתפללו ערבית מוקדם כתב המ"ב שם סקי"ב "אין להם לחזור ולהתפלל משום טירחא דציבורא".
ובסי' קכ"ד פסק מרן גבי ש"ץ שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שהתפללו "מתחיל מיד בקול רם ויוצא בזה מפני שא"א בענין אחר מפני טירחא דציבורא".
ובשו"ת צדקה ומשפט או"ח סי' ד' לרבי צדקה חוצין דן בהיתר להרבות עולים לתורה דאמרינן כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורין ד' ובשאר י"ט ושבת כל דטפי מילתא דחבריה טפי ליה גברא וכו' ע"כ משמע דלא חששו אלא משום ביטול מלאכה והראיה דבשבת וי"ט דלית בהו מלאכה מוסיפין עליהם ולא חיישינן לטירחא דציבורא וכן משמע דהיכא דליכא ביטול מלאכה לא קפדינן אטירחא דציבורא משום שהם יושבים וקורין ואין יושבים בטלין. והוסיף שם "דאע"ג דקריאה שאינה צריכה לחובת היום היא עכ"ז שכר קריאה איכא".
ומה נקרא טירחא דציבורא בתפלה רגילה של יום יום. אם החזן רץ בתפלתו באופן שהצבור צריך לעבוד קשה להשיג אותו, אין לך טורח ציבור גדול מזה, כי הוא מטריח אותם בכך שהם צריכים לעבוד קשה רק להוציא את המלים מהפה, או לדלג אותיות ומלים, כמו גם לפעמים מזמורים שלמים. שלא נדבר על כך שאין באפשרותם לחשוב על המלים היוצאות מפיהם, וכל שכן שעם כל טירחתם אינם מצליחים להתפלל בכובד ראש, ואין תפלתם תחנונים לפני המקום. ולכן בודאי שלא ראוי לרוץ כסוס כפרד בתפלה או בקריאת התורה מהטעם שלא להטריח את הצבור, שהרי דוקא בכך הוא מטריח את הצבור. ועוד, שמשום כך בא אדם להתפלל בביהכנ"ס, ולא בא כדי לברוח משם ככל שיותר מהר.
מאידך נ"ל שאם החזן מאריך כמו מסטיק את תפלתו ללא השתתפות הצבור מקרי טורח צבור. לעומת זאת אם החזן משתף את הצבור בזמירותיו אפי' אם הוא מאריך בשל כך את התפלה אין זה בכלל טורח צבור, כי בשל כך התאספו אנשים לבית הכנסת.
והפכתי את אבלם לששון ולשמחה – מתפלל אחד שאל אותי, מדוע לא חוגגים את יום שבעה עשר בתמוז בו נפתחה "דרך בורמה" שפתחה שער וגישה לירושלים אחרי המצור על העיר, שארך למעלה מששה חדשים בהם לא יכלה שום שיירה להגיע לירושלים, וסתמו הערבים ימח שמם את כל המעינות שמספקות מים לירושלים?
והשבתי לו שבאמת כך צריך היה להיות על פי דברי הנביא והפכתי את אבלם לששון ולשמחה. בשבעה עשר בתמוז הבקעה העיר לכניסת האויבים לירושלים, ובמלחמת השחרור הבקעה העיר לנצחון היהודים על ירושלים. שיירת המשאיות הראשונה עברה בדרך באחד ליוני ארבעים ושמונה ובכך למעשה ביטלה את חשיבותו של "פקק לטרון" ושיחררה את ירושלים מהמצור. יממה לאחר מכן נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לפי ההסכם נמנעו פעולות סלילה של דרכים חדשות וכמו כן נאסרה הובלת תחמושת לירושלים. בארבע עשרה ביוני אישר האו"ם את קיומה של דרך בורמה. אולם נציגי האו"ם ידעו שהדרך מגיעה רק עד שער הגיא ולא ידעו שהיא עוקפת את שער הגיא ומתחברת לכביש הראשי בבית מחסיר. לפיכך, התאפשרה הובלת מזון דרך נקודת הביקורת של האו"ם בשער הגיא ללא מפריע. אבל הובלת תחמושת נעשתה בדרך שעקפה את שער הגיא בבית מחסיר.
באוקטובר ארבעים ושמונה נכבש הרכס שמדרום לדרך בורמה, במבצע ההר, דבר שאיפשר את סלילת "כביש הגבורה" (בתואי כביש ארבעים וארבע מצומת נחשון לצומת שמשון וכביש שלושים ושמונה עד שער הגיא), דרך זו שימשה ככביש הראשי לירושלים עד אלף תשע מאות שישים ושבע. למעשה שימשה דרך בורמה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה הקזת דם בניסיונות החוזרים ונשנים לכיבוש לטרון.
ומדוע נקראת "דרך בורמה"? על שם העיר בורמה שבהודו. שקודם מלחמת העולם השניה האימפריה יפן חסמה כל מעבר מהודו לסין. וכשהאמריקאים והבריטים עזרו לסין לכבוש דרך עוקפת לצורך משלוחים לסין הם כבשו את הדרך שמבורמה לסין. לפיכך דרך בורמה בארץ קרויה על שם בורמה שבהודו, מאחר שגם הם עקפו את הדרך לירושלים שהיתה במצור במשך למעלה מששה חדשים על ידי הערבים שחסמו את הדרך לירושלים מלטרון. דרך בורמה היתה מצומת מסמיה לכיוון כביש שלושים ושמונה בצומת נחשון ומשם לאמצע הדרך שבכביש לטרון ירושלים.