אדם העומד באמצע תפלת שמונ“ע ושמע קדושה או איש“ר. האם יש חשש הפסק אם יפסיק תפלתו וישמע ויכוון לצאת יחד עם הצבור דהא קי"ל הלכתא שומע כעונה כדאיתא בסוכה לז: שלכאורה יש לחשוש דאם הוא כעונה הא הוי הפסק, ואם אינו כעונה דקיי“ל כמ"ד בברכות כ: הרהור לאו כדבור דמי, ממילא אף על פי שאין בזה חשש הפסק, הרי אינו חשוב כעונה, ומה הועילה שתיקתו? ויש למצות את הדין בין שתי הלכות אלו שנראות לכאורה סותרות זו לזו.
ז“ל התוס' בסוכה לח: בד"ה "שמע ולא ענה יצא“, "מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס“. וקשה, אם הרי הן כעונין, הא הוי הפסק?
והתוס‘ עצמם הקשו מהגמרא בברכות כא: דמשמע מינה דהוי הפסק "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי"א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק? אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו“.
ותירצו התוס‘ "ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר“. דהיינו לעולם אינו חשוב הפסק, והטעם שאמרה הגמ‘ בברכות "ואם לאו לא יתפלל“, כי "שמא“ עדיף עונה בפועל מזה ששותק. וברור הדבר שהוא תירוץ דחוק, שהרי השאלה היא קונקרטית. האם זה הפסק או לא הפסק? מה ענין עדיפות בכאן? ומה ענין מצוה מן המובחר? ומה ענין "שמא עדיף עונה בפועל"?
ומה שפירש רש"י בענין שמיעת קדושה באמצע עמידה דלא הוי הפסק משום דלאו כדיבור ממש דמי. לענ"ד אין סברא לחלק בין "כדיבור" לבין "כדיבור ממש". אי הוי כדיבור הוי כדיבור ממש ואם שומע כעונה הוי כעונה ממש, ואין אפשרות להפריד ביניהם. וכן פסק החזון איש שהגדרת שומע כעונה היא התחברות השומע והמשמיע כאחד ודיבור הקורא מתיחס גם לשומע. נמצא שהמפסיק בתפלתו מקרי הפסק.
ולכן אין למתפלל להפסיק בתפלתו לשמיעת קדושה ולומר שלגבי קדושה יצא אך מבחינת הפסק לא הוי הפסק. ולמעשה ביודעי שלא אגיע לקדושה אינני מתחיל בתפלת לחש אלא קרוב מאוד לזמן שפותח הש"צ בחזרתו שאז אני משער שאגיע אתו ביחד לקדושה. ואם היתה המצוה "לשמוע קדושה" כמו "לשמוע קול שופר", היה מקום לומר שמפסיק בתפלתו ויוצא ידי חובתו בשמיעה כי אינה בגדר דיבור. אבל בקדושה, המצוה היא "לענות לקדושה" להורות שאין די בשמיעה. ולכן אם מפסיק הוי שומע כעונה והוי הפסק בתפלתו.
הברכ"י דן במי שאכל ספק כזית על המחיה ורוצה לצאת י"ח ממי שבירך על המחיה ועל העץ ביחד אי על העץ הוי הפסק שזה תלוי אי חשיב כדיבור ממש או כעונה בלבד.
ולענ"ד אין זה תלוי בזה מאחר שהוא מברך את הקב"ה על המחיה מדוע אם הוא מודה גם על העץ יהיה זה הפסק? שהרי שניהם ברכה לה' כאחד. והוי כאחד שעושה מי שבירך לחולה מסויים ובאים אחרים ומוסיפים גם את שמות חוליהם.
ואין צורך לחידושו של הפמ"ג ששומע כעונה הוא מדין שליחות ואין השולח ממנה אותו אלא על המחיה ואין הוא שלוחו לעל העץ ולכן שפיר דמי, ושכן פסקו תלמידי רבינו יונה.
ולענ"ד לא נראה ששומע כעונה הוא מדין שליחות אלא מדין כל ישראל ערבין זה בזה, ובמה שהוא חייב גם אני חייב, שהרי אם הוא חש"ו שאין עליו חיוב אינו מוציא את החייב ידי חובה. וברגע שהוא מוציא את עצמו הוא מוציא את כל מי ששומע לו ומתכוין לצאת בברכתו. דאי לא תימא הכי איך יוצא י"ח בשמע קול שופר תקיעה מזה ושברים מזה, דיצא י"ח מדאורייתא, כי המצוה היא "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע בשופר", ואין אחד מהם שליחו. ולא שייך לומר בזה שהתוקע מסתמא מתכוין להוציא את כל מי ששומע, שהרי זה ספק דאורייתא.
ועצת הכנה"ג בדין שהציע הרב זכור לאברהם, שיכוין בפירוש שלא לצאת י"ח בברכת המוציא על אכילת פירות כך שיוכל לברך על הפירות באמצע הסעודה, לא נראה לי שהרי גם בלי כוונותיו אינו יוצא בברכת המוציא על פירות שאין להם שייכות לגוף הסעודה.
ומזה שהקשו התוס‘ מהגמ‘ בברכות כא: דמיירי בתפלת שמונ“ע, נלמד שגם בנדון דידן מיירי בעומד בתפלת שמונ“ע, וקשה לפירושם מכמה פנים. מדוע השתמשו בל‘ שמא "שמא עונה עדיף“? וכי אפשר לומר שמא לא עדיף? ועוד קשה שהלשון "ואם לאו לא יתפלל“ אינו לשון עדיפות אלא לשון איסור. דאי לא תימא הכי צריכה היתה הגמ‘ להשתמש בל‘ עדיפות כגון "עדיף שימתין“? אבל מל‘ הגמ‘ אם יכול וגו‘ יתפלל, ואם לאו לא יתפלל, משמע בבירור שאם לאו אסור לו להתפלל, ובהכרח מהטעם שכתבו התוס‘ עצמם דהוי הפסק. ועוד צריך להבין לפי הבנת התוס‘, איך ייסד רב יהודאי גאון שישתקו מתפלתן וישמעו, והרי הן כעונין, והא הוי הפסק? וגם שהוא נגד התלמוד דברכות כא:?
ובשלמא לר"ת ור"י הו"ד ברא"ש ברכות כ"א: שאסרו בהדיא על המתפלל בלחש להפסיק בשתיקה משום דקיי“ל שומע כעונה, והוי הפסק בתפלתו, אין קושי מהגמ‘ ברכות דסבירא להו ואם לאו לא יתפלל כי יפסיד קדושה שהרי אינו יכול להרהר משום דהוי הפסק ולכן לא יתחיל אא“כ יכול לסיים קודם שיגיע ש“צ לקדושה. אבל למה שייסד רב יהודאי גאון קשיא? וכפי הנראה גם התוס‘ עצמם נסתפקו בתירוצם, מפני שהוא מאוד דחוק למדקדק בל‘ התלמוד, ולכן השתמשו בל‘ "שמא“.
ולענ“ד נראה ליישב בדוחק דלעולם גם להתוס‘ אינו יוצא י"ח קדושה בהרהורו, דכן נראה עיקר ע"פ האמת, וכמו שפסקו ר“ת ור“י לעיל, ואין כאן הפסק כיון שהרהור לאו כדבור דמי, ואינו חשוב כעונה ולכן לא הוי הפסק. אלא שקשה הלשון שהעתיקו מיסודו של רב יהודאי גאון "והרי הם כעונים“, הכיצד? נראה לעניות דעתי שהתוס' לימד אותנו שאעפ“י שבאמת אינם כעונים, חשבם כעונים רק כדי שלא תזוח דעת המתפלל שחושש שיפסיד לגמרי קדושה בעודו בתפלת לחש, וירוץ בתפלתו כדי להשיג את הש“צ במטרה לענות לקדושה ויצא שכרו בהפסדו שביטל את כוונת הלב שהיא עיקרה של תפלה. וכדי שלא תזוח דעתו עליו ויתיאש מחמת הפסדו שהוא בגדר "מעוות לא יוכל לתקון", לכן ייסד רב יהודאי גאון בגדר תקנה שיפסיק וישתוק, כאומר כלפי מעלה ראו כי אני משתדל בכל כוחי לענות ומה אעשה ואסרו עלי חכמים להפסיק בתפלתי. ולכן יה"ר מלפניך האו"א שיחשב לפניך כאילו עניתי לקדושה. ובאמת גם לרב יהודאי גאון אינו חשוב כעונה ממש.
אלא שמל‘ התוס‘ במ“ש "ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר“, מוכרח דסבירא להו שאין התקנה רק כדי שלא תזוח דעתו עליו, אלא באמת סבירא להו שיוצא ידי חובה בשתיקתו, דשומע כעונה, וא“כ הדרא קושיא לדוכתא?
ובעיון מדוקדק בל‘ התוס‘ נראה שהסתמכו בהלכה זו על דברי רש“י שכתבו שם "וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס“. להלן נראה כיצד למד רש“י ז“ל הלכה זו מהגמ‘.
הגמ‘ בסוכה לח: "הוא אומר ברוך הבא, והן אומרים בשם ה'. מכאן לשומע כעונה. בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו? אמר להו חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. אתמר נמי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה דכתיב את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן לפני המלך? אלא מכאן לשומע כעונה. ודילמא בתר דקראנהו שפן קרא יאשיהו? אמר רב אחא בר יעקב לא סלקא דעתך דכתיב יען רך לבבך ותכנע לפני ה' בשמעך. בשמעך, ולא בקראך“.
ופירש“י שם "הוא אומר ברוך הבא, והם אומרים בשם ה'. ו"ברוך הבא" (שהם לא אומרים) סומכין עליו, ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה. מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא, וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות“.
והנה מל‘ רש“י שאמר "מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות“ דהיינו שלמד זאת מהחכימיא וספריא ודרשיא שאמרו שאפי‘ שמע ולא ענה יצא, אלא שקשה שהרי שם המלך לא היה מצווה לקרות את דברי התורה בכדי לצאת ידי חובה, אלא לשמעם ולקבלם על עצמו וזה מה שהוא עשה ולכן נחשב לו כאילו הוא בעצמו קרא אותם. וזה כדוגמת הרב שדורש בדברי תורה שכל הקהל השומע לא צריכים לחזור אחר דבריו.
ויש להקשות גם על רבי שמעון בן פזי וכו' שלמד מכאן ששומע כעונה. שהרי שם לא היתה חובת המלך לענות אלא לשמוע בלבד, וזה נחשב כאילו הוא קרא בעצמו כי הוא הפנים את מה שכתוב באיגרת. וזה דומה למי ששומע קול שופר או קריאת התורה וחזרת הש"צ.
גם על התוס‘ קשה שלמדו זאת מהמלים "שמע ולא ענה יצא“, בשלמא שמע ולא ענה שיצא הוא משום שיכול היה לענות רק לא ענה, אבל אם גם אינו יכול לענות מנא לן שיצא? והא הוי כמי שאינו ראוי לבילה שבילה מעכבת בו? ועוד, שהתוס‘ למדו זאת מהמלים שמע ולא ענה יצא, הרי שמע ולא ענה יצא למדנו משפן ולא מהגמ' הנז'.
וראיתי בפי‘ יפה עינים על הגמ‘ שם שהביא את הירושלמי ברכות פ“ח דף י“ב עמוד ג‘ וז“ל: "הכא מתניתא תני שמע ולא ענה יצא. ענה ולא שמע לא יצא. רב בשם אבא בר חנה ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב והוא שענה ראשי פרקים. רבי זעירא בעי הי אינין ראשי פרקים הללו יה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. בעון קומי רבי חייא בר אבא מנין שאם שמע ולא ענה יצא? אמר מן מה דאנן חמי רבנן רברביא עבדין כן. אינון קיימין בציבורא דאילין אמרין דין ברוך הבא ואילין אמרין בשם ה' ואילין ואילין יוצאין ידי חובתן“.
מהירושלמי נלמד "מעשה רב" מזה שהיו אלה אומרים "ברוך הבא" בלא לומר "בשם ה'", והעונים היו אומרים "בשם ה‘“ בלא לומר "ברוך הבא“ שהוא הזכרת ה‘ "בלא פסוק או תפלה“, שניהם יצאו. שכך היו עושים לכתחילה, משמע שכך הדין.
ולפי“ז יראה שרש“י ז“ל הסתמך בזה על גירסת הירושלמי כפי שהובאה ביפה עינים, ולמד זאת ממה שאומרים "בשם ה‘“ ללמד דהא בהא תליא. אבל התוס‘ אעפ“י שגם הם ראו את הירושלמי, צעדו צעד אחד קדימה ללמוד היתר כפי שנמצא בהדיא בבבלי מ"שמע ולא ענה יצא“. ואה“נ דאפי‘ להירושלמי לכתחילה צריך לענות כמו שאמרו שם "מן מה דאנן חמי רבנן רברביא עבדין כן“ שבכך כולל עצמו עם הש“צ, ורק בדיעבד "שמע ולא ענה יצא“.
ומכאן ששומע כעונה הוא לכתחילה, שהרי לכתחילה "רבנן רברביא עבדין כן“, דהיינו שזה אומר ברוך הבא והאחר אומר בשם ה‘ וכל אחד מהם מקרי שומע כעונה לגבי חצי הפסוק מחבירו. וכיו“ב לכתחילה אחד מברך המוציא או קידוש וכל האחרים שומעים ויוצאים י“ח. ואמנם רק בדיעבד יוצא בלא השתתפות כל שהיא בשמיעה דהיינו שכל אחד מהם באומרו חצי הפסוק מקרי עונה לגבי חבירו, וכיו“ב השומע ברכה צריך לכתחילה לענות אמן, ורק בדיעבד אם לא ענה אמן יצא. כדאיתא בש“ע סי‘ רי“ג ס“ב "אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן“. ומשמע דלכתחילה צריך לענות אמן, אלא שבדיעבד יוצא אפי‘ לא ענה אמן. וכן כתב שם המ“ב סקי“ז שלכתחילה חייב לענות אמן.
אלא שקשה על מ“ש רש“י ללמוד מכאן "למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין“ דבשלמא בהלל אם אינו יכול לקרות ולא לענות ומכוון לבו לשמוע לקריאת החזן והצבור, ניחא שיצא, כיון שהוא עסוק עמהם בכוונתו באותו מקום שהם נמצאים בהלל, ואין כאן הפסק בתפלתו, ודמי למתפלל עם הש“צ כשחוזר התפלה דשרי לומר עמו קדושה כיון שגם הוא הגיע לאותו מקום בתפלתו. אבל למתפללין בלחש ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא, הרי אינו עסוק בתפלתו באותו מקום שנמצא הש“צ בקדיש או בקדושה ואיך ישתקו בתפלתן וישמעו, ויחשבו כעונין, והא הוי הפסק?
ועוד, שבתחילה כתב רש“י "מכאן נלמד“ היינו מדברי הגמ‘, ובסוף דבריו כתב "וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות“, דמשמע שהיא תקנה שייסד רב יהודאי גאון ולא שהיא נלמדת מהגמ‘. וא“כ קשה מנין למד רב יהודאי גאון לייסד תקנה זו? וא“ת שגם רב יהודאי גאון למד זאת מהגמ‘ שלפנינו, ולכן קשר רש“י דבריו באותו לימוד, קשה גם עליו מה שהקשיתי על רש“י ז“ל לעיל.
ואפי‘ אם תימצי לומר שמל‘ הגמ‘ "שמע ולא ענה יצא“ משמע שיצא רק בדיעבד, ובא רב יהודאי גאון לייסד דשרי למיעבד הכי אפי‘ לכתחילה, הרי מהגמ‘ לא למדנו אלא כגון בהלל שהוא עסוק באותו מקום עם הש“צ, הלא“ה הא הוי הפסק.
ולכן נלענ“ד לחדש במ“ש רש“י ללמוד "למתפללין בצבור“, "שישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונים“, דלא מיירי כלל בעומדים בתפלת שמונ“ע שאסור להם להפסיק, אלא מיירי במתפללין בצבור והם באמצע ברכות פסוקי דזמרה, או בברכות דק“ש וכן בק“ש עצמה, וש“צ ממנין אחר אומר קדיש וכיו“ב שדעת רש“י שאסור להם להפסיק בדבור אלא ישתקו ויכוונו. והוה אמינא שאין להם להפסיק בתפלתן להשתתף בקדיש וקדושה ממנין אחר, כיון שגם הם יאמרו קדיש וקדושה, קמ“ל "וכן ייסד רב יהודאי גאון שיהא מותר להם לשתוק ולכוון וחשיבי כעונים“.
וכן מדוקדק בלשון רש“י דלא מיירי הכא ביחיד אלא בצבור שלם ששמעו קדושה מצבור אחר שיפסיקו וישתקו והרי הם כעונים שכ‘ "וכן למתפללין בצבור“ לשון רבים, דהיינו קהל שלם. בצבור, היינו עם הש“צ. וכן "וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן“ ל‘ רבים. וכן נלמד מדקדוק בלשון רש“י דמיירי בש“צ מבחוץ שכ‘ "ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא“ דא“ת דמיירי בש“צ דיליה הול“ל "והש“צ“ בה‘ הידיעה. אלא ודאי כדפרישית, ועפי“ז יבואו דברי רש“י ורב יהודאי שניהם תואמים יחדיו ללמוד דבריהם מהגמ‘ הנז‘. וממילא גם קושית התוס‘ מהגמ‘ ברכות תבוא על פתרונה בלא דוחק. וגם ר"ת ור"י שאסרו בהדיא על המתפלל בלחש להפסיק בשתיקה משום דקיי“ל שומע כעונה, והוי הפסק בתפלתו לפי‘ זה אינם חולקים על רב יהודאי גאון כיון דרב יהודאי גאון לא מיירי כלל בעסוק בתפלת שמונ“ע.
אבל על התוס‘ שהסתמכו על מ“ש רש“י במקור הלימוד קשה, איך לדבריהם "מכאן נלמד“? דבשלמא לרש“י שכתב "מכאן נלמד“, היינו מההלל, דמיירי שהוא באותו מקום עם הצבור ולא הוי הפסק ולכן חשיב כעונה, אבל על התוס' קשה שלא למדו את זה מההלל, אלא סמכו על רש"י, והתירו גם במתפלל שמונ“ע שאינו עם החזן בקדושה, והרי דוקא משום כך שאתה מחשיבו כעונה הא הוי הפסק בתפלתו? ועוד, קשה לדבריהם איך יסד רב יהודאי גאון דלא הוי הפסק נגד תלמוד ערוך? ועוד, שבהכרח קודם שייסד יסוד זה לא הוה אמרינן דשרי ליה לענות משום דהוי הפסק, דאי לאו הכי מה חידש רב יהודאי גאון?
ואין ליישב שגם התוס‘ מיירי בשאר תפלות כמו שביארתי לעיל בדברי רש“י ורב יהודאי גאון, שהרי בעצם העובדה שהקשו התוס‘ מהגמ‘ ברכות ותירצו "ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר“ משמע דמיירי בעומד בתפלת שמונ“ע כמו הגמ‘ בברכות. ולכן דברי התוס‘ צע“ג.
חלק ב‘
ובעצם השאלה שבה פתחתי נושא זה, דהא קי"ל הלכתא שומע כעונה כדאיתא בסוכה לז: ומאידך קי"ל כמ"ד בברכות כ: דהרהור לאו כדבור דמי? והרי שתי הלכות אלו לכאורה סותרות זו את זו, שאם תאמר שומע כעונה הרי הוא נחשב כמדבר, ואיך אם כן המתפלל תפלת לחש מפסיק לקדושה בשתיקה ונחשב כעונה עם הצבור והרי הרהור לאו כדבור דמי, ולאידך גיסא, הא הוי הפסק בתפלת שמונה עשרה?
ומה שיראה לענ"ד ששני מושגים אלה שונים במהותם ורחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. שדין שומע כעונה שייך בזמן שיש אחרים שמוציאים אותו ידי חובת המצוה כגון באמירת קידוש בשבת וכן ברכת המוציא וברכת שופר ומגילה וכיו"ב שאז דינו הוא ממש דין של שומע כעונה. היינו שומע במטרה לצאת ידי חובת המצוה שהוא חייב בה דינו כעונה, בדיוק כמו המברך עצמו. והטעם כיון שישנו שיתוף של שתי דיעות במטרה להוציאו י“ח. דעת המוציא י“ח ודעת היוצא י“ח ורק בכה“ג חשוב השומע ומכוון לצאת, כעונה, כיון שישנה גם כוונת המוציא להוציאו י“ח. אבל בשאלה אם הרהור כדבור דמי או לאו, אינו שייך אלא במצות שאדם מקיים בעצמו ואין אחר שותף עמו באותה פעולה, כגון המהרהר בקר“ש, וכן אם הוא עסוק בפ“ע בלימוד תורה, או בתפלה וכל כיו"ב שבזה אם נאמר שהרהור כדיבור, הרי שאינו צריך להתפלל, לומר קידוש, ולעשות את כל המצוות שבתורה התלויות בדיבור כי דיו בהרהור בלבד. אבל אם הרהור לאו כדבור דמי, לא יצא ידי חובה בהרהורו לומר דהוי כאילו קיים את המצוה. וממילא אם הוא באמצע תפלת שמונ“ע, ומהרהר בקדושה של הש"צ אינו כדיבור וגם אינו יוצא ידי חובה. כך נראה לי פשוט.
נקודה חשובה בענין הרהור שאעפ"י שהרהור לאו כדיבור דמי, מ"מ אסור להרהר בד"ת במקום הטינופת, ובשבת למחמירים, גם מחשבה זרה אסורה, ולכאורה הרי אין כאן אלא הרהור שאינו כדיבור? אלא שבענייני קדושה הראש חייב להיות זך ונקי בקדושה ובטהרה, ואין לזה ענין עם דיבור כלל. אבל בענין של הפסק באמצע שמונ"ע הרי ברור שלצאת י"ח קדושה צריך לענות בפה. דאי לא תימא הכי יכול אדם שאינו באמצע תפלה לעמוד בקדושה ורק להרהר, ובודאי אם עשה כן לא יצא ידי חובתו.
נקודה חשובה נוספת בנדבך זה יש לומר שאפילו במקום שהוא רק שומע אי אמרת שומע כעונה מוכרחים לומר שאם ירצה לענות בעצמו אין לו כל עיכוב בזה, אבל במקום שהוא מעוכב מלענות בעצמו כגון שהוא בתפלת שמונ“ע או שהוא בעל קרי קודם תקנת עזרא לא נחשב כעונה.
ואחרי שכתבתי זאת ראיתי בשו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א‘ או"ח, בהערותיו סימן י“ד הערה ט‘ שכתב וז“ל: "כתב הריטב"א בחי' לסוכה לח: שמה שאמרו בגמ' דסוכה שם, דשומע ואינו עונה יצא, משום דשומע כעונה. זהו דוקא כשיכול לענות, אבל המתפלל שמונה עשרה ושמע קדיש וקדושה שאינו יכול לענות, אינו יוצא ידי חובה בשמיעה, דדמי להא דאמרו כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ע"ש. וראה גם בשיבולי הלקט (סי' כ) שג"כ כתב כיוצ"ב. ע"ש“. עכ“ל. ברוך שכיוונתי לדברי אמת שיצאו מפיו.
וכן משמע מהתוס‘ ברכות כ: בהא דבעל קרי מהרהר בלבו קריאת שמע ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ומקשה הגמ' לר"ח שאמר הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר? אמר ר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקים בו והוא יושב ובטל. ומקשה הגמ' ונגרוס בפרקא אחרינא? אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהציבור עוסקים בו. משמע שלעולם הרהור לאו כדבור דמי ולעולם אין בעל קרי יוצא י"ח בהרהורו. והטעם שמהרהר, אינו בכדי לצאת ידי חובת המצוה אלא כדי שלא לפרוש מן הצבור העסוקים באותה מצוה, דהלכתא כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי וכמו שפסק ר"ח שם בתוס' ד"ה "ורב" דאי תימא כדיבור דמי איך מפסיק ושותק באמצע תפלת לחש שלו לקדושה. אלא ודאי שלא חשוב כדיבור וכיון שאינו חשוב כעונה דייקא, לכן לא הוי הפסק.
וז"ל התוספות "ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי – ר"ח פירש דהלכה כרב חסדא מדתרצי רב אדא ורבי אלעזר למלתיה ש"מ כוותיה קיימי ולא יצא בקריאת שמע בהרהור".
פי‘ כיון שהלכתא שהרהור לאו כדיבור דמי. ומה יועיל בעל קרי בהרהורו? לזאת מחדשת הגמ' שלא יצא י“ח בהרהורו, וא"כ לשם מה יהרהר? כדי שלא לפרוש מן הצבור, לפיכך חייבוהו להרהר באותו ענין שהצבור עסוק בו, ודמי למי שקרא את שמע ונקלע לביהכנ"ס בשעה שקורין שמע שקורא עמהם.
ולפי“ז יש להקשות על רב יהודאי גאון איך תיקן שיהרהרו בקדושה באמצע תפלת עמידה, שקבע "והרי הם כעונים“, והרי זה סותר לדבריו בדין בעל קרי שמהרהר רק משום שלא יהיו כל העולם עסוקים בו והוא יושב בטל, מדוע לא תיקן גם לבעל קרי שיהא הרהורו כדבור כפי שייסד למי שאינו יודע לקרות?
ואמנם התוספות שם שהביאו את תקנת רבינו האי כפי שהובאה ברש"י, גם הם התחבטו בשאלה קשה זו שנראית כסתירה והשיבו כדלקמן "שמע ולא ענה יצא – מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי"א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר".
מדבריהם משמע שנשארו בקושיא ותירצו ב"שמא", אם כי ברור הוא שאין זה "שמא" אלא ודאי שלא יצאו בשמיעה מפי הש"צ בעודם עסוקים בתפלת שמונה עשרה שהרי להלכה הרהור לאו כדיבור דמי.
ונ"ל בהכרח הטעם שתקנת רב יהודאי גאון היתה לסייע למי שאין לו ברירה ורוצה לצאת ידי חובה, כגון זה שאינו יודע לקרות, כי אילולי כן יאבדו את יהדותם, ותיקן לזה שהוא באמצע התפלה במקום שאינו יכול להפסיק כדי שלא תזוח דעתו. אבל בבעל קרי לא תיקן כי לא שייך לגביו הטעם שלא תזוח עליו דעתו, כי כשיטבול מקריו יהיה ראוי לקרות.
ועפי“ז יש ליישב בדוחק גם את מה שכתבו התוס‘, ונימא שבאמת גם התוס‘ לא התכוונו שהעומד בתפלת שמונ“ע יוצא י“ח מדין שומע כעונה דהא הוי הפסק בתפלתו. ומאי תיקשי לך איך אמרו התוס‘ "וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפילתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס“? י“ל דלצדדין קאמר, שזה שאינו יודע לקרות ולענות יוצא עפ“י דין מדין שומע כעונה, כיון שהוא במקום שיכול לענות אלא שאינו יודע לענות, אבל המתפלל שמונ“ע שאינו יכול לענות, כיון שאם יפסיק הוי הפסק בתפלתו, אינו יוצא בשמיעתו ומ“ש התוס‘ חשיבי כעונים אינו אלא בכדי שלא תזוח עליהם דעתם. ובזה האופן נראה לי לישב בדוחק את דבריהם.
ואמנם כל זה איננו שווה לי כאשר אני רואה את פסק השו"ע בסימן ק"ד ס"ז "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה". ופירש שם המשנה ברורה בשם הבית יוסף בס"ק כ"ח "ויהיה כעונה – לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה". "ומ"מ לא חשיב הפסק".
וכן בסימן ק"ט סעיף ג פסק מרן "ונראה דה"ה אם היו הצבור אומרים כתר, שאינו אומר עמהם קדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה".
ואשוב לחילוק שהבאתי לעיל בדף ז' בין שני המושגים הרהור כדיבור ושומע כעונה. וראיתי למה שכתב בילקוט יוסף מועדים הלכות ספירת העומר הלכה י"ג סקי"ט ובהערתו שם, שערך מחקר מקיף סביב נושא זה והעלה כדלקמן: ואכניס ראשי בין השיטין בהערותי.
הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות הי"א וז"ל "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, (לא מדין הרהור כדבור דמי, אלא משום שומע כעונה) וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך. והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה". (כמובן בדרגת החיוב של השומע). וכ' הכס"מ שבענית אמן נעשה כמברך ממש, ודינו כעונה אמן אחר הנשבע דהוי כמושבע עפ"י עצמו.
והקשה הטו"א, להרמב"ם דהרהור כדבור דמי אמאי לא יוצא י"ח בשמיעתו מחש"ו מדין הרהור? ומדוע אמרה המשנה הכל כשרים למקרא מגילה חוץ מחש"ו, ותי' ששמיעה מחש"ו אינו מדין שומע כעונה דאינו בר חיובא והוי הרהור כדיבור בע"פ וקראה ע"פ לא יצא. ואילו בשומע מבר חיובא חשיב כאילו קרא מתוך הקלף.
ולענ"ד אין כאן קושיא דשמיעה מחש"ו הוא מדין שומע כעונה ואם העונה אינו מחוייב במצוה ממילא גם השומע לא יוצא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון. ולא משום דס"ל להרמב"ם דהרהור כדיבור
מלבד זה קשה לי לתירוצו של הטו"א דבשלמא גבי מגילה ניחא דחייב לקראה מתוך הקלף, אבל תפלה שהיא מדרבנן למה לא יוכל קטן להוציא את כל אדם ידי חובה על ידי הרהור? אלא הטעם כדלעיל כי שומע כעונה. וממילא אין חילוק בזה בין אם החיוב מדאורייתא או מדרבנן. ולאו דוקא משום שמגילה צריכה להיות כתובה על הקלף וכדלעיל.
לפיכך נראה לענ"ד כהט"ז והנמק"י דס"ל דסומא עולה לתורה דחשיב כקורא בעצמו. ועל פי מה שפירשתי לעיל יתיישבו הדברים שראוי לו לעלות לתורה שיש עליו את אותו החיוב של ת"ת כמו של זה הקורא בתורה. וכן ראיתי למור זקני הרה"ג יוסף יצחק שלוש זצ"ל שהעלה פעמים רבות סומא שהיה מתפלל קבוע בבית הכנסת שלו בנחלת שבעה שבירושלים עיה"ק תובב"א. ולא כפסק השו"ע שאין להעלותו אלא ביום הזכרון וכיו"ב. דקשה על דבריו ממה נפשך אם הוא כשר להעלותו ביום הזכרון במה נפסל ביתר השנה, ואם הוא פסול כל השנה מי הכשיר אותו ביום הזכרון. וכוונתו במה שכתב "יום הזכרון", שהוא יום השנה להוריו וקרוביו.
והרמב"ם שקבע שבמעשר שני צריך כל אחד לומר הוידוי ולא מהני שומע כעונה לטעמיה אזיל כמו שכתב בפי"א ממעשר שני ה"ה. והסביר המנחת חינוך הטעם דלא דמי לשאר מצוות דמהני בהו שומע כעונה משום דכתיב "וענית ואמרת" דבעינן תורת דבור ממש. ומקורו מהמשנה בבכורים פ"ג מ"ז "מקרין אותו" ומפרש בירושלמי דבעינן אמירה ממש.
כיו"ב כ' המהרשד"ם שרק בספירת העומר דכתיב וספרתם לכם שצריך שכל אחד יספור לעצמו יכול הש"צ לספור תחילה כיון שאין הצבור יוצאים י"ח בשמיעה מהש"צ, משא"כ בשאר ברכות. אלא שכמה אחרונים כתבו שגם בספירת העומר אמרינן שומע כעונה. ולדבריהם אין לש"צ לברך תחילה. והכל לפי המנהג. וכ' בילקוט יוסף שראוי לנהוג שיברך הש"צ תחילה שלא יבואו הצבור לידי טעות במנין.
ולענ"ד אין לחוש כלל לזה שיברך הש"צ תחילה שכך נהגו בכל קהילות ישראל מימי קדם. מאחר שבכוונת השומע לברך בפני עצמו אין צריך שום כוונה מיוחדת שלא לצאת ידי חובה בברכת הש"צ, שזה ברור מאליו שאין בדעתו לצאת י"ח בברכתו. ואדרבא עדיף שיברך בכדי להוציא מי מהצבור שלא ספר אחד מהימים שיוצא בברכת הש"צ.
וכתב עוד שם שהמג"א הסתפק אי מהני שומע כעונה בספירת העומר דכתיב "וספרתם לכם" שהיא מצוה פרטית על כל אחד בנפרד. ולא הבנתי מאי שנא מכל מצוה אחרת דהוי שומע כעונה? ורבה של ירושלים רבי בצלאל ז'ולטי הוסיף לחקור אי שומע כעונה הוי כאילו הוא קורא ממש בעצמו או שיש כאן חידוש שאפשר לצאת גם בשמיעה, ולא ירדתי לסוף דעתו, דהא דין שומע כעונה נלמד משפן. וממילא אם הוא מכוון לצאת י"ח בספירת הש"צ, ומסתמא גם הש"צ מכוון להוציאו ידי חובתו בוודאי דהוי כעונה ממש.
וגם לענין מקרא מגילה שכתב הרב זוין בשם הרגאצו'בי דאף שיוצאים בשמיעה מדין שומע כעונה אבל בעשרת בני המן, שצריך שיהיה בנשימה אחת אינו יוצא ע"י הש"צ בשמיעה והסביר זאת הרצ"פ פראנק בספרו מקראי קדש שדין שומע כעונה הוא מדין שמיעה ולא מדין קריאה ולכן לא יתכן שיצאו הקהל י"ח בשמיעה בנשימה אחת.
ולא ירדתי לסוף דעתו, מדוע לא יוצא מדין שומע כעונה גם בעשרת בני המן? גם לא ירדתי לסוף דעתו במה שחילק בין אם הוא יוצא מדין שמיעה או מדין קריאה. וכי יש חיוב כזה שהוא מדין שמיעה שאינו מדין קריאה? ולא שמענו כזאת אלא בעונשים שעונשים ב"ד חוטא מסויים, שאין חיובם על כל אדם פרטי ושעליהם נאמר "וכל העם ישמעו ויראו". אבל בחיובים פרטיים הרי אין שום חילוק ביניהם שהרי "שומע כעונה".
והשתא דאתית להכי ראיתי לברר האם העולה לתורה חייב לקרות בשקט עם הש"צ או שיכול לשמוע מפי הש"צ מדין שומע כעונה?
ראיתי בס' מנהגי החיד"א סי' מ"ט ה"ה וז"ל: "יש נוהגים לומר לאשה שתברך הברכות ואח"כ יקראו הם המגילה להוציא האשה ידי חובתה. והנראה דטוב וישר שהאיש הקורא לאשה את המגילה שהוא עצמו יברך על מקרא מגילה".
והעיר עליו ה"רועה ישראל" שהטעם שכ' שטוב וישר שהאיש יברך נובע ממ"ש בס' מחזיק ברכה סי' תרפ"ט סק"ד בשם מהר"א הלוי ז"ל בספרו "זקן אהרן" סי' ס' "דהעולה לתורה המברך צריך שיקרא ולא סגי בשמיעה. ומה שאמרו שומע כעונה היינו בהלל וקדושה. ומי שהוא שומע קריאת התורה אין לו לברך, דלברך האדם במה שחבירו יעשה המצוה זה אינו, שאין מברך על מקרא מגילה על דעת שחבירו יקרא המגילה". והוסיף בהערתו "ולפי"ז כ' מרן חיד"א הנשים השומעות המגילה מאיש אינן יכולות לברך, כי אם האיש הקורא הוא יברך".
ונפלאו דבריו בעיני שהרי מרן החיד"א ז"ל לא כ' "שאינן יכולות לברך", אלא ש"טוב וישר שהאיש הקורא יברך".
והביא שם מ"ש הלק"ט ח"ב סי' קנ"ט לחלוק על ה"זקן אהרן" "דהשומע דברי תורה צריך לברך מידי דהוה אשומע קול שופר ומגילה דשומע כעונה". ולדבריו האשה השומעת קריאת המגילה מאיש היא תברך בעצמה.
וע"ז כ' מרן החיד"א ז"ל "דמ"מ פשט דברי מרן ז"ל בסי' קמ"א והרא"ש ור' ירוחם שכתבו דהקורא בס"ת צריך לקרות בנחת עם הש"צ שלא תהיה ברכתו לבטלה. משמע כדברי הזקן אהרן. עכת"ד מרן החיד"א ז"ל.
ונפלאו בעיני גם דברי הלק"ט דלדבריו כיון שכל הצבור שומע את קריאת התורה מהש"צ כלם צריכים לברך לפני קה"ת, וזה אינו. ועוד, שמעולם לא ראינו שהשומע קול שופר או מגילה שהוא צריך לברך, אלא התוקע בשופר והקורא את המגילה מברך. אבל בודאי לא זו היתה כוונתו, אלא כוונתו היא שברכת התוקע והקורא עולה גם לשומע כי שומע כעונה.
ואמנם מרן החיד"א במחברתו סי' מ"ז כ' ליישב דברי הלק"ט ונתן טעם לחלק בין הקורא בתורה שצריך לברך בעצמו כמו שכ' הרא"ש לבין שאר מצוות שהשליח מברך ולא המשלח. וטעם נאה הוא די"ל דכך היתה התקנה מעיקרא לברך העולה לקרות בתורה ושהוא יקרא בעצמו אלא שמשום כבוד ציבור אי משום שאין הכל בקיאים נהגו שהש"צ יקרא עבור כולם. אכן מעיקרא לא תיקנו ברכה אלא לעולה עצמו על קריאתו. ואם אינו קורא בעצמו נמצאת ברכתו לבטלה.
ומ"מ הרמ"א ז"ל בסי' תרצ"ב ס"א כתב בשם הגהות אשרי פ"ב דמגילה "דאחד יכול לברך והשני יקרא (המגילה) והכי איתא בתוספתא". וכן יש להרמ"א סיוע מהירושלמי ריש פ"ב דמגילה שכ' "זה קורא וזה מברך, מכאן שהשומע כקורא". ואף שהעיר עליו ה"זקן אהרן" דמיירי בברכה שלאחריה שאינה אלא משום מנהג, אבל בפשטות דברי הירושלמי משמע דאין חילוק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה. וכן כ' שם הפר"ח. והיום נהוג בבתי כנסת רבים לקרוא את ההפטרות מהקלף והעולה מברך, ואת ההפטרה קורא ה"בעל קורא".
והגאון ר' יוסף דוד מסלוניקי בספרו "בית דוד" כ' טעם מדוע צריך הקורא עצמו לברך שמא ימלך הקורא או התוקע או עושה המצוה מלעשותה ונמצאת ברכת המברך והשומע מפי אחר ברכה לבטלה. אלא שהקשה דלפי"ז איך מברך אבי הבן להכניסו בבריתו בין מילה לפריעה והרי יכול לימלך ולא לפרוע וקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל? ותי' בדוחק שאין זה שכיח שלא יפרע. ולכאורה תירוץ דחוק הוא שהרי גם המברך על המגילה ועל השופר לעיני הקורא והתוקע אין שכיח שימלכו בדעתם מלעשות המצוה אחר ברכתו של זה? אלא שיש לחלק ביניהם כי המוהל בקי בפריעה ואין לחוש שמא לא יסיים מלאכתו בפריעה אבל הקורא בתורה יתכן ויתייאש מחמת שלא הכין כראוי והצבור גוערין בו בכל מלה שאומרה בשגיאות, ועלול בשל כך לעזוב את בית הכנסת. וכן התוקע אפשר שלא יוכל לתקוע עם כל המאמצים. אלא שאם באת לחוש לכך, יש לחוש גם אם העולה עצמו יברך, שמא הוא עצמו לא יוכל לקרוא, או התוקע לתקוע וכן בכל מצוה ומצוה. נמצא שאין לדבר סוף ואין טעמו מספיק לחייב את הקורא או התוקע או עושה המצוה לברך בעצמו ולא לסמוך על השליח.
ומהר"י טייב בספרו "חקת הפסח" סי' תל"ב כ' דכל היכא שהשליח עושה מצוה שחייב בה אחר כיון ששלוחו של אדם כמותו יכול בעה"ב לברך ושלוחו לבדוק החמץ. ושלזה יודה גם הרש"ל וכן פ' להדיא הפר"ח".
ובערך השלחן סי' תקפ"ה חילק בין אם השליח יצא י"ח המצוה, או שעדיין לא יצא. דאם כבר יצא לכו"ע לא יברך השומע מחשש שמא ימלך עושה המצוה. אבל אם לא יצא אפשר שלא נחלקו הפוסקים דשרי לברך לאחר וליכא למיחש שלא יעשה המצוה דרמיא גם עליה. ולדבריו ק"ל מדוע א"כ צריך העולה לתורה לקרות ביחד עם הש"צ והרי שם אין חשש שמא ימלך דהא מוטלת על הקורא בתורה עצמו חובת הקריאה?