"משום טירחא דציבורא" ו"מפני כבוד הצבור", מה ההבדל בין שני מושגים אלה? מתי יש שייכות לאחד מהם או לשניהם גם יחד, ומתי אין שייכות לשום אחד מהם? ומתי יש שייכות לאחד מהם ולא למשנהו?
היכן לא שייך הטעם משום "טירחא דצבורא", וגם לא "משום כבוד הצבור"?
אם אדם בא לשמוע קונצרט חזנות ספרדית או אשכנזית והחזן מאריך בסלסוליו בודאי שלא שייך להאשים אותו שהוא מטריח את הצבור, מאחר והציבור באו ביודעים בכדי לשמוע את חזנותו. ובודאי שאין פגם באריכות נגינתם של החזנים מפני כבוד הצבור, שאריכות סלסולם של החזנים הוא כבודם של הציבור.
היכן שייך הטעם משום "טירחא דצבורא", ולא שייך בו הטעם משום "כבוד הצבור"?
נראה לי שכאשר הציבור צריכים להמתין על חינם מסיבות שהיה אפשר למנוע אותם מקרי טורח ציבור. וזה דומה לאדם שקבע פגישה עם הרופא או עם אדם אחר לשעה מסויימת, והוא הגיע בזמן, והוא יושב וממתין זמן ארוך מעבר לזמן שנקבע לפגישתו, המתנה זו יש בה משום טורח ציבור, אבל מבחינת כבוד הציבור, תלוי אם העיכוב היה מקרי או שיש לרופא או למאחר אמתלא מתקבלת על הדעת, כגון שהמטופל הקודם היה זקוק לטיפול מיוחד שלא היה ידוע מראש, בזה לא שייך חוסר כבוד, אבל אם זה דבר קבוע שאפשר למנוע אותו בודאי ששייך בזה גם משום כבוד הציבור.
כמו כן, ש"צ ששכח יעלה ויבוא, רש"י במס' ברכות ל: פסק בשם בה"ג דאין צריך לחזור משום טירחא דצבורא. בודאי שהטעם שאין צריך לחזור אינו משום כבוד הצבור, שהרי תפלתו בלא יעלה ויבוא פגומה אם נשפוט אותו כיחיד ששכח יעלה ויבוא, אבל טורח ציבור יש כאן.
והרשב"א פסק שלא להמתין על כהן שעומד בתפלה משום טורח ציבור, ואין לחוש לכבודו שהרי בטלו קדימת כהן במקום שיש תלמיד חכם. ומה עם כבוד הציבור שיפסידו את ברכת כהנים? והרי מעשים בכל יום שמתפלל החזן לאט מהרגלו בכדי שיספיקו הכהנים ליטול ידיהם קודם נשיאת כפים. ממילא אין הטעם שלא להמתין על כהן העומד בתפלה, משום כבוד הציבור, אלא משום טירחא דציבורא במידה שצריך להמתין זמן רב.
ובסי' קכ"ד פסק מרן גבי ש"ץ שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שהתפללו "מתחיל מיד בקול רם ויוצא בזה מפני שאי אפשר בעניין אחר מפני טירחא דציבורא". וגם שם אין הטעם משום כבוד הציבור אלא משום טירחא יתירא.
ובסי' תפ"ט ס"ב גבי יום המעונן שהתפללו ערבית מוקדם כתב המ"ב שם סקי"ב "אין להם לחזור ולהתפלל משום טירחא דציבורא". וגם בזה לא שייך הטעם של כבוד הציבור אם תפלתם הראשונה לא היתה בזמן הראוי ורצו לשוב ולהתפלל.
וכן אם גזרו תענית של גשמים וירדו גשמים, אין הצבור צריכים להשלים התענית משום טירחא דצבורא. גם במקרה זה לא שייך הטעם משום כבוד הציבור.
ובמס' מגילה כא. הקלו בשני וחמישי ושבת במנחה לקרות רק שלשה עולים, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן. ופרש"י אין מוסיפין עליהן מפני שהם ימי מלאכה שלא יקשה לצבור. ולא נתנו טעם משום שאין זה כבוד עבורם.
ומכאן למד בשו"ת צדקה ומשפט או"ח סי' ד' לרבי צדקה חוצין להתיר להרבות עולים לתורה דאמרינן כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורין ד' ובשאר י"ט ושבת כל דטפי מילתא דחבריה טפי ליה גברא וכו' ע"כ משמע שלא חששו אלא משום ביטול מלאכה. והראיה, דבשבת וי"ט דלית בהו מלאכה אמרינן דמוסיפין עליהם ולא חיישינן לטירחא דציבורא. וכן משמע דהיכא דליכא ביטול מלאכה לא קפדינן אטירחא דציבור משום שהם יושבים וקורין ואין יושבים בטלין. והוסיף שם "דאע"ג דקריאה שאינה צריכה לחובת היום היא, עם כל זאת שכר קריאה איכא".
ובמה שכתב "וכן משמע דהיכא דליכא ביטול מלאכה לא קפדינן אטירחא דציבור משום שהם יושבים וקורין ואין יושבים בטלין". אין מציאות זו נכונה לכל היושבים בבית הכנסת. ובפרט בימינו יש שאינם קורין באותה שעה ורק מצפין לסיים את התפלה וקריאת התורה, ולגביהם ללא ספק יש בהוספת עולים טירחא דציבורא. לפיכך אפילו בשבת ויו"ט אף על פי שאין בהם מלאכה, ישנם מקומות שמקפידים שלא להוסיף עליות, וגם אם אין מקפידים בכך, אם מוסיפים למעלה משלושה עד חמשה עולים יש בזה ללא ספק טירחא דציבורא. ולאו דוקא משום ביטול מלאכה אלא משום שהם רוצים לענג את השבת באכילה, או לענג את השבת עם בני משפחתם או שהם צריכים לעזור לנשותיהם לטפל בילדים הקטנים וכיו"ב.
והיכן שייך הטעם משום "כבוד הצבור", מצינו במשנה יומא ז, א ברע"ב "ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה – שהיא רחוקה מפרשת אחרי מות ואך בעשור, יותר מכדי שיפסיק התורגמן, לפיכך אינו יכול לגלול ספר תורה עד שם, לפי שאין גוללים ס"ת בצבור מפני כבוד הציבור שאין גוללין ספר תורה בצבור". משמע שאין הטעם משום טירחא דציבורא, שהרי דין זה שייך אפילו במקרה שהגלילה היא מאוד קצרה ואין בה טורח ציבור כלל.
וכן פסק הר"ן על הרי"ף במגילה דף י. "דלעולם מקלע ר"ח טבת בחנוכה ומוציאין שלש תורות ולא קרינן כולהו בחדא לפי שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור כדי שלא יתעכבו בינתים". ע"כ. וכוונתו לשבת ר"ח וחנוכה שאז מוציאים ג' ספרים אלא שאין זה "לעולם" שיחול ר"ח בשבת. וכן פסק מרן בסימן קמ"ד סעיף ג' "אין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד הצבור".
ובאמת קשה הרי פרשת נשא שבה קוראים את הקריאה לחנוכה קרובה לפרשת פנחס שבה קוראים את הפרשה לראש חודש, ואין טורח לגלול את הספר מקריאה אחת לשניה, ומדוע אם כן מוציאין שני ספרים ואיזה כבוד הציבור יש בכאן?
ונראה לי שיש בכאן לכאורה שני הפכים האחד שאין זה כבוד הציבור לגלול ס"ת בפניהם משום שהיה אפשר לגוללו קודם התפלה, ואז הצבור לא היו צריכים להמתין כלל. והגלילה בפני הציבור היא עדות חיה של זלזול בציבור. וזה הוי מעין האיסור לעשות איזה מלאכה ביום טוב שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום כי זה זלזול בכבוד יום טוב. מאידך, נ"ל הטעם שמוציאים שני ספרים אף על פי שאין טירחא יתירה בגלילת הספר הראשון הוא משום שזהו בדוקא כבוד הציבור שבאותם ימים מיוחדים יכבדו את הציבור ואת המאורע בספר תורה מיוחד לאותו מאורע. שהרי במקרים רבים לא צריכים לגלול הרבה. וגם לפעמים הרב נותן מבוא למה שיקראו בתורה, ובאותו זמן הגבאים גוללים את הספר.
ורבינו ירוחם בספרו תולדות אדם וחוה נתיב ב חלק ג דף יט טור ד כתב שמושג זה לא שייך בימינו ובלשונו "אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור כך פשוט במגילה. ונראה שזה היה בימיהם שהיה עומד ס"ת חוץ מהבית שמתפללין בו כדאמרינן בסוטה אבל בזמן הזה אין חשש". ובאמת אין דבריו נראים לענ"ד. חדא, מי אמר שבימיהם היה עומד ס"ת חוץ מהבית? והרי יש לנו בתי כנסת עתיקים רבים בכל קצוות תבל שבהם מונחים ספרי התורה מאז ומעולם. ועוד, גם אם היה הספר תורה מונח בבית, שליד בית הכנסת, בשלמא אם היה הטעם משום טירחא דציבורא, טעמו במקומו שיש בזה טירחא לילך ולהביא את הספר מהבית לבית הכנסת, אבל אם הטעם משום כבוד הציבור, מה איכפת לי איפא היה עומד ספר התורה, הרי אין זה כבוד הציבור לגוללו בציבור?
מכל מקום נמצינו למדים שיש חילוק בין טירחא דציבורא לבין כבוד הציבור ובמקרים רבים לא קרב זה אל זה. ואמנם בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ג אורח חיים סימן נז הביא את דעת הרה"ג עזרא הדאיה זצ"ל שחילק בין טירחא דציבורא לבין משום כבוד הצבור "שלטירחא דצבורא שאין בה כבוד הצבור, כגון ש"ץ שטעה וחוזר, לא חיישינן לטירחא דצבורא בשבת ויו"ט שאין בהם עשיית מלאכה. אבל בכבוד הצבור כגון שישבו הצבור דוממין ומצפין עד שיגלול הס"ת, חיישינן אפילו בשבת ויו"ט. ומזה יצא לדון דטירחא דצבורא יכול הצבור למחול. אבל בכבוד הצבור, אינן רשאין למחול". והביא סייעתא לדבריו ממ"ש המ"א או"ח סי' קכ"ד דעכשיו נוהגין להמתין בחזרת הש"ץ על האב"ד דמשום כבוד האב"ד מוחלין הצבור. והוסיף המ"א שהוא הדין שצריכים להמתין למתפללים מלה במלה, ולא יוכלו לומר קדושה עם הצבור, שאין זה רק משום כבוד האב"ד שהצבור מוחלין כבודם, אלא שכן שורת הדין נותנת בכדי שהכל יוכלו לומר קדושה עם הצבור.
והרה"ג עוזיאל זצ"ל חלק על הרה"ג הדאיה זצ"ל וסבירא ליה שגם בטירחא דציבורא אין הציבור רשאי למחול וראייתו מהגמ' מגילה כא. בקריאת התורה בשני וחמישי תקנו שלשה עולים. ואמרו אין מוסיפין עליהם. ופירש רש"י משום טירחא דצבורא, ואפילו אם הצבור רוצים להוסיף ומוחלים על טרחתם, אין שומעין להם. וקשה לי מאי ראיה היא זו? הרי הטעם שאין שומעין לו מפני שהוא לא יחידי בבית הכנסת והעם בטלים ממלאכתם אבל בשבת ויו"ט שאין מלאכה מדוע שלא יהיו יכולים למחול ולהעלות עולים נוספים. א"נ יש לומר הטעם שאין שומעים להם מפני הרואים שיאמרו שמותר להעלות יותר עולים בשני וחמישי.
ומביאור הגר"א או"ח סי' קל"ה ס"ה שכתב "אין ממתינים לכהן שיבוא מפני כבוד ציבור דהא אפי' במקום ת"ח גדול ממנו דוחין קדושתו כ"ש במקום טירחא דציבורא שהתירו לכהן גדול לקרות בעל פה". משמע דסבירא ליה שאף על פי שברכת כהן היא כבוד לציבור. מיהו אם יש טירחא יתירא, כבוד הציבור נדחה בקל וחומר מכהן גדול. ומשמע שטירחא דציבורא חמירא מכבוד הציבור.
ועיין עוד באנציקלופדיה תלמודית כרך כו, כבוד הצבור שכתב "וכן זה שאמרו אין גוללים ספר תורה בצבור מפני כבוד הצבור", שלדעת הרמב"ם תפילה פי"ב הכ"ג; ר"י מלוניל ומאירי יומא סח: וריטב"א שם ע., ושו"ת הריב"ש סי' תיב הוא משום טורח ציבור. והוסיף שם "ואפשר שעיקר החשש לטירחא דצבורא הוא משום כבוד הצבור, שמכלל הכבוד שלא להטריחם, שכן איתא במאירי ברכות יט: מפני כבוד הצבור שלא להטריחם".
ועדיין יש להתחבט בשאלה מה נקרא טירחא דציבורא? שלענ"ד החזן שרץ כצבי בתפלתו מהווה טירחא דציבורא לרוב הציבור שאותם הוא מייצג בכך שהוא מטריח אותם לרוץ בתפלתם נגד רצונם ואין לך טורח ציבור גדול מזה. ואלה המריצים את הציבור תמיד עושים זאת בטענתם של המיעוט שרוצים לעזוב את בית הכנסת מה שיותר מהר בטענה שזה טורח ציבור בו בזמן שלרוב הציבור זה ממש הפוך על הפוך. אבל זוהי דרכם של אנרכיסטים שהם חושבים שהם הם הציבור אף על פי שהם המיעוט, ומה יאמרו ביום הדין?
ומכאן יש ללמוד מוסר השכל בעניין עבודת ה' בתפלה. ישנם שקופצים להיות שלוחי ציבור בכדי להקפיץ את הקהל בשיא המהירות באופן שרבים מהציבור מקפצים ומדלגים חלקים רבים של התפלה בהתאם למהירותו של שליח הציבור. והשאלה היא מי עתיד ליתן את הדין על מציאות עגומה זו?
נ"ל שהתשובה לכך מצויה בפרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" ופירש"י שם שהמצוה היא על הממנים את הדיינים, כי הדיין עושה כאוות נפשו אבל אלה שמינו אותו יצטרכו ליתן את הדין, וכמו היכא שמינו דיין שאינו שופט צדק, הוא הדין במינוי החזנים. הגבאים הממנים את החזנים הם עתידים ליתן את הדין.
ויתכן שזוהי אשמת כל יחיד ויחיד שאינו מתריע על כך לגבאים או לחזנים אלא בדוקא משתפים עמם פעולה בכך שבסיום התפלה אומרים להם "ישר כח".