איתא במסכת ברכות כו: "ר' יוסי ברבי חנינא אומר, תפלות אבות תקנום. ר' יהושע בן לוי אומר, תפלות כנגד תמידין תקנום". "תניא כוותיה דר' יוסי ברבי חנינא, יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. יעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם". "תניא כוותיה דר' יהושע בן לוי, ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה".
ממסקנת הגמ' "אמר לך ר' יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות", משמע לכאורה, שר' יוסי ברבי חנינא לא חולק על ר' יהושע בן לוי, שכן מוסיפה הגמ' לחזק את העובדה שר' יוסי ברבי חנינא מוכרח להודות שהחפיפה לקרבנות היא מאוד חשובה "דאי לא תימא הכי, תפלת מוסף לר' יוסי ברבי חנינא מאן תקנה? אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות".
אלא שק' מדוע לא פירש ר' יוסי ברבי חנינא בלשונו לומר "תפלות אבות תקנום ורבנן כנגד תמידין תקנום"? ולמה חזר ר' יוסי ברבי חנינא לומר "אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות", והרי לכו"ע אבות לא תקנו תפלת מוסף, והול"ל שחכמים תקנום כנגד הקרבנות? ולמה עמד על לשון אסמכינהו? ועוד שהרי כל זמני התפלות נלמדו מזמני הקרבנות, שאילולא כן מהיכן למד ר' יוסי ברבי חנינא את זמני התפלות? ולכן מוכרחים לומר שר' יוסי ברבי חנינא עומד על דעתו שתפלות אבות תקנום, ולא הודה לדעת ר' יהושע בן לוי אלא שהסכים לקבלם בתור אסמכתא גרידא. והשאלה היא, מדוע?
באמת נראה שמחלוקתם של ר' יהושע בן לוי ור' יוסי ברבי חנינא היא מחלוקת יסודית המבוססת על הלך מחשבה עקרוני.
שלדעת שר' יהושע בן לוי שאומר תפלות כנגד קרבנות הוא מבסס את השקפתו על המושג "ונשלמה פרים שפתינו", ואילו לדעת ר' יוסי ברבי חנינא שאומר תפלות אבות תקנום, "אבות" – הכוונה שהם במהותם ובתכונותיהם תקנו את התפלות, וכדלהלן:
"אברהם תיקן תפלת שחרית" – אברהם מסמל את הזריחה – "מי העיר ממזרח שמש" – זה אברהם, דכתיב "וישכם אברהם בבוקר". אברהם היה הראשון בעולם שגדל באוירה אלילית מחלטת גילה את מציאותו של הבורא ית' בכחות עצמו, ועמל ביחד עם שרה אשתו לשתף בצורה מסיבית את בני האדם בתוצאות גילויו, ולהכניסן תחת כנפי השכינה. "את הנפש אשר עשו בחרן" – "מלמד שאברהם גייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". אברהם נקרא "אב האיתן", ועליו נא' "אז נבקע כשחר אורך" – אורה של תגלית זו של בורא העולם נתגלתה לו כמו השחר המבקיע ועולה ממזרח, ולכן גם נקרא "אזרח רענן". אברהם הוא בעל יזמה ומרץ המקיים את מצות בוראו ללא השהיות, ללא היסוסים וללא ספקות. זוהי גם אופיה של תפלת שחרית אותה תיקן אברהם. ותיקין מתפללין אותה עם זריחת השמש. תפלת שחרית סובבת לה מעולם העשיה לעולם היצירה לעולם הבריאה וחודרת פנימה לעולם האצילות, ושוב חוזרת על עקבותיה לעולם הבריאה, לעולם היצירה ויורדת לה לעולם העשיה. זהו עולמו של אברהם אבינו. קודם היה בעולם העשיה הבלתי מתוקן – האלילי, ובכחות עצמו בחל בחשך האלילי והחל לחשב מחשבות – עסק ביצירה פילוסופית ממושכת – "מי הוא בעל הבירה"? יצר באותו כח שחננו הבורא, בבחינת היותו יציר כפיו. לאחר עמל וטורח של שנים ושל מסירות נפש עילאית להגיע אל האמת, נגלה אליו הבורא ית' ואמר לו "אני הוא בעל הבירה". מאותה שעה נכנס אברהם לעולם חדש, לעולם הבריאה, החל הוא לברוא נפשות. את הנפש אשר עשו בחרן – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. הרס את אלילי דורו וברא דור דיעה. לאחר שלב זה זכה הוא להיות מנהיגו הרוחני של העולם – "נשיא א-להים אתה בתוכנו" -"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". בשלב זה נכנס הוא לעולם האצילות, וזכה לכרות ברית עם בורא העולם בכבודו ובעצמו – "ברית בין הבתרים", וזכה לתואר "אב המון גויים". לאחר אותו מעמד נשגב שב אברהם לעולם הבריאה – ובפעם זו לא לבריאת הזולת אלא לבריאת עצמו, בבשרו ודמו – בנסיון המילה. ע"י אותה הברית ברא הוא עם נבחר השונה במהותו מכל עמי נכר הערלים. לאחר מכן שב לעולם היצירה – נתבשר על הולדת בנו יצחק והחל ביצירת השושלת של העם הנבחר. ואחרי כן חזר לעולם העשיה. לא כעשיה הקודמת, כי אם עשיה אצילית שכל כלה חסד. הכנסת אורחים, מעשים טובים בין אדם לחבירו, תפלה עבור דורו, אפילו שהגיעה רשעותם עד לב השמים כמו אנשי סדום ועמורה, הצלת לוט, חינוך דורו על עקרונות הצדק וטוהר המידות כפי שמתואר בעסקיו עם רועי לוט. אלה ועוד רבים היו מידותיו התרומיות של אברהם בעולם העשיה. בעולם זה הטביע אברהם את חותמו לעד ולעולם לא כצדיק וחסיד ועניו אלא כאב למידת החסד שהיא בבחינת בין אדם לחבירו.
אברהם אבינו לימד אותנו דרך בעבודת הבורא. הקב"ה ברא את האדם כפי שתיארה אותו התורה: "עיר פרא אדם יולד", עם כוחות נפשיים מרכבים משני יצרים. בנעוריו גובר עליו יצרו הרע כפי שמדגישה זאת התורה במלים: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואמנם כשהוא גדל, חובתו בעוה"ז לזכך את יצרו, להתעלות במידותיו ובמעשיו ולהכיר את בוראו ע"י חיקוי מידותיו ית'. "מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום….".
הכוונה בזיכוך היצר היא להעלות את החולין שבו למדרגה של קדושה. ולא רק להפוך את "יצר הרע" לטוב, אלא להשתמש בכחו של "יצר הרע" למלאת את רצון הבורא. בכך מצליח עובד ה' להוכיח שאין מציאות כזו שברא הבורא בעולמו המכונה בשם "רע", כי רק באותו כח שהיה פעם "רע", אפשר לקיים את רצונו ית' על הדרך המעולה ביותר. ככל שהרע היה יותר רע, והצליח להפוך אותו לטוב, באותה מידה גדל כחו של הטוב.
"ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ודרשו חז"ל "בכל מאדך" – "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך". דהיינו לכל אדם ואדם יש מתכון שונה של מידות שהוא צריך לעבוד עליהם. יש מי שהוא בעל גאווה עצום, כילי, כעסן, בעל תאוה, אכזרי, ותרן, וכן במגוון המידות שהן לכאורה טובות כגון, רחמנות, ארך אפיים, דובר אמת, רודף חסד, וכו'. אלא שהן משמשות את הרע כגון מרחם רשעים, מפזר ממון למטרות שליליות וכיו"ב. כל אדם חננו הבורא במגוון מידות שונה ובאחוז שונה של איכויות בכל מידה ומידה. לכל נברא יש אתגרים שונים שעל ידם יהיה ראוי לתשלום שכר. והוא ית' משלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, מידה כנגד מידה, ומאפשרת לו את ההזדמנות בזה העולם לתקן את אשר קלקל, ואת אשר יאהב ה' ינסה ויוכיח. אהבת ה' מתבטאת ברצונו של האדם ובמאמצים שהוא משקיע בכל מידה ומידה שחנן בו הבורא ית', לתקן את אותה מידה על ידי שימשוך עצמו לצד הטוב ויתאמן בו עד שיכניע את היצר הרע באותה מידה עד שסוף סוף יגיע לקו האמצעי. כמו למשל אם הוא בעל תאוה, ירחיק עצמו מן הכיעור ויעסוק בדברי תורה עד שימאס בכיעור ויוכל לעמוד נגדו מבלי לתת לכל עשתונותיו להתרכז בכיעור – כך שלא תפריע לו אותה הסתכלות רגעית בכיעור. האיש הכילי ילמד עצמו לכבוש את יצר הקמצנות ע"י שיאמץ לעצמו להפריש מעשר מנכסיו בשעה שמגיע שכרו בידו ויניחנו בקרן זוית, עד שתמצא ידו למי ליתנם. ויחשוב על אותו מעשר שאינו שלו אלא של מי שברא העולם והפקידם בידו ליתנם לזולתו. וכן על זו הדרך בכל מידה ומידה ראשית כל ילמד מהי דרך התורה הנכונה, ואח"כ יבדוק עצמו באותו קנה מידה לידע עד כמה רחוק הוא מדרך האמת, ואז יחפש אמצעים איך לטפל באותה מידה ולהכשירה, ואז יעמול עליה בקפדנות עד שיקנה את אותה מידה, ויאציל עצמו בה. ואז צריך הוא לרדת לעם, ויהיה בגדר "ללמוד וללמד" – ידריך בה את הזולת.
בכך היה אברהם בבחינת "אב". באותו מסלול שסלל בדרכו להכיר את הבורא והתאמץ ועלה מדרגה לדרגה, ומעולם לעולם עד שהגיע לעולם האצילות, ואז ירד אל העם, כבש לבניו דרך זו בעבודת ה'. לעשות, ליצור ולברוא כל אחד בזיכוך מידותיו ואמונתו עד כדי שיגיע לעולם האצילות האישית שלו, ואז לא להשאר שם בעולם האצילות עד אין סוף – כי זוהי דרכם של מלאכים – לא של בני אדם. חובתו היא לרדת חזרה מעולם האצילות האישית שלו ולהאציל ממנה את הסובבים אותו. מוסר השכל זה, מתבטא באופי של תפלת שחרית, הארוכה מכל תפלה אחרת, שכן כוללת היא את כל אותו מחזור הנז"ל. וא"כ ברור הוא שגם ללא הקרבנות – אברהם תיקן תפלת שחרית. אברהם היה הסמל והדמות של תפלת שחרית. קרומה היא מעורו ומגידיו, מעצמו ומבשרו.
זמנה של תפלת שחרית הוא בבוקר עם הנץ החמה, שכן מסמלת היא את ראשית נצנוצו של האדם עלי אדמות. אותו רגע שיצא לאויר העולם – הוא זמן עלות השחר, שחרותו של האדם. ואמנם מסתיים זמנה עד ארבע שעות כר"י, שהוא שליש היום. ובהשוואה ניתן לו לאדם להגיע לעולם האצילות כשהגיע לשליש ימיו. שהרי נא' "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ושליש מהם מגיע לארבעים שנה. וע"ז נא' באבות "בן ארבעים לבינה". מכאן ואילך, חובה על האדם לרדת לעולם הבריאה, היצירה והעשיה, לחנך את בניו אחריו ואם באפשר ישמש גם מופת לדורו.
מענין לציין השוואה נוספת. שכן נוכל לומר שזמן הנץ החמה הוא הגיל שבו מגיע האדם למצוות – בן י"ג שנה. ושליש מהם הוא כבן ארבע או כבן חמש, שאז מגיע הוא לגיל חינוך, ובהשוואה נתנו לנו חז"ל פרק זמן זה בבוקר הנקרא "משיכיר" – שגיל חינוך מתבטא דוקא במושג זה של "משיכיר" במעשיו לידע ולהבחין בין מותר לאסור.
"יצחק תיקן תפלת מנחה" – יצחק הוא סמל האצילות. כל כלו "עבודה" זכה וטהורה לבורא העולם. "פחד יצחק", "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". מעט מאוד מספרת לנו התורה אודות יצחק. חז"ל תיארוהו כאחד שבשעת העקידה, דמעת המלאכים חדרה עמוק אל תוך עיניו ונשארה שם לנצח "ותכהינה עיניו מראות". אותן דמעות כיסו מעיניו את כל העולם הגשמי. יצחק כמעט לא יצר מאומה בעולם הגשם, כי רקום ומגולם היה מעולם האצילות.
אם כי שמו מורה על צחוק וחדות חיים, אך לא היה זה צחוקו שלו. היה זה צחוקה של שרה אמו, וגם צחוק זה היה מהול בחרדה ויראה – "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה", שהצטמצם ובא לידי ביטוי עם הולדתו של יצחק.
ואמנם גם העשיה, גם היצירה וגם הבריאה אפפו אותו והיו מנת חלקו של יצחק, אך לא ביוזמתו שלו, כי אם ביוזמת אחרים עליו. עצם לידתו הניסית לאברהם בן מאה שנה ולשרה בת תשעים שנה היתה בבחינת "צחוק עשה לי א-להים". שמונה ימים לאחר מכן "וימל אברהם את יצחק בנו". עם הגיעו לגיל המצוות, דאגה אמו להרחיק מעליו כל השפעה שלילית ויזמה את גירושו של בן האמה מביתו. לא מצא הדבר חן בעיני אברהם, עד שהתערב בזה בורא העולם באומרו: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע". כאשר הגיע יצחק לגיל שלושים ושבע, מצוה הקב"ה על אברהם אביו לעקוד את יצחק בנו על גבי המזבח. בנסיון העקידה הגיע יצחק לשיא השלמות שבאותו עולם אצילי. מעניין לציין שאפילו בנסיון נוראי זה, הכרוך במסירות נפש קלסית, הן של אברהם והן של יצחק בנו, אין יצחק נוטל חלק של פועל, אלא של נפעל. הוא נעקד ע"י אברהם אביו, והוא מוסר את נפשו בתמימות כעולה תמימה. אין הוא מקשה קושיות כלפי מעלה, אלא מקבל עליו את הדין, ומקיים את מצות קונו בתמימות זכה שאין לה תקדים. כל עסק השידוכין של יצחק נעשו ע"י אחרים. אברהם מצוה את אליעזר עבדו ללכת לבית בתואל ולקחת לו משם אשה. אליעזר עושה עיסקה עם השי"ת להודיע לו מי היא האשה היעודה. רבקה שואבת מים מן הבאר ומשקה אותו ואת גמליו, ותואמת את כל הסימנים שאותם קבע אליעזר. אליעזר עושה עיסקה עם לבן ובתואל לקחת את רבקה לאשה לבן אדונו. מכל אותו תיאור מעניין, יצחק הוא פסיבי במלא מובנה של המלה. הוא מטופל ע"י אברהם, שרה, רבקה, אליעזר והקב"ה, שדואגים לכל צרכיו הרוחניים והגשמיים.
בו בזמן שאברהם תיפס באופן פעיל בעולמות רוחניים, בשחר ימיו, יצחק בנו, גם הוא תיפס בעולמות רוחניים בשחר ימיו, לא כפועל אלא כנפעל. אברהם תיקן את עולם העשיה בהיותו בן שלוש שנים, כשבחל בע"ז והביט השמיימה לשאול "מי הוא בעל הבירה?", גם יצחק בנו תיקן את עולם העשיה בהיותו בן שלוש שנים, לא בעצמו אלא ע"י אביו. "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". (משתה הוא עשיה גשמית). אברהם תיקן את עולם היצירה לאחר עמל רב וזכה להכיר את בורא העולם וליצור נפש חדשה של מאמין בהגיעו למצוות, וכאשר הגיע יצחק בנו למצוות הורחק ממנו יצה"ר, הלא הוא ישמעאל, ע"י שרה אמו באומרה לאברהם "גרש את האמה הזאת ואת בנה". והטעם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ויש חשש שיתגבר על יצחק בנו. אברהם תיקן את עולם הבריאה משהחל להכניס אנשים תחת כנפי השכינה "את הנפש אשר עשו בחרן", (נפש היא עשיה רוחנית). בעוד יצחק בנו תיקן את עולם הבריאה ביום העקידה, ע"י הקב"ה, שבו ביום נולדה בת זוגו רבקה. ובעוד אברהם מתקן את עולם האצילות באצילותו כלפי דורו "נשיא א-להים אתה בתוכנו", יצחק בנו תיקן את עולם האצילות ע"י אברהם אביו בעקדתו ע"ג המזבח.
פרק חדש בתולדות יצחק מתחיל בעקידתו. באותו פרק זמן מתה עליו אמו והיה יצחק בצער רב עד כי לא יכול היה להנחם. הוא לא ידע איך להתגבר בכחות עצמו על בעיות העוה"ז ומכאוביו, הוא היה זקוק לרדת מעולם האצילות ולהשפיע על כל העולמות באופן אקטיבי באותו כח אצילי שאצר בזמן העקדה.
בכדי שירד יצחק מאותה אצילות לעולם הבריאה, הוא היה זקוק לבת זוג שתפתור לו את יגונו ותשקהו מכוס התנחומין. ואכן נא' "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו". ע"י רבקה ברא הוא את נפשו השמחה מחדש, זוהי בריאת "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה". דרך אותו זיווג הוא משפיע על כל עולם הבריאה את המסר של נשואין אציליים ומקודשים ביותר, המבוססים על אהבה ואחוה שלום וריעות. ובאותה מידה, עולם הבריאה האציל עליו את הרצון להשתמש בכל כחותיו הגשמיים והרוחניים, בכחות עצמו, ולצמצם אותם באותה אהבה מקודשת.
מעולם הבריאה יורד יצחק לעולם היצירה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". גם בכאן פעילותו של יצחק היא במידת מה רוחנית, הוא אמנם זורע, טומן גרעינים באדמה, ומלמד את העולם שיצירה אינה באה מכחו של אדם, אלא האדם צריך להשקיע מעט מאוד מאמצים, ויתר ההצלחה באה מגבוה. הוא חי לא עוד כמלאך, אלא כאישיות אצילית בעולמינו השפל. אין עבודתו כעבודת שאר בני אדם הרודפים אחרי תענוגות העולם, וכל מטרתם רק לאגור ולקצור הצלחה ככל האפשר. הוא עושה את המצווה עליו ואומר דייני. ההצלחה אינה חלק בפעילותו ולא ביוזמתו, אלא "וימצא מאה שערים ויברכהו ה'". אין ההצלחה הצלחתו, אלא בבחינת "מציאה" מברכת ה'. ואמנם בזאת הוא לא משלים את תיקון עולם היצירה, באשר הרצון וגם התפלה להצלחה הם כורח המציאות ביישוב העולם.
שוב אנחנו מוצאים פעילות מצד יצחק, אך לא יוזמה לחפירת בארות חדשים, אלא הסרת הכיסוי מהבורות שהיו חפורים זה מכבר. הוא גם לא קורא להן שמות חדשים אלא "כשמות אשר קרא להן אביו". "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו".
ואמנם "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". עבדיו היו בעלי יוזמה ומרץ, הם אכן חפרו באר חדשה, וכאשר רבו רועי גרר עם רועי יצחק, הוא אינו מתערב כלל באותה מריבה. על כל אחת משתי הבארות הראשונות הוא רק מברך על הרעה וקורא לה שם. "ויקרא שם הבאר עשק", "ויקרא שם הבאר שטנה". ואמנם בבאר השלישית נאמר "ויחפר באר אחרת" לא היתה זו חפירה של עבדיו כמו השתים הראשונות, בכאן מתחיל יצחק לקבל יוזמה וגם רוצה בהצלחת עבודתו. "ויקרא שמה רחובות, כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". כנראה ששני הבארות הראשונים היו בשבילו בבחינת חינוך, להרגיש בצער החיים ולרצות בהצלחה. את אותה באר לא רק שהוא חפר במו ידיו, אלא גם רצה בהצלחתה. משהצליחה, תלה הצלחתו בבורא ית', ובכך האציל מאישיותו על כל עולם העשיה, והשלים דרכו בה. יצחק לימד אותנו דרך בעבודת ה'. "יגעת ומצאת תאמין", ואמנם "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". העשיה חייבת להיות ביגיע כפים, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", אבל המסר החשוב ביותר הוא לברך על הטובה, ולתלותה בשמו ית'. יצחק האציל מאישיותו על עולם העשיה, אבל באותה מידה, עולם העשיה האציל עליו את הרצון והצורך להשתמש ביגיעת כפיו, בכדי שיוכל להתקין את אותה יגיעה ולקדש אותה בברכת שם שמים.
יצחק התגבר אמנם על עולם הבריאה והיצירה והצליח להשפיע עליהם מאצילותו, אך עולם העשיה השפל שבכולם. מלא הוא תככים ומרמות, נוכלים כעשיו ורמאים כלבן. ולכן הוא קשה בהרבה עבור אדם אצילי כיצחק מכל יתר העולמות. ובכל זאת ראינו כיצד התגבר יצחק על עולם העשיה והצליח להשפיע עליו מאישיותו האצילית.
"ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". רבים מגדולי הפרשנים ניסו לפענח חידה זו כל אחד בדרכו שלו ואני הקטן אנסה במה שחנני בוראי. השאלה ברורה מאליה. הכיצד שיצחק עולה תמימה יאהב את עשיו הרשע עד כדי שיהיה מוכן להשפיע עליו את כל הברכות, בעוד יעקב שהיה תם יושב אהלים, וממשיך דרכו של אביו, הוזנח על ידו, עד כדי כך שרבקה אמו צריכה היתה להתערב במרמה מסוכנת כדי להצילו ממזימתו? ויותר מזה קשה, מדוע לא נגשה רבקה ליצחק בעלה קודם שציווה את עשיו "לכה נא השדה" והתריעה על מעשהו והעמידה אותו על משגהו? ומדוע לא עשתה כמו חמותה שרה, שציוותה את אברהם בעלה "גרש בן האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"?
עפ"י תיאורו של יצחק וקורות חייו עד הלום, בוקע ההסבר ועולה מתוכן. יצחק מעולם לא הטריח את עצמו בעולם החומרי. מאחר והכל היה מוכן עבורו ע"י אחרים, הוא לא נתקל בקשיי החיים, כדי שיצטרך להתגונן מפני גורמים זרים המפריעים את שלוותו. בשל כך לא היה לו מושג של ערמה מה היא, הוא לא ירד לשוק הרוכלים, כדי שיוכל לרדת לסוף דעתם של רמאים ונוכלים כעשיו הרשע. כאשר הוא ראה את בנו עשיו יודע ציד איש שדה, היה זה עבורו בבחינת אתגר שהוא עצמו לא היה מודע לו. ראה הוא בעשיו אדם שיודע "להסתדר בחיים", ומשום כך חיבה יתירה היתה לו אצל אביו שונה מחיבתו לאחיו יעקב, שהיה חובש בית המדרש כמותו, ולא היה בו שום "חידוש" עבור יצחק. משראה שעשיו שואלהו שאלות בהלכות מעשר, "אבא, היאך מעשרין את הטבל? היאך מעשרין את המלח?" לא עלה בדעתו "שהיה צודה אותו בדברים", ושאין זו שאלת תם, אלא חשב יצחק שעשיו בנו אף על פי שאינו "בן תורה" כיעקב אחיו, מכל מקום הוא משתדל ככל האפשר לקיים מצוות כמיטב יכלתו. לפיכך רצה יצחק לקדם את מצבו הרוחני של בנו עשיו, ולהשפיע עליו מכח אצילותו. בכך יהיה אותו עשיו יותר מושלם מבחינה רוחנית כמו גם מבחינה גשמית. אבל ברור הוא שיצחק לא חשב מעולם שעשיו הוא במדרגתו של יעקב מבחינה רוחנית, שהרי כאשר בא אליו יעקב לקבל את הברכות אמר בפירוש "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו", "שהיה שם שמים שגור בפיו". יעקב אינו זקוק מבחינתו לברכות, כי ידע יצחק שיעקב מבורך ועומד. עשיו הוא זה שזקוק לברכה, מדוע? "כי ציד בפיו". לא מפני מעלתו הרוחנית, אלא דוקא מפני שהיה זקוק לה. ולכן "ויאהב יצחק את עשיו". לפיכך ברור הוא מדוע לא היה כאן המקום לרבקה לשכנע את בעלה יצחק בדבר יתרת מעלתו של יעקב על פני עשיו אחיו, כי הוא ידע זאת.
ויותר מזה נראה לי שבאמירתו של יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו", היה ביטוי לשמחתו לשמוע את קולו של יעקב דוקא מתוך גרונו של עשיו, הוא הרגיש מקולו של יעקב בעשיו את מה שהוא ציפה מעשיו שהוא יהיה מושפע מיעקב אחיו לקרבו לעבודת ה',
ומדוע אם כן "ורבקה אוהבת את יעקב"? ואם תמצי לומר משום שהכירה ברשעותו של עשיו והכירה את מערומיו, מה שלא ידע יצחק, מדוע אם כן לא שכנעה רבקה את יצחק שעשיו צודהו בדברים? ונראה שרק רבקה שגדלה בבית לבן, והכירה את תורת הרמאים, יכולה היתה להכיר באותה ערמומיות של עשיו הצד את אביו במרמה, וזאת לא יכלה להסביר ליצחק. כי ענין זה לא היה מצוי במונחים שלו. ולכן החליטה רבקה להשתמש באותה מרמה של עשיו, מדה כנגד מדה, הן כלפי יצחק והן כלפי עשיו, ועי"ז להוציא את הברכות מידי עשיו הרשע, ולהעבירם ליעקב הצדיק. רצתה היא להמחיש לעשיו במובן הקלאסי ביותר "איך עובדת מרמה", ואמנם שינתה היא את הכיוון מרע לטוב. ורצתה ללמד את עשיו לקח שאם הוא חושב את עצמו "גדול" בערמומיות, הרי שהיא גדולה ממנו. ובאותה הזדמנות נתנה גם ליעקב בנה אהובה פרק חשוב בחייו עם עשיו, לדעת איך להתגונן מפני הרמאים ולהשתמש בכלי נשקם.
באותה פעולה, השיגה רבקה למעשה ארבע מטרות חשובות ביותר. א) זיכתה את יעקב בברכה שהיתה מיועדת עבורו ע"פ דין. ב) השתמשה לשם כך ביעקב איש תם יושב אהלים, כדי ללמד אותו פרק בהלכות מרמה, כאשר נטלה על עצמה את האחריות המלאה לכך. ג) היתה לעזר לבעלה יצחק, ללמדו פרק חשוב, שהיה חסר לו בכדי להשלים את יעודו בעולם העשיה. ד) מנעה את ברכת הצדיק מעשיו הרשע.
דוקא באותה שעה שכהו עיניו של יצחק מראות, יכולה היתה רבקה לפקוח את עיניו הרוחניות לראות את המציאות האמיתית של עולמנו השפל. רק באותה שעה היתה לה ההזדמנות להיות לו לעזר כדי שיוכל לתקן את עולם העשיה. רבקה לקחה את הסיכון על עצמה בהכירה את האמת כמו גם את השקר, וביודעה שמושג זה של שקר ומרמה אינו בתודעה של יצחק בעלה. ואיך נעשה התיקון אצל יצחק? באופן פתאומי, "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", ראה גהינם פתוחה מתחתיו, חרדה זו היא שפקחה את עיניו. היה הוא בבחינת "ויפקחו עיניהם וידעו כי ערמים הם". כדי לשבור את אותו כח אצילי תמים ומוצק, צריכה היתה לבוא חרדת גהינם פתאומית. מסר זה רמוז בתגובתו של יצחק תכף לאחר אותה חרדה, באומרו "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך". הכיר בנעשה, ולמד שלא רק כח הרע יכול להיות "איש יודע ציד", היודע "להסתדר בחיים", אלא גם יעקב מסוגל לכך בעת הצורך. אם כן הוא הדבר, "גם ברוך יהיה".
יצחק האציל מאישיותו על עולם העשיה, אבל באותה מידה, עולם העשיה האציל עליו בזה שפקח את עיניו הכהות, והכריח אותו להבחין בנעשה סביבו. לימד אותו להכיר את כח הרע ולהבחין בינו לבין הטוב. ורק אז הרגיש יצחק בצורך לשוב ולברך את יעקב שלא במרמה, ולצוות עליו להתרחק מן הכיעור, מבנות כנען, ולהתדבק בטוב, בבנות לבן. "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. וא-ל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן א-להים לאברהם". קודם לכן עשוי היה יצחק בטובו ללמד זכות גם על בנות כנען, ולנסות "בברכתו" להשפיע עליהם טובה. מסר זה היה החשוב ביותר מכל המסרים הקודמים, שיתר העולמות האצילו עליו, כי כל דור ההמשך תלוי היה בו.
מענין לציין שגם עשיו הרגיש במפנה החד שחל בהלך המחשבה של אביו, וידע שלא מקרה הוא שאמר "גם ברוך יהיה", אלא "שינוי כיוון". נוכח הוא לדעת שאביו גילה את כל תעלוליו, והרגיש שכל פעולה ופעולה שאביו עשה מורה על אותו שינוי חד. "וירא עשיו כי בירך יצחק את יעקב (היינו הברכה השניה שהיתה שלא במרמה), ושלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה, בברכו אותו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען". עד כה נזהר היה עשיו פן יפגע בכבוד אביו בפניו שמא חלילה יאבד את ברכותיו, והיה עושה את כל תעלוליו בסתר. אבל עתה שנודע לו שאביו הכיר בפרצופו האמיתי, אין לו עוד טעם להסתיר את הדברים מעיני אביו. לכן תיכף "וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות לו לאשה". לא עוד במרמה אלא בפומבי ובפרהסיה. אין עוד מקום לצוד את אביו בדברים, כי נודעה האמת ויצאה לאור.
שרה אמנו הצליחה להרחיק את ישמעאל מעל יצחק בניגוד לרצונו של אברהם, אבל בהתערבותו של הקב"ה שאמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע", ועי"כ נכנע לדבריה. רבקה גם היא, הצליחה באותה מידה להסיר את הברכות מעשיו, שורש הרע, בניגוד לרצונו של יצחק, וגם בזו היתה התערבותו של הקב"ה, "שראה גהינם פתוחה מתחתיו", היא זו שהכריעה את הכף, ונכנע יצחק לדבריה, באמרו: "גם ברוך יהיה". בסיכום מעניין לציין את מסקנת האפיסודה. שני המרוחקים – שרש הרע, עשיו וישמעאל, התחברו יחדיו בברית הנשואין – "וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל… לו לאשה", ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
"יצחק תיקן תפלת מנחה" – יצחק הוא סמל האצילות. כל כלו "עבודה" זכה וטהורה לבורא העולם. יעקב כינהו במידת הפחד, "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק". כ"כ בטיעונו של יעקב עם לבן אמר "לולא א-להי אבי א-להי אברהם ופחד יצחק היה לי". מקורו של פחד זה נבע משני פחדים בחייו. הראשון בשעת העקידה. והאחרון בבואו של עשיו לקבל את הברכות "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". פחד יצחק עניינו יראת א-להים, כפירוש האבן עזרא בס' בראשית לא, מב. את הפחד הראשון קיבל יצחק מעולם האצילות ואילו את האחרון מעולם העשיה. יצחק היה זקוק כאביו לרדת לעולם העשיה ולהאציל עליו.
אברהם תיקן שחרית בעולם הבריאה, בזריחת ימיו. יצחק לעומת זאת תיקן מנחה בעולם העשיה. זמנה של תפלת המנחה הוא, מכי ינטו צללי ערב, כאשר עסוקם של בני האדם הוא בשיאם, ומקור פרנסתם עומד בראש דאגתם. וענין זה נרמז בפסוק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". זו היתה שעה שבה היה יצחק בשיא הטירדה, ביודעו שאליעזר נמצא בדרכו אליו עם בת זוגו, שותפתו לחיים. תפלת המנחה שלו התמקדה על פי רוב שימצא לו הי"ת אשה הוגנת. ואכן מיד נענה, "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", תפלתו של הצדיק נשמעה לאלתר, ורבקה הצדקת הופיעה מבעד לצעיף, שכסה את פניה במשך עשרות שנים, עד ערוב ימיו של יצחק בעלה, עד הגיע שעת המנחה האמיתית שלו. באותה שעה הסירה צעיפה מעליה ויצאה למלחמת קודש, במטרה להסיר את המעטה שכיסה את רוחו של יצחק, ולא נתן לו לראות את הרע. לשם כך, השתמשה היא באותם טכסיסי מרמה, אותם למדה בבית אביה, קודם שעטתה עצמה בצעיף. ואמנם היא השתמשה בנשקו של הרמאי כדי לסכל את מזימתו. ובכך גרמה שהחוט המשולש של שושלת הזהב של האבות לא ינתק.
ויצא יצחק לשוח בשדה "לפנות ערב", "אין שיחה אלא תפלה", באותה שעה תיקן יצחק את תפלת המנחה, היה זה רק שלוש שנים אחרי החרדה הגדולה שהרעישה את כל העולמות, ופתחה שערי שמים בעקדתו. מאותה תפלה אצילית מהולה בפחד יצחק זכה יצחק להכניס את רבקה שהיתה אז רק בת שלוש שנים אל חדרי נשמתו באהבתו אותה "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ",
מעניין לציין שאברהם הכיר את בוראו בהיותו בן שלוש שנים בכחות עצמו בבחינת "אהבה". ובכח אהבתו את הי"ת זכה גם הוא להיקרא "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי".
יצחק זכה גם הוא להכיר את בוראו בשעת עקדתו בבחינת "יראה" ושלכן נקרא "פחד יצחק". ואמנם רק שלוש שנים מאוחר יותר זכה להכיר את אמיתת בוראו, גם בכח ה"אהבה" של רבקה אשתו.
יעקב הוא תשלובת של שני האבות נקרא "יעקב" שמסמל את העקבה ואת היראה מצד יצחק אביו וזכה גם להוספת השם "ישראל" המסמלת את השררה ואת הבחינה של "אהבה" מצד אברהם.
על פי זה נוכל לחדש שר' יוסי ברבי חנינא שאמר "תפלות אבות תקנום" בודאי אינו חולק על ר' יהושע בן לוי, דס"ל תפלות כנגד תמידין תקנום, אלא דס"ל שגם זמנם של התפלות נקבע ע"י האבות. ולכן שנה ר' יוסי ברבי חנינא כנגד אבות תקנום, ורק אסמכוהו רבנן אקרבנות.
וענין זה חוזר חלילה עד עצם ימינו אלה שקובעים זמן תפלה ביחס לזמן הקרבת הקרבנות, שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו", והתפלה היא במקום הקרבן. ואמנם מדוע קבעה התורה את אותו הזמן לקרבן? ומה ענין תפלה לקרבן, עד כדי שתהא חשובה לפניו ית' במקום הקרבן? אלא שהרעיון הטמון בקרבן הוא הוצאת מחשבת הלב מן הכח אל הפועל. והתפלה, בהוצאת המלים על דל שפתינו גם היא מבטאת את אותו הרעיון המוציא לפועל את מחשבת הלב. ועל זה אמרו "איזוהי עבודה שבלב, זו תפלה". ומעתה כל אותם פרטים ופרטי פרטים בצורתם, בזמניהם, ובדרכי הבאת הקרבן, מבוססים איפא לדעת ר' יוסי ברבי חנינא, על אותה פילוסופיה עמוקה של האבות שתקנום. ללמד שלא רק תפלות אבות תקנום, אלא גם קרבנות שהם מדאורייתא, אבות תקנום ולכן "אסמכוהו רבנן אקרבנות". וכיון שבעוונותינו חרב מקדש, ונשלמה פרים שפתינו, ראוי הוא שנגדור גדרים לתפלתינו על בסיס אותו קרבן המבוסס על אותה פילוסופיה של האבות. וליתר דיוק, לא שהתפלה נקבעה ביחס לקרבן, אלא הקרבן נקבע ביחס לאבות. וממילא, גם התפלה נקבעה ביחס לאבות. ממילא "ונשלמה פרים שפתינו", יתבאר גם כן על אותה הדרך, שגם בזמן ביהמ"ק שהקרבנו ושילמנו פרים היה זה כנגד שפתי האבות, שהוציאו את מחשבת לבם אל הפועל במסירות נפשם לבורא ית'. המושג "שפתינו", משמעותו מן השפה ולחוץ, או בגדר הוצאה מן הכח אל הפועל.
ובאמת ראיתי מי שפירש והוכיח יפה שכח התפלה מן הלב עדיף מכח הקרבנות שכן מפורש בדברי הנביא ישעיהו א, יא-טו "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:".
שוב ראיתי מי שפירש "תפלות אבות תקנום" – לא כפי שהובא בתלמוד שכל אחד מהם תיקן תפלה אחרת אלא שהאבות חידשו ותקנו לנו את המושג שתפלתו של אדם נשמעת במרומים ויכולה לעזור לא רק לו עצמו אלא גם לזולתו. זאת למדנו מאברהם בהתפללו על סדום. מיצחק בברכו את עשו ויעקב בניו, ומיעקב בברכו את כל בניו טרם מותו. שהברכה היא תפלה לא-ל חי שיתקיימו בהם התקוות המובעות במלות התפלה. ונתפלל שתקובלנה תפלותינו ברחמים וברצון לפני השוכן במרום ונהיה בבחינת אבות לצאצאינו אחרינו, אמן.
ויש לשאול האם ר' יהושע בן לוי שאומר תפלות כנגד קרבנות תקנום מודה לר' יוסי ברבי חנינא שתפלות אבות תקנום? שהרי לפירש"י זה שתפלות אבות תקנום הם דברי תורה כדפירש בהא דתני בן עזאי "כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית. קרבן מוסף אין בנעילה. קרבן עצים אין במנחה. דברי רבי עקיבא. אמר לו בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה. קרבן עצים אין בנעילה. חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי". ללמד שביום שמקריבין קרבן עצים אין מעמד בנעילה אבל יש מעמד במנחה. שואלת הגמ' שם כח. "מה הפרש בין זה לזה"? ומשיבה "הללו דברי תורה והללו דברי סופרים". ופי' רש"י "מה הפרש בין זה לזה – מאי שנא דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה, ומעמד דמנחה לא דחי? ומשיבה הגמרא הללו דברי תורה – מנחה, כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ודנעילה מדברי סופרים". הרי שלרש"י הטעם שמנחה היא מדאורייתא כי יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה כסברת ר' יוסי ברבי חנינא דתפלות אבות תקנום.
ומה הניע את רש"י לפרש הטעם שמנחה מדאורייתא מהא דיצחק תיקן תפלת המנחה ומטעמיה דר' יוסי ברבי חנינא, ולא פירש כר' יהושע בן לוי משום דתמיד של בין הערבים מפורש בתורה, ומכאן דס"ל שגם לרבי יוסי ברבי חנינא שהאבות תקנום גם הם דברי תורה.
וכן פירש רש"י אמאי "קרבן מוסף אין במנחה"? "יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים, וכל שכן במנחה הסמוכה למוסף, לפי שהיו טרודין במוסף, שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד, אין לך מוסף בלא שתי בהמות, ולא היה להם פנאי כלל, שהכהנים של מעמד טרודים במוסף וישראל שבהן היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים, ודוחה אפילו מעמד דנעילה". ע"כ. במלים אחרות הטעם שכשמקריבים קרבן מוסף אין מעמד בנעילה וכ"ש שאין מעמד במנחה כי אין זמן למעמד. כי דינו של המעמד הוא כמו התפלה של ימינו, שהרי אין אנחנו דנין על דחיית עצם הקרבן שהוא מדאורייתא אלא על דחיית המעמד שהוא מדרבנן.
וכן קרבן מוסף שהוא מדאורייתא דוחה מעמד של מנחה, שהוא מדרבנן. וה"ה הלל שהוא מדברי סופרים איננו שונה ממעמד של שחרית. שזו תפלה על הקרבן וזו שבהלל היא תפלה כפירש"י "מתפללים על קרבן אחיהם". ולכן "כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית".
ונראה שרש"י למד שמנחה מדאורייתא מהא דיצחק תיקן תפלת המנחה מלשון הגמרא "הללו דברי תורה והללו דברי סופרים" ומכל מקום לא אמרה הגמ' הללו מדאורייתא והללו מדברי סופרים, ללמדנו שמנחה היא מדברי תורה מתקנת האבות, וכיון שכן אין ראוי שתדחה תקנת האבות מחמת תקנת הנביאים. שזוהי באמת העדיפות היחידה שיש למעמד של מנחה שהוא חדא דרבנן, על מעמד דנעילה שהוא תרתי דרבנן – המעמד ותפלת נעילה עצמה. ולכן קרבן עצים שהוא תקנת נביאים כדאיתא בתענית כח. והוא חדא דרבנן, דוחה מעמד של נעילה שהוא תרתי דרבנן. ובכך מצינו את שיטת רש"י שונה בתכלית משיטת התוס' דלהלן, וכל אחד מהם התבארו דבריו על נכון לשיטתו.
שכן התוס' שינו מלשון רש"י דלעולם כל מעמד הוא תקנת נביאים, ונדחה מפני דוחק השעה. ובזה אין חילוק בין אם הקרבן הוא מדאורייתא כמו שחרית ומנחה לבין אם הוא מדרבנן כגון נעילה. ולכן בשחרית דקדקו לכתוב שמפני ההלל נדחה המעמד של שחרית – שהרי המעמד הוא מדרבנן. ואמנם בענין "קרבן מוסף אין בו נעילה", לא שנו דבריהם כרש"י שכתב שם בד"ה "קרבן מוסף" – "אין בו מעמד בנעילה", אלא שינו לכתוב "אין בו נעילה", ללמד שכל תפלת הנעילה בטלה. ובדיוק באותו הלשון כתבו "קרבן עצים אין בו מנחה" – ללמד שקרבן מנחה בטל. וזה היה קשה לבן עזאי שקרבן עצים שהוא מדרבנן ידחה קרבן תמיד של מנחה שהוא מדאורייתא, ולכן "אמר לו בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה. קרבן עצים אין בנעילה. חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי". והטעם כיון דמוסף הוא מדאורייתא דוחה לגמרי את קרבן המנחה שהוא מדאורייתא. וקרבן עצים שהוא מדרבנן דוחה לגמרי את תפלת הנעילה שהיא מדרבנן. ובזה נתישבו דברי התוס' בביאור הגמ' על נכון.