חקירה – אם יש מנין מצומצם בביהכנ"ס בשחרית, מוסף או מנחה. האם נכון להתפלל ללא חזרת הש"ץ באמירת ג' ברכות ראשונות וקדושה עד הא-ל הקדוש?
מהו הטעם לחזרת הש"ץ?
בטור או"ח סי' קכ"ד כ' "ולאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו, וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו".
נמצא שישנם שני טעמים לחזרת הש"ץ. להוציא את מי שאינו בקי, וכדי שיענו קדושה.
הטעם הראשון אינו אלא למי שאינו בקי ולא התפלל תפלת לחש, ואילו הטעם השני הוא גם לבקי. שכבר התפלל תפלת לחש. ולפי האמור הרי אין די בטעם הראשון להצריך חזרת הש"צ מאחר והכל בקיאים, ואין די בטעם השני להצריך חזרת הש"ץ, מאחר ויכול הש"ץ לומר ג' ראשונות בקול רם ויאמרו עמו קדושה.
מי צריך לכוין בחזרת הש"צ ובאיזה חלק מהברכות?
כתב הטור שם "וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם". ע"כ.
ונראה בפשיטות מדבריו שגם לדעת רב שרירא ורב האי הגאונים רק זה שאינו יודע להתפלל צריך לכוין לכל מלה ומלה שאומר הש"ץ מראש ועד סוף, ובסיום הוא והש"ץ פוסעים ביחד ג' פסיעות לאחוריהם. שכן פתח הטור דבריו בלשון יחיד "יכוין", היינו מי שאינו בקי וכן הוא בלשון הגאונים "שצריך שיכוין". ומה שסיימו דבריהם בלשון רבים "ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם", היינו אלה שאינם בקיאים שפוסעים לאחור עם הש"ץ.
האם זה שאינו בקי צריך לומר עם הש"צ כל מלה ומלה?
מדבריהם שאמרו "יכוין", משמע כוונה בלבד ואינו צריך לומר שום מלה עם הש"צ.
האם מנהג זה שייך לימינו? נראה בודאי שמנהג זה שייך בקהילות רבות של בעלי תשובה שזה עתה מקרוב החלו לקבל עליהם עול מלכות שמים. אבל נראה לכאורה שלקהילות רבות של תלמידי חכמים וציבור שמתפלל מעודו ועד עתה מלה במלה ובקי בתפלה ואינו צריך לצאת י"ח בתפלת הש"צ, שקהילות אלה לא יהיו זקוקים לחזרת הש"צ. אלא שלא כן הוא. שהרי לפעמים יצטרף אליהם אחד שאינו בקי בתפלה והוא יוצא אך ורק בתפלת הש"צ ובכדי שלא לביישו ראוי לעולם לחזור את התפלה. ונראה להוכיח זאת דוקא מדיוק לשון הטור והגאונים שהשתמשו בלשון יחיד, להורות שלעולם צריך לחוש לאותו יחיד שעשוי להצטרף למנין.
ועל פי האמור בהכרח שצריך גם לקיים את התנאים לחזרת הש"צ כדלהלן:
שהש"ץ יהיה בקי בהבנת כל מלה היוצאת מפיו.
שהש"צ יכוין להוציא את מי שאינו בקי.
שזה שאינו בקי יכוין לכל מלה היוצאת מפי הש"צ.
שיפסע ג' פסיעות ביחד עם הש"צ.
וממילא אם אי אלו מהתנאים הנז' אינו כתיקנו אין מקום לחזרת הש"צ וכדלהלן:
אם הש"צ אינו מבין את היוצא מפיו.
אם הש"צ רץ כצבי או אם הוא בולע את המלים היוצאות מפיו באופן שזה שאינו בקי לא יוכל לכוין לכל מלה ומלה שאומר הש"צ.
ואם הש"ץ אינו פוסע לאחוריו אלא לאחר קדיש תתקבל, איך אפשר שזה שאותו הוא מוציא בתפלתו אינו פוסע עמו.
האם גם הציבור הבקי צריך לכוין לברכות הש"צ, לאיזה חלק מהם? ומדוע?
כתב הטור שם "וצריך שיכוין יחיד ויחיד למה שאומר ש"צ". וכתב שם בשם הרא"ש "וז"ל א"א הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה וגו' והחזן מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן וכשאין ט' בב"ה המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה כי נתקנה ברכת ש"צ לאומרה בי' וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה". ע"כ.
האם הקהל צריכים לכוין לכל מלה ומלה או רק לסיום הברכות? ומדוע בכלל צריכים הבקיאים לכוין לברכותיו? והרי הם כבר יצאו בתפלת הלחש?
ממה שכתב הרא"ש "וכשאין ט' המכוונים לברכותיו" אין הכרע בדבריו אם כוונתו שצריך לכוין לסוף כל ברכה הפותחת במלה "ברוך", או לכל מלה ומלה. כיו"ב אין הכרע בדברי מרן בסימן קכ"ד ס"ד שפסק להלכה כדברי הרא"ש "כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה". האם כוונתו לכוין לכל הברכות או רק לסופם לצורך ענית אמן?
ואמנם מדברי "רב שרירא ורב האי שכתבו שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו", היה נראה לכאורה שצריך לכוין לכל מלה ומלה. אלא שהם לא דברו אלא לאדם שאינו בקי, שהרי הש"ץ מוציא אותו ידי חובה בתפלתו. אבל בקהל לא מיירי.
ואם כי היה נראה לומר שגם הקהל צריך לכוין לכל מלה ומלה כי האמן עולה על כל טופס הברכה ולא רק על תורפה. מכל מקום יש ראיה מוצקה שאינו צריך לכוין אלא לסופה בכדי לענות אמן. והראיה לכך שחילקו בדיניהם ובלשונם בין זה שאינו בקי לבין הקהל.
מלבד זאת המדקדק בלשונם שכתבו "והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן". "יש להם" כידוע, אינו לשון איסור מחלט אלא לשון עדיפות של לכתחילה. שאילו היה זה לשון איסור היה צריך לומר "והקהל חייבים לשתוק". ומכאן שבדיעבד אם לא שתקו אלא פטפטו זה עם זה לא היו ברכות הש"ץ לבטלה.
אם לא כיוונו הקהל לברכות הש"צ האם ברכותיו לבטלה?
הרא"ש כתב בפירוש שאם אין ט' מכוונים "קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה". מה המושג "נראה"? ולאיזה ענין הברכות לבטלה? נראה שהרא"ש חשש לכך שהש"צ יעבור ב"לא תשא". אם כי הרמב"ם לא חשש לזה כדלקמן. סמך לחששה זו יש ללמוד מהערת העולת תמיד על מה שכתב הלבוש בסימן קכ"ד דסגי כשתנוקות עונים אמן, וכתב "אינו נראה, דדוקא גדולים בעינן, שאין להקל בברכה לבטלה שהוא בלא תשא".
אלא שיש להבין ממה נפשך אי ס"ל להרא"ש דברכותיו לבטלה למה לא כתב זאת במפורש? והרי הם נתקנו בתלמוד וכפי שפירש הרמב"ם לקמן. ואם תאמר שהרא"ש סובר שאם אין תשעה מכוונים לברכותיו אינו בכלל התקנה לחזור את התפלה, וכדעת שו"ע הרב דלקמן, מדוע אם כן לא הכריע שברכותיו הן לבטלה? והרי ספיקא דאורייתא לחומרא דשמא עובר הוא בלא תשא? ואם אין ברכותיו לבטלה למה כתב "קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה"?
ומה שנראה לי שהרא"ש ס"ל כהרמב"ם שאפי' אין ט' מכוונים לברכותיו אין ברכותיו לבטלה. דמאי שנא מבעה"ב שמוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש והמוציא? זאת ועוד, הרי אין הש"צ מבטא את שם ה' לחינם אלא הוא מהלל את שמו ית' בברכות שמונ"ע, וכ"ש בכאן שהוא נוהג כתקנת חז"ל לחזור התפלה. ועוד, הרי אין דבר זה בידו שהציבור יענה אמן על ברכותיו, ואיך נאמר שאם הם לא עונים, הוא עובר על לא תשא?
ועוד הקשה הברכי יוסף על מרן שהעתיק את דברי הרא"ש בסימן נ"ה "שאם אין תשעה מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה" ודין ישן שמצטרף, דאיתא בב"י דאפילו קצת ישינים או מספרים שמועות, בכל זאת גומר הש"ץ תפלתו. דהוו תרתי דסתרי. וגם הט"ז והרב פר"ח צווחי ככרוכיא על דין זה. והוסיף שגם הרב מהר"י סג"ל בהגהת יש נוחלין דף י"ז פ"א אות י"ד עמוד קכב תמה על סתירה זו בדברי מרן, ותירץ דישן לא שכיח, ואינו מחוור.
והברכ"י ניסה לתרץ שאולי מרן עשה עיקר לדינא כסברת רבו מהר"י בי רב, דישן מצטרף, ומשום חומרא לא נמנע להעלות על שולחנו תשובת הרא"ש דסי' קכ"ד. והוא דוחק. ע"כ.
הדרישה על הטור שם פירש שמה שכתב בתשובות הרא"ש לשון "קרוב" אין כוונתו ממש, כי כבר כתב לעיל בסי' נ"ה דאם התחיל בעשרה ואפי' יצאו קצתן הש"ץ גומר. ודחהו הברכי יוסף באומרו "ודברים חלושים הם, דכיון דקרוב לברכות לבטלה הוא, לא הי"ל להכשיר כאן בפשיטות".
גם מה שכתב המהרי"ל בשו"ת סי' ק"נ אות ח' דלא נהיגי כהרא"ש, דמחייב שיכוונו ט' לברכת הש"ץ דהא חזי' דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאין הציבור מכוונים לברכותיו ובכל זאת מצטרף.
לענ"ד מה שכתב דלא נהיגי כהרא"ש, דהא חזינן דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף. ופוק חזי מאי עמא דבר, אינה תשובה להבנת סברת הרא"ש כשלעצמה, אפילו אי לא נהיגי הכי.
וגם הברכי יוסף עצמו כתב שכל התירוצים הם דברים חלושים, ודוחק, ואינו מחוור.
לכן נראה לי שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם אלא שהשתמש בלשון "קרוב להיות ברכותיו לבטלה", כפי שפירש הוא עצמו "כי נתקנה ברכת ש"צ לאומרה בעשרה". ולא תיקנו לאומרה בפחות מי'. וכיון שלא תיקנו הוי כאחד שאומר קדיש או קדושה ביחיד. לכן אמר "קרוב" רק מבחינת התקנה, אבל לא שהיא באמת לבטלה, שהרי אם תשאל את הרא"ש אם אין ט' מכוונים, האם יחזור התפלה או לא נראה לי שיאמר לחזור התפלה כדי להוציא את שאינו בקי.
ומכל מקום נראה לי שגם הרא"ש יסכים להלכה שבימינו שהכל בקיאים ומתפללים בלחש וקשה למצוא ט' שמכוונים לברכותיו, שלכתחילה אסור לש"ץ לחזור את התפלה, מאחר ורובא דרובא לא מכוונים לברכותיו, כי כל אחד אומר לעצמו אני כבר התפללתי בלחש, וממילא החזרה מיותרת עבורי, ואני גם יודע שהכל בקיאים בתפלה ומתפללים בלחש, ולכן בדרך כלל מזלזל הציבור בחשיבות חזרת הש"ץ, וממילא הוי כלכתחילה אין ט' מכוונים לברכותיו.
אלא שלכאורה קשה, לפי חששתו של הרא"ש, מדוע א"כ בדורינו ממשיכים בחזרת הש"ץ? השיב הרמב"ם הובאו דבריו בב"י שם סק"ג בשם האבודרהם, בזה"ל: "קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה אם ירד שליח ציבור לפני התיבה ויחזור התפילה בקול רם והשיב הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת השליח ציבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואף ע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי, כמו שתקנו הקידוש בבית הכנסת והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאמרו בכל בתי כנסיות ואף על פי שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בשביל המאחרים לבוא בבית הכנסת ונתחייבו לאמרה תמיד ואע"פ שהיו שם כל הקהל וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו וצריך שיובן זה הענין שאם לא כן היו החכמים נותנים דבריהם לשיעורים והיה צריך בכל תפילה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא".
מדברי הרמב"ם שלא הזכיר כלל את חששו של הרא"ש שאם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה משמע לכאורה שלא חש לזה כלל. ולא זו בלבד, אלא גם שהרמב"ם לא דן כלל בנושא זה שצריך שיהיו ט' מכוונים לברכות הש"צ. והטעם יש לומר שהרמב"ם ס"ל כר"ג במשנה דר"ה לג: "סדר תקיעות שלש של שלש שלש וגו' כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן". ובגמרא שם לד: "כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד וכו'. תניא, אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך, למה צבור מתפללין? פירש"י – בלחש. אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי".
מתשובת ר"ג "כדי להסדיר ש"ץ תפלתו", משמע שהש"צ לא מתפלל כלל תפלת לחש אלא בעוד הצבור מתפללים הוא מסדיר את תפלתו לקראת החזרה. ובמה שתירץ "כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי", כוונתו למי שלא התפלל בלחש מכיון שבא מאוחר לבית הכנסת ולא יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה, שזה נחשב תפלה בציבור כמי שהתפלל בלחש, ויוצא בתפלת הש"צ כשמכוין לברכותיו בלבד. ודינו כמו השומע קידוש וברכת הגפן או ברכת המוציא מהבוצע על שתי ככרות בשבת שיוצא ידי חובתו בשמיעה וכוונה בלבד, ומבלי שיוצא מפיו מלה אחת. וכן הדין בקריאת מגילה וכיוצא בזה.
כל כל פנים נראה לענ"ד מהשוואתו של הרמב"ם בטעם התקנה לחזרת הש"ץ להוציא את שאינו בקי, לטעם שעושים קידוש בערב שבת בבית הכנסת שנתקן בשביל האורחים. יש ללמוד מכאן שכשם שהופסק מנהג זה של עשית קידוש בערב שבת בבית הכנסת כי הסיבה לתקנתו לא קיימת בימינו, הרי גם הסיבה לחזרת הש"ץ לא קיימת בימינו, אם מפני שהכל בקיאים ומתפללים בלחש, ואם מפני שהכל מתפללים מתוך הסידור, מה שלא היה מצוי בימיהם, ואם מפני שאין הציבור מכוונים לברכותיו, וקרובים להיות ברכותיו לבטלה, והיה ראוי לפי זה לבטל את חזרת הש"ץ. מאידך, לא די בכך שלא ביטלוה אלא שרבים מדקדקים בה עד חרמה, אף על פי שהכל בקיאים בתפלה ומתפללים בלחש.
ואין להקשות מהקהילות שממשיכים לעשות קידוש זה בכל שבת בפרט בחו"ל, שהרי הם מקדשים בבית הכנסת בכדי להוציא ידי חובה מתפללים רבים שזה הקידוש היחידי שהם עושים בשבת. ואין הכי נמי בקהילות אלה צריכים להמשיך גם את חזרת הש"צ להוציא את שאינו בקי לא רק בתפלה עצמה אלא גם בקריאת התפלה מתוך הסידור.
ואל יקשה בעיניך זה שממשיכים לומר ברכה מעין שבע שנתקנה בשביל המאחרים לבוא לבית הכנסת ולא היו מסיימים תפלתם ביחד עם הציבור, ועקב זאת היו צריכים לשוב יחידים לביתם והיו יכולים להסתכן, ומה טעם נמשכה תקנה זו עד ימינו על אף שלכאורה אין סכנה בכך שישובו יחידים לביתם, נראה מפני שבמקומות רבים בעולם וכן גם בישובים נדחים בארצנו הק' עדיין ישנה סכנה ללכת יחידי בלילה, ומכיון שגם היום יש מאחרים לבוא לבית הכנסת, טעם התקנה לא פג תקפו.
ואכן יש לי ראיה שבימינו אין צורך בחזרת הש"ץ מהב"י סימן ס"ט וז"ל: "ומ"ש רבינו והכי איתמר נמי במסכת סופרים. פשוט הוא דאעיקרא דמילתא קאי דהיינו דאפילו בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו פורסין על שמע דאילו מה שכתב שאפילו אותו שכבר שמע יכול לחזור ולפרוס ליתיה במסכת סופרים דהא לא קאמר שם שעומד ואומר קדיש וברכו אלא אותו שלא שמע ולרש"י לא תיקשי מהא דמסכת סופרים דקתני ועמד אחד שלא שמע דאיכא למימר דהוא הדין אפילו שמע אלא אורחא דמילתא נקט שאותו שלא שמע הוא שעומד ואומר קדיש וברכו:
וכתב הרא"ש (שם) על דברי רש"י שהטעם שאפילו אותו ששמע יכול לפרוס בשביל האחד שלא שמע הוא כדאשכחן בשליח ציבור שאע"פ שהתפלל חוזר ומתפלל בקול רם אע"פ שכולנו בקיאים עכשיו ואין כ"כ ראיה מי"ח דשאני י"ח דאמר רבי יוחנן (כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום ועוד החזן מסדר התפלה פעם שניה כדי שיענו הקהל קדושה וגם מצוה לענות מודים וגם התוספות כתבו דאין זה ראיה כל כך דשאני הי"ח ברכות שהרי אם היה מתפלל מתחלה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח ציבור במקום קדושה ומודים. ע"כ. ואע"פ שדחו הראיה קצת כתבה רבינו לפסק הלכה מפני שלא דחאוה לגמרי ואפילו אם היתה נדחית ראייתו לגמרי כיון שלא נחלקו עליו שפיר דמי לכתוב דבריו לפסק הלכה": עכ"ל.
מצינו שהעיר הרא"ש על הטעם שנתנו רש"י והתוספות בעניין חזרת הש"ץ לרש"י כדי שיענו הקהל קדושה וגם מצוה לענות מודים ולהתוספות שאם היה מתפלל מתחלה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח ציבור במקום קדושה ומודים.
שלכאורה יש לשאול מדוע שליח ציבור חוזר ומתפלל בקול רם אע"פ שכולנו בקיאים עכשיו? ולמה שלא יתפללו כלם ביחד בלי חזרת הש"ץ, ואם מהטעם "כדי שיענו הקהל קדושה וגם מצוה לענות מודים", היה ראוי שהש"ץ יתפלל בקול רם בעוד הקהל מתפלל בלחש בשביל קדושה ומודים? זה היה הקושי של התוספות שהשיבו "שהרי אם היה מתפלל מתחלה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח ציבור במקום קדושה ומודים" ע"כ.
מדבריהם משמע שאם הש"צ מתפלל לאט והם יכולים לכוון לבם להגיע עמו לקדושה ומודים, שזוהי המציאות, הכי עדיפא, שאם תאמר שזו לא הסברא האמיתית למה ליה למדחי סברא זו משום שמא לא יכוונו לבם? הוה ליה למימר משום שצריך להוציא את מי שאינו בקי. אלא בודאי שאין זו סברא נכונה בימינו שהכל בקיאים, ורק משום שמא לא יוכלו לכוון לבם להגיע עם שליח צבור לקדושה ומודים לכן הוא חוזר את התפלה.
ובכאן בואו חשבון. מאחר ואם מתחילים תפלת לחש בעוד ש"צ מתחיל תפלתו בקול רם רוב ככל הציבור יכולים לכוין לבם להגיע עמו לקדושה, שהיא העיקר, אפילו אם יש מעט אנשים שלא יגיעו עמו למודים שאינו חשוב כמו קדושה. מאידך, אם יש חזרת הש"צ יש הרבה יותר אנשים שלא מספיקים לסיים תפלת לחש בעוד הש"צ הגיע לקדושה. ואם כן הרי בחזרת הש"צ מחליפים קדושה במודים, ולהלכה קדושה עדיפא ממודים. ועוד, שהרי רוב הציבור לא מכוונים לברכות הש"צ, וקרובים להיות ברכותיו לבטלה. ועוד שהש"צ עצמו על פי רוב אינו מבין את היוצא מפיו, ולא זו בלבד שאינו מוציא את שאינו בקי אלא אפילו את עצמו אינו מוציא.
והמוסר הנלמד מכאן הוא שאשמת כל הציבור היא על שליח הציבור שאץ רץ בתפלתו ובכך מצריך לעשות חזרת הש"ץ שאילולי זה הרי הוא היה יכול להתפלל לאט והכל יוצאים בקדושה ובמודים. הוא יתפלל בקול והקהל בלחש ומי שאינו בקי בתפלתו יוצא בברכות הש"צ.
וראיתי בשולחן ערוך הרב שם ס"ו שהוסיף נקודה מאוד מעניינת בטעם מדוע כל הציבור חייבים מדינא לכוין לברכות הש"ץ מתחילה ועד סוף כפי שפסק הרא"ש, ואמנם מטעם שונה בתכלית, כי אם לא כיוונו, אפילו זה שאינו בקי שעבורו תיקנו את חזרת הש"צ לא יוצא ידי חובתו, ואפילו אם הוא עצמו כיוון לכל הברכות. וזה לשונו "ואם אין ט' שומעים אלא בסוף הברכות אע"פ שזה שאינו בקי שומע בכל הברכות לא יצא ידי חובתו כיון שתחלת הברכות לא שמע אלא ביחיד ואין היחיד מוציא את היחיד בתפלה והמתפלל סוף הברכות בלא תחילתן לא יצא ידי חובתו כמו שנתבאר בסי' קי"ד וכיון שתקנת חכמים היתה שישמעו ט' לפחות גם תחלת הברכות כדי להוציא את שאינו בקי לא בטלה תקנתם אף עכשיו שכולם בקיאים כמו שנתבאר".
על פי טעמו של שולחן ערוך הרב נמצינו זוכים להבין מדוע השתמש הרא"ש בלשון "קרוב להיות ברכותיו לבטלה". ולא אמר "דהוו ברכותיו לבטלה". שהדבר תלוי באם יש בקהל מי שאינו בקי שאז טעם חזרת הש"ץ הוא להוציאו ידי חובתו, ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, נמצאו כל ברכותיו לבטלה ולא מטעם שעובר "בלא תשא", אלא מפני שגם זה שאינו בקי לא יוצא ידי חובתו בחזרת הש"ץ וממילא כל רעיון החזרה לא השיג את מטרתו.
ואין לומר שהוא חולק בזה על הרמב"ם דס"ל שמכיון שתקנו חכמים "שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת השליח ציבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה", וממילא אפילו אם אינם מכוונים אין ברכותיו לבטלה. כי הרמב"ם איירי בענין דלא הוו ברכותיו לבטלה מהנקודה שעובר בלא תשא, ואפשר שלזה מסכים גם שו"ע הרב. אבל שו"ע הרב מדבר בענין האחד שאינו בקי שבשבילו נתקנה החזרה שאם הציבור לא מכוין לברכותיו של הש"צ הוו ברכותיו "לבטלה". הכוונה, לחינם. כי זה שאינו בקי אינו יוצא בכהאי גוונא ידי חובתו בתפלת הש"צ.
עוד למדנו מדברי שו"ע הרב שבכדי שתפלת הש"צ תהא נחשבת תפלת הציבור חייבים לפחות תשעה מהציבור לכוין לכל ברכה וברכה מתחילה ועד סוף, שאילולי כן תפלת הש"צ נקראת "תפלת יחיד".
מה נקרא תפלה בציבור?
בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן יא הביא את דעת החתם סופר בלקוטי שו"ת סי' ג' (הנדמ"ח) בענין התפלה ביחד עם השליח צבור דס"ל שזהו עיקר תפלה בציבור, כי מה שהיחידים כל א' מתפלל בפ"ע מקרי תפלת יחיד רק מה שא' מוציא רבים זה מקרי בציבור, וכו' ורק מפני שאי אפשר שיכוונו כולם לש"צ תיקנו שיתפלל כל אחד בפני עצמו, והי' ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזה כמו מוציא רבים י"ח כבסוכה לח. אלא כדי שיסדיר ש"צ תפילתו תקנו בלחש תחלה כמבואר ר"ה לד: וא"כ כשאירע שיחיד אומר עם הש"צ זה תפלת צבור אמיתי, ואומר כל סדר קדושה עמו.
מבואר דתרתי קאמר דבשורש התקנה הי' ראוי שש"צ יתפלל, וכולם ישמעו וישתקו ויצאו מדין שומע כעונה, והיינו מרויחים בזה תרתי חדא עיקר תפלה בציבור, ועוד ברוב עם הדרת מלך וזה כוונת המג"א סי' תרפ"ט הנ"ל ומוכח כן מראייתו באו"ח סי' חצ"ר סי' י"ד לענין הבדלה דא' יברך וכולם ישתקו משום ברוב עם הדרת מלך, ולזה קאמר החת"ס הא דלא תקנו כן משום שא"א שיכוונו כולם לש"צ, ואכתי תקשה דנהי דלא תקנו לצאת בשמיעה מ"מ קשה, יתפללו כולם יחד ע"ד המבואר סוכה ל"ח לזה קאמר שהוצרכו להקדים תפילת הרבים כל א' בפ"ע לפני תפלת הש"צ כדי שיסדר ש"צ תפילתו.
העולה מדבריו שתפלת הש"צ בחזרת הש"צ כשהיחיד מתפלל עמו היא הנקראת תפלה בציבור, כי בשורש התקנה היה ראוי שש"צ יתפלל, וכולם ישמעו וישתקו ויצאו מדין שומע כעונה. אבל תפלת הלחש נקראת תפלת יחיד. ונראה לי שלמד זאת ממה שהשיב רבן גמליאל לחכמים "כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי", ללמד שזוהי עיקר תפלה בציבור.
ואמנם האגרות משה או"ח ח"ג סימן ט' דחה את דברי החת"ס בזה"ל: "כל דברים אלו הוא לכאורה דברי טעות, שהא כל התקנה היתה כדי להוציא את שאינם בקיאים, וכשכולן בקיאים הוקשה לרבותינו הראשונים על מה שחוזר הש"צ, וכתב הטור שני טעמים שהוצרכו לשניהם דוקא כדפי' הב"ח והרמב"ם בתשובה שהביא הב"י תירוץ שבשביל שהוצרכו לתקן להוציא את שאינו בקי תקנו זה לעולם, ואם רק תפלת הש"צ להוציא היה תפלת צבור, הרי היה להם לתקן בשביל זה עצמו לעולם, דהוא טעם שאיכא בכל עת ועידן, והם דברים ברורים שלא שייך לחלוק ע"ז. וגם איך שייך לומר שעיקר התפלה הוא מה שהש"צ חוזר התפלה ותפלת הלחש אף שמתפללים קהל גדול בבת אחת הוא רק תפלת יחיד, שנמצא לדבריו שכל הקהל שאין יוצאין כלל בשל הש"צ ויצאו בתפלתם בלחש לא יצאו ידי תפלה בצבור, דהא ודאי אחר שיצאו ידי חובת תפלתם אין שמיעתם מהש"צ שוב מצות תפלה, ונמצא שעקרו מצות תפלה בצבור שלא מסתבר כלל שמהחשש שמא לא יכוונו כולם לש"צ יעקרו דין תפלת צבור מהקהל".
סברת האגרות משה לכאורה מאוד הגיונית שאם תפלת הש"צ בלבד נקראת תפלה בצבור, הרי היה להם לתקן חזרת הש"צ מסיבה זו שהיא תפלה בציבור, ולא מהטעם להוציא את שאינו בקי. וגם לא שייך לומר שאלה שהתפללו בלחש עם הציבור, עקרו מצות תפלה בציבור.
ואמנם מדברי ר"ג בגמרא משמע דוקא כדברי החת"ס שהגמרא שם לד: אומרת "כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד וכו'. תניא, אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך, למה צבור מתפללין? פירש"י – בלחש. אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי".
במלים אחרות לדעת ר"ג תפלת לחש נועדה אך ורק לקנות זמן לש"צ להסדיר את תפלתו. שהיא עיקר תפלה בציבור, כיון שלדבריו הש"צ מוציא את הבקי ואת שאינו בקי ידי חובת תפלה. ונ"ל שהוא סובר כך מאחר שהש"צ ממלא את מקומו של הכהן בעבודת הקרבנות, ונאמר ונשלמה פרים שפתינו. אבל לדעת חכמים אין הש"צ ממלא את מקומו של הכהן אלא הוא כביכול עוזר רק למי שאינו בקי שמכוין לתפלת הש"ץ, בחזרת הש"ץ.
מתי ראוי להתפלל בלא חזרת הש"ץ רק בג' ראשונות עד הא-ל הקדוש?
ראיתי בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן מ"ט לרבי יחיא בן יוסף צאלח אב"ד של צנעא, מהמאה השמונה עשרה. שהביא את מה שכתב הרלנ"ח בספרו סי' ט"ו שמנהג האשכנזים שמתפללין (בלחש) הוא הנכון ביותר כפי התלמוד. ומ"מ "המנהג על הרוב במנחת ערב כשהשעה דחוקה שמתפללין הצבור והש"צ יחד בקול רם ג' ראשונות וקדושה באמצע והשאר בלחש ואם יש עוד פנאי יותר מתפלל הכל בקול רם והם עונין עמו מלה במלה והנה הרלנ"ח בספרו סי' ט"ו כ' שאע"פ שהמנהג שנוהגין האשכנזים שמתפללין (בלחש) הוא הנכון ביותר כפי התלמוד. עכ"ז מנהג הספרדים יש לו שורש מהדין כי הראשונים מיסדי מנהג זה ראו שלא לחוש לגרעון הנמצא במנהג זה, בערך גרעון גדול ממנו שנמצא במנהג האחר שהוא מנהג בני התלמוד, עם היות שהגרעון ההוא אינו מצד המנהג בעצמו הרי הוא שלם מכל צד כי אם מצדינו אנחנו שבעונותינו שרבו, לבנו פונה לבטלה בעת התפלה וליכא י' דצייתי לש"צ. וכבר כ' הרא"ש שקרוב להיות ברכתו לבטלה. ולכך בראותם שהבאים בעת מנחת ערב מעט ראו חכמי הדור כי כשר הדבר שישמיע הש"צ קולו ואל יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כי זהו רע גדול בערך השמעת הקול בתפלתו. ובפרט כי כיון שהוא לסיבה שיענו הצבור קדוש אחריו אינו מקטני אמנה וגם לא מנביאי הבעל כי אם מעבדי ה' החרדים אל דברו ומקיימי מצות לא תשא את שם ה'. ולנוהגים כן כשהש"צ מתפלל בקול רם ביחד עם הצבור הוא אומר אלהינו ברכינו בברכה. ועם היות שאין נשיאות כפים במנחה עכ"ז בצבור קטן שאין בו אלא עשרה ראינו שנוהגים מנהג שלנו אפי' בשחרית לסבה הנז'. גם פעמים רבות אפי' בצבור גדול בתפלת המוספין ביום השבת כשהאריכו הצבור בתפלתם והיום גדול, משום דוחקא דצבורא ראינו שנוהגין כן ומתפלל אז הש"ץ תפלתו כמנהגו".
ובשו"ת יחווה דעת ח"ב סימן ו' הביא את הב"י שכתב בשם הגהות מיימוני בשם מהר"ם, שהמתפלל שמונה עשרה בלחש ואינו יכול לענות עם הצבור, מצטרף עמהם לעשרה. וכו', ומכאן למד מורי הרב הגדול רבי יעקב בי רב זצ"ל, שאם היה אחד ישן מצטרף לעשרה לקדיש ולקדושה. וכו' ולענין הלכה פסקינן כמרן.
וביחווה דעת ח"ג סימן ט"ז פסק שאם יש רק מנין מצומצם, ומתוכם כמה אנשים אשר לא יטו אוזן קשבת לשמוע חזרת השליח צבור ולענות אמן אחר כל ברכותיו, יש להעדיף להתפלל רק תפלה אחת, בין בשחרית בין במנחה, כמו שכתב בתשובת הרא"ש וכפסק מרן בשלחן ערוך שאם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בתשובה ובספר זכור לאברהם אלקלעי, וכו' וכן פסק הבן איש חי. אולם כשיש מנין של בני תורה, יש להכריחם לכוין לברכות הש"ץ ואפילו לא ללמוד בשעת החזרה, ומכל שכן כשהן מספר גדול ביותר, שלא יבצר שיש עשרה המכוונים לפחות בסוף הברכות, חזרנו לפסק גדולי הדורות שגזרו בגזרת נידוי שצריך להתפלל המנחה עם חזרת השליח צבור. וחלילה להקל ראש במקום גזרת נידוי של גדולי ישראל.
וק"ל איך תפסו חכמים את החבל משני ראשיו שא"ת שמתחשבים במה שנהגו היום שכל אחד מתפלל לעצמו ובשל כך בטל המנהג הקודם שהש"צ מתפלל כל מלה ומלה בקול רם, מדוע א"כ לא בטלו מאותו הטעם את חזרת הש"צ כיון שנהגו היום שכל אחד מתפלל לעצמו? אלא מאי אית לך למימר הטעם שחוזר הש"צ התפלה כפי שהשיב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן קמ"ח שכיון שתקנו שהש"צ מתפלל בקול רם "לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, שיהיה צריך לבדוק ולראות בכל פעם מי יודע להתפלל ומי אינו יודע, אלא תקנתם קבועה לעולם. וכמו שתיקנו חז"ל שהשליח צבור מתפלל בליל שבת ברכה מעין שבע, מפני המתאחרים לבוא לבית הכנסת, כדי שלא יבואו לידי סכנה, והדבר נוהג לעולם גם כשאין סיבה זו קיימת, שכל תקנה שתיקנו חז"ל מפני איזו סיבה, התקנה נוהגת לעולם גם בהתבטל הסיבה אשר בגללה נתקנה",
הו"ד בשו"ת יחוה דעת ח"ה סי' י"ב וכתב שם שכן כתב גם הרשב"א והמאירי והר"ן והאור זרוע ובשו"ת התשב"ץ ובשו"ת הריב"ש, וכיו"ב כ' התוס' פסחים נ: והתוס' בע"ז ה: בד"ה והתנן, והרא"ש וגם האבודרהם הביא תשובת הרמב"ם הנ"ל, והביא דבריו מרן הב"י בסי' קכ"ד ע"ש. ממילא מאותה הסיבה בדיוק היו צריכים לעמוד בפרץ שלא לבטל את מה שהיה נהוג מאז ומעולם שהש"צ מתפלל כל מלה ומלה בקול רם.
ועוד קשה לי היאך הותרה הרצועה אצל קהלות האשכנזים בכך שהש"צ אומר בקול רם רק את סופי הפרקים ובטלו את המנהג הקדום שהש"צ צריך להתפלל כל מלה ומלה בקול רם להוציא את שאינו בקי? ובפרט בדורנו העני הרי היו צריכים בדוקא לחזק יתדות אלה במסמרות משום שמתוך כך שאינם צריכים לומר כל מלה ומלה, רבים משליחי הצבור ובפרט אלה שמתפללים רק לזכר הוריהם, אינם מתפללים כלל ביני ביני אלא אומרים רק את סופי הפרקים בלבד.
ואל תשיבני שכיון שעל פי רוב הש"צ עצמו אינו בקי באופן שיוכל לכוין בעצמו וכ"ש שאינו בקי להוציא אחרים י"ח וברוב המקרים אינו יודע את ביאור המלות או שאינו מכוין באמירתם שהרי כולי עלמא נהרא ונהרא ופשטיה כסוס דוהר במלחמה, ולפיכך בטלו מנהג זה שהש"צ יאמר כל מלה ומלה בקול רם והלואי ויוכל לבטאות כהוגן רק את סופי הפרקים, מדוע א"כ לא בטלו את חזרת הש"צ ששם הרי מלבד כל הטצדיקי דלעיל שהם יציבים וקיימים גם לגבי חזרת הש"צ, הרי היו צריכים לחשוש לי"ט ברכות לבטלה בכל יום בשחרית ובמנחה, ומדוע חזקו מוסרות מנהג זה כחומות ברזל שלא לבטל החזרה חלילה אעפ"י שכל אחד מתפלל לעצמו?
למסקנה: מאחר וחזרת הש"צ לא נתקנה אלא כדי להוציא את מי שאינו בקי, ומאחר שבימינו הכל בקיאים ומתפללים בלחש, ומאחר שאין כמעט מי שמאזין לברכות הש"צ ומכוון בהם, ואפילו תלמידי החכמים מעיינים בספרים שונים בעת החזרה, ובהתחשב בפסק שולחן ערוך הרב שאפילו אם אם יש שם מי שאינו בקי אינו יוצא ידי חובתו בתפלת הש"צ אם אין עשרה מכוונים לברכותיו מתחילה ועד סוף או לפחות לסוף כל ברכה וברכה, שאז תפלת הש"צ נחשבת כתפלת יחיד, וממילא הוו ברכותיו לבטלה כי הם לא השיגו את מטרתם להוציא ידי חובה את שאינו בקי בחזרת הש"צ. ומאחר ולדעת הרא"ש אם אין לפחות תשעה מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה מבחינה זו שעובר על בל תשא. יש לענ"ד לבטל את חזרת הש"צ אלא יתפלל הש"צ לאט ובקול רם עד הא-ל הקדוש באופן שמי שרוצה להתפלל עמו בלחש יוכל לעשות זאת בשופי, ואחר כך יאמר רק את סופי הברכות עד מודים ונשיאות כפים.
ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל שאין לבטל את התקנה שנתקנה כמו קידוש בערב שבת בבית הכנסת, גם הרמב"ם יודה שיש לבטל חזרת הש"צ בימינו, שהרי עינינו רואות שקידוש זה בוטל ברוב בתי הכנסת בא"י כי הכל מקדשים בביתם. לפיכך נראה לעניות דעתי שראוי לבטל גם את חזרת הש"צ ובפרט כאשר ידוע שיש שם מנין מצומצם ואפילו אם הם תלמידי חכמים ובני תורה שכידוע אין מלבושם מעיד על יראתם. ובפרט שיש להם על מה שיסמוכו כי הם יודעים שהכל בקיאים ומתפללים תפלת לחש והם תופסים שהטעם לחזרה בימינו אינו מהטעמים שבשלם נתקנה אלא כפשט דברי הרמב"ם. ורק אם יש הרבה מתפללים שיש להניח שיהיו תשעה שמכוונים לפחות לסוף כל ברכה וברכה אז בודאי שצריך לקיים תקנת התלמוד בחזרת הש"צ. כן נראה לענ"ד להלכה ולמעשה. אליהו שלום שלוש בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצוק"ל.