"אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו" והשאלה היא במה מתבטא "בכל כחו", האם בהרמת קולו אפי' למעלה מהמברך, או שמא בכל כחו היינו בכל כוונתו? סי' נ"ו
תשובה: איתא בשבת קיט: "אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו, שנאמר בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מאי טעמא בפרע פרעות משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות וכתיב התם כי פרע הוא. אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים. אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן" וכו'.
ופירש"י שם "בכל כחו – בכל כוונתו". וגם התוספות שם בד"ה כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו הסכימו לדעת רש"י "פי' בכל כוונתו וכן פירש רש"י.
אבל ר"י בתוס' שם הביא מש"כ בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות". ומהא דכתב בהדיא "בקול רם" משמע דס"ל שבכל כחו הוא כפשוטו בקול רם.
אבל הטור באו"ח סי' נ"ו כתב וז"ל "ועונין הציבור בכוונה שלימה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא כדאיתא בפרק כל כתבי העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע' שנה פירוש בכל כחו בכל כוונתו".
ומזה שלא הביא גם את דעת ר"י משמע דס"ל כדעת רש"י. וכן פסק הטור שם ובסימן קכד דבכל כחו היינו בכל כוונתו וכן איתא במנורת המאור פ"ב עמוד צ' ובעמוד קמ"ו ורבינו ירוחם בתולדות אדם וחוה נתיב יג חלק א דף קג טור ג ובספר המנהיג דיני תפילה עמוד נח כולם ענו ואמרו פה אחד "בכל כחו פי' בכל כוונתו".
וכ' הב"י שם שהרב יונה בברכות יג: בד"ה "בכל כחו" פירש "בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם וכן פירש רש"י וגו'. והתוספות כתבו שם ר"י אומר דיש בפסיקתא וגו' והסיק דמדבריו נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וגו'. פ' תרומה קכט: תא חזי קדושתא דא וגו' תבר מנעולין וגושפנקי דברזלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא ואנן בעינן וגו' לאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא קב"ה אסתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה וגו'. זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי". ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אמן יהא שמיה רבא".
וכ' בשו"ת המבי"ט ח"א סימן ק"פ ועיקר כח הכוונה נראה שהוא על אמן יהא שמיה רבא שצריך כוונה בכל תיבות של אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך. ובאמן לחודיה אפילו על מה שעונה אמן כדי לצאת אינו צריך כ"כ הכוונה לכוין שעולה אמן בשם ההויה ושם אדנות וכו' וכתבו בכל כחו בכל כוונתו וכן פירש"י.
אבל בקיצור שולחן ערוך סימן טו סעיף ה תפס את החבל בשני ראשיו בכוונה כדעת רש"י "צריך ליזהר מאוד, לשמוע הקדיש ולענות אחריו בכוונה, ומכל שכן באמן יהא שמיה רבא, שצריך לכוין היטב, שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכוונתו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה". וגם כדעת ר"י "ויש לענות אותו בקול רם, שבקול זה שובר כל המקטריגים, ומבטל כל גזירות קשות. ומכל מקום לא יתן קולות גדולים, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא. וכן כתב בספר כלבו סימן ז והוסיף "וע"כ אמרו רבותינו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ומתכוין לדקדק בכ"ח אותיות שבו מובטח לו שהוא בן העולם הבא ומנין האותיות כ"ח ועל כן צריך לאמרו בכח". וכוונתו בזה כמנהג הספרדים לענות עד דאמירן בעלמא.
"במורה באצבע אות ל"ג כתב רבינו: "לא ירים קולו באופן שילעיגו וכו' ואפשר שיש לו עונש שנותן מקום להחטיא, ועוד מחזי כיוהרא, או כחוכא, וירא שמים יצא ידי כולם שיעשה הכנה לומר בכח והקול יהיה בינוני". ובקשר גדול סי' ט' אות י': "יענה אמן יהא שמיה וכו' בקול, בכוונה ובכח. (סי' נ"ו, מהש"ס וזוה"ק). ומ"ש לחוש לשמה ילעיגו הוא משום שכך הדין שאין צריך לצעוק ביותר, אבל היכא שעושה כדין אין לחוש ללעג השאננים, וכמ"ש גם לעיל סוף סי' כ"ו, ע"ש. ושו"ר שכן כתב לחלק הרמח"ל זלה"ה במסילת ישרים פרק כ' דדבר שהוא מן הדין יעשה וישים פניו כחלמיש ולא יחוש ללעג, אבל דבר שאינו חובה מוחלטת לא יעשהו בפני ההמון וכו'. ע"ש".
ואמנם ממה שכתב בבית הבחירה למסכת שבת דף קיט: משמע דתרתי בעינן שכתב "כשאדם עונה אמן יהא שמיה רבה צריך לענותו בכל כחו ובכל כונתו מפני שיש בו רמז לייחודו ית' ולנצחותו והוא שייעדו עליו שפותחין לו שערי ג"ע ויש מפרשים הטעם מפני שאמן והשם המיוחד בכתיבה וקריאה עולים לחשבון אחד לצ"א".
וכן משמע מלשון הזוהר פרשת פנחס דף רכ. "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (דא איהו כחו) ודאי אצטריך לאתערא כל שייפוי בחילא תקיף בגין דבאתערותא תקיף דאתקף אתער ההוא כח קדישא עלאה ואסתלק גו קודשא ואתבר חילא ותוקפא דסטרא אחרא".
ובשו"ת ישכיל עבדי ח"א או"ח סי' ד' הביא את הגמ' ופי' רש"י והתוס' שהביאו את דעת התוספתא הנז', וציטט מספר מקורות גם מהזוה"ק הנז"ל וגם מאי דאיתא בתיקוני הזהר תיקונא תשסרי לט: "ואנן בעינן למימר ליה בלישנא דסט"א ולאתבא בחילא תקיף אמן יהשר"מ בגין דיתבר חילא דסט"א ויסתלק קב"ה ביקריה על כולא" וכו',
והביא את מה שפסק מרן הב"י שהביא את דברי רבינו יונה שכ' וז"ל בכל כח כוונתו וכו', וכ' ע"ז מרן הב"י נר' שצריך לענות בקו"ר והכי איתא בס' הזוהר וכו' וז"ל בפ' תרומה וכו' עכ"ל הב"י ז"ל, הנה מבו' מזה דד' מרן הב"י דהזוה"ק והפסיקתא בחדא שיטה קיימי דצריך לענות בכוונה וגם בקו"ר, ונמצא דהדבר שנוי במחלוקת וכו'.
ובאות ו' שם פסק "ומ"מ לענין הלכה ודאי דהדין דין אמת דבעינן תרתי כוונה והרמת קול ממש כמו שנראין פשט דברי מרן ז"ל שכ' יש לכוין וכו' ולענות בקו"ר והוא מטעם שכתבנו דפסק כד' התוס' דבעו תרתי וכן יישבנו ד' המ"א והבאה"ג וגם לד' הפמ"ג דינא הכי הוי לד' מרן ז"ל כנ"ל ובפרט שכן מבו' מדברי הזוה"ק בג' מקומות בפ' נח ובפ' תרומה ובפ' פינחס כנ"ל וכ"כ ס' החרדים בחתימת הס' דנ"א כנ"ל וכ"כ בש"ע ר"ז בסי' נ"ו ס"ב וז"ל ויש לענות אותו בקו"ר שקול זה שובר כל המקטרגים ומבטל כל גזירות קשות עכ"ל אמנם מילתא דפשיטא היא דהגם שחובה עליו לענות בקו"ר אך לא יגביה קולו יותר מהמברך ע"ד שפ' מרן בסי' קכ"ד סי"ב ע"ש וכ"כ השכנה"ג בסי' נ"ו הגה"ט אות ד' יע"ש והביאו הכה"ח שם או' ט"ו וכ"כ שם משם א"ר או"ב וחס"ל או"ד ובא"ח פ' ויחי אות י"א יע"ש, וכן אין לו לענות בקולות גדולות שילעיגו עליו בני אדם" וכו'
ולענ"ד מה שהצריך ר"י ולאיזה דיעות גם מרן לענות בקול רם היינו שלא יענה בקול ענות חלושה אלא בהשמעת הקול. שכן בתפלת שמונה עשרה וכן בעליתו לתורה אסור להשמיע קולו בקול רם אלא ממש בלחש, מה שאין כן בעניה זו. וממילא אין בזה מחלוקת בין רש"י לר"י וכן לדעת כל המפרשים למיניהם. דלכו"ע צריך לענות בקול רם לאפוקי מלחש, ובכל כחו היינו בכל כוונתו. שאם תמצי לומר שבכל כחו היינו בקולו הגדול מדוע נמנע ממנו לומר אמן בקולות שילעיגו עליו וגם למעלה מקול החזן. והרי הלכה מפורשת היא בשו"ע סי' קכ"ד סי"ב "העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך". והרי אדרבא למען ישמעו ויראו לעשות כמותו. אלא ודאי שזהו פשט הדברים לכו"ע. ואולי לזה התכוון הברכי יוסף בהערה ז שם "בקול רם וכו'. אין צריך לתת קולות גדולות כדי שלא יתלוצצו ממנו בני אדם, רק פירוש בכל כחו הוא בכל כוונתו". כנלענ"ד.