חקירה: ראיתי לחקור ולדוש בגדרי האיסור לשבת ולעבור כנגד המתפללין תפלת לחש, יסודו, וטעמיו. כי למראה עין רבים מזלזלים בהלכה זו מבלי משים על לב, ואולי נמצא להם סמוכין. ובגדרי האיסור יש לברר אם הישיבה מלפניו או מצדדיו או מכל סביבותיו אסורים, או שיש חילוק ביניהם. ואיזה מרחק צריך לשמור מהמתפלל הן בהליכה הן בישיבה כנגדו, והאם ישנם אי אלו תנאים להתיר את הישיבה כנגדו?
תשובה: מקור האיסור לשבת כנגד המתפלל מצינו בברכות לא: בענין תפלת חנה וז"ל: "אני האשה הנצבת עמכה בזה. אמר ריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה". דיוקו של ריב"ל מהמלים אני נצבת עמכה. היא היתה עומדת בתפלה, והוא עומד נצב עמה. וענין ד' אמות חשוב "עמכה" וסמוך לה, ולמעלה מד"א לא מקרי סמוך. וטעם הדבר כי האדם הבינוני כשיפשוט כל גופו וידיו על הארץ שיעורו ד' אמות.
והתוס' בד"ה "עמכה" רמזו זאת מהאות ה' שבסוף המלה "עמכה", שהאיסור מוגבל רק לתוך ד"א של המתפלל וז"ל: "עמך בלא ה' משמע בתוך ארבע אמות. משום דכתיב עמכה מלא בה"א כלומר שלא היה יושב בתוך ארבע אמות שלה כי אם בחמישית". ומהתוס' משמע שהוא היה יושב באמה החמישית ולא נצב עמה.
ולכאורה קשה לפירושם דהא כתיב "הנצבת" וכתיב "עמכה" משמע בשווה לך, ומשמע שהיו שניהם נצבים ועומדים, ומשמע אפי' באמה החמישית? שהרי אין סברא לומר שהיא נצבת והוא יושב, ואומרת לו "נצבת עמכה". ואם תמצי לומר שפשט המלה "נצבת" אינו עומדת אלא שוהה, הא תברו לדיוקיה דריב"ל.
אלא שבאמת יש מקום לשני הפירושים, ולעולם אין מחלוקת בזה שאסור לשבת בתוך ד' אמות ורק השאלה היא אם הוא היה עומד בתוך ד' אמות או שהוא היה יושב ומחוץ לד' אמות. וזה לא סותר את גוף הלימוד של רבי יהושע בן לוי.
מעניין שהתוס' כתבו לאסור גם מהצדדין ובסוגריים כתוב לאסור הישיבה אפי' מאחריו? וצריך להבין מהיכן למדו זאת התוס'? ומדוע נכתבו בתוספות המלים (בין מלאחריו) בסוגריים?
ונראה לענ"ד שהתוס' למדו כן מדיוק הכתובים "נצבת עמכה", דכל שהוא בתוך ד' אמותיה מכל צד מקרי "עמכה". ונראה שלכן ריב"ל, שאסר לישב בתוך ד' אמותיו לא פליג בדיבוריה בין מלפניו בין מלאחריו בין מהצדדין. והיה נראה לכאורה שגם הטור סי' ק"ב הבין כן בדברי התוס' ופסק להלכה כפי מה שנכתב בתוך הסוגריים וז"ל: "אני האשה הנצבת עמכה בזה מכאן שאסור לישב בתוך ד"א של תפלה ובין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין צריך להרחיק ד' אמות, שנאמר הנצבת עמכה שהיה עומד כמותה.
והשאלה עולה מאליה שהרי סופו מוכיח על תחילתו שהמלים "(בין מלאחריו)" שנכתבו בסוגריים הם בטעות, שלא אסרו אלא מלפניו ומשני צדיו שהם בגי' "זה". ואם תאמר שהתוס' סוברים שאסור לישב גם מאחריו, והרמז מהמלה בזה בגימטריא תריסר דהיינו י"ב אמות לשלשה הרוחות הוא לאו דוקא, מדוע א"כ המלים (בין מלאחריו) בתוס' נכתבו בסוגריים?
בעיון מדוקדק נראה שלא אסור אלא מהצדדין ולא מאחריו. דאיתא התם שמואל א' פ"א דעלי היה "יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'", ואילו חנה "ותתפלל על ה' ובכה תבכה", ונא' "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה". ונא' "ואשפוך את נפשי לפני ה'". הרי שחנה היתה עומדת לפני ההיכל בתפלתה. ולכשנדמיין לעצמנו שאנחנו בתוך המשכן קרוב לודאי שמקום מושבו של עלי היה מצידה של חנה ולא מאחריה, שהרי מפורש "ועלי שומר את פיה". ואילו עמד מאחריה איך יוכל לשמור את פיה? וכן מפורש בפסוק שעלי היה יושב ולא עומד.
וליישב דברי התוס' שרמזו שעלי היה יושב באמה החמישית בדוקא ולא בתוך ד' אמות, נראה דס"ל ששם היה מקום מושבו הקבוע. ולמה קבעו חוץ לד"א? בכדי שאם יעמוד יוכל לחזור לשבת במקומו. אלא שעדיין קשה לפירושם מהפסוק "אנכי נצבת עמכה" שממנו למדה הגמ' ששניהם היו עומדים, ולא שעלי היה יושב חוץ לד"א?
ועוד צריך להבין מי הצריך את עלי לקום מכסאו מאחר שהיה יושב שם קודם בואה של חנה, ואיך הכריחו התוס' שהיה יושב חוץ לד' אמותיה? דיש לומר שאם היה יושב קודם בואה אפי' היה יושב בתוך ד' אמותיה אינו צריך לעמוד.
לכן נלענ"ד לפרש שכאשר חנה באה קם עלי מכסאו משום שהוא היה מדריך את הבאים אל תוך ההיכל. ומשורת דרך ארץ צריך היה לעזוב את מקום ההיכל כדי שלא ישמע את מרי שיחם של המתפללים, אלא שכיון שראה עלי את חנה עומדת מול פני היכל ה' וקולה לא ישמע חשבה לשכורה, ודאג שלא תעמוד בשכרותה לפני ה', ולכן לא עזב את מקום ההיכל עם חנה. והיה עומד ומשגיח בה עד שסוף כל סוף לא עמדה בו רוחו ונזף בה "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך". ולכן אמרה לו חנה "אנכי האשה הנצבת עמכה היום", ללמד ששניהם היו עומדים שם, והיה הוא שומר את פיה. ולפי"ז דקדוקו של ריב"ל מהמלים "נצבת עמכה", נובע דוקא מזה שהיה יושב קודם בואה, ומזה שלא העביר את הכסא לישב בסמוך לה, כאשר היה שומר את פיה, משמע שנשאר לעמוד. ומכאן שלא ישב בתוך ד' אמותיה.
ולפירוש זה תתישב קושית הטור על הרא"ש בסי' ק"ב שכתב שם "ואם היושב ישב כבר ועמד זה והתפלל בצדו היה אומר א"א ז"ל שאינו צריך לקום שהרי זה בא בגבולו אע"פ שיש להשיב דהא ילפינן מעלי, והוא היה יושב תחלה, דכתיב ועלי הכהן יושב על מזוזת היכל ה' ואפ"ה הוצרך לקום. מ"מ אין משיבין את הארי אחרי מותו. וגם כי לשון הגמרא משמע כדבריו דקאמר אסור לישב דמשמע אסור לישב אצל המתפלל, אבל אם ישב כבר מותר מדלא קאמר אסור להיות יושב". ע"כ. ונימא דלעולם אם היה יושב כבר א"צ לקום, אבל עלי שקם לעזור לבאים ולהדריכם, כשרוצה לחזור לישב אינו יכול לישב בתוך ד"א של המתפללין.
ובאמת אין קושיא מעלי שהיה יושב, ובכל זאת היה צריך לקום, מכיון שזו היתה מלאכתו להדריך את הבאים, ולכן היה צריך להשאר על עמדו. ובמה שכתב "וגם כי לשון הגמרא משמע כדבריו דקאמר אסור לישב דמשמע אסור לישב אצל המתפלל, אבל אם ישב כבר מותר מדלא קאמר אסור להיות יושב", אין דקדוק זה מוכרח לענ"ד. ראיה לכך מהגמרא בשבת קכ: "דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת" והטעם לאיסור "אמר רבא בר רב שילא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום". היתכן לומר שאם רק פקח את עיניו משנתו, והיה עומד ערום לפני ה' שמותר לו להשאר כך מהטעם דלא כתיב אסור שיהיה עומד ערום לפני ה'? אלא ודאי ש"אסור לעמוד" הכוונה שלא יהיה עומד בפני ה' ערום וכן הכא שלא יהא יושב בתוך ד' אמותיו, ואפילו היה יושב כבר צריך לעמוד.
ועוד, יש לדקדק בדברי הגמרא שלמדה איסור זה מהמלים "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'". איך למדה הגמרא מפסוק זה שעלי עמד, והרי אדרבא מפורש בפסוק "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת", ולא שגם עלי עמד, שכן מפורש בפסוק "וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'". וזה שכתוב "עמכה" צריך לגופו ולא לדיוקא מיניה?
ועוד יש לומר שהטעם והגורם לכך שהיא היתה נצבת כי היא היתה מתפללת לפני ה'. ואף על פי ששניהם היו בהיכל ה', רק היא היתה מתפללת ולא הוא. ולכן קשה מנין לנו מפסוק זה שעלי עמד ושאסור לשבת כנגד המתפלל?
לכן נראה לענ"ד שהדגש אינו על המלה "עמכה" אלא על המלים "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת" והטעם מדוע הייתי נצבת? "לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'". ולמה אמרה את זה? ללמד שהשכינה נמצאת בתוך ד' אמותיה, ולכן אסור לשבת בתוך ד' אמותיה שאז היושב כאילו דוחק את השכינה שאופפת אותה. ומעצם העובדה שעלי היה יושב מוכח שהוא לא היה בתוך ד' אמותיה. ולפירוש זה גם אם היה כבר יושב בתוך ד' אמותיה היה צריך לעמוד.
וזה שהיה יושב מצידה ולא מולה למדנו מדקדוק לשונה של חנה שאמרה לו "אנכי נצבת עמכה", ולא אמרה "אנכי נצבת לפניך", משמע שהוא לא היה יושב מולה ולא מאחריה אלא מצידה שווה בשווה. והטעם כי הוא היה שומר את פיה, וא"כ בהכרח שישב במקום שיכול לראות את פיה. ולכן לא הזכיר ריב"ל בדבריו שאסור לישב כנגד המתפלל דהיינו מולו בדוקא, אלא כתב בסתם "בתוך ד' אמותיו" להורות שהטעם שאסור לישב אפי' מהצדדין, הוא רק בתוך ד' אמותיו כדלעיל כי השכינה אופפת את המתפלל והיושב שם כדוחק רגלי השכינה, אבל מאחריו לא נראה דאסור.
ולפירוש התוס' נראה שהסיבה שמושבו היה חוץ לד"א היא מפני שאחרי שהדריך את הבאים היה בדרך כלל חוזר לכסאו, ואם מקום מושבו היה בתוך ד"א של המתפללין היה אסור לו לשבת.
ואמנם זה שהתירו הגאונים לישב בתוך ד' אמות של המתפלל, היכא שהיושב עסוק בק"ש וברכותיה וכיו"ב, נראה הטעם כי השכינה שורה גם מסביבו של העוסק בתורה, ואינו כדוחק רגלי השכינה.
וכן משמע לכאורה מדברי הטור או"ח סי' ק"ב שכתב "וכתבו הגאונים דוקא כשיושב בטל אבל אם עוסק בתפלה כגון בק"ש וברכותיה וכיוצא בו שפיר דמי ומשמע מדבריהם שאם עוסק בתורה אסור שלא הזכירו אלא ק"ש וברכותיה והכי מסתבר אף ע"ג דחמירא תורה מתפלה שהרי מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק ממנה לתפלה בהא תפלה עדיפא שהטעם שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה מפני שנראה כאילו חבירו מקבל עליו מלכות שמים והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק"ש ובברכותיה אזל ליה האי טעמא אבל אם הוא עוסק בתורה אכתי איתא האי טעמא ועוד נלמד מן הנדון שהרי עלי מסתמא לא היה עומד בטל מת"ת כדאמרינן אסור לת"ח לעמוד במקום הטינופת לפי שא"א לו בלא ת"ת ואפילו הכי היה צריך לעמוד".
ולענ"ד אין דברי הטור מוכרחים. דאפשר שגם אם הוא עסוק במקום אחר בתפלה או בדברי תורה אין צריך לעמוד, שהרי מפורש בדברי הגאונים "אבל אם היה עוסק בק"ש ובברכותיה וכיוצא בהם", משמע שלא רק בק"ש וברכותיה, ומ"ש שם "והכי מסתבר" לאסור הישיבה לעוסק בתורה, הרי איפכא מסתברא, שכוונתם לכל מי שמקשר עצמו להי"ת בתפלה כלשהיא או בת"ת שהיא כנגד כולם. שהרי לית מאן דפליג שזה העוסק בתפלה או בתלמוד תורה מקבל עליו עול מלכות שמים. וזה שכתבו בק"ש ובברכותיה, אינו אלא משום שזה היושב ומתפלל עם הציבור לא הספיק להגיע לתפלת שמונה עשרה בעוד החזן רץ כסוס כפרד.
ועוד, במ"ש "שהרי עלי מסתמא לא היה עומד בטל מת"ת כדאמרינן אסור לת"ח לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו בלא ת"ת ואפילו הכי היה צריך לעמוד", כבר הוכחתי לעיל שעלי לא היה עסוק בת"ת דאיתא התם בהדיא "ועלי שומר את פיה", משמע שהיה עסוק בשמירת המקדש מפני שכורים וכיו"ב. ועוד שהרי הגאונים כתבו מפורש "דוקא כשיושב בטל" וזה העוסק בתורה בודאי אינו יושב בטל.
מדברי הטור משמע שמעלי הכהן למדנו שאסור לשבת כנגד המתפלל ולא באחד מצדדיו בתוך ד"א. ובשני דרכים הותרה ישיבתו. האחד אם הוא היה יושב ואח"כ בא זה והתפלל אחוריו אין צריך לקום. וכן אם הוא עסוק בתפלה התירו לו הגאונים לשבת לפניו אפי' לכתחילה. אבל אם הוא עוסק בתורה אסור לישב לכתחילה כנגד המתפלל, מפני שנראה שחבירו מקבל עליו מלכות שמים והוא אינו מקבל. וכפי שכתבתי לעיל לענ"ד נראה דשרי לישב אפי' אם הוא עסוק בת"ת.
והמחצית השקל שם הביא מה שדרשו התוס' מהאות ה' שבמלה "עמכה" שהייתי רחוק ממך ה' אמות. משמע שתוך ד"א אסור לישב. ובכל הצדדים בעינן ד"א, אפי' מאחריו. אבל להרא"ש ילפינן "בזה", שתיבת זה גי' י"ב, והיינו שאמרה לעלי הנצבת עמכה שגם אתה היית עומד כמוני. ומכאן שהיה תוך י"ב אמה, שצריך להרחיק מג' צדדים אבל לאחריו לא בעי הרחקה, דאל"כ הו"ל ט"ז אמה.
והביא הב"י בסי' ק"ב אות א' את דברי הגאונים דאסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל וכתב הטור דמשמע מדבריהם שאם עוסק בתורה אסור שלא הזכירו אלא ק"ש וברכותיה. והוסיף הטור דנראה שגם אם עוסק בשאר עניני תפילה שרי כגון בדברי שיר ושבח וברכות הנאמרים לפני התפילה או לאחריה כעוסק בק"ש וברכותיה דמי שזה כלול במה שכתבו "וכיוצא בו". ודוקא מן הצד אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו אסור ואפילו עוסק בק"ש. ומה שטען רבינו דאם עוסק בתורה אסור לישב אצל המתפלל, יש לדחות דלא אמרו אלא ביושב ודומם אבל כשיושב וקורא בתורה הרי הוא כמקבל עליו עול מלכות שמים דכיון דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק מתלמוד תורה לתפילה כל שעוסק בתורה כמתפלל דמי ועדיף מיניה. ומ"מ מאחר שהגאונים לא הזכירו אלא ק"ש וברכותיה וכיוצא בו הוה משמע דדוקא דברים שהם מתיקוני התפלות אבל שאר דברי תורה לא אלא שהסמ"ג (עשין יט קב ע"ג) כתב וזה לשונו "כתב מורי רבינו יהודה בשם תשובת הגאונים דוקא כשהיושב בטל אבל אם עוסק בתפילה או עוסק בתורה שפיר דמי". עכ"ל.
ובאות ב' הביא את מה שכתב בארחות חיים סי' נ"א בשם הרב בעל התמיד שאם היושב בצד המתפלל חלוש, נראה שמותר לו לישב ע"כ ודבריו דברי תימה וצריך עיון עכ"ל. ולי נראה דאין כאן תימה דחולשתו מוכחת עליו שמפני כך ישב. עכ"ל.
ובשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' רכ"ו כתב "מההיא דמצדד אצדודי משמע שאין אסור אלא כנגד פניו דוקא אבל לצפונו או לדרומו ליכא קפידא מיהו לדעת המחמירין כנגד פניו אפי' כמלא עיניו יש לומר דמחמיר נמי מן הצדדין כל שהוא לפניו".
ומרן הביא את כל האפשרויות דלעיל וסיכם אותם הלכה למעשה בסי' ק"ב "אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל; בין מלפניו בין מן הצדדין (בין מלאחריו), צריך להרחיק ד' אמות; ואם עוסק בדברים שהם מתקוני התפלות, ואפילו בפרק איזהו מקומן, אינו צריך להרחיק; ויש מתיר בעוסק בתורה, אע"פ שאינו מתקוני התפלות; ויש מי שאומר דהני מילי מן הצד, אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו אסור, אפילו עוסק בק"ש". ובס"ב כתב "יש מי שאומר שאם היושב בצד המתפלל חלוש, מותר". ובס"ג כתב "אם היושב ישב כבר, ועמד זה בצדו, אינו צריך לקום, שהרי זה בא בגבולו. (ומ"מ מדת חסידות הוא לקום אפי' בכהאי גוונא) (ב"י בשם מהרי"א)". והכי נהגינן.